פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 43, 44, 46

שיר 43

בְּשׁוֹשַנִּים, כָּזוֹ כַּמּוּת,

אוֹתָךְ כִּסִּיתִי

שֶׁכַּאֲשֶׁר גָּוַעְתְּ לָמוּת

זֹאת לֹא גִּלִּיתִי.

חָשַׁבְתִּי שֶׁשֶּׁלִּי עוֹדֵךְ,

שֶׁאַת חַיָּה

וְאָז חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּךְ

רַק אַשְׁלָיָה.

אַךְ כְּשֶׁהָרוּחַ מְרִימָה

כְּמוֹ שְׂמִיכָה אֶת שׁוֹשׁנַּיִּךְ,

אֲנִי מְגַלֶּה, אֲפוּף אֵימָה,

שֶׁאַת חַיִּית, וּפֹה חַיַּיְּךְ.

   שיר 44 

מַה תַּעֲזֹר זְרִיחַת הַחַמָּה

אִם לֹא אוּכַל לִרְאוֹת מְאוּמָה

כִּי אֶת הָעַיִן מַקִּיף לֵיל דְּמָמָה?

אֲבָל זְרִיחַת הַחַמָּה חוֹמֶקֶת,

אֶת הָעַיִן חֶשְׁכַּת הַלַּיִל חוֹבֶקֶת,

כַּאֲשֶׁר הַיְּקָרָה מִסְתַּלֶּקֶּת.

אֶת יַלְדָּתִי לֹא אֶרְאֶה, לֹֹא אֶשְׁמַע

וְאֵינֶנִּי שׁוֹאֵל מִי הַסּוּמָא

הָאִם עֵינִי אוֹ הַחַמָּה.

שיר 46

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, בִּתִּי הַתַּמָּה,

וְכָעֵת אוֹתָךְ קָבַרְתִּי

וַאֲנִי מַאֲשִׁים אֶת עַצְמִי בָּאַשְׁמָה

שֶׁיּוֹתֵר לְאֶהֹב לֹֹא בָּחַרְתִּי.

אָהַבְתִּי יוֹתֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר

מִמַּה שֶׁהֶרְאֵתִי, קְטַנָּה,

אוֹתוֹת אַהֲבָה מְעַט מִזְעֵיר

בִּשְּׁתִיקָתִי הַמַּרְצִינָה.

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, אָהַבְתִּי כָּל כָּךְ

גַּם כְּשֶׁנָּזַפְתִּי פַּעַם וּשְׁתַּיִם.

אֶת חוֹב אַהֲבָתִי כְּלַפַּיִךְ

אָשִׁיב לָךְ כָּעֵת כִּפְלַיִם.

תְּכוּפוֹת אֶת הָרֶגֶשׁ מַצְנִיעָה

אַהֲבַת הָאָב בְּחִנּוּכָה.

מַמְתִּינָה לַפְּרִי בְּצִפִּיָּה

בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ בַּפְּרִיחָה.

 לוּ יָדַעְתִּי שֶׁמֻּקְדָם כָּל כָּךְ

יִקְטֹֹף הָרוּחַ אֶת פִּרְחֵךְ

לַעֲשׂוֹת הָיִיתִי מַנִּיחַ לָךְ

כָּל מַה שֶׁיַּחְפֹּץ לִבֵּךְ.

הוּכְרַחְתְּ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנִי,

לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתִי,

וְשָׁתִית אֶת הַמַּר, לְדַאֲבוֹנִי,

כִּי אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁתִּשְׁתִּי.

עֲוִית הָמָּוֶת סָגְרָה אֶת פִּיךְ

אַךְ הוּא נִפְתַּח בְּמִצְוָתִי

רַק אֶת גְּסִיסָתֵךְ לְהַאֲרִיךְ

מָזְגוּ לָךְ שֶׁתִּשְׁתִּי.

אֲבָל אַתְּ, בְּמוֹתֵךְ עוֹד שָׁאַפְתְּ

אֶת פְּנֵי אָבִיךְ לְחַלוֹת

בְּיַדַּיִךְ הַגּוֹוְעוֹת אוֹתִי לִטַּפְתְּ,

מַבִּיטָה בִּי בְּעֵינַיִם כָּלוֹת.

מַה אָמְרָה לִי יָדֵךְ הַקְּטַנָּה

כְּשֶׁלֹא יָכֹלְתְּ כְּבָר לְדַבֵּר?

שֶׁאַתְּ סוֹלַחַת עַל אִי הֲבָנָה

שֶׁגָּרְמָה בִּשְּׁגָגָה לָךְ לְהִתְיַסֵּר?

הַלְוַאי שֶׁאֶת כָּל הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת,

הַמִּלִּים שֶׁאוֹתָךְ הִפְחִידוּ,

שָׁכַחְתְּ, אוֹ שֶׁמַּשְׁמָעוּיוֹת חֲדָשׁוֹת

כָּעֵת הֵן לָךְ יַגִּידוּ.

על מות ילדים מיותר מיותר מיותר ובלתי נסלח

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.         

הטיסה הקצרה של אלעל

לו רק היו מהללים את עצמם פחות, פחות מייחצנים את עצמם, לולא אמרו שהם מקווים שנהנינו בטיסה – הרי רק רצינו לנסוע ולחזור במחיר הזול ביותר האפשרי, שכלל איננו זול כמובן, שאולי גם הוא, כמו במקרים אחרים שהתפרסמו, תוצאה של הסדר מפוקפק כלשהו עם המתחרה על הקו, שכן רובנו נוסעים לצורך עסקים, לימודים, משפחה, ורק מיעוטנו תיירים שבאים להינות ממשהו ויש להם אולי ציפיות גם מהדרך ולא רק מהיעד. לנו דוקא אין שום ציפיות מלבד להגיע בשלום, ואכן הגענו בשלום, בסופו של דבר, ומה עוד אפשר לבקש? קצת חמלה? אולי זה היה הרגע ששבר, כששתי הדיילות שקודם לכן, בטיסה, זיכו אותנו בשירות קצר רוח במופגן, שהרי איננו אלא טרדנים שמפריעים את מנוחתן תמורת שש מאות וחמישים דולר בלבד, הגיעו עם המדים והמזוודות הנוסעות שלהן ונזפו בנו, מיוחסות שכמותן, שהפרענו את דרך היציאה שלהן החוצה, בעודנו עומדים מאות אנשים, גברים ונשים וזקנים וטף, דחוקים בתורים הארוכים לביקורת הדרכונים, כשרוב העמדות אינם פעילות וקצב התארכות התורים גבוה מקצב התקדמותם. אף לא מלה אחת של התעניינות, נחמה, השתתפות. ולפני הטיסה חזרה עוד הייתי אופטימית, כי כשבאנו עמדנו בנמל התעופה הית'רו כשעתיים בתור לביקורת דרכונים זרים, בשבלול האסיאתי הארוך של הבאים מהודו, פקיסטן, סין, יפן, קוריאה, מדינות ערב וגם ישראל, התינוקות הבוכים בזרועות אמותיהם לא קיבלו שום הנחות ומי אנחנו שנבקש, וקיוויתי שלפחות בארץ היחידה שאני נושאת את דרכונה, למרות שמורי החביב גיאורג מוסה ז"ל חזר והיתרה בי, שיהודי חייב לשאת לפחות שני דרכונים תקפים, יקבלו אותי ביתר קלות. אבל לא ממש, ובאותו רגע שהדיילות נזפו בנו שהפרענו את דרכן, ועברו קוממיות בין הנאנקים בתור, התחשק לי מאד שכמו בסרטים מצוירים הן תיתקלנה במשהו ותיפולנה אפיים ארצה, אבל הן עברו בטח ואנחנו נותרנו לעמוד ולעמוד על רגלינו הכואבות מתנוחתן הלחוצה בטיסה ברווחים הצנומים שבין המושבים. אולי זה היה הרגע שבו עלה זעמי וכמעט התפוצץ. בבוקר נאלצתי לנסוע ברכבת העמוסה מאקסטר לבריסטול, עוצרת בכל תחנה כדי להוריד נוסעים בודדים ולהעלות עשרות, כי את הרכבות המהירות ביטלו משום מה ברגע האחרון. כולם היו בריטים חביבים ואדיבים שהקפידו להציע לאשה הזקנה עם המזוודה והתיקים מקום ישיבה, ורק החייל הקשוח במדים עם הזקנקן,שעל זרועו היתה תלויה נערה יפנית דקיקה, אמר לי כשביקשתי שיתנו לי לרדת: don’t push, everybody gets down here, ורבים רצו כמוני במהירות לרציף 15, כדי להספיק ולתפוס את הרכבת היוצאת לתחנת פדינגטון בלונדון, אבל רק אני כנראה פחדתי לאחר לטיסה, שקשה למצוא סיבות טובות למהר אליה, חוץ מזה שזאת שאחריה לא תהיה טובה יותר, והגעתי לגמרי בזמן, כי ממילא מאות הנוסעים ישבו, לפחות ישבו, באולם הגדול בשער 3 בהית'רו והמתינו לעלייה באיחור למטוס, ולהמראה המתאחרת שלפניה הודיע לנו הטייס שבעוד כמה דקות נקבל אישור להמראה, והטיסה תהיה קצרה במיוחד, רק ארבע שעות וחמש דקות, מה שהיה נחמד לולא איחרנו להמריא ביותר ממחצית השעה ולולא נחתנו באיחור של מחצית השעה והמתנו עוד כמחצית השעה במטוס ויותר מכך בביקורת הדרכונים. גם הטיסה ללונדון היתה מאד קצרה, אבל אז הסתובבנו כמחצית השעה בשדה לפני שהתאפשר לנו לרדת לתור ביקורת הדרכונים שבו בילינו כשעתיים נוספות. אני משוכנעת שהטייסים יודעים לפצות את עצמם על הפסד הזמן המצטבר, אבל משום מה הם מצפים שהנוסע יתייחס לזמן הטיסה בלבד, וישכח שמאז השעה ארבע עשרה ועשרים וחמש דקות הוא ממתין בשער ואחר כך במטוס להמראה המיוחלת, ושאחרי הנחיתה באיחור אחרי עשר וחצי בלילה הוא צריך עוד להתענות שעה ויותר בשדה התעופה וביציאה ממנו לריב עם נהגי המוניות בתקוה להגיע הביתה במחיר סביר ובשעה סבירה, ששני הדברים אינם אפשריים ביחד ולפעמים גם אינם אפשריים בנפרד. כן, כן, אדוני הקברניט, בשבילי הטיסה נמשכה שעות רבות מאד, לפחות כפול מהזמן שציינת, הגעתי הביתה רק באחת בלילה, לכלב הבוכה שלי, וזה דוקא היה החלק הנעים, לשוטט ברחובות ירושלים עם הכלב בין אחת לשתיים אחרי חצות, כשבתי הקפה שנפתחים בשכונה כמו פטריות אחרי הגשם כבר אספו פנימה את השולחנות והכסאות שבחוץ, כיבו את המוסיקה הרועשת וסגרו את שעריהם, אנשים שלא חזרו מטיסה ולא ישבו בבתי קפה כבר נמו מזמן את שנתם, וליד בית הנשיא פרחו פרחים חדשים בגינה הקטנה והיפה שסידרו בשטח ההפקר שליד הגדר, כדי שנזכור שיש בעולם גם חסד ויופי ורחמים.  

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 37, 42

שיר 37

מַלְאֲכִי, הוֹ מַלְאֲכִי

תִּרְצֶה כְּבָר לְעוֹפֵף!

הָאִם אֶצְלֵנוּ כָּל כָּךְ רַע?

שֶׁעַד כְּדֵי כָּךְ רוּחִי קְצָרָה

לִרְאוֹתְךָ עַל כְּנָפֶיךָ מִתְנוֹפֵף.

מַלְאֲכִי, הוֹ מַלְאֲכִי,

וַדַאי תִּרְצֶה לִדְאוֹת!

כָּל יוֹם הִנְךָ יָפֶה יוֹתֵר,

לִבִּי פּוֹעֵם וּמְפַרְפֵּר:

אַתָּה יָפֶה מִכְּדֵי לִחְיוֹת.

מַלְאֲכִי, הוֹ מַלְאֲכִי,

תִּרְצֶה לַחֲמֹק מִיָּדַי,

אַךְ בְּכֹל שָׁעָה יוֹתֵר תִּתְחַבֵּב   

אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

אוֹתְךָ יוֹתֵר מִדַּי.

שיר 42

לִהְיוֹת כְּבָר מֵת זֶה מְלַבֵּב

גַּם לָמוּת זֶה לֹא מְאֹד כּוֹאֵב.

קָשֶׁה יוֹתֵר לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ

שֶׁל מִי שֶׁכֹּה אָהַבְנוּ אוֹתוֹ.
לוּ רַק הִנַחְתֶּם לָנוּ לְנַפְשֵׁנוּ

שֶׁהַקְּבוּרָה לֹא כָּל כָּךְ תַכְעִיסֵנוּ:

כְּשֶׁצְבָא נִדְחָפִים וּבַטְלָנִים

אֶת יִסוּרֵינוּ מַאֲרִיכִים

אֶת הַלְּוָיָה לְהוֹצָאָה לָהוֹרֵג הוֹפְכִים

עַד שֶׁיְּצַלְצְלוּ סוֹפְסוֹף הַפַּעֲמוֹנִים.

כְּשֶׁאֶת הַיָּקָר לְךָ מִכָּל מוֹצִיאִים מִבֵּיתְךָ

וְאַתָּה מְיַחֵל שֶׁיוֹצִיאוּ אוֹתְךָ

רַק בַּחוּץ לִהְיוֹת, רַק הַחוּצָה לָצֵאת,

וְהַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר: סְעוּדַת הַמֵּת

שְֶׁמְזַעֲזַעַת אֶת קְרָבֶיךָ

אֶת הַכָּרַתְךָ, אֶת יִרְאַת שָׁמֶיךָ

שֶׁבַּשָּׁעָה הַזֹאת תְנַחֲמֵךָ.

כְּאִילוּ רַק בַּעֲבוּר הַנְּבָלִים

אָנוּ נוֹלָדִים וּגְדֵלִים

וְאֶת יַלְדֵּנוּ שׁוֹכְלִים

כְּדֵי שֶׁתְּחִלָּה יִזְלְלוּ בַּטְּבִילָה

וְכָעֵת לִרְוָיָה מֵעֻגַּת הַלְּוָיָה

הִתְפַּלֵל, לִבִּי, חֶרֶשׁ, בַל תַּשְׁמִיעַ קְלָלָה!

יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה תשע"ח

דוד אלבחרי ושואת יהודי יוגוסלביה

בערב יום השואה ראיתי את סרטה של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שכמעט כל תושביה היהודים, כשמונים אלף נפש, נרצחו בשואה. אחד הדוברים אמר שבקעת הקהילות ביד ושם היא המקום היחיד שבו יוגוסלביה עוד קיימת, כי אחרי נפילת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, הלמוט קוהל שהיה אז קנצלר גרמניה, החליט להרוס את יוגוסלביה, באותה שיטה שבה היטלר הרס אותה, על ידי הקמה של מדינות בובה גרמניות בחלקי יוגוסלביה שהיו בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, שהיטלר וגם הלמוט קוהל ראו בהן תמיד חלק מתחום ההשפעה הגרמני, ואף פעם לא השלימו עם הקמת יוגוסלביה, שנועדה לחסום את הגרמנים באירופה היבשתית בלי מוצא לים התיכון ולים השחור, ולמנוע מהם להפוך לאימפריה גדולה. ההבדל בין היטלר לקוהל היה שקוהל קיבל סיוע להריסת יוגוסלביה מארצות הברית ובריטניה, שרצו בכל מחיר לנצל את התפרקות ברית המועצות כדי להפוך שטחי השפעה חשובים שלה לשטחי השפעה שלהם, והמיקום הגיאוגרפי של יוגוסלביה באמצע הים התיכון ועל נתיב הדנובה לים השחור הפך אותה תמיד לחשובה במיוחד ולשדה דמים בין ביזנטיון לונציה, בין הגרמנים לתורכים ובין ברית המועצות לנאט"ו. כל שליטי מרכז ומזרח אירופה, שבניגוד למדינות המערב הכירו את האיזור, כמו פרנץ ורניצקי שהיה אז קנצלר אוסטריה, וואצלב האוול שהיה אז ראש ממשלת צ'כיה, התנגדו לקוהל ואמרו לו שיקרה ביוגוסלביה אסון, אבל הלמוט קוהל שיתף פעולה עם הנשיא הנאצי של אוסטריה קורט ולדהיים ודרס את מדינות מזרח אירופה כמו שרק גרמנים יודעים וגם דרס את יוגוסלביה, בשותפות עם ארצות הברית ובריטניה וגם שותפות מסוימת של צרפת, ובגלל שהזמינו את הטייסים הגרמנים להפציץ את בלגרד, כמו שהם הפציצו אותה במלחמת העולם השנייה, והטייסים הגרמנים שמחו מאד להפציץ את הסרבים, ושכחו לגמרי שהם פציפיסטים, שזה מה שהם אומרים כשמבקשים מהם להפציץ את עיראק או סוריה, מדינות אחיות שלהם שגם שיתפו פעולה עם הנאצים וגם שונאות יהודים כמוהם. כמובן כששלחו טייסים גרמנים להפציץ את הסרבים, גייסו גם כל מיני יהודים חנפנים שיגידו שהסרבים הם כמו הנאצים, כי כשרוצים לפגוע בקורבנות של הנאצים, כמו הסרבים שמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הנאצים, מביאים יהודים חנפנים להגיד שהקורבנות של הנאצים הם כמו הנאצים, ובגלל זה זה טוב שהגרמנים יבואו להרוג אותם, ואם למשל הקרואטים בתמיכה של נאט"ו גירשו מאתיים אלף סרבים מקרואטיה, אז הראו בטלויזיה האמריקאית שהסרבים רצחו מוסלמים בבוסניה, כדי שהצופים יבינו שלפגוע בסרבים זה דבר טוב ומותר לעשות להם הכל. שנתיים אחר כך הראו בטלויזיה האמריקאית את מגדלי התאומים נופלים מטרור של ארגון אל-קעידה, שהתחיל את התארגנותו בבוסניה בזמן שנאט"ו פעלה להפוך אותה למדינה מוסלמית, וארגון אל-קעידה שחייב את קיומו לארצות הברית, טוען שהאמריקאים היו בכלל נגד המוסלמים ביוגוסלביה, מה שכמובן לא נכון. כל מה שקורה היום בעולם, התוקפנות של פוטין כלפי המערב בסוריה ובאוקראינה, קשור למה שקרה אז, בסוף האלף הקודם, כשהאיזון בין ברית המועצות לארצות הברית הופר והמערב הרגיש מנצח, ושכח שבניצחון צריך להיות נדיבים ולא תאוותנים, שזה לקח שהרבה מנצחים מכל העמים למרבה הצער שוכחים.

כל זה כמובן סוטה מהנושא שעליו התחלתי לדבר, הסרט של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שהוא סרט מאד מרתק, כי הוא עובר מאיזור לאיזור ביוגוסלביה, שחולקה לאחר כיבושה בידי הנאצים בין גרמניה, הונגריה, בולגריה ואיטליה, ולכל חלק היה גורל אחר, ואת המעבר הזה הוא עושה בעיקר דרך סיפורים אישיים של ניצולים מכל איזור ואיזור, והניצולים האלה הם מעטים מאד, כי כמעט את כל יהדות יוגוסלביה, שמנתה רק כשמונים אלף נפש, רצחו. יוגוסלביה היתה ארץ גדולה, והיהודים בה היו מעטים. בארבע-חמש עיירות קטנות בגליציה הפולנית היו יהודים כמו בכל יוגוסלביה. אילו הניחו הנאצים ליהודי יוגוסלביה לנפשם, זה לא היה משפיע במיוחד על מצב היהודים בעולם. אבל הנאצים היו לגמרי אובססיבים בהשמדת היהודים שלהם, והם השקיעו מאמץ אדיר בהשמדה כמעט מוחלטת של יהדות יוגוסלביה, וגם הצליחו מאד להשמיד כמעט את כולם, שאם חושבים על זה זה לא מאד קשה, כשמדובר באוכלוסיה קטנה מאד, מפוזרת מאד, ולגמרי חסרת אונים. לכן רצח יהדות יוגוסלביה, למרות שהיא קטנה, מספר הרבה  מאד על אופיה של הרצחנות הנאצית, זאת שהיום כל מיני פרופסורים שמתחנפים לגרמנים מנסים לטעון שאין לה קשר לאנטישמיות, ולהתכחש לעובדה שהאנטישמיות היתה המופע הכי אופייני לשיח הנאצי, לתרבות הנאצית ולפעולה הנאצית, ושכל התיאוריות הנאציות לכשעצמן שמועלות כדי להמציא להשמדת היהודים סיבות אחרות מאנטישמיות קיצונית, מאבדות מתוקפן ביוגוסלביה, ובכל זאת השמדת היהודים ביוגוסלביה היתה אחת מהאובססיביות והקטלניות ביותר.

יש בסרט הזה הרבה מאד רגעים קשים, שבהם התקשיתי לשמוע את תיאורי הזוועות ולראות את התמונות המתעדות אותן, או אפילו סתם צילומים של מקומות הרצח מימינו, שהופכים את מעשי הרצח למוחשיים יותר, אבל הכי היה לי קשה התיאור של משאית הגז שבה נרצחו יהודי בלגרד, שאחר כך פרקו את גופותיהם בכפר יניציי ליד בלגרד והכריחו סרבים לקבור אותן ואחר כך ירו בהם למות. היתרון של הסרבים על היהודים היה שבהם ירו למות ואת היהודים רצחו בגז מצינור המפלט שחובר לצא המטען שבו היו דחוסים אנשים ונשים וילדים. לנאצים היה מאד חשוב להשמיד את היהודים בגז כמו שמדבירים פשפשים, כי הם חשבו שאם הם ירצחו את היהודים כמו שהורגים פשפשים, זה אומר שהיהודים הם רק פשפשים ולא בני אדם. הם לא חשבו שהמעשים שלהם מלמדים רק עליהם, ולא על הקורבנות שלהם.

משום מה אמרו גם בסרט ששני הנהגים של המשאית נקראו גץ ומאייר, ועד ששמעתי את זה חשבתי שהשמות האלה, שהם שמות מאד נפוצים בגרמניה, גם כשם פרטי וגם כשם משפחה, הם שמות שהמציא הסופר דוד אלבחרי, שכתב ספר על גץ ומאייר שנקרא גץ ומאייר, ואני חשבתי שהשמות והתיאורים של הנהגים הם פרי דימיונו הספרותי, ורק מהצפייה בסרט הבנתי שהסיפור שלו הוא בעצם תיעודי ולא דימיוני, וניסיתי שוב לקרוא את גץ ומאייר, שיצא בשנת 2003 בהוצאת כרמל בתרגומה של דינה קטן בן-ציון, ולדעתי הוא ספרו הטוב והחזק ביותר של אלבחרי, שהוא יהודי מיוגוסלביה שהיגר בזמן המלחמות בשנות התשעים לקנדה, ועכשיו דינה אמרה לי שהוא מחלק את זמנו בין קנדה לבלגרד ושהוא מאד חולה, מה שלא הפתיע אותי, כי הספרים שלו מלאים סבל וצער, כל כך הרבה צער שבקושי אפשר לחיות איתו. בזמנו קראתי את גץ ומאייר בבת אחת ועכשיו התחלתי לקרוא שוב וכל מלה היתה לי כמו מדקרת סכין: "אחד משניהם, טוענים העדים, היה נכנס אל המחנה, משחק עם הילדים, מאמץ אותם אל לבו ואפילו מרעיף עליהם סוכריות שוקולד... משליטף את אחרון הראשים סתורי השיער, חילק את הסוכריה האחרונה והעמיד על הקרקע המוצקה את הזוג האחרון של הרגלים הקטנות, הם מתפוגגים מתודעתו..." אלבחרי איננו מעלה את האפשרות שגץ ומאייר קיבלו הוראות לנהוג בילדים בחביבות כדי שיהיו רגועים ויעלו בשקט למשאית המוות. הוא חשב שגץ ומאייר פשוט הפרידו הפרדה גמורה בין המגע עם הילדים לבין רציחתם, שזאת המשימה, וקצינים נאצים ממלאים משימות בנאמנות.

פתאם הספר הזה שידעתי בכל מקרה שהוא מבוסס על המציאות, נהיה בלתי אפשרי, עכשיו שהבנתי שהוא הרבה יותר קרוב למציאות מששיערתי. בעצם למרות שידעתי המון שנים על משאית המות, לא ידעתי שפרקו את הגוויות בכפר יניציי, או אולי ידעתי ושכחתי את שם הכפר, ועכשיו אני לא יכולה כבר לשכוח. תמונה אחת מהסרט, צילום ישן של הגוויות שהאדמה התקשתה לכסות, נתקעה לי בראש ועומדת לי כל הזמן לפני העיניים. גם כשקוראים יצירת ספרות שיודעים שהיא מבוססת על המציאות, רוצים לחשוב שלא הכל אמת, במיוחד אם הוא נורא ובלתי נסבל, ולכאורה מה זה בכלל משנה איך קראו להם, ואם השמות אמיתיים או בדויים. אבל כששומעים שם, למרות שאין בזה שום היגיון, פתאם קמים בעלי השמות ונעמדים לך מול העיניים, שני הקצינים הנאצים הזוטרים גץ ומאייר שהם הם בשמות האלה רצחו אלפי יהודים בבלגרד במשאית המות המשוכללת שהביאו מגרמניה, והטייסים הגרמנים שהפציצו את בלגרד ואלה שחזרו להפציץ אותה בשמחה בסוף המאה העשרים, ממש אותם אלה שנהיו בבת אחת פציפיסטים כשביקשו מהם להפציץ את עיראק, וגם עכשיו כשביקשו מהם להפציץ את סוריה הם הקפידו על הפציפיזם שלהם, ורק בבלגרד, ששם הם רצחו אלפי יהודים ומאות אלפים של סרבים, שם אין להם שום בעיה להפציץ, ונדמה לי שכבר אף אחד לא יכתוב על זה ספרים.   

העיתונאי ארנסט קריגר היה הנאצי ארווין אתל

לרגל יום השואה נזכרתי במאמר זה שהתפרסם לפני תריסר שנים, ומאז הפך אקטואלי אפילו יותר, ואני פוטרת את עצמי מלהסביר מדוע.

די צייט, מס' 9, 23 בפברואר, 2006

האיש, שבעיתון "די צייט" נקרא ארנסט קריגר

במשך שש שנים, מ-1950 עד 1956, הוא כתב עבור העיתון שלנו בשם בדוי. רק כעת התגלתה זהותו האמיתית: מאחורי "ארנסט קריגר" Ernst Krueger הסתתר לו הדיפלומט וגנרל האס-אס ארווין אתל, Erwin Ettel.

מאת פרנק באיור Bajohr

באוגוסט 1954 קמה מהומה במערכת "די צייט" בבית העיתונות בשְפֶּרְסוֹרְט שבהמבורג. כבר זמן רב עקבה העורכת הפוליטית הגראפינה [רוזנת] מריון דֶנְהוֹף [לימים העורכת הראשית רבת ההשפעה של העיתון] באי נוחות, איך השבועון בהנהגתו של העורך הראשי ריכרד טינגל Tuengel נסחף יותר ויותר לעומק הימין. לאחר שבסוף יולי נכלל בעיתון מאמר של משפטן הנאצים קרל שמיט, נחצה מבחינתה של דנהוף קו אדום: "מי שהטיף לרוח הנציונלסוציאליזם או הנחה את המינוח העיתונאי [תחת שלטון הנאצים], צריך להיות מודר לתמיד מהשתתפות בעיתון פוליטי כמו שלנו."

כאשר טינגל הגיב לטענות ב"נו ו...?" זחוח, פינתה מריון דנהוף את שולחן הכתיבה שלה, ועבדה כמה חודשים בשבועון הבריטי Observer. בנובמבר 1954 כתבה מכתב למו"ל גרד בוצריוס, Gerd Bucerius, שבו שוב נתנה ביטוי לאכזבתה מן ההתפתחות ב"די צייט": "את הכותבים המשכנעים והמשעשעים פרידלנדר ויעקובי הפסדנו, ונשארו דוקא ארנסט קריגר ושלושה זקנים חולי קיבה מוכי גרדת שנעשים יותר ויותר ארסיים."

יותר מכולם עורר אצל הרוזנת סלידה עמוקה עמיתה ארנסט קריגר, שמאז 1950 כתב ב"די צייט" על מדיניות בינלאומית. ניתן לשער שאיבתה היתה עזה עוד יותר, אילו ידעה מיהו באמת "ארנסט קריגר".

"נס האמונה הציל את גרמניה"

מאחורי השם הסתתר מפקד חטיבת האס-אס (גנרלמאיור) ארוין אתל, שבימי הרייך השלישי הגיע לשמש כשליח הגרמני לאיראן. כנאצי נאמן השתתף באופן בלתי אמצעי בהכנת תכניות ל"חיסול הבית היהודי-לאומי בפלשתינה" ועל ידי כך להרחבת השואה למזרח התיכון. כעת כתב עבור "די צייט" מאמרים – על ישראל והעולם הערבי...

הטרמפיסט העיתונאי נולד בקלן ב-1895, וכבר בראשית התקופה הנאצית היתה מאחוריו קריירה הפכפכה. הוא היה בן למשפחת כמרים שמרנית נאמנה לקיסר. לאחר שסיים את הגימנסיה הריאלית הצטרף ב-1913 כקדט לצי הקיסרי, שבו שירת במלחמת העולם הראשונה. ב-1920 הפך האוברלויטננט מחיל הים לסוחר וב-1925 ניהל את מחלקת ההובלה האוירית של יצרנית המטוסים יונקרס. לבסוף יצא אתל לאנקרה וטהרן, שם ניהל את הסניפים של יונקרס. ב-1930 עבר לחברת ההובלה האוירית הגרמנית-קולומביאנית Scadta בברנקילה בקולומביה.

למרות הניסיון הבינלאומי העשיר הזה, נותר אתל כל חייו נאמן לחוג מוצאו הלאומני-ימני. הוא נמנה על קוראי הירחון Deutschlands Erneuerung [התחדשות גרמניה], שהתגייס ל"קידום גזענו בכל התחומים". ב-1 במרס 1932 הצטרף בקולומביה למפלגה הנאצית, ולאחר עליית הנאצים ב-1933 התמנה שם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית בקולומביה [Landesgruppenleiter der NSDAP-Auslandsorganisation]. ב-1935 שב לגרמניה, עורר את תשומת לבו של ראש ארגון החו"ל של המפלגה, ארנסט וילהלם בוהלה Bohle [שברשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס" הזכרתי את הספדו על מנהיג הנאצים בשוויץ, וילהלם גוסטלוף מדאבוס, שנרצח בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר והעניק השראה לספרו של גינתר גראס "בהילוך סרטן, ע.פ.]. בוהלה קידם את בן חסותו בשנת 1936 לשירות הבכיר של משרד החוץ. כאן תיפקד אתל תחילה כמזכיר המשלחת ברומא ובמקביל התקדם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית באיטליה.

כבר בנאום הראשון שלו דרש אתל "אמונה בפיהרר ובהשקפת העולם הנציונלסוציאליסטית". הוא גינה את "שלום החרפה של ורסאי" ואת "השנים המרות ביותר של ההשפלה הגרמנית", נשבע ל"אמונה ביעוד ההיסטורי של גרמניה", ושיבח את הזמנים החדשים: "היה זה בעצם נס האמונה, שהציל את גרמניה."        

כנאצי מושבע עברו על אתל שלוש שנות קריירת בזק ממזכיר המשלחת לשליח מדרגה ראשונה [מקביל לקונסול ראשון]. קידומי בזק כאלה נשמרו בלעדית לפונקציונרים של המפלגה, שנאמנותם הרעיונית עמדה מעל לכל ספק. גם רייכספיהרר האס-אס היינריך הימלר התעניין באתל החרוץ וקיבל אותו בסוף 1937 לאס-אס, שם כיהן מאז ינואר 1941 בדרגת מפקד חטיבה [Brigadefuehrer].

בסוף 1939 הגיעה הקריירה של אתל לשיאה באותם זמנים: הוא טיפס למשרת קונסול באיראן, כלומר לאותה ארץ, שבזמן עבודתו בחברת יונקרס אַה-גֶה למד להכיר היטב.

עיתוי שיגורו של אתל השתלב בעיצוב מדיניות מזרח תיכונית גרמנית חדשה, לקרוא לג'יהאד "תוצרת גרמניה", בברית עם לאומנים ערבים (כמו במלחמת העולם הראשונה) וליזום ניסיון למוטט את האימפריה הבריטית מאגפיה – זו היתה אופציה איסטרטגית, שהעסיקה באופן מיוחד את אתל ונאצים אחרים, גם לאחר כיבוש איראן בידי כוחות בריטים וסובייטים באוגוסט 1941, שזמנית שמה קץ לשליחותו של אתל.

בקיץ 1942 הטיל עליו שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ לטפל במופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, שכנציג הלאומנות הערבית התקבל אצל היטלר אישית כבר בנובמבר 1941. ביוני 1942 נועד המופתי עם אתל בברלין. האורח, כתב אתל בדו"ח שלו, "נכנס למלחמת הערבים נגד היהודים, שהוא מותח ממנה מקבילות למלחמת הנאצים בגרמניה ביהודים. גרמניה היא הארץ היחידה בעולם, שאינה מצמצמת את המאבק ביהודים לארצה שלה, אלא הודיעה על מאבק חסר פשרות ביהדות העולם. במאבקה זה של גרמניה נגד יהדות העולם, חשים הערבים את עצמם קשורים לגרמניה באופן ההדוק ביותר." מפורש עוד יותר היה המופתי בנאום לפני המוסד האיסלמי המרכזי בברלין, כאשר בנוכחותו של אתל הסביר שגרמניה "מכירה בדיוק את היהודים והחליטה למצוא פיתרון סופי לסכנה היהודית, שתסדיר את הנזק שהם גורמים לעולם."

אתל התפעל ללא סייג מרטוריקת השמדה כזו. במכתב לריבנטרופ תיאר את המופתי כ"לוחם ותיק" אשר "במלחמתו נגד אנגלים ויהודים הינו אידיאליסט פנטי". אתל הישוה אותו ל"לוחמים הנציונלסוציאליסטים מהימים שלפני העלייה לשלטון", אשר "כאידיאליסטים פנאטים הלכו אחרי הפיהרר במלחמתו נגד הסביבה העוינת".

למרבה המזל נחסך מיהודי פלשתינה גורלם של בני דתם באירופה. תבוסות הורמאכט באל-עלמיין ובסטלינגרד בשנים 1942 ו-1943 הצילו את חייהם ושמו קץ לחלומות האימפריאליסטים של מדינות הציר במזרח התיכון, כמו גם לשאיפותיהם של הלאומנים הערבים.

בפרופיל כללי עומד "די צייט" מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי

עבור אתל, שקיוה לשוב כמושל המרחב הערבי, הביא המיפנה במלחמה לשבר בקריירה. במקום למשול בערב כנציג הרייך הגרמני, נאלץ לעסוק בהתכתבות בין משרד החוץ לארגון חו"ל של המפלגה הנאצית.

אי שביעות רצונו מפעילות זו, דחפה אותו לחזית. הגאולייטר בוהלה, ראש אירגון חו"ל של המפלגה הנאצית, אישר במכתב סודי להימלר את "גישתו הנציונלסוציאליסטית הבאמת פנאטית", והדגיש שאתל "סובל מאד מכך, שבזמנים קשים אלה אינו ממלא שום משימה גדולה ומלאת אחריות".

   

בסוף דצמבר 1943 התרצה ריבנטרופ לבקשתו של אתל להתנדב לשירות צבאי. אתל עבר מיד מן הורמאכט לואפן-אס-אס. שם הוא לא הגיע לחזית, אלא פעל כמדריך ומפקד פלוגה בעורף הבטוח. התגייסותו ה"הרואית" הסתיימה באביב 1945, בבית הספר הצפון-גרמני של חיל השיריון בפוטלוס וברגן.

מי הגניב את אתל ב-1950 ל"די צייט", שם חיבר עד 1956 למעלה מ-400 מאמרים בשאלות מדיניות בינלאומית, כבר אי אפשר לשחזר. יש הרבה סימנים לכך שזהותו האמיתית, אם בכלל, היתה ידועה רק לאנשי סוד מעטים במערכת. יש סבירות גבוהה שהעורך הראשי ריכרד טינגל תודרך לגבי "ארנסט קריגר", וסביר מאד שהקשר ל"די צייט" נוצר באמצעות "לשעברים" ממשרד החוץ, שלעתים קרובות כתבו ב"די צייט" כמחברים אורחים, גם אם לא כולם בשמותיהם האמיתיים.

אמנם עיתונאי די צייט כמו ארנסט פרידלנדר, הגראפינה מריון דנהוף, או יוזף מילר-מראיין מתחו במאמריהם קו הפרדה מוחלט מהעבר הנאצי. אבל הפרופיל העיתונאי הכללי של העיתון, שהיה עדיין דל תפוצה למדי (50 אלף עותקים), עמד תחילה בבירור מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי [מפלגתו של אדנאואר ולימים מפלגתם של הלמוט קוהל ואנגלה מרקל[. עד אמצע שנות החמישים הטביעו את חותמם כותבים, שיחד עם העורך הראשי טינגל הפיקו צלילים גרמנים-לאומנים מפורשים, שמגלים עוינות לאומנית לבעלות הברית.

עליהם נמנה הנס-גיאורג פון שטודניץ, שעבד עבור מחלקת המידע של משרד החוץ תחת ריבנטרופ. עבור די צייט הוא דיווח על משפטי נירנברג, שעל פי תפיסתו "פוגעים בעילית של העם הגרמני והופכים את הגרמנים לעדר בלא רועה". כמו כן הגיע ממחלקת המידע של משרד החוץ הגיע העיתונאי ולטר פֶּטְוַאידִיץ, שמאז 1949 עבד בדי צייט תחת השם הבדוי Fredericia. בתור "פ. ק. הולם" הופיע בדי צייט מנהל מחלקת העיתונות של משרד החוץ, אוברשטורמבאנפיהרר אס-אס פאול קרל שמיט, שמאוחר יותר הפיץ בתור "פאול קארל" Carell במיליוני עותקים את ספרי המלחמה ואלבומי התמונות שלו, ונטל חלק מכריע בשזירת אגדת ה"ורמאכט הנקי".

לחוג זה של "לשעברים" הצטרף השגריר היוצא ומפקד חטיבת האס-אס אתל כמעט ללא מאמץ. הוא נזהר שלא להתבלט, פרש מן הציבור ונשאר בהנובר. בניגוד בולט לעמיתיו הדעתנים הוא טיפח סגנון מסויג. בעוד שבנאומיו ומכתביו ערם תמיד הצהרת אמונה על הצהרת אמונה ופראזה על פראזה, רוב מאמריו ב"די צייט", חוברו בסגנון סוכנויות הידיעות.

אין משמעות הדבר שגנרל האס-אס לשעבר הפך לנייטרלי מבחינה פוליטית או המיר את אמונתו. מי שמתבונן בעין חדה במאמריו של "ארנסט קריגר", קובע, שאתל הבין בוירטואוזיות, כיצד לבטא את דעתו באמצעות בחירה מכוונת של נושאים והודעות כמו גם באמצעות ציטטות מאחרים.

כך בהודעותיו הקצרות עבור הרובריקה "ראי הזמן" הציג בעקביות את מדינת ישראל באור שלילי. תשומת לב מיוחדת הקדיש להתמודדות הפנים ישראלית עם אנשים שנחשדו או נתבעו עקב שיתוף פעולה עם הנאצים. ב-1955 עט על משפט קסטנר השערורייתי. בהליך זה הביע בית המשפט המחוזי בירושלים גינויים קשים נגד רזה קסטנר, שבמלחמת העולם השנייה, כחבר בכיר בוועדת הסיוע הציונית בבודפשט, ניהל עם הגרמנים משא ומתן על מכירת יהודים. שלא בצדק תייג בית המשפט את קסטנר כמשתף-פעולה – אך אתל ציטט בהנאה את אותו משפט מפתח בפסק-הדין, שעל פיו קסטנר כביכול "אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים וסלל את הדרך להשמדת מאות אלפים מיהודי הונגריה". מאמרים כגון זה עוררו את הרושם, שהיהודים עצמם נטלו חלק בשואה כרוצחים.

זה היה שפל במיוחד גם מפני שמלבד זאת אתל לא הקדיש אף שורה לאחראים לרצח ההמוני. לעומת זאת את המלים "פושעי מלחמה" שם תמיד במרכאות, ושיא ההרחקה, גם הוסיף לרוב לפני המלים "המכונים", דבר שאמור היה לרמוז לקוראים, שרוצחים כאלה כלל אינם קיימים, שהמושג הוא יציר התעמולה של בעלות הברית.

גם בדו"חות ובהודעות שלו על ארצות-הברית התאמץ אתל בקושי להסתיר את השקפתו: כך פירסם ביוני 1952 סדרת מאמרים בשני חלקים: הזנחת הפשע באמריקה – מאבקים קשים בחזית השוחד – המשטרה היתה ידידת הגנגסטרים, שבה עשה שימוש מפורט בשערוריות בממשלת הנשיא טרומן, שבהן כיכבו פקידי ממשלה מושחתים ופרקליטים יהודים מפוקפקים.

מה היתה רוח עורך מדיניות החוץ של הדי צייט, מסגירה גם שיטת התיוק הייחודית לאתל, שבה כרך את מאמריו בקלסרים: שם מופיע הנושא: "כתות, לשכות, שאלות גזע". מאמרים אחרים תויקו תחת "ריגול, בגידה במולדת, קומוניזם, ארגוני פשע, עקורים, שחיתות, חוק". שיטת סידור כזו מזכירה במבנה את חלוקת הנושאים של המשרד המרכזי לביטחון הרייך, ורק ראוי לציין שאת קטגוריית העקורים, שבהם עסק בעיקר בשבויי מלחמה, עובדי כפייה וניצולי שואה, הוא מיין יחד עם "קומוניסטים" כ"בוגדים במולדת", "מרגלים" ו"פושעים".

זה לא היה מפתיע אצל אתל, שדיבר מדי פעם על ה"מגפה הקומוניסטית". מי שתמיד לחם נגד הקומוניזם, יכול היה להיות בטוח בהערכתו העיתונאית. כך הוא דיווח באפריל 1954 על שובם של 250 אנשי החטיבה הכחולה הספרדית [אנשי פרנקו] מן השבי הרוסי: אתל הילל את חייליו של פרנקו, שרצו לכבוש את ברית המועצות יחד עם הורמאכט, כקורבנות, שמלחמתם בקומוניזם הביאה לגורלם המר".

קריגר/ אתל לא התבלט בהשקפותיו בראשית שנות החמישים לא בדי צייט ולא בציבור. השקפות נאציות היו נפוצות, העבר הנאצי היה לרוב טאבו. רק כאשר הדמוקרטיה ההמערב-גרמנית התיצבה , גם כלכלית, הפכו קולותיהם של עיתונאים לאומנים, בגלוי או בסתר, חרישיים יותר, מה גם שהמפלגות הימניות קיצוניות נותרו חסרות סיכוי בבחירות לבונדסטאג. 

בתהליך שינוי זוחל זה אפשר להבחין באמצע שנות החמישים גם בדי צייט, שם ניצחו המו"ל גרד בוצריוס והרוזנת מריון דנהוף במאבקם עם העורך הראשי ריכרד טינגל, והובילו את העיתון למסלול ליברלי. ב-1955 עזב טינגל את העיתון. כעת לא היה עוד מקום בדי צייט לנימות לאומניות, וגם פעילותו של ארוין אתל המכונה ארנסט קריגר הגיעה לקצה. בשנת 1956 הוא אולץ לעזוב.

מסלול חייו של אתל מראה, שגם נאצים בכירים יכלו להשתלב מחדש חברתית. באמצעות חנינה נדיבה ותמיכה סוציאלית, מנעו התהוות פוטנציאל של נאצים לשעבר שאיבדו את מעמדם החברתי. דבר זה קידם את יציבותה הפוליטית של הרפובליקה הפדרלית וייבש את הבִּצָה הימנית קיצונית, אך בה בעת הזיק לתדמית וללגיטימיות של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה.

 

עד הסוף היה לו "מצפון נקי"

גם אתל המשיך ליהנות מהתמיכה הסוציאלית הזו, כי לאחר פרישתו מדי צייט יצא לגימלאות עקב "אי יכולת שירות", וקיבל כעת בתור גימלאי של משרד החוץ גימלת קונסול מדרגה ראשונה, למרות שבשירותו הדיפלומטי היה פונקציונר טהור של המפלגה הנאצית.

כל העת נותר אתל נאמן להשקפותיו. בחליפת מכתבים משנת 1965 עם חבר מפלגה לשעבר, הציג את עצמו כנאצי שאינו ניתן לאילוף. השניים התענגו בצותא על זכרונות מ"ימיה הגדולים של גרמניה". אוסטריה היא עבורם ה"אוסטמארק", הגרמנים נקראים "רעינו לעם" ומתנגדיהם "כוחות על מדינתיים (יהודים)". אתל מודה שבחר בבחירות לבונדסטאג ב-1965 ב"אגודת הפעולה הגרמנית הבלתי תלויה" הימנית קיצונית, שקיבלה רק 0.2% מן הקולות. "מה כל זה מועיל אם הרוב הגדול של בני הנס הכלכלי בוחרים שוב באלה, שלהם הם מודים שלא בצדק על הנס הכלכלי".

הערה אחרונה זו מבהירה, כמה זרה לו ולדומיו הפכה החברה של שנות הששים, שבה הוא נדחק עם השקפותיו הפוליטיות לשולי הימין הקיצוני ביותר. ללא כל סימן של חרטה או ביקורת עצמית, הוא התבטא: "בכל הדברים שעשיתי או נמנעתי מלעשות בחיי, היה לי מצפון נקי".

מה שקשר את אתל, שנפטר ב-1971 בבאד בוונסן בערבת לינבורג עם הרבה מבני דורו מן הרייך השלישי, היה בדיוק אותה הצטדקות עצמית רועמת, שחברה לאי היכולת, לשים את עצמם ולו לרגע במקומם של מיליוני האנשים, שנאלצו לסבול סבל כה רב ב"ימיה הגדולים של גרמניה".

המחבר הוא היסטוריון ועובד באתר המחקר להיסטוריה בת זמננו בהמבורג שקיבל לאחרונה את עזבונו של אתל עם כל מאמריו של "ארנסט קריגר". כך ניתן היה להבהיר ללא ספק את זהותו של "קריגר".      

עד כאן מאמרו של פרנק באיור. באיור לא ידע שאתל מילא תפקיד חשוב בחייו של המופתי, שקדם, לפגישתם של השניים בברלין. על כך מספרת ג'ני לבל בספרה "חאג' אמין וברלין" שהתפרסם בתל-אביב בשנת 1996:

לאחר המרד הפרו-נאצי בעיראק בראשית אפריל 1941, ובעקבותיו הכיבוש הבריטי של עיראק שהושלם בסוף מאי 1941, נמלט המופתי עם רעייתו ועוד קרובים ומקורבים לטהרן, שם שהה ארווין אתל כשגריר. ב-6 בספטמבר דיווח ארווין אתל לברלין שהמופתי נמצא בשגרירות יפן, בת בריתן של גרמניה ואיטליה. המופתי הוברח לשגרירות יפן עוד בסוף אוגוסט על ידי האיטלקים, שעמדו עמו בקשר מאז הגיעו לטהרן. מאוחר יותר הבריחו האיטלקים את המופתי לשגרירות איטליה בטהרן. ב-19 בספטמבר הוברח המופתי לשגרירות איטליה באנקרה מוסווה כדיפלומט איטלקי, וזאת בידיעת השגריר הגרמני. ב-11 באוקטובר 1941 הוא הוטס לאיטליה.

עוד ביוני 1941 ניסו הגרמנים לארגן הברחה של המופתי מטהרן לברלין, שלבסוף לא יצאה לפועל. המופתי עצמו העיד שאתל השתדל רבות להבריחו מטהרן, אך בגלל השמירה ההדוקה על שגרירות גרמניה התקשה לבצע זאת ונאלץ להיעזר באיטלקים.

רשימה זו מוקדשת באהבה לזכרה של ג'ני לבל, ניצולת הכיבוש הנאצי של יוגוסלביה, ואסירה בגולאג של טיטו, שעל כך כתבה את ספרה "הסיגלית הלבנה". ג'ני פירסמה כמה וכמה ספרים לתולדות יהדות יוגוסלביה והשואה. שנים רבות עבדה כרדיולוגית ובשנת 2009 הלכה לעולמה ממחלת הסרטן.

    

לא יהיה כלום כי אין כלום

כל חג הפסח הזה לא היה לי ראש לחשוב על החג עצמו, כי כל הזמן חשבתי רק על מה שקורה בגבול עם עזה ואם חס וחלילה תהיה עוד פעם מלחמה בעזה, ומה יהיה עם האפריקאים, מה יקרה להם עכשיו, ומה יקרה ביום העצמאות, אם יהיה חג יפה או שכולם ימשיכו לריב עם כולם. ראיתי שעשו תשדיר שאנחנו צריכים להיות שמחים וגאים על שבעים שנות המדינה, שזה היה צריך להיות מובן מאליו, אבל כנראה שזה לא. כל האנשים שאני מכירה לא שמחים אלא מאד מודאגים מהמצב, וגם אני מאד מודאגת ואפילו מדוכאת. אני לא רוצה שום חגיגות שממילא רק רבים בגללן, אלא רק שלא תהיה מלחמה, לא עכשיו ולא בקיץ ולא בכלל. ואני רוצה שהמנהיגים שלנו לא יהיו כל כך רשעים, והם רשעים. אני תמיד ידעתי שלנפתלי בנט יש דעות גזעניות, ושתמיד הוא אומר על הפלשתינים דברים מגעילים, ובכל זאת הזדעזעתי מהרשעות שיצאה ממנו כלפי האפריקאים, שגם מי שחושב שלא מגיע להם להישאר בישראל, צריך להודות שהם בכל מקרה אנשים די מסכנים, ואפשר לפחות לגלות כלפיהם אנושיות, ולא כמו שפי פז שכל הזמן מזמינים אותה לדבר בטלויזיה, ובטלויזיה היא יותר מאופקת, אבל ראיתי בזמנו בכתבה של מיה איידן בערוץ 10, איך היא התנפלה על עמותת אליפלט שמטפלת בילדים של אפריקאים, כדי שלא ימותו במחסני ילדים שזה קורה כל הזמן, וחשבתי שהיא אשה מרושעת בלי גבול, והיא ממש מתחברת יפה עם הממשלה המרושעת הזאת, שהיא גם ממשלה שלא מסוגלת לעשות שום דבר ורק מקלקלת כל מה שאפשר, ועכשיו אומרים שנפתלי בנט ואיילת שקד רוצים לנצל את המצב עכשיו שראש הממשלה חזר בו מההסכם עם נציבות האו"ם לפליטים, כדי להעביר חוק שמבטל את פסיקות בג"ץ בעניינם, שזה חוק מסוכן מאד, שיכול לפגוע בכל מי שנזקק להגנה משפטית על זכויותיו הכי בסיסיות. בנט ושקד וכל המפלגה שלהם הם ביריונים, וצריך להחליף להם את השם למפלגת די-ניין שזה מתאר אותם הרבה יותר טוב מהשם האמיתי. קשה להבין איך אנשים שאומרים שלשלוט על מיליוני פלשתינים זה בכלל לא בעיה, מקימים מהומה על תכנית לקלוט ששה עשר אלף אפריקאים,שזה מעט מאד לעומת העובדים הזרים שמביאים בכל שנה, שלזה אין מתנגדים, כי קבלני כוח האדם מצביעים לליכוד. וגם גדעון סער שרוצה עכשיו להחליף את נתניהו, גם הוא נטפל לאפריקאים בתור הנושא שעליו הוא מתחיל את הקמפיין שלו לראשות הממשלה, כדי להבטיח לנו שהוא יתעלה בגזענותו אפילו על נתניהו, כדי שלא נתגעגע חלילה לנתניהו יותר מדי. והגברת סער בינתיים מדווחת על המהומות שבעלה מקים, ולי לפחות זה מרגיש קצת משונה, אפילו בארץ חסרת הבושה שלנו. עכשיו כמו שנתניהו אוהב להגיד, לא יהיה כלום כי אין כלום: לא יהיה הסדר, כי ביטלו אותו, ולא יתנו לשום אפריקאים זכויות שיקלו עליהם את החיים וגם ישפרו את המצב בסביבה, ורק ימשיך להיות רע, שזה גם מה שראש ועד שכונת התקוה אמר בטלויזיה, שהוא לא רוצה שישקמו, הוא רוצה שהשכונה תדרדר כדי שהאפריקאים יעזבו, והוא לא חושב שאם השכונה תדרדר כולם רק יסבלו, כי לאפריקאים אין כל כך לאן ללכת, ואם יהיה רע והממשלה לא תעזור, התוצאה היחידה תהיה שיהיה יותר ויותר גרוע לכל התושבים. אבל אם ראש ועד שכונת התקוה דוקא רוצה שהמצב ידרדר, מי אני שאעמוד בדרכו, וגם נתניהו בטח מאד שמח שעכשיו הוא לא צריך לעשות כלום: לא לתת זכויות ולא לשקם שכונות וגם לא לגרש, שזה המצב שהוא הכי אוהב, שלא יהיה כלום כי אין כלום ובכלל הוא בעד שהממשלה תעשה מה שפחות, וזה כמובן מה שהכי קל, לא לעשות כלום, ואולי זה לטובה שהממשלה הזאת פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. אולי זה הביטחון והתקוה היחידים שלנו שלא תפרוץ מחר מלחמה.

טקס הדלקת המשואות

אצלנו תמיד נתפסים לפורמליות, כאילו היא עיקר העניין, ולכן הדיון בימים האחרונים עסק בשאלה אם בעבר נאמו ראשי ממשלות בטקס הדלקת המשואות או לא נאמו, שזה לא העניין. זה כמו שראשי הקואליציה אמרו, כשהתפרסמו המלצות המשטרה להעמיד את נתניהו לדין על קבלת שוחד, שהם מחכים לראות אם יהיה כתב אישום, ושעומדת לו חזקת החפות, למרות שחזקת החפות רלוונטית רק לענישה פלילית – לא שולחים אדם לכלא ללא הרשעה במשפט, אבל ראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין באשמת שוחד, צריך מיד להתפטר מתפקידו ולא לדבוק בו, רק מפני שכך הוא נהנה מחסינות ממעצר, מחקירה בתנאים מועדפים ומעוצמה גדולה שמאפשרת להטיל אימה על החוקרים ועל היועץ המשפטי לממשלה ואפילו על השופטים. וגם העובדה שנתניהו נאם פעם בעבר בטקס, או רק בירך, זה לא ממש משנה, היא רק עניין פורמלי. מה שחשוב הוא העניין המהותי, והעניין המהותי הוא שנתניהו בכל נאום שלו מעליב את השמאלנים או את הערבים או גם וגם, והרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לאחד את העם, שהרי המשואות מסמלות את שנים עשר שבטי ישראל ובעצם את כל קצותיה המפוצלים של החברה הישראלית, שהיא חברה מאד מגוונת ורבת מגזרים ומתחים בין מגזרים, אבל הרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לחפש את המשותף לכולם, ולהדגיש שלמרות כל ההבדלים יש דבק חזק בין כל חלקי המדינה והעם, והרעיון הוא שאנשים יוכלו לצפות בטקס בלי הבדל מוצא ומגזר וכולם ירגישו טוב איתו, ירגישו שהוא שייך גם להם, וזה לא יכול לקרות עם נתניהו, ולא יכול לקרות עם מירי רגב, כי הם אנשים שיודעים רק להעליב ולהשפיל את כל מי שלא מצביע להם ולא מעריץ אותם ובטח שלא מתחנף אליהם, וכשהם בטלויזיה, אולי יש הרבה אנשים ששמחים לראות אותם ולהקשיב להם, אבל יש כנראה לא פחות אנשים ששונאים אותם ולא רוצים לראות אותם בחיים, למשל אני אשה כזאת, וכששני האנשים האלה או אחד מהם מופיעים על המרקע, אני עוברת לערוץ אחר, ואם הם מופיעים גם שם, אני מכבה את הטלויזיה, ויולי אדלשטיין, שהוא אמנם אדם אמיד, אבל בניגוד לנתניהו הוא באמת מחובר לציבור ויודע מה אנשים מרגישים וחושבים, לא רק אלה שצמודים לנתניהו ורגב ומחניפים להם בלי בושה, שאלה סוג האנשים שרגב ונתניהו אוהבים להיות מוקפים בהם, ולכן הם אף פעם לא שומעים לא עצה טובה ולא ביקורת והם איבדו לגמרי את הקשר עם המציאות וחושבים שהטוקבקיסטים שהם עצמם טיפחו כדי לשסות אותם במתנגדיהם הם נציגים של העם, ובעצם מה שהם שומעים כל הזמן מסביבם זה אך ורק הדהוד של עצמם. אמנם לנתניהו ולרגב זה ממש לא אכפת שאני לא אצפה בטקס ובכלל לא נראה לי שאכפת להם שאנשים שלא מצביעים להם ירגישו גם הם חלק מהמדינה. הם בכלל לא מבינים את הרעיון הזה שזר להם לחלוטין, ששלטון צריך לשרת את כל האזרחים, ולא רק את אלה שמצביעים בשבילו, ועוד פחות הם מבינים שאזרח חייב לציית לחוק אבל הוא ממש לא חייב לאהוב את הממשלה, זכותו המלאה לשנוא אותה, ועדיין הוא זכאי לכל השירותים ואפילו לקבל מימון ליצירה אמנותית או להצגה שמירי רגב שונאת, כי תקציב התרבות הוא כספם של כל האזרחים משלמי המסים, לא רק של אלה שמצביעים לנתניהו ולמירי רגב, ודיעותיהם הפוליטיות אינן סיבה למנוע מהם את חלקם בתקציב המדינה, כי כאמור אזרח חייב לציית לחוק, אבל הוא לא חייב לאהוב את הממשלה והוא לא חייב לאהוב את ראש הממשלה, הוא לגמרי רשאי לשנוא את ראש הממשלה ואת שרת התרבות שבעיקר מקדמת את עצמה ומתחנפת לראש הממשלה, ואת שני הדברים היא עושה בצורה מבחילה. ויולי אדלשטיין דוקא כן רוצה שאנשים כמוני יצפו בטקס וירגישו שגם הם חלק ממנו, ולכן הוא לא רוצה שנתניהו ידבר בטקס, כי הוא חושש שנתניהו יעשה מה הוא עושה תמיד: להגיד דברים שקריים ומגעילים על שמאלנים ועל ערבים ולקרוא להם בשמות, ולתקוף את המשטרה בתקוה להטיל אימה על חוקריו ומאשימיו, והוא לא רוצה שמירי רגב תצרח את הקללה שהיא מכירה באנגלית ונתניהו ינצח על מקהלת לא יהיה כלום כי אין כלום, שכבר כתבתי כאן שזה תיאור די מדויק של כהונתו הארוכה מדי כראש ממשלה.

