חיים של אושר

"תחשבי", אמרתי לבתי הבכורה שרון, "כמה הבית שלנו היה עצוב ומשעמם אם לא היה לנו אושר", בזמן שטיאטאתי את שברי כוס החרסינה הישנה נטולת הידית שאושר העיף לרצפה וניפץ כששיחק עם כדור הטניס החדש שלו, שהוא התרוצץ כעת ברחבי הבית וציפצף בו במרץ. לא קרה שום נזק, אמרתי, רק קופסת הפח נפלה לרצפה בקול גדול, אבל זו היתה קופסת פח ריקה שפעם היו בה עלי תה משובחים שבתי ניצן הביאה לי במתנה מאנגליה, וכעת אין בה דבר, וגם ספל החרסינה היה חלק ממערכת הכלים שקיבלתי במתנה לחתונתי לפני כמעט ארבעים שנה, וכבר שנים רבות שהיה נטול ידית ולא מאד שימושי. "באמת היה עצוב אם היו רק העיתונים", אמרה שרון והביטה בצער על ערימות העיתונים הישנות שמדי פעם צנחו על הרצפה והתפזרו עליה, ואושר אהב להתחכך בהן אחרי המקלחת או כשחיפש את כדורי הטניס שלו, שתמיד נעלמו במהרה אל מתחת לאחת המיטות או אחד הארונות. אושר דוקא אהב את ערימות העיתונים, שנראו לו, כמו כל דבר בחייו, כסוג של שעשוע. כשניסיתי לנקות את האבק אהב לקפוץ על מטאטא הנוצות ולתפוס אותו בפיו. אולי חשב שזו מין ציפור.

גם כשאושר לעס את קרטון הביצים שהבאתי מהשוק וסדק שלוש ביצים לא מאד התרגשתי. שפכתי את הביצים השבורות לקערה והכנתי מהן כופתאות למרק. אני אוהבת מאד לאכול מרק עם כופתאות, וזה מה שעשיתי ביום העצמאות, כי לעדה שלי יותר מתאים מרק עם כופתאות מבשרים על האש. לעדה שלי יש בעיה קשה עם ריחות של עשן ובשר חרוך. לכן ביום העצמאות אני מסתגרת בבית עם ספר ואוכלת מרק עם כופתאות, ורק יוצאת לטייל עם אושר, שמחפש בעמק המצלבה שיפודים זרוקים, ואם הוא מוצא הוא בולע את שאריות הבשר ביחד עם השיפוד.

בפסח קצת פחות שמחתי כשאושר לעס את הקרטון של חבילת המצות ביחד עם די הרבה מצות. שרון אמרה שהיא דוקא לא מאשימה אותו שהוא לא מבדיל בטעם בין המצות לקרטון, וקרטונים הוא אוהב מאד ללעוס. בכל פעם שמישהו משאיר ארגזי קרטון ריקים ליד פח הזבל, אושר תופס אחד בשיניים ונושא אותו בגאוה לגינת המשחקים של הילדים, ואז הוא נשכב על הספוגית שמתחת למתקני המשחקים ולועס בהנאה את הקרטון שלו וקורע אותו לגזרים. איזה שיניים חזקות יש לאושר. פעם הוא לעס כדורגל שילד אחד השאיר בדשא של גן השושנים והילד מאד בכה, אבל קניתי לו כדורגל חדש והוא נהיה שוב שמח. עכשיו כשאני מטיילת עם אושר ורואה ילדים משחקים בכדור אני מהר בורחת עם אושר משם, למרות שאושר לפעמים קצת בוכה, כי הוא מאד מאד רוצה לשחק עם כל הילדים, והוא לא מבין למה כלבים הם תמיד מקופחים. כשאני הולכת איתו לסופרמרקט אני צריכה לקשור אותו בחוץ, וזה מאד מעליב אותו שאין כניסה לכלבים.

