מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

חיים טוקצ'ינסקי, חיים צעירים שנגדעו

כבר אתמול בבוקר, כשנודע לי שבחור בן שלושים נדרס למות בצומת האיומה שבין טרה סנטה למלון המלכים, שאמורה להיקרא כיכר צרפת, כי ממשלת צרפת תרמה את המזרקה שבמרכזה, אבל הירושלמים מכנים אותה כיכר פריז, בדומה לכיכר הותיקה בעיר התחתית בחיפה שבה מסתיים – או מתחיל - מסלול הכרמלית, והמכוניות נוסעות בה בכל הכיוונים, גם כאשר הרמזורים להולכי הרגל ירוקים, כבר אתמול בבוקר לבי ניבא לי רעות. כמעט בכל יום אני עוברת בצומת הזאת עם הכלב בדרכנו לגן העצמאות, ואני מפחדת פחד מות מן המכוניות שחולפות בה רוב הזמן, כאשר האור הירוק ברמזורים קצר כל כך, שרק מיטיבי לכת מצליחים לצלוח את הכביש בטרם יתחלף האור לאדום. כמעט ואי אפשר לעבור שם מבלי לסכן את חייך, והלוואי שהיו שם שוטרים, אבל לרוב ממש אין. האנשים שעומדים על אי התנועה שבאמצע הכביש המפריד בין שני הנתיבים מחייכים זה לזה, כי אולי זה החיוך האחרון שהם יראו בחייהם. ובלילה המצב גרוע אפילו יותר.

בערב הגיעה בשורת האיוב – כפי שיגור לבי היכרתי את ההרוג, את חיים טוקצ'ינסקי המתוק, הצנוע, העדין, הפסנתרן והמוסיקאי המחונן, שתמיד ניאות לנגן בהתנדבות במועדון הקשישים ברחביה, וכך ליוו צלילי הפסנתר הענוגים של חיים את החגיגות הצנועות במועדון ואת ימי ההולדת של בני השמונים, התשעים ואפילו המאה, ואיש לא פילל שימיו שלו יהיו כה קצרים, ושכה מהר ילקח המלאך הטוב הזה מאיתנו. ואי אפשר להשלים עם אי הצדק הזה, עם העוול הנורא הזה, שהחיים הצעירים האלה, שהוקדשו למוסיקה ולמעשים טובים, נגדעו בכזאת אכזריות. והאשמים הם רבים: כמובן הנהג שנהג בשיכרות ובפראות ופגע וברח והפקיר את הנפגע, ועורכי דינו מספרים סיפורים שאינם מתקבלים על הדעת, ומי שאיפשרו לו לשוב לישראל לאחר שגורש מכאן בגלל אלימות, ואיפשרו לו לשדר מכאן בשם בדוי לתחנת טלויזיה איראנית, עניין כמעט בלתי נתפס, וגם עיריית ירושלים, שמניחה לתושביה לסכן את חייהם יומיום בצומת כביכול מרומזרת ומוסדרת ובעצם פרועה לגמרי, כי זרם המכוניות העולות מרחוב אגרון אל רחוב רמב"ן איננו עוצר כשהרמזור להולכי הרגל מן המזרקה למלון המלכים מראה ירוק, וכך נאלצים צעירים וזקנים ומשפחות עם ילדים רכים ועגלות תינוק וזקנים עם מקל ונכים לפלס לעצמם דרך בין המכוניות הנוסעות כאשר הם מנסים לחצות את הכביש  - באור ירוק! והמצב במעברי החציה המרומזרים האחרים איננו טוב בהרבה, ומכוניות ואוטובוסים שועטים מרחוב קרן היסוד לרחוב קינג ג'ורג' במהירות כה גדולה, כאשר אנשים מצפים על אי התנועה לעבור, וכמעט דורסים אותם. האם אי אפשר לשפר את המצב? אולי להוסיף פסי הרעדה, להסדיר את הרמזורים שיעצרו את המכוניות כשהולכי הרגל עוברים במעבר החציה, להאריך את משך האור הירוק, לעשות משהו שיגן על העוברים ושבים באחד הצמתים ההומים והסואנים בירושלים. את חיים טוקצ'ינסקי וצלילי הפסנתר שלו שום דבר כבר לא יחזיר.  

ושמחת בחגך

בימים של חג הסוכות אני אוהבת לשמוע את הפיוטים מהסוכות כשאני מטיילת עם הכלב בלילה, והערב שמעתי מסוכה אחת שירה עזה של ושמחת בחגך והיית אך שמח, שזה משפט שנשמע מוזר אבל מכריח אותנו לחשוב שגם שמחה היא משהו שתלוי ברצון שלנו, וזאת המצוה של סוכות, גם לשמוח וגם רק לשמוח ולא להיות עצוב בכלל, שלרוב האנשים מאד קשה להיות שמח כל הזמן, כי יש בחיים המון דברים עצובים, ולכן דוקא המצוה הזאת ושמחת בחגך והיית אך שמח היא המצוה הקשה ביותר למימוש, ובכל זאת אנשים מצליחים לממש אותה ביחד, לשמוח ביחד כשהם שרים ורוקדים, ומאד נעים להקשיב לזה, שבכך משתתפים בשמחה שלהם מבלי שהם יודעים. זה קצת דומה לזה שאנשים שמחים לקרוא משהו והכותב בכלל לא יודע שהקוראים אותו נהנים, אבל בכל זאת ההנאה קושרת ביניהם, ואני עומדת ברחוב ומאזינה לפיוטים ואני שמחה, מפני שזה נעים לאוזן וללב וגם מפני שזאת מצוה לשמוח. לפעמים פתאם החיים נופלים לתוך הפיוט, כמו אתמול בלילה כשעלינו בסמטה אחת ופתאם נפלה סיגריה בוערת מקומה גבוהה ונבהלתי קצת ואמרתי מה אתם עושים, והבחור שעמד שם בחליפה ומגבעת, גם הוא עישן סיגריה, אמר לי לא להיבהל כי הבחור מלמעלה רק זרק את הסיגריה כי הוא לא רוצה שיהיה עשן בבית, והבנתי שמישהו מהמשפחה הפתיע אותו כשהוא עישן להנאתו במרפסת באוויר הלילה הצח, אז מרוב בהלה הוא השליך את הסיגריה הבוערת מידו מבלי לכבות אותה אפילו והיא נפלה ממש לפני רגלינו ונבהלנו, ואמרתי מה אתם עושים, זה חג היום, אני לא יודעת למה אמרתי את זה, המלים פשוט יצאו ממני, והבחור רק שתק וזה שהיה במרפסת בקומה העליונה נעלם, וזה שעמד בסמטה המשיך לעשן והלך הביתה כשהסיגריה אחוזה בידו מאחורי הגוף שזאת צורה די מוזרה להחזיק סיגריה בוערת, ואני חשבתי רק שאם זורקים סיגריה מקומה עליונה של בית גבוה האפר הבוער שלה דומה לזיקוקים, וזיקוקים הם יפים אבל תמיד גם מפחידים אותי, כי אני מאד מפחדת מאש, ומאז אינתיפאדת אל אקצה אני לא מסוגלת בכלל לשמוע פיצוצים, אפילו לא של זיקוקים, תמיד מתהפכים לי המעיים מהקולות האלה של הפיצוץ, וגם הכלבים המנוחים שלי וגם אושר תמיד פחדו מאד מזיקוקים שהם גם מרעישים וגם בוערים. והבחורים עם הסיגריות, זה שהחזיק את הסיגריה מאחורי הגוף וזה שהשליך אותה מהקומה העליונה, הזכירו לי את הסיפור של סבא משה ז"ל שכשהוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה והגדוד שלו חנה בפראג, הוא הלך ללמוד עם רב פרגאי, וככה הוא בא אליו פעם בשבת ללמוד, והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה שהרב ישוב בקיטונו, והקיטון היה כולו אפוף עשן, וכשהרב הבחין מבעד לענני העשן בסבי, שכמנהג יהודי גליציה היה מקפיד במצוות, הוא לא נבוך כלל ואמר לסבי איזה מזל שלא היה טבק בימי משה רבנו, כי אז היה אוסר עלינו גם את העישון. אבל האמת היא שלא אסרו עלינו הרבה הנאות. מותר לנו לשתות יין, ומותר לנו לאכול בשר ומצוה עלינו להיות שמחים, אז אולי משה רבנו עליו השלום היה מתיר לנו גם לעשן סיגריות אילו היה טבק בימיו, איננו יודעים. סבי מכל מקום לא עישן סיגריות ושתה יין רק לקידוש והיה שמח כשהיינו יושבים מסביב לשולחן בחגים, למרות שלא היינו מרבים לשיר פיוטים וגם לא היינו רוקדים. דוקא מחג הסוכות בילדותי אינני זוכרת הרבה, משום מה אני זוכרת הרבה יותר מימי הכיפורים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאד וגרנו בחדרה אמי היתה מסדרת סוכה קטנה בפינת המרפסת הפתוחה שהיתה לנו שם, וגם אני הייתי מסדרת לבנותי כאילו סוכה עם קישוטים במרפסת הסגורה והיינו אוכלות שם על שולחן קטן עם כסאות קטנים שהבאנו מחדר הילדים. עדיין יש אנשים שבונים סוכות משמיכות וסדינים ואלה הסוכות שאהובות עלי ביותר, אלה שהן באמת זמניות ולא סוכות מוכנות שרק פותחים ושוב מקפלים. כבר לא ממתינים לצאת יום הכיפורים לבנות סוכה, אלא בונים סוכות מאז ראש השנה, וגם זה גורם שכל החגים מתבלבלים, בערב החג אמרתי לאנשים שבת שלום מרוב שהתבלבלו לי כל השבתות והחגים. אבל גם את הבלבול אני קצת אוהבת, ולהסתכל איך בונים סוכות, ואיך מקשטים אותן, ולהקשיב בלילה לפיוטים. חשבתי על זה בערב החג שאם אני אעזוב פעם את ירושלים, אני אתגעגע מאד לקולות הפיוטים בלילות חג הסוכות שנשמעים היטב ברחוב כי אנשים שרים בסוכות ולא בבתים, ושומעים אותם שמחים ורוקדים. לפעמים נדמה לי שאני יכולה לגור גם במקומות אחרים, אבל בלילות של חג הסוכות אני רק רוצה ללכת ברחובות של ירושלים ולהקשיב לפיוטים מהסוכות ולהציץ באנשים ששרים ורוקדים, ולמרות שזאת שמחה מכלי שני, ואינני יודעת אם אדם יוצא ידי חובת המצוה בשמחת אחרים, נדמה לי שאני די שמחה בחג הסוכות, לפחות כדי לקיים את מחצית המצוה, ולהיבנות מן המהדרים.

