אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.

 

תרועות מלחמה

 

כל כך רציתי שתהיה הפסקת אש, שאולי תוביל סופסוף להסדר ולסיום המלחמה, ולהצלת החטופים והשבויים, אבל האנשים רוצים מלחמה. לא רק הממשלה, שרוצה מלחמה כדי לשרוד בשלטון, ולא רק הימין שתומך בממשלה, גם ראשי הרשויות בצפון, והתושבים שם, רוצים מלחמה, ולא רק הפצצות של חיל האוויר, שבזה יש לנו יתרון, אלא מלחמה על הקרקע, שוב לשקוע בבוץ הלבנוני, כאילו לא די בכל המלחמות שניהלנו בלבנון, שתמיד התחילו בתחושה שאנחנו מנצחים ומצליחים, ותמיד נגמרו בהקזת דם ובנסיגה בתחושת כישלון. אבל האנשים שרוצים מלחמה מאמינים שהפעם זה יהיה אחרת. שהפעם נפתור את בעיית חיזבאללה אחת ולתמיד. זו כמובן ציפיה לא מציאותית. ההתחזקות של חיזבאללה נובעת מהחולשה של מדינת לבנון, מדינה בפשיטת רגל מדינית וכלכלית, שלא מסוגלת לרסן את ארגון הטרור שיש לו עורף פוליטי חזק בלבנון, בנוסף לתמיכה האירנית. ומדינת לבנון לא תתחזק מזה שישראל תתקוף אותה ותכבוש חלק ממנה, היא רק תתפרק עוד יותר. כמו הרשות הפלשתינית שאינה מסוגלת להכניע את חמאס ולהכפיף אותו למרותה, כך ממשלת לבנון איננה מסוגלת לשלוט בחיזבאללה. ישראל יכולה לפגוע באנשי חיזבאללה ולהרוג את בכירי הארגון, ישראל יכולה לפגוע במעוזי הכוח של הארגון ולחסל מאגרי נשק ואמצעי לחימה שלו, אבל היא לא יכולה לחסל אותו לגמרי, ולכן אין מנוס מלסמוך על סיוע של האו"ם ושל מדינות ידידות בשמירת השקט בגבול לבנון, ואת זה יהיה קל יותר להשיג אם לא ניכנס קרקעית ללבנון, ולא נסתכסך עם ארצות הברית וצרפת ומדינות רבות נוספות, שחוששות מאד ממלחמה כוללת בין ישראל לאיראן, ופועלות בכל כוחן כדי למנוע מלחמה כזו. נראה שממשלת ישראל פועלת בכל כוחה כדי לעורר מלחמה. מלחמה שלדעת חברי הממשלה ונתניהו בפרט תבטיח את הישרדותם בשלטון. עם תרועות המלחמה הנשמעות מפי העם, נתניהו מתעצם ומצפה לעליית כוחו ולדיכוי מתנגדיו.

אלוף בן רואה בהסלמת המלחמה בצפון ניצחון של גלנט, שרצה לתקוף את לבנון מיד לאחר הטבח. אני אינני חושבת שזה ניצחון של גלנט. לדעתי העצמת המלחמה בצפון כעת, בניגוד למלחמה בצפון מיד אחרי הטבח, שהיתה אולי מזרזת את סיום הלחימה, משרתת את נתניהו, שכבר איננו מסוגל להמציא יעדים חדשים כדי למתוח את המלחמה בעזה, ושמח להתחיל כעת מלחמה בצפון, בהתאם לתכניתו לנהל מלחמה בלתי נגמרת. מצד שני הוא גם איננו מסיים את הלחימה בעזה, כי איננו רוצה הסדר ורגיעה, אלא המשך של מצב המלחמה, שבחסותו הוא רודה בנו, בתומכיו ובמתנגדיו גם יחד. גם הדיבורים על פיטורי גלנט והחלפתו בגדעון סער חזרו, יחד עם הדיבורים על פלישה קרקעית ללבנון. בדיוק כמו לפני נאומו בקונגרס, אז נתניהו העמיד פנים שהוא פועל לעסקה והקיף עצמו בחטופים ששוחררו ובקרובי חטופים, גם לקראת נאומו באו"ם כעת הוא העמיד פנים שהוא חותר להפסקת אש והקיף את עצמו בקרובי חטופים, ואז נסוג מכך, לכאורה בלחצם של כל שוחרי המלחמה בישראל, החל משותפיו הקיצוניים בממשלה ועד ראשי הרשויות בצפון ותושביהם, שמשוכנעים שבשאיפתם להמשך הלחימה ולפעולה קרקעית בלבנון הם פועלים להשגת ביטחון ושלום, אבל התוצאה תהיה רק התערערות נוספת של המצב, פגיעות קשות עוד יותר בשטח נרחב יותר, והסתבכות בלבנון שתגבה מחיר כבד בחיי חיילים ושבסופה נמצא את עצמנו בעמדת נחיתות מול חיזבאללה, שלא יכול לנצח אותנו, אבל מסוגל בהחלט להתיש אותנו ולגבות מאיתנו מחיר כבד בחיי אדם ובנזק לרכוש.

עצוב כל כך שאזרחי ישראל צפויים לשלם מחירים גבוהים כל כך, כדי לקבל בסופו של דבר הסדר צנוע, שהם יכולים לקבל כעת בחינם, לולא העדיפו שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד: הפסקת המלחמה והצלת חיי אדם רבים, שיאבדו לחינם.

