יום שלישי, 4 באוגוסט 2020

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן חלק שני

חלקו הראשון של הסיפור

למטה במסדרון ליד הדלת התחתונה, שדרכה נכנסים לדירת המרתף של המשרתת, עומד בנה הקטן בן העשר, העתק של אמו. שום כיעור של הזְקֵנָה לא נגרע מפני הילד שלו. עקום-רגליים, ידיו בכיסי מכנסיו הוא עומד שם ונוהם, כי הוא סובל כבר כעת מזפקת ויכול לנשום רק בקושי. אם במקרים אחרים כשהילד עומד בדרכו של בלומפלד הוא מחיש את צעדיו, כדי לחסוך מעצמו מחזה זה ככל שניתן, היום הוא כמעט רוצה להישאר לעמוד לידו. גם אם הילד בא לעולם מאשה זו ונושא את כל הסימנים למוצָאו, בכל זאת הוא עדיין ילד, בראש חסר צורה זה יש בכל זאת מחשבות ילדותיות, אם מישהו יפנה אליו בצורה מובנת וישאל אותו משהו, הוא כנראה יענה בקול ברור, תמים ומכבד, וגם את הלחיים האלה אפשר ללטף לאחר שאדם מתגבר על עצמו. כך חושב בלומפלד, אך בכל זאת הולך הלאה. ברחוב הוא שם לב שמזג האוויר ידידותי יותר, משחשב בחדרו. ערפל הבוקר התפוגג והופיעו שמיים כחולים, שרוח עוצמתית ניקתה. בלומפלד מודה לכדורים על כך שיצא מחדרו הרבה יותר מוקדם מהרגיל. אפילו את העיתון הוא שכח על השולחן מבלי שקרא אותו. בכל מקרה הוא הרוויח כך הרבה זמן ויכול ללכת כעת לאטו. ראוי לציין כמה מעט דאגה גורמים לו הכדורים, מאז שנפרד מהם. כל עוד הם היו מאחוריו, יכלו לחשוב שהם שייכים אליו, למשהו שחייבים להביא בחשבון בשיפוט של אישיותו. כעת לעומת זאת הם רק כלי משחק בבית בארון, וכך עלה בדעתו של בלומפלד, שאולי הדרך הטובה ביותר להפוך את הכדורים לבלתי-מזיקים, היא להוביל אותם לייעודם האמיתי. שם במבואה עוד עומד הילד. בלומפלד ייתן לו את הכדורים במתנה, לא בהשאלה אלא בפירוש במתנה, מה שבוודאי שוה-ערך לפקודת חיסול שלהם. וגם אם הם יישארו במצב טוב, עדיין בידיו של הילד הם יהיו עוד פחות משמעותיים מאשר בארון - כל הבית יראה את הילד משחק בהם, ילדים אחרים יצטרפו, הדעה הכללית שמדובר פה בכדורי משחק ולא במלווים של חיי בלומפלד, תהיה בלתי ניתנת לערעור ולסתירה. בלומפלד רץ חזרה הביתה. בדיוק ירד הילד במדרגות למרתף ורצה לפתוח את הדלת. בלומפלד חייב איפוא לקרוא לילד ולבטא את שמו, שמגוחך כמו כל מה שקשור בילד. "אלפרד, אלפרד", הוא קורא. הילד מתמהמה זמן רב. "בוא הנה", קורא בלומפלד, "אני אתן לך משהו". שתי הבנות הקטנות של השוער יצאו מן הדלת שממול ונעמדו בסקרנות מימינו ומשמאלו של בלומפלד. הן תופסות הרבה יותר מהר מהילד ואינן מבינות מדוע אינו בא מיד. הן מנפנפות לו, בלי לגרוע עין מבלומפלד, אבל אינן יכולות להבין, איזו מתנה מצפה לאלפרד. הסקרנות מציקה להן והן מקפצות מרגל לרגל. בלומפלד צוחק בה במידה להן וגם לילד. נראה שהלה כבר דן ושקל הכל וכעת עולה במדרגות נוקשה ומגושם. הוא איננו מתעלם ולו לרגע מאמו שגם היא מופיעה בדלת המרתף.  