יום ירושלים העצוב

 

כבר אינני זוכרת מתי שמחתי ביום ירושלים. בשנים האחרונות אף פעם לא, ולפני זה כבר אינני זוכרת. אני זוכרת היטב שבמלחמת ששת הימים שמעתי בשידור חי איך הצנחנים מגיעים לכותל, ובכיתי מהתרגשות. אף אחד לא דיבר אז על הר הבית, חוץ מחנן פורת שרצה לפוצץ את המסגדים, אבל גם זה כנראה קרה מאוחר יותר. כולם דיברו על הכותל והתרגשו מאד, והדבר היחיד שאמרו על הר הבית זה שאסור ליהודים לעלות לשם כי לא יודעים היכן קודש הקודשים, ועלולים בטעות לדרוך שם, ורק לכהן הגדול מותר לדרוך שם, ואין כבר כהן גדול ולשום יהודי לא מותר לדרוך שם. אחר כך הרב גורן ערך מחקר וכתב שיש מקומות בהר הבית שבטוח שהם לא קודש הקודשים ומותר לדרוך בהם, אבל הרבנים החרדים כעסו עליו ואמרו שפסקיו אינם פסקים ושאסור בהחלט לעלות להר הבית. מאז נראה ששכחו את ההלכה, ובמקום האיסור המוחלט נהייתה מצוה חדשה דוקא לעלות להר הבית, שנגזרת כנראה מהמצוה הידועה להציק לערבים, לעורר מהומות ולחרחר מלחמה, שזאת כנראה המצוה הכי חשובה היום בציונות הדתית, שפעם היתה הגורם הכי מתון והכי פציפיסטי בכנסת, אבל מאז הניצחון במלחמת ששת הימים עברה מטמורפוזה והפכה לאוונגרד משיחי, וזאת כנראה הסיבה שהאיסור המוחלט לעלות להר הבית הפך מאיסור למצוה. אני כן שמחה שאפשר ללכת לכותל, למרות שגם לשם אני די מפחדת ללכת, וכבר שנים אני לא מתקרבת בכלל לעיר העתיקה, בוודאי שלא מסתובבת בסמטאות ובחנויות הקטנות שפעם יכולתי להסתובב בהן שעות, אבל מי רוצה לחטוף סכין בגב תמורת שטיח צבעוני או תיק עור או גמל קטן מעץ. זה מה שקרה בסופו של דבר, שאנשים כמוני, שלא רוצים לריב עם אף אחד ולא מרגישים שום צורך להראות למישהו שהם האדונים, וגם לא מרגישים כל כך אדונים, שדוקא הסוחרים ובעלי המסעדות בעיר העתיקה דוקא היו מאד שמחים שנבוא לבקר, דוקא אנחנו מפחדים להסתובב שם, ומי שכן הולך לשם אלה היהודים שנורא חשוב להם להראות שהם האדונים ואם אפשר גם לבעוט באיזו זקנה או באיזה דוכן ולעשות נזק לאנשים, אלה האנשים שרצים לעיר העתיקה להוכיח את הריבונות שלנו, שזה כמובן לא מוכיח כלום לאיש, כי שום מדינה לא מכירה בריבונות שלנו במזרח ירושלים, ולא משנה כמה אלפי יהודים יבואו לשם עם דגלים וישירו בגרון ניחר עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, שכשהם שרים את זה, זה נשמע כמו איום, ואני מרגישה רק פחד כשאני רואה אותם עוברים ליד הבית שלי בדרכם לעיר העתיקה שכבר שנים אינני הולכת לשם. השירה שלהם יותר צועקת מאשר מזמרת, כנראה כדי להראות עוד יותר שהם האדונים, ותמיד אני מרגישה שכשהם יגמרו להרביץ לערבים הם יבואו להרביץ לשמאלנים כמוני, כי כמו שאמרו חז"ל מי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, וזה כבר קרה ומאז אני עוד יותר מפחדת. אמרו שרוב הצועדים עברו בשקט, ורק החבורה של לה פמיליה צעקה מות לערבים והרביצה לערבים. אני ראיתי אותם בטלויזיה צורחים מות לערבים ושתישרף פלשתין וכל מיני דברים כאלה וחשבתי שעוד מעט הם יבואו להרביץ גם לנו. הם כבר הרביצו לאנשים שהפגינו נגד נתניהו כי כנראה לה פמיליה היא הצבא הפרטי של נתניהו והם באים בשמו להרביץ גם לערבים וגם ליהודים. בבוקר למחרת כשנעמה הושיטה לי את עיתון "הארץ" היא קראה את הכותרת שהמצעד התקיים עם עימותים והיא אמרה: איזה רעים, רוב המצעד עבר בשקט. אמרתי לה שבעיתונים תמיד כותבים על מה שלא בסדר, כמו שכותבים על המטוסים שנופלים ולא כותבים על המטוסים שנחתו בשלום. אבל בלב שלי חשבתי שאפילו אם חמישים אלף איש עברו בשקט ורק מאה או מאתיים צעקו מות לערבים וכאלה דברים, זה מה שיישאר לי בראש ואני לעולם לא אתקרב לאנשים עם הדגלים, אפילו לא לאלה שלא צועקים מות לערבים. ובכל פעם כשמתקרב יום ירושלים אני כבר נאחזת פחד ואימה ממה שיהיה וממה שעלול להיות, ואני לא מרגישה שום שמחה ואני אפילו לא בטוחה אם אני שמחה שכבשנו את ירושלים המזרחית וכל הגדה המערבית כי אני לא בטוחה שיצא מזה משהו טוב, כי קודם לא פחדתי מיהודים ועכשיו יש המון יהודים שאני ממש מפחדת מהם ואני חושבת אם הם מסוגלים לחתוך לי את הצוואר עם שבר בקבוק כמו שכבר עשו לאנשים, וכשראיתי את הצלם של כאן שהיכו אותו בראש עם מקלות הרגשתי שהייתי יכולה בקלות להיות במקומו ולקבל מכות בראש עד זוב דם ואפילו גרוע מזה, ואם מישהו שמח כשקורים כאלה דברים זה רק מעורר בי עצב עמוק ואימה.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לפני שבוע פרצו לי לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי שלא יוכלו לעקוב. אפשר להיכנס לעמוד הבית או ישר לרשימות. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות, ואני מקוה שחברת גוגל תקן את החבלות.

רשימות מומלצות לחג השבועות:

אלזה לסקר שילר / רות ובעז (שירים) 

מהחל חרמש בקמה

הר גבנונים וגבינות אחרות