בראי המים

את הסיפור שלהלן כתבתי לפני מספר שנים ולא פירסמתי, מלבד כמה קטעים ביחס לדברי ולטר בנימין שפירסמתי כאן. אעלה אותו לבלוג בכמה חלקים.

בראי המים

כמו כן שואלים, מהי תכונת הראי שמכוחה הוא משקף צורה שכזו: האם עקב התכונה שהינו גוף, או שהינו שקוף, או שהינו שקוף, אך מצדו השני חסום או חתום. אם עקב התכונה הראשונה, אזי כל גוף היה משקף, דבר שאינו נכון. אם עקב התכונה השנייה, צריך היה האוויר לשקף עוד יותר מהראי. אם עקב התכונה השלישית, אזי לא היה הראי יכול להיות גוף, שאיננו חסום מצדו השני, ודבר זה אנו רואים שאינו נכון לגבי המים, כי המים הם ראי למתבונן בהם.

                                מתוך אלברטוס מגנוס "על הצורה הנוצרת בראי".

מדי בוקר שרה מכינה לעצמה ביצת עין עם לחם בחמאה ותה בדבש, ובעודה אוכלת לאיטה היא חושבת לעצמה מתי יתחילו החיים. שרה כבר באמצע שנות החמישים שלה, ומדי בוקר היא תוהה שמא החיים נגמרו לפני שהתחילו.

בכל בוקר שרה מטאטאה את תלתלי השיער שהכלבים משירים ברחבי הבית. בכל בוקר היא אוספת יעה מלא בתלתלי שיער של הכלבים ומשליכה לפח. לפעמים חבל לה שאיננה יכולה לעשות בהם משהו מועיל, למשל למלא כריות רכות שאנשים ייהנו להניח עליהן את הראש. כמה חבל שאי אפשר לעשות שהכל יהיה מועיל.

כששרה היתה צעירה ומאוהבת במלח צעיר שלקח אותה לבית הוריו במושב, חלמה לגור אתו בבית כמו זה של הוריו, שבחצרו חתולים וכלבים וכלוב של ארנבים, וכמעט דבר איננו נזרק לפח, כי הכלבים והחתולים קיבלו את שאריות הבשר ודברי החלב, וכל קליפות הירק - הגזר, הקישוא, המלפפון - הוכנסו לכלוב הארנבים – היא אהבה לצפות בהם מכרסמים את הקליפות, וחלמה על בית בדיוק כזה שהרבה ילדים קטנים משוטטים יחפים בחצרו ומאכילים את החיות, והכל ממש שימושי, ודבר אינו נזרק לפח.

והיא ראתה את עצמה משכימה בבוקר כשהדשא עוד רטוב מטל ומאכילה את החיות וכפות רגליה היחפות נרטבות מן הטל וילדיה רצים אחריה. כמו בעלת החוה למרגלות האלפים ששרה שהתה בה כמה ימים כשהיתה בת שמונה-עשרה, וראתה אותה יוצאת בכתונת לילה לבנה ורגליים יחפות בארבע לפנות בוקר להאכיל את הפרות ולחלוב. לפרות הגישה תלתן ירוק רענן ומן הקש שעליו רבצו הפרות נטלה בקילשון והניחה בדיר החזירים הקטנים החמודים, ששרה אהבה לצפות בהם שואבים את הקש מרצפת הדיר ואינם מותירים פירור. הם היו חמודים החזירים הקטנים, והיא יכלה לאהוב אותם, כמו שאהבה כעת את הכלבים שלה. לבעלת החוה היה שיער בהיר ארוך ומסולסל שהיא קלעה בשעות היום לצמה שהידקה לראשה, והיו לה שלושה בנים קטנים שהתרוצצו אחריה בחוה ועזרו לה לקטוף משמשים ושזיפים שמהם רקחה  ריבות לארוחת הבוקר של התיירים, ומעל החוה התנשא רכס האלפים, ושרה חשבה שאלה חיים יפים להפליא, למרות שכל הקיץ נעדר בעלה של בעלת החוה מן הבית כדי לעבוד רחוק משם בקטיף ובקציר, כי החוה לא פירנסה אותם די הצורך, ובעלת החוה עבדה קשה מאד מארבע לפנות בוקר ועד חצות הלילה וכיבסה את מצעיהם של התיירים – אלה מגרמניה אהבו אותם חדשים וצחורים בכל ערב, ושרה שהיתה אז רק בת שמונה עשרה עוד לא ידעה עד כמה שגרת חיי העמל ודאגות הפרנסה יכולים לשחוק ולהתיש את האדם.

אבל המלח הצעיר מצא נערות אחרות והתיישב ביבשה, ושרה נישאה וילדה עוד קודם לכן, והשמינה ורגליה צבו והיא איבדה את קלות הליכתה ודלקת המפרקים הכרונית הכאיבה לה מאד והיא חדלה לרוץ ולרקוד עוד לפני שמלאו לה עשרים וחמש שנה, ומעולם לא חיה בכפר אלא ברחובה הסואן של עיר שהיה עמוס במכוניות חונות, עוברים ושבים וגלי אשפה. היא שנאה את הצורך לצאת מן הבית, ושנאה תכלית שנאה לנתב את דרכה במדרכה בין פחי האשפה העולים על גדותיהם לבין המכוניות החונות ועוברי האורח הטרודים. העדיפה לאפות לה לחם בעצמה במקום לצאת מן הבית כדי לקנות לה לחם, וכשנגמר הקמח ובלית ברירה יצאה לקנות לה שמרים וקמח נפלה עליה רוחה. היא חלמה על בית כמו אלה שאנשים נהגו לגור בהם פעם, בית שיש בו מרתף ובו שקים של קמח, אורז וסוכר, באר של מים וחבית של יין, שמספקים את צרכי הבית במשך כל השנה, וגינת ירקות ותבלינים בחצר, וכמובן פרחי נוי, אבל דירתה היתה בקומה הרביעית והיא לא גידלה דבר לבד מיהודי נודד בעציצים ורקפות לבנות וורודות שבמקום לפרוח בחורף פרחו משום מה באביב ושימחו אותה בלי גבול. את שאר המצרכים סחבה הביתה מן השוק, במאמץ גדול ורב, והעלתה אותם בכל כוחותיה לקומה הרביעית, שאליה הגיעה באפיסת כוחות.

גם עכשיו שרה היתה עייפה מאד, למרות שהיתה רק שעת בוקר, והיא שמחה שהסלון עדיין נקי ושאת המטבח ניקתה אתמול, אבל ידעה שעליה לנקות את שני החדרים האחרים ולא היה לה כוח לכך. עבודות הבית העיקו עליה עד אין קץ, ונדמה היה לה שכל חייה עוברים במאמץ לנקות חדר אחר חדר וחוזר חלילה, כאילו בעיקר ניקתה וניקתה ולבד מכך לא עשתה דבר. נדמה היה שגם אין לה כוח לעשות דבר, והיא שתתה את כוס התה שלה ורצתה לבכות, אבל לא יכלה לבכות וגם לא היתה לה ממש סיבה. 

בזמן ששרה מאבקת את ערימות הספרים והעיתונים שלה אנשים אחרים חיים. שרה בעיקר מסתכלת עליהם איך הם חיים. היא בעצמה לא מרגישה שהיא חיה. היא בעיקר זוכרת משהו שדומה לחיים. את עצמה רצה בחודש ספטמבר בחצאית דקה וחולצה קצרה רקומה בגשם על מרצפות העיר העתיקה של וינה כשכולם כבר לבושים בחליפות והיא קרה ורטובה, והיא יודעת שגם אז, כשרגליה היו קלות דיין לרוץ, הרגישה שהחיים מתנהלים בעצם במקום אחר, והיא רק בתקופת המתנה, מחכה שהחיים יתחילו, אבל תקופת ההמתנה מעולם לא הסתיימה.

