שירת הצער והאבל של יצחק שלו

 

יחיעם וייץ, שבעצמו קרוי על שם דודו שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ביוני 1948, כתב ביום ששי האחרון (5.5.23) ב"תרבות וספרות הארץ" על שמות ילדיהם של המשורר יצחק שלו ורעייתו המחנכת בתיה לבית בן-ברק, ממייסדי מושב נהלל, שכולם נועדו להנציח את מי שהלכו לעולמם בטרם עת. הבן הבכור, לימים הסופר מאיר שלו, נקרא על שם סבו מצד אביו מאיר בסלבסקי, שנפטר שבע שנים לפני שמאיר נולד. הבת רפאלה, ציירת, שציוריה היפים עיטרו בין השאר את קובץ רשימות הגינה המקסימות של מאיר שלו "גינת בר", נקראה על שם אחותו של יצחק שמתה בגיל 12, והבן הצעיר, צעיר בהרבה משני אחיו הבוגרים, ההיסטוריון צור שלו מאוניברסיטת חיפה, נקרא על שם בן אחיה של בתיה שלו, הטייס צור בן-ברק, שנהרג בשנת 1967 בתאונת אימונים קשה, לאחר שלקה בוורטיגו, וצנח אל מותו יחד עם מטוסו.

סיפורו של צור בן-ברק, שלא ידעתי עליו קודם לכן, העלה בי מיד את זכר שירו המצמרר של יצחק שלו "צעירים טייסים ימותו..." להלן שני בתיו הראשונים:

צְעִירִים טַיָּסִים יָמוּתוּ, יָפִים וּכְנוּפִים.

מְהִירִים בִּמְּעוֹף חַיֵּיהֶם וּמְּהִירִים בְּמוֹתָם.

עֲנֶנֶּת מָרוֹם תִּמְשְׁכֶם, כְּמַלְכַּת דְּבוֹרִים

הַמּוֹשְׁכָה חֲתָנֶיהָ לָמוּת בְּטִיסַת כְּלוּלוֹתָם.

 

נוֹלָדִים טַיָּסִים וּפְתַק מְקֻפָּל בְּכַפָּם

וְיָד נֶעֱלֶמֶת רוֹשְׁמָה גּוֹרָלָם בְּקִירָם:

לְבֵין אֵילו ּעָבִים תֹּאחֲזֵם הַסְּחַרְחֹרֶת פִּתְאֹם,

וְאֵיזֶה עָפָר יְבַכֵּם בְּהַגִּיעַ תּוֹרָם.

 

השיר הזה, שכעת אני מבינה שהוא מתעד את אסונו של צור בן-ברק, הופיע בקובץ שיריו של שלו "נער שב מן הצבא" שמוקדש לבנו מאיר שלו, שאף הוא נפצע בשנת 1967, לא במלחמת ששת הימים שבה השתתף ויצא בשלום, אלא כמה חודשים אחר כך, בפעילות בבקעת הירדן, נפגע מאיר שלו מירי כוחותינו ואיבד את רגלו. שירים רבים בספר מתארים את כאבו של האב על בנו שהפך לנכה. כל אלה, מותו של צור בן-ברק, לידתו של צור שלו הקרוי על שמו, ופציעתו של מאיר שלו שהסתיימה בנכות לצמיתות, התרחשו בשנת 1967 רבת האירועים, אבל אין להם שום קשר למלחמת ששת הימים, ואין הם נהנים מהילת הגבורה: הם תוצר של טעויות נוראות ותו לאו. אולי חוסר המשמעות של פציעתו דחף את מאיר שלו שמאלה, בעוד שאביו היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

תחת רישומן של הטרגדיות האישיות והמשפחתיות כתב יצחק שלו באותם ימים את שיריו, שבשונה מעמדותיו הפוליטיות הלוחמניות, הם רוויים בצער וחמלה על הפצועים, ההרוגים, ובני המשפחה שנשארו אחריהם, שחייהם נהפכו על פיהם. בשיר הראשון בספר, "אוֹתוֹ קַיִץ עִם בְּנִי שֶׁלִּי", הוא מקונן על הבן הצעיר וקל הרגליים שהפך לנכה:

 

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשׂרֶה אַתָּה וּבַדְּרָכִים נֵלֵכָה

וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ...

