הימין נגד מערכת המשפט

 

הרבה אנשים חושבים שהליכוד תוקף את מערכת המשפט רק בגלל משפטו של נתניהו, אבל זו איננה האמת. ההתנגדות של מפלגת הליכוד למערכת המשפט והרצון למנות שופטים כלבבם של אנשי המפלגה נובעים ממקורות הרבה יותר עמוקים מן הניסיון למנוע ולבטל את משפט נתניהו וקודמים בהרבה למשפט נתניהו. גם גדעון סער, שבטרם פרש מהליכוד היה מבכיריו, פעל רבות להגדלת כוחם של הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים, כך שהחתירה של אנשי הליכוד לפוליטיזציה של מערכת המשפט הרבה יותר מקיפה ועמוקה מביטול משפט נתניהו, ולכך יש סיבות אידיאולוגיות עמוקות. הטענה שמעלים חברי הליכוד, שארבעים וחמש שנה לאחר שתפסו את השלטון עדיין מאשימים בכל את גווייתה של מפא"י, הוא שכך נהגו יריביהם, אבל זה כמובן שקר. תחת שלטון מפא"י בגלגוליה השונים, המערך ומפלגת העבודה, כיהנו כפרקליטים, גם כפרקליטים צבאיים ראשיים, כיועצים משפטיים וכשופטים עליונים, אנשי אצ"ל מובהקים כמאיר שמגר המנוח, וזכו לכבוד ולא להתקפות מבישות. גם מנחם בגין הקפיד בכבודה של מערכת המשפט, אבל ככל שהליכוד התבסס בשלטון, התבלטה יותר ויותר עוינותו למערכת המשפט והניסיון לצייר אותה כשמאלנית, ללא שום קשר למציאות.

כמובן אין מדובר בליכוד בלבד אלא במחנה הימין כולו. איילת שקד וחברה הטוב אפי נוה פעלו במרץ רב להזנייתה והשחתתה של מערכת המשפט, ולא בלי הצלחה. אי אפשר להשוות את בית המשפט של היום ופסיקותיו העלובות במיוחד בתחום היחס לערבים, בין אם אזרחי ישראל או תושבי השטחים הכבושים, לפסיקות של בית המשפט העליון בעבר, שביססו את זכויות הפרט בישראל, ללא קשר למוצאו, דתו, עמו ומינו, ובדיוק בתחום זה סותר המשפט את האידיאולוגיה הליכודית, כפי שמבטא אותה נתניהו בדרך הבוטה והגזענית ביותר.

הערך המרכזי של מערכת המשפט, של כל מערכת משפט ראויה לשמה, הוא שוויון בפני החוק, וערך השוויון הוא הערך המרכזי של השמאל מאז המהפכה הצרפתית, שקיבעה את מושגי השמאל והימין על פי סדר ישיבת המחנות הפוליטיים באספה הלאומית המהפכנית. השמאל דורש שוויון של כל בני האדם, וכמובן שוויון בפני החוק והחלת אותו החוק על כולם. ערך זה מנוגד מהותית לערכיו של מחנה הימין.

בכל עת שבנימין נתניהו פותח את פיו הוא מקפיד לבזות את הציבור הערבי ולהציגו כציבור בלתי לגיטימי, ובאופן דומה הוא שולל את הלגיטימיות של מחנה השמאל ומציגו כבוגד במדינה עקב הגנתו על ערך השוויון בין יהודים לערבים. הטענה החוזרת של הליכוד היא שלאזרחי ישראל הערבים אין מעמד זהה לזה של אזרחי ישראל היהודים: לדברי נתניהו ואנשי הליכוד האחרים אזרחי ישראל הערבים אינם ראויים לשותפות בקואליציה, אינם ראויים לשותפות בממשלה, וצריך להתייחס אליהם כאל אויבים, למרות שהם אזרחי ישראל ובלי קשר לעמדותיהם, שהרי מנסור עבאס מקבל את היות מדינת ישראל יהודית ומעוניין בשותפות עם אזרחיה היהודים, אבל הדבר איננו מונע מנתניהו להציג אותו כאויב וכשותף בלתי לגיטימי, שעצם חברותו בקואליציה או בממשלה פוסלת אותן. חוק הלאום מפלה במוצהר את התושבים הערבים, מבטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית ומעניק עדיפות להתיישבות יהודית, והיה ראוי על פי כל קנה מידה להיפסל כחוק גזעני, שלא לדבר על חוק האזרחות ששולל מבני זוג של ערבים ישראלים את הזכות לחיות עם בני זוגם וילדיהם בישראל. זוהי פגיעה אנושה בזכויות אדם שהגיעה כמובן מבית מדרשו של הליכוד. כמובן שכל מפעל ההתנחלות מבוסס על גזל מערבים ורמיסת זכויות הקניין שלהם, לכן מחנה הימין איננו יכול לשאת הגנה של בית המשפט על זכויות קניין של פלשתינים, שמבוססת על ההנחה שזכויות קניין הן אוניברסליות ותקפות לכל בני האדם. בית המשפט העליון שעיצב הליכוד בשנות שלטונו הרבות מצמצם כעת את ההגנה על זכויות הקניין של פלשתינים ומעניק ליהודים זכות גזל כמעט בלתי מוגבלת. כמובן שלמחנה הימין אין די בכך. הוא רוצה שופטים שיגידו שלגזול קניין פלשתיני זו זכותו של כל יהודי ושכך ראוי להתנהג, ושלפלשתינים אין זכויות קניין ואין זכויות אדם.

התנגדותו של הליכוד לערך השוויון איננה מוגבלת רק ליחסי יהודים וערבים. גם שוויון לנשים הוא לצנינים בעיני מחנה הימין, שלא במקרה החרדים, שאפליית והדרת נשים הן בראש מעייניהם, הם חלק בלתי נפרד ממנו. במיוחד מוטרד הימין משיפוט מחמיר של מעשים מגונים ואונס, פשעים שמבססים את שלטון הגברים בנשים באמצעים אלימים ומבזים, שמקבעים את מעמד האשה כאובייקט מיני בשליטת הגברים. המחשבה שגופה של האשה הוא קניינה היא לצנינים בעיני הימין לא פחות מהמחשבה שאדמותיהם של הפלשתינים הן קניינם ויש לכבד זאת. את הפמיניסטיות שונאים במחנה הימין כאילו היו אויב האנושות והן מושוות תדיר לנאצים, כלומר שאנשי הימין רואים בנשים הנלחמות עבור זכויות נשים אויב קיומי. אין זה מקרה כמובן ששורות רשימת הליכוד כמעט נקיות מנשים, והנשים הספורות שנבחרו לרשימה הן מירי רגב שמצטיינת גם בטפשות וגם בחנופה אינסופית לנתניהו, שתי תכונות שהימין מחבב אצל נשים, גלית דיסטל-אטבריאן שאף היא מצטיינת בעיקר בחנופה לנתניהו, וכמובן עו"ד דינה גוטליב, אשה תוקפנית וגסת-רוח שעיקר תהילתה בכך שהיא מגינה על אנסים ותוקפת את קורבנותיהם – אשה כזו, שמזדהה עם העיקרון הליכודי העמוק שנשים הן אובייקט מיני או להקת מעודדות ותו לאו, זוכה בליכוד להערכה רבה ביותר.  

לעומת שלוש נשים בזויות אלה שזכו להתברג במעלה רשימת הליכוד, נדחקה מן הרשימה חברת הכנסת המצוינת קרן ברק שפעלה בכל מאודה נגד אלימות כלפי נשים. לקרן ברק כאבה הבטן על נשים מוכות ונרצחות, ובכך היא עברה על עקרונות חברתה שבמעלה רשימה מירי רגב, שכאבי בטן על נשים מוכות או נכים או קשישים אסורים בהחלט. רק חנופה אינסופית למנהיג והסתה מתירת-דם נגד ערבים, זרים ויריבים פוליטיים מותרת.

כמובן שפועלה של איילת שקד לאפליית ערבים וגזל קניינם, לאכזריות חסרת מעצורים כלפי פליטי המלחמה מאוקראינה, ואפילו בני זוג או ילדים של יהודים, לגירוש נמלטים מאפריקה המדממת ממלחמות אזרחים ולהרס בית המשפט, איננו נופל מפועלם של אנשי הליכוד ולעתים אף עולה עליו.

לכן מי שחושב שמתן חנינה לנתניהו יצנן את מתקפות הליכוד והימין כולו על בית המשפט טועה מאד. כל יעדו של הימין הוא לחזק ולהעמיק אפליית ערבים ואפליית נשים, ולהרוס כל מוסד שמגן על ציבורים מוחלשים אלה ומחזק אותם. לכן המאבק בחזרתו של הליכוד לשלטון הוא מאבק קיומי, וככזה יש להתייחס אליו.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות

 

זה ספר יפה, וזה ספר מביך לקרוא כיהודיה, כי הוא מתבונן ביהודים מנקודת מבטה של צעירה מוסלמית שגדלה בכפר קטן בגליל, בסביבה דתית ושמרנית, ומבטה על היהודים הוא מבט חיצוני ונאיבי ומתוך תחושת נחיתות וזרות כה עזות, עד שהן מטשטשות את המבט, שנוטה להכליל ולבדל בין החברות, עד כדי כך שלעתים הוא מתקשה לראות את הפרטים כפרטים ואת השוני בין פרט לפרט, כשם שהוא מתקשה לראות את הדימיון והשוני בין פרטים בשתי החברות. כבר שמו העברי של הספר מתאר את היהודים כ"לובשי גופיות" לעומת המוסלמים שלדעת הגיבורה דוניא אינם לובשים גופיות אלא חולצות בלבד. זו דעה שהיא מגבשת לה כבר כילדה מצפייה בטלויזיה הישראלית, וזו דעה מביכה בפשטנותה: הרי ישנם מגזרים לא קטנים בחברה היהודית שאינם לובשים גופיות אלא חולצות ארוכות שרוול בלבד, ולפחות בערים הגדולות אפשר לפגוש גם צעירות מוסלמיות שלובשות גופיה. בכלל מוזר שכאשר דוניא לומדת רפואה באוניברסיטה העברית ומסתובבת בירושלים, היא איננה מתעמתת עם מוסלמים ירושלמים, שחיים בסביבה הרבה יותר פתוחה ומגוונת מזו שהכירה בכפר, אבל אולי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא נמשכת דוקא לחברתם של יהודים, והיא נמשכת אליה לא מתוך הדימיון בין שתי החברות, ששתיהן משפחתיות ושמרניות באופיין, אלא דוקא מתוך סקרנות כלפי מה שנתפס בעיניה כזר ומוזר. כך ממקד שמו העברי של הספר את המבט ביחסי יהודים וערבים, בעוד ששמו האנגלי The Nature of Dunya מתמקד דוקא באישיותה של הגיבורה, ואולי השם העברי הוא בחירת העורכים.

והעמדה הזו מביכה דוקא מפני שהיא מחמיאה לחברה היהודית, שנתפסת אצל דוניא, על סמך יהודים ספורים שעמם היא קושרת קשרי ידידות, כפתוחה ומתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא באמת. הפתיחות הזו מושכת ומרתיעה אותה כאחת כאשר היא מתמודדת תחילה עם שאלות כמו האם לצאת לבלות עם חברים יהודים, שגם שותים אלכוהול שהיא כמובן איננה שותה, והאם סירובה לצאת איתם יגרום להם להתרחק ממנה. היא רוצה להיות שייכת וגם לשמור על זהותה ואפילו להתגאות בשונותה.

אבל יחסיה של דוניא עם החברה היהודית משתנים באחת כאשר היא נאנסת באכזריות ומאבדת את הכרתה לאחר משמרת בבית הקפה שבו עבדה, מצב שמתברר לה לאשורו אט אט בתקופה שהיא מחלימה בבית החולים. כעת הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהאונס יוודע להוריה, שהיא חרדה שיאשימו אותה בפשע שהיא נפלה קורבן לו, מאחר שדעתם לא היתה נוחה מעבודתה בבית-הקפה בקניון ובכלל מרצונה להרוויח את לחמה בעצמה ולהיות עצמאית יותר, או שיוודע לאנשי הכפר בכלל, והיא תיחשב למצורעת ואיש לא ירצה לשאתה לאשה. במצב זה היא מוצאת נחמה גדולה ביהודים שהיא פוגשת בעקבות מצבה: העובדת הסוציאלית ובתה שהיא בערך בת גילה, וחוזר בתשובה שהיא מתיידדת איתו במקום עבודתה. כולם רואים בה קורבן ראוי לחמלה של פשע אכזרי, ואינם מאשימים אותה בדבר, וכך היא מוצאת את עצמה נינוחה יותר בחברת מכריה היהודים החדשים, שנתפסים בעיניה כמאפיינים את החברה היהודית, ואילו ליחסיה הנינוחים והביתיים עם משפחתה ובני כפרה חודרת חרדה גדולה שמרחיקה אותה מהם.

וכל זה היה בשבילי מביך מאד לקריאה כי כשאני נאנסתי בהיותי צעירה מאד, כשאף אני רק יצאתי מבית הורי, פחדתי בדיוק כמו דוניא יותר מכל שהורי – היהודים – יגלו שנאנסתי, וכמובן יאשימו אותי באשמה כזו או אחרת שתמיד העלו נגדי. הרי גם כשרופא השיניים הזקן חיבק אותי נגד רצוני בהיותי נערה, בעודו מחייך חיוך נכלולי ושואל: זה נעים? זה נעים? ואני עונה לו "לא" דוקא בתקיפות, אבל הוא ממשיך לחבק אותי כאילו לא יניח לי לעולם, וצוחק צחוק מתגלגל שנשמע לי שטני, ולבסוף אני מצליחה לומר להורי שאני רוצה רופא שיניים אחר, ומאוחר יותר מספרת מדוע, והם מחמיצים פנים ונוזפים בי שלא סיפרתי מוקדם יותר, ואינם מציעים שום מלת נחמה ושום תמיכה. על האונס לא סיפרתי. כתבתי עליו שנים רבות אחר כך כשאבי כבר לא היה בחיים. אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה עניין דורי. הרי הורי כבר אינם בחיים, ולו חיו היום היו בני למעלה מתשעים שנה, ואני כבר אשה זקנה, והחברה היהודית השתנתה. אולי היום צעירות שנאנסות זוכות ליותר אהדה ותמיכה מהוריהן, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וגם התמיכה המקצועית שמוצעת היום לנפגעות אונס הרבה יותר מתקדמת ומכילה, ועדיין אינני מאמינה שהשינוי כה גדול, ואני משוכנעת שגם היום נשים ובוודאי צעירות רבות שנפגעות מפחדות פחד מוות שהוריהן יגלו ויאשימו דווקא אותן, שמעמדן החברתי ייפגע, שסיכויי הנישואים שלהן יפחתו דרמטית. הרי אנשים אינם משתנים כה מהר, ודעות קדומות מפעפעות גם אצל מי שמתיימרים להיות פטורים מהן, ולוואי והחברה היהודית היתה אכן כה מתקדמת כפי שהיא מתיימרת לראות את עצמה, בהתנשאותה על החברה הערבית החיה לצדה, כשחומה בלתי נראית אך מוחשית להפליא מפרידה בין שתי החברות האחיות.