לפעמים נדמה לשרה שלפני שנים רבות נכנסה למנזר, גילחה את שערה ונכנסה למנזר, ושם במנזר היא חיה בתא קטן ואינה מדברת עם איש, רק קוראת בספרים שבתאה ובספריית המנזר הגדולה וכותבת לעצמה בכתב יד על גוילים גדולים שנעשו מעורות בקר, כותבת לעצמה בדיו על גוילים גדולים לפעמים בתאה ולפעמים על שולחן בספריית המנזר והיא אינה מדברת אלא רק מהנהנת בראשה לספרנית החביבה שאיננה נזירה אלא אשה מן הכפר שבאה לשעות ספורות בכל בוקר לטפל בקוראים ולפעמים היא מביטה בנזירים בגלימותיהם השחורות והחומות והלבנות חולפים בספריה ובידיהם גוילים מאוגדים יחדיו והם מניחים אותם על השולחנות וקוראים בהם ומטפלים בגוילים בעדינות רבה כי הם עתיקים מאד ועלולים להתפורר בקלות. שרה תמיד מפחדת לקרוע את הגוילים העתיקים וגם את החדשים, תמיד היא מפחדת לקרוע או לפורר אותם במגע ידה לאבקת נייר או לטפטף עליהם דיו שחורה מן הקסת בנוצת הכתיבה שבידה, תמיד היא מפחדת מאד. לפעמים ידיה רועדות כל כך שהנזירים וגם הספרנית החביבה מן הכפר נבהלים וממהרים ליטול את הגוילים מידיה כדי שלא יפלו ויינזקו, ומסמיכים אליה כסא והיא מתיישבת, כמעט נופלת עליו ופניה חיוורות וזיעה קרה על מצחה. ואב המנזר שואל אותה בלטינית החגיגית שלו אם היא מרגישה בטוב והיא מהנהנת בראשה ושפתיה הוגות תודה אבל אינה מוציאה קול, ולרגע קט היא עוצמת את עיניה ואז פוקחת אותן וקמה והולכת לה לתאה ושוכבת שם על מיטת המנזר הפשוטה והקשה מעט ומביטה בחלל החדר שלבד ממדפי ספרים, שולחן ומיטה וצלב גדול על הקיר אין בו דבר, והיא מפחדת מן הצלב ועוצמת שוב את עיניה ופוקחת אותן שוב ושמחה שהיא בביתה במיטתה והכלב ישן לידה ואת הכלב היא אוהבת הכי בעולם.

הרבה ימים בילתה שרה בספריות של מנזרים ובמרתפי ארכיונים ותמיד פחדה שמשהו יקרע או שיתקלקל או יתלכלך. מעולם לא סמכה על ידיה החולות שמעולם לא שלטה היטב בתנועותיהן. אבל בדרך נס שרה מעולם לא קרעה ולא השחיתה דבר. ותמיד כשישבה שעות מבלי לזוז שקועה בכתבי היד העתיקים עד שאפילו הנזירים והספרנים תמהו עליה, תמיד נדמה היה לשרה שגם היא עצמה נשכחה בארכיון בין הכרכים הכבדים וגם היא עצמה שריד ממאות אחרות וכבר מאות שנים היא ישובה שם בלי נוע בשולחנות העץ בין הגוילים העתיקים עם העיפרון בידיה, כי בעט אסרו עליה לכתוב שם, ואינה נושמת כלל אלא מתכסה אבק ופירורי נייר והולכת ונדמית לגוילים העתיקים שמסביבה, עד שתהפוך לאחד איתם, ואיש כבר לא יוכל להבדיל בינה לבין שאר המוצגים.

שרה תמיד רוצה ללמוד מן הכלב למצות את החיים עד תומם, לאכול בשקיקה, לרוץ בעמק המצלבה עד שהכוח כלה, אפילו לזעום כמו הכלב היא רוצה אבל אינה יכולה לזעום כי לא כל כך אכפת לה. משום דבר לא כל כך אכפת לה. נדמה שדבר אינו יכול לשנות או להשתנות והכל בבסיסו תמיד אותו הדבר, אלא אם כן יבואו לא עלינו מחלה או מות. אבל כשהיא מטיילת עם הכלבים בעמק המצלבה היא אינה מצליחה לזכור דבר, היא חולמת על מקומות אחרים ואינה מצליחה לזכור דבר. פעם איש אחד שטייל עם אשתו בעמק ושניהם עלו למולה כשירדה עם הכלבים והביטו בה והאיש אמר לה את כמו תמונה של רנואר והוא התכוון לבגדיה השחורים ולכובע הקש הגדול שלה ולשני הכלבים שאחזה ברצועות והיא חשבה אולי באמת אני תמונה ותמונה היא רק נשקפת היא לא חיה והיא היתה תמונה מתמונות השכונה, האנשים הביטו בה מטיילת עם הכלבים כמו בתמונה של אשה מטיילת עם כלבים הסתכלו בה כמו בתמונה ולפעמים דיברו אליה אבל היא לא ענתה, גם לא רצתה לענות או לדבר עם איש, העדיפה שלא יסתכלו בה אבל תמיד הסתכלו בה ולפעמים דיברו אליה אבל היא היתה רק תמונה ולא חלק מהחיים והרגישה כמו תמונה כאילו היתה חסרה איזה מימד.

והיא נזכרה בדמות אחת מסדרת טלויזיה שכשאמרו לה שהיא נראית טוב ענתה שמי שאינו חי אינו מזדקן, ושרה דוקא הזדקנה, למרות שהרגישה שאינה חיה הזדקנה כל הזמן, לפעמים נדמה היה לה שדוקא משום שאיננה חיה היא מזדקנת יותר, כשהלכה נדמה היה לה שקומתה הולכת ומתכופפת, שגבה כפוף, שהיא הולכת ומתכווצת כאילו היתה בת מאה שנה, ושעוד מעט קט רגליה לא תוכלנה עוד לשאת את משקל גופה, למרות שגופה הלך והתכווץ. וכשהלכה הביטה בשמלתה וראתה שניבעה בה חור ושכבר אינה נאה די הצורך ללבוש אותה ברשות הרבים, כי מרוב שכיבסה וחזרה וכיבסה אותה החל הבד להתפורר והצבע דהה וכעת היתה יותר אפורה משחורה, והיא חשבה מתי תוכל לקנות לעצמה שמלה חדשה והתקשתה לשער.

והיו העורבים. לעתים הם טפפו על הגג, לעתים ניקרו על הקרקע, לעתים ישבו על העץ או ריחפו באויר. פעם עופף אחד מהם לידה כשבמקורו פרוסת לחם שלמה ונראה מאושר. הוא נעמד על העץ, הניח את הפרוסה על הענף וניקר בה כמה נקירות, ואז תפס בה שוב בחוזקה במקורו ועף משם, מסתלסל במעופו באויר וצורח והיא דימתה לשמוע אותו צורח זה שלי, אני תפסתי, וקינאה בו שיכול היה לשמוח כל כך על פרוסת לחם שנפלה בחלקו.

אבל בעצם שרה חושבת איך אפשר לנוע מה שפחות, ולצאת מה שפחות, ולדבר עם אנשים כמה שפחות. שרה חושבת כמה ימים תוכל להתקיים מבלי לצאת בכלל מן הבית, לכמה זמן יספיקו לה הקמח, החמאה והתה, שבלעדיהם קשה לה להתקיים, אבל היתה יכולה לחיות עליהם בלבד. היא היתה רוצה שלא לצאת מן הבית לפחות שלושה ימים ברציפות, למעט הטיולים עם הכלבים שהינם בלתי נמנעים, ואז היא פוגשת הרבה אנשים שהיא מכירה מהשכונה הרבה שנים ומדברת איתם על הא ועל דא. היא לא באמת רוצה לדבר עם מישהו, אבל אלה אנשים שהיא מחבבת. בעצם יש בשכונה די הרבה אנשים שהיא מחבבת, והיא מדברת איתם כל יום, להבדיל מהזרים שכשהיא מטיילת עם הכלבים צועקים אחריה: "מוכרת אחד?" או מציעים לה פרסומות של חנויות לממכר מזון לבעלי חיים וכיוצא בזה, שמהן היא משתדלת להתעלם. ואם היא הולכת למכולת כולם שואלים: איפה הכלבים? ואם היא מכירה את השואל היא עונה: בבית, עכשיו חם להם מדי בחוץ, כאילו לכלבים אכפת כל כך אם חם בחוץ או קר. 

