מהחל חרמש בקמה

פרופ' שלמה אבינרי פירסם בערב החג השני של פסח מאמר כנגד אכילת חמץ להכעיס כהתרסה חילונית, שמוגדרת על ידי שלילת המצוה ולא על פי ערכים העומדים בזכות עצמם (הארץ, 16.4.17). מאמרו עורר בי הירהורים רבים, לא בשל העניין שלשמו נכתב, שהוא קריאה לסולידריות של החילונים עם שומרי המסורת, שאני כמובן מברכת עליה, אלא בשל הפיסקה שלהלן:

"אחד מהישגיה של הציונות – תנועה פוליטית וחילונית ביסודה – היה בכך שהשכילה לצקת תכנים מודרניים, הומניסטים ומשחררים במסורות ובמושגים דתיים. כך נטלה הציונות את חג הפסח, שבדמותו המסורתית התמקד בריבונו של עולם, אשר הושיע את ישראל ממצרים בניסים, באותות ובמופתים, הוא ולא שליח, הוא ולא מלאך, והפכה אותו מצד אחד לחג האביב, הקשור לארץ ישראל ולמפעל הציוני החקלאי, ומצד שני לחג החירות. כך הציגה הציונות את חג הפסח כדוגמה ומופת לשחרור לאומי מעול זר, כמו גם למרד של עבדים נגד משעבדיהם."

נניח לדיון באיזו מידה הציונות היא אכן תנועה חילונית, שגם על כך אפשר להתווכח, כמה חילונית היא תנועה שעינה צופיה לפאתי מזרח קדימה. ועדיין מוזרה מאד הטענה, שהציונות היא זו שהפכה את חג הפסח לחג אביב חקלאי. ההקשרים החקלאיים של חג הפסח, תחולתו בחודש האביב, עם ראשית קציר שעורים, והנפת העומר וספירתו במשך שבעה שבועות, מחג הפסח ועד חג השבועות, כולם מופיעים בתנ"ך. גם מצוות אכילת מצות שבעת ימים, כניגוד לאכילת החמץ בחג השבועות, עת ביכורי קציר חטים, כל אלה מופיעים בתנ"ך, ואינם נקשרים בהכרח ליציאת מצריים. המסורת הקושרת את חג הפסח ואכילת המצות ליציאת מצריים, כמו המסורת הקושרת את חג השבועות למתן תורה, היא מסורת אחת שמסבירה את חג הפסח ואת חג השבועות בהסברים היסטוריים ואמוניים, אבל המסורת והמשמעות החקלאית של חג המצות, שאיננו יודעים בוודאות אם היה זהה וחופף לחג הפסח או נסמך לו בדיעבד, מובאת בתנ"ך בצורה ברורה ונבדלת, גם אם יש סימנים לכך שנעשה ניסיון עריכה כלשהו, כדי ליישב בין המסורות השונות ולהתיכן זו לזו.

במלים אחרות, הציונות נמשכה לאופיו החקלאי של חג הפסח, בשל הקשר שהוא מבטא בין עמנו לאדמת הארץ, אבל לא היא יצרה את המסורת הזו. וגם היציאה מעבדות לחירות נמצאת כבר בתנ"ך, ומהווה גם היגד מרכזי בהגדה של פסח, שאכן מדגישה גם את מקומו של בורא עולם בהוצאת עמנו מעבדות לחירות. אבל כדי להבין את אופיו רב-הפנים של חג הפסח, אין להסתפק בעיון בהגדה של פסח, שהיא מסמך פולקלורי חביב ולא תקין פוליטית, אלא חייבים לעיין בתנ"ך, שאיננו מקל עלינו את המלאכה.

בפרק י"ב בספר שמות מופיעה המצווה לקחת שֶׂה – שעל פי הטקסט הוא כינוי קיבוצי לטלאים וגדיים כאחת – לשחטו בארבעה-עשר בחודש הראשון ולתת מן הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים" – מכאן שמזוזה ומשקוף אינם מה שאנו מכנים כיום בשמות אלה. מקובל לפרש שמזוזות הן הקורות שעליהן תלויה הדלת, ואילו המשקוף הוא הקורה שמעליהן, אבל לפעמים אני מהרהרת שאולי המזוזות הן שתי פיסות עץ שחיברו בין הדלת לקורות עליהן נתלתה ואיפשרו לה לזוז, ושאולי המשקוף הוא חלון קטן בדלת שדרכו משקיפים מי בא. כך נאמר איפוא: "שה תמים, זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תיקחו, והיה לכם למשמרת עד יום ארבעה-עשר לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין-הערבים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו." כאן מופיעות עוד הוראות כיצד להכין ולאכול את השה, ובהמשך מסתבר שעודנו נמצאים במצרים, בטרם היכה ה' את מכת בכורות, והנה בפסוק י"ב ואילך: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו: שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי: וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם."