די להתגרות באיראן וברוסיה

אולי די להתגרות באיראן וברוסיה?

שוב תקף חיל האוויר בסוריה, והפעם בלטקיה, קרוב במיוחד לבסיס מטוסים רוסי, והפעם זה לא נגמר טוב: הסורים שירו אל המטוסים הישראלים הפילו מטוס רוסי וחמשה עשר חיילים רוסים נהרגו. מבחינת הרוסים ישראל אחראית להפלת המטוס. משרד ההגנה הרוסי הצהיר שהתקיפה הישראלית היתה פרובוקציה מכוונת וחסרת אחריות שיצרה מצב מסוכן. הפעם ההגדרה הרוסית מדויקת. ישראל, מדינה קטנה של פחות מתשעה מיליון נפש מתגרה באיראן שמספר תושביה גדול כמעט פי עשרה, ובמעצמה הרוסית, שהפעם הבליגה בקושי, וברור שאין לנו אופציה להיות מעורבים בעוד הפלה של מטוס רוסי, ולו בעקיפין. זה כבר יהיה פיצוץ גדול מדי והתיאום בין נתניהו לפוטין לא יוכל לספוג עוד אירוע כזה. זה אכן היה חוסר אחריות משווע לפעול בקרבת בסיס של חיל האוויר הרוסי בסוריה. הרוסים מסוגלים להיות סלחניים כלפי ההתגרויות שלנו כשאינן פוגעות בהן. הפעם הם נפגעו, חמשה עשר חיילים רוסים נהרגו, והם לא ימהרו לסלוח לנו. בעבר כבר איימה רוסיה לפרוס בסוריה מערכות טילי קרקע, והיא עלולה כעת לממש את האיום. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה.

הפצצות ישראל בסוריה הן בהחלט התגרות, ונתניהו איננו מסתיר את מטרתו היומרנית לסלק את איראן מסוריה, מטרה שאין לה שום היתכנות. איראן נמצאת בסוריה בתמיכתה של רוסיה ובשיתוף פעולה עמה, והמחשבה שישראל יכולה על ידי תקיפות של בסיסים איראניים בסוריה לגרום לאיראן להסתלק משם מתנכרת למציאות. אסד מעוניין בנוכחות האיראנית  שמחזקת את משטרו, ורוסיה מעוניינת בכל דבר שיסייע לאסד להחזיק מעמד, ואיראן מבחינתה היא חלק מהתמונה של המשך משטר אסד. יש לכך גם צד חיובי מבחינתנו - דוקא המעורבות הרוסית מגינה על ישראל: פוטין איננו מעוניין בשום אופן בהתקפה גרעינית על ישראל, ובכלל רוסיה תמיד השתמשה בגרעין רק להרתעה ולא להתקפה, והתמונה האפוקליפטית שמצייר נתניהו כדי להצדיק את ההתגרות שלו באיראן כבר איננה משקפת את המציאות באיזור, שבה איראן פועלת יחד עם רוסיה, ומעוניינת לבסס ולהעמיק את אחיזתה בסוריה ובלבנון, אבל לצורך הגנה על המאחזים השיעיים בעולם הערבי מהאיום הסוני הרדיקלי נוסח דאע"ש, ולא כדי להגיע לעימות קטלני עם ישראל. דוקא ישראל היא כעת הגורם שחותר לעימות עם איראן, או לפחות מקרב אותנו אליו בצורה חסרת אחריות. אולי חיל האוויר שלנו טוב יותר מזה של האיראנים, אבל לאיראן יש לא מעט אמצעים לפגוע בנו בארסנל שלה, ואינני מתכוונת לפצצת אטום, שכאמור אינני חושבת שאיראן מעוניינת או יכולה להרשות לעצמה להטיל על ישראל, אלא לנשק הקונוונציונלי יותר, טילים מכל הסוגים והמינים שאיראן אכן מעבירה לחיזבאללה, אבל הסיכון שבהידרדרות למלחמה בפועל עם איראן, או גרוע מכך: תמיכה רוסית בפגיעה איראנית בישראל, שאיננה המצב כיום אבל עלולה להיווצר אם נמשיך להתגרות באיראן ובהכרח גם ברוסיה בשטח סוריה, היא לדעתי סיכון גדול יותר מכל מחסן טילים של החיזבאללה. בטחונה של ישראל נשען על יחסינו עם ארצות-הברית, עם רוסיה, ועם מדינות מערב אירופה, והיחסים האלה הם הנשק החזק ביותר שלנו: שום נשק איננו מגן על עם או על אדם כמו העדר רצון של הזולת לפגוע בו. אנחנו מדינה קטנה מכדי לדרוך על יבלותיהן של מעצמות איזוריות ועולמיות, ואסור לנו לנהוג ביוהרה. מצער שהשיח הפוליטי בישראל, שחלוק ומתלהם בכל נושא אחר, כמעט משותק בנושא התקיפות בסוריה, כאילו מדובר במעשים נטולי סיכון או לפחות בלתי נמנעים, ששני הדברים אינם נכונים. תושבי ישראל צריכים להבין שהתקיפות האלה מסכנות את בטחונם לפחות באותה מידה שהן מבצרות אותו, אם לא גרוע מכך, ואסור שנתניהו יסתתר בעניין זה מאחורי מסך הביטחון, ויחוש שאיננו צריך כלל ועיקר לתת לציבור דין וחשבון.

לקריאה לפני הצום

בדרך כלל אנשים מוציאים כלבים לטיול לא כדי לאכול אלא כדי להיפך, אבל אושר בכל טיול מחפש אוכל, ובדרך כלל גם מוצא, כי הירושלמים הם עם נדיב, והם לא אוהבים לזרוק שאריות מזון לפח, אלא מפזרים את החלות והלחמים והלחמניות שכבר אינם כשירים למאכל אדם על גדרות האבן הנמוכות ועל ספסלי הרחוב ועל המדשאות בגנים הציבוריים ובגינות, כדי שיהיו למאכל כלבים וציפורים. בגן העצמאות תמיד אפשר לראות על הדשא להקות עורבים ושחרורים ובני מינם מלקטים פירורי לחם ומדי פעם מעופף עורב בקול צריחה לצמרת עץ כשבפיו פרוסת לחם שלמה, וגם הכלבים אינם טומנים פיהם בצלחת אלא תופסים ככל יכולתם, ואושר שיש לו פה גדול תרתי משמע, תופס מרובה, חצאי לחמניות וחלות ועצמות תרנגולת ולפעמים אפילו חמגשית שלמה של עוף ואטריות ושוקי תרנגולת צלויים שהוצבו ליד פחי הזבל ולא חלילה בתוכם, כדי שהעוברים והשבים יוכלו להינות מהם, כי כמו שאמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך, ומי ראה כלב שאיננו רעב? בבוקר של ימי החול אנחנו הולכים לקנות מיני מאפה לפת יומנו, ואושר אוכל את מחציתם בדרך הביתה, כי אני פורסת לרעב לחם כל הדרך, ואם לא אני מקבלת מכות קלות במותני מאפו ללמדני לקח, כלומר הלא פרוס לרעב לחמך, ומי רעב יותר מכלב. ואחר הצהרים אושר מלקט לקט ופאה ושכחה בגן העצמאות מן הלחם היבש שמפזרת שם יד נעלמה, ובלילות אנחנו עושים את דרכנו לגן הג'ירפה, על שם פסל הג'ירפה שמעל לקיוסק, שרעיה אמרה שהוא עשוי מכלי הקרמיקה שזוג האמנים קיבל לחתונתו ושבר לרסיסים ופיסל מהם את הג'ירפה, אבל נדמה לי שהסיפור הרשמי הוא אחר, ובגן הג'ירפה, שאליו צמוד הקיוסק שעל גגו עומדת הג'ירפה, משחקים הילדים אחר הצהרים וגם אוכלים חטיפים וגלידות מהקיוסק, ובערב מלא הדשא בגן הג'ירפה בביסקוויטים וחטיפים ולחמניות ועוגות וכל טוב, ואושר שגדל במשפחה שמאד מכבדת את הלחם, ולא תשליכנו לעת זיקנה, כי כפי שנהג אחי המנוח לומר כשעוד חיינו בבית אבינו, שמעולם לא חטא בחטא הגרגרנות, אנחנו אוכלים לחם או ישן או עתיק, וגם אושר מקפיד שלא להעליב שום פרוסת לחם שהושלכה כאשר הושלכה באשר הושלכה, ולאחר שהוא בולס ובולע אותה הוא מלקט גם את הפירורים, ובשבוע שעבר הוא אפילו מצא עוגת שוקולד עשירה בקופסת פלסטיק קטנה, שהוא פתח בעמל שיניים ואכל בשמחה, ולמחרת שילשל כל היום שוקולד, כי כאלה הם הכלבים המפונקים בארצנו, אם אין לחם אוכלים עוגות ומשלשלים שוקולד. שרון אומרת שאושר ממש מגלם בגופו את חטא הגרגרנות, שהוא הראשון בשבעת החטאים שמונים הנוצרים, וכשאושר אוכל את מחצית לחמנו בדרך הביתה היא כועסת, למרות שכעס אף הוא בין שבעת החטאים שמונים הנוצרים, ואני מודה שלבי חצוי, כי אני חוששת תמיד שאושר יקלקל את קיבתו, אבל גם שמחה בשמחתו שהוא מוצא לו מאכלים טעימים מן ההפקר וזולל אותם בשמחה טהורת מצפון, שהרי גם הנביא לא ייחס חשיבות יתרה לצום, ואמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, והוא התכוון כמובן לבני אדם ולא לכלבים, למרות שגם כלבים אוהבים מאד לריב, כשיש להם מה לאכול, שעל זה הם רבים, וגם כשאין להם הם צמים לריב ומצה ונושכים בשיניים, שזה ההבדל העיקרי בינם לבין בני אדם שצמים לריב ומצה ומכים באגרוף רשע. הלא פרוס לרעב לחמך, אמר הנביא, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. מכל זה שהורה הנביא מיעטנו לעשות, ולאכול איננו ממעטים, לפני הצום ואחרי הצום. ובכל זאת בין לבין אנחנו צמים, ומקווים שתראה, ריבונו של עולם. באמת שאנחנו צמים בכוונה טובה, ולא כדי להכות באגרוף רשע, אבל אתה רואה שממש כמו אושר אנחנו מרבים לחשוב על אוכל, ומקווים שאתה סולח בכל זאת, שנצום ושאתה תראה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

ישעיהו נ"ח   

סיפורים על מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה י"ב, וחלק ניכר מהזמן הייתי חולה בפראטיפוס שכמעט הרג אותי, מחלה די נדירה שאף אחד אחר בסביבתי לא חלה בה מעולם, ואין לי מושג איך נדבקתי בה: אמרו לי שבטח בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב שעשיתי בה בקיץ שבין השביעית לשמינית עבודת גמר בכימיה פיזיקלית על משהו שנקרא אפקט ליזיגנג, מין משקעים דמויי טבעות הולכות ומתעבות, שיותר עניינו את המנחה שלי מאשר אותי ושבעצם ניבאו את סוף הקריירה המדעית שלי: את העבודה עשיתי במכון למיקרוביולוגיה הומנית, כלומר לחקר חיידקים שפוגעים בבני אדם – חיידקים שגורמים לפראטיפוס דוקא לא היו שם, כך שהסיבה למחלתי נותרה חידה – ושם הרגו מדי יום עכברים וחולדות לצורך מחקר, ולא תמיד דאגו למנוע מהחיות המסכנות סבל ויסורים, ואני החלטתי שלמרות חשיבות מחקר המחלות ופיתוח התרופות לבני אדם שאינני מזלזלת בו חלילה, אני מעדיפה למות מאשר להרוג כל הזמן חיות קטנות לצורך ניסויים, וחזרתי לאהבת נעורי ההיסטוריה, ששם רק צריך להבין למה בני אדם רוצחים כל הזמן את בני מינם, אבל תודה לאל לא צריך להרוג אף אחד בעצמך. בכל אופן, הזיכרונות שלי ממלחמת יום הכיפורים אינם משולבים כמו בסרטים באהבת נעורים, אלא בריחות של מעבדות מחקר, בבכי של חולדות גוססות ובסרגל המדידות שבעזרתו מדדתי את רוחב הטבעות של אפקט ליזיגנג, וגם בלחמניות המרוחות בגבינה מתובלת שאכלתי בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב ולדברי יודעי דבר היו הסיבה לכל צרותי באותה שנה. לא היתה לי שום היכרות אינטימית עם המלחמה כמו לאלפי הלוחמים בחזיתות שכאלפיים ושש מאות מהם נהרגו במלחמה הארורה הזאת, וכמה מהם הכרתי היטב מבית הספר ומתנועת הצופים, כמו חיים שוורץ ועופר שוולבה שהיו מדריכים שלי בצופים, ושלמה הלפרין שהיה מדריך שלי בגדנ"ע, ובודאי חלק מהאנשים שהכירו אותם עוד חיים.

אבל אני היסטוריונית, והמשמעות העיקרית להכשרה המקצועית שלי היא שלמדתי לא לסמוך על זיכרונות אישיים ולבדוק כל דבר, כי הזיכרונות האישיים מאד מתעתעים, ועוד יותר מתעתעים הזיכרונות הקיבוציים, אלה שהופכים לידע כללי. עכשיו אני שומעת בטלויזיה את לוחמי המוצבים מספרים כמה הם היו בטוחים בעצמם ולא ציפו בכלל להתקפה מצרית, וגם פרשנים מימין  ומשמאל בלי קשר לעמדותיהם מדברים על הזחיחות והשאננות וכמה הרגשנו חזקים לפני מלחמת יום הכיפורים.

והזיכרונות שלי אומרים שזה בכלל לא נכון. נכון שמאד התפעלנו מהניצחון במלחמת ששת הימים, שאז הייתי רק בת 11. אבל ההתפעלות הזאת נבעה מכך שבכלל לא ציפינו לניצחון הזה. היה המון פחד לפני המלחמה והיו דיבורים על עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים שיוסבו לבתי קברות, ובמשך חודשים לפני המלחמה ערמו שקי חול והחשיכו בניינים, וכשבמקום זה דוקא ניצחנו ובמקום עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים נהרגו שמונה מאות חיילים במהלך הלחימה עצמה ולא נהרגו בכלל אזרחים, הניצחון נראה גדול ומדהים. ונכון שהיו אלבומי ניצחון, מרוב התפעלות, ודיבורים נרגשים, והרב גורן התרוצץ ותקע בשופר, אבל אבא שלי אמר כל הזמן שעוד מעט יחזירו את השטחים הכבושים, כמו שקרה חצי שנה אחרי מבצע סיני שאני לא יכולה לזכור כי הייתי אז תינוקת קטנה. לקח המון שנים עד שקלטנו שהשטחים לא מוחזרים.

ותוך שנתיים התחילה מלחמת ההתשה, ואני לא זוכרת שאננות, רק שיש כל הזמן הרוגים בתעלה, וחלק מהם הכרתי, כי הם היו בוגרים מאיתנו רק בכמה שנים. אני לא יודעת כמה הרוגים היו בסך הכל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אבל אני זוכרת הרבה ימים שבהם מודיעים ברדיו על חיילים הרוגים, ואני לא זוכרת שהרגשנו חזקים ושאננים. אולי משה דיין דיבר בשחצנות אבל זה היה קשור לאופי של משה דיין ולא לאיך שהרגישו רוב האנשים. ואז עוד חיו בישראל המון ניצולי שואה והמון אנשים שחוו את מלחמת השיחרור הקשה שנהרג בה אחד מכל מאה יהודים בישראל, בסך הכל ששת אלפים איש, שזה מספר מזעזע, והמון אנשים היו כל הזמן מאד מפוחדים.

ההפתעה היתה יותר בכך שהמלחמה פרצה ביום הכיפורים שלא האמנו שאפילו המצרים ששונאים אותנו יתקפו אותנו ביום הכיפורים. אבי שמאד רצה שלום עם הערבים, שמח מאד כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, ונסע למצרים כמה פעמים והיה בטוח שיהיו יחסים נפלאים, אבל אני ידעתי שלא, כי אפילו בתור ילדה הבנתי ששנאה היא דבר מאד עוצמתי ולא נעלם בקלות. אף פעם לא נסעתי למצרים ותמיד פחדתי מהמצרים. אני שמחה כמובן שיש לנו שלום עם מצרים ובייחוד שכבר אין לנו מלחמה איתם, ואני מקוה שלעולם לא תהיה, אבל אני מאד מודעת לכמה שהם שונאים אותנו, ואין לי שום ציפיות ליחסים נפלאים. בכל אופן אני לא מסכימה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל שאננות, כי ישראל ידעה שיש סכנת מלחמה ושקלה להנחית מכה מנע, אבל האמריקאים, ובמיוחד הנרי קיסינג'ר שהיה אז שר חוץ מאד חזק, התנגד שישראל תנחית מכת מנע ואיים שארצות הברית לא תתמוך בנו, ובגלל האיום האמריקאי ישראל לא פעלה להנחית מכת מנע על מצרים, וכל מה שקרה אחר כך קרה במידה רבה בגלל זה. מצד שני אולי אפשר היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה מסכימה לסגת מתעלת סואץ מרצונה כפי שסאדאת הציע, וגם גולדה הודתה בכך שסאדאת הציע לה הסכם שבו ישראל תיסוג מהתעלה מרצונה, אבל הטענה שסאדאת הציע בתמורה הסכם שלום איננה נכונה. לפי מה שאני זוכרת כל המעורבים, גולדה וקיסינג'ר, דיברו אז על סוג של שביתת נשק, לא על שלום, ואני זוכרת שגולדה סיפרה שקיסינג'ר הציע שישראל תתחיל לסגת והיא שאלה ומה יקרה אחרי שנתחיל לסגת, ולא היתה ממש תשובה לזה. כנראה בדיעבד הסיפור התפתח לזה שאפשר היה לקבל שלום תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלי מלחמה, אבל אני מפקפקת בסיפור הזה, כי סאדאת דרש תמורת שלום את כל סיני בחזרה, ולכן קשה לי להאמין שהוא הציע הצעה מרחיקת לכת תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלבד. בדיעבד, אחרי כל הדברים הנוראים שקרו וכל האבידות הנוראות שפוצעות אותנו עד היום, נוח לומר שיכולנו לעשות שלום בקלות והכל יכול היה להיות נפלא, וגם אהוד אולמרט מספר תמיד איזה שלום נפלא הוא עמד להביא לנו בדיוק כששלחו אותו לכלא, אבל אני לא מצליחה להאמין לו. כנראה שהיתה אפשרות לאיזשהו הסכם ביניים עם מצרים תמורת נסיגה מהתעלה, שאולי חבל שגולדה לא הסכימה לו, אבל אי אפשר לדעת אם זה היה מונע את המלחמה. את השלום עם ישראל סאדאת עשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שגרמה אבידות נוראות לישראל, אבל גם גרמה הרבה מאד אבידות למצרים, ואי אפשר באמת לדעת אם האבידות של ישראל הן אלה שאיפשרו לסאדאת לעשות הסכם שלום עם ישראל, או האבידות של המצרים הן אלה שהניעו אותם להגיע להסכם שלום, או גם וגם. הרי במצרים היתה התנגדות גדולה מאד לשלום עם ישראל שעדיין מאד חזקה, ולכן סאדאת נרצח, והשלום בין ישראל למצרים נראה יותר כמו נס מאשר כמו דבר מובן מאליו, והוא שלום מאד שברירי שלא תמיד מאפשר לישראל אפילו להחזיק שם שגרירות פתוחה.

הלקח ממלחמת יום כיפור הוא לא כל כך ברור, כי עד היום לא ממש ברור מה באמת קרה. בוודאי שתמיד טוב למנוע מלחמה אם אפשר, ובוודאי שהנזקים של מלחמה יכולים לפגוע לעשרות שנים ואינם מעלים ארוכה. אבל אפשר גם ללמוד ממלחמת יום הכיפורים שכשמדובר בבטחוננו עדיף היה לקחת את הסיכון ולצאת למלחמה במקום לחכות שיכו בנו. מצד שני אחרי עשרה ימים נגמר לישראל הנשק והיא היתה לגמרי תלויה באספקת חירום מארצות הברית, וזה מסביר את הסיכון שגולדה לקחה כשצייתה לאיום האמריקאי לא לתת מכה מקדימה. יש הרבה אנשים ששונאים את גולדה ומבקרים אותה קשות שבגללה הידרדרנו למלחמה, אבל לדעתי הם מתארים את המצב הבלתי אפשרי שבו גולדה נמצאה בצורה שנוחה להם, ואני לא בטוחה שבאמת היתה לה ברירה. לי מלחמת יום הכיפורים דוקא אומרת שעל הרבה דברים אין לנו שליטה, ושאנחנו מאד תלויים בארצות הברית, ובמיוחד היינו תלויים בה אחרי מלחמת ששת הימים, כי ברית המועצות וכל מדינות ברית ורשה ניתקו איתנו את היחסים וצרפת שקודם סיפקה לישראל נשק וספינות ומטוסים הטילה עלינו אמברגו, ורק האמריקאים נשארו לתמוך בנו, וגם זה לא בלי תנאים. זה מצב מאד קשה, והיום מצבנו כנראה טוב יותר, אבל לא פחות פגיע. ואני חושבת שאנשי השמאל שטוענים שהציבור בישראל מצביע לימין מתוך זחיחות ושאננות טועים טעות עמוקה, כי לדעתי הישראלים נוטים יותר לימין דוקא בגלל שהם מאד מפוחדים, מהחמאס והחיזבאללה ודאעש ואל-קאעידה וכל מה שקורה כמו מלחמת האזרחים בסוריה רק מגדיל ומעצים את הפחדים של האנשים בישראל מאיומים בטחוניים, והימין מנצח כי הוא מבין טוב יותר שהישראלים הם לא זחוחים אלא מאד מאד מפוחדים ומאד מתוחים ועצבניים. קיסינג'ר חשב שזה טוב שישראל תפסיד במלחמה, כי ככה היה יותר קל לדעתו להגיע להסדר עם המצרים, ולכן היה חשוב לו שלא ניתן מכה מקדימה שהיתה הסיכוי היחיד שלנו למנוע מכה קשה לישראל במלחמה, אבל בפרספקטיבה היסטורית כל מה שקרה במלחמת יום הכיפורים, הביא לעליית הימין בישראל, ולזה שקשה מאד להחליף את שלטון הימין, ולכן הסיכויים להסדר עם הפלשתינים בכלל לא טובים, וזה מראה שאנשים שחושבים שהם מאד חכמים, ואולי הם באמת מאד חכמים, עלולים מרוב חכמה לעשות דברים מאד מאד טיפשיים.    

  

בית הכנסת שאליו אין נכנסים

אתמול התקשרה חברת ילדותי דליה להגיד לי שנה טובה. היא התנצלה שלא ענתה על המייל האחרון שלי, כי היא מעדיפה לדבר מאשר לכתוב. אני מעדיפה לכתוב כי השמיעה שלי חלשה, ובטלפון תמיד קשה לי לשמוע חלק מהדברים שאומרים, ולא נעים לי לשאול כל הזמן מה מה מה אמרת, אבל דליה דיברה מאד ברור, ואני חושבת ששמעתי הכל בלי להחמיץ דברים.

את הקשר עם דליה חידשתי בשנה האחרונה בזכות מלכי, שגם היא היתה חברה שלנו מהתיכון, ושמרה על קשר עם הרבה אנשים. אני עזבתי את חיפה לירושלים והיו גם תקופות שהייתי בחו"ל ועם הזמן איבדתי קשר עם רוב החברים, ולא ידעתי שדליה חיה בארצות הברית כבר כמעט שלושים שנה, אבל לא התפלאתי בכלל שהיא עזבה את ישראל ושטוב לה באמריקה, כי היא עלתה לארץ מרומניה, והיא למדה מהר לדבר עברית כמו הצברים והיתה תלמידה מצטיינת, אבל תמיד היה בה משהו שונה מאיתנו. לאו דוקא בגלל שהיא היתה עולה חדשה ואנחנו היינו צברים, אלא בגלל שהיא אף פעם לא פחדה לבטא את מה שחשבה והרגישה. כשהיינו בני שש-עשרה ירד בחיפה קצת שלג ודליה מאד מאד התרגשה ואמרה: שבע שנים לא ראיתי שלג. ורמי לעג לה ואמר: שש עשרה שנים לא ראיתי שלג. ולי רמי אמר: שאלה מחפירה, כי שאלתי את המורה לפיזיקה למה בזרם חילופין רואים את כל הרגעים של האור ולא את כל הרגעים של החושך. קצת צחקתי, והמורה גם קצת צחק. אני עדיין שואלת את השאלה הזאת, איך בפיזיקה האור מעלים את החושך ולא להיפך. כי בחיים האמיתיים כל כך הרבה פעמים החושך מעלים את האור.

דליה היתה חברה שלי עוד מחטיבת הביניים, ולמדנו באותה כתה עד סוף התיכון. בחטיבת הביניים גם איילת ואסתי היו חברות שלנו, והיינו נפגשות ארבעתנו בימי ששי בערב וחולמות ביחד על מה שנעשה כשנהיה גדולות. אחר כך איילת ואסתי הלכו למגמה ביולוגית ודליה ואני הלכנו למגמה ריאלית וככה נשארנו ביחד עד סוף התיכון. למדנו שם המון מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, ורוב האנשים בכתה, אפילו אלה שחלמו בתיכון להיות ציירים ושחקנים וסופרים, התמחו ועסקו בסופו של דבר במדעים מדויקים, ורמי נהיה עורך-דין. גם בגלל זה לא שמרתי איתם כל כך על קשר. הייתי במקומות אחרים, ותמיד הערצתי את מיכל סיברון שהצטיינה בכל המקצועות אבל הלכה ללמוד במגמה ספרותית, וכשאמרו לה אבל את יכולה ללמוד במגמה ריאלית, היא אמרה אבל אני לא אוהבת מתמטיקה, אני אוהבת ספרות, והיא היתה מאושרת שם. אני למדתי המון מתמטיקה ואבא שלי עוד השפיע עלי ללמוד מתמטיקה מוגברת, ואפילו עכשיו כשאני כבר זקנה, אני מצטערת מאד שלא היה לי האומץ לצפצף על מה שנחשב יוקרתי וללכת ללמוד במגמה הספרותית, וללמוד צרפתית אצל המורה העיוורת שאמרה שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין, כמו שכתב סנט-אקזיפרי. רק באוניברסיטה הלכתי ללמוד צרפתית ושם היכרתי את בעלי, אבל זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שנדמה.

גם דליה המשיכה ללמוד מדעים מדויקים ועבדה בתחום המדעים, והתחתנה עם זאב שהיה קרוב משפחה שלה וגם רופא והם נסעו לאמריקה להשתלמות, ואז החליטו להישאר שם ושם גדלו הילדים שלהם שהם כבר אמריקאים ועכשיו גדלים שם הנכדים שלהם. הבת הבכורה והבן של דליה הלכו בדרך אביהם ונהיו רופאים, אבל הבת הצעירה שלה נהייתה חזנית, ועל זה אני רוצה בעצם לדבר, כי דליה סיפרה לי שאצלם בחגים הכל מסתובב סביב בית הכנסת, והם יסעו לבוסטון כי הבת שלהם החזנית קיבלה שם עבודה לנהל את התפילות בחגים. ואני אמרתי לדליה שאני כבר שנים רבות לא הולכת לבית הכנסת, עוד כשהבנות שלי היו ילדות קטנות הפסקתי, מאז שפעם הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה וירדנו כל הנשים והילדים לאולם והאבות הרקידו את הילדים על הכתפיים וחילקו להם סוכריות, והבנות שלי רק ישבו אתי בצד ולא נשארו בשבילן סוכריות, ואחר כך אמרו שכל הנשים תעלינה לעזרת הנשים, כי עומדים לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את התורה, ואני לא זזתי, ואמרו לי גברת, תצאי, ואז יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם יותר. אולי צריך לספר שבשנים שלפני כן, כשעוד גרנו בשכונת ארמון הנציב, הלכתי עם הבנות לבית הכנסת הקטן של מרכז הקליטה הסמוך, שהיתה שם אווירה מאד חופשית, ונתנו גם לנשים ספר תורה לרקוד איתו, ועשינו מעגל משלנו ורקדנו עם התורה, וזה היה ממש שמח ויפה. אבל כשעברנו לרחביה הלכתי לבית הכנסת האורתודוקסי ליד הבית ושם הנשים היו צריכות רק לשבת בעזרת הנשים, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, וחשבתי שאם אני יותר מדי טמאה בשביל לשבת באולם כשמוציאים ספר תורה מהארון, עדיף לא ללכת לבית הכנסת בכלל. עשרות שנים עברו מאז ובכל שבת בבוקר כשאני מטיילת עם אושר, אני רואה גברים הולכים לבית הכנסת עם הבנים שלהם, וכמעט אף פעם אני לא רואה נשים ובנות הולכות איתם, ואם כן, אלה בעיקר משפחות של עולים מאמריקה, ששם הולכים כל המשפחה לבית הכנסת כי בתי הכנסת שם ידידותיים גם לנשים. גם בירושלים יש בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, אבל אני לא רוצה ללכת לבית כנסת אחר, אני רוצה שבתי הכנסת האורתודוקסים ישתנו, אבל נראה שלא רק שזה לא מתקרב, אלא שיותר ויותר מתרחקים מזה, ויותר ויותר מתבצרים בארץ בשנאת נשים ואפליית נשים. דליה אמרה שהיא הולכת לבית כנסת קונסרבטיבי, ושהיא נהייתה פעילה שם מאז שהבת שלה חגגה שם בת מצוה, שכבר עברו מאז הרבה שנים, ושהיא לא היתה הולכת לבית כנסת אורתודוקסי. וחשבתי שאם הם היו חיים בישראל, ספק רב אם דליה היתה פעילה בבית כנסת ואם הבת שלה היתה נהיית חזנית ומנהלת תפילות בחגים. אולי אם בתי הכנסת בישראל היו כמו באמריקה הייתי גם נהיית פעילה בבית הכנסת, למרות שעכשיו כבר קשה לי לדמיין את זה. בית הכנסת הוא בכלל לא מקום משמעותי בחיים שלי. נכון שבאמריקה בתי הכנסת הם גם מקומות מפגש ליהודים שבישראל אולי אין כל כך צורך בזה, כי פוגשים מספיק יהודים בחיי היומיום הרגילים, ועדיין זה לא סיבה שבתי הכנסת בישראל יהיו מקום שרק גברים מרגישים בו בנוח והנשים תמיד יושבות כאילו בעונש כמו אסירות מאחורי סורגים. אמרתי לדליה שבארץ השנאה והאפליה של נשים רק מתחזקות והולכות והיא שאלה באמת, ואמרה שהיא באמת קוראת על זה, ואמרתי לה שזה לא רק בעיתונים, זה גם בחיים, וזה גם בגלל שהחרדים כל הזמן מתחזקים וגם הדתיים הציוניים הולכים ומתחרדים. לפעמים יש לי מחשבות ממש מפחידות, שפעם חשבתי שאלה מחשבות של שנאת דתיים, אבל עכשיו אני ממש מפחדת לפעמים שישראל תהפוך למדינה כמו איראן שנשים לא תוכלנה לעבור ברחוב בלי להיות מכוסות בכל הגוף, אחרת יכו אותן כמו שחרדים בטבריה היכו נערה בגלל שחולצתה היתה לטעמם מדי חשופה, אז הם קרעו אותה מגופה, שזה לא בדיוק מראה על צניעות, אלא על אלימות ובריונות, שמאד מאפיינות את החברה החרדית בישראל, שהיא חברת עוני מאד מאד אלימה, ומכים בה ילדים ומכים בה נשים וגם גברים מכים אלה את אלה כמו המחנות הניצים בישיבת פוניבז' שהיתה אמורה להיות העילית של החברה החרדית וחלון הראוה שלה, אבל כמו בכל החברה החרדית גם שם יש אלימות קשה במקום דרכי נועם של תלמידי חכמים. חשבתי גם איך הילדים של דליה באמריקה לא מנוכרים לדת כמו הבנות שלי שגדלו בישראל, שבכלל לא מעלות על דעתן ללכת לבית כנסת בחגים, וכשהייתי מקריאה להן לפעמים מדברי חז"ל הן היו שואלות אותי בתמיהה: מזה את מתפעלת? כי מאד הפריע להן היחס לנשים. בסופו של דבר, אם המימסד הדתי בישראל לא ישתנה, נשים פשוט תתרחקנה מהדת, כי הן פחות ופחות תסבולנה את היחס הכל כך משפיל ומפלה, שרומס את כבוד האדם שלהן ומרחיק אותן פיזית ממרכז העניינים הדתי וגם מרחיק אותן נפשית, ובסופו של דבר מי שמורחק, פשוט מתרחק.

שנה טובה ומאושרת לכל הקוראים

  

גרמניה אחראית לשואה, לא לישראל

עופר אדרת ריאיין לעיתון "הארץ" ולתאומו הגרמני ה"קלנר שטאדט אנצייגר" (שניהם בבעלות משפחת נוון-דומונט בעלת העבר הנאצי) את ארמין לשט, ראש ממשלת נורדריין-וסטפליה, המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה – כשמונה-עשר מיליון נפש - לרגל ביקורו השבוע בישראל. ארמין לשט, אדם סימפטי ממפלגת הנוצרים-דמוקרטים של הקנצלרית, דיבר על "האחריות ההיסטורית" של גרמניה לישראל, ועל "היחסים המיוחדים של גרמניה עם ישראל". זה גרם לי להיזכר בפעם הראשונה שבה שמעתי בהקשר הזה את המושג "אחריות" לפני שלושים שנה בערך, מפי חבר גרמני שאמר שהוא לא מרגיש אשמה, אבל הוא מרגיש אחריות. היתה לי הרגשה מאד מוזרה לשמוע את זה, אבל לא אמרתי לחבר דבר, כי לא רציתי לצער אותו. זאת כמובן לא אמירה מקרית, אלא התבטאות מקובלת בשיח הגרמני, שלגרמניה יש אחריות כלפי ישראל, ולעתים קרובות אומרים כמו ארמין לשט "אחריות היסטורית", שזאת הצורה המכובסת לומר שגרמניה מכירה באחריותה לרצח ששה מיליון יהודים, שזה כמובן הדבר היחיד שגרמניה באמת אחראית עליו, השואה. אין לגרמניה שום אחריות למדינת ישראל. אחריות יש להורים על ילדיהם, לשליטים על אזרחיהם, אחריות היא מחויבות לדאגה וטיפול שכוללת סמכויות לשלוט ולחנך ולהעניש, ולכן גרמנים מאד אוהבים לדבר על האחריות שלהם לישראל, כי זה מושג שהוא חרב פיפיות, הוא אומר שהם חייבים לדאוג לישראל, והוא אומר גם שמותר להם להגיד לישראל מה לעשות, לחנך אותה ואפילו להעניש אותה, ואני דוקא חושבת שבתור הרוצחים של ששה מיליון יהודים, יש להם אחריות רק לרצח ולפצות את הקורבנות ששרדו את ההתעללות שלהם. הם לא אחראים למדינת ישראל, וממש אין שום חובה שהם ימכרו צוללות לישראל כמו שכתבו בעיתונות הגרמנית "כי הם אחראים לקיומנו", חבל מאד שחיל הים לא קנה את הצוללות הפחות יקרות שהציעו לישראל הדרום-קוריאנים, כמו שלא היה שום צורך שהגרמנים ימכרו טורבינות לחברת החשמל, וכדי להבטיח את העיסקה ישלמו שוחד של מיליונים לבכירים בחברה. כמעט בכל עיסקה בין ישראל לגרמנים יש מרכיב של שוחד, גם אם קוראים לו בשם אחר. למשל ממשלת גרמניה מממנת מכוני מחקר באוניברסיטאות בישראל שעוסקים בהיסטוריה גרמנית, ומקדמת ומתגמלת מאד חוקרים נוחים לגרמניה, לא כאלה שהמחקרים וההתבטאויות שלהם ביקורתיים כלפיה. גרמניה מאד אוהבת ביקורת על ישראל, אבל כשהביקורת היא על גרמניה, אין כמעט גבולות לתוקפנות שבה המימשל הגרמני תוקף ורודף את מבקריו, ופועל למנוע מהם פרנסה ופירסום ולהשתיק אותם. ארמין לשט אמר בראיון שחופש הדיבור בגרמניה מאפשר ביקורת על ישראל, אך לא אנטישמיות, כאילו שהגרמנים מסוגלים בכלל להבחין בהבדל. אפילו המושג שבו הם משתמשים, Israelkritik, הוא מושג אנטישמי ישן, שמתייחס לביקורת התיאולוגית המסורתית על הזיופים שהיהודים זייפו כביכול בתורה כדי לסלף את הנצרות ולהסתיר את ההוכחות שהנוצרים מוצאים במקרא לאלהותו של ישו. ישראל בשפות האירופיות זה כינוי לעם היהודי, ותמיד מצחיקים אותי אלה שמדברים על לאום ישראלי, להבדיל כביכול מלאום יהודי, כי בשפות האירופיות קוראים לקהילות היהודיות "הקהילה הישראלית" וברור שזו הקהילה היהודית, ואלה שני מונחים נרדפים לאותו הדבר בדיוק, ובדיוק בגלל זה קראו למדינה מדינת ישראל. והיטלר הכריח את הגברים היהודים להוסיף לשמם את השם "ישראל", שהתפקיד של זה היה בדיוק כמו התפקיד של החותמת Jude בדרכון הגרמני, לסמן את היהודים כיהודים. פעם כשאחי עבד בארכיון גרמני ומילא שם טופס וכתב את שמו, גלעד מרגלית, מישהו בארכיון מחק את השם גלעד וכתב במקומו "ישראל". קשה להתגבר על הרגלים ישנים. ארמין לשט אומר בצדק שהאנטישמיות היתה נוכחת בגרמניה מאות שנים, לא רק בתקופת הרייך השלישי. זה יפה שהוא אומר את זה. אבל הוא מייחס את האנטישמיות ל"שני הצדדים" כמו שהוא מגדיר אותם, כלומר לימין הקיצוני, שזה המונח הגרמני המכובס לנאצים, ולמהגרים המוסלמים לגרמניה שהנאצים שונאים ורודפים, ולכן הם כביכול "הצד השני". בארצות ערב יש הרבה אנטישמיות, אבל בגרמניה יש הרבה יותר. למעשה רוב האנטישמיות במדינות ערב הגיעה אליהן מגרמניה, וזה מאד לא בסדר שמפיצים במדינות ערב את מיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון, אבל אחרי הכל לא הערבים כתבו אותם, כמו שלא המופתי הגה את השואה, ויש משהו מאד לא נעים בהטלת אחריות לאנטישמיות הגואה בגרמניה, ולו בחלקה בלבד, דוקא על המהגרים. מהגרים נוטים להתחנף לתרבות הרוב, ואם הם מבטאים אנטישמיות קשה, זה מפני שהגרמנים צמאים לאנטישמיות ומתגמלים אותה. הרי גם יהודים שיורדים לגרמניה מתחנפים לגרמנים על ידי הכפשת ישראל והשוואתה לנאצים, מפני שהגרמנים  רעבים לשמוע יהודים שמכפישים את ישראל ומשווים את ישראל לנאצים, וזה ממש לא מוגבל למהגרים או לנאצים מוצהרים. לכן דניאל בארנבוים שחי ופעל רוב חייו בהנאה רבה במדינה שרצחה את עמנו, מנפנף כל הזמן בשנים הספורות שחי בישראל ומציג את עצמו כאזרח ישראלי, כדי להצהיר באוזני הגרמנים כמה הוא מתבייש להיות אזרח ישראלי, למרות שהאזרחות הישראלית שלו פורמלית בלבד וחסרת כל משמעות אלא לצורך הכפשת ישראל באוזני הגרמנים. בזה שהוא בחר לחיות את חייו בארצם של הגרמנים שרצחו את עמו הוא בכלל לא מתבייש, כי זה ממש כבוד גדול ליהודי לגור בארץ של נאצים, ועכשיו גם אתי טיראן נוסע לגרמניה לעשות שם קריירה וכסף, ועוד לפני שהוא עלה על המטוס הוא כבר מנאץ את ישראל. יהודים שיורדים לארצות הברית או לארצות עשירות אחרות לא מרגישים צורך מיוחד לנאץ את ישראל, או לחפש סיבות למה הם ירדו לאמריקה – זה לגמרי מובן וגם לגיטימי שנוסעים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעשות קריירה וכסף, אבל כשיהודי הולך לגור בארץ של רוצחי עמנו ולחלות את פניהם, הוא חייב קודם לירוק על ישראל וללקק לגרמנים, ובעצם הוא חייב כל ימי חייו בגרמניה לירוק על ישראל וללקק לגרמנים, כי זה מה שבגרמניה רוצים לשמוע, וזה לא אומר הרבה על ישראל, אבל זה אומר הרבה מאד על גרמניה, הלהיטות הגרמנית חסרת המעצורים להכפיש את ישראל ולתאר אותה כמדינה נאצית, והלהיטות הזאת רק גוברת ככל שהנאציזם מתעצם בגרמניה, שזה בדיוק המצב בימים אלה, שהנאצים כבר אפילו לא מתביישים ויש להם כבר נציגות ענקית גם בבונדסטאג וגם ברחוב הגרמני, ולא רק במזרח גרמניה כמו שנוח לגרמנים להגיד. וגם הניסיון של גרמניה, בכובעה כמנהלת איגוד השידור האירופי, תחילה למנוע מישראל לזכות באירוויזיון, ואחר כך למנוע ממנה לארח את האירוויזיון – צוות השיפוט הגרמני העניק לשירה של נטע נקודה אחת, למרות שהשיר היה אהוב בגרמניה, וההנהלה הגרמנית של איגוד השידור נתנה הוראה בכתב למנחות הטקס שלא לומר ערב טוב ירושלים, כמו בכל הבירות האחרות, אלא רק "ערב טוב ישראל" ואף כתבו זאת שחור על גבי לבן. וכעת הם רוצים שבנימין נתניהו יכתוב להם שחור על גבי לבן שהוא מסכים לערוך חזרות לאירוויזיון בשבת, כאילו אי אפשר לערוך חזרות ביום חמישי או ששי ובשבת רק לבדוק שכל הדברים הטכניים עובדים, וזה נשמע כמו הדרישות בימים עברו מיהודים מומרים להתכחש פומבית לדתם, ובוודאי בכל ההתנהגות של ההנהלה הגרמנית של איגוד השידור האירופי אין שום ידידות לישראל ושום יחסים מיוחדים, רק ניחוח עז של אנטישמיות גרמנית מסורתית, שזה היחס הגרמני האמיתי לישראל כשאין לגרמניה אינטרסים כלכליים או תעמולתיים, כמו שהיו להם בענייני הצוללות והטורבינות והמימון של מחקר והוראה מחניפים לגרמניה באוניברסיטאות. כמובן לא נעים ומפחיד לראות את התעצמות הנאציזם בגרמניה ואיך נכנסו לבונדסטאג כמעט מאה צירים ממפלגה שהמנהיג שלה הצהיר שצריך לכבד את החיילים הנאצים כמו שמכבדים במדינות בעלות הברית את וינסטון צ'רצ'יל ותיאודור רוזוולט, שהוא כאילו הישווה את החיילים הנאצים לצ'רצ'יל ורוזוולט, אבל כולם הבינו שהוא הזכיר את צ'רצ'יל ורוזוולט למול החיילים הנאצים, כי מה שהוא באמת רוצה זה להקביל אותם להיטלר ולכבד את היטלר, שאת זה בינתיים אסור לומר במפורש, אז אומרים ברמזים וחידות, אבל אומרים. תמיד יש אנשים תמימים שמקווים שאם המצב מחמיר, לפחות זה יגרום לאנשים להיות יותר מפוכחים לגבי מה שבאמת קורה בגרמניה, אבל אני שכבר זקנה ולמודת אכזבות, כבר אינני מפתחת כאלה תקוות ויחולים.         

ג'וליה שפיכר קסדורף / מֶחֱווֹת רִאשׁוֹנוֹת

ג'וליה שפיכר קסדורף / מֶחֱווֹת רִאשׁוֹנוֹת

בֵּין הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים – לְנוֹפֵף לְשָׁלוֹם,

מִפְרָק כַּף יָדְךָ הַזָעִיר בֵּין אֲגוּדָלוֹ שֶׁל אַבָּא

לָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה, אָנוּס לְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם לְאִמָּא,

שֶׁיָּדָה מַפְלִיגָה מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׁמְשָׁה.

אַחַר כָּךְ עוֹשִׂים זֹאת כְּדֵי שֶׁנַּעֲקֹב :

בְּקַנְיוֹן צָפוּף מְנוֹפֶפֶת אִשָּׁה : "שָׁלוֹם,

אֲנָחְנוּ הוֹלְכִים", וּבְנָה נִצָּב עִקֵּשׁ, מִתְיַפֵּחַ,

עַד שֶׁלִּבְסוֹף הוּא רָץ אַחֲרֶיהָ,

בֵּין קוֹנִים סוֹחֲבִים כִּכְרִישִׁים

שֶׁאֲנוּסִים לָשֵׁאת אֶת גּוּפָם הַגָּדוֹל

תַּחַת הַמַּיִם, אֲפִילוּ בִּשְּׁנָתָם אוֹ בְּטָבְעָם.

בְּחַיֵּינוּ אָנוּ חוֹבְקִים שְׁטָחִים עֲצוּמִים

דַּמְיֵן אֶת חַיֵּיךָ עַל פְּנֵי מַפָּה :

קִשְׁקוּשׁ עַל הָעִיר שֶׁבָּה גָּדַלְתָּ,

עוֹקֵב אַחַר כָּל נְסִיעַת אוֹטוֹבּוּס בֵּין הַבַּיִת

לְבֵית הַסֵּפֶר, אוֹ קַו נָקִי חוֹצֶה אֶת הַיָּּם

לְמָקוֹם אֵלָיו טַסְתָּ פַּעַם,

חֲשֹֹׁב עַל הַזְּמַָן וְהַדְּבָרִים שֶׁאָנוּ צוֹבְרִים,

בְּעוֹדֶנוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מוּדָעִים

לַאֲשֶׁר אָנוּ מְאַבְּדִים וְעוֹזְבִים.

בַּזִּקְנָה מְקַבְּצִים גּוּפֵינוּ קְמָטִים, צַלָּקוֹת,

לְכָל מָקוֹם שֶׁהָעוֹלָם לֹא יַנִּיחַ

תַּחַת מִשְׁקָלֵנוּ. כְּאֵבִים מוּזָרִים

נִשְׁזָרִים בְּמַחְשָׁבוֹתֵינוּ,

מְתוּקִים כְּמוֹ מֵיתָר אַחֲרוֹן

עַל גוּפָה הַמַּצְהִיב שֶׁל גִּיטָרָה.

חֲשֹׁב אֵיךְ רֶכֶס הָרִים מְסוּיָּם

מִקַּיִִץ שֶׁל יַלְדוּתְךָ, צוֹבֵר מַשְׁמָעוּת,

אוֹ שָׁעָה אַחַת שֶׁל אוֹר -

שְׁעַת דִּמְדוּמִים, לְמָשָׁל,

כְּשֶׁשֶּׁמֶשׁ סְמִיכָה מְטִילָה צֵל

עַל הַגְּפָנִים הַמְּטַפְּסוֹת שֶׁל וִירְגִ'ינְיָה,

דֶּרֶךְ קִיר שֶׁל חֶדֶר קָטָן וְלָבָן

שָׁם מְתַנָּה נַעֲרָה אַהֲבִים לָרִאשׁוֹנָה.

עֲלֵיהֶן רוֹעֲדִים כְּיָדַיִם קְטַנוֹת

לְמוּל הַמָּסָךְ, בְּעוֹדָה בּוֹכָה

בִּזְּרוֹעוֹת אֲהוּבָה הַנָּבוֹךְ.

הִיא צְעִירָה מִדַּי לִרְאוֹת

שֶׁבְּעוֹדֶנּוּ צוֹבְרִים אֲבֵדוֹת

אוּלַי נִתְעַשֵּׁר בְּאַהֲבָה.

כְּמוֹ בִּתְּשׁוּקָה, הַגּוּף רוֹעֵד

וְלוֹכֵד אֶת מַה שֶׁעָלָיו לְשַׁחְרֵר.

ג'וליה שפיכר קסדורף היא משוררת אמריקנית בת זמננו, וזה השיר במקור.

לכל הילדים שהתחילו היום ללמוד – דרך צלחה וברכות

ולנכדי הקטן דין שלמד לנופף שלום -  הרבה נשיקות

רציתי לענות למנאצים את בתי הספר, אבל ראיתי שכבר כתבתי הכל לפני שלוש שנים, אז הנה קישור :

בזכות בתי הספר

ושנה טובה ויפה לכל מי שלומד מחוות חדשות