פעם הייתי מורה חיילת

פעם הייתי מורה חיילת ביישוב ספר נידח, והמנהל שבבית ספרו עבדתי, ניהל רומן עם מורה צעירה ויפה שהגיעה בדיוק באותה שנה לעבוד בבית הספר. דירת המורות החיילות שלנו היתה סמוכה מאד לביתו, וכשהגעתי לעבוד בבית הספר הוא הציע לי לנסוע איתו מדי בוקר לעבודה, מה ששימח אותי מאד, אבל הוא מיהר להתחרט על כך, כי נוכחותי במכונית מנעה ממנו להיות לבד עם אהובתו, שגם אותה הוא אסף מדירתה מדי בוקר. היתה עוד מורה שבתחילה נסעה איתנו, אבל כשהרומן התלהט הפסיקה לנסוע. לא היה לה נעים לשבת מאחור יחד איתי בזמן שהמנהל נהג ואהובתו ישבה תמיד לידו במושב שליד הנהג. אף פעם לא ישבנו בסדר אחר, כאילו היה ברור שהיא נוסעת איתו כבת זוג, ואנחנו, שתי הנוסעות הנוספות, ואחר כך אני לבדי, רק טרמפיסטיות. אני העמדתי פנים שאינני יודעת דבר על הרומן והמשכתי לצפות למנהל מדי בוקר ליד מכוניתו. אז עוד הייתי צעירה, ונהניתי להתגרות בו. זה גרם להרמת גבות. כולם התרחקו כדי שלא להפריע למנהל לנהל את הרומן, או בעצם כדי שלא להיות עדים למראות שהביכו אותם, כי כולם כמוני הכירו היטב את אשתו, שלא יכלה ללדת והיתה תמיד בטיפולי פוריות ובאותה שנה גם עברה ניתוח קשה שכנראה היה גם כן קשור לניסיונותיה העקשים ללדת. זה היה מקום קטן ונידח וכולם הכירו את כולם וידעו הכל על כולם. פעם בשבוע היה המנהל נוסע ללמוד באוניברסיטה, ואז היה מקדים לצאת מבית הספר ולוקח איתו במכוניתו את אהובתו היפה. כולם ידעו שהם נוסעים לבלות יחד וכולם ראו אותם נוסעים לבלות יחד, המורים והתלמידים, כולם דיברו על הרומן שהם מנהלים מאחורי גבה של אשתו של המנהל שהיתה נשואה לו כבר שנים וניסתה כל הזמן ללא הצלחה ללדת לו ילד, אבל איש לא דיבר עם המנהל עצמו ואיש לא אמר לו מה דעתו על כך שהוא מנהל רומן עם מורה צעירה ויפה שעובדת תחת הנהלתו, למרות שכולם דיברו על הרומן, המורים והתלמידים וגם ההורים. היתה מורה אחת מבוגרת בבית הספר, כבר אינני זוכרת מה לימדה. היא היתה אשה אמהית וחביבה מאד לעמיתיה שהיו כולם צעירים. לפני שהחל לנהל את הרומן נהג המנהל לקחת אותה במכוניתו מדי שבוע כשנסע לאוניברסיטה. כבר אינני זוכרת מדוע נסעה איתו מדי שבוע, אולי נסעה לבקר את בתה. כשהחל לקחת את אהובתו, הפסיק לקחת איתו את המורה המבוגרת, וכולם ראו שבמקומה הוא נסע כעת תמיד לאוניברסיטה עם אהובתו הצעירה והיפה. הוא אפילו לא המתין שהתלמידים והמורים האחרים יעזבו את בית הספר. כל כך מיהר לבלות עם אהובתו שנסע כשהתלמידים עוד היו