כאן מופיעה איפוא גירסההקושרת את זבח הפסח, חובת אכילת המצות ואיסור החמץ יחדיו ליציאת מצרים, אך חסר ההסבר מדוע קשור זכר יציאת מצרים לאכילת מצות ולאיסור חמץ. כדאי לציין גם שאין נזכר שם החודש שבו יש לקיים את הפסח, אלא נאמר "בחודש הזה" ואחר כך "לחודש הזה". בפסוק ב' בפרק נאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". האם היתה מחלוקת מהו החודש הראשון? והאם היה לחג הפסח מועד נוסף, בחודש שאיננו ניסן? מכל מקום גירסה זו בחלקו הראשון של פרק י"ב בשמות היא אכן בעלת אופי היסטורי ואמוני, ובפסוקים י"ז עד כ' נאמר: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, חוקת עולם. בראשון בארבעה-עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגֵּר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות".

אי אפשר להתעלם מן החזרות הרבות בפסוקים אלה, ונראה שההסבר לכך הוא בעובדה שכונסו כאן מקורות שונים מבלי שהושמטו מהם הדברים החוזרים על עצמם. בולט גם הטון המחמיר והמאיים מאד של הפסוקים, שמזכיר לי את דברי מורי הפרופסור אמנון לינדר, שנאמרו על החוק הרומי, אבל דינם יפה גם לענייננו, שאם אנו מוצאים איסורים חוזרים על עצמם בחומרה גוברת והולכת, כנראה שלא הקפידו ביותר לקיימם. שהרי לו ששו בני ישראל לאכול שבעת ימים מצות, לא היה צורך לאיים עליהם באיום הכרת הנורא מכל. כדברי גששינו פיתה טריה זה טעים, החמץ מהנה את החך, והאיסור על אכילתו שבעת ימים נדרש כנראה לחומרות יתרות.

אבל בכך לא תם פרק י"ב בספר שמות: בפסוק כ"א מתחילה גירסה נוספת למצוות זבח הפסח, הפעם בעזרת אגודת אזוב, שבתפקידו הפולחני בתנ"ך דנתי ארוכות ברשימתי "תחטאני באזוב וקורבן הפסח". לאחר הוראת המצווה הנוספת מתוארת מכת בכורות ויציאת מצרים הנחפזת של בני ישראל, וכעת, בפסוק ל"ד, אנו שומעים כי "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משְׂאֵרוֹתָם, צְרוּרוֹת בשמלותם על שכמם." כאן אנו מקבלים סופסוף רמז לקשר בין איסור החמץ ליציאת מצרים. רק בפסוק ל"ט, לאחר תיאור נסיעת בני ישראל מן העיר רעמסס שבמצרים לעיר סוכות שבמדבר, נאמר לנו: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם." כאן אנו למדים שהמצות היו עוגות מצות, כלומר מצות עגולות, כמנהג המהדרים, שלָשִׁים כדור בצק ומשטחים אותו לעיגול.

האם די לנו במצוות פסח אלו? לא ולא. בפרק י"ג, המתחיל לכאורה בעניין אחר לגמרי, "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא", שוב אנו חוזרים למצוות חג הפסח. האם עקב הקישור בין קדש לי כל בכור לעניין מכת בכורות? אין הדבר נאמר במפורש, אבל בפסוק ב' מתחיל טקסט חדש העוסק בחג המצות:

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא ייאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחודש האביב: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחיוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה: שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה': מצות ייאכל את שבעת הימים ולא ייראה לך חמץ, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