ירוסלב איוושקביץ' / חורשת הלבנים

 

בשידה הקטנה שמחוץ לחנות "דני ספרים" עמדו ספרים משומשים של הוצאת "עם עובד", שמראם מעלה בי תמיד זכרונות ילדות. שם מצאתי ספר קטן, ובו שתי נובלות של ירוסלב איוושקביץ', סופר ומשורר פולני חשוב שכלל לא הכרתי: "חורשת הלבנים", ו"העלמות מוילקו", שעל פי האפילוג שכתב המתרגם יורם ברונובסקי, נכתבו שתיהן בשנת 1932, כשאיוושקוביץ' שהה באיטליה וסיציליה האהובות עליו, אבל הנובלות משוקעות לגמרי בנוף הפולני-אוקראיני, והן פיוטיות להפליא, וגם מלאנכוליות, וכל הזמן הזכירו לי את סיסמת עם עובד משכבר הימים "ספרים לוקחים אותך רחוק". ב"חורשת הלבנים" מגיע סטניסלב חולה השחפת לבלות את ימיו האחרונים בבית אחיו הבכור שאיננו מחבב אותו, ובכל זאת מקבל את הנוטה למות בביתו, כאשר רק שנה וחצי קודם מתה עליו אשתו והוא נותר לבדו עם ילדה קטנה. בחורשת הלבנים שמאחורי הבית קבורה אשתו של האח, ושם מבקש גם סטניסלב להיקבר. שלא כמצופה מנוטה למות, מנהל סטניסלב הגוסס רומן עם נערה כובסת יפהפיה ואיננו חדל לשאול אותה אם היא אוהבת אותו, והיא עונה בחיוב, למרות שבה בעת היא מנהלת רומן מקביל עם מחזרה מיכאל, שלו היא מתעתדת להינשא. הנובלה מסופרת לסירוגין מנקודת מבטם של שני האחים. האהובה המכונה מלינה נשארת מסתורית גם עבור הקוראים. מדוע היא מנהלת רומן עם סטניסלב הגוסס איננו יודעים. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, וגם את ארוסה מיכאל, והוא במצבו מסתפק באהבה הגנובה הזו, בשעות גנובות של אהבתה של מלינה, שהיא האשה הראשונה בחייו שהוא אוהב באמת. הוא מהרהר מעת לעת במיס סימונס האלגנטית, אשה שקשר עמה קשר בבית המרפא לחולי שחפת שבו שהה בדאווס בשווייץ, דאווס שבתי המרפא שלה לחולי שחפת נהיו מפורסמים בזכות הרומן המונומנטלי של תומס מאן "הר הקסמים", וזה הפרט היחיד בנובלה שאיננו אמין בעיניי, כי בתי המרפא לחולי שחפת בדאווס היו יקרים מאד, וסטניסלב, למרות שהוא בן למשפחה ממעמד גבוה, לא נראה שהוא מאותם חולים שיכלו להרשות לעצמם להתאשפז בדאווס. ייתכן שאני טועה כמובן, שאיוושקביץ' ביקש לצייר את סטניסלב כבן למשפחה אמידה יותר מכפי שהתרשמתי, ומכל מקרה זהות בית המרפא שבו שהה בטרם הגיע לאחוזה הקטנה עם חורשת הלבנים איננה חשובה למהלך הסיפור, היא מוזכרת רק כדי לציין שמלינה הכובסת היא אהבתו הראשונה, ובהכרח האחרונה של סטניסלב, גם אם ידע לפניה נשים אחרות, שלא אהב באמת, ואולי המוות הקרוב כל כך הוא זה שעורר בו את רגש האהבה העז, כמו פריחה אחרונה של צמח נובל, ואולי דווקא היותה של מלינה נערה פשוטה כל כך, שמממשת בטבעיות את משיכתה אליו למרות שהיא מאורסת, אולי זה הדבר שהצית את אהבתו לנערה המתמסרת, במה שמבחינתו הוא חסד אחרון. והאח הבכור, הוא איננו מרוצה מכך שאחיו מנהל רומן עם פחותת מעמד, ואולי העובדה שהוא בן למעמד האדונים, לפחות מבחינתה של מלינה, היא זו שמושכת אותה אל הגבר הגוסס משחפת, בטרם תינשא לארוסה מיכאל, בהתאם למעמדה. ושם בחורשת הלבנים מבקש סטניסלב להיקבר, ליד אשת אחיו המתה, במקום שבו אהב לראשונה בכל לבו. את חורשת הלבנים הזו מתאר איוושקביץ' בחיות כזו, שאפשר כמעט למשש את גזעי העצים המחוספסים שלה, ולשקע את הידיים בטחב שצומח על אדמתה.

בנובלה השנייה, "העלמות מוילקו" שב ויקטור המותש מעבודתו לאחוזה שבילה בה חמש עשרה שנים קודם לכן, כשהיה חייל בן עשרים, אז הסעיר את שש הנערות האחיות שחיו שם, והן הסעירו אותו. אז היה צעיר שכל החיים לפניו ותקוותיו גדולות, וכעת הוא גבר רווק ועייף שמתפרנס מעבודות תחזוקה במוסד לילדים עיוורים, לא החיים שציפה להם.

כעת הוא פוגש חמש נשים מאוכזבות מהחיים לא פחות ממנו. חמש, כי הששית פלה, שנדמה כי היתה האהובה עליו ביותר, ופעם צפה בה במקרה כשרחצה עירומה באגם, מתה שנים קודם לכן, ולמראה קברה המוזנח והשומם נדמה לו שאיש מלבדו כבר איננו זוכר אותה. האחות הבכורה שהיתה אז בת שבע עשרה, ושעמה ניהל בזמנו רומן, הפכה לאשה שמנה, נשואה ואם לילדים, ששוב אין בה דבר מהקסם שהיה לה בגיל שבע-עשרה. האחות שמוצאת כעת חן בעיניו ביותר ושנדמה לו שיכול היה לשאת לאשה, היא גרושה מרירה ואם לילד, שמנהלת את האחוזה וסובלת מיחס משפיל מצד אחיותיה ובעליהן, וכבר איננה מאוהבת בו כפי שהיתה לפני חמש-עשרה שנה. והאחות היחידה שעדיין נמשכת אליו היא פלרטטנית נשואה שמחזיקה מאהבים. זה ביקור מאכזב שמשקף חיים מאכזבים, שפוגגו את תקוות הנעורים, ולמרות שהוא מתרחש ברקע פולני-אוקראיני, ונופי האחוזה מתווים את העלילה לא פחות מהגיבורים האנושיים, הוא סיפור אוניברסלי על כאב ההתבגרות ועל האכזבה הבלתי נמנעת מהחיים כפי שהם מתממשים.

אפשר להבין שויקטור בן העשרים נחשב לבחור מוצלח, חייל מצטיין ומי שעשוי ללמוד לימודים גבוהים ולזכות במשרה נכבדה. רק במשפט אחד מוזכרת העובדה שנאלץ לעזוב את הצבא בטרם התכוון, בגלל פרשת אהבים, ומאוחר יותר נאלץ לעזוב מקום עבודה אחר בגלל פרשת אהבים אחרת. לבד מהאזכורים האלה, שיותר נרמזים מאשר מסופרים, איננו שומעים דבר על הפרשות שכנראה הן אלה שמנעו מויקטור להצליח בקריירה הצבאית שלו ובכלל בחיים. בשיחות עם הנשים באחוזת וילקו ויקטור מתכחש לפרשות אלה ומציין סיבות אחרות לעזיבת הצבא ולהשתלשלות חייו. דודתו עדיין מקווה שיינשא לבת הצעירה והרווקה מבין העלמות, אבל הוא איננו מעוניין בכך, והשהות המתמשכת באחוזה מזכירה לו שבעצם לא רצה להישאר בה, וחמש עשרה שנה לא שב אליה מפני שלא חפץ לחיות בה ולהיות חלק ממנה, ורק בדיעבד העובדה שלא נשא את אחת מבנות האחוזה לאשה יכולה להיתפס כהחמצה. זכרונות שעולים בו מעת לעת רומזים לכך שזוועות שחווה בשירותו הצבאי חרצו חריצים בנפשו וממשיכים להכביד עליו, אבל כל מה שמנע מויקטור לממש את חלומותיו ותקוותיו רק נרמז, כי איננו חשוב ביותר, חשוב רק שהחיים בהכרח מאכזבים, ולעתים דווקא מה שמתגשם ומתממש הוא המאכזב ביותר.

שתי הנובלות של איוושקביץ' יפהפיות בעיניי, והרוע האנושי שמופיע בסיוטיו של ויקטור הוא מין תזכורת עצובה מעולם חיצון שבו מתרחשות אינספור זוועות ומעשי טבח. העצב בסיפורים עצמם איננו נובע מרוע, אלא מטבעם של החיים, ומטבעם של בני האדם, שיולדו לעמל.

 

ירוסלב איוושקביץ', חורשת הלבנים, תרגם יורם ברונובסקי, הוצאת עם עובד 1983.

       

יאיר שלג מגן על המגזר

 

יאיר שלג התראיין לשני ליטמן (גלריה, הארץ, 13.9.24) לרגל צאת ספרו "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית". לא קראתי את הספר ואני מתייחסת כאן רק לדבריו בראיון, שקוממו אותי מאד.

הראיון כולו הוא מאד אפולוגטי, והטענה העוברת בו כחוט השני היא שהדעה הגרועה שיש לחילוניים ולאנשי שמאל על הציונות הדתית איננה נכונה. רוב הדתיים, לדברי שלג, הם סתם דתיים ולא קיצוניים מבחינה דתית או לאומית. רובם מצביעים למפלגות כמו הליכוד והמחנה הממלכתי. זה כמובן נכון, אבל כיום הליכוד הוא מפלגה ימנית לאומנית ואנטי דמוקרטית, שאיננה שונה בהרבה ממפלגותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר. בעקבות התפרצותם של אנשי עוצמה יהודית למחנה שדה-תימן במחאה על מעצרם של חיילים שהתעללו התעללות קשה בעציר, טען חבר הכנסת מהליכוד, עורך הדין חנוך מילביצקי, שלמחבלי החמאס "מותר לעשות הכל", טענה שמנוגדת לחוק, שלא לדבר על משמעותה המוסרית המזעזעת. לכן אין נחמה בכך שרוב הדתיים מצביעים לליכוד, וזו כמובן רק דוגמה אחת להידרדרות המוסרית המחרידה של הימין כולו.

גם הסברו של שלג לכך שרבים מאנשי הציונות הדתית הצביעו למפלגתו של סמוטריץ' מפני שכעסו על בנט שהלך עם לפיד ובמיוחד על הליכתו עם רע"ם מתמיה. מה היה כה נורא בהליכתו של בנט עם לפיד ועם רע"ם? אמנם אביו של יאיר לפיד היה אנטי דתי בוטה, אבל לפיד עצמו הרבה יותר מרוכך, ובמפלגתו חברים אנשים דתיים ומסורתיים. ומה רע כל כך בשותפות של רע"ם בממשלה, בראשותו של מנסור עבאס המשחר לשותפות יהודית-ערבית, אלא אם כן מוכה הציונות הדתית בגזענות, טענה ששלג מכחיש אפילו לגבי בן-גביר, שלטענתו הוא לאומן אך לא גזען. מה שמוכיח לדעתו את העובדה שבן-גביר איננו גזען, היא העובדה שלא הביא לכנסת חוקים שמפלים בין יהודים לערבים. זו טענה מיתממת להפליא. כשר האחראי על המשטרה דואג בן-גביר למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית של יהודים נגד ערבים ופלשתינים, בעוד שהוא מבקש להחמיר מאד עם ערבים שפוגעים ביהודים. כאשר המשטרה איננה חוקרת ואיננה מעמידה לדין יהודים שרצחו פלשתינים, כפי שקרה בכמה וכמה תקריות ביהודה ושומרון, כאשר אנשי עוצמה יהודית שניסו בבריונות למנוע חקירה והעמדה לדין של חיילי מילואים שנחשדו בהתעללות קשה בעצירים פלשתינים, כלל לא נעצרו ולא הועמדו לדין, מדובר באכיפה מפלה וגזענית. כאשר רק אתמול, נראו בסרטונים בבירור נערי גבעות מצוידים באלות, פורצים לבית ספר פלשתיני ומכים בבריונות מורים ותלמידים, והמשטרה עצרה שני פלשתינים בחשד למעורבות בתקרית קודמת עם רועה צאן יהודי, אך לא עצרה איש מן הפורעים היהודים שהיכו מורים ותלמידים, למרות שפניהם נראו בבירור בסרטונים, זוהי גזענות, ואין צורך בחקיקת חוקים להצדקת האפליה הגזענית, מאחר ששליטתו של בן-גביר במשטרה מאפשרת לה או מחייבת אותה לפעול בגזענות גם ללא חקיקה.

שלג אמנם מכה על חטא שסבר שרצח רבין איננו אפשרי, אך הוא מרחיק את אשמת הרצח מהציונות הדתית בטענה שיגאל עמיר לא התחנך במוסדות הציונות הדתית אלא בחינוך החרדי. גם זו היתממות. יגאל עמיר היה פעיל מאד בהתנחלויות והיה בן בית אצל חבר הכנסת בני אילון, ואין ספק שאת ההשראה לרצח קיבל בסביבת המתנחלים ולא בסביבה החרדית, שממנה התנתק בבגרותו וחבר למתנחלים.

גם הפריצה לשדה תימן היא מבחינתו: "משהו אחר, זה לא האלקטורט של הציונות הדתית. זה מצביעי בן-גביר. זה מסורתיים, שהם הפריפריה של הציונות הדתית, לא ההארד קור שלה. לא תפגשי שם אנשים שהיו מדריכים בבני עקיבא." השר יצחק וסרלאוף שמיהר לשדה תימן דוקא כן היה מדריך בבני עקיבא. גם השר עמיחי אליהו גדל לגמרי בערוגות הציונות הדתית והוא נכדו של הרב הראשי מרדכי אליהו ובנו של רב העיר צפת, שידוע בפסיקתו נגד מכירת או השכרת דירת לערבים. בקיצור, יאיר שלג מעדיף לעצום את עיניו למול הגזענות והאלימות שמשתוללות בציונות הדתית, ולהרחיק עדות, במקום לעשות חשבון נפש.

את הטבח שערך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבו רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים בעת תפילתם, שלג איננו מזכיר בראיון כלל. מן הסתם גם גולדשטיין, תלמיד של הרב כהנא מניו-יורק, איננו שייך מבחינתו לציונות הדתית, כאילו הכהניזם, שכה רבים מבני הציונות הדתית תומכים בו, מנותק לחלוטין מן הציונות הדתית, דבר שאיננו אמת. ההתעלמות מהטבח במערת המכפלה משרתת אצל שלג עוד מטרה, שאיננה נעדרת זדון. לטענתו מעשים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא קרו רק בעקבות ההתנתקות, ולפני כן לא היו מעשי טבח שביצעה הציונות הדתית, שהרי רצח רבין וטבח מערת המכפלה מבחינתו אינם שייכים כלל למגזר. בכך הוא מאמץ את הנרטיב הזדוני ביותר והשקרי ביותר של הימין האנטי-דמוקרטי, שמתאר את ההתנתקות כסיבה וכתירוץ לכל פשעי הציונות הדתית, וכהצדקה לניסיון להחריב את מערכת המשפט ואת המשטר הדמוקרטי בישראל, כמו גם לאלימות המתנחלים בכלל. והוא איננו מסתפק בטענה הנבזית הזו, כאילו היתה הציונות הדתית נקייה מאלימות בטרם ההתנתקות והפכה לאלימה בעקבותיה. גם את ההסכמה הרחבה לפשעי המתנחלים בקרב סביבתם החברתית, שהיא סביבה של ציונות דתית, הופך שלג על ראשה: לדבריו "ברגע שכל הציונות הדתית תויגה כפשיסטית או צמאת דם, זה רק גרם לה לצופף שורות, פחות לגנות, פחות להילחם במעשים הקיצוניים. ואז בשמאל אמרו – אמרנו לכם שכולם קיצוניים. זו בעצם נבואה שמגשימה את עצמה."

ובכן לדידו של שלג התמיכה בקרב המתנחלים בפשעים נגד פלשתינים היא בכלל אשמת השמאל שהאשים את המתנחלים בפשעים שביצעו – מתנחלים. כדי שיגנו ויוקיעו פשעים מחרידים ורצחניים צריך איפוא, לדעת שלג, שהשמאל יחבק אותם ויימנע מביקורת עליהם ועל הגזענות והשנאה שמשתוללים בקרבם. שלג כמובן איננו מגדיר מיהו השמאל שהוא מתכוון אליו. הרי השמאל לא בדיוק בשלטון, או אפילו בכנסת – רובו נמצא מתחת לאחוז החסימה. ייתכן שהוא מאמץ את הגדרתו של נתניהו, ששמאל הוא כל מי שמתנגד לנתניהו ושנתניהו מסית נגדו. לפי תיאורו המתנחלים, הציבור התוקפני והבוטה ביותר במדינה, זה ששלושים שנה מצהיר שהשמאל הוא בוגד ולא יהודי, הוא ציבור מסכן שמעליבים אותו ולכן הוא מרגיש מותקף ומצופף שורות. שהרי המתנחלים שצפינו בהם רק אתמול מתנפלים על בית ספר פלשתיני ומכים באלות מורים ותלמידים, הם מגזר מסכן שצריך חיזוקים מהשמאל המוכה כדי שיואילו בטובם לגנות את הפרעות שהם מבצעים בפלשתינים.

שלג גם איננו מכחיש את יחסם המזעזע של מתנחלים לטבח החמאס. לדבריו:

"הם יכולים לראות [ב-7 באוקטובר] הזדמנות. זה כמו השואה, אחרי שנרצחו כל כך הרבה יהודים, העולם היה מזועזע ואפשר היה למנף את זה ולדרוש שתהיה לנו סוף סוף מדינה." אינני יודעת כיצד אתם חשים למקרא הדברים האלה. אני התפלצתי.  

מהיכרות אישית אני יודעת שיאיר שלג הוא אדם נעים, חביב ונוח לבריות, אבל העובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר. אם אדם כמוהו מאמץ את האפולוגטיקה והאשמת השמאל הרווחים בציונות הדתית, אם במקום לבקש סליחה מקיבוצי השמאל שהופקרו בעוטף עזה וחטופיהם מופקרים כעת למוות, לא בלי קשר להעדפת המתנחלים והדמוניזציה של השמאל בממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר, הוא מצפה שהשמאל המוכה שכמעט נמחק מהמפה יחבק את הציונות הדתית שהולכת ומאבדת צלם אנוש ומתחמקת מכל אשמה וחשבון נפש, למה אפשר לצפות מבני הציונות הדתית הפחות נחמדים. מפחיד אפילו לחשוב.

בשירות נתניהו

 

שני אבות צעירים נהרגו אתמול במסוק שהתרסק והותירו אחריהם שתי אלמנות וחמישה יתומים קטנים. אמרו שזו היתה טעות אנוש. טעויות קורות לאנשים עייפים ושחוקים ממאמץ יתר ממושך. זה כנראה המצב של רוב היחידות הלוחמות, לא רק של יחידה 669. המלחמה היתה צריכה להסתיים זה מכבר, השבויים והחטופים היו אמורים להשתחרר זה מכבר, וכך היו ניצלים עשרות מהם שמתו ונרצחו. אבל נתניהו מאריך את המלחמה כדי לדכא את ההתנגדות ולהישאר בשלטון. אפשר לראות מאופן תכנון המלחמה שהיא נועדה בעיקר למשוך זמן, לדברי נתניהו להימשך שנתיים, עד סמוך למועד הבחירות, ולא קודם לכן. נתניהו התכוון רק למשוך את המלחמה. מעולם לא התכוון למוטט את שלטון החמאס. הרי אין לו פיתרון אחר: הוא איננו מוכן להכניס לעזה את הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות של מדינות ערב המתונות כולל סעודיה שתנרמל את יחסיה עם ישראל. הצעת זהב כזאת הציע לו הנשיא ביידן בראשית המלחמה. אבל נתניהו רצה מצב מלחמה נמשך בישראל, לא פתרון לרצועת עזה. זה לא השתנה באחד עשר החודשים שעברו מאז. נתניהו איננו מעוניין בפיתרון אלא בהמשך מצב המלחמה. לו רצה למוטט את חמאס היה צריך לתקוף את עזה בכמה צירים, לפחות מצפון ומדרום בו זמנית. אבל כך היתה המלחמה מסתיימת מהר מדי למי שנאחז בכוח בשלטון ברוכבו על סוס המלחמה.

לישראל אין משאבים למלחמות ארוכות. לא משאבים כספיים, לא משאבי כוח אדם, ולא די אמצעי לחימה. התלות בארצות הברית במהלך לחימה ממושכת הופכת לקריטית. הנכונות האמריקנית לתמוך בישראל היא כמעט נס. לפני מלחמת ששת הימים ישראל קנתה נשק, מטוסים וספינות מצרפת. כשפרצה המלחמה הטיל עלינו נשיא צרפת שרל דה-גול אמברגו נשק. ישראל לא יכלה לסמוך עוד על אמצעי לחימה מצרפת. העובדה שארצות הברית החלה לצייד אותנו בנשק ועושה זאת בנאמנות עד עצם היום הזה נראית כיום כמובנת מאליה והיא לא. העובדה שהנשיא ביידן הגיע לישראל לאחר טבח החמאס ושלח לכאן נושאות מטוסים ונשק היתה אמורה לזכות אותו בהוקרה אין קץ. אבל בביקורו אצל משפחתו של החטוף שנרצח אורי דנינו מצא נתניהו לנכון לטעון שהוא עמד לבד נגד נשיא ארצות הברית. לא נגד איראן, לא נגד חיזבאללה וחמאס, נגד נשיא ארצות הברית! נשיא שלא היה לישראל תומך נלהב ממנו. עד כמה אפשר לנשוך את היד המאכילה אותך? ובאיזו זכות הורס נתניהו בהתמדה את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. תמיד הקפידה מדינת ישראל להיות מקובלת על שתי המפלגות בארצות הברית, לא להיות נתונה במחלוקת מפלגתית. אבל נתניהו עושה הכל לפגוע בנשיא הדמוקרטי, וכך הוא חושב מן הסתם להתחנף לדונלד טראמפ שהוא משוכנע שינצח בבחירות בארצות הברית. נתניהו משוכנע שדונלד טראמפ ינצח לא מפני שזה בטוח. הוא משוכנע שטראמפ ינצח מאותה סיבה שהיה משוכנע שהחמאס מורתע – מפני שזה התסריט שלדעתו ייטיב עמו. נתניהו תמיד בוחר במדיניות שמבוססת על משאלת לב. הוא תמך בחמאס במחשבה המטורפת שיסייע לו להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שהוא מזין את הנמר שיטרוף אותנו. לא מפני שהסכנה מהחמאס לא היתה ידועה לו, אלא מפני שלא התאימה לתסריט שהיה מעוניין בו – החלשת הרשות הפלשתינית בכל מחיר ומניעת הקמתה של מדינה פלשתינית. הוא עדיין תומך בחמאס, גם אם הוא  אומר את ההיפך.

לנתניהו יש תמיד מזימה אחת ואין לו תכנית חלופית. חיזוק החמאס להחלשת הרשות הפלשתינית מבלי לחשוב על הסכנה הנוראה, השתלטות על בית המשפט העליון וריסוקו מבלי לתת את הדעת על ריסוק החברה הישראלית כתוצאה מכך. כעת הוא דבק בתכניתו להאריך את המלחמה . תכנית חלופית אין. החטופים מתים, הלוחמים מתים, נתניהו ממשיך את המלחמה. אם המדינה נהרסת חבל, אבל נתניהו איננו סוטה מהתכנית. גם את המהפכה המשטרית לא זנח ואיננו זונח, גם כשראה את התוצאות.

ויש לו בני ברית שאפשר לגייס לכל מטרה. מאז הטבח המטרה היא להילחם במשפחות החטופים ובתומכיהן, מאחר שהם מעוניינים בהפסקת המלחמה ובהשבת החטופים. אתמול כשהייתי במאהל החטופים נעמד מצדו השני של הכביש יהודי חרדי עם שלט: "מחלל שבת חייב מיתה". לשמור שבת, הוא קרא למול מאהל החטופים, וכל השבויים יחזרו. יש לנתניהו רבנים שמסיתים את הציבור החרדי נגד השבויים. אמרו להם שאלה מחללי שבת ולכן טוב שימותו. החרדי הגיע למאהל להעביר את המסר, לכאורה באופן ספונטני, למעשה בשליחות נתניהו. התעצמות המחאה מאז רצח ששת החטופים הצעירים מחייבת תגובה הולמת. מה מועיל יותר מלהסית את החרדים, חסידים שוטים מאין כמותם, נגד החטופים?

שאלתי אותו אם הוא שמח שהבן של הרב דנינו נרצח. הוא לא ענה, ואחרי זמן מה הלך. שאלתי את עצמי אם הוא בכלל יודע על הירצחו של אורי דנינו ז"ל, בנו של רב מקובל מאד בתנועת ש"ס. כדי לתמוך בנתניהו עדיף לדעת מה שפחות, לחשוב מה שפחות, ולהקשיב רק לרבנים מטעם. כאלה הם תומכיו של נתניהו: אנשים בורים, שמופעלים בשירותו כמריונטות. מכוונים אותם למטרה כפי שמכוונים כלב ציד, שמנפנפים מול אפו סמרטוט, וכבר הם מוכנים לקרוא למותם של אנשים ולהתיר את דמם. רק אל תגידו שהם לא מתגייסים. לשירות מכונת הרעל הם מגויסים תמיד.

 

חברת ילדותי דליה הראל ז"ל

על מותה של חברתי מילדות דליה הראל לבית אלמגור נודע לי באיחור של חודשיים וחצי מפי חברתנו המשותפת מלכי גרוסמן. מלכי גם היתה זו שמצאה אותי וחידשה עמי את הקשר לפני שבע שנים ואז קישרה ביני לבין דליה, שכלל לא ידעתי שכבר שנים רבות היא חיה עם בעלה זאב בארצות הברית ברוד איילנד, אם ליפעת ואסף שהלכו בעקבות אביהם והיו לרופאים, ולמעין היפה שהיתה לחזנית, וסבתא לשבעה נכדים. תמיד ידעתי שדליה, שגדלה כבת יחידה, רצתה משפחה גדולה, ותמיד חשבתי, שדליה היתה מאד עדינה ורגישה ונעדרת כליל את החוצפה והגסות של הישראלים, ושלכן יכלה למצוא את מקומה יותר בקלות בקהילה יהודית אמריקנית מאשר בישראל, שבה עור פיל ותוקפנות הם תנאי הישרדותי. היא עלתה מרומניה ישר לכתה א', ודיברה עברית מושלמת ללא שמץ מבטא, ובכל זאת קל היה לחוש עד כמה היא שונה מאיתנו. כשהיינו בני שש-עשרה ירד מעט שלג בחצר בית הספר ודליה היתה אחוזת התרגשות: "עשר שנים לא ראיתי שלג" היא אמרה ורקדה בזרועות פשוטות אל הפתיתים הנופלים. "שש עשרה שנים לא ראיתי שלג" לעג לה בן הכיתה שלימים יהיה עורך-דין מוביל ונעדר סנטימנטים. בעיניה של דליה ראיתי אז מרחבים של שלג, ודליה גולשת במדרונות עטופה בגדי צמר בגוני ורוד וסגול. תמיד היה לדליה הכוח הזה במלותיה, לקחת אותי רחוק למקומות שלעולם לא אראה בעיניי.

דליה עצמה קצת נעלבה כשאמרתי לה שיותר טבעי לי לראות אותה בארצות הברית מאשר בישראל. היא חשבה שהיא דווקא מאד ישראלית, ובין היהודים האמריקנים ראתה את עצמה כישראלית. מצאתי בארון מכתב ישן ששלחה לי כשהייתי בצבא. הוריה החרדים מאד לשלומה של בתם היחידה, העדיפו לקחת אותה באותן שנים לארצות הברית בניגוד לרצונה. היא מאד רצתה לשרת בצבא כחלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, ולפעמים אני תוהה לאיזו אשה היתה הופכת להיות לו שירתה בצבא, ואיך בכלל היתה מרגישה במבצר הישראלי הזה שאינו נוטה חסד לנשים בעלות שאר רוח. כבר בתקופה הזו של שהותה בארצות הברית התחברה לדתיות היהודית-אמריקנית היותר סובלנית והרבה יותר מכילה נשים, ואני חשבתי שכבר בחיבור הזה עם הקהילה היהודית המקומית, באותה תקופה שבה בילתה בארצות הברית עם הוריה, נזרע הזרע לחייה בארצות הברית כאדם בוגר. היא כמהה ליהדות סובלנית יותר, פתוחה יותר, ליברלית יותר, שיש בה מקום גם לרבניות וחזניות ושאיננה מסתגרת ומדירה, והיא התקשתה למצוא אותה בישראל ומצאה אותה בארצות הברית, והקהילתיות האוהבת הזו ניחמה אותה על המרחק מחבריה בישראל, שעמם השתדלה לשמור על קשר כל השנים. אבל כששלחתי אליה העתק מהמכתב, שמאד התרגשתי למצוא ולקרוא, הרגשתי שהוא ציער ולא שימח אותה. זו היתה תקופה שהיא העדיפה לשכוח, כאילו מעולם לא היתה.

הרבה שנים לאחר שאיבדתי קשר עם דליה חשבתי היכן היא נמצאת ודימיינתי אותנו נפגשות לאחר שנים. בפעם האחרונה נפגשנו כששני ילדיה הראשונים היו קטנטנים ובנותי שהיו מעט גדולות יותר השתוללו ומאד התביישתי, למרות שדליה לא זכרה את הפגישה הזו לרעה. בעצם זו היתה פגישתנו האחרונה לתמיד. אני מיעטתי לבוא לחיפה, ואחר כך נסעתי בין ירושלים לבין וינה ובודפשט, ופגשתי אנשים ואיבדתי איתם קשר והתרגלתי להיות נוסעת במקום ובזמן, ודליה נסעה אחרי בעלה הרופא לקנדה ואחר כך השתקעה בארצות הברית ואיבדנו קשר ולא ידעתי איך למצוא אותה ועם השנים החולפות הפסקתי לחפש אנשים, גם כאלה שאהבתי ותהיתי מה קורה איתם.

אחר כך, כשחידשנו את הקשר, דיברנו הרבה על פגישה בישראל, אבל הכליה היחידה של דליה קרסה והיא הפכה לחולת דיאליזה. בנותיה הלכו להיבדק ללא ידיעתה, ונמצא שבתה הבכורה יפעת מתאימה לתרום לה כליה, אבל דליה בשום אופן לא רצתה להסכים שיפעת תתרום לה כליה. היא חששה לבריאותה של יפעת שהיא אם לארבע בנות, ואמרה שיפעת איננה יודעת לנוח. אמרתי לה שהדבר הכי קשה לבני משפחה של חולה זה חוסר האונים לסייע לו, ושאם היא תסרב לקבל את הכליה מיפעת ותהיה בסכנת חיים יפעת תרגיש הרבה יותר גרוע ודליה אמרה שזה בדיוק מה שיפעת אמרה לה. יפעת אפילו איימה לתרום כליה למישהו אחר. בסופו של דבר דליה עברה השתלת כליה אבל אינני יודעת מי תרם לה כליה בסופו של דבר והאם היא הסכימה לקבל כליה מבתה או שנמצא לה תורם אחר, בהכרח פחות מתאים. רציתי מאד לדעת, אבל דליה לא אמרה על כך דבר ואני הרגשתי שעדיף שלא אשאל.

קיוויתי שבהשתלת הכליה בא קץ ליסוריה ויהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא מה שקרה. דליה אושפזה שוב ושוב עם בעיות בריאות רבות. היא היתה חלשה מאד והתקשתה ללכת ואפילו לעמוד. נחמתה היחידה היתה שמגפת הקורונה חלפה והיא יכלה שוב לבלות על ילדיה ונכדיה, שבתקופת הקורונה היו באים ויושבים בדשא שלפני ביתה והיא נאלצה לצפות בהם מהחלון מבלי יכולת לחבקם ולאמצם ללבה. בבילוי עם הנכדים מצאה את האושר הגדול ביותר. רק דבר אחד הדאיג אותה: שבתה הצעירה מעין עדיין איננה נשואה ואמרתי לה תמיד שלא תדאג ושזה יקרה. ואכן מעין פגשה את ברדלי ולפני כחצי שנה הם החליטו להינשא. דליה היתה מאושרת אבל טענה שהזמן קצר מדי לארגן חתונה כפי שרצתה. אמרתי לה שזה ממש שטויות איך עורכים את החתונה, שבתי הצעירה התחתנה בעשר דקות בעירייה בקפריסין, ומאז היא ובעלה חיים באושר כבר ארבע עשרה שנה, ודליה כתבה לי: אני יודעת שזה שטויות, אבל אני נהנית מזה. עכשיו אני מתביישת שאמרתי לה שלא כל כך חשוב להשקיע מאמצים בטכס החתונה, כי דליה חלמה כל כך הרבה שנים ללוות את מעין לחופה, והיא לא זכתה ללוות את מעין לחופה, כי מעין וברדלי נישאו בסוף אוגוסט, ודליה מתה ביוני. אני לא יודעת אם המוות היה פתאומי או שהמצב הידרדר בהדרגה, ובינתיים אין לי את מי לשאול על ימיה האחרונים של דליה. אמרתי לעצמי שאולי ידעו שדליה הולכת למות ואולי הקדימו בשבילה את החתונה, אבל אני לא יודעת אם זה היה אפשרי, והמחשבה שדליה לא זכתה לעמוד לצד מעין בחופה ושמעין צעדה לחופה בלעדי אמה האוהבת מעציבה אותי עד בלי די.

לפני מספר שבועות שלחתי לדליה מייל לשאול מה שלומה, וחששתי שהיא לא עונה כי היא בבית חולים, אבל בשום אופן לא רציתי לחשוב שכבר איננה בחיים. היא כתבה לי הרבה על כך שהיא חלשה וכמעט איננה יוצאת מהבית, אבל קיוויתי שמצבה ישתפר. בכל זאת לא הופתעתי כשמלכי אמרה לי שדליה איננה. כבר הבנתי שהשתלת כליה איננה נס של אליהו הנביא ואחר כך הכל נפלא. דליה השתדלה תמיד לדבר מה שפחות על הכאבים והסבל, אבל ברור לי שהיא מאד מאד סבלה וזה מצער אותי מאד. אף פעם בחייה דליה לא הכאיבה לשום אדם ולא הגיע לה לסבול כל כך הרבה.

דליה אמרה לי שהיא אוהבת במיוחד לקרוא ספרי מתח כי הם מסיחים את דעתה. כשהיינו צעירות חשבתי שהיא תהיה סופרת, גם בגלל שבעצמי רציתי לכתוב וגם בגלל שבבית הספר היא כתבה בקלילות ובהומור. אבל בבגרותה היא לא כתבה סיפורים ובכלל לא אהבה לכתוב אפילו מיילים, והעדיפה לדבר בטלפון, ואני התקשיתי לדבר הרבה בטלפון, ובעיקר כתבתי לה מיילים ושלחנו זו לזו תמונות של הילדים והנכדים והמשפחה. היא התלוננה תמיד שהיא נראית רע ואני חשבתי דווקא שבתמונות היא יפה ומטופחת ואמרתי לה שבטח רק היא חושבת שהיא נראית רע כי זה מה שנשים תמיד חושבות על עצמן שבתמונות הן נראות רע, גם אם זה בכלל לא נכון. עכשיו אני חושבת שדליה יכלה לראות בתמונות כמה היא חולה, ואני לא יכולתי וגם לא רציתי להבין כמה היא חולה וכמה היא קרובה למותה. היא היתה חברתי מילדות, היתה בינינו קרבת נפש גדולה, אבל לפעמים שאלתי את עצמי אם באמת הכרתי אותה, כי אנשים מאד משתנים ואני בוודאי מאד השתניתי, ואולי גם היא השתנתה. היא סיפרה שעסקה במחקר אבל לא אהבה את זה ושמחה לצאת לגימלאות, וזה ציער אותי שהיא לא אהבה את עבודתה וגם לא כל כך הבנתי למה היא לא עשתה דברים שאהבה, ומה היא בעצם אהבה. אולי היא אהבה בעיקר להיות אמא וסבתא, וכמו נשים רבות הקדישה את חייה קודם כל למשפחתה. אולי כזה הוא הדור שלנו, נשים שיש להן מקצוע אבל הן קודם כל אמהות וסבתות, ועצוב לי שהנכדים היותר קטנים כבר לא יכירו אותה ולא ידעו איזו סבתא מדהימה היתה להם, והיא לא תזכה להכיר את הילדים של מעין, ואפילו לא זכתה להוביל אותה לחופה. אבל היא תהיה בלב של כל מי שהכיר אותה, כי יותר מהכל היה לדליה מאור פנים שהאיר את כל סביבתה, וכפי שהאירה לנו בחייה, כך תיזכר במותה.    

   

 

האיש שאף פעם איננו אשם

 

נתניהו אף פעם איננו לוחץ על ההדק. יגאל עמיר הוא זה שירה ברבין, והוא זה שיושב בכלא. נתניהו רק עמד על המרפסת בכיכר ציון כשצעקו "בדם ואש את רבין נגרש" וגרוע מכך. נתניהו רק צעד בראש ההפגנה שבה נשאו ארון מתים שעליו נכתב שמו של רבין. השב"כ הזהיר אותו אבל ההסתה לא נפסקה לרגע. אחר כך הוא עלה לשלטון על גופתו של רבין. הוא לא ישב בכלא, אפילו לא על הסתה.

גם את החטופים שנרצחו בעזה רצחו אנשי החמאס. נתניהו רק מונע במשך חודשים רבים מימוש עסקה להשבת החטופים שיכלה להחזיר אותם חיים. התעלול האחרון שלו היה העברת החלטה הפגנתית שצה"ל יישאר בציר פילדלפי גם אם תהיה עסקה. משמעותה האמיתית של ההחלטה היא שלא תהיה עסקה, ולכן משמעות ההחלטה היא שהחטופים ימותו. נתניהו כמובן לא יהיה אחראי למותם, כפי שהוא לא אחראי למות רבין. הרי החמאס הוא זה שהורג אותם. נתניהו רק מוריד את המוטיבציה של החמאס לשמור על חייהם. בצדק אמר גלנט שנתניהו יכול להחליט גם להרוג את החטופים. הוא התכוון שההחלטות של נתניהו אכן הורגות את החטופים, גם אם הן מנוסחות כהחלטות להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי וכיו"ב. נתניהו כמובן לא תיאר לעצמו שהרצח של ששת החטופים הצעירים יהיה כל כך סמוך להחלטה שלו על ציר פילדלפי, כל כך סמוך שאנשים רבים חושבים שההחלטה ההפגנתית שלו היא הסיבה הישירה לרצח החטופים. כמובן אי אפשר להוכיח שלרצח החטופים יש קשר להחלטה של נתניהו וסריסיו להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי. אפילו אי אפשר להוכיח שהרצח של ששת החטופים קרה לאחר ההחלטה על ההישארות בציר פילדלפי ובעקבותיה, ולכן מי שיגיד שנתניהו רוצח ישימו אותו בכלא על הסתה, ונתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה, ולמנוע עסקה, והחמאס יהרוג, או אולי כבר הרג בלא ידיעתנו עוד חטופים, אבל נתניהו יישאר ראש הממשלה והחטופים ימותו, ובכלל אי אפשר יהיה להוכיח שנתניהו אשם.

אולי אתם שמעתם את נתניהו מזהיר את החמאס לשמור על חיי החטופים. אני לא שמעתי. שמעתי ראשי ממשלה אחרים מזהירים שובים של ישראלים לשמור על חייהם ולא לפגוע בהם. אינני זוכרת שנתניהו היתרה פעם בחמאס לשמור על חיי החטופים. בעיקר שמעתי תומכים של נתניהו מקללים חטופים ששבו ומשפחות של חטופים. כמובן שנתניהו לא אשם שהתומכים שלו מקללים את משפחות החטופים ומנסים לפגוע בהן ובמי שתומך בהן. נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר. לא ברצח רבין, ולא בהתנתקות למרות שהוא הצביע בעדה, אבל השמאל ובג"ץ אשמים בהתנתקות, ונתניהו לא אשם בטבח בשמחת תורה, כי הצבא לא סיפר לו כלום, והוא לא אשם שהרמטכ"ל התחנן אליו להיפגש איתו והוא התחמק ממנו, והוא לא אשם באסון מירון כי לא משכו בדש מעילו, והוא לא אשם שהמלחמה לא משיגה את המטרות שלה, בזה אשמים הצבא ומשפחות החטופים והמחאה ויו"ר ההסתדרות ואשתו של היו"ר והעיתונות וכל מי שלא מעריץ את עפר רגליו. באופן עקרוני נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר, בייחוד נתניהו לא אשם בזה שאנשים מתים בהמוניהם תחת שלטונו. מאד לא הוגן להאשים אותו בגלל שכל מיני אנשים מתים כשאי אפשר בכלל להוכיח שהוא אחראי לרצח שלהם, כי הוא מעולם מעולם לא לחץ על ההדק.