ולמרות המבוכה הזו שחשתי אהבתי את הספר, שמתאר ברגישות יחסי אנוש שהם בסופו של דבר תמיד יחסים בין אדם יחיד לאדם יחיד, בין אם זהותם הלאומית והדתית זהה או שונה.

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

מאיר שלו / אל תספר לאחיך

 

חוץ מקובץ הרשימות "גינת בר" שמאד אהבתי וקראתי שוב ושוב, לא קראתי שום ספר של מאיר שלו למבוגרים. ניסיתי לקרוא את "עשו", כי הוא מספר על אופה ולפני שכתב את הספר מאיר שלו ראיין את אבי על המאפייה של סבי אברהם מרגלית בבנימינה. זאת היתה מאפייה קטנה ששירתה את בנימינה וגבעת-עדה, וסבי עבד בה עם שני פועלים. בשלוש או ארבע לפנות בוקר הוא היה קם ויורד למאפיה שהיתה ליד הבית. היו שם שני מערבלים והוא עירבב בהם קמח ושמרים ומים לבצק ואז חזר לישון עד שעלה הבוקר. כמה פעמים ירדתי איתו למאפיה וראיתי איך הוא מערבב את הבצק ומפעיל את המערבלים. כשעלה האור הגיעו שני הפועלים והם צרו כיכרות מהבצק שכבר תפח והברישו אותם במברשת רטובה שיבריקו והכניסו אותם לתנור על מרדה גדול מעץ. לצערי אני לא יודעת מה מאיר שלו שאל את אבי ומה אבי ענה לו. יכולתי בעצם לשאול את מאיר שלו אבל משום מה לא שאלתי אותו, אולי מפני שקראתי רק כמה עמודים מ"עשו" ולא רציתי להמשיך. אין לי מושג גם איך מאיר שלו הגיע בכלל לאבי, שזה דוקא מסקרן.

בכל אופן התחלתי לקרוא בחנות את הספר החדש של מאיר שלו "אל תספר לאחיך" והוא סיקרן אותי וקניתי אותו והוא באמת ספר מאד קריא, אבל לא ממש הצלחתי להחליט אם הוא פורנוגרפיה או ספרות. זה סיפור על שני אחים שגדלו בירושלים והבכור חי בארצות הברית ומגיע מדי שנה לביקור אצל אחיו בישראל, ואז הם מבלים לילה שלם בשתייה ודיבורים, רק שניהם לבדם, וכמובן הם מדברים על ההורים המנוחים שלהם שהיחסים ביניהם היו איומים ונוראים, וזה החלק הכי מעניין בספר לדעתי, ומספרים איש לרעהו על כל מיני אירועים מחייהם. בלילה הזה שבמהלכו מתרחש הספר, מספר האח הבכור לצעיר על אשה שהזמינה אותו אליה ואז לקחה לו את המשקפיים שבלעדיהם הוא כמעט עיוור, כדי שיישאר איתה עד הבוקר, וכך הוא מצא את עצמו כלוא בביתה, ליתר דיוק בבית שירשה מסבה במושב חקלאי מבודד למדי.

יש בספר המון תיאורים גרפיים של יחסי המין בין הגיבור והאשה המסתורית שאני מצאתי מייגעים למדי, אבל אולי זה כי אני זקנה, ואולי זה מפני שהמין בספר הזה הוא מאד טכני וחסר רגש, ומראש האשה אומרת לו שהיא רוצה לבלות איתו רק לילה אחד ויותר הם לא ייפגשו וזה נשמע מאד לא משכנע ולא סביר.

אם אשה רווקה חושקת בגבר יפה – בספר יש המון עיסוק ביופיו של הגיבור, שהוא על פי התיאור גבר חלש אופי ויפה תואר להפליא, שאפילו קוצר ראייתו שמחייב אותו לחבוש משקפים איננו מפחית מאומה מיופיו המדהים את כל רואיו ורואותיו – מדוע שאותה אשה רווקה שחושקת בו מאד תרצה לבלות איתו רק לילה אחד, ולא תרצה לקיים איתו קשר ממושך, אולי אף להינשא לו, מה שלפחות לכאורה יכול היה לקרות? איזו אשה תרצה לכלוא גבר למשך לילה כדי לקיים איתו יחסי מין שוב ושוב במשך אותו לילה בודד ואז לא לראות אותו יותר לעולם? ואיזו אשה שחושקת בגבר תתנהג אליו בצורה כזו שלא ירצה עוד לפגוש בה לעולם? ואפילו אם נחשוב שהאשה מטורפת, או נקמנית, כפי שמתברר בהמשך, עדיין הסיפור נשאר לחלוטין בלתי מובן. אם האשה כועסת עליו כל כך, מדוע שתרצה לבלות איתו בכלל, ואם היא אכן חושקת בו חשק עז כל כך, מדוע שתסתפק בלילה בודד ולא תרצה מערכת יחסים ארוכה? האשה המסתורית כל כך בלתי מובנת, והתנהגותה כל כך מנוגדת לכל היגיון, שאי אפשר להימנע מהמחשבה שמדובר בעוד פנטסיה גברית על אשה שהיא טורפת מינית וגם מטורפת, ובניסיון ספרותי להפוך את היוצרות: לקחת סיטואציה של גבר שחוטף אשה ואונס אותה שוב ושוב ולהפוך את התפקידים: הגבר מרגיש חטוף והאשה אונסת אותו שוב ושוב, מה שאיננו הגיוני במיוחד, כי הוא חזק ממנה, כך מסופר, ומסוגל להכאיב לה. ואולי כל הסיפור הזה קשור בעצם להתבטאויות של מאיר שלו על me too ועל כך שחיי הגברים נעשו קשים יותר, שקשה לחזר ושהנשים יורות ירי אוטומטי ופוגעות בעוברי אורח תמימים שזאת אמירה שקרית ומטומטמת, של מישהו שמבלבל לחלוטין בין חיזור לבין אונס ותקיפה של נשים, שאין ביניהם שום דימיון ושום אדם סביר איננו מתבלבל בין חיזור לבין תקיפה ואונס. ההתבטאויות של שלו היו כנראה קשורות גם להרשעה ולעונש המאסר שנגזר על חברו הטוב קצין המשטרה ניסו שחם, שכפה את עצמו על שוטרות שהיו כפופות לו, וכל הסיפור הזה נועד כנראה להראות שגם גברים הם חלשים ושנשים יכולות להתעלל בהם, ולכן הוא נתן בספר לגברים תפקידי נשים ולנשים תפקידי גברים: אהובתו של הגיבור מתחילה איתו ואחר כך נוטשת אותו והוא נשאר שבור וכאוב לכל חייו, והאשה שסביבה מסתובבת עלילת הספר היא טורפת מינית מטורפת ונקמנית, רק שהיפוך התפקידים הזה, מכיוון שנועד רק לשרת מטרה ספרותית – למקם את הסיפור במשך לילה יחיד - או אידיאולוגית – לתקוף את הנשים שאינן רואות בתקיפה מינית חיזור, איננו מתאר נשים אמיתיות, שגם אם יש להן אופי מפלצתי הן עדיין נשים וחיות בעולם שמפלה ומדכא נשים, אלא פשוט מתאר התנהגויות של גברים ומלביש אותן על דמויות נשים, וזה אולי מאד קריא אבל מאד לא אמין, וכך רק הגיבורים הגברים הם דמויות משכנעות, ואילו הנשים, האהובה והשובה גם יחד, הן רק פנטסיות שנועדו להוכיח כמה נשים יכולות להיות אלימות ופוגעניות בדיוק כמו גברים, שזה אולי נכון בתיאוריה, אבל צריך כנראה להכיר נשים אמיתיות כאלה בכדי לכתוב דמויות ספרותיות שהן יותר מפנטסיה פורנוגרפית.

 

מאיר שלו, אל תספר לאחיך, עם עובד, 2022

 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

זה תמיד מאוחר מדי

 

הטענה הכי נפוצה שהעלו נגד קולט אביטל היא מדוע חיכתה ארבעים שנה כדי לספר ששמעון פרס ניסה לכפות את עצמו עליה בכוח, מדוע סיפרה על כך רק עכשיו, כשכבר אינו בחיים. אבל קולט אביטל סיפרה על כך בזמן אמיתי למשפחתה ולחבריה הקרובים. לציבור הרחב היא לא התכוונה לספר דבר, לא אז ולא עכשיו. אבל כתב "הארץ" גידי וייץ קבע איתה ראיון לרגל הוצאתו לאור של ספרה האוטוביוגרפי, ולפני הראיון הלך לדבר עם מקורביה, וחקר אותם על שמועת הרומן בין קולט אביטל לשמעון פרס. השמועה הזו נפוצה בכל המדינה ואפילו אשה בלתי מקושרת כמוני שמעתי אותה גם במספרה וגם במקומות אחרים כעובדה שאין עליה עוררין. כידוע גם שרה נתניהו ראתה לנכון לדבר על הרומן כביכול בין קולט אביטל לפרס כאילו היה עובדה ניצחת. אני עצמי תמיד פקפקתי בסיפור הזה, מפני שגרתי קרוב לקולט אביטל והכרתי אותה אישית, אמנם היכרות שטחית ביותר, ועדיין הכרתי אותה מספיק כדי לחשוב שהשמועה איננה נכונה. ואכן כשגידי וייץ חקר את מקורביה של קולט אביטל על הרומן כביכול בינה לבין פרס, הם סיפרו לו את מה שידעו על כך שפרס תקף אותה, והוא שאל אותה על כך בראיון, והיא לא רצתה לשקר לו מכיוון שכבר שמע מחבריה את האמת, וכך הסיפור על פרס הפך לכותרת הראיון, למרות שזאת לא היתה כוונתה המקורית של קולט אביטל שרק רצתה לדבר על הקריירה שלה והספר שלה שבו לא הזכירה את מה שקרה לה עם שמעון פרס, שמאד השפיל וציער אותה, כי היא ציפתה ממנו ליחס מקצועי, והוא התייחס אליה כמו לאובייקט מיני. אפשר כמובן לראיין את קולט אביטל על הקריירה שלה בלי לדבר על היחס אליה מצד שמעון פרס, אבל אולי גידי וייץ צדק בכך שחשב שהיחס לקולט אביטל מצד שמעון פרס מראה הרבה על מצבן של נשים מוכשרות ומשכילות שמנסות לממש את כישוריהן ולפתח קריירה וזוכות ליחס משפיל ומבזה כאילו כל קיומן הוא בסיפוק תאוותיהם של גברים, שמוחק את כל כישוריהן והישגיהן המקצועיים.

קולט אביטל חשבה שהלקח מסיפורה הוא שאפשר להתגבר על הדברים האלה ולפתח קריירה למרות היחס הכוחני והמשפיל לנשים מצד גברים ובעצם מצד החברה כולה. אני לצערי חושבת שהיא אופטימית מדי. היה לה מזל שפרס היה כוחני כלפיה אך לא ממש אלים, והיא הצליחה להדוף אותו מעליה וללכת והוא הניח לה. לא כל הגברים מוותרים כשהאשה מתנגדת. יש כאלה שמפעילים כח רב על האשה ומצליחים לבצע מעשים מגונים ומעשי אונס שהאשה איננה מצליחה להתנגד להם גם כשהיא צועקת ונאבקת, וגם גברים שאינם אונסים מפלים נשים לרעה בקידום ובשכר ופוגעים קשות בקריירה שלהן, כך שבפועל רבות מהנשים אינן מצליחות להתמודד ולהתגבר וחשוב לדעת שהן אינן אשמות בכך וצריך לכבד גם את הנשים שמתקשות להתמודד עם היחס המחפיר של החברה לנשים.

יכול להיות שלי אישית קל לקבל את סיפורה של קולט אביטל כי אף פעם לא הערצתי את שמעון פרס ולא אהבתי את הנכלוליות ואת רדיפת הכבוד שלו, למרות ששנים רבות הצבעתי למפלגת העבודה, ואני חושבת כמו קולט שלשמעון פרס היו כישורים מצוינים ושהוא תרם למדינת ישראל רבות. אני גם חושבת שלמרות שפרס כפה את עצמו על קולט אביטל בכוח, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין משה קצב שלא רק ניסה לכפות את עצמו על נשים אלא אנס אותן בצורה מאד אלימה, ומידת האלימות שגבר מפעיל היא המרכיב הקובע את מידת הנפשעות של מעשיו, בדיוק כמו ששוד אלים הוא פשע חמור בהרבה מגניבה. אבל הסיבה העיקרית שאני מרגישה הזדהות עם קולט אביטל היא הניסיון האישי שלי שהיה חמור יותר מפני שעוד הייתי ילדה, או אם רוצים מאד לדייק נערה. אפילו אינני זוכרת בת כמה בדיוק הייתי אז. אולי בת שש-עשרה ואולי פחות.