 

חוֹתֵךְ אַתָּה יָשָׁר לְמַעְלָה, קַו תָּלוּל, אַכְזָר.

אֲנִי מוֹצֵא שִׁפּוּעַ נוֹחַ. דֶּרֶךְ לֹא עַזָּה...

 

עַל צוּק אַרְבֵּל הָעַיִט סָב (יַעַן שָׁם קִנּוֹ הוּא)

אֲנִי יוֹרֵד בַּשְּׁבִיל הַטּוֹב. אַתָּה – בְּדֶרֶךְ תֹּהוּ.

 

אבל השיר הופך לקינה:

 

אוֹתוֹ הַקַּיִץ, בְּנִי שֶׁלִּי, הָלַכְתָּ לַצָּבָא,

וְחָזַרְתָּ, בְּנִי שֶׁלִּי, בְּרֶגֶל נְקוּבָה.

 

וְלֹא נַעֲלֶה בַָּהָר, יַלְדִּי, בָּעֵמֶק לֹא נֵלֵכָה

וְהִיא תּוּגַת יָמַי, יַלְדִּי, וְהוּא יְגוֹן חַיֶּיךָ.

 

ועוד רגע שובר לב בשיר "כסא גלגלים", שבו מתבונן האב דרך עיני הבן:

 

וּכְשֶׁנֵּעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ

בָּאוּ לְבַקְּרוֹ

רֵעָיו לַקְּרָב.

יָשְׁבוּ בִּפְאַת מִטָּה

צָחֲקוּ הֵם רָב.

(כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלֹו

לְמַעַן יְמֹעַךְ הַבְּכִי בְּחַלְחֲלוֹ)

 

הִשְׁפּיל הוּא אֶת עֵינָיו.

רָאָה נַעֲלֵי צָבָא גְּבֹהוֹת,

עוֹרוֹת אֲדַמְדַּמִּים

עוֹטְפִים רַגְלֵי אֵיתָן,

שׁוֹקֵי הָעֲלָמִים...

 

את נקודת מבטו של מאיר שלו עצמו על פציעתו ונכותו זכיתי לשמוע בערב לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "פציעה", ספרו של הארכיאולוג יורם צפריר, שפרסם את ספריו האישיים תחת שם העט יורם אבי-תמר. הספר מתעד את פציעתו הקשה של צפריר במלחמת ששת הימים. מאיר שלו הזדהה מאד עם משפט בספרו של צפריר: "הייתי פצוע צעיר וכעת אני נכה מבוגר". הוא דיבר על ההילה הרומנטית שמתלווה לפציעתו של חייל צעיר, ועם השנים נעלמת כליל, ומותירה אדם נכה, שככל הנכים הוא סובל סבל שלאיש אין עוד סבלנות לשמוע עליו, סבל שהולך וגובר עם ההזדקנות, שאז הוא הופך מגיבור צעיר ורומנטי לנטל על סובביו. הוא עמד על כך שיותר מהכל זקוקים הנכים לאוזן קשבת לכאבם, שאותה הם מוצאים לעתים רק אצל אחיהם לצרה. אני שבה ונזכרת בדברים האלה בכל עת שעולה לדיון סבלם של החיילים פגועי הגוף והנפש, שכבר אינם חיילים צעירים, ובעוד סבלם רק גובר עם השנים, הם הולכים ונשכחים מלב. גם את הפגיעה בנפש תיאר יצחק שלו בשיר שעל שמו קרוי הספר "נער שב מן הצבא", פגיעה שבאותם ימים אפילו שם לא היה לה:

 

נַעַר שָׁב מִן הַצָּבָא

 

הֵבִיא הַבַּיְתָה שְׁנַת נְדוֹד

וַחֲלוֹמוֹת טְרוּפִים

עֲלֵי רֵעָיו אֲשֶׁר נֻקְבוּ,

אֶחָיו הַשְּׂרוּפִים.