כאן אנו שומעים סופסוף את שם החודש: חודש האביב, אביב שמשמעותו שיבולי שעורה ירוקות או גרעיני שיבולים שטרם הבשילו, כנאמר בשמות פרק ט' פסוק ל"א בהקשר של מכת הברד: "והפשתה והשעורה נוכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול", והוא קרוב ככל הנראה למלה אֵב המופיעה בצירוף אִבֵּי הנחל ובפסוק י"ב בפרק ח' בספר איוב "עודנו בְּאִבּוֹ לא ייקטף", שממנו שאוב הביטוי העצוב "נקטף בְּאִבּוֹ" על מות צעירים. ייתכן שחודש האביב הוא אכן שמו העברי הקדום של חודש ניסן, והוא אחד השמות שנשמטו מלוח גזר, שרק שמות שמונה חודשים נזכרו בו. ועדיין, למרות איזכור שם החודש בעל המשמעות החקלאית, ההקשר הוא אמוני והיסטורי. עם סיום הפיסקה הזו חוזר הטקסט לעניין פטר רחם ופידיון הבְּכוֹרִים, כאילו הפיסקה הדנה ביציאת מצרים נכנסה למקום לא לה בטקסט אחר.

בשמות פרק ל"ד, לאחר איסור לכרות ברית ולהינשא לעם הארץ, האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחיוי והיבוסי, שחמישה מהם נזכרו כבר בתחילת פרק י"ג, שוב חוזר המקרא לעניין חג המצות, והפעם משתלב ההקשר ההיסטורי של חג המצות כזכר ליציאת מצרים, במסגרת חגיגת שלושת הרגלים, כלומר בהקשר חקלאי-עונתי מובהק ויוצר חיבור לא ממש רהוט:

"את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות, אשר ציויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים: כל פֶּטֶר רחם לי הוא וכל מקנך תיזכר פטר שור ושה: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות: וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה, שלוש פעמים ייראה כל זכורך את פני האדון, ה' אלוהי ישראל: כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך שלוש פעמים בשנה: לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו."

בטקסט המבולבל הזה, שמתחיל בפסח, נמשך במצוות פידיון הבכורים שכנראה נקשרה למכת בכורות, ממשיך במצוות שבת עם תוספת מעניינת "בחריש ובקציר תשבות", שמדגישה את ההקשר החקלאי של מנוחת השבת, וממשיך הלאה באיזכור חג השבועות וחג האסיף ומכלול שלושת הרגלים שבהם מצווה אדם מישראל לעלות לראות פני ה', ומסיים באיזכור של זבח הפסח שלא נזכר בראשית הפיסקה שעסקה בחג המצות, ומיד לאחריו הדרישה להעלות את ראשית ביכורי האדמה לבית ה', שמשמע שכבר עמד על תלו כשנכתבו הדברים. כאן נאמר ביכורי האדמה ולאו דוקא ביכורי קציר חטים, כך שאולי הכוונה לביכורי קציר שעורים שמתחיל בחג הפסח הנזכר בפסוק הקודם, ומכל מקום הפיסקה הזו, למרות הבילבול הניכר בה וריבוי העניינים, מעניקה לחג הפסח הקשר חדש: הוא איננו עומד לעצמו, אלא הוא אחד משלושת הרגלים, והוא נחגג באביב, וקשור לביכורי האדמה שיש להעלות לבית ה', כמו חג השבועות לביכורי קציר חטים וחג האסיף לתום איסוף היבול החקלאי. אי ציון מועדי החגים המדויקים, בניגוד לכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות איזכור יציאת מצרים, יוצר תחושה שמדובר בחגים לגמרי חקלאים, שמועדם נקבע על פי מועד ביצוע העבודות החקלאיות העיקריות באותם ימים: קציר שעורים, קציר חטים, ואסיף התבואה והפירות. השם סוכות, שקשור אף הוא ביציאת מצרים, "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (שמות י"ב, פסוק ל"ז), איננו נזכר כאן כלל, רק חג האסיף.

בספר ויקרא בפרק כ"ב, תחת הכותרת "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" אנו שומעים שוב על חג הפסח, אבל ללא כל איזכור של יציאת מצרים, אלא בהקשר חקלאי ופולחני: פולחן הביכורים. וכך נאמר שם:

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה', ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו, ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם [קורבן] אִשֶׁה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו".