ואינני מדברת עכשיו על האונס שעברתי בגיל קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר, אלא על רופא שיניים זקן שהורי שלחו אותי אליו והוא נהג לחבק ולמשש אותי בכוח ואפילו לא התבייש לשאול: "זה טוב מה שאני עושה?" ועניתי לו בפשטות "לא" אבל הוא צחק ולא חדל ממעשיו. הוא אמר לי לבוא אליו פעם בשבוע כדי שיטפל כביכול בשיני בינה שלא צמחו כסדרן והיה צריך להוציאן בניתוח, מה שקרה כשהגעתי סופסוף לרופא הגון. אותו אשמאי זקן רק מרח לי מדי שבוע חומר הרגעה נגד הכאבים וביקש שאבוא בשבוע הבא כדי שיוכל למשש אותי שוב. לא ידעתי איך לצאת מהתסבוכת כי פחדתי לספר להורי מה באמת קורה, כי הייתי רגילה לכך שבכל פעם שמישהו פגע בי הורי האשימו אותי ולא את הפוגע. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לשכנע את הורי ש"הטיפול" איננו עוזר לי ושצריך רופא שיניים אחר. רק כמה חודשים מאוחר יותר אזרתי עוז לספר להורי שהרופא הזקן כפי שביטאתי זאת "שולח ידיים" ובגלל זה רציתי לעזוב אותו. לא זכיתי לא לחיבוק ולא לחמלה. הורי רק חזרו ונזפו בי על כך שלא סיפרתי להם מיד. אני לא יודעת אם אמרו משהו לאותו רופא או התלוננו עליו, אבל נראה לי שלא התלוננו, כי לו היו מתלוננים היה בא חוקר נוער לחקור אותי, ואיש לא בא. אני מניחה שבעולם מושגיהם של הורי הייתי אכן אשמה בכך שהרופא עשה בי מעשים מגונים, כי כמו שמקובל גם כיום וכמו שקרה למתלוננות על משה קצב, כשאשה מתלוננת על מעשים מגונים או אונס, מיד יש מי שמכריז שהיא זונה, נפקנית ומופקרת, וכל מה שקרה לה פשוט הגיע לה. אני עצמי כלל לא העליתי בדעתי אז להתלונן במשטרה.

בין האירועים עצמם לבין המועד שבו גיליתי להורי את האמת על רופא השיניים הזקן שנראה לכאורה כה בלתי מזיק עברו שבועות או לכל היותר כמה חודשים עד שאזרתי אומץ לספר את מה שכל כך העיק עלי ובגלל שפחדתי גם מהרופא וגם מהורי – בצדק, כפי שהתברר לי שוב ושוב – נדרשתי לזמן הזה לא רק כדי לאזור אומץ, אולי יותר משאזרתי אומץ לספר הדברים שהעיקו עלי כל כך פשוט התפרצו ממני בשיחה אחרת. אבל הורי לא חדלו לגנות אותי על כך שלא סיפרתי להם מיד. זה היה הדבר היחיד שאמרו לי בנושא. לא זכיתי מהם לא להבעת צער על מה שעבר עלי, לא לתמיכה ולא לנחמה.

כמו שמעון פרס, הורי לא היו האנשים הגרועים ביותר. יש הורים גרועים מהם, שגם מכים את הבת שהותקפה או מתנכרים לה. תמיד יש מישהו גרוע יותר שמעניק לנו פרופורציות על חיינו ועל עולמנו. אבל כשבאים לנשים בטענות מדוע חיכו שנים רבות כדי לספר, או למה לא התלוננו על תוקף בחייו, אני תמיד נזכרת בעצמי ננזפת שוב ושוב שנדרשו ממני כמה שבועות או חודשים כדי לספר להורי שנעשו בי מעשים מגונים בעודי נערה צעירה ורזה במשקל ארבעים קילו בערך, שאפילו גבר זקן היה מסוגל לכפות את עצמו עלי, ומזל גדול שהסתפק במעשים מגונים ולא הרחיק לכת מכך. מי שאנס אותי כשהייתי מעט יותר בוגרת היה גבר צעיר מאד שיצאתי איתו לסרט ועליתי אליו הביתה בידיעה שהוא בחור טוב ובן-טובים. טעיתי כל כך. אט אט איבדתי את האמון בבני אדם. זה היה תהליך. זה לא קרה בבת אחת. זה תהליך שמעולם לא הסתיים ועדיין הולך ונמשך גם בימי זקנתי.

ואני חושבת על קולט אביטל ואומרת לעצמי – גם לו סיפרה מיד, גם לו התעמתה עם שמעון פרס בחייו, היו מתגוללים עליה בתירוצים כאלה ואחרים. כשאשה מספרת שנעשו בה מעשים מגונים תמיד יהיו מי שיאמרו שזה מאוחר מדי, בזמן הלא נכון, לא בסדר וממש מיותר.

יובל אלבשן מכה שנית

 

הבוקר שמעתי את יובל אלבשן בתכנית הבוקר בערוץ "כאן" במופע צביעות בוטה במיוחד. באוזני המנחים האוהדים קלמן ליבסקינד ורועי שרון – לא בדיוק פמיניסטים דגולים - הוא התנפל על השופטת בדימוס דליה גנות שסיפרה בראיון למוסף "הארץ" ביום ששי האחרון על קלדנית שסיפרה לה בדמעות ששופט שישב לידה בזמן עבודתה באולם המשפט שלח את ידו וליטף את ברכיה תוך כדי הדיון. גנות סיפרה שפנתה למנהל בתי המשפט ודיווחה לו על כך, אבל לא נעשה דבר והשופט קודם.

יובל אלבשן הצבוע גינה את השופטת על כך שסירבה למסור פרטים על זהות השופט והמתלוננת, מפני שלטענתו "חייבים לחקור את העניין". אלבשן הצבוע חזר ואמר כמה הקלדניות מוחלשות וכמה הוא דואג להן ולמצוקתן.

אבל זו היתה הצגה שכנראה עבדה על אנשים כמו יובל אלבשן שמתגייסים להגן על תוקפים מיניים, כפי שאלבשן הגן על יצחק לאור, וזאת בטענה שאין אישום פלילי, תוך התעלמות גמורה ממצבן הקשה של נשים מותקפות למול מערכת המשפט שיש בה אנשים כמו השופט הנ"ל וגם כמו הפרופסור יובל אלבשן, שאינם תוקפים נשים בעצמם אך ישמחו להגן על גברים תוקפים ולנצל את יתרונם החברתי העצום למול הנשים המוחלשות.

ברור לגמרי כי מי שניסתה להגן על הקלדנית המותקפת היא השופטת גנות, ומי שמנסה לפגוע בה בכסות שקרית של הגנה עליה הוא יובל אלבשן. הרי לו רצתה הקלדנית בחקירת משטרה ובאישום פלילי, היתה מתלוננת במשטרה ולא היתה פונה לשופטת. היא פנתה לשופטת מפני שחששה ללכת למשטרה וחששה שבמצב שבו מלה שלה עומדת כנגד מלה של שופט, איש לא יאמין לה, ולא רק שלא יעשו עמה צדק – מי כמוני יודעת כמה קשה לזכות במערכת המשפט בצדק, וכמה נדיר ששופט אכן עושה צדק עם קרבנות אלימות – אלא שהשוטרים והשופטים שיזדהו עם עמיתם שסרח ולא עם הקלדנית המותקפת, ואם לא הם מקורביהם, יחשפו את זהותה, יבזו אותה וירדו לחייה, כפי שקורה לרוב הנשים שמתלוננות על תקיפה מינית, ואפילו כשמדובר בנערה בת ארבע עשרה שנאנסה על ידי שלושה נערים ערבים ונותרה פגועה פגיעה נפשית קשה, כפי שצפינו לזוועתנו בתכנית "המקור".

כאשר נשים מעדיפות לשטוח את תלונתן ברשתות החברתיות שבהן חולשתן החברתית מתאזנת במידה מסוימת על ידי השגת תמיכה ציבורית – גם במקרים אלה מדובר לרוב בנשים פחות מוחלשות – תוקפים אותן על כך שלא הגישו תלונה במשטרה, כאילו אין יודעים שסיכוייה של אשה נפגעת שבכלל יתנהל הליך משפטי בעניינה הוא קלוש ביותר וסיכוייה לזכות בו ולקבל פיצוי מבלי לעבור גיהנום מידי ביריונים שנכונים לתקוף כל אשה בכל עניין כמעט אינם קיימים. גם במקרים שעוררו שערוריה ציבורית נרחבת חלק מהתלונות נמחקו בגלל התיישנות, חלק, כמו במקרה של אורלי רביבו, לא נכללו בהליך בגלל פרקליטים שוביניסטים שהעדיפו שלא לנהל משפט מכיוון שהחליטו שסיטואציות מובהקות של אונס וניצול מיני ביחסי מרות הם "רומן אהבים", וחלק נדונו וזכו לענישה ברף הנמוך ביותר – עבודות שירות על תקיפות מיניות קשות שהוגדרו ללא כל בסיס עובדתי כ"הטרדה מינית" כאשר היה מדובר עובדתית בתקיפה לכל דבר. במקום לשפר את המערכת כך שנשים תרגשנה בטוחות להתלונן, תוקפים ומבזים את הקרבנות, בין אם הן מתלוננות ובין אם אינן מתלוננות. הדרישה לחקירה היא לגיטימית רק כאשר היא מגיעה מצד הקרבן, שמחליט להתלונן ולעמוד בכל מה שכרוך בכך במציאות המשטרתית, המשפטית והחברתית כפי שהינה. השאלה למה לא התלוננת, או בגרסתה נוסח אלבשן, מדוע השופטת איננה מוסרת פרטים שיאפשרו פתיחת חקירה, איננה שאלה של מי שמעוניין להילחם בעבירות מין, אלא של מי שמעוניין להשתיק את המתלוננות, כאשר הן מוצאות מסלול עקיף, מוגן יותר, לשטוח את תלונתן ולהביאה לדרגים הגבוהים יותר, מבלי לחשוף את עצמן לחוליי החברה והמערכת. יובל אלבשן איננו תוקף את השופטת גנות כדי להגן על הקלדנית, אלא כדי להגן על המערכת ועל מעמדם הפריוילגי של גברים, כפי שעשה כאשר הגן על יצחק לאור, שבמשך שנים רבות פגע והתעמר בכפופים לו ובמי שמעמדם היה נמוך וחלש משלו. את הצביעות והרשעות שלו בניסיון לחשוף בכוח קרבן עבירת מין שאיננה מעוניינת בחשיפה ואיננה רוצה להתלונן, וזאת בתחפושת שקרית של לוחם בעבירות מין שהוא מעולם לא היה, צריך לדחות בנחישות. אין לנו כנשים צורך בפטרונותו התוקפנית של יובל בשן. כשנרצה להתלונן במשטרה נסתדר בלעדיו, וגם כשנרצה להתלונן בדרך אחרת ובמסלול אחר זכותנו לעשות כן מבלי שיכפה עלינו להתמודד עם מערכת שבה אנו נחותות ולרוב מפסידות מראש.   

הבמאי הקוריאני קים קי דוק

 

מאז שנודע לי שהבמאי קים קי דוק נפטר מקורונה אני חושבת על סרטו "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהוא סרטו היחיד שצפיתי בכולו, והוא אחד הסרטים שנחרתו בזכרוני במיוחד, וחשבתי על הסרט הרבה גם שנים אחרי שראיתי אותו, וגם עכשיו אני רואה לפני העיניים תמונות מהסרט הזה, שכולו מתרחש באי שמנותק מהעולם והוא עולם בפני עצמו. גיבור הסרט הוא נזיר שתחילה חי באי לבדו ואחר כך מגדל בו ילד של אשה מסתורית שמגיעה לשם וזהותה איננה ידועה והיא משאירה את הילד ונעלמת, והנזיר מחנך אותה. כשהילד מתעלל בבעלי חיים וקושר אליהם אבן, הנזיר קושר אבן על גבו כדי שירגיש כמו בעלי החיים, וכשהוא מוריד מגבו של הילד את האבן הוא אומר לו שהאבן תישאר עכשיו על לבו. החלק הזה בסרט השפיע עלי מאד, לכן היה לי מאד מוזר לקרוא שקים קי דוק הואשם שבסרטו ה"אי" שלא ראיתי, הוא התעלל בדגים וצפרדעים, וזה הדבר הכי פחות גרוע שהוא מואשם בו.

הילד גדל לנער ולאיש ומתאהב בנערה שמגיעה לאי ועוזב איתה ואחר כך חוזר לבדו, ואפשר להבין מקטעי עיתונים שהוא רצח את אשתו, אבל זה לא ברור לגמרי. לא מדברים בסרט הזה הרבה. ככל שהזמן עובר מדברים פחות, ובסוף הנזיר מצית את עצמו למות. כל כך הושפעתי מהסרט הזה, למרות שהיה לי ברור שישנם בו דברים שאינני מבינה, למשל כתובות בקוריאנית שלא תורגמו. זה היה סרט יפהפה וגם מטריד, כי חושבים אם הילד שגדל אצל הנזיר באמת רצח את אשתו וזה מטריד כל הזמן, ולמה הוא מתאבד, ואם הסיפור מעגלי ובעצם הנזיר הזקן הוא הצעיר שרצח את אשתו ובסוף הוא מתאבד ולא ברור למה כי רואים מה הוא עושה אבל הוא לא מסביר את עצמו, רק עושה דברים, ואם הכתובות שהוא כותב בקוריאנית על סף ביתו מסבירות משהו, לא יכולתי להבין. שאלתי את עצמי אם חוסר ההבנה הוסיף לקסם של הסרט, ונדמה לי שכן, אבל עיקר הקסם הוא בנוף של האי, בטבע היפהפה ובהתבוננות השקטה בו. יש בסרט הזה שקט מיוחד שאיננו רגילים אליו בתרבות שלנו, והיה ברור שהוא מכניס אותנו לעולם אחר שלרוב אין לנו כניסה אליו, וגם זה היה חלק מהקסם של הסרט.

עכשיו אני חושבת, אולי ההתייחסות לבעלי חיים והמקום הרב שלהם בסרט הזה "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהיה סרטו הידוע והמצליח ביותר, נועד לפייס את האנשים שכעסו על ההתעללות בבעלי חיים בסרט "האי", כלומר שזו היתה התייחסות מחושבת להשיג תגובה מסוימת, וזה מאד מקלקל את הזכרון היפה של הסרט. וזה רק הדבר הפחות גרוע שאני מבינה על קים קי דוק.

רק עכשיו לאחר שהוא מת וכתבו עליו בעיתונים למדתי יותר על הסרטים שלו ועליו, ואלה היו דברים נוראים. שחקניות התלוננו שהוא תקף אותן, דרש מהן לקיים סצינות מין ולקיים איתו יחסי מין, ושחקנית אחת התלוננה שבזמן צילומים באתר מרוחק הוא והשחקן הקבוע שלו אנסו אותה בכל לילה.