 

כבר חמישים שנה הספר הזה, שכולו קינת הפצועים, הנכים, המתים, הנשארים אחריהם, הנעורים שאבדו, וכאב האובדן, אינו יוצא מידי, ונדמה כאילו משנה לשנה הפך יותר ויותר עכשווי. כבר למעלה משלושים שנה שיצחק שלו איננו עמנו, וכעת הצטרף אליו לישיבה של מעלה גם בנו בכורו מאיר, אבל שירי הצער והאבל של יצחק שלו מיטיבים עדיין לקונן על ההווה שלנו, כשם שהיטיבו לקונן על העבר, ויהי רצון שיצאו לאור מחדש, ושקולם, העדכני כל כך, ישוב ויישמע.

 

 

 

 

 

 

מאיר שלו / אל תספר לאחיך

 

חוץ מקובץ הרשימות "גינת בר" שמאד אהבתי וקראתי שוב ושוב, לא קראתי שום ספר של מאיר שלו למבוגרים. ניסיתי לקרוא את "עשו", כי הוא מספר על אופה ולפני שכתב את הספר מאיר שלו ראיין את אבי על המאפייה של סבי אברהם מרגלית בבנימינה. זאת היתה מאפייה קטנה ששירתה את בנימינה וגבעת-עדה, וסבי עבד בה עם שני פועלים. בשלוש או ארבע לפנות בוקר הוא היה קם ויורד למאפיה שהיתה ליד הבית. היו שם שני מערבלים והוא עירבב בהם קמח ושמרים ומים לבצק ואז חזר לישון עד שעלה הבוקר. כמה פעמים ירדתי איתו למאפיה וראיתי איך הוא מערבב את הבצק ומפעיל את המערבלים. כשעלה האור הגיעו שני הפועלים והם צרו כיכרות מהבצק שכבר תפח והברישו אותם במברשת רטובה שיבריקו והכניסו אותם לתנור על מרדה גדול מעץ. לצערי אני לא יודעת מה מאיר שלו שאל את אבי ומה אבי ענה לו. יכולתי בעצם לשאול את מאיר שלו אבל משום מה לא שאלתי אותו, אולי מפני שקראתי רק כמה עמודים מ"עשו" ולא רציתי להמשיך. אין לי מושג גם איך מאיר שלו הגיע בכלל לאבי, שזה דוקא מסקרן.

בכל אופן התחלתי לקרוא בחנות את הספר החדש של מאיר שלו "אל תספר לאחיך" והוא סיקרן אותי וקניתי אותו והוא באמת ספר מאד קריא, אבל לא ממש הצלחתי להחליט אם הוא פורנוגרפיה או ספרות. זה סיפור על שני אחים שגדלו בירושלים והבכור חי בארצות הברית ומגיע מדי שנה לביקור אצל אחיו בישראל, ואז הם מבלים לילה שלם בשתייה ודיבורים, רק שניהם לבדם, וכמובן הם מדברים על ההורים המנוחים שלהם שהיחסים ביניהם היו איומים ונוראים, וזה החלק הכי מעניין בספר לדעתי, ומספרים איש לרעהו על כל מיני אירועים מחייהם. בלילה הזה שבמהלכו מתרחש הספר, מספר האח הבכור לצעיר על אשה שהזמינה אותו אליה ואז לקחה לו את המשקפיים שבלעדיהם הוא כמעט עיוור, כדי שיישאר איתה עד הבוקר, וכך הוא מצא את עצמו כלוא בביתה, ליתר דיוק בבית שירשה מסבה במושב חקלאי מבודד למדי.

יש בספר המון תיאורים גרפיים של יחסי המין בין הגיבור והאשה המסתורית שאני מצאתי מייגעים למדי, אבל אולי זה כי אני זקנה, ואולי זה מפני שהמין בספר הזה הוא מאד טכני וחