פרידה מביידן

 

אני מרגישה עצב עמוק על האופן שבו מסיים ג'ו ביידן את כהונתו, ואני חשה חרדה קשה מהאפשרות שדונלד טראמפ, הגזען, משפיל הנשים, גס הרוח, הבור והנבער והמרושע, יחזור לכהן כנשיא ארצות הברית, ואני חשה בושה עמוקה מכך שכל כך הרבה ישראלים, כולל שרים בממשלה, תומכים בו ומביעים בגלוי עוינות לביידן, שזאת כפיות טובה מזעזעת לנשיא שתמך בנו באמת כל המלחמה, לא רק בדיבורים, וזה מראה עד כמה השרים בממשלה טפשים ובורים ורשעים, שזה כמובן לא מידע חדש. שש מאות אלף אמריקנים מתו מקורונה, הרבה בגלל הבורות והנבערות והרשעות והטפשות של טראמפ, והייתי בטוחה שבמרכז המירוץ לנשיאות יעמוד המוות הנורא הזה מקורונה בארצות הברית בגלל נשיא לא כשיר שלעג לאנשים שחבשו מסכה ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה וניצל בזכות טיפול רפואי מסור של הרופאים שקודם לכן לעג להם, אבל בקושי מזכירים את הקורונה, וכשביידן הזכיר את הקורונה התייחסו רק לכמה הוא גימגם, ולא למציאות הנוראה שהיתה בפועל מאחורי הגמגום של ביידן וזרם השקרים הרהוט של טראמפ, והרי מאחורי הופעות בטלויזיה יש גם מציאות, ולזרם השקרים והפנטזיות של טראמפ אין שום קשר למציאות הזו, אבל נדמה שאנשים מעדיפים תמיד את השקר על האמת, כי כך הם יכולים גם לשקר לעצמם, והרבה אנשים יכולים לחיות רק אם הם משקרים לעצמם את השקרים הגדולים ביותר, כמו האיש שצעק אתמול במגפון ברחוב עזה: "ביבי נתניהו, כל עם ישראל תומך בך, יש לך הישגים הישגים הישגים", והוא עמד לבדו ברחוב, כל עם ישראל לא בא וגם לא מקצתו. כולם כבר שכחו את משאיות הגופות העמוסות בחדרי המתים של ניו יורק, שלא היה להן מקום לפרוק בו את מטען הגופות הנורא. וגם את ההתקפה על הקפיטול, הקריאות לתלות את מייק פנס, האיש שעמד איתן לצד הדמוקרטיה. ערד ניר הזכיר בלהט שפנס, האיש שהציל את הדמוקרטיה בארצות הברית, קיבל רק שלושה אחוז מהקולות, ולתדהמתי הוא האשים בכך את ביידן, שלא החזיר את האמון בדמוקרטיה. איך ביידן אחראי לזה שמצביעיה הטפשים של המפלגה הרפובליקנית מעדיפים את טראמפ השקרן על פנס? משחר ההיסטוריה הלכו האנשים בהמוניהם אחרי דמגוגים ודיקטטורים. לשום נבחר דמוקרטי לא היו מעריצים נלהבים כמו להיטלר וסטלין, אנשים שעד היום חוגגים את יום הולדתם ובוכים על מותם. האם צריך להסיק מכך מסקנות על משהו למעט על טמטומו של המין האנושי, ועל קרבתו הנפשית והאבולוציונית לחיות שהוא מתנשא עליהן, אבל נוהג בדיוק כמו החיות שנוהות אחרי הזכר הכוחני והמרושע ביותר בלהקה, ותוקפות את מי שמראה חולשה, גם אם הוא חכם בהרבה וטוב בהרבה. רק אחרי שהדמגוג הדיקטטור מתגלה במערומיו ומביא על חסידיו – וגם על מי שאינם חסידיו – אסון נורא שקשה מאד להתאושש ממנו – רק אז יש מי שמפנים לו עורף, וגם אז לא כולם. תמיד יישארו אלה שידבקו בו ביתר שאת וימשיכו להלל אותו ולהאשים את כל העולם מלבדו, ולהתגעגע אליו, ולכמוה אליו כמו לאהוב. והאנשים האלה בעצמם הם לא פעם מרושעים, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לחלוטין, כאילו כיסה מישהו את עיניהם מבלי ידיעתם, והמציאות לעולם איננה חודרת לעולמם, בעיוורונם הם חיים ובעיוורונם הם מתים, ובעיוורונם הם מביאים אסון על עצמם ועל כל סביבתם.