כשקראתי עליו נזכרתי שהיה עוד סרט שלו שהתחלתי לראות "להרגיש בבית" והפסקתי לראות באמצע, אני כבר לא ממש זוכרת למה בדיוק. משהו בסרט הטריד או הפחיד אותי ולא ניסיתי לראות עוד סרטים שלו, למרות שכשראיתי את "אביב קיץ סתיו חורף אביב" חשבתי שאני ארצה לראות כל סרט שקים קי דוק עשה. אפילו אחרי כל מה שקראתי אני עדיין חושבת שלא הוגן להשוות את הסרטים שלו לסרט הקוריאני "הפרטיזנים" שהצליח מאד השנה, שהוא סרט וולגרי מופרך ודוחה, והסרטים של קים קי דוק, למרות האלימות, עדינים ומסוגננים ויפהפיים. אבל גם זה מטריד, שיש בסרטים האלה מסרים מוצנעים שמתייחסים בסלחנות לאלימות נגד נשים ולרצח של נשים, כאילו היופי מכפר על הרצח. ואולי גם המסרים החיוביים, כמו המסר כלפי בעלי החיים, איננו מייצג את יחסו האמיתי לבעלי חיים, ויחסו לנשים היה מחריד. קשה לי מאד לחשוב על זה כי כל זה מזעזע, וקשה לי עם עצמי, כי קשה לי לוותר על הזיכרון של "אביב קיץ סתיו חורף אביב" שתמיד חשבתי שהוא אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיי והרבה נזכרתי בו וחשבתי עליו, ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

 

שרלוט קירק נגד ג'ימס פאקר ומשפחת נתניהו

 

את הידיעה הזאת קראתי תחילה בזווית העין כשישבתי לאכול, אבל מאז שקראתי אותה היא איננה נותנת לי מנוח. איתי שטרן כתב אותה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" והיא הופיעה תחת הכותרת "שרלוט קירק נגד הוליווד" (1.10.20). שרלוט קירק היא שחקנית בריטית צעירה שרצתה לשחק בסרטים בהוליווד. היא הגישה תביעה נגד ג'ימס פאקר, איל ההון האוסטרלי שהיה שותפו של ארנון מילצ'ן וקנה וילה סמוכה לזו של משפחת נתניהו בקיסריה שבני המשפחה השתמשו בה לעתים כאילו היתה גם שלהם. התפרסם גם שפאקר אירח את יאיר נתניהו בדירתו במלון דירות בתל-אביב ובאחוזתו בארצות-הברית, ואף מימן לו חופשות. יאיר נתניהו אמר למיטב זכרוני שפאקר הוא חברו, וזה נשמע לי מוזר כי פאקר מבוגר ממנו בערך בעשרים שנה. בעצם גם בנימין נתניהו אמר שארנון מילצ'ן חבר שלו ובגלל זה הוא נתן לו מתנות.

הידיעה של איתי שטרן מתבססת על פירסום של המגזין Holywood Reporter שהוא שבועון בידור שעוסק בעיקר בתעשיית הסרטים ובמה שמסביבה, והידיעה של המגזין מבוססת על כתב התביעה שהגישה שרלוט קירק נגד ג'ימס פאקר. את מה שהצלחתי להבין מתוך הידיעה אני מנסה לסדר על פי מה שנראה לי כסדר הדברים הנכון, שהוא כפי שנראה לי כזה:

ג'ימס פאקר ניהל חברת הפקה יחד עם שותפו הבמאי ברט ראטנר, והאחרון הכיר בינו לבין השחקנית המאד צעירה שרלוט קירק, שאיתה ניהל ג'ימס פאקר רומן.

האירוע נשוא התביעה התרחש בשנת 2013. פאקר הביא את שרלוט קירק למפגש במלון פאר עם קווין צוג'יהרה, מנכ"ל ויו"ר אולפני וורנר, ואמר לה שהפגישה עם צוג'הרה היא הזדמנות חייה לקדם את קריירת המשחק שלה. הוא לקח אותה לסוויטה הנשיאותית שבה חיכה לה צוג'יהרה עירום ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. היא ניסתה לצאת משם אך ג'ימס פאקר, איש גדל-גוף, חסם את דרכה וגם הציע לה שלושים אלף דולר כדי שתסכים לשכב עם צוג'יהרה. קירק הסכימה, לדבריה מפני שחששה שסירוב ישים קץ לקריירת המשחק שלה שבקושי התחילה. בדיעבד התברר לקירק שימים אחדים מאוחר יותר נחתמה בין פאקר וראטנר לבין צוג'יהרה עסקת ענק שבמסגרתה מכרו את חברת ההפקה שלהם לאולפני וורנר בסכום של 450 מיליון דולר, ושפאקר שלח אותה לצוג'יהרה כדי לשכנע אותו לחתום על העיסקה.

צוג'יהרה סידר לקירק תפקיד קטן בסרט "אושן 8" והיא דרשה ממנו תפקידים נוספים, וכך גם מברט ראטנר, שענה לה שהוא לא חייב לה כלום, ושהיא זו שחייבת לו על כל הכסף שג'ימס פאקר שילם לה.  

עורך הדין של פאקר אמר להוליווד ריפורטר ששרלוט קירק ובן זוגה הנוכחי הבמאי ניל מרשל סוחטים את פאקר. עורך הדין של קירק אמר שקירק היא על הרצף האוטיסטי ושחבורה של גברים עשירים ניצלו אותה.

הדבר שהכי זיעזע אותי בסיפור של שרלוט קירק הוא האופן שבו ג'ימס פאקר חסם את דרכה ומנע ממנה לברוח. אני מרגישה מחנק כשאני חושבת על כך. שרלוט קירק איננה טוענת שנאנסה, אבל אני חושבת שזה אונס לכל דבר, אפילו אם היא הסכימה בסופו של דבר מחשש לקריירה שלה, או מתקוה שקיום יחסי מין עם צוג'יהרה יקדם את הקריירה שלה. אפילו אם נניח ששרלוט קירק היא אשה ששכבה מרצונה עם גברים חזקים בתעשיית הקולנוע, ושאין לה שום הפרעת אישיות שמקלה על אנשים לנצל אותה, זה איננו משנה דבר לגבי העובדה שפאקר סחר בה כמו בחפץ, ניהל איתה רומן וסירסר בה, ושצוג'יהרה ניצל את מעמדו כדי לשכב איתה, ושלצורך חתימת עסקת ענק בין שתי חברות בתעשיית הסרטים הקריבו אותה כאילו היתה בקבוק שמפניה שפותחים כדי לחגוג חתימת עסקה.

ואז לא יכולתי שלא לחשוב על יאיר נתניהו משוחח עם חבריו בהקלטה שהקליט אותו הנהג שהסיע אותם למועדון חשפניות ומדבר על החברה שלו כאילו היתה סחורה שמעבירים מיד ליד, וחשבתי שאולי הוא באמת חבר של ג'ימס פאקר ואלה ערכי המוסר בחוגם של האנשים האלה, שמשפחת נתניהו כל כך אוהבת להסתופף בחברתם: גברים עתירי כסף שסוחרים בנשים. ואלה הערכים של בנימין נתניהו שאומר על עצמו שהוא בליגה אחרת מן היריבים שלו, כי הוא מסתובב עם ג'ימס פאקר ועם ולדימיר פוטין ועם דונלד טראמפ, ושלושתם מתייחסים לנשים כמו לבובות משחק.

ומי שזאת צורת החשיבה שלו על נשים לא פלא שלא אכפת לו ששבעים אחוז מהמוצאים לחל"ת הם נשים, והמאמץ שלו איננו להגן על הנשים אלא לבטל בתואנה של מאבק בקורונה את הזכות הכי בסיסית של נשים להגנה מפיטורין בזמן הריון, ואלפי נשים בהריון פוטרו במהלך הסגר הקודם בברכתו של נתניהו, שתמיד שמח לכל תירוץ כדי לקעקע הגנה על עובדים חלשים. והיחס שלו לעובדי משק ביתו הוא בדיוק היחס שלו לאדם העובד בכלל ולנשים עובדות בפרט. ושרה נתניהו הרביצה לטבחית שלה בגלל שהיא לא החליפה את מפת השולחן והטבחית התעלפה ושרה נתניהו לא הרשתה להזמין לה אמבולנס. תמיד אומרים שנתניהו מסכן שיש לו כזאת אשה, אבל היחס של אשתו לעובדות משק הבית מיישם בדייקנות את הערכים של בעלה.

והיה עוד דבר בידיעה הזו שלא נתן לי מנוח. המיסגור שלה. איתי שטרן תיאר את שרלוט קירק כ"אשה שהשפיעה על חייהם של האנשים הכי חזקים בהוליווד", מפני שצוג'יהרה נאלץ להתפטר מתפקידו במארס 2019 לאחר שהתגלה כי הבטיח לשחקניות תפקידים בסרטים בתמורה לקיום יחסי מין איתו, וסיפורה של שרלוט קירק היה אחד מהסיפורים שהביאו להתפטרותו, וגם סגן נשיא אולפני NBC-Universal רון מאייר התפטר לאחר שהתגלה שניהל עם שרלוט קירק רומן בשנת 2012, כשהיא היתה בת 20 והוא בן 68 ולפי התקשורת האמריקאית מאייר היה אמור לשלם לקירק שני מיליון דולר כדי להשתיק את הפרשה. שטרן לא הזכיר את תנועת Me Too שנראתה לו כנראה לא קשורה לעניין, אבל היא מאד קשורה. אבל לא זה מה הייתי רוצה לשאול אותו. הייתי רוצה לשאול אותו, ואת העורך של הידיעה, אם שחקנית בת עשרים שבכירי תעשיית הסרטים, אנשים שיכולים להיות לא רק אבותיה אלא אפילו סביה, ניצלו את חלומה לקריירת משחק כדי לשכב עמה – ועם שחקניות צעירות אחרות, ונאלצו להתפטר לאחר שהתנהלותם נחשפה ברבים, האם אפשר לקרוא לשחקנית כזו "אשה שהשפיעה על חייהם של האנשים הכי חזקים בהוליווד"? האם האשה הנאנסת, או אפילו "מקיימת יחסי מין בהסכמה" תמורת תפקידי משחק בקולנוע, האם היא "אשה משפיעה"? או שכפי שאני חשה, לא רק הסיפור מעוות ומזעזע, אלא גם האופן שבו הוא מסופר, כי אחרי שאת נאנסת, את גם הופכת ל"שיחת מלתחה".     

עקרון פומביות הזיון או סטלה המגמרת חוזרת

עכשיו נותיר את החוק והמוסר בצד ונצלול לחלומו של נער ישראלי: לא אהבת נעורים ליפה של הכיתה, לא חיזור סבלני מהוסס, מבויש, והאושר המציף על אהבה ביישנית שמושבת, לא פרטיות, בשום אופן לא אינטימיות, לא מתנות קטנות ולא נשיקה מוגנבת, לא להחזיק ידיים בחשכת הקולנוע ולא להתחבק באין-רואים על ספסל בגן, לא ולא, כל זה נועד לחלשלושים, ולא לקרביים שבדרך. חלומו של הגבר גבר הישראלי בהתהוות הוא משגל מתועד בסרטון, רצוי באתר נופש מפוקפק, עם גויה נאה שאיננה מסרבת, כי לדבר על הסכמה בנסיבות האלה קצת קשה – הרי כשסירבה לשכב עם אחד החברים שנקראו לנצל את ההזדמנות זכתה למטר קללות ונזרקה מן החדר – ועוד העזה להתלונן על אונס המנוולת – כי אם היא לא מחתה כשיחסי המין עם נער אחד הפכו לעוד אחד ועוד אחד – ואנחנו לא נעצור מרצוננו הטוב, כי אם היא לא סירבה במופגן זה חוקי, מה זה חוקי, אלהים בעצמו ובכבודו עמד לצדנו, מרגע שהואשמנו באונס התחלנו מיד להתחזק – האם אלה אנשי חב"ד שמביאים לעצורים יחד עם האוכל הכשר גם כיפות, אולי גם טליתות, כי אין כמו יהדות בכלא? לו לפחות השאירו את אלהים בצד. אבל לא – אלהים נתן לנו את האשה לשעשוענו, וזה הכל היה בהסכמה. כלומר, אחרי שהיא שכבה בחדר עם אחד, הוא קרא לחברים לבוא, שייהנו גם, בזה אחר זה, כי אם אפשר אחד אפשר גם שניים-שלושה, ואם אפשר שניים-שלושה, כמו שאמר מותג הגבריות הישראלית רוני דניאל, אפשר גם שנים-עשר, מה כבר הבעיה. וכמובן שהיא הסכימה, כלומר, עוד לא ממש התנגדה, כשעוד אחד חדר אליה ועוד אחד, ואיך אמר עורך-הדין שלהם: כמה דנ"א בחורה אחת יכולה להכיל, ובכן תתפלא, עורך-דין נכבד, בחורה אחת יכולה להכיל את כל הזרע שהוחדר אליה, בהסכמה, כמובן בהסכמה, הנסיבות מראות שהיתה הסכמה מלאה, והיא היתה שיכורה, שזה אומר שמותר לאנוס אותה, אה, זה מזיק לנו? אז היא לא היתה שיכורה, היא היתה צלולה כבדולח והכל היה בהסכמה, ואלהים שמר עלינו, אלהים אוהב שאנחנו מזיינים גויות נאות שלא בדיוק מדברות עברית ולא בדיוק מבינות מי אנחנו ומה רצינו, וגם אנחנו לא בדיוק מדברים אנגלית, אבל לא צריך לדבר בשביל לזיין, אחד אחרי השני, הבחורה היא רק חפץ לסיפוקנו, ואנחנו נעלה עליה לפי התור וגם נצלם איך אנחנו מזיינים, שכולם יראו איזה גברים גברים אנחנו, כי זה מה שעושים גברים-גברים, תופסים בחורה שמסכימה לשכב עם אחד מהחבר'ה, והוא הראשון, אבל הוא רק הראשון, אחריו באים כולם ושוכבים איתה בזה אחר זה, וזה חוקי, וזה הכל בהסכמה, ואיזה עוול עשו לנו כשאמרו שאנחנו חלאות, שיבקשו מאיתנו סליחה, אנחנו נוער ישראלי למופת, ואחרי שכולם יראו ברשת איך זיינו בחורה בזה אחר זה וצילמנו והפצנו ברשת, ואחרי שכולם יבינו שאנחנו גברים גברים שאין כמונו גברים גברים, אנחנו נלך ליחידה קרבית ונזיין גם את הפלשתינים, ורוני דניאל יתמוגג מאיתנו, כאלה גברים שאין דברים כאלה, אולי אחר כך נלך גם לפוליטיקה ונזיין את כל השמאלנים שיראו מה זה, נטפס עליהם אחד אחרי השני, כמו שטיפסנו על הבחורה וזיינו לה את הצורה, הכל בהסכמה, וגם צילמנו והעלינו לרשת, שכולם ידעו, כי זיונים זה עסק חברתי, כמו שלא אוכלים לבד לא מזיינים לבד, תמיד מביאים גם את החבר'ה, ומשתפים, מאד חשוב לצלם ולשתף, שכולם יראו איך אנחנו מזיינים וידעו איזה גברים גברים אנחנו, הרי לא מזיינים מאהבה ואפילו לא להנאה, מזיינים בשביל להראות לחבר'ה, שכולם יראו וידעו שאנחנו גברים גברים ושגם אלהים היה לצדנו ושמר עלינו, שנישאר בדיוק כמו שאנחנו ולעולם לא נשתנה.

