"דר שפיגל", גיליון 50, 12.12.2011
כתמים שחורים
במשך שנים היו קרובי הקורבנות של הטרור הניאו-נאצי חשודים שלא בצדק. הם עדיין נלחמים על הכרה, אחדים רוצים לעזוב כעת את גרמניה
הם אמרו שאביה חולה. שהיתה לו מריבה עם לקוחות וכעת הוא בבית החולים. סמיה שימשק לא האמינה לקרובים. אביה היה אדם חביב, מעולם לא היתה לו מריבה. אביה, היא אומרת, היה גם אדם חזק. מעולם לא היה חולה.
סמיה שימשק נזכרת איך תעתה אז כילדה בת 14 במסדרון בית החולים בנירנברג, כדי לבקר את אביה, ששכב מחוסר-הכרה בטיפול נמרץ, לאחר שכמה שעות קודם לכן נורו בראשו שני כדורים. שוטר תפס אותה. אסור לה ללכת כעת לאביה, תחילה הוא חייב לחקור אותה. "איימו על אביך?" הוא שאל. "היה לו נשק?" שימשק נדה בראשה. מעולם לא היו לו אויבים.
באותה עת נחקרה אדילה שימשק, אמה של סימה, במשך מספר שעות בתחנת המשטרה. החוקרים רצו לדעת, אם היו לה כעסים על בעלה, אם היא יודעת על מאהבת. היא פרצה בבכי. בעלה שכב על ערש דווי, אבל השוטרים לא הניחו לה ללכת אליו, כי חשדו ברעייתו התורכיה שהיא אשמה ברצח. לטענתם היא ירתה בבעלה יחד עם אחד מדודיו של בעלה מתוך תאוות-בצע. דוקא היא, שכל חייה עמדה לצד בעלה, שעדיין אהבה אותו כמו ביום שבו הכירה אותו בכפר בדרום תורכיה.
סמיה שימשק יושבת במטבח דירתה בפרידברג שבמחוז הסן. הילדה מאז הפכה לאשה צעירה. אחת עשרה שנים חלפו. זה הזמן שחלף עד שהמשטרה לפני חמישה שבועות מצאה במקרה את הרוצחים. לא הרעיה רצחה אותו וגם לא סוחר סמים תורכי, כפי שהבלשים שיערו במהלך הזמן. אנוור שימשק, מוכר פרחים, אב לשניים, בן 38 שנים במותו, נפל קורבן ב-9 בספטמבר 2000 לכנופיית רוצחים ניאו-נאצית.
במשך שנים רצחו הטרוריסטים הימנים אוּוֶה בֶּנהארדט ואוּוֶה מוּנדלוֹס ברחבי גרמניה מבלי שנתגלו. אנוור שימשק היה קורבנם הראשון. אחריו באו תשעה נוספים. עד ששני הניאו-נאצים התאבדו ב-4 בנובמבר 2011. מאז למדה גרמניה הרבה על הרוצחים, מעט מדי על הקורבנות.
ידיה של סמיה שימשק רועדות. "כולכם האשמתם אותנו: המשטרה, התקשורת, החברה." במשך שנים חשדו החוקרים באמה של סמיה. הם חקרו שכנים, תיחקרו קרובים. הורי הקורבן ניתקו את הקשר עם המשפחה. הם איבדו את אמונם בכלה.
ביוני 2001 נרצחו שני תורכים נוספים, בנירנברג ובהמבורג. כמו ברצח הראשון השתמשו הרוצחים גם הפעם באקדח צסקה. החוקרים הסיקו מכך, שחייב להיות קשר בין הרציחות. ככל הנראה פשיעה מגזרית.
השוטרים ערכו חיפוש בדירת שימשק אחר נשק. אנוור קנה בכל שבוע פרחים בהולנד. הבלשים שיערו, שיכול היה לנצל זאת כתירוץ להברחת סמים. הם הביאו כלבי גישוש. השכנים החלו לרכל על משפחת שימשק. בבית הספר אמרו שסמיה היא בתו של סוחר סמים. "לשוטרים אין מושג מה הם עשו למשפחתי", היא מתלוננת.
ראיות לקשר בין הקורבנות לגנגסטרים תורכים אין הרבה. האם הונעו החוקרים מדיעות קדומות נגד התורכים בגרמניה? כלי תקשורת רבים, גם ה"שפיגל", חשדו שפושעים תורכים עומדים מאחורי הרציחות.
כאשר בארץ זו שולט בעצם הרושם, שהתורכים הינם עם כה ברברי, שהם רוצחים כה בקלות זה את זה, אומר שר החוץ התורכי אחמד דאווּטוֹגלוּ בראיון ל"שפיגל", שהם עושים זאת בגלל דוכן קבאב או עיסקת סמים, דיעה קדומה זו מסוכנת יותר מכל טרוריסט גזען.
עלי טַאשְׁקֶפּרוּ היה בדיוק בתורכיה, ליד ערש מותה של אמו, כאשר הגיעה אליו הידיעה שלה המתין זמן כה רב: היו אלה ניאו-נאצים שרצחו את בנו סוליימן ב-27 ביוני 2001 בחנות ירקות בהמבורג. לאחר עשר שנים יש לו כעת הביטחון, אבל הידיעה העלתה בו הכל מחדש: איך התגוננה המשפחה כנגד השמועות, איך היו הצללים האלה תלויים מעליהם. כעת סופסוף הוסר הצל. היו אלה אנשי הימין. כששמעה זאת אמו של עלי היא חייכה. שעתיים אחר כך נפטרה.
שלוש היריות בסוליימן הרסו את חייו של עלי, מילאו אותם בחשד, בפחד, באכזבות, קרעו אותם לגזרים. ביום בו אירע הרצח בא שוטר-סיור לחנות. הוא שתה קפה עם סוליימן, ואז אמר השוטר שהוא חייב להזיז את הרכב שלא חנה כראוי. אז לקח האב את המכונית, בכל מקרה היה עליו לסדר כמה עניינים עבור העסק, רק 20, 30 דקות.
כאשר חזר, ראה כתם שחור על הקרקע. אולי, חשב, נפלה כוס, החליקה. אז ראה את סוליימן והבין, שהכתם השחור הוא שלולית דם. עלי טאשקפרו לחץ על חזה בנו, סוליימן ראה אותו, הוא עדיין חי, הוא רצה עוד לומר משהו, אך לא יכול היה לדבר עוד. זמן קצר אחר כך נפטר בגיל 31.
עלי טאשקפרו היה בהלם, אך למרות זאת נאלץ לבוא מיד לתחנת המשטרה ונחקר במשך שעות. מאוחר יותר רצו החוקרים לדעת, האם היה בנו מעורב במעשים פליליים. טאשקפרו חש כקורבן כפול: קודם איבד את בנו, כעת הוכתם גם כבוד משפחתו.
תורכים אחרים, חברים טובים של טאשקפרו, חזרו ושאלו אם לא היה שם משהו, אצל סוליימן, העיתונים חזרו וכתבו זאת. עד שהאב עלי ניתק את הקשר. "האנשים האלה לא האמינו לי. בגלל זה אני לא אשב איתם יותר בשולחן אחד ולא אדבר איתם אף מלה."
מעשי הרצח הניאו-נאצים גרמו לאי אמון מחודש. "יש כל כך הרבה שאלות פתוחות", אומרת סמיה שימשק, בתו של הקורבן הראשון. כאשר צילצלה למשרד הפשעים הפדרלי, כדי לקבל יותר מידע, ענו לה הפקידים שתקרא עיתון.
המשרד הפדרלי להגנת האוכלוסיה ולסיוע באסונות הבטיח למשפחות שוב ושוב טיפול פסיכולוגי. שימשק עובדת כמחנכת בפרנקפורט על המיין. בקיץ היא רוצה כמו אמה לעזוב לתורכיה. היא אומרת ששוב אינה מרגישה את עצמה בטוב בגרמניה. אמנם בינתיים מכרים התנצלו על החשדות, אבל על רגשותיה היא יכולה לדבר רק עם מעטים.
היא מדברת כעת לעתים קרובות עם גמזה קוּבַּסִיק, סטודנטית לרוקחות מדורטמונד. שתי הנשים בקושי מכירות זו את זו, אבל משהו קושר ביניהן: גם אביה של קובסיק מחמט נרצח בידי הניאו-נאצים מצוויקאו. גם היא נאלצה לחיות זמן רב עם האשמות שוא. יום לאחר הרצח נחקרה קובסיק במשך שמונה או תשע שעות. היא ואחיותיה נאלצו לעבור בדיקות דנ"א ולמסור טביעות אצבע. "הרגשנו כמו פושעים", היא אומרת.
אמה אֶליף, שמתגוררת יחד עם בתה, לא התגברה עד היום על הטרגדיה של משפחתה. מאז שנראו בטלויזיה תמונות הרוצחים, היא מצליחה להירדם רק בעזרת כדורים. היא מנסה להסיח את דעתה בכך שהיא מנקה את הדירה חזור ושוב. היא משפשפת את הרצפות, מצחצחת את המנורות, אבל איננה יכולה לסלק את המחשבות האפלות כמו את האבק. לו חקרו טוב יותר, היא מאמינה, אילו בדקו בקפידה גם רקע ימני קיצוני (כינוי בגרמניה לנאצים), היה עדיין מחמט בחיים. "גרמניה הרגה את בעלי."
מאת אנדריאה בראנט, יירגן דאלקמפ, מקסימיליאן פופ, אופוק אוקטה.
עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:
מזמור לרוצח הקבאב:
רק תורכי אחד?