בלומפלד צועק בקול רם, כדי שגם המשרתת תבין אותו, ותפקח, במקרה שיהיה צורך בכך,על ביצוע ההצעה שלו. "יש לי למעלה בחדר שלי", אומר בלומפלד, "שני כדורים יפים. אתה רוצה אותם?" הילד רק מעקם את פיו. הוא איננו יודע כיצד עליו לנהוג. הוא מסתובב ומביט במבט שואל למטה אל אמו. אבל הילדות מיד מתחילות לקפץ סביב בלומפלד ומבקשות את הכדורים. "אתן גם תוכלו לשחק בהן", אומר להן בלומפלד, אבל ממתין לתשובתו של הילד. הוא יכול היה לתת מיד את הכדורים לילדות, אבל הן נראות לו קלות דעת מדי ויש לו כעת יותר אמון בילד. זה קיבל בינתיים את עצתה של אמו, מבלי שהוחלפה ביניהם מלה, ומהנהן בהסכמה לבלומפלד שחזר על שאלתו. "אז שים לב", אומר בלומפלד, שברצון מתעלם מכך שהוא לא יקבל כאן שום תודה על המתנה שלו, "לאמא שלך יש מפתח לחדר שלי, אז אתה צריך לשאול אותו ממנה. אני נותן לך כאן את המפתח לארון הבגדים שלי, ובארון הבגדים הזה נמצאים הכדורים. תנעל שוב את הארון ואת החדר בזהירות. אבל עם הכדורים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואתה לא צריך להחזיר אותם. הבנת אותי?" אבל למרבה הצער הילד לא הבין. בלומפלד רצה שהכל יהיה ברור במיוחד ליצור הזה, קשה ההבנה עד אין קץ, אבל דוקא בגלל כוונתו זו חזר על הכל יותר מדי, ויותר מדי דיבר לחילופין על מפתחות, חדר וארון, והילד ראה אותו עקב כך לא כמיטיבו אלא כמסית ומדיח. אמנם הילדות תפסו הכל מיד, נדחקו אל בלומפלד ופשטו את ידיהן אל המפתחות. "חכו רגע", אמר בלומפלד וכבר התרגז על הכל. גם הזמן חלף, הוא לא יכול להתעכב עוד הרבה. לו רק אמרה המשרתת שהיא הבינה אותו ושהיא תסדר הכל נכון בשביל הילד. במקום זאת היא ממשיכה לעמוד למטה ליד הדלת, מחייכת חיוך גנדרני כמו כבדת שמיעה מבוישת, וחושבת אולי שבלומפלד למעלה הוקסם פתאם מִבְּנָה ומרביץ בו תורה. בלומפלד מצדו איננו יכול לרדת למטה במדרגות למרתף ולצעוק באוזני המשרתת את בקשתו שבנה יואיל לרצות בחסדי האל לשחרר אותו מהכדורים. הוא כבר כפה על עצמו מספיק אם הוא רוצה להפקיד את מפתח ארון הבגדים שלו ליום שלם בידי המשפחה הזו. לא כדי לחוס על עצמו הוא מוסר כאן את המפתח לילד, במקום להוביל אותו בעצמו למעלה ולמסור לו שם את הכדורים. הרי הוא איננו יכול למעלה לתת תחילה את הכדורים במתנה, ואז, כפי שצפוי שיקרה, לקחת אותם מיד חזרה מהילד, בכך שהוא ימשוך אותם אחריו כמו בני לוויה. "עדיין אינך מבין אותי?" שואל בלומפלד כמעט בצער, לאחר שפצח בהסבר חדש, אבל שוב הפסיק אותו מיד לנוכח מבטו הריק של הילד. כזה מבט ריק הופך אותך לחסר-אונים. הוא עלול לפתות אותך לומר הרבה יותר משרצית, רק כדי למלא את הרִִִיק הזה בהבנה.  