דן מרגלית תקף עיתונאיות

דן מרגלית תקף עיתונאיות. עיתונאיות שעבדו איתו באותה מערכת, וגם עיתונאיות שהתארחו אצלו כמגיש טלויזיה, אבל עיתונאיות, וכפי שציינה אחת מקרבנותיו, העיתונאית המוערכת חני קים, זו היתה השפלה נוראה, וזו בדיוק היתה המטרה. דן מרגלית לא תקף עיתונאיות רק מפני שהן היו בסביבתו. הוא תקף עיתונאיות מפני שמטרתו היתה לפגוע בעיתונאיות ולהשפיל אותן. קרבנותיו מציינות שראו בו עמית, ולפיכך ציפו שיתייחס אליהן כאל עמיתות, יחס מקצועי ומכבד, אבל התנהגותו של דן מרגלית נועדה לשרת מטרה הפוכה, להבהיר לעיתונאיות שבהיותן נשים הן אינן ראויות להיחשב לעמיתותיו ולזכות ביחס מקצועי ומכבד, וראוי שתדענה שהן אינן שוות ערך לו ולעמיתיו הגברים, אלא הן אך ורק צעצועי מין שלו. כמו זכר בבעלי החיים הוא נפנף מולן באיבר מינו, וכפה את עצמו עליהן בכוח, לאו דוקא כדי לזכות בסיפוק מיני, אלא כדי להבהיר: עיתונאי הוא גבר, עיתונאית היא אשה ולפיכך היא צעצוע מין. החשיפה של איבר המין ככלי נשק מאיים, שמאפיינת זכרים תוקפים אצל החיות, ממלאת כאן את אותו תפקיד עצמו שהיא ממלאת בעולם החי: להצהיר ולהוכיח אל מול סביבתי ועולמי שאני החזק והשליט, והנקבות הן רכושי ונתונות לשליטתי. המיניות הגברית מעולם לא שימשה לסיפוק מיני בלבד, תמיד היו לה תפקידים נוספים של הפגנת כוח, שליטה ודיכוי, בעולם החיות ובעולמם של בני האדם, שהם חיות בעלות כושר דיבור, ולכן תוקפנותן לובשת צורות מגוונות יותר משל בעלי החיים, במקרה הטוב צורות מעודנות ומתוחכמות יותר, של לעג ועלבונות כלפי עמיתות נשים, שגם הם מבטאים ניסיון השפלה ושליטה, אבל אצל דן מרגלית התוקפנות, חוסר היכולת להסכין עם כניסתן של נשים לעולם העיתונות והתבססותן בו, לבשה צורה חייתית לגמרי: בשליפת איבר מינו ודחיקתו אליהן בכוח הוא הראה להן מי הוא – זכר אלפא בעולם העיתונות, ומי הן – נקבות שזכותו לעשות בהן כרצונו, משל היו חפץ, והן הבינו שעליהן לבלוע את עלבונן ולשתוק אם ברצונן להישאר בעולם העיתונות. אנשים אינם מתלוננים על הפגיעה בהם כאשר הם מבינים שהפגיעה משקפת יחסי כוחות אמיתיים, שלדן מרגלית יש לא רק כוח גופני, אלא הרבה מאד כוח במערכת, והן עצמן חסרות-אונים, ואם תתלוננה נגדו לא רק שלא תזכינה לתמיכה ואהדה, אלא תהפוכנה לשק חבטות שלו ושל עמיתיו. לכן נשים שתקו, ושתיקתן העניקה לתוקפים ולתוקפנותם משנה תוקף. מנקודת ראותו מילא דן מרגלית תפקיד חינוכי: הוא חינך את העיתונאיות הנשים מהו מעמדן הנכון – לא נשות מקצוע אלא צעצועי מין – וכיצד עליהן לראות את עצמן ואת מקומן לעומת זה שלו. לכן כאשר העיתונאית אורלי אזולאי המותקפת הצליחה בקושי להיחלץ מאחיזתו ולברוח, הוא צעק אחריה: "ילדה רעה", "ילדה" משום שמעמדה של אשה הוא מעמד של קטינה נצחית, שהגבר תמיד רשאי לנהוג בה כמבוגר בילד, ו"ילדה רעה", שהרי התנהגה שלא כראוי בשיעור החינוכי שהעניק לה, במקום לציית לתפקיד צעצוע המין שדן מרגלית, בתפקיד שהעניק לעצמו כמבוגר בעל הסמכות, הגדיר עבורה.

אותם גברים שהשתמשו תמיד במיניות לא רק לצרכים ארוטיים, אלא לצרכי שליטה ודיכוי, הם אלה שמלאים זעם על הפמיניסטיות שחושפות את אופיה רב הפנים של המיניות הגברית, את האופי התוקפני, הפוגעני, המשפיל והמדכא שלובשת המיניות הזו, כשהיא מופנית נגד נשים אך ורק כדי לשלול את מעמדן האנושי והמקצועי, ולגמד אותן לדרגת צעצוע מין חסר כל זכויות, שאיננו זכאי אפילו לכך שיכבדו את גופו ואת המרחב הפרטי שלו. דוקא אלה שמרוקנים את המיניות מתפקידה הארוטי והופכים אותה לכלי נשק לצורכי דיכוי ושליטה, הם אלה שמתפייטים על יופיה של הארוטיקה שנגזלת מהם כביכול. אבל אין שום דבר יפה או אפילו ארוטי בגבר שכולא אשה בחדר נגד רצונה וחושף את איבר מינו ודוחף אותו אליה בכוח. זוהי אלימות קשה וניסיון אונס, שהוא אחת הפגיעות הקשות והטראומטיות ביותר, שכיום ידוע היטב שהטראומה של נשים נאנסות היא טראומה לטווח ארוך, ופגיעתה לעתים קשה יותר מפגיעת הלם קרב. העובדה שמדובר באדם מוכר, עמית, שניתן בו אמון, איננה מפחיתה מהפגיעה, רק מגבירה אותה.

לדברי חני קים, מי שהציל אותה מאונס ממש הוא העיתונאי המנוח אמנון דנקנר שנכנס לפתע לחדר וכיחכח בגרונו. נראה שדנקנר לא היה מאד מופתע למצוא את חברו הקרוב בעיצומו של ניסיון אונס. הוא לא צעק: מה אתה עושה? תפסיק! תעזוב אותה! לא ולא, הוא כיחכח בנימוס בגרונו, כמו ג'נטלמן אנגלי שפתח דלת חדר באחוזתו וגילה שם זוג משרתים מתעלסים. הוא לא הזדעזע. כך נוהגים גברים בחברה שיש בה תרבות אונס, גם המנומסים שבהם. להיות חברים של אנס זו איננה בושה, והיתקלות בניסיון אונס איננה מפיקה מהם זעם ובהלה, אלא כחכוח מנומס בגרון. האם השמיע דנקנר לדן מרגלית בארבע עיניים מלה של ביקורת? או שגם זה נחשב חדירה לפרטיות, כאילו היה מעשה האונס סוג של תינוי אהבים, ולא פשע אלים מהיותר חמורים.

וראוי להעיר גם על ההקשר של החשיפה: הפשעים האלה, נסיונות האונס האלה, נחשפו לא בגלל מה שדוקא השמרנים מכנים ברעש גדול "מהפכת MeToo", כאילו דוקא עידן טראמפ, שהוא עידן של נסיגה קשה לנשים, שיפר את מעמדן, מה שממש לא קרה, למרות שכמה גברים בכירים ותוקפניים במיוחד נאלצו להתפטר בעקבות חשיפת פשעי המין שלהם. החשיפות האחרונות בארץ ובחו"ל התרחשו כתגובת נגד של המפסידים: מכיוון שטראמפ לעג לד"ר כריסטין בלייזי פורד, שהעידה על התקיפה שתקף אותה בהיותם תלמידי תיכון השופט ברט קאוואנו, שהתמנה למרות עדותה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות-הברית, ובין השאר שאל טראמפ את השאלה הקלאסית של האנסים ותומכיהם (טראמפ עצמו הוא גם זה וגם זה): למה היא לא התלוננה? למה היא חיכתה עד עכשיו? וכך, בתגובה לדברי הביזוי האלה של המתלוננות, התעורר ברשתות החברתיות קמפיין "למה לא התלוננתי?" שהתפשט כשריפה בשדה קוצים: כמה אכזרי גם להטיל אימה על הקורבנות, וגם לבוז להם על כך שהם מפחדים להתלונן ולהתעמת עם תוקפיהם החזקים מהם. הפעם פעל הלעג של טראמפ כבומרנג: אם משפילים אותך ורומסים אותך ממילא, עדיף לפחות לדבר, ואנשים דיברו, גם נשים וגם גברים, וראוי לשבח מיוחד עיתונאי "הארץ" ניר גונטז' שחשף תקיפה מינית בהיותו נער, כי אין מדובר רק בגברים נגד נשים – מדובר בחזקים נגד חלשים, וגם ילדים ונערים נפגעים מתוקפנות מינית, מהסיבה שהם חלשים ופגיעים יותר, ועצם הפגיעות מעודדת אצל התוקפנים את תוקפנותם.

ודן מרגלית היה תמיד אדם מאד תוקפני. גם אם תוקפנות מילולית איננה מובילה בהכרח לתוקפנות מינית, אצלו היה בהחלט קשר בין תוקפנותו המילולית והמינית. רק פעם אחת היה לי המזל הרע לפגוש אותו בחיים, כשהמתנתי בתור ארוך במשרדי התלמידים באוניברסיטה על הר הצופים, ולידי עמד בתור הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' הקשיש ובסמוך לו דן מרגלית. מעולם לא החלפתי מלה עם איש מהם, ומפרופסור ליבוביץ', שהרביתי לפגוש באוניברסיטה ובשכונת מגורינו המשותפת, פחדתי תמיד, כנראה לא בצדק, בגלל פרצופו הזועם, אבל כשדן מרגלית בחיוך נוטף רשעות הקשה מולו: "פרופסור ליבוביץ' עומד בתור? חתן פרס ישראל?" וליבוביץ' ענה לו: "ולמה לא? כדי שדן מרגלית יכתוב שפרופסור ליבוביץ' איננו עומד בתור?" רציתי שמישהו ייתן לדן מרגלית סטירה. כולם שתקו, רק דן מרגלית קישקש ללא הרף, והפרופסור ליבוביץ' עמד בשקט ובסבלנות בתור למשרד האוניברסיטה, כפי שראיתי אותו אינספור פעמים עומד בתור לאוטובוס, או ממתין בסבלנות לתורו בדוכן הספרייה ומדבר עם הספרניות הצעירות בשקט ובנימוס, כפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.     

  

על נשים וכבוד האדם - תשובה לאורית קמיר

אורית קמיר מעולם לא נרתעה מלהכפיש ולפסול פמיניסטיות שגישתן שונה משלה, ובעיקר להאדיר ולפאר את עצמה על חשבונן, גם תוך כדי פגיעה קשה בנשים שהן קורבנות של אלימות גברית. לצורך זה מעולם לא נרתעה קמיר מעיוות וסילוף האמת, ומהתחבולה הזולה והנפוצה של סילוף עמדת מבקריה, ובעיקר המבקרות אותה, כדי להציג את עצמה כטובה מהן.

מאמרה ב"הארץ" ביום ו' 10.8.18 "פמיניזם זכויות אדם וחוה או פמיניזם זהותני", מציין שפל חדש בתהליך ההידרדרות של אורית קמיר לשמש כאבקת הכביסה של שונאי ותוקפי הנשים, שזה עיקר מפעלה בשנים האחרונות. תאוות ההאדרה העצמית שלה, שמתבססת על תפקידה המכריע בהכנסת עבירת "ההטרדה המינית" לספר החוקים הישראלי, שלכאורה מרחיבה את טווח ההפללה של עבירות המין הקלות, ולמעשה יוצרת בלבול וזילות של עבירות מעשים מגונים, הטרדה וביזוי שהיה להן גם קודם לכן כיסוי חוקי, בעבירת מעשים מגונים ובעבירות לשון הרע והאיסור לבזות ובעבירת הטרדה רגילה, ולא מעט פמיניסטיות סברו כבר אז שעדיף שלא להגדיר עבירה מיוחדת כזו, שכן תוצאתה בחברה פטריארכאלית שמרנית ותיאוקרטית כמו החברה הישראלית, תהיה זילות בעבירות המין הקשות יותר, שזה בדיוק מה שקרה: כיום מרבים בשיח הישראלי לכנות מעשים מגונים ואפילו מעשי אונס "הטרדה מינית", הגדרה שהיתה אמורה לכלול עבירות מין ברף הנמוך ולא עבירות מין חמורות, וגם מעשי אלימות, כשהם נעשים על ידי גבר כלפי אשה, מכונים "הטרדה מינית". כך אירע כאשר ח"כ איתן ברושי, שאורית קמיר נזעקת להגן דוקא עליו, היכה את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין. ח"כ ברושי לא "נגע" באיילת נחמיאס-ורבין ולא "הטריד" אותה, אלא היכה אותה. זאת עבירת אלימות, גם אם אין מדובר במכה קשה, וצריך היה לדרוש ממנו להתפטר מיד. "הטרדה מינית" זה מה שעשתה התקשורת לח"כ איילת נחמיאס-ורבין, כאשר התמוגגה לדון בישבנה בתיאורים שייצגו את אותו סוג פורנוגרפיה שמאפיין את הדיון באלימות נגד נשים, פורנוגרפיה שהודגמה בצורה מזעזעת במיוחד בתחקיר "המקור" על חקירת נערה שנאנסה בתחנת אוטובוס מבודדת על ידי שלושה נערים ערבים, וחוותה בנוסף לטראומת האונס הנוראה גם אימת מות.

