תרועות מלחמה

 

כל כך רציתי שתהיה הפסקת אש, שאולי תוביל סופסוף להסדר ולסיום המלחמה, ולהצלת החטופים והשבויים, אבל האנשים רוצים מלחמה. לא רק הממשלה, שרוצה מלחמה כדי לשרוד בשלטון, ולא רק הימין שתומך בממשלה, גם ראשי הרשויות בצפון, והתושבים שם, רוצים מלחמה, ולא רק הפצצות של חיל האוויר, שבזה יש לנו יתרון, אלא מלחמה על הקרקע, שוב לשקוע בבוץ הלבנוני, כאילו לא די בכל המלחמות שניהלנו בלבנון, שתמיד התחילו בתחושה שאנחנו מנצחים ומצליחים, ותמיד נגמרו בהקזת דם ובנסיגה בתחושת כישלון. אבל האנשים שרוצים מלחמה מאמינים שהפעם זה יהיה אחרת. שהפעם נפתור את בעיית חיזבאללה אחת ולתמיד. זו כמובן ציפיה לא מציאותית. ההתחזקות של חיזבאללה נובעת מהחולשה של מדינת לבנון, מדינה בפשיטת רגל מדינית וכלכלית, שלא מסוגלת לרסן את ארגון הטרור שיש לו עורף פוליטי חזק בלבנון, בנוסף לתמיכה האירנית. ומדינת לבנון לא תתחזק מזה שישראל תתקוף אותה ותכבוש חלק ממנה, היא רק תתפרק עוד יותר. כמו הרשות הפלשתינית שאינה מסוגלת להכניע את חמאס ולהכפיף אותו למרותה, כך ממשלת לבנון איננה מסוגלת לשלוט בחיזבאללה. ישראל יכולה לפגוע באנשי חיזבאללה ולהרוג את בכירי הארגון, ישראל יכולה לפגוע במעוזי הכוח של הארגון ולחסל מאגרי נשק ואמצעי לחימה שלו, אבל היא לא יכולה לחסל אותו לגמרי, ולכן אין מנוס מלסמוך על סיוע של האו"ם ושל מדינות ידידות בשמירת השקט בגבול לבנון, ואת זה יהיה קל יותר להשיג אם לא ניכנס קרקעית ללבנון, ולא נסתכסך עם ארצות הברית וצרפת ומדינות רבות נוספות, שחוששות מאד ממלחמה כוללת בין ישראל לאיראן, ופועלות בכל כוחן כדי למנוע מלחמה כזו. נראה שממשלת ישראל פועלת בכל כוחה כדי לעורר מלחמה. מלחמה שלדעת חברי הממשלה ונתניהו בפרט תבטיח את הישרדותם בשלטון. עם תרועות המלחמה הנשמעות מפי העם, נתניהו מתעצם ומצפה לעליית כוחו ולדיכוי מתנגדיו.

אלוף בן רואה בהסלמת המלחמה בצפון ניצחון של גלנט, שרצה לתקוף את לבנון מיד לאחר הטבח. אני אינני חושבת שזה ניצחון של גלנט. לדעתי העצמת המלחמה בצפון כעת, בניגוד למלחמה בצפון מיד אחרי הטבח, שהיתה אולי מזרזת את סיום הלחימה, משרתת את נתניהו, שכבר איננו מסוגל להמציא יעדים חדשים כדי למתוח את המלחמה בעזה, ושמח להתחיל כעת מלחמה בצפון, בהתאם לתכניתו לנהל מלחמה בלתי נגמרת. מצד שני הוא גם איננו מסיים את הלחימה בעזה, כי איננו רוצה הסדר ורגיעה, אלא המשך של מצב המלחמה, שבחסותו הוא רודה בנו, בתומכיו ובמתנגדיו גם יחד. גם הדיבורים על פיטורי גלנט והחלפתו בגדעון סער חזרו, יחד עם הדיבורים על פלישה קרקעית ללבנון. בדיוק כמו לפני נאומו בקונגרס, אז נתניהו העמיד פנים שהוא פועל לעסקה והקיף עצמו בחטופים ששוחררו ובקרובי חטופים, גם לקראת נאומו באו"ם כעת הוא העמיד פנים שהוא חותר להפסקת אש והקיף את עצמו בקרובי חטופים, ואז נסוג מכך, לכאורה בלחצם של כל שוחרי המלחמה בישראל, החל משותפיו הקיצוניים בממשלה ועד ראשי הרשויות בצפון ותושביהם, שמשוכנעים שבשאיפתם להמשך הלחימה ולפעולה קרקעית בלבנון הם פועלים להשגת ביטחון ושלום, אבל התוצאה תהיה רק התערערות נוספת של המצב, פגיעות קשות עוד יותר בשטח נרחב יותר, והסתבכות בלבנון שתגבה מחיר כבד בחיי חיילים ושבסופה נמצא את עצמנו בעמדת נחיתות מול חיזבאללה, שלא יכול לנצח אותנו, אבל מסוגל בהחלט להתיש אותנו ולגבות מאיתנו מחיר כבד בחיי אדם ובנזק לרכוש.

עצוב כל כך שאזרחי ישראל צפויים לשלם מחירים גבוהים כל כך, כדי לקבל בסופו של דבר הסדר צנוע, שהם יכולים לקבל כעת בחינם, לולא העדיפו שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד: הפסקת המלחמה והצלת חיי אדם רבים, שיאבדו לחינם.