"אנחנו נביא לו את הכדורים", קוראות אז הילדות. הן ערמומיות. הן הבינו שהן תוכלנה לקבל את הכדורים רק בתיווך כלשהו של הילד, אבל שהן חייבות להסדיר את התיווך הזה בעצמן. מחדרו של השוער מכה שעון ומורה לבלומפלד למהר. "אז תקחו את המפתח", אומר בלומפלד, והמפתח יותר נמשך מידו מאשר הוא מוסר אותו. הביטחון שבו היה נותן את המפתח לילד היה רב יותר לאין ערוך. "את המפתח לחדר תקחו למטה מהגברת", מוסיף בלומפלד, "וכשתחזרו עם הכדורים, אתן חייבות לתת את שני המפתחות לגברת." "כן כן", קוראות הילדות ורצות מטה במדרגות. הן יודעות הכל, בהחלט הכל, וכאילו נדבק בלומפלד מקהות ההבנה של הילד, הוא בעצמו איננו מבין כעת איך הן יכלו לקלוט מהר כל כך את כל הסבריו.

כעת הן כבר מושכות למטה בשמלתה של המשרתת, אבל בלומפלד איננו יכול, למרות הפיתוי לכך, לההמשיך להסתכל. כיצד תבצענה את משימתן, ולא רק בגלל שכבר מאוחר, אלא בגלל שאיננו רוצה להיות נוכח כשהכדורים יצאו לחופשי. הוא אפילו רוצה להיות במרחק כמה רחובות, כשהילדות תפתחנה למעלה את דלת חדרו. הרי כלל איננו יודע, למה הוא עוד יכול לצפות מהכדורים. וכך הוא צועד החוצה בפעם השנייה הבוקר. הוא הספיק עוד לראות איך המשרתת ממש התגוננה מפני הילדות, והילד הניע את רגליו העקומות כדי לבוא לעזרת אמו. בלומפלד איננו תופס מדוע אנשים כמו המשרתת גדלים בעולם ומתרבים.

במשך הדרך למפעל ההלבשה התחתונה שבו מועסק בלומפלד, מקבלות המחשבות על העבודה אט אט עדיפות על כל האחרות. הוא מחיש את צעדיו ולמרות העיכוב, באשמת הילד, הוא הראשון במשרדו. המשרד הזה הינו חלל עם אשנב זכוכית, יש בו שולחן כתיבה עבור בלומפלד ושתי מכתבות עבור המתמחים הכפופים לבלומפלד. למרות שהמכתבות האלה כל כך קטנות וצרות, כאילו נועדו לתלמידי בית-ספר, בכל זאת מאד צפוף במשרד ואסור למתמחים לשבת, כי אז לא יהיה מקום לכורסה של בלומפלד. אז הם עומדים כל היום לחוצים למכתבות שלהם. זה כמובן מאד לא נוח להם, אבל זה מקשה גם על בלומפלד להתבונן בהם. לעתים הם נדחקים בהתלהבות למכתבה, אבל לא כדי לעבוד, אלא כדי להתלחש איש עם רעהו או אפילו להתנמנם. לבלומפלד יש הרבה התרגזויות איתם. הם בכלל לא עוזרים לו מספיק בעבודה הענקית שמוטלת עליו. עבודתו היא לדאוג לכל תנועת הסחורות והכסף עם עובדות הבית, שבית החרושת מעסיק לצורך ייצור סחורות איכות מסוימות. כדי לשפוט את גודלה של העבודה הזו, צריך מבט קרוב יותר במכלול הנסיבות. אבל מבט כזה, מאז נפטר לפני מספר שנים הממונה הישיר על בלומפלד, אין עוד לאיש. לכן גם בלומפלד איננו יכול עוד להעניק למישהו את הרשות לשפוט את עבודתו. למשל בעל בית החרושת, מר אוטומאר, מזלזל במופגן בעבודתו של בלומפלד, הוא כמובן מכיר בשירותים שבלומפלד העניק במהלך עשרים שנותיו בבית החרושת, והוא מכיר בהם לא רק כי הוא מוכרח, אלא גם מפני שהוא מוקיר את בלומפלד כאדם נאמן וראוי לאמון, ובכל זאת הוא מזלזל