לפני מספר שנים סטר פקיד בכיר על לחיו של חבר כנסת שכינה אותו "נאצי", ופוטר מיד ללא כל הליך משפטי, ואיש לא עירער על כך. לבי נטה דווקא לטובתו של אותו פקיד בכיר, כיוון שאינני סובלת את השימוש בכינוי "נאצי" בעימותים בין יהודים, הן משום זילות השואה שכרוכה בו והן משום שלדעתי עוצמת הקינטור שבכינוי זה היא כה גדולה, שהיא מצדיקה סטירת לחי, אבל הבנתי את חשיבות המסר הנגדי, שאלימות איננה נסבלת בשום תנאי. כאשר האלימות היא נגד אשה, היא מיד יורדת לדרגת "הטרדה" והעיסוק בה הופך לעיסוק פורנוגרפי במיניות, גם אם מהות העבירה היא באלימות הכרוכה בה ולא בהיבטיה המיניים. ח"כ איתן ברושי היה צריך להתפטר מיד, משום שהיכה חברת כנסת אחרת, וגם לו היכה גבר היה צריך להתפטר, כי אסור להרשות שחברי כנסת יכו אלה את אלה או יפעילו כל סוג אחר של אלימות איש כלפי רעותו. כך סולקה גם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בצדק רב, לאחר ששפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה. חברות בכנסת מחייבת התנהגות הולמת, והתנהגות בלתי הולמת של חבר כנסת מצדיקה דרישה להתפטרותו, שאיננה ענישה פלילית, אלא סנקציה ציבורית כלפי התנהגות בלתי הולמת מצד נציגי ציבור. בשלושת המקרים שהזכרתי: סטירת הלחי של פקיד בכיר לחבר כנסת שהובילה לפיטוריו של הפקיד, שפיכת כוס המים של חברת כנסת על חבר כנסת אחר, והמקרה האחרון של המכה שהיכה ח"כ איתן ברושי את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין, אין שום עניין של העדפת גירסת הקורבן, כפי שמנסה לרמוז אורית קמיר, שכן המעשים נעשו ברשות הציבור והיו להם עדים רבים, ואיש מהפוגעים לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את מעשהו, ולכן ניסיונה של קמיר להסמיך את פרשת ברושי לעדויות "גם אני" על פגיעות מיניות מהעבר, היא זריית חול בעיניים. כל אדם שחש עצמו נפגע רשאי לפנות לבית המשפט, אבל אין שום צורך לערב את בית המשפט כדי לפטר אדם בתפקיד בכיר עקב מקרה אלימות שנעשה ברשות הרבים ורבים נחשפו אליו. אם ח"כ ברושי חש נפגע מכך שעבירת האלימות שלו נדונה כעבירת מין, שאכן יש בה היבט כזה, אבל הוא איננו ההיבט המהותי בעבירה, עדיף לו שילין על הצורך הגברי לנצל את האירוע לעיסוק אובססיבי באיבר אינטימי של האשה שפגע בה, שבעיני העצים דווקא את הפגיעה באיילת נחמיאס-ורבין ולא במי שהיכה אותה היכן שהיכה, וגם הדגיש את העובדה שבניגוד לדברי קמיר, לא הרבה השתנה במעמדן של הנשים, שנתפסות כאובייקט יותר מאשר כאדם, ולכן קל יותר גם להפעיל כלפיהן אלימות ולחבוט בהן, שאפשר לנחש שהח"כ הנכבד לא היה מעז לחבוט כך בגבר. לכן גם השימוש התדיר של אורית קמיר במושג "כבוד אדם וחוה" שמרפרר לספרה (תמיד טוב להוסיף גם פרסום שיווקי), מקומם אותי, כי הוא יוצר את הרושם שזכויות אדם נוגעות רק לגברים, ולנשים יש זכויות אחרות, או שאין להן זכויות אדם. אני רואה חשיבות עליונה להזכיר בכל עת את פסוק היסוד של הווייתנו, שהוא הבסיס המוסרי-תרבותי למושג זכויות האדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". בחברה שבה נתפסת האשה כסוג נחות של הוויה, "בדרגה נמוכה של רוחניות" כדברי רבני עלי, ו"פונדקאית, רחם להחכרה שאיננה אם" בלשונם של מצדדי הסחר ברחמן של נשים, (כפי שהיטיבה לחשוף אותם בקלונם עירית לינור , שמעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית דגולה או רדיקלית), יש חשיבות עקרונית לציון העובדה שנהג להדגיש הפרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאשה קרויה אדם, ושראוי לרומם את פרק א' בספר בראשית המדגיש זאת על פני הסיפור המובא בהמשך, שבו מתוארת חוה, אם כל חי, כמי שנוצרה מצלעו של אדם, ואיננה נבראת בצלם אלהים כמותו. והרי בין שני הסיפורים האלה משתרע כל סיפורו של דיכוי האשה מאז ומעולם, ולא בכדי העדיפה המסורת היהודית את הסיפור השני.

גם במקרים מסוג זה של ארי שביט, שעיתונאית יהודיה אמריקנית האשימה בsexual assault, העבירה המקבילה לעבירת מעשים מגונים בישראל, שעוסקת באלימות מינית שאיננה מגיעה לכלל אונס, אין הכרח לפנות לבית המשפט, משום שעל העובדות לא היתה מחלוקת בין המאשימה לבין הנאשם שהודה והתנצל, ולא היתה דרישה מצדה לענישה פלילית שמחייבת דיון משפטי, וגם החלטתו של הנאשם לפרוש ממשרתו בעיתון "הארץ" היתה שלו ולא נכפתה עליו. אורית קמיר כלל לא היתה צריכה להתערב בעניין זה, אבל היא לא עמדה בפיתוי להציג את עצמה כמין אפיפיורית של עבירות המין כנגד נשים, שבסמכותה להעניק עליהן מחילה לעבריינים, סמכות שאיש לא העניק לה ומן הסתם גם לא האל הטוב. בכך היא שימשה כאבקת כביסה של אדם שהציג לה גירסה שהחניפה לה ובעיקר לעצמו, ואם יש לה טענות למי שממהרים לשפוט ללא בדיקה מעמיקה, מוטב שתבוא בטענות לעצמה, על כך שנרתמה לעזרתו של אדם שהודה בהתנהגות מינית בלתי ראויה אבל לא בחומרת והיקף הפגיעה שלו בנשים, שבעבר סברתי שהיא נובעת מיוהרה חסרת מעצורים, וכעת לאור מה שנודע לי שלא מרצוני, אני סבורה שהאיש סובל מבעיה נפשית שזקוקה לטיפול מקצועי, ולא למופע יחצ"נות עם אורית קמיר, שבה היא שוללת כדרכה את קיומה של עבירת התקיפה המינית, כאילו איננה יודעת שזו העבירה המקבילה בארצות הברית למעשים מגונים, ומוזילה הן את הקורבנות והן את חומרת הפגיעה.

אבל קמיר, שמאז שפירסמה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית, שלא לי להחליט אם היא אכן כזו, עסוקה בעיקר בקידום עצמי ובחנופה לחזקים בחברה, התגייסה לסייע לשביט ומן הסתם גם למעסיקו עמוס שוקן, שסיפק לה בזמנו סיקור אוהד מעל דפי "הארץ", כשלחמה על הקריירה האקדמית שלה. אותו עמוס שוקן גם לא התבייש לטעון שלא פעל נגד יצחק לאור, מכיוון שבזמן שהועלו נגדו האשמות בעבירות מין קשות, טרם נכנס לתוקף חוק ההטרדה המינית של אורית קמיר. אורית קמיר לא טרחה כמובן להעיר לשוקן שהעבירות שבהן האשימו נשים את יצחק לאור הן עבירות חמורות שהיו אסורות מאז ומתמיד, ואין להן כל נגיעה לחוק ההטרדה המינית שלה, שעוסק בעבירות מין ברף הנמוך, שגם הן ברובן המכריע נאסרו על פי חוקים אחרים מראשית ימי המדינה, כך שאפילו עמוס שוקן אמור היה להיות מודע לקיומן. אורית קמיר בעצמה, בשאיפתה להאדיר את עצמה כמכוננת עבירת ההטרדה המינית, תורמת במאמרה למגמת הזילות הזאת של עבירות מין קשות, כשהיא מספקת אמירות שגורמות לשפשף את העיניים לנוכח בלבול היוצרות שלה:

"הפמיניזם המכונה בעברית "רדיקלי", הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכאלי המשעבד נשים בקבוצה ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה, שהתהווה בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70, זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה והגבלת הפלות הם כלים מערכתיים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים." ובכן הטרדה מינית היא העבירה שעומדת אצל קמיר בראש עבירות דיכוי הנשים, ולצדה "גם אונס" ופשעי מין חמורים אחרים. אין פלא שקמיר מאד חביבה על גברים בעלי הון ועוצמה חברתית, שמשתמשים בה כדי לשמר את עליונותם על פני הנשים, ולמנוע מנשים שהיו קורבנות לאלימות גברית את מעט הצדק שהן מנסות לקושש לעצמן, כשהיא מורידה אותן לדרגת מתלוננות על "הטרדה מינית" בלבד, שגם בה היא מרבה לפקפק.

אורית קמיר תמיד התאימה את עצמה לרוח הזמן. לפני עשור, כאשר הקהילה הלהט"בית היתה הרבה יותר נרדפת והרבה פחות פופולארית – ולא, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, בניגוד לטענתם של ירון לונדון ואחרים, לא שינתה בן-לילה את מעמד הלהט"בים בחברה הישראלית, ולפני עשור היה קשה מאד למצוא במצעדי הגאווה פוליטיקאים שאינם חברי מר"ץ וחד"ש, וגם קמיר התנגדה אז למצעדי הגאווה ולא גילתה שום אהדה לזכויות הלהט"בים. כעת היא מקפידה לציין שאין להפלות על רקע נטייה מינית, ושומרת על שתיקה גמורה בעניין הדרישה להרחבת הסחר ברחמן של נשים בישראל, שרומס את כבוד האדם (או לשיטתה כבוד חוה) שלהן. תמיד טוב להחניף לחזקים ולהפנות את הגב לנשים החלשות והשכוחות. וזה כנראה מה שבאמת מפריע לה, שתנועת "גם אני" והשימוש ברשתות החברתיות בפרט, מעניק קול גם לנשים שאין להן העוצמה החברתית והתמיכה הגברית שיש לאורית קמיר, ולפעמים הקול הזה, כמו הרשימה הזו בבלוג הזה, שלא יכלה להתפרסם בעיתון הבית של קמיר, "הארץ", מופנית גם נגדה. אבל אורית קמיר צריכה להבין שהזכות למחות על עוולות נגד נשים נתונה לכל אשה ואשה מתוקף היותנו בנות אדם, ואיננו צריכות לשם כך את אישורה.

"האונס של ריסי טיילור" בפסטיבל הסרטים בירושלים

סיפור האונס של ריסי טיילור בשנת 1944 איננו סיפור שמוביל לקתרזיס. למרות שריסי דיברה, וזיהתה את תוקפיה, לא העמידו אותם לדין ולא הענישו אותם. למרות שהפעילים לזכויות השחורים, ובפרט רוזה פארקס שהתפרסמה בשל סירובה לעבור לאחורי האוטובוס, אבל היתה פעילה ותיקה לזכויות שחורים וטיפלה במיוחד בנשים שחורות שנאנסו על ידי לבנים, התערבו ולחצו והשיגו שימוע נוסף, השורה התחתונה היתה זהה: התוקפים של ריסי טיילור, ששבו אותה באיומי רובה ואנסו אותה בזה אחר זה, שבעה צעירים לבנים, הבוגר ביניהם חייל בן שמונה עשרה, הוא זה שאיים עליה ברובה, והצעיר ביניהם בן ארבע-עשרה, הוא היחיד שלא אנס אותה, ששת האחרים אנסו אותה והתעללו בה במשך שעות, ואחר כך היא לא יכלה עוד להרות וללדת, נותרה לה רק בתה היחידה שלימים נהרגה בתאונת דרכים, והותירה גם כן אחריה בת יחידה, מעולם לא הועמדו לדין. החיים של ריסי היו נוראים, אבל היא האריכה ימים עד גיל 97, ובשנת 2010 פירסמה דניאל מקגוויר את ספרה "בקצה האפל של הרחוב" על האונס של נשים שחורות והתנועה לזכויות האזרח. זה קרה שנתיים אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא, ובשנת 2011 התנצל בית המחוקקים של אלבמה בפני ריסי טיילור על כך שלא נעשה עמה צדק, וריסי טיילור האריכה ימים כדי לקבל את ההתנצלות הזאת. אלה היו ימיו של ברק אובמה, ונדמה היה שנפתח לשחורים בארצות הברית עידן חדש, והספר של דניאל מקגוויר והסרט התיעודי של ננסי בוירסקי, והרעש שהם חוללו,  נראים לי כמו תוצר של עידן אובמה, אבל שמונה השנים האלה עברו, ועכשיו יש נשיא שמאיים כל הזמן לפעול נגד העדפה מתקנת של שחורים, וקורא לזה גזענות נגד לבנים, ואני חושבת אם ימי אובמה כנשיא, שגם בהם שוטרים התנכלו לשחורים וירו בהם למוות שלא בצדק, האם הם היו תור זהב קצר לשחורים שלא יחזור, והאם עכשיו ארצות הברית, שתמיד היתה מדינה נוראה, תהיה טראמפלנד עוד לזמן רב, וכל העולם יהפוך למקום נורא, ובמיוחד לשחורים ולנשים, שהנשיא הנוכחי של ארצות הברית חושב שהן רק צעצועים להנאתו.