שרה חושבת כל הזמן מה המינימום ההכרחי כדי להתקיים, ועד כמה אפשר לצמצם בהוצאות וגם במאמצים. היא מוותרת על גבינה ואוכלת חמאה בלבד, או לפעמים רק טובלת את הלחם במעט אזוב ושמן זית. גם שוקולד איננה אוכלת, למרות שהיא חולמת הרבה על שוקולד, במיוחד כשהיא רואה את הפירסומות בטלויזיה מתחשק לה מאד לאכול שוקולד, אבל איננה קונה שוקולד ולפיכך גם איננה אוכלת שוקולד. לחשוב על שוקולד מאד נעים ומתוק, ושרה חושבת הרבה על קערה מלאה בשוקולד מומס בשמנת שבתוכו טובלים תותי שדה ופלחי אגסים. המחשבה הזאת גורמת לה להתאוות מאד לשוקולד חלב, אבל היא כובשת את התאוה הזאת, מפני שהחודש כבר קרב לקצו וכבר נגמר לה הכסף, ומפני שממילא רגליה כואבות מכדי לרדת אל החנות שתמיד פתוחה ולקנות לעצמה שוקולד. אילולי הכלבים היתה אוכלת פחות בשר, לפחות בימי החול, כשהבנות עסוקות בענייניהן ואינן מבקרות, היתה מעדיפה לאכול גבינות, אבל הכלבים זקוקים לבשר, והיא מבשלת איפוא בשר לעצמה ולכלבים ולמקרה שהבנות יקפצו לבקר פתאם באמצע השבוע. הכלבים מפונקים בלי גבול, ומסכימים לאכול רק אם האוכל טעים להם במיוחד, כי אינם רגילים למזון כלבים אלא רק לתבשיליה ומאפיה של שרה, ובשש בבוקר בדיוק קופץ עליה הכלב ומכה אותה בפניה כדי שתקום ותיתן לו תבשיל של בשר, ושרה מכסה על פניה בידיה ואומרת לו די, אבל בסופו של דבר היא קמה, למרות שמאד היתה רוצה לנמנם עוד מעט, כי  תנומה קלה בשעת בוקר היא מהתענוגות הגדולים שאינם עולים בכסף, וחבל לה שנמנע ממנה הדבר.

היא שותה איפוא את כוס התה בכפית דבש וקוראת את העיתונים שהגיעו. את מעט כספה מוציאה שרה לקניית עיתונים. היא בעיקר קוראת עיתונים, הרבה עיתונים בהרבה שפות, ואת המאמרים שיפים בעיניה היא אוספת ומאחר שכל הארונות והכונניות שבביתה כבר מלאים בעיתונים היא מסדרת אותם בערימות גדולות על הרצפה וגם על הכסאות, הספות והמיטות שבבית. מכיוון ששרה קוראת הרבה עיתונים מהרבה ארצות היא יודעת על כל הקונצרטים, ההצגות והתערוכות שמתקיימים בירושלים ובכל הארץ ובאירופה ובכל העולם, אבל איננה מבקרת בהם, כי לכך אין לה כסף, ואם תרצה ללכת לאירועים שכותבים עליהם בעיתונים לא יהיה לה כסף לקנות את העיתונים עצמם, ובלי העיתונים שרה איננה יכולה לחיות. לפעמים היא קונה גם ספרים, אבל תמיד פחות ממה שהיתה רוצה, כי לספרים רבים אין הכסף מספיק. וכך קוראת שרה מדי יום על הדברים שאפשר לעשות ולראות, ומה חשבו האנשים שעשו וראו, ואם נהנו או לא נהנו, אבל בעצמה איננה עושה ואיננה רואה, אלא רק מתבוננת באנשים, כמו שהיא מתבוננת מדי יום באנשים שאוכלים גלידה בפינת הרחוב וההנאה ניכרת בפניהם, והיא מתאוה לאכול גלידה אבל אסור לה לאכול גלידה כי מיד היא חולה ואין דבר שהיא שונאת יותר מלהיות חולה, המחלות ממש מפחידות אותה, וחוסר האונים שמתלוה אליהן, והיא מפחדת מן המחלות יותר משהיא מפחדת מן המות, וכשהיא חושבת על מחלות היא מאחלת לעצמה מות מהיר וזול, כזה שאשה כמוה יכולה להרשות לעצמה בלי להזדקק לחסדי זרים.

וכך שרה כל ימיה רק מסתכלת מה עושים אנשים אחרים, ולכך כנראה נועדה. פעם כשסיפרה לחברתה כמה מצחיק היה לעמוד בקפלה הסיסטינית ולראות את כל האנשים עומדים צפופים ומותחים את צואריהם כלפי מעלה כדי להיטיב ולראות את הציורים שבתקרה, אמרה החברה: "האנשים הסתכלו על הציורים ושרה הסתכלה על האנשים." ובאותו ביקור בקפלה הסיסטינית היתה שרה רק בת שמונה-עשרה, כך שאולי נגזר עליה מנעוריה רק להסתכל במה שעושים אנשים אחרים, ולא לעשות דבר בעצמה.

בסוף כל חודש ועד לתחילת החודש הבא שרה עוברת כמה ימים של חרדה בציפיה לראות האמנם הכסף נכנס. למרות שהכסף נכנס בכל חודש שרה תמיד חוששת שבחודש הבא הוא לא יגיע. היא משוכנעת שיום אחד הכסף יפסיק להגיע, ובכל חודש היא חוששת שזהו זה, שהפעם הכסף יפסיק להגיע, והיא תהפוך תלויה לגמרי בבנות, כי אינה מאמינה כבר שתרוויח כסף בעצמה, למרות שאיננה מפסיקה לחשוב כיצד להרוויח כסף בעצמה, ולנסות להרוויח כסף בעצמה. אבל על הדברים ששרה יודעת לעשות אין רוצים לשלם לה, והדברים שמוכנים לשלם לה עליהם, אותם אין היא רוצה ואיננה אוהבת לעשות, וכך שרה איננה מרוויחה כסף וכבר איננה מאמינה שתרוויח אי פעם כסף, למרות שהיא מאד מקוה וחולמת שפעם ישלמו לה על הדברים שהיא יודעת לעשות, כי יש אנשים שמתפרנסים יפה מן הדברים ששרה יודעת לעשות, אבל שרה מעולם לא התפרנסה מהם, והיא מאמינה שכדי להתפרנס מהדברים ששרה יודעת לעשות צריך מזל, ולא רק כישרון.