בעבודתו, כלומר הוא מאמין, שאפשר לבצע אותה ביתר פשטות ולפיכך מכל בחינה ביתר יעילות מכפי שבלומפלד עושה. אומרים, וזה לגמרי לא בלתי ראוי לאמון, שאוטומאר מראה את עצמו לעתים כה רחוקות במחלקה של בלומפלד רק כדי לחסוך לעצמו את הכעס, שגורמות לו שיטות העבודה של בלומפלד. בוודאי עצוב לבלומפלד להיות כה בלתי-מוערך, אבל אין לכך פיתרון: כי איננו יכול להכריח את אוטומאר לשהות במחלקתו של בלומפלד חודש ללא הפסקה, ללמוד את סוגי העבודות המגוונות שיש להתמודד איתן כאן, ליישם את שיטות העבודה שלו הטובות יותר לכאורה, ועקב קריסת המחלקה, שזו תהיה בהכרח התוצאה, להשתכנע בערכו של בלומפלד. לכן בלומפלד מספק את עבודתו ללא רבב כמו קודם, נבהל קצת כאשר אוטומאר מופיע לאחר זמן ארוך, עושה מתוך תחושת חובה של עובד לאדונו ניסיון דל, להסביר לאוטומאר עשייה כזו או אחרת, שעל כך הלה מהנהן ללא מלה בעיניים מושפלות והולך הלאה. בלומפלד סובל מהזלזול הזה פחות מאשר מהמחשבות, שאם ייאלץ פעם לעזוב את משרתו, התוצאה המיידית תהיה אנדרלמוסיה גדולה שאיש לא יוכל להתיר, כי הוא לא הכיר איש בבית החרושת שהיה מסוגל להחליף אותו ולקבל עליו הלכה למעשה את מִשְׂרָתוֹ, כך שיִמָּנְעוּ מבית החרושת ולוּ רק התקלות החמורות ביותר במשך חודָשִׁים. כאשר האדון מזלזל במישהו, העובדים מנסים כמובן להתעלות עליו. הדבר מפחית מערך כל עבודה של בלומפלד – איש איננו רואה לנכון, לצורך השתלמותו, לעבוד זמן מה במחלקה של בלומפלד, וכאשר מתקבלים עובדים חדשים, איש איננו מופנה למחלקה של בלומפלד מיוזמתו. כתוצאה מכך חסר למחלקה של בלומפלד דור המשך. אלה היו שבועות של המאבק הקשה ביותר כאשר בלומפלד, שעד כה טיפל בכל במחלקתו לגמרי לבד, בעזרת עוזר אחד בלבד, דרש להעסיק מתמחה. כמעט בכל יום הופיע בלומפלד במשרדו של אוטומאר והסביר לו ברוגע ובפירוט מדוע נחוץ מתמחה במחלקה הזו. הוא איננו נחוץ מפני שבלומפלד רוצה לחוס על עצמו. בלומפלד איננו רוצה לחוס על עצמו, הוא עשה את חלקו המוגזם ולא חשב להפסיק זאת, אבל מר אוטומאר צריך רק לחשוב, איך העסק התפתח במשך השנים, כל המחלקות הוגדלו בהתאם, רק המחלקה של בלומפלד תמיד נשכחת. ואיך העבודה גדלה דוקא שם! כשבלומפלד הגיע, מר אוטומאר בוודאי כבר איננו יכול להיזכר באותם זמנים, היה צריך להתעסק שם עם בערך עשר תופרות, וכיום נע מספרן בין חמישים לששים. עבודה כזו דורשת כוחות. בלומפלד יכול לערוב לכך, שהוא מכלה את כל כולו למען העבודה, אבל לכך שהוא יתמודד עם כל כולה, לכך איננו יכול לערוב עוד מכאן ואילך. מר אוטומאר אמנם מעולם לא דחה במפורש את בקשתו של בלומפלד, דבר כזה הוא לא היה מסוגל לעשות לפקיד זקן, אבל הצורה שבה הוא בקושי הקשיב, דיבר עם אנשים אחרים בפני בלומפלד המבקש, נתן הסכמה חלקית, ובתוך כמה ימים שוב שכח הכל – זה היה באמת מעליב. לאו דוקא לבלומפלד, בלומפלד איננו הוזה. יפים ככל שיהיו הכבוד וההכרה, בלומפלד יכול בלעדיהם, הוא