עד כאן דומה הטקסט לנאמר בשמות י"ב, אבל כאן מגיע טקס חקלאי פולחני שלא היכרנו קודם לכן - הנפת העומר:   

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפהו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה', ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אִשֶּׁה לה', ריח ניחוח נסכו יין רביעיית ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

הביטוי הסתום מעט "ממחרת השבת" עורר מחלוקת, אך הגישה המקובלת במסורת היא שסופרים את העומר מהיום הראשון לחול המועד פסח, כך שהשבת מקבלת משמעות של מקרא הקודש הראשון בא' פסח. אני מבינה אחרת את ההוראה. לדעתי שבת כאן במובן שבוע, והספירה צריכה להתחיל רק ביום הראשון שלאחר הפסח, שכן הנפת העומר נעשית בלויית קורבן של כבש ושני עשרונים סולת שנגרסת מחיטה והיא איפוא חמץ, ואיסור החמץ מתאים גם להמשך הפסוק "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, כלומר במשך שבוע עד היום הראשון שלאחר הפסח, שהוא לעניות דעתי יום הנפת העומר, ובכך אני חולקת על הנוהג המקובל להתחיל בספירת העומר בראשון לחול המועד פסח, שלדעתי יותר משהוא מתאים לנאמר בתנ"ך, הוא מבקש לאחד את מסורת ספירת העומר עם מסורת זכר ליציאת מצרים. לי נדמה שאלה מסורות נפרדות ושונות ואפילו סותרות, האחת מקורה בסיפור או אולי במיתוס היסטורי, והאחרת בנוהג החקלאי, שגוזר להביא כל ראשית יבול – בשדה, באדם ובבהמה, לה', או לפדותו בקורבן מתאים יותר, כדי להבטיח את חסד האל, ולאו דוקא בהקשר היסטורי. מצוות ספירת העומר איננה קשורה כלל למסורת יציאת מצרים, אלא מחברת בין פסח לשבועות, בין ביכורי קציר שעורים לביכורי קציר חטים:

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים, שני עשרונים סולת תהיינה חמץ, תאפינה ביכורים לה': והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן-בקר אחד ואילים שניים יהיו מנחה לה', ומנחתם ונסכיהם אִשֶּׁה, ריח ניחוח לה': ועשיתם שעיר-עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן:"

אנו רואים כאן איפוא ניגוד שמבדיל וגם קושר בין שני הרגלים: זבח הפסח נאכל על מצות ומרורים, ואילו קורבנות חג השבועות, שכוללים קורבן אִשֶּׁה וקורבן חטאת וקורבן שלמים, שאניח כאן להבדלים ביניהם כדי להדגיש את המשותף: כולם מוקרבים ונאכלים על חמץ, ואיסור החמץ וחובת אכילת המצות בפסח עומדים איפוא בניגוד למצוות הקרבת החמץ בשבועות, ואיסור החמץ בפסח כמו הקרבת החמץ בשבועות הינם מכלול אחד של מחזור פולחנים חקלאיים, שנועדו להבטיח את רצונו הטוב של האל לקציר מוצלח, ומכיוון שהמצות והחמץ שניהם מופיעים במחזור ספירת העומר כשני חלקיו של פולחן אחד, אין כל ביטחון שאיסור החמץ וחובת המצות קשורים דוקא ליציאת מצריים, כפי שמוסבר בספר שמות, ונראה לי שקשירת חובת המצות ואיסור החמץ ליציאת מצרים היא מסורת נפרדת, שנועדה לעגן פולחנים חקלאיים שצמחו בארץ ישראל במסורת של זיכרון היסטורי, אמיתי או מדומה.

ונסיים בספר דברים פרק ט"ז, שמנסה לשלב יפה בין שתי המסורות, זיכרון יציאת מצרים והפולחן החקלאי של שלושת הרגלים והקרבת הביכורים מקציר שעורים לקציר חטים לאסיף מן הגורן והיקב:

"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים, תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים... ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עֲצֶרֶת לה' אלהיך, לא תעשה מלאכה: שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות לה' אלהיך... וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה... חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגורנך ומיקבך, ושמחת בחגך..."

וטוב ויפה שהציונות מצאה עניין וקירבת נפש לפולחנים החקלאיים העתיקים של עמנו, שמקורם וסיבתם אולי נשתכחו כבר בימי התנ"ך, ונמצאו להם מקורות אחרים, ועדיין ריח ניחוח להם, ועדיין הם מעלים לפנינו שדות שיבולים ירוקות עד האופק, כי השעורה אביב, עד יחל חרמש בקמה.