ירוסלב איוושקביץ' / חורשת הלבנים

 

בשידה הקטנה שמחוץ לחנות "דני ספרים" עמדו ספרים משומשים של הוצאת "עם עובד", שמראם מעלה בי תמיד זכרונות ילדות. שם מצאתי ספר קטן, ובו שתי נובלות של ירוסלב איוושקביץ', סופר ומשורר פולני חשוב שכלל לא הכרתי: "חורשת הלבנים", ו"העלמות מוילקו", שעל פי האפילוג שכתב המתרגם יורם ברונובסקי, נכתבו שתיהן בשנת 1932, כשאיוושקוביץ' שהה באיטליה וסיציליה האהובות עליו, אבל הנובלות משוקעות לגמרי בנוף הפולני-אוקראיני, והן פיוטיות להפליא, וגם מלאנכוליות, וכל הזמן הזכירו לי את סיסמת עם עובד משכבר הימים "ספרים לוקחים אותך רחוק". ב"חורשת הלבנים" מגיע סטניסלב חולה השחפת לבלות את ימיו האחרונים בבית אחיו הבכור שאיננו מחבב אותו, ובכל זאת מקבל את הנוטה למות בביתו, כאשר רק שנה וחצי קודם מתה עליו אשתו והוא נותר לבדו עם ילדה קטנה. בחורשת הלבנים שמאחורי הבית קבורה אשתו של האח, ושם מבקש גם סטניסלב להיקבר. שלא כמצופה מנוטה למות, מנהל סטניסלב הגוסס רומן עם נערה כובסת יפהפיה ואיננו חדל לשאול אותה אם היא אוהבת אותו, והיא עונה בחיוב, למרות שבה בעת היא מנהלת רומן מקביל עם מחזרה מיכאל, שלו היא מתעתדת להינשא. הנובלה מסופרת לסירוגין מנקודת מבטם של שני האחים. האהובה המכונה מלינה נשארת מסתורית גם עבור הקוראים. מדוע היא מנהלת רומן עם סטניסלב הגוסס איננו יודעים. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, וגם את ארוסה מיכאל, והוא במצבו מסתפק באהבה הגנובה הזו, בשעות גנובות של אהבתה של מלינה, שהיא האשה הראשונה בחייו שהוא אוהב באמת. הוא מהרהר מעת לעת במיס סימונס האלגנטית, אשה שקשר עמה קשר בבית המרפא לחולי שחפת שבו שהה בדאווס בשווייץ, דאווס שבתי המרפא שלה לחולי שחפת נהיו מפורסמים בזכות הרומן המונומנטלי של תומס מאן "הר הקסמים", וזה הפרט היחיד בנובלה שאיננו אמין בעיניי, כי בתי המרפא לחולי שחפת בדאווס היו יקרים מאד, וסטניסלב, למרות שהוא בן למשפחה ממעמד גבוה, לא נראה שהוא מאותם חולים שיכלו להרשות לעצמם להתאשפז בדאווס. ייתכן שאני טועה כמובן, שאיוושקביץ' ביקש לצייר את סטניסלב כבן למשפחה אמידה יותר מכפי שהתרשמתי, ומכל מקרה זהות בית המרפא שבו שהה בטרם הגיע לאחוזה הקטנה עם חורשת הלבנים איננה חשובה למהלך הסיפור, היא מוזכרת רק כדי לציין שמלינה הכובסת היא אהבתו הראשונה, ובהכרח האחרונה של סטניסלב, גם אם ידע לפניה נשים אחרות, שלא אהב באמת, ואולי המוות הקרוב כל כך הוא זה שעורר בו את רגש האהבה העז, כמו פריחה אחרונה של צמח נובל, ואולי דווקא היותה של מלינה נערה פשוטה כל כך, שמממשת בטבעיות את משיכתה אליו למרות שהיא מאורסת, אולי זה הדבר שהצית את אהבתו לנערה המתמסרת, במה שמבחינתו הוא חסד אחרון. והאח הבכור, הוא איננו מרוצה מכך שאחיו מנהל רומן עם פחותת מעמד, ואולי העובדה שהוא בן למעמד האדונים, לפחות מבחינתה של מלינה, היא זו שמושכת אותה אל הגבר הגוסס משחפת, בטרם תינשא לארוסה מיכאל, בהתאם למעמדה. ושם בחורשת הלבנים מבקש סטניסלב להיקבר, ליד אשת אחיו המתה, במקום שבו אהב לראשונה בכל לבו. את חורשת הלבנים הזו מתאר איוושקביץ' בחיות כזו, שאפשר כמעט למשש את גזעי העצים המחוספסים שלה, ולשקע את הידיים בטחב שצומח על אדמתה.

בנובלה השנייה, "העלמות מוילקו" שב ויקטור המותש מעבודתו לאחוזה שבילה בה חמש עשרה שנים קודם לכן, כשהיה חייל בן עשרים, אז הסעיר את שש הנערות האחיות שחיו שם, והן הסעירו אותו. אז היה צעיר שכל החיים לפניו ותקוותיו גדולות, וכעת הוא גבר רווק ועייף שמתפרנס מעבודות תחזוקה במוסד לילדים עיוורים, לא החיים שציפה להם.

כעת הוא פוגש חמש נשים מאוכזבות מהחיים לא פחות ממנו. חמש, כי הששית פלה, שנדמה כי היתה האהובה עליו ביותר, ופעם צפה בה במקרה כשרחצה עירומה באגם, מתה שנים קודם לכן, ולמראה קברה המוזנח והשומם נדמה לו שאיש מלבדו כבר איננו זוכר אותה. האחות הבכורה שהיתה אז בת שבע עשרה, ושעמה ניהל בזמנו רומן, הפכה לאשה שמנה, נשואה ואם לילדים, ששוב אין בה דבר מהקסם שהיה לה בגיל שבע-עשרה. האחות שמוצאת כעת חן בעיניו ביותר ושנדמה לו שיכול היה לשאת לאשה, היא גרושה מרירה ואם לילד, שמנהלת את האחוזה וסובלת מיחס משפיל מצד אחיותיה ובעליהן, וכבר איננה מאוהבת בו כפי שהיתה לפני חמש-עשרה שנה. והאחות היחידה שעדיין נמשכת אליו היא פלרטטנית נשואה שמחזיקה מאהבים. זה ביקור מאכזב שמשקף חיים מאכזבים, שפוגגו את תקוות הנעורים, ולמרות שהוא מתרחש ברקע פולני-אוקראיני, ונופי האחוזה מתווים את העלילה לא פחות מהגיבורים האנושיים, הוא סיפור אוניברסלי על כאב ההתבגרות ועל האכזבה הבלתי נמנעת מהחיים כפי שהם מתממשים.

אפשר להבין שויקטור בן העשרים נחשב לבחור מוצלח, חייל מצטיין ומי שעשוי ללמוד לימודים גבוהים ולזכות במשרה נכבדה. רק במשפט אחד מוזכרת העובדה שנאלץ לעזוב את הצבא בטרם התכוון, בגלל פרשת אהבים, ומאוחר יותר נאלץ לעזוב מקום עבודה אחר בגלל פרשת אהבים אחרת. לבד מהאזכורים האלה, שיותר נרמזים מאשר מסופרים, איננו שומעים דבר על הפרשות שכנראה הן אלה שמנעו מויקטור להצליח בקריירה הצבאית שלו ובכלל בחיים. בשיחות עם הנשים באחוזת וילקו ויקטור מתכחש לפרשות אלה ומציין סיבות אחרות לעזיבת הצבא ולהשתלשלות חייו. דודתו עדיין מקווה שיינשא לבת הצעירה והרווקה מבין העלמות, אבל הוא איננו מעוניין בכך, והשהות המתמשכת באחוזה מזכירה לו שבעצם לא רצה להישאר בה, וחמש עשרה שנה לא שב אליה מפני שלא חפץ לחיות בה ולהיות חלק ממנה, ורק בדיעבד העובדה שלא נשא את אחת מבנות האחוזה לאשה יכולה להיתפס כהחמצה. זכרונות שעולים בו מעת לעת רומזים לכך שזוועות שחווה בשירותו הצבאי חרצו חריצים בנפשו וממשיכים להכביד עליו, אבל כל מה שמנע מויקטור לממש את חלומותיו ותקוותיו רק נרמז, כי איננו חשוב ביותר, חשוב רק שהחיים בהכרח מאכזבים, ולעתים דווקא מה שמתגשם ומתממש הוא המאכזב ביותר.

שתי הנובלות של איוושקביץ' יפהפיות בעיניי, והרוע האנושי שמופיע בסיוטיו של ויקטור הוא מין תזכורת עצובה מעולם חיצון שבו מתרחשות אינספור זוועות ומעשי טבח. העצב בסיפורים עצמם איננו נובע מרוע, אלא מטבעם של החיים, ומטבעם של בני האדם, שיולדו לעמל.

 

ירוסלב איוושקביץ', חורשת הלבנים, תרגם יורם ברונובסקי, הוצאת עם עובד 1983.