אחרי ששרה רואה שגם החודש הכסף נכנס היא נאנחת אנחת רוחה, וחושבת אולי תקנה לעצמה גבינה ושוקולד וספר חדש, ומיד היא נבהלת שמא ייגמר לה הכסף בטרם עת ומחליטה להסתפק בחמאה, למרות שהגבינות במדפים קורצות לה מאד, ובכל זאת היא מפנקת את עצמה בחפיסת שוקולד שהיא אוכלת מעט מעט במשך כמה ימים שלא ייגמר במהרה. למרות שמאכלים מפתים את שרה, הם אינם מפתים אותה כמו הספרים שהיא רוצה לקרוא, ושאותם היא קונה בסופו של דבר, למרות שהם יקרים בהרבה מן המאכלים והרבה פעמים מאכזבים אותה ואינם מגשימים את ההבטחה שצפונה בהם, כי שרה מאמינה שספר מוכרח לגרום לך לשכוח את עצמך כליל. אם אינך שוכח את כל העולם בשעה שאתה קורא ואינך מסוגל לעשות שום דבר אחר עד שתגמור לקרוא את הספר ומיד תרצה לקרוא אותו מהתחלה, אין הספר שוה את מחירו בעיניה, ומעטים הם הספרים שמצליחים לגרום לשרה לשכוח את כל העולם, שכן העולם אוהב להזכיר את קיומו ללא הרף, ושרה שגרה בטבורה של עיר אינה יכולה להימלט משאון העיר ומהומת הקיום, ורק ספר ראוי באמת יכול לשבות את לבה ולשאת אותה הרחק משם, למקום שבו איננה שומעת את שריקות הבוז של המציאות שנוקבות את האזניים וחודרות למוח כמו מסמרים שננעצים שוב ושוב בבשר החי. אבל הספרים ששרה קונה לה מאכזבים עד אין קץ, ושרה חוזרת וקוראת ספרים ישנים ואהובים שהיא מוצאת בחנויות של משומשים ובמכירות חיסול של ספריות, בכתבי היינריך היינה המתפוררים שלה או בפרוייקט גוטנברג ששם היא קוראת בעיקר את קפקא, סופר שהרבה שנים לא חפצה לקרוא אותו ועכשיו היא קוראת אותו הרבה וצוחקת הרבה ולפעמים גם בוכה. חוץ מזה שרה קוראת בעיקר עיתונים בהרבה שפות, כדי לדעת איך חיים האנשים שחיים. לא שהחיים של האנשים שחיים מלהיבים במיוחד. לרבים מהם יש חיים נוראים שמעוררים בשרה חלחלה, והיא חוזרת ומתקפלת בפינת הספה שלה, כמו חילזון שנסוג אל תוך הקונכיה, כמו נזיר שפרש מן העולם.

עכשיו כששרה קיבלה עוד חודש, כך היא תמיד מרגישה, שנתנו לה ארכה של עוד חודש להתקיים, עד אימת החודש הבא, בכל זאת היא חושבת איך אפשר להרוויח כסף. שרה חושבת ללא הרף איך אפשר להרויח כסף, אבל בסופו של דבר כששרה מרויחה מעט כסף, היא מרויחה אותו מפיענוח מאומץ של אותיות מטושטשות בגוילים עתיקים ומתפוררים שמכלים את עיניה, ונדמה לה ששכרה יוצא בהפסדה. שרה היתה רוצה לתרגם ספרים חדשים ועליזים או שירים בחרוזים, ולהוציא אותם לאור על נייר משובח עם הרבה ציורים, אבל בחלקה של שרה נופלים תמיד גוילים ישנים ומתפוררים, כאלה שמתאימים לאנשים שאינם חיים בעצמם, ורק מסתכלים איך חיים אנשים אחרים.  

כששרה בבגדי עוניה רואה אנשים שהממון בכיסם לבושים במיטב בגדיהם היא חשה שעיניהם חודרות את בגדיה כסכינים וקורעות אותם לגזרים ומותירות אותה עירום ועריה. פעם ניסתה שרה להגיש בעצמה תביעה בבית המשפט כנגד אחד המו"לים, אבל השופט יעץ לה לפנות לסעד משפטי, ואמר שמי שהפרוטה מצויה בכיסו מקבל חינוך טוב יותר, ובריאות טובה יותר, וגם צדק טוב יותר. שרה זכרה לטובה את השופט הזה שאמר לה דברים כהוויתם, והלכה מבית המשפט ולא חזרה. ברי היה לה שהצדק הטוב יותר איננו מנת חלקה. לא ששרה באמת מתמרמרת על כך. שרה היתה רוצה שיהיה לה מעט יותר כסף, ובמיוחד היתה רוצה שישלמו לה שכר הוגן על עמלה, משום הכבוד, אבל שרה יודעת שהעוני הולם אותה, כמו שהאפור הולם את היונה, והוא מחסה ראוי לה בפינת הגג שלה הנחבאת מן העין. 

בעצם פעם אחת היתה לשרה הצלחה גדולה, אלא שהיא עצמה לא נהנתה ממנה כלל, בעצם סבלה ממנה מאד, וסירבה לקרוא עליה את שמה. זה היה רב מכר גדול שתירגמה לעברית, ונמכר אחר כך בשבעים אלף עותקים, אולי אפילו במאה אלף עותקים, וזכה לשבחים אין קץ, ואפילו תרגומה, שעליו סירבה לחתום, לא זכה לקיתונות הבוז הרגילים. את מחציתו של שכר הרעב שקיבלה שילמה שרה לעורך-דין כדי שישכנע את הוצאת הספרים שלא לציין את שמה על הספר. בביתה החזיקה אך ורק את הספר המקורי ואת טיוטות התרגום שלה, ואת הספר המוגמר בעברית לא רצתה כלל לראות.     

מאז סירבה שרה לתרגם ספרים ואיבדה את מקור פרנסתה היחיד, וכך היתה הצלחתה הגדולה והיחידה והלא נודעת האחרונה בהחלט, ומאז חזרה לכתבי היד הלטיניים והגותיים שלה, ולעתים גם תירגמה משהו מיידיש והיתה מתרגמת וצוחקת ובוכה כי השפה שבה דיברה אליה סבתה שגידלה אותה עוררה בה תמיד דמעות, כי היתה שפתם של כל מי שאהבו אותה, ואלה לא היו רבים ביותר, וגם היתה שפתם של קרוביה המתים והנרצחים, ותמיד זכרה את מה שאמר סופר יידיש קשיש אחד: "יידיש לא מתה, יידיש רצחו", והיתה תמיד בוכה כשנזכרה בדברים.

לכאורה שרה, שרוב חייה עסקה בטרגדיות גדולות, צריכה להיות מאד מרוצה מחייה הקטנים, שאינם מבטיחים הרבה וגם אינם מונעים הרבה. שרה לא עברה בחייה הרבה תלאות, לא נעקרה מביתה ומארצה ולא עונתה בעינויים, את המלחמות ומעשי האיבה שבאו על הארץ בזה אחר זה שרדה ללא פגע, גם לא רעבה ללחם, גם אם לעתים לא היה לה הרבה לאכול מלבד לחם, את בנותיה גידלה יפה ועכשיו כשהיא מזדקנת הן דואגות לה, במחלות קשות לא חלתה לבד מדלקת הפרקים שמקשה את איבריה ומכאיבה לה, אך אינה מכאיבה מדי, בעבודה קשה לא עבדה, לבד מעבודות הבית שממררות את חייה וקשות לה מאד, אבל לא יותר מכפי יכולתה. שרה חושבת על עצמה כמו על עכברה קטנה שיושבת במאורתה ועסוקה בעיקר בקיומה הקטן, מבלי לתת את דעתה על העולם הגדול ומבלי שהעולם הגדול נותן את דעתו עליה. אבל בעצם שרה די עסוקה בעולם הגדול, למרות שהעולם הגדול אינו נותן את דעתו עליה כלל ועיקר, אפילו לא במידה הדרושה כדי שלא לרמוס אותה בין שאר היצורים הקטנים שנרמסים בהמוניהם מדי רגע במדרך רגל אלמונית שלרוב אפילו אין בה זדון.