בבית הספר, למרות שזה היה ישוב ספר ובאותם ימים היתה סכנה גדולה להשאיר את התלמידים בבית הספר ללא השגחה. פעם הייתי היחידה שנשארתי עם כל התלמידים. כולם הסתלקו, ולפני שהמנהל הסתלק גם כן עם אהובתו הוא צעק לי לסדר את התלמידים בשורות לפני שיעלו לאוטובוס, ואז הוא נסע. ביקשתי מהם להסתדר אבל הם צחקו לי. התרגזתי וכשהאוטובוס הגיע עליתי לבדי ואמרתי לנהג לנסוע ולהשאיר אותם שם, שיחזרו הביתה רק באוטובוס הבא בעוד שעה. למחרת המנהל נזף בי שהשארתי את התלמידים ללא השגחה ונסעתי, אבל אני רק הסתכלתי בו בלי לומר מלה, כי ידעתי שהוא יודע שאני יודעת שהוא זה שהיה אמור להישאר בבית הספר עד שהתלמידים יסעו הביתה, ולא להשאיר אותם לבד עם מורה חיילת יחידה. בסוף השנה ביקשתי מאד וגם איפשרו לי לעבור לבית ספר אחר ביישוב אחר, רחוק למדי מהקודם, שם עבדתי עם שתי מורות זקנות במעון לילדים מפגרים ולא הייתי עדה עוד לרומנים בין מנהלים למורות. אמנם אחת המורות הזקנות שעבדתי איתה הזהירה אותי שיש למנהל בית הספר, שהיה אחראי גם על המעון הסמוך שבו עבדתי, חיבה לחיילות צעירות ולצעירות בכלל, אבל אמרתי לה שאינני נוטה לנהל פרשיות אהבים עם גברים מבוגרים נשואים, למרות שביני לביני ידעתי שהגברים הצעירים והפנויים שיצאתי איתם באותם ימים לא היו טובים בהרבה. כשסיימתי את השירות ובאתי ללמוד בירושלים שכחתי הרבה דברים, את הגברים הצעירים שיצאתי איתם במהלך השירות בצבא ואת הרומן של המנהל עם המורה הצעירה. במהרה נישאתי ונולדה לי בת. יום אחד הלכתי לסדר משהו בעניין קצבת הילדים בביטוח הלאומי, נושאת את בתי התינוקת על הידיים. לתדהמתי פגשתי שם את המנהל שהתברר שהעתיק גם כן את דירתו לירושלים. הוא אמר שגם לו יש כעת תינוקת, והביע את מורת-רוחו מכך שבתי לא נעלה נעליים והנחתי לה להסתובב בגרביים, דבר שלדעתו עלול להזיק לרגלי תינוקות. הוא דיבר אליי בטון חמור כאילו היה עתיר ניסיון בגידול ילדים, למרות שבתו היתה צעירה מעט מבתי, וחשבתי שאנשים שעבדת תחת הנהלתם נוטים להמשיך לדבר אליך כאילו אתה עובד אצלם גם כשאין בכך כל טעם. בכל אופן התברר שגם הוא ואשתו עברו להתגורר בירושלים. חשבתי שאם הם עברו לירושלים ונולדה להם בת, פירוש הדבר שהרומן בינו לבין המורה היפה הסתיים, אבל טעיתי מאד. יום אחד, אולי זמן קצר אחר כך, ואולי אחרי שנים, כבר אינני זוכרת, עברתי ברחוב וראיתי אותו ואת אהובתו עומדים יחד באחת החצרות, ולא היה ספק מעמידתם זו שהם עדיין נפגשים בסתר, כדרכם של בני זוג שנשואים לאחרים.