בימיו של אובמה גם התפרסם הספר Hidden Figures שעל פיו נעשה סרט באותו שם שנקרא בעברית "מאחורי המספרים" והוא היה סרט יותר אופטימי, שסיפר על המתמטיקאיות השחורות שערכו את החישובים בפרוייקט החלל לפני שהשתמשו לכך במחשבים, כמו קתרין ג'ונסון שחישבה את מסלול הטיסה של ג'ון גלן, וברק אובמה העניק לה מדליה וגם קראו בניין על שמה בפרוייקט החלל. לסרט "מאחורי המספרים" היה סוף אופטימי, בביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים ובטיסה המוצלחת של ג'ון גלן, אבל במציאות כשעברו בפרוייקט החלל לשימוש במחשבים כל הנשים האלה פוטרו ממשרתן בפרוייקט החלל, והתרומה שלהן נשכחה למשך שנים רבות. ועדיין פרוייקט החלל היה בועה מאושרת לשחורים, לעומת אבוויל באלבמה, ששם חיו ריסי טיילור ומשפחתה, ושם שבו אותה הלבנים באיומי רובה ואנסו אותה וציפו שהיא תשתוק ולא תעז לספר מה עשו לה, אבל ריסי טיילור דיברה, והיא לא זכתה לצדק, רק ניסו לשרוף לה את הבית והיא נמלטה עם בעלה ובתה לבית אביה, ויותר מאוחר עזבה בכלל את אבוויל וחיה בפלורידה, שהיא מדינה יותר טובה מאלבמה, ויותר סובלנית. בכל זאת האחיות והאח של ריסי נשארו באבוויל כל החיים, והם החזירו לשם את ריסי כשהזדקנה מאד ומצבה הבריאותי הידרדר. ריסי היתה הבת הבכורה במשפחה ואמה נפטרה כשאחיה היו קטנים ואחיה הצעיר היה עדיין תינוק, והיא גידלה אותם כמו אמא. הבילוי היחיד שלה היה ללכת לכנסיה, וכשהיא חזרה מהכנסיה עם חברתה האנסים שבו אותה באיומי רובה ולקחו אותה במכוניתם ליער. אחר כך הם אמרו שהיא היתה זונה ושהם התנהגו אליה מאד יפה והכל היה בהסכמה והם נתנו לה כסף. אבל אחד מהם סיפר את האמת, שחטפו אותה באיומי רובה ושהיא כל הזמן בכתה והתחננה שיתנו לה לחזור לתינוקת שלה. כל הגברים שאונסים נשים בכל העולם אומרים אחר כך שהנאנסת היתה זונה ושהם היו צדיקים. אחיה של ריסי סיפר שאבותיהם היו עבדים של משפחת השריף של אבוויל לואי קורביט, שגם סידר שלא יעמידו לדין את האנסים, וגם הרביץ לרוזה פארקס שבאה לדבר עם ריסי והוציא אותה בכוח מהבית שלהם והשליך אותה על הקרקע. אבל רוזה פארקס חזרה לשם למרות שהשריף שוב הרביץ לה. אחר כך כשהסיפור התפרסם גם הוא שיקר. מבחינת השריף המשפחה של ריסי נשארה משפחה של עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל, כולל לאנוס את הנשים שלהם. רוב הלבנים שהקיפו את המשפחה של ריסי חשבו עליהם בתור עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל מבלי להיענש.

אני לא כל כך מבינה למה האח והאחיות של ריסי נשארו באבוויל לחיות עם האנשים שהתעללו באחותם. למה הם לא עזבו כמו ריסי למקום יותר נעים כמו פלורידה. רציתי שישאלו אותם למה הם נשארו. רציתי לדעת איך נראו החיים שלהם בעיירה במשך כל השנים, אבל הסרט עוסק באונס ובעדויות על האונס ובהליכים המשפטיים שהסתיימו ללא העמדה לדין בכלל של האנסים, שאפילו לא נעצרו, למרות שגם ריסי וגם החברה שהיתה איתה זיהו לפחות חלק מהם. הן הכירו אותם היטב, כי הם היו בעצם שכנים מהבתים הסמוכים, וזה עוד יותר הפליא אותי שהם נשארו לחיות בעיירה עם כאלה שכנים. אולי לא היתה להם ברירה. אחותה של ריסי רצתה להאמין שלפחות חלק מהאנסים שלה נהרגו בצורה טראגית ולמצוא בכך נחמה שלפחות אלהים עשה עם ריסי צדק, אבל לא ברור אם זה באמת נכון, כי אחיה של ריסי מספר שהשריף סיפר להם על שני אנסים שנהרגו בדמי ימיהם ואחר כך הוא גילה שזה לא היה נכון. הסרט לא ממש אומר מה היה נכון ומה לא, רק נותן לצופה להבין בעצמו את השקרים.

אני לא יודעת אם הוגן להשוות בין אונס של נשים בחברות חופשיות לאונס של ריסי טיילור שהוא אונס אכזרי במיוחד של אשה שחורה שמתייחסים אליה כאילו היא בכלל לא בן אדם, אבל בכל זאת אני חושבת שיש דברים דומים בין אנסים בכל העולם, שחושבים שנשים הן חפץ ואחרי שאונסים אותן אומרים שהן זונות ושהן בכלל רצו את זה ותמיד שוכחים את הרובה שאיים להרוג אותן, את האלימות והאדישות הגמורה לסבל של הנשים. בכל אונס יש דה-הומניזציה של האשה, אבל דה-הומניזציה של נשים היא חלק מדרך המחשבה המקובלת בחברה, כמו במקרה של פונדקאות, שאנשים בכלל לא מבינים מה לא בסדר בניצול של נשים, כי לנצל נשים בצורה מזעזעת נראה להם לגמרי נורמלי. האנס הכי בוגר שהיה בן שמונה-עשרה אמר לריסי שתתנהג כאילו היא עם בעלה וזאת בעצם לא היתה אמירה עליה אלא על עצמו, שכאילו הוא, שאונס אשה באכזריות באיומי רובה, הוא כמו בעל ששוכב עם אשתו, כאילו זאת זכותו החוקית לאנוס אותה, ובכל העדויות של האנסים הם תיארו כמה הם התחשבו בה. לא משנה כמה בן אדם הוא מפלצת, תמיד הוא יתאר את עצמו בתור בן-אדם למופת ויכפיש את הקורבן שלו, במיוחד כשהקורבן זאת אשה. כל כך קל לאנשים, ואפילו לנשים, כי הן חלק מהחברה, לשכוח שאשה היא בן אדם שמרגיש וסובל, ומאד קשה לאנשים וגם לנשים להזדהות עם הסבל שלה. ריסי טיילור, שהיתה כבר זקנה וחולה כשעשו את הסרט, כמעט איננה מדברת בסרט. היא רק אומרת שהמון נשים נאנסו, ושלאיש לא היה אכפת מהסבל שלה.        

תביעת הדיבה של אלכס גלעדי

מיד כששמעתי על תביעת המיליונים של אלכס גלעדי נגד העיתונאיות אושרת קוטלר ונרי ליבנה רציתי לכתוב על כך ולהביע את תמיכתי בהן, ולא הסתייע, אבל השבוע הגישה נרי ליבנה כתב-הגנה, שבו ציינה כי גלעדי כבר הודה שדיברה אמת, אבל השתדל ליצור בדבריו את הרושם כאילו היה מדובר במערכת יחסים רומנטית ביניהם, שלדברי נרי ליבנה לא היתה ביניהם שום מערכת יחסים רומנטית והוא הזמין אותה לביתו תוך הצגת מצג שוא כאילו מדובר בהצעת עבודה. בכלל נרי ליבנה הזכירה שוב את הסיפור שלה, הפעם תוך ציון שמו של אלכס גלעדי, כדי לתמוך באושרת קוטלר, שסיפרה כיצד אלכס גלעדי ניסה לסחוט ממנה יחסי מין בתמורה לקידום בעבודה. בניגוד למה שכתבו כמה מגיבנים, נרי ליבנה לא נזכרה בסיפור עכשיו, אלא כתבה בטור שלה על החוויה שלה עם אלכס גלעדי בזמן אמיתי, רק שאז מערכת "הארץ" שפחדה מאלכס גלעדי, מנעה ממנה לפרסם את שמו. משום מה זה אחד הטורים שלה הזכורים לי ביותר, למרות שהוא התפרסם לפני שנים, ואחר כך היא גם דיברה על זה בטלויזיה, אולי בתיק תקשורת, אני כבר לא זוכרת באיזו תכנית, אני לא יודעת למה זכרתי את הסיפור שלה כל כך בחדות, מבלי שהיה לי כמובן מושג במי מדובר. אולי מפני שאפשר היה להרגיש בדבריה את גודל הבושה וההשפלה שהיא הרגישה, למרות שגלעדי לא נגע בה, רק חשף בפניה את איבר מינו ואמר לה לדבר אליו, כאילו המקצוע שלה זה לספק יצרים סוטים של גברים שחושבים שנשים שרוצות לעבוד בתקשורת צריכות לספק את היצרים שלהם.

לכאורה זה קצת מוזר שאלכס גלעדי תבע דוקא את אושרת קוטלר ונרי ליבנה, כי הדברים שהן סיפרו עליו הם מגעילים אבל לא חמורים. אלה הטרדות מאד לא נעימות אבל ברף הנמוך של עבירות המין. היתה לפחות עוד אשה אחת שהתביישה לחשוף את שמה וסיפרה שגלעדי הזמין אותה לביתו, כמו את נרי ליבנה, בתירוץ כלשהו של עניין מקצועי, ושם אנס אותה, ואונס הוא פשע חמור. אם גלעדי אנס נשים המשטרה צריכה לחקור אותו ולהגיש נגדו כתב אישום על אונס. ואם כבר חלה התיישנות על הפשע או הפשעים שלו, ראוי בהחלט שהוא יודח מתפקידיו וישב בביתו. המחשבה הכי מציקה היא שאולי התביעה בסכום של מיליונים נגד אושרת קוטלר ונרי ליבנה, נועדה בעצם להטיל אימה על האשה או הנשים שאלכס גלעדי אנס, כדי שתפחדנה לפנות לתקשורת או למשטרה ולהתלונן.

תביעות דיבה אינן מעידות על כך שהנתבע שיקר. חלק ניכר מתביעות הדיבה מוגשות דוקא נגד אנשים שדיברו אמת, ולפעמים מדובר באמת שידועה לכל. למשל הפרופסור משה צימרמן הגיש נגדי תביעת דיבה כשכתבתי במאמר ב"הארץ" בשנת 2001, שממשלת גרמניה תומכת בו כי הוא משוה את ישראל לנאצים, השוואה שהוא ערך פעמים רבות בכלי תקשורת מרכזיים. התביעה שלו נדחתה והוא חויב בהוצאות גבוהות. זו לא היתה התוצאה שהוא רצה ובכלל לא בטוח שרצה לנהל משפט. הוא קיוה שעצם הגשת התביעה והאיום הכספי יגרמו לי להתנצל ולחזור בי מדברים שהם אמת מוכחת, כפי שאכן הוכחתי בבית המשפט. בדרך כלל אנשים שתובעים תביעות השתקה, כלומר תובעים אנשים שאמרו עליהם את האמת כדי להטיל עליהם אימה או להתנקם בהם, אינם מעוניינים באמת לנהל משפט, אלא לגרום לנתבע לחזור בו מדבריו למרות שהם דברי אמת. בדרך כלל ככל שהתביעה מופרכת יותר, כך סכום התביעה גדול יותר, כדי להטיל אימה על הנתבעים שיחזרו בהם מדבריהם, למרות שהיו דברי אמת ובדיוק משום כך שהיו דברי אמת. תביעות דיבה על סכומים גבוהים מוגשות הרבה פעמים לא כדי לזכות במשפט אלא כדי לסחוט פשרה והתנצלות על אמירת דברי אמת. תובעים כאלה, כמו איריס חפץ שהגישה נגדי תביעת דיבה משום שכיניתי אותה מכחישת שואה, כלל אינם מעוניינים לנהל את המשפט, ובמיוחד אינם מעוניינים להגיע לשלב ההוכחות, שבו הם נאלצים לעמוד לחקירה נגדית, שזאת חוויה לא נעימה גם לאדם שדובר אמת, כל שכן למישהו שהגיש תביעה רק כדי להפחיד אנשים שאמרו עליו את האמת. לכן הדבר החשוב ביותר בתביעת דיבה הוא לנהל אותה עד הסוף ולערוך חקירה נגדית, שרק בה אפשר לחשוף אמיתות לא נוחות לתובעים. פשרה במשפט דיבה היא בעצם ניצחון של התובעים ואסור להסכים לה. חייבים לנהל את המשפט עד הסוף, ולהאמין שהשופטים יעשו משפט צדק.

אני כמובן לא יכולה להגיד לנרי ליבנה ולאושרת קוטלר מה לעשות, אני רק יכולה לחזק את ידיהן ולהמליץ להן מניסיוני לא להסכים לשום הצעת פשרה, אלא לנהל את המשפט עד הסוף ולקבל פסק-דין, שאני מאמינה ובטוחה שיהיה לטובתן. לנהל משפטים זה לא קל כי זה כרוך בהרבה מאד עבודה, בעימותים, בביטול זמן וגם במתח ורוגז. אבל בתביעה הזאת נרי ליבנה ואושרת קוטלר הן שליחות ציבור, והן מדברות לא רק בשם עצמן, אלא בשם כל הנשים שאלכס גלעדי פגע בהן בצורה קשה ואלימה, אבל מסיבות כאלה ואחרות הן אינן מסוגלות לדבר. הרבה מאד נשים, שאולי לא כולן יכולות  להרשות לעצמן להתבטא בחופשיות, עומדות מאחוריהן.        

קל יותר להזדעזע ממות של מפורסמים

חברה שהיכרתי לפני שנים אחדות חושפת לפני טיפין טיפין את הטראומה של חייה: בעלה התעלל מינית בבתם, ואיים עליה לבל תספר לאיש. והיא אכן לא סיפרה לאיש, אבל, כפי שסיפרה לי חברתי בשיחתנו האחרונה, בגיל שלוש עשרה ניסתה הילדה להתאבד. ניסיון ההתאבדות לא הביא לגילוי האמת: הילדה המשיכה לשתוק עוד זמן ממושך עד שגילתה את סודה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שהבת ניסתה להתאבד, וגם הפעם הראשונה שהבנתי כמה צעירה היתה כשקרו הדברים. בעקבות הגילוי התגרשה חברתי מבעלה. היה לבתה הרבה כעס על אמה שלא הגנה עליה. כיום,כשהבת כבר בוגרת ומפתחת קריירה עצמאית, חברתי חושבת שבתה לגמרי השתקמה ושהיא כבר מבינה שאמה באמת לא ידעה דבר ולכן לא יכלה להגן עליה, למרות שהדברים התרחשו בביתה. קשה לעכל את הדברים. את כל הסיפור קשה לי מאד לעכל, ובמיוחד את ניסיון ההתאבדות של הבת, שבמזל לא הסתיים במותה. כבדרך אגב סיפרה לי החברה שכיום בעלה הוא מורה בתיכון. ברור לי שהיא לא דיווחה על מעשיו וגם איננה מעוניינת לדווח עליהם. המחשבה על כך שהאיש הזה שהתעלל בבתו עצמו ובשרו מלמד כיום נערות הופכת את מעי. בכל זאת לא העזתי לומר לה שהיא צריכה לדווח עליו, כי איש כזה הוא מסוכן לילדות. אינני יודעת מה לומר לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי בכלל לשאול אם במשך כל התקופה שבה לא ידעה מה מתרחש לא היו אצל בתה סימנים למה שהיא עוברת, ואז היא ענתה לי: ודאי שהיו, בגיל שלוש עשרה היא ניסתה להתאבד. חשבתי על עצמי בגיל הזה, על בנותי. לא ידעתי את נפשי.

נזכרתי גם ביעל העליון, מייסדת ומנהלת בית הספר לאמנויות, שהתאבדה כשגילתה שבעלה התעלל מינית בשתי אחיות שהיו תלמידותיה, פרשה שזיעזעה בשעתו את כל המדינה. לזמן מה מזעזעת הטרגדיה את אמות הספים ואז חוזר הכל לקדמותו. איש לא חשב שצריך להדק את הפיקוח בבתי ספר לאומנויות, שמנסים לחרוג מהכללים הנוקשים של בתי ספר אחרים. משום מה קל יותר לאנשים לסלוח ליוצרים ואמנים, ובפרט אם הם מפורסמים.

על הרווי ויינשטיין מגינים פחות, כי הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים, תרתי משמע. על וודי אלן מגינים רבים. הוא יצר סרטים אהובים והופיע בעצמו בתפקידים של נבעך חביב, נוירוטי אבל טוב לב להפליא, כמו האמרגן דני רוז. לכולם נדמה שהם מכירים אותו, ושהוא אותה דמות שהוא יצר ושיחק, והוא ממש לא. הוא איש ששכב עם בתה של בת זוגו בביתה וצילם אותה צילומים ארוטיים שלא טרח להחביא מבת זוגו, ואז נשא את בתו החורגת לאשה.

עכשיו כשבועז ארד התאבד בגלל שהתפרסם תחקיר על יחסיו עם תלמידות קטינות, מגינים גם על מעשיו ותוקפים את המפרסמים. גם בועז ארד היה אמן ידוע. אני זוכרת במיוחד את פסל עצמו עם תוכי על הכתף כמחוה הומוריסטית לפסל נמרוד, דמות שהופיעה גם במיצג וידיאו שלו, שבו מסבירה אשכנזיה קשישה כיצד היא מכינה גפילטע פיש, וכמה היא שונאת חריף, ומדי פעם מגיחה לתוך ההסבר דמותו עשויה מגבס, עם התוכי על הכתף. זה היה מאד מצחיק. קל מאד לחבב אמן שגם מצחיק. בעבודות של בועז ארד תמיד היה משהו משעשע מאד, משהו שהגחיך גם את החיים וגם את האמנות. לא מפתיע שהרבה תלמידים חיבבו אותו, ותלמידות התאהבו בו. אבל איזה מין תירוץ זה ליחסי מין בין מורה מבוגר לנערות הלומדות אצלו? כיצד עיתונאים אינם מתביישים לכתוב שמדובר באהבה. איזו מין אהבה זאת בין נערה בת שש עשרה למורה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות? מה יודעת ילדה בת שש עשרה על אהבה? על מערכות יחסים? והאם התאהבות של נערות מעניקה פטור מאחריות למורים שמלמדים אותן? הרי התאהבות של בני נוער במבוגרים, ובמקרים רבים במוריהם, היא תופעה מאד נפוצה. האם איננה מחייבת את המורים המבוגרים לאחריות מיוחדת, להתבונן כל העת על האור האדום המהבהב מעל יחסים שכאלה? כיצד יכול העדר אחריות שכזאת מצד מורה מבוגר לשמש נסיבה מקלה?

בועז ארד התאבד וזו כביכול סיבה להתנגד לפירסומים על גברים מפורסמים שמנצלים נשים צעירות ואפילו ילדות ונערות. אילו שלח בועז ארד מישהו להכותן מכות רצח כפי שעשה דודו טופז, איש לא היה חושב שצריך להתנגד לפירסום, למרות שגם דודו טופז התאבד. התאבדות של מפורסם מזעזעת יותר כשמדובר ביחסי מין עם נערות, כי על יחסי מין אפשר לומר שזאת אהבה, למרות שלמרבה הצער לא כל יחסי מין הם ביטוי לאהבה. אבל אלימות מינית תמיד חסתה בצל החשאיות האפלה שבה היא פועלת. בצל השתיקה התעללו אינספור כמרים והגמונים בנערי מקהלה, ועברו שנים רבות מאד עד שהדברים התפרסמו. אלימות מינית נגד נערים היתה סוד אפל עוד יותר מאלימות מינית נגד נערות. רק שבירת הטאבו על פירסום הדברים הביאה להתמודדות עם הבעיה. איש לא הזכיר היום את התאבדותה של יעל העליון בגלל תחושת האחריות למעשי בעלה. איש לא הזכיר גם את הנערים והנערות שהתאבדו בגלל התעללות מינית מצד מבוגרים, ביניהם מורים, כי שמם אינו ידוע ופניהם אינם מוכרים. לו הצליחה בתה של חברתי בניסיון ההתאבדות שלה איש לא היה יודע כנראה לעולם מה היתה הסיבה ומי אשם במותה. התאבדות של אדם מוכר ומפורסם היא מזעזעת לאנשים רבים, אבל הקורבנות השותקים של יחסי מין אסורים, בפרט ילדים ונוער, אינם מוכרים ואינם מפורסמים. הציבור מרשה לעצמו להתעלם ממותם שנחשב אך ורק לטרגדיה משפחתית. זהו מות שקט מאחורי הקלעים שלרוב איננו מגיע כלל לעמודי העיתונים. ללא החשיפות הפומביות של ניצול מיני של קטינים, ללא פירסום הדברים ברבים, התאבדו ילדים ובני נוער רבים שעברו התעללות מינית והציבור שלא ידע גם לא הזדעזע ממותם של הקורבנות האלה בדמי ימיהם. קל יותר להזדעזע מגורלם של המוכרים והמפורסמים. 

הכללים לא השתנו

הדבר הכי מקומם בעניין התקיפות המיניות – שבישראל קוראים להן הטרדות מיניות, שזה מקומם בפני עצמו, אבל לא זו הנקודה – הכי מקוממת הטענה שנפוצה גם אצל גברים שפשעו נגד נשים ולמרבה הצער גם אצל פמיניסטיות, שהכללים השתנו. כביכול לפני כמה עשרות שנים מותר היה לתקוף נשים ולאנוס אותן, לתפוס באברים אינטימיים, לקפוץ עליהן פתאם ולנשק אותן בכוח, ושאר מעשים שאני שומעת עליהם ומעוררים בי חשק להקיא את נשמתי, כביכול רק עכשיו לומדים הגברים שזה אסור, שזאת התנהגות חייתית ונפשעת, שאיננה הולמת בן אנוש. אבל האמת היא שאף פעם זה לא היה מותר, ולא רק שזה לא היה מותר, אלא שבעבר, ובחברות מסוימות עד ימינו, תוקפי נשים היו בני מוות, והשלטונות גילו יחס סלחני מאד כלפי קרובי משפחה של נפגעות שרצחו את הפוגעים. זה כמובן לא מנע התרחשות של מעשי אונס ותקיפות מיניות אחרות, כפי שעונשי מוות לא מנעו מעשי רצח, אם מפני שהפושעים מוכנים לשלם את המחיר, ואם מפני שהם מקווים שלא להיתפס. זה בעצם העניין עם התוקפים המיניים. זה לא שהם חשבו שזה בסדר, הם פשוט קיוו שלא להיתפס, או ליתר דיוק הם קיוו שהנשים כל כך תפחדנה לספר ולהתלונן, שהם יכולים לעשות את מעשיהם מבלי לחשוש שיבואו על עונשם. אין שום בלבול ושום טעות. שום אשה לא תבעה גבר שביקש להזמין אותה לצאת איתו, אם כיבד את רצונה להיענות לו או לסרב לו, ולקפוץ על אשה כמו שסוס קופץ על סוסה, זה לא חיזור אלא חייתיות. כל מהותו של מושג החיזור הוא שגבר דוחה את סיפוקו כדי להניח לאשה להכיר אותו טוב יותר ולהוכיח שכוונותיו רציניות ורגשותיו כנים. זה דורש מאמץ מסוים ומידה של ריסון ואיפוק שנדרשת מבן אנוש. דוקא בעבר היו נהוגים אירוסים ארוכים שנמשכו לעתים שנים, וגברים נדרשו לכבוש את יצרם ולשמור על כבודה של כלתם המיועדת. אולי לא כולם עמדו בכך, אבל אלה היו הנורמות, והן החלו להתרופף רק במחצית המאה העשרים. היחלשות מוסד המשפחה, והמעבר מנישואים בשידוך לנישואים מבחירה, התחזקות מעמד הנשים, שינוי היחס למין – כל אלה רופפו את היחס המחמיר למין מחוץ לנישואים, והפכו את היחסים בין נשים וגברים לחופשיים יותר, אבל דוקא בתוך יחסים יותר חופשיים אלה נודעה יותר חשיבות – ולא פחות חשיבות – לבחירתה של האשה, והעדר כפייה של בן זוג שאיננו רצוי לאשה, כפייה שהיתה חיזיון נפוץ בנישואי שידוך שכפו ההורים בעבר. כל מושג הרומנטיקה צמח סביב רעיון הבחירה בזוגיות מתוך רצון חופשי ואהבה. גבר שכופה את עצמו על אשה מבטל כל אפשרות לרומנטיקה, שמתקיימת רק כאשר בני הזוג מבקשים למצוא דרך זה ללבו של זה, ולא לכפות את עצמם זה על זה.

התרופפות היחס המוסרני למין מעולם לא התירה אונס ותקיפה מינית, וכל טעמו של יחס מתירני למין מתבסס על התפיסה שאנשים זכאים בחייהם האינטימיים לבחירה, בין אם הם גברים או נשים. רעיון החופש המיני מבוסס כולו על ההבנה שאושרם של בני אדם תלוי במידה רבה ביכולתם לבחור את בני זוגם בעצמם וללא כפייה. לא היתה שום כוונה להחליף כפיית בן זוג על ידי ההורים בכפיית בן זוג מטעם עצמו. מי שכופה את עצמו על אשה סותר את רעיון החופש המיני מתוך הסכמה ולא מממש אותו, כפי שנוטים לטעון התוקפים. הסכמה מעצם הגדרתה נעשית בין שני בני אדם, ולא בין אדם לבין עצמו.

גברים חזקים תמיד הירשו לעצמם לנהוג בנשים כברכוש ולקחת אותן לעצמם, לא מתוך אמונה שמעשיהם ראויים, אלא מתוך אמונה שאיש לא יוכל לבוא עמם חשבון. כך חשב דוד המלך על בת-שבע, שאת בעלה שלח למות בקרב, ואיך נתפסו מעשיו בציבור, שמענו מפי נתן הנביא. גם התוקפים שנחשפים כעת חשבו שבשל מעמדם הציבורי יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולחמוק מעונש. הם ידעו היטב שמעשיהם רעים ונפשעים, אבל חשבו שיוכלו גם ליהנות וגם לחמוק מעונש.

והם הצליחו בכך זמן רב, כי גם מי שידעו פחדו לפרסם את שמם, פחדו מכוחם ומעוצם ידם. ובעולם שבו טלפון מאדם רב-עוצמה יכול להשתיק עיתונאים ולהעלים מידע כלא היה, קשה היה לקורבנותיהם לבוא עימם חשבון. מה שהשתנה בעשור האחרון איננו הכללים אלא דרכי השיח הציבורי: האינטרנט יצר מרחב שבו פחות אפשר להשתיק קולות, שקודם לכן הושתקו. רק יכולתן של נשים להתבטא ללא פיקוח באינטרנט איפשרה גם ליצור קבוצות תמיכה וגם להשתחרר מאימת המפרסמים ולספר את האמת.

כעת ישנם רבים שמעמידים פני תומכים בנשים, אך מנסים להגביל את יכולתן של הנשים למצוא ביטוי ותמיכה ברשתות החברתיות וברשת בכלל. על הנשים להיזהר מאד שלא לשתף פעולה עם מי שכוונתו לחזור ולדכא את חופש הביטוי שלהן, למי שמתחזה כרוצה להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין, כדי להותיר יותר זמן לתלונות במשטרה של נשים שאינן רוצות להתלונן במשטרה, אבל בתמורה מנסה לאסור על פירסום שמות הפוגעים ברשת. לכל מי שמנסים כעת לנצל את העניין הציבורי כדי לפגוע בזכויות יסוד של נשים, ושל בני אדם בכלל, הסירו מאיתנו את ידיכם ואל תעזרו לנו. לא עזרתם כשנזקקנו לכם וכעת סלקו את ידיכם מאיתנו: סלקו את ידיכם מגופנו וסלקו את ידיכם מחופש הדיבור שלנו, ומזכותנו לזעוק את זעקתנו.