יתמיד בשלו למרות הכל, כל עוד זה עובד איכשהו, בכל מקרה הוא צודק, וצדק חייב לזכות בהכרה גם אם זה נמשך קצת יותר זמן. כך בעצם קיבל בלומפלד בסופו של דבר אפילו שני מתמחים, אמנם איזה מין מתמחים. אפשר היה לחשוב שאוטומאר הבין, שעל ידי הקצאת מתמחים אלה הוא יכול להראות את זלזולו במחלקה עוד יותר מאשר על ידי הסירוב להקצאתם. ייתכן אפילו, שאוטומאר דחה את בלומפלד זמן כה רב מפני שחיפש שני מתמחים כאלה, וזמן כה רב, מה שסביר, לא הצליח למצוא כאלה. וכעת בלומפלד איננו יכול להתלונן, כי אפשר לצפות מה ישיבו לו: הוא קיבל אפילו שני מתמחים, בעוד שדרש רק אחד. אוטומאר ניהל את הכל בכזו פקחות. כמובן שבלומפלד התלונן למרות זאת, אבל רק משום שמצוקתו ממש דחפה אותו לכך, לא משום שהוא קיווה כעת לעוד עזרה. הוא גם לא התלונן בתוקף, אלא רק דרך אגב, כאשר נקרתה לו ההזדמנות. למרות זאת התפשטה מיד בקרב עמיתיו שוחרי הרע השמועה, שמישהו שאל את אוטומאר, האם ייתכן שבלומפלד, שקיבל כעת כזו עזרה יוצאת דופן, עדיין תמיד מתלונן. על כך השיב אוטומאר שזה נכון, שבלומפלד עדיין תמיד מתלונן, אבל בצדק. הוא אוטומאר, צפה זאת בסופו של דבר, והוא מתכוון להקצות לבלומפלד לאט לאט מתמחה לכל תופרת, כלומר ששים בסך הכל. ואם גם אלה לא יספיקו, הוא ישלח עוד נוספים, והוא לא יפסיק עד להשלמתו של בית המשוגעים שמתפתח כבר שנים במחלקה של בלומפלד. ההערה הזאת אמנם חיקתה היטב את אורח הדיבור של אוטומאר, אבל הוא עצמו, בכך לא היה לבלומפלד ספק, היה רחוק מאד מלהתבטא ולו גם באופן דומה לכך אודות בלומפלד. הכל היה המצאה של הבטלנים מהמשרד בקומה הראשונה, בלומפלד מתעלם מזה – לו רק יכול היה להתעלם בשלווה כזו גם מנוכחותם של המתמחים. אבל הם עומדים שם וכבר אי אפשר לסלקם. ילדים חיוורים, חלשים. לפי מסמכיהם כבר עברו את גיל בית הספר, אבל קשה היה להאמין שכך הדבר במציאות. איש לא היה רוצה להפקיד אותם בידי מורה, כל כך ברור היה שמקומם עדיין תחת סינור אִמָּם. הם עדיין לא יכלו לנוע בתבונה. עמידה ממושכת התישה אותם נוראות במיוחד בתקופה הראשונה. אם לא השגיחו עליהם, הם מיד התכופפו בחולשתם, עמדו כפופים ושמוטים באחת הפינות.  בלומפלד ניסה לגרום להם להבין, שהם יהפכו לנכים לכל חייהם, אם ייכנעו כך לנוחות. להטיל על המתמחים לבצע תנועה קטנה כלשהי, היה בגדר העזה. פעם היה על אחד מהם ללכת כמה צעדים. הוא רץ בהתלהבות יתר עד שהיכה בברכו במכתבה ונפצע. החדר היה מלא תופרות, המכתבות מלאות סחורה, אבל בלומפלד נאלץ לזנוח הכל ולקחת את המתמחה המייבב למשרד ולחבוש לו שם תחבושת קטנה. אבל גם ההתלהבות הזו של המתמחים היתה חיצונית בלבד. כמו ילדים אמיתיים הם חפצו לפעמים להצטיין. אבל לעתים הרבה יותר קרובות או הרבה יותר, כמעט תמיד, הם רצו רק לאחז את עיני הממונה עליהם ולרמותו. פעם בזמן העבודה הרבה ביותר רדף אחריהם בלומפלד שטוף-זיעה והבחין, כיצד חבויים בין צרורות