נדמה לי שיותר לא ראיתי אותם, אבל יצא לי לפגוש מישהו מבית הספר ולדבר על המנהל ואהובתו ועל כך שעבר עם אשתו לירושלים ונולדה לו בת, אבל על כך שראיתי אותו עם אהובתו ושהם המשיכו את הרומן בדיוק באותה צורה לא דיברתי. מאז חלפו שנים רבות, ומי יודע מה קרה, אם הם המשיכו לחיות ככה בשלישיה, אם אהובתו המשיכה להיפגש עמו בסתר. כמה מוזר היה לי שהוא עבר להתגורר בירושלים, עיר שכל חייו התגורר מאד רחוק ממנה. האם ייתכן שאהובתו היתה ילידת ירושלים, והוא נסע עם אשתו אחריה, או שמסיבה אחרת, אולי לצורך טיפולי הפוריות של אשתו, עבר לירושלים והיא באה אחריו. גם היה לי מאד מוזר שדוקא לי יצא גם לעבוד אצלו בשירות הצבאי בדיוק כשהתחיל לנהל את הרומן עם המורה היפה, וגם להתגורר לידו ולנסוע איתם במכונית לבית הספר, וגם לפגוש אותו אחר כך בירושלים, פעם לבדו ופעם עם אהובתו, כאילו נועדתי להיות עדה לרומן מתחילתו ועד סופו.

נזכרתי בכל זה היום כשסיימתי לקרוא את סיפורה של אליס מונרו "תאונה" שמספר על מורה נשוי ואב לילדים שמנהל רומן עם מורה ונפגש איתה בסתר בחדר הציוד המדעי בבית הספר, שהוא מטבע הדברים חדר די קטן ומלא מדפים וכלים ופעם נשפך עליהם צבע, וגם הסיפור הזה מתרחש בעיירה נידחת וקטנה, וגם בסיפור הזה כולם ידעו על הרומן, למרות שהם דוקא השתדלו להסתיר אותו. ואז קרתה שרשרת אירועים שכולם ציפו שבעקבותיהם הרומן יסתיים, אבל ההיפך קרה, המורה עזב את אשתו ואת בית הספר ואת העיר ונישא לאהובתו והוליד עמה ילדים וחי איתה בעיר הגדולה, והאהובה הזו שהיתה כעת אשתו תהתה כל חייה מה היה קורה לולא אותה שרשרת אירועים. האם המורה היה אי פעם עוזב את אשתו כדי להינשא לה, או שהיא היתה ממשיכה להיות אהובתו הנסתרת שכולם יודעים עליה כל החיים. ומה שעצוב בסיפור זה שדוקא כשהמורה הודיע לה שהחליט לעזוב את אשתו למענה, התברר לאהובתו שהוא לא חשב על אשתו וגם לא עליה, אלא רק על עצמו, ולמרות שהמשיכה לאהוב אותו ונישאה לו וילדה לו ילדים, היא ידעה שבעצם עשה הכל למען עצמו ודבר לא למענה.

פתאם נזכרתי במנהל בית הספר ובאשתו, שגם היא היתה מורה והיה לה קול רך ונעים וחשבתי שהיא מאד עדינה גם עם בעלה וגם עם התלמידים. ריחמתי עליה אז ואני עדיין מרחמת עליה היום. גם על המורה הצעירה אני מרחמת. האם המשיכה לאהוב את המנהל כל החיים? האם ויתרה על בעל משלה ועל נישואים? האם ילדה ילדים? נתקפתי סקרנות וחיפשתי אותם בספר הטלפונים. מצאתי את המנהל ונוכחתי שהוא עדיין נשוי לאשתו. בוודאי כבר יש להם נכדים. את אהובתו לא מצאתי. אני כל כך מקוה שעזבה אותו ונישאה לאיש וילדה ילדים. כמה נורא לאשה צעירה ויפה להיות כל חייה מאהבת, ולקוות למה? שהגבר, שלא אכפת לו במיוחד לא מאשתו ולא ממנה, יעזוב את אשתו למענה? האם יכול בכלל להיות לסיפור כזה סוף שהוא טוב? אנשים תמיד רוצים שיהיה סוף טוב לסיפורים, גם בספרות וגם בחיים, אבל בחיים האמיתיים רוב הסיפורים הם די עצובים.