גשם מאי השוצף הפתיע אותנו, ועוד יותר הברד שירד פתאם. בערב היו ברקים ורעמים וחיכינו זמן רב שייפסק הגשם ונוכל לצאת לטיול. בכל זאת כשהגענו לרחבת התיאטרון ניתך עלינו גשם שוטף, ואושר נצמד אליי והתנגב לי בחצאית. חזרנו הביתה וסיפרתי לו כל הדרך שבבית יהיה לנו נעים ואני אתן לו לאכול צלחת של נתחי עוף וזה יהיה כיף. עברנו במכולת כדי לקנות לאושר שני גביעים של גבינת קוטג' ולעצמי עוגיות קרם שוקולד ומשחת שיניים – שני דברים שאמורים לבטל זה את השפעתו של זה, ואושר התנגב למוכר במכנסיים. המוכר אמר לו לך מכאן ואל תתנגב עלי, אז הלכנו הביתה, ובדרך אושר תפס איצטרובל וגילגל אותו לכביש ותפס אותו שוב וכמעט הפיל אותי לשלולית. אמרתי לו אם תפיל אותי לשלולית בקור ובבוץ הזה אני אהרוג אותך, אבל אושר המשיך לרדוף אחרי האיצטרובל ולא לקח אותי ברצינות, כי הוא יודע שאני לא מתכוונת באמת. בסוף האיצטרובל התגלגל מתחת לגלגלי מכונית נוסעת ואושר הסכים לוותר עליו, כדי שלא נידרס. עלינו הביתה וניגבתי את אושר במגבת שלו אבל הוא העדיף להמשיך להתנגב לי בחצאית וגם בשתי ערימות עיתונים שהוא הפיל באותה הזדמנות וביקורת ספרים אחת נרטבה מאד והייתי צריכה ליבש אותה על גב הכסא כדי שהיא תהיה ביקורת יותר יבשה ולא כל כך מימית. אחר כך אושר קיבל קערה של נתחי עוף ואני אכלתי יותר מדי עוגיות קרם שוקולד ושתיתי יותר מדי תה, מה שלא הפריע לי להירדם בקלות ולישון שינה מתוקה בגלל העייפות.

בבוקר יצאנו מאוחר ופגשנו בעמק המצלבה הרבה חברים של אושר, סילבי ובוטן ובאשי וג'ורג'י ושפרה המכונה שיפי, ואושר מאד רצה לשחק עם כולם והתמלא בבוץ, וכשבאנו הביתה הייתי צריכה להכניס אותו לאמבטיה ולשטוף ממנו את כל הבוץ והלכלוכים. אחר כך ניגבתי אותו טובטוב במגבת והוא הלך לישון מתחת לשולחן. לאושר יש בית מתחת לשולחן עם קירות של מפה לבנה ושם הוא מתחבא וישן שינה מתוקה עד שעוד פעם יוצאים. לפעמים אנשים שואלים אותי איך את מסתדרת עם כלב כל כך גדול, לא קשה לך, ולמה את לא מסרסת אותו. אבל אני לא אשה מסרסת. אני רק אוהבת כלבים ונדמה לי שבלי אושר הבית שלי היה אולי הרבה יותר נקי ומסודר, אבל החיים שלי היו הרבה פחות מאושרים.