של סחורה החליפו ביניהם סימנים. הוא היה רוצה להנחית אגרופים על ראשיהם, זה יכול היה להיות העונש היחיד האפשרי להתנהגות כזו, אבל אלה היו ילדים. בלומפלד לא היה מסוגל להכות ילדים מכות רצח. וכך הוא התענה איתם הלאה. מלכתחילה הוא דימיין שהמתמחים יעזרו לו במשא ומתן הישיר, שבזמן חלוקת הסחורות דרש כל כך הרבה מתח ועירנות. הוא חשב שהוא יעמוד באמצע מאחורי המכתבה, מפקח תמיד על הכל ודואג לרישומים, בעוד שהמתמחים ירוצו אנה ואנה על פי פקודתו ויחלקו הכל. הוא דימיין לעצמו שאת הפיקוח שלו, אשר עירני ככל שיהיה, אין די בו למצבי לחץ שכאלה, תשלים תשומת-הלב מצד המתמחים, ושאט אט המתמחים האלה יצברו ניסיון, לא יישארו תלויים בכל פרט בהנחיותיו, ולבסוף ילמדו להבחין בעצמם בין התופרות, באשר לצורך בסחורות ולמידת האמון שאפשר לתת בהן. ביחס למתמחים האלה, היו אלה תקוות שוא. בלומפלד נוכח מיד, שאסור לו בכלל להניח להם לדבר עם התופרות. לתופרות מסוימות הם לא ניגשו מלכתחילה, כי חשו דחייה או פחד מפניהן, לעומת זאת האחרות, אלו שהם חיבבו, הם רצו לקראתן לעתים קרובות עד הדלת. לאלה הם הביאו מה שרק ביקשו, דחפו להן את זה, גם אם התופרות היו זכאיות לקבל זאת, כאילו בסודיות, אספו בכוננית ריקה עבור המועדפות חתיכות בד שונות, שאריות חסרות ערך, אבל גם זוטות שימושיות, כבר מרחוק נופפו להן בשביעות רצון מאחורי גבו של בלומפלד, וקיבלו בתמורה סוכריות שנדחפו לתוך פיהם. בלומפלד אמנם שם קץ מיד למטרד זה, וכאשר התופרות באו גירש אותם לתָּאָם, אבל עוד זמן רב הם חשבו זאת לעוול גדול, מחו, שברו בזדון את נוצות הכתיבה, ולעתים דפקו ברעש על הזכוכית, אמנם מבלי שהעזו להרים את הראש, כדי לעורר את תשומת לבן של התופרות למה שלדעתם נאלצו לסבול מבלומפלד.

את העוול שהם עצמם גורמים, הם אינם יכולים להבין. כך למשל הם באים כמעט תמיד באיחור למשרד. בלומפלד, שממונה עליהם, חשב זאת משחר נעוריו למובן מאליו, שמופיעים לפחות חצי שעה לפני תחילת העבודה. לא שאפתנות, לא תודעת חובה מוגזמת, רק תחושה מסוימת של הגינות הניעה אותו לכך. בלומפלד אנוס לרוב להמתין למתמחים שלו יותר משעה. כשהוא לועס את כריך ארוחת הבוקר הוא נוהג לעמוד מאחורי המכתבה באולם, ותוך כדי הלעיסה הוא מסכם את החשבונות בפנקסים הקטנים של התופרות. מיד הוא שוקע בעבודה ואיננו חושב על שום דבר אחר. לכן הוא כה נחרד פתאם, והנוצה בידיו רועדת עוד זמן מה לאחר מכן. אחד המתמחים הסתער פנימה, כאילו עמד להתמוטט, ביד אחת נאחז במשהו בכל הכוח, ביד השנייה לחץ על חזהו הנושם בקושי – אבל כל זה נועד רק לספק תירוץ לאיחור, שהיה כה מגוחך, שבלומפלד בכוונה התעלם ממנו, כי לולא עשה כן, היה נאלץ להלקותו  כדין. אבל כך הוא צפה בו רק לזמן קצר ואז הראה בידו המושטת על התא ופנה שוב לעבודתו. כעת אפשר היה לצפות שהמתמחה ישתכנע בטוב לבו של הממונה עליו וימהר למקום העמידה שלו. לא, הוא איננו ממהר. הוא