עוד לא הגענו

האירועים בעזה מאד מדכדכים, והחיבור שלהם עם ליל הסדר הוא כמו תסריט מטורף של מוח חולני. לפעמים אני מצליחה לרחם על הפלשתינים, אבל הפעם לא כל כך, כי יש משהו מאד אכזרי וגם נכלולי ודוחה במחשבה לשלוח אלפי אנשים לפרוץ את גדר הגבול, ואז להתלונן שירו בהם, מה גם שרבים מהם היו בעצם לוחמים של חמאס, שיצאו מבחינתם לפעולה צבאית לכל דבר כנגד ישראל, והביטחון של הפלשתינים שהרוב האוטומטי שלהם באו"ם יגנה את ישראל על אירוע שהם יזמו אותו בציפיה מתוכננת לשפיכות דמים שאחר כך הם יעשו בה שימוש פוליטי מעורר בחילה. הפעם אני באמת מרגישה שלחיילים בגבול לא היתה הרבה ברירה, כשאמרו להם בשום אופן לא לאפשר חדירה של אנשי חמאס לישראל. מה הם יכלו לעשות חוץ מלירות בהם? יש מצבים שבהם יש בחירה ויש מצבים שבהם אין בחירה, וזה נראה לי אחד מהמצבים האלה שאין בהם בחירה, ושאי אפשר לסכן את התושבים של עוטף עזה, שמצפים מצה"ל בצדק שקודם כל יגן עליהם, וזאת גם החובה של מדינת ישראל ושל כל מדינה, להגן קודם כל על האזרחים שלה, שמאוימים על ידי החמאס, ושכל מה שהחמאס עושה, המנהרות והירי, נועד לפגוע בהם.

כשרואים עכשיו איך כל הפלשתינים מתאחדים נגד ישראל זה גם מגעיל וגם מייאש, כי רק לפני שבועיים ניסו להתנקש בחייו של ראש הממשלה הפלשתיני כשהוא ביקר בעזה, ונראה היה שהעימות בין החמאס לפת"ח רק מתעצם, ועכשיו אי אפשר לא לחשוב על זה, שהפלשתינים מפוצלים בכל דבר ורק השנאה לישראל מחברת אותם יחד, ואני חושבת הרבה על בן-גוריון שהיה מאד אכזרי בהכפפת כל הפלגים בישראל למרותו, אבל הוא צדק, כי לולא בן-גוריון היה מכריח את הפלמ"ח ואת האצ"ל לציית לממשלה ולמלא את הוראותיה ולא להתמרד נגדה, גם אנחנו היינו כמו הפלשתינים: היינו אוסף של פלגים שנלחמים זה בזה ולא מדינה מסודרת, שבה רק הממשלה שולטת בכוחות החמושים וכולם סרים למרותה, ואין דבר יותר מסוכן למדינה מכוחות חמושים שפועלים על דעת עצמם ולא מצייתים לשלטון הנבחר, ואם ממשלת ישראל לא תדכא את פריעת החוק של המתנחלים, הם עלולים להפנות את הבריונות שלהם נגדה.

אי אפשר לדעת מה יקרה עכשיו בגבול עם עזה, אבל בכל מקרה זה עוד דבר שגורם לחגיגות השבעים למדינה, שגם ככה נראות כמו מסע בחירות של מירי רגב ונתניהו, שכנראה זה מה שהן מתוכננות להיות, להיראות מטופשות במיוחד. לא מפני שזה לא דבר שמח שיש לנו מדינה, זה דבר גדול מאד, ולא בגלל שאין לנו הרבה דברים לשמוח בהם ולהתגאות בהם, דוקא יש הרבה, אלא בגלל שכמו בשיר האהוב עלי של נעמי שמר "סימן שעוד לא הגענו, והאופק עוד רחוק", למרות שנעמי שמר ייחלה לדברים מאד שונים מאלה שאני מייחלת אליהם, אנחנו פשוט עוד לא במקום לחגיגות כאלה, אנחנו עוד יותר מדי באמצע הדרך בשביל לחגוג כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה. אנחנו יכולים בכלל למצוא את עצמנו בתוך שבוע במצב מלחמה, ויש תושבים בדרום והורים של חיילים בכל הארץ שמאד מודאגים עכשיו, וחוץ מנתניהו שמאד רוצה ללכת עכשיו לבחירות, בתקוה למנוע באמצעותן הגשת כתב אישום נגדו על עבירות הפרת אמונים ושוחד, וכל מיני חגיגות בתירוץ של שבעים שנה למדינה או העברת השגרירות האמריקאית לירושלים יכולות לקדם אותו במערכת בחירות, לא ברור מי בכלל צריך את החגיגות האלה שכבר לגמרי יצאו מפרופורציות, והפכו למסע קידום אישי מטורף של מירי רגב שלא לוקחת שבויים. אולי במקום כל הסקרים ששואלים אנשים למי הם מצביעים, ואם מנבאים לליכוד שלושים מנדטים כולם אומרים שהתמיכה בנתניהו מתגברת ונתניהו עוד יותר לוחץ לבחירות ומירי רגב עוד יותר מגייסת את חגיגות השבעים למסע הבחירות של נתניהו, אולי במקום זה ישאלו מי בכלל רוצה את חגיגות השבעים האלה, ומי בכלל רוצה אותן בהנחה שהמהומות בגבול עזה יימשכו ושאולי בכלל תהיה מלחמה, או שאולי יתנו לנו סופסוף מנוחה מחגיגות נתניהו ורגב, ונוכל לשבת בחושך כמו אבותינו ולכרסם בשקט מצות ומרורים, כי העם היהודי כבר סבל מספיק.