מדוע אנחנו מאושרים

הרבה אנשים מאד מתפלאים שתמיד במשאלים רוב הישראלים אומרים שהם מאושרים, וישראל יוצאת תמיד בין המדינות שתושביהן הכי מאושרים בעולם, והרבה אנשים מאד מתפלאים על זה, כי נראה להם שהחיים בישראל קשים ויש הרבה מלחמות ופיגועים והכל מאד יקר והשכר נמוך והדירות מאד יקרות והגימלאות מאד עלובות ובכלל לא נראה לאנשים שהחיים פה כל כך טובים, ומסתבר שהם כן. הרבה אנשים מאד מתפלאים על זה. אני לא כל כך מתפלאת, למרות שאני לא יודעת להסביר בדיוק למה החיים פה נעימים. הם פשוט נעימים. לרוב האנשים מאד נוח לחיות פה. לא מפני שיש לנו הרבה כסף. לי ממש אין הרבה כסף, וזה לא כל כך מפריע לי. אני אפילו לא יכולה לומר שנעים לי לחיות פה כי האנשים נחמדים אליי. כמובן יש הרבה אנשים שמאד נחמדים אליי, נתי מהפיצוציה וגברת שולה מבית המרקחת והמוכרות בסטימצקי ואלון משוק מחנה-יהודה ועוד הרבה אנשים, אבל יש גם הרבה אנשים שמאד לא נחמדים אליי, וכמה מהם אפילו גרים איתי באותו בניין ופעם אפילו רציתי לעבור בגללם דירה, אבל נשארתי, כי בכל זאת נעים לי. כבר שלושים שנה אני גרה באותה דירה והרבה אנשים אומרים לי שלום ברחוב ושואלים מה שלומי ומלטפים את אושר. אושר אוהב הכל בשכונה: את גינת המשחקים ליד הבית, את החנויות, את בתי הקפה וגם את פחי הזבל שמתחתיהם תמיד הוא מוצא משהו לאכול שלפעמים עושה אותו חולה, ובכל זאת הוא מאד מרוצה. כשאנשים חושבים על אושר הם חושבים כנראה על משהו מיוחד במינו, ולא על דברים רגילים, אבל נדמה לי שמה שעושה אותך מאושר אלה הדברים הרגילים ולא הדברים המאד מיוחדים וחריגים. בכלל להיות רגיל לדברים עושה אותך מאושר, לחיות במקום שאתה רגיל אליו, בשפה שאתה רגיל אליה, עם אנשים שאתה רגיל אליהם ושכבר התרגלו אליך. הרגשה של בית עושה אותך מאושר, והרגשה שאתה לא צריך מאף אחד רשות לחיות כאן ולעשות מה שבא לך. כמובן מאושר מי ששמח בחלקו כמו שאמרו חז"ל. נדמה לי שחז"ל יצאו מנקודת הנחה שאדם מודע מה חלקו ומה בחלקו, ונדמה לי שזה לא בהכרח נכון. אדם לא תמיד יודע מה חלקו. לפעמים הדברים נדמים לו כל כך רגילים ומובנים מאליהם שהוא איננו מודע לקיומם. כשחייתי בחו"ל הפריע לי מאד שיום המנוחה הוא יום ראשון ולא שבת, ואפילו היכן ששובתים יומיים בשבוע יום ראשון הוא החשוב יותר. אני מניחה שלא לכולם זה אכפת, אבל לי זה אכפת, ונעים לי שבישראל שובתים בשבת בדיוק כמו שה' שבת בשבת מכל מלאכתו. נעים לי גם שיש בפסח אוכל כשר לפסח. יש אנשים שמתרגזים על זה שאין חמץ, אבל לי זה נעים. לפעמים צריך לחיות במקום אחר בשביל לאהוב את המקום שבאת ממנו. להיות במקום שאתה זר בו מאד לא נעים. כמובן יש כאלה שלא אכפת להם, אבל לי זה אכפת. אני אוהבת להיות במקום שאני מרגישה שהוא שלי ושאף אחד לא יכול לומר לי ללכת ממנו או לעצור אותי סתם. אני מאד מרחמת על האפריקאים ששמו אותם במחנות מעצר. זה מאד אכזרי ואין לזה סיבה. אבל ככה מתנהגים אליך בכל מקום כשאתה זר ולא במקום שלך. אפשר לומר שזה לא אנושי ולא בסדר, אבל אם אתה זר לא כל כך מקשיבים לך ולא רוצים להתחשב בך, כי אומרים לך מה אתה עושה פה בכלל, תלך למקום שלך, ואני לא הייתי רוצה בשום אופן להיות במקום שאינני שייכת אליו ושאנשים מתייחסים בו אליי כאל זרה. כשבאנו לוינה איש אחד שאחר כך התברר לנו שהוא דוקא יהודי, אבל בכל זאת לא אהבנו אותו בכלל, אמר לי שבוינה זורקים את הזבל לפח וסוגרים את הפח כי אחרת זה מסריח. אולי הוא חשב שבישראל זורקים את הזבל ברחוב או משהו כזה, או סתם הוא חשב שאם מישהו בא מחו"ל אפשר להתנהג אליו כאילו הוא מפגר. להיות זר זו הרגשה נוראה. אולי אנשים בישראל מאושרים כי הם יודעים מה האלטרנטיבה ומה קרה לבני עמנו כשלא היתה להם מדינה. כשאתה יכול להשוות יש לך פרספקטיבה ואתה מקבל פרופורציות. אני חושבת שפרופורציות זה דבר שעוזר לך להיות מאושר. יש אנשים שלא אוהבים שבישראל מדברים הרבה ומלמדים על השואה ועל הגלות ועל השנאה, אבל אני חושבת שזה לא רק צו מוסרי ללמוד על כל זה, אלא זה גם גורם לך לשמוח הרבה יותר שיש לנו מדינה, לדעת כמה סבל נחסך מאיתנו בזכות זה שנולדנו במדינה יהודית זה בהחלט נותן פרופורציות ועושה אותך הרבה יותר מאושר. יש אנשים שמאד מתלוננים למה מלמדים על השואה ועל האנטישמיות, וטוענים שזה עושה אותנו לאומנים וחדורי תחושת רדיפה, אבל כנראה שזה בעיקר עושה אותנו מאושרים שיש לנו מדינה, כי זה עושה אותנו מודעים למה חלקנו, וכשאתה מודע לחלקך הרבה יותר קל לך להיות שמח בחלקך, וכמו שאמרו חז"ל מי ששמח בחלקו הוא המאושר. אז יום עצמאות שמח לכם ותשמחו שיש לנו מדינה, כי בלעדיה היה לנו הרבה יותר גרוע, אבל אנחנו לא צריכים לחיות בלעדיה כי יש לנו מדינה, וזו בהחלט סיבה טובה להיות מאושרים.