מרקד, הוא הולך על קצות האצבעות, רגל אחר רגל. האם הוא רוצה להלעיג על הממונה עליו? גם זה לא. זו שוב אותה תערובת של פחד ושביעות רצון עצמית, שכנגדה אנו חסרי אונים. כיצד אפשר להסביר זאת אחרת שבלומפלד, היום, כאשר באופן בלתי רגיל הגיע בעצמו למשרד באיחור, כעת לאחר המתנה ארוכה – לבדוק את הפנקס לא היה לו חשק – מביט דרך ענני האבק, שהמשרת חסר-הדעת הפריח לפניו מעלה עם המטאטא, צופה בשני המתמחים ברחוב, כיצד הם מגיעים בשלווה. הם צמודים חזק זה לזה ונראה שיש להם דברים חשובים לספר איש לרעהו, שבוודאי קשורים לעסק לכל היותר בקשר אסור. ככל שהם קרבים לדלת הזכוכית, כך הם מאטים את צעדיהם. לבסוף תופס אחד מהם את הידית, אבל איננו לוחץ אותה למטה, הם עדיין מספרים זה לזה, מקשיבים וצוחקים. "תפתח אדוני", צועק בלומפלד בידיים מורמות למשרת. אבל כשהמתמחים נכנסים, בלומפלד איננו רוצה להתעמת עוד, הוא איננו עונה על ברכתם והולך לשולחן הכתיבה שלו. הוא מתחיל לחשב, אבל מרים את מבטו מדי פעם לראות מה עושים המתמחים. האחד נראה מאד עייף ומשפשף את עיניו: כאשר תלה את מעילו על הוו, הוא ניצל את ההזדמנות ונשאר להישען עוד קצת על הקיר. ברחוב הוא היה רענן, אבל קרבתה של העבודה מעייפת אותו. למתמחה האחר לעומת זאת היה חשק לעבוד, אבל רק לעבודות מסוימות. כך רצונו מאז ומתמיד, שירשו לו לטאטא. אמנם זו עבודה שלא נועדה לו. הטאטוא נועד למשרת בלבד. לכשעצמו לא היתה לבלומפלד שום התנגדות לכך שהמתמחה יטאטא, אם המתמחה רוצה לטאטא – גרוע יותר מן המשרת אי אפשר לעשות זאת. אבל אם המתמחה רוצה לטאטא, שיואיל לבוא מוקדם יותר, לפני שהמשרת מתחיל לטאטא, ושלא ינצל לשם כך את הזמן שבו הוא מחויב אך ורק לעבודות המשרד. אבל אם הנער הצעיר אטום לכל מחשבה נבונה, הרי לפחות המשרת, קשיש עיוור למחצה זה, שהבעלים בוודאי לא היה סובל בשום מחלקה אחרת מלבד זו של בלומפלד, ושרק בחסדו של אלהים ושל הבעלים הוא חי עדיין, לפחות המשרת הזה יכול היה להיות ותרן ולמסור את המטאטא לרגע לצעיר, שאכן הוא מגושם, מיד היה הלה מאבד את החשק לטאטא ורץ אחרי המשרת עם המטאטא כדי להניעו שוב לטאטא. אך נראה שהמשרת דוקא לגבי הטאטוא חש אחראי במיוחד, רואים איך כשהצעיר רק מתקרב אליו, הוא מנסה לתפוס את המטאטא טוב יותר בידיו הרועדות. עדיף שיעמוד בשקט ויניח למטאטא, כדי שיוכל להטות כל תשומת לב להחזקתו במטאטא. המתמחה מבקש כעת לא במלים, כי הוא מפחד מבלומפלד, שגלוי לעין שהוא מחשב. מלים רגילות גם לא היו מועילות, כי המשרת קולט רק אם צועקים חזק. המתמחה מושך איפוא תחילה את המשרת בשרוול. המשרת יודע כמובן במה מדובר, הוא מביט במתמחה במבט עגמומי, מניד בראשו ומושך אליו את המטאטא קרוב יותר, עד לחזהו. כעת מקפל המתמחה את ידיו ומבקש. אמנם אין לו שום תקוה להשיג משהו באמצעות בקשה. הבקשה רק משעשעת אותו ולכן הוא מבקש. המתמחה השני מלווה את המהלך בצחוק חרישי וברור שהוא מאמין, אם