עכשיו שרה חוזרת וקוראת על יוזפינה הזמרת של קפקא, והיא מרגישה בעצמה עכברה קטנה ומצייצת שמנסה בכוח להשמיע את קולה הדל, אבל האנשים בזים לקול הזה. קפקא לעג מאד ליוזפינה הזמרת שאינה אלא עכברה מצייצת, אבל שרה מזדהה מאד עם יוזפינה, ורוצה מאד שיקשיבו לציוץ שלה, וכל הדברים שקפקא מלעיג עליהם אינם מגוחכים בעיניה כלל. אפילו מופע פיצוח האגוזים, שקפקא מזכיר כדבר שלא יעלה על הדעת, דוקא מתקבל על דעתה, והיא מדמיינת לעצמה מופע מרהיב של פיצוח אגוזים, שבו מפצחים אגוזים במהירות שיא ובשתי הידיים במקביל, באויר וגם בעמידה על הראש, בעוד ששרה עצמה, שחולה מנעוריה בדלקת פרקים, מתקשה מאד לפצח אגוזים, ולפעמים אפילו לאחוז במפצח האגוזים היא מתקשה, והמחשבה על להטוטן שמלהטט במפצחי אגוזים נפלאה בעיניה. ברקע מופע פיצוח האגוזים שומעת שרה את מפצח האגוזים של צ'יקובסקי שאהוב עליה מאד, למרות שיש חובבי מוסיקה שחושבים שזו מוסיקה לילדים בלבד. אבל שרה אוהבת מאד להאזין לצ'יקובסקי, ויכולה להאזין עד אין קץ למפצח האגוזים ולאגם הברבורים ולצפות באנשים שידיהם מיומנות. פעם אפילו נקלעה לחדר המיון של בית חולים גדול כשהכניסו אליו במרוצה נערה פגועה ומפרפרת על אלונקה, אולי מתאונת דרכים, שרה לא הבינה בדיוק מה קרה לה, אבל היתה מוקסמת לראות את האחיות והרופאים ממהרים אליה ומטפלים בה במהירות כה רבה מבלי להפיל דבר מידיהם כאשר חיברו אותה לצינורות והזריקו לה זריקות ושרה נזכרה בנערה הקטנה גם שנים אחר כך וקיותה שהבריאה לגמרי והרופאים והאחיות סביבה נראו לה כמחוללים, כמעט מרחפים, לצלילי הקונצרטים הברנדנבורגים של באך, שהיו חביבים עליה במיוחד. שרה תמיד דימיינה אנשים שיכולים לרקוד ולשיר בזמן ביצוע פעולות שעבורה היו קשות ומפחידות במיוחד, כמו לשאת סיר של מרק לוהט או תבנית של עופות צלויים מן התנור אל השולחן בחדר-האורחים, ושהיא עשתה אותן תמיד בחרדה, כולה צפודה ואוחזת בכל כוחה בסיר הכבד או בתבנית הלוהטת, ומתפללת בלבה שיעבור בשלום, והיא תמיד דימיינה שורת מלצרים מיומנים בחליפות ועניבות פרפר מרקדים אל השולחן בזה אחר זה כשהם נושאים סירים מהבילים עצומים שאדים מסתלסלים מהם ותבניות לוהטות מאד, והם רוקדים ושרים ומלהטטים, אבל כל הסירים והמחבתות והתבניות והמגשים מגיעים אל השולחן באורח מושלם לגמרי, כאילו כוח המשיכה אינו קיים כלל, ומסביבם מקפצים כלבים וחתולים אבל אין בכך כדי להפריע להם כלל. שרה תמיד חלמה על היכולת לאחוז בדברים אחיזה יציבה מבלי לרעוד ומבלי להפיל דבר, דבר שלרוב האנשים נראה מובן מאליו ואין נותנים עליו כלל את הדעת, כי רק מי שמתקשה בדברים המובנים מאליהם רואה נכוחה את גדולתם.

בכלל האפשרות להתגבר על כוח המשיכה הקסימה את שרה תמיד, והיא צפתה שעות בציפורים מעופפות, ותמיד חלמה להפוך קטנה כמו נילס הולגרסן ולעוף עם הציפורים, ודימיינה את עצמה שכובה על גב חסידה ואוחזת בצוארה ועפה מעל לצמרות העצים, בגובה לא רב מדי, כי המטוסים ששרה הרבתה לטוס בהם בזמנו טסו גבוה מדי, מעל לעננים, ולפעמים כל מה ששרה ראתה בטיסה היה צדם העליון של העננים שדמה מאד לצדם התחתון, כמו ערימות ענקיות של צמר גפן מתעופף ברוח שמבין קרעיו ניבט הים ולפעמים רכסי הרים, ושרה רצתה לטוס נמוך מאד מעל צמרות העצים, כמו ברכבל שנסעה בו פעם בהרי הדולומיטים, ליד עיירה ששמה האיטלקי דומה למלה חיוך, רכבל שלא היה אלא שורת ספסלי עץ מרחפים בין צמרות האשוחים, וגרם לשרה לחייך בכל עת שנזכרה בעצמה מלטפת את הצמרות במעופה.

למרות שרגליה של שרה כאבו מאד, בכל מקום שיכלה היא טיפסה גבוה ככל האפשר והתבוננה מן הגבהים מטה, כל כך אהבה להביט מן הגבהים למטה. אפילו ממרפסת ביתה הביטה שרה תמיד למטה אל החתולים שהתחממו בשמש בחצר בין שיחי הורדים שפרחו מדי אביב. שרה ידעה שהמבט מן הגבהים מטה הוא זכות היתר של הזמנים החדשים, כי פעם, לפני שהאנשים למדו לעוף ולצלם, הם נהגו לשוט באניות ולצייר את מראה עיניהם מלמטה למעלה, וכעת יכולים גם האנשים להביט מלמעלה למטה אולי כמו שמביט האל על האנשים הקטנים שמהלכים על פני האדמה, ואולי לכן נהיו האנשים יהירים מדי, כאילו שכחו שגבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם.

שרה חשה חסרת אונים מדי מכדי להתייהר. היא נלחמת ונלחמת, אבל כאילו הולכת בתוך מים, להתקדם הרבה אינה יכולה. אם עולה בידה משהו, זה נראה לה כנס, וכל דבר שהיא משיגה היא מצפה לאבד אותו במהרה, נדמה לה שאינה יכולה לאחוז בדבר, בכל אופן לא לאורך זמן. ובכל זאת שרה תמיד מצפה לאיזה נס שיקרה, למשהו טוב שיקרה פתאם וישמח אותה, למשהו טוב במיוחד שיפתור את כל הבעיות מכאן והלאה, תמיד שרה מצפה למשהו כזה, למרות שהיא יודעת שאם קורים דברים מפתיעים הם לרוב רעים, והדברים הטובים שקורים הם קטנים ורק בחלוף הזמן ניתן לדעת אם אמנם צפונה בהם ברכה.

מכל מקום שרה תמיד מצפה למות, עד כדי כך שהמות נראה לה כאירוע צפוי ויומיומי. אולי מפני ששרה תוהה כל העת אם החיים נגמרו לפני שהתחילו, שרה תוהה כל העת מתי ייגמרו החיים באמת, ובכל עת שהיא יורדת למכולת או להשליך את הזבל או סתם שוכבת לישון שרה תוהה מה יהיה אם פתאם תמות. לכן שרה תמיד מקפידה לסגור את ברז הגז כשאינו בשימוש ולכבות את כל המכשירים כדי שאם תמות פתאם בדרך למכולת או להשליך את הזבל או באמצע הלילה לא תפרוץ חלילה שרפה או יקרה חלילה אסון. במיוחד שרה דואגת לכלבים, שהם לבדם בבית וחסרי אונים לעזור לעצמם או להזעיק עזרה. שרה מאד שונאת לצאת מן הבית ולהשאיר את הכלבים לבדם, וגם הכלבים שונאים ששרה הולכת לבדה ואינה לוקחת אותם עימה. הם עומדים מולה ומביטים בה בעיניים מתחננות, ולבה של שרה נשבר, לכן היא ממעטת לצאת מן הבית לבדה, ורוב יציאותיה הן לטיול עם הכלבים, שאז הם שמחים עד אין קץ ומקפצים בחדוה למרות שהם כבר כלבים זקנים וחולים בעצמם, ושרה חושבת אם גם הכלבים חושבים על המות כמו בני האדם ואם הם יודעים שלחיים יש סוף. 

כעת עין הכלבה, זו שתמיד פקוחה למחצה כאשר היא ישנה, חולה מאד, וסכנת עיוורון מרחפת עליה. שרה מטפלת בעין החולה, והופ תולשת קרציה שנאחזה מעל לעין, והכלבה נבהלת ונושכת את אצבעה של שרה עד זוב דם. הדם זורם וזורם, קשה לשרה לעצור אותו, אבל עד הערב הפצע כבר קטן ואינו מכאיב לה. שרה מקוה מאד שיחלים ולא יזדהם. נדמה שהכלבה התחרטה על הנשיכה והיא באה לשרה ונשכבת על גבה, מבקשת לטיפה. הכלבה כבר זקנה ובקיץ מתגרדת עד זוב דם. שרה מרחמת עליה. קשה להיות כלב זקן כמו שקשה להיות בן אדם זקן. שרה מפחדת שהכלבים ימותו, וגם מפחדת שיסבלו, וגם מפחדת שהיא עצמה תמות לפני הכלבים ואיש לא ירצה לטפל בהם אחריה, וגם מפחדת שתמות באמצע הלילה והכלבים ייללו ליד מיטתה ואיש לא יבוא, עד שבנותיה יבואו וימצאו אותה מתה ואת הכלבים מייללים, ושרה מפחדת שהכלבים ילקו במחלות רבות וגם שהיא עצמה תלקה במחלות רבות. מכל אלה שרה מפחדת וחושבת עליהם הרבה מאד, למרות שאיננה רוצה לחשוב על כך. שרה חושבת האם תלקה במחלת האלצהיימר כמו סבתה ותשכח הכל ותחזור שוב ושוב על אותם דיבורים ואותן שאלות ותלך לאיבוד ויחפשו לאן נעלמה, וכמובן שרה מפחדת גם ממחלות קטלניות אחרות כמו סרטן שרבים חולים בהן ורבים מתים, ובמיוחד שרה מפחדת מיסורי המחלה שלפני המות, כי למות מיד בלי סבל פחות מפחיד אותה, אבל איננה בטוחה אם במקרה שתחוש שהמות קרוב ומוחשי אם לא תיאחז בפחד נורא מפניו. שרה איננה יודעת בוודאות. האומץ והפחד הם דברים משונים וחמקמקים.

ושרה איננה מצליחה להבין איך האנשים מספיקים לעשות דברים, איך הם מצליחים לעשות כל כך הרבה דברים בעוד שהיא עצמה איננה מצליחה לעשות כמעט דבר, מלבד לספק את צרכי החיים עצמם, דומה שמעבר למה שנדרש כדי לחיות איננה מספיקה דבר, כי הבישולים והכביסות והקניות והניקיונות והטיולים עם הכלבים גוזלים את כל זמנה, והבוקר הופך כהרף עין לצהרים, והצהרים לערב, והערב ללילה, ושרה איננה מספיקה דבר. איך אנשים אחרים שעושים לכאורה כל מה ששרה עושה מספיקים לעשות כל כך הרבה דברים אחרים, לעבוד בעבודות שמרחיקות אותם לשעות רבות מן הבית וגם לצאת לבלות וגם להתעמל ולרוץ או להרים משקולות, וגם ללמוד לימודים גבוהים וגם לנגן בפסנתר, שרה אינה מבינה איך כל האנשים מצליחים להפיק מן הזמן הרבה יותר ממנה, ואילו זמנה שלה חולף ונשמט בין אצבעותיה כמו חול, ולבד מכמה פירורי חול חמים על אצבעותיה לא נותר בידיה דבר.

שרה תמיד דימיינה שהיא שלגיה או סינדרלה, רק שבמקרה שלה הנסיך ביקש את נפשה ממש כמו האם החורגת, ולא היה לשרה שום סיכוי למצוא אושר בארמון, ומפלטה היחיד היה להימלט אל היער ולחיות בבקתה קטנה עם הגמדים והציפורים, וכך יושבת לה שרה בדירת גג בטבורה של עיר וחיה בבקתה ביער, בין שיחי יהודי נודד ורקפות ומדברת עם היונים שאינן לבנות אלא אפורות, בעצם אלה תורים ששבים לקנן באביב, ומתבוננת בעורבים השחורים שצורחים מסביב ורודפים את התורים ומנפצים וטורפים את ביציהם, ובמקום איילה ועופר יש לשרה כלבים שכבר הזדקנו ושרה חוששת לבריאותם ושומרת שלא יתקרבו אל התורים המקננים, אבל מן העורבים המפחידים שרה אינה יכולה למנוע להתנפל על קיני התורים, להשליך את הביצים ולנפצן, לבלוע את תוכנן ולפזר את הקליפות, ושרה חשה שאף היא יונה נמלטת, אלא שאין לה כנפיים ובלית ברירה היא מדדה על הארץ, ועל הארץ איננה מוצאת מנוח לכף רגלה.

הרבה פעמים שרה חושבת לעצמה האם היא נזירה מסתגרת או נסיכה שכלואה במגדל ומחכה שמישהו ישחרר אותה. שרה איננה בטוחה מה מהשניים נכון. שרה כל כך מפחדת מן העולם וכל כך רוצה להסתגר מפניו, ובכל זאת לפעמים משהו בתוכה רוצה לפרוץ ולכבוש את העולם כולו ואת החיים, אבל בסופו של דבר שרה תמיד נשארת בין העציצים שלה ויוצאת לטייל רק עם הכלבים שלה, ולעתים רחוקות בלבד משנה כיוון, וכשהיא יורדת לתל אביב היא מרגישה יותר נגררת מפורצת, העיר והאנשים נראים לה זרים ומאיימים, וכשהיא חוזרת הביתה היא מאושרת לנשום שוב את אוירה של ירושלים ובמשך יומיים שלמים היא מותשת כליל, כאילו שבה ממסע רגלי במדבר.

לפעמים שרה נתקפת חשק להתפרע ולבלות, ואז היא הולכת לפינת הרחוב וקונה לה חבילת שוקולד או גלידה, והיא אוכלת לאט או בעצם מהר בדרך הביתה, וכשהיא מגיעה הביתה היא מרגישה כאילו חזרה מנשף ריקודים. לפעמים רוחה של שרה טובה עליה ובטיול עם הכלבים היא שרה לעצמה שירים ישנים אהובים, במיוחד בלילה, כשכבר כמעט ואין אנשים ברחובות, ושרה תועה עם הכלבים ברחובות המנומנמים, היא מזמרת לעצמה שירים ישנים אהובים על החיים שהם יפים ונפלאים. ולפעמים היא רואה את האיש עם התיק והתרמוס משוטט ברחובות, או יושב על ספסל מתחת לפנס וקורא בספר שהוציא מתיקו, ומדי פעם לוגם מן התרמוס קפה, ושרה לא מבינה מדוע איש שיש לו בית ואין לו כלבים מעדיף לשוטט בחוץ, למרות שבערבי הקיץ החמים נעים לטייל בחוץ כשהשמיים הופכים כחולים כהים ושחורים ועולה בהם ירח צהוב ועגול ורוח קרירה נושאת את ריחות הים. אבל האיש עם התיק והתרמוס משוטט בלילות ברחובות ויושב לקרוא על הספסלים גם בימי החורף הקרים, ושרה חושבת אולי איננו יכול לשאת את קירות ביתו הסוגרים עליו, ואילו שרה אוהבת את הקירות הסוגרים, ואפילו את הדלת למרפסת שנתקעה ואינה נפתחת אינה מתקנת כבר חודשים ונהנית להסתתר מאחוריה במטבחה הקטן, ורק הכלב מנסה מדי פעם לפרוץ את הדלת בראשו ומתעצבן שאיננו מצליח, ואז הוא הולך למרפסת מסביב דרך החדר שהיה פעם חדר הבנות שכבר מזמן גדלו ועזבו את הבית, ושוכב במרפסת בדיוק בתוך ריבוע השמש ששם הוא אוהב לישון, כי הכלבים אוהבים לגמוע במלואה כל טיפה של שמש וחום ולעולם אינם מחמיצים דבר ממה שניתן בחינם. הכלבה מעדיפה לישון במרפסת בשעות הלילה, כאשר קריר שם יותר מאשר בסלון, ששם, מתחת לשולחן האוכל הגדול היא שוכבת בימי הקיץ כל שעות היום. בכלל שרה שונאת מאד לתקן ולשפץ דברים, ובכל פעם שמנורה נשרפת שרה ממתינה ימים רבים עד שהיא מחליפה אותה לבסוף במנורה חדשה, ואת הקירות שהכלב מטיח בהם את הראש ומפורר את הטיח כשהוא סובל מהתקפי מחלת הנפילה שרה איננה מתקנת ואיננה מסיידת, ושום דבר בביתה של שרה איננו מטופח, ורק כשמשהו חיוני נשבר כליל ואין לה ברירה היא מתקנת ומשפצת רק במידה שמוכרחים. לפני שנים דוקא אהבה לתקן הכל והיתה מסיידת לפעמים בעצמה ואפילו עושה שיפוצים, אבל כעת איבדה את הכוח והרצון לכך, והיא מניחה לבית להתבלות בדיוק כפי שהיא מניחה לעצמה להזדקן, ללא שום מאמץ לעצור את שיניו המכלות של הזמן. שרה מסכינה עם הזמן העובר ואינה מפריעה לו לעבור, אלא מתבוננת בו ומקשיבה לו כמו שאדם מתבונן ומקשיב למימי נחל זורם שעל גדותיו הוא יושב, וצופה בדמות דיוקנו המשתנה במימי הנחל, כי המים הם ראי, אמנם מטושטש מעט, אבל בתוכם משתקפת דמות דיוקננו המשתנה, כאילו נשאו המים איתם גם את מי שהיינו וקלטו את מי שאנו נהיים מרגע לרגע, ללא הרף.

וכך למרות שראייתה של שרה כבר איננה טובה ביותר תמיד חלק מביתה חשוך, והיא מורגלת להתנהל בחושך, וגם בחדרים שמוארים היטב כמו חדר השינה שלה היא מרבה להתנהל בחושך, כי התריס הגדול מאחורי דלת הזכוכית הכפולה אל המרפסת נשבר לפני שנים וחדש היה יקר מדי, ושרה יושבת איפוא בחדרה שדלתות זכוכית גדולות לו ובלילה אם היא מדליקה את האור אפשר להביט בה מן הבתים הסמוכים. שרה איננה יודעת אם יש בבתים הסמוכים מי שטורח להביט בה, אבל בלילה היא מעדיפה להחשיך את החדר וכבר התרגלה לגשש אחר בגדיה בחושך, ורק האור ממסך המחשב הדולק תמיד שלה מאיר את החשכה, אבל בשעה כלשהי אחר חצות מכבה שרה את המחשב שלה והחדר נותר בחשכה גמורה, ושרה מהלכת בזהירות כשהיא נוגעת ברהיטים ובקירות כאילו היו נקודות ציון, ורגליה מגששות אחר נעליה  בחושך. מאחר שכל חדרי ביתה מלאים עד אפס מקום בערימות הספרים והעיתונים שלה, אינה יכולה לתעות הרבה – בכל אשר תפנה תיתקל במהרה בערימה כלשהי, וקולם של ספרים כבדים הנופלים בחשכת הליל על הרצפה מלוה את שרה תמיד ותמיד מרעיד את לבה לרגע, ורק כשהיא מתעוררת בבוקר היא רואה אם היה זה רק ספר הטלפונים או המילון הלטיני הגדול של לואיס ושורט שנפילתו מזעזעת את שרה עד עמקי נשמתה.

שרה משוטטת עם הכלבים ברחובות הירוקים של רחביה ומתבוננת בבתים וחושבת היכן היתה רוצה לגור. לפעמים נדמה לה שדירה מסוימת ריקה מאדם, והיא חושבת לעצמה שיכלה לעבור לגור שם, ומול חלונה היתה רואה את עלוות העצים ואת השמש מציצה מבעד לעלים. במיוחד היתה רוצה לגור סמוך לגן, או בחצר יפה שצומחים בה דשא ופרחים ואפשר לשבת בדשא על כסא נוח ולקרוא בשלוה. אבל אז מבחינה שרה מבעד לחלון בטלויזיה מהבהבת. אנשים אינה רואה, אבל מכיון שהטלויזיה מהבהבת היא מניחה שמישהו צופה בה, שרוע על מיטתו באין רואה, והיא מבינה שהדירה הזו כבר תפוסה ואינה מצפה לה, והיא שמחה שיש לה דירה גדולה משלה אבל במדרגות לדירתה קשה לה מאד לעלות ואפילו לרדת קשה, ואת החדרים עם התקרות הגבוהות קשה מאד לחמם בחורף, ושרה חושבת על בית נמוך שאין לו הרבה מדרגות וגינתו מטופחת, מקום שהיא וגם הכלבים יוכלו ליהנות בו, אבל איננה יודעת אם יש לה כוח לעבור לבית קטן עם גינה ובלי הרבה מדרגות. איננה יודעת אם יש לה כוח בכלל לשנות משהו בחייה, ואם יש טעם בכך, כי אם ממילא החיים נגמרו לפני שהתחילו אולי כבר אין טעם להתאמץ.

ובכל זאת שרה מקוה שיקרה לה משהו טוב. מה דמות דיוקנו של אותו טוב שרה אינה יודעת. על הדברים שרוב האנשים מייחלים לעצמם, אהבה וכבוד ומשרה טובה וכסף, עליהם שרה ויתרה מזמן, בתקוה שתהא לה מעט שלוות נפש, ואין לשרה שלוות נפש. שרה עודה מתפללת למעט שלוות נפש, אבל מה יביא לה את אותה שלוות נפש אינה יודעת. ומבלי דעת למה, שרה מצפה כל הזמן למשהו טוב שיקרה לה, משהו טוב ממש, אינה יודעת אפילו לדמיין מה, אבל הציפיה הזו עדיין מעירה אותה בבוקר ליום חדש.

אבל כשהיא יוצאת מביתה ושוב עוברת בין פחי הזבל העולים על גדותיהם, כבר בראשית היום היא כל כך מותשת וכל כך עייפה מן החיים ומבני האדם ומיד היא מפסידה במלחמה שהיא נלחמת בעצמה שלא לשנוא את בני האדם תכלית שנאה. כשהיתה ילדה קראה את סיפורו של יאנוש קורצ'אק "האנשים הם טובים", והשתדלה מאד להאמין בו. את יאנוש קורצ'אק העריצה תמיד, נדמה לה שהערצתה אליו רק הולכת וגדלה עם השנים, והיא מנסה כמו אסתר'ל הקטנה למנות את האנשים הטובים ואת הדברים הטובים, אבל המניין אינו עולה יפה. שרה התגוררה בהרבה מקומות בחייה והכירה הרבה אנשים ורצתה לשבור את כל הדיעות הקדומות ולחיות בשלום וידידות עם כל בני האדם, אבל כשהיתה כנה עם עצמה נאלצה להודות בינה לבינה שהגרמנים הם רשעים, צבועים ונאצים, האיטלקים קולניים, פרועים ורמאים, היהודים חצופים, גונבי דעת ומאחזי עיניים, הגברים שתלטנים, אלימים ותוקפניים והנשים בכייניות, פחדניות וקשקשניות, ויוצאי הדופן הם מעטים ויקרי המציאות, ולמצוא אותם זה כישרון שלא נפל בחלקה. באותם רגעים נדמה לשרה שערימות הזבל שנשפכות החוצה מהפחים מכסות את הארץ כולה ומאיימות לקבור הכל תחתיהן, ושוב היא חשה קוצר נשימה כאילו כבר נקברה חיים מתחת לערימות זבל אינסופיות, והיא רואה את הארץ כולה קבורה בערימות של זבל שרק החתולים מצליחים להיחלץ מהן כשהם זוללים בכה ובכה, ובני אדם אין בכל הארץ כולה.

ושרה כל כך רוצה לברוח, כבר לא די לה לבוא בחדרי חדרים ולסגור את הדלת על מנעול, היא רוצה לברוח מכאן רחוק, אבל אינה יודעת לאן, כי מקום שבו האנשים טובים יותר והחיים יפים יותר אינה יודעת. מקום כזה שבו תוכל לומר הגעתי הביתה, מקום כזה דומה שאינו כלל בנמצא. ושרה הולכת ויושבת שעה ארוכה במוזיאון ומביטה בתמונות ובפסלים, ומדמיינת לעצמה שהיא גרה במוזיאון, למרות שהמקום אפלולי ושרה דוקא אוהבת אור, אבל לרגעים טוב לה באפלולית בין צלליות הפסלים, ופעם כשישבה בחשכת המוזיאון לפתע נדלקה נורה קטנה ונגלתה לפניה אפרודיטי ורדרדה ויפהפיה מאין כמוה והיא נפעמה כולה, וחשבה לרגע מיהו הפסל שפיסל את הפסל המופלא הזה לפני מאות שנים רבות, אולי אלפיים שנה, הפסל הזה שנשאר מאות שנים רבות אחרי יוצרו, והיא רוצה להאמין שגם אחרינו יישארו לדורות הבאים רק דברים יפים במיוחד, אבל היא כבר מתקשה להאמין בכך, ונחמה בעבר אין לה, כי את העבר היא יודעת, ויודעת שהחיים עלי אדמות תמיד היו חיי גיהנום, וגן עדן לא היה מעולם אלא בחלומות.

בכל שבוע שרה מדברת עם מנקה המדרגות שבא לנקות את המדרגות. נדמה לה שהוא אוהב לדבר איתה. מנקה המדרגות מכבד מאד את שרה שנתנה לו פרנסה. שרה אומרת לו שכבר נמאס לה ואין לה כבר חשק לעשות כלום, כי בכל פעם שהיא מצליחה לעשות משהו מיד מישהו בא והורס. מנקה המדרגות אומר לשרה שאשה צריכה הרבה כוח, כי ככה זה עבודה של אשה: היא מכבסת, ושוב מתלכלך, היא מנקה, ושוב מתלכלך. שרה אסירת תודה למנקה שאמר לה את הדברים האלה. היא מרגישה מנוחמת וגם עצובה. רוצה לבכות, כי שום דבר לא מצליח בחיים ואת החיים אי אפשר לשנות.

שרה מביטה מוקסמת בקצב שחותך את העופות כדי לחלץ עבורה את בשר החזה שלהם. הכל הוא עושה במהירות ובמיומנות, תופס את העוף ברגליו, קוטע את עודפי השומן, את הכרעיים, ואז מחלץ במיומנות את בשר החזה מעל הצלעות. שרה תמיד מוקסמת מאדם מיומן במלאכתו, אבל אצל הקצב היא גם מרגישה מעט לא נוח. הרי מדובר בעופות שנשחטו, ושרה למזלה לא ראתה  את שחיטתם, שאחרת לא היתה מסוגלת לאכול את בשרם. בצדו השני של המקרר ישנם חלקי בקר וכבש, מאכלי תאוה, בנותיה תשמחנה אם תבשל מהם, אבל שרה ממעטת לבשל בשר בקר ובשר כבש, כי על שחיטת החיות הגדולות האלה קשה לה מדי לחשוב, היא מדמיינת אותן נשחטות ורע לה. פרות וכבשים שרה אוהבת במיוחד. בכל עת שהיא נמצאת בקרבת רפת או דיר היא יושבת ומתבוננת בהן, במיוחד באביב, כשרבים הם העגלים והטלאים הקטנים המדדים אחר אמותיהם. גם תרנגולות ואפרוחים היא אוהבת, אבל משלימה עם כך שצריך לאכול מהם, במיוחד הכלבים צריכים לאכול מהם, ומאחר ששרה חיה עם הכלבים ואוכלת עם הכלבים גם היא אוכלת כמעט מדי יום בשר עוף, וחולקת את ארוחותיה עם הכלבים שמתרוצצים סביבה נרגשים, כי אוכל תמיד מרגש ומשמח אותם בלי גבול, וכשהם אוכלים לשובע הם פוצחים בריקוד, קופצים ומתגלגלים. לשרה קשה המחשבה על התרנגולות שנשחטות, אבל אינה יודעת מה אפשר לעשות אחרת. כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שהחיות תאכלנה זו את זו, ושרה חושבת לא מעט על היום שבו יאכלו את בשרה תולעים ורמשים, והיא מסכינה עם המחשבה, למרות שהמחשבה הזו קשה לאנשים שרה מאד משתדלת להסכין עמה, מפני שכך צריך וכך היא דרך העולם.

בחוץ שלושים ושלוש מעלות ושרה שוכבת על מיטתה ולידה המאוורר מפזר רוח קרירה, שאחרת אין אדם יכול לשאת אפילו את עצמו בימי הקיץ. הכלב עולה על המיטה ומניח את ראשו על גבה של שרה. שרה יודעת שבעצם הוא רוצה שתקום ותיתן לו מן העוף שכבר בישלה קודם לכן וטרם התקרר, אבל נעים לה לשכב על המיטה ליד המאוורר ולחוש את ראשו הרך של הכלב על גבה. שרה עוצמת את עיניה והיא כמעט מאושרת. כל השבוע היתה עצובה מאד ועכשיו ברגע הזה עם הכלב מניח את ראשו על גבה נדמה לה שכל העולם ברשותה ואיננה צריכה עוד דבר.

כעת מנורת הניאון במטבח כבתה וצריך להזמין את החשמלאי כדי להחליף אותה, כי שרה אינה מסוגלת להחליף את מנורת הניאון בעצמה. מיום ליום שרה דוחה את הזמנת החשמלאי, ובשעות הערב אינה יכולה לבשל או לאפות אלא בשעות האור בלבד, ובכל זאת אין מתחשק לה להזמין את החשמלאי, וגם לא את המנעולן שיפתח סופסוף את הדלת מן המטבח למרפסת שהמפתח נשבר במנעולה לפני חודשים. גם למכולת לא ירדה כמה ימים ואט אט מתכלים המוצרים בבית, אבל שרה אינה מצליחה להביא את עצמה ללכת למכולת. אין לה חשק וחבל לה מאד על הזמן, כי שרה עסוקה בענייניה, וכששרה עסוקה בענייניה אינה אוהבת להפריע לעצמה אפילו לרגע, כדי שלא לאבד את הרצף, כי כאשר מאבדים את הרצף הכל עלול להתקלקל.

וכך מדי ערב שרה מנסה להעמיד פנים שהאור איננו דועך ושאפשר לראות ולקרוא גם בחושך כאילו היה אור. לאט לאט מתרגלות גם עיניה לחשכה, אוספות חוטים של אור ורוקמות אותם לתמונה, ושרה מבחינה בשרטוטי דמותם של חפצים בחושך ומנסה לראות ככל יכולתה מה השעה והיכן בקבוק המים הקרים מבלי להדליק את האור. את בקבוק המים הקרים היא חשה בידיה ומוזגת לכוס בזהירות רבה כדי שלא לשפוך, וחושבת האם היתה יכולה להסתדר ללא ראיה כמו העיוורים שעולמם חשוך תמיד. מכיוון ששרה מאמצת הרבה את עיניה ותמיד מפחדת לאבד את מאור עיניה המחשבה הזו מטרידה אותה וגם מרגיעה אותה, כשהיא מדמה את עצמה מתהלכת בבית בעזרת חוש המישוש בלבד ונוכחת שאין זה למעלה מכוחה, ורק כאשר אינה שמה לב היא מתנגשת במשהו ונופלת, ודברים כגון אלה קורים לשרה לא מעט גם בשעות האור ולאו דוקא בחשכה, שאז היא זהירה יותר. והיא מאמצת מאד את עיניה לראות את השעה בשעון הקיר הגדול שבמטבח, אבל איננה מצליחה לראות דבר. בסלון אפשר לראות את הספרות הזוהרות של שעון ממיר הערוצים שמעל לטלויזיה, אבל שרה אינה אוהבת להביט בו, כי תמיד הוא מגלה לה את השעה לפתע, מבלי שחפצה בכך, ושרה תמיד נבהלת מן הגילוי הזה, כי השעה תמיד מאוחרת מדי, מאוחרת מדי עבורה ומאוחרת מכפי שחשבה, ושרה איננה אוהבת את המחשבה על הזמן שחולף במהירות רבה מכדי שתוכל להשיגו, והיא נתקפת קוצר נשימה, כי הזמן החולף במהירות רבה מדי יש בו מטעם המות, והוא מבהיל את שרה כמראה גולגולת בחשכה. 

בראי המים חלק ב'

בראי המים חלק ג'
  
בראי המים חלק ד'