גם בלתי נתפס כיצד, שבלומפלד איננו שומע אותו. על המשרת הבקשה איננה עושה שום רושם. הוא מסתובב ומאמין שכעת הוא שוב יכול להשתמש במטאטא בביטחון. אבל המתמחה עוקב אחריו בניתור על בהונות הרגליים ומשפשף את שתי ידיו זו בזו בתחינה, ומבקש כעת מהצד הזה. הפניות האלה של המשרת והניתור של המתמחה אחריו חוזרים על עצמם שוב ושוב. לבסוף חש עצמו המשרת חסום מכל צדדיו ומבחין במה שיכול היה להבחין בתמימות הקלה ביותר מיד בהתחלה, שהוא יותש לפני המתמחה. בעקבות זאת הוא מבקש עזרה חיצונית, מאיים על המתמחה באצבעו ומצביע על בלומפלד, שאצלו יתלונן אם המתמחה לא יניח לו. המתמחה מבין כעת, שאם הוא בכלל רוצה לקבל את המטאטא, הוא חייב למהר, אז הוא תופס את המטאטא בחוצפה, צעקה בלתי רצונית של המתמחה השני מעידה על ההכרעה הקרבה. אמנם הפעם המשרת הציל את המטאטא, בכך שנסוג צעד אחורה ומשך אותו אליו. אבל כעת המתמחה אינו מוותר עוד, בפה פעור ועיניים בורקות הוא קופץ קדימה, המשרת רוצה לברוח, אבל רגליו הזקנות רועדות במקום לרוץ, המתמחה מתנפל על המטאטא, וגם אם איננו תופס אותו, הוא מצליח לגרום לכך שהמטאטא נופל וכך המשרת מאבד אותו. ברור שגם המתמחה מאבד אותו, כי בנפילת המטאטא קופאים תחילה כל השלושה, שני המתמחים והמשרת, כי עכשיו הכל גלוי בהכרח לבלומפלד. בלומפלד מביט בעצם מעל לאשנב שלו, כאילו רק כעת הבחין בכך, במבט קפדני ובוחן עינו קולטת הכל, גם המטאטא על הרצפה לא נעלם ממנו. אם מפני שהשתיקה נמשכה זמן רב מדי, ואם מפני שהמתמחה האשם לא היה מסוגל לדכא את תאוותו לטאטא, בכל מקרה הוא רכן, אמנם מאד בזהירות, כאילו הוא תופס חיה ולא מטאטא, לקח את המטאטא, ליטף איתו את הרצפה, אבל מיד השליך אותו בבהלה, כשבלומפלד זינק וצעד מתוך תאו. "שניכם לעבודה ולא לזוז יותר," צעק בלומפלד והראה בידו הפשוטה לשני המתמחים את הדרך למכתבותיהם. הם מצייתים מיד, אבל לא מבוישים בראש מושפל, אלא הם מסתובבים זקופים אל בלומפלד ומביטים נדהמים בעיניו, כאילו רצו למנוע ממנו להכות אותם. ואמנם הם יכלו ללמוד דיים מהניסיון, שבלומפלד בעיקרון לעולם איננו מכה. אבל הם מבועתים ומנסים תמיד וללא כל עידון להגן על זכויותיהם האמיתיות או המדומות.

סוף הטקסט

 

כאן סיים קפקא את הכתיבה מבלי להמשיך את הסיפור, שכפי שציין ביומנו, לא נשא חן בעיניו, ולא נוכל עוד לדעת מה קרה לבלומפלד, לכדורים המקפצים אחריו או למתמחים המקפצים לפניו, שאולי הם השתקפויות אלה של אלה, ומזכירים גם את שני העוזרים של ק. ברומן "הטירה" שהולכים אחריו לכל מקום והם בעצם מטרד ולא עזר כנגדו. יש לא מעט אכזריות ביחסי האנוש המתוארים בסיפור, שאולי הרתיעו אפילו את קפקא עצמו, אבל אכזריות כזו שנתקלים בה בבית ובעבודה מוכרת בוודאי לרובנו, וכך כדרכו משלב קפקא את היסוד הפנטסטי של הכדורים המקפצים במציאות האפורה והמדכאת של חיי המשרד שבה כולם ממררים את חיי כולם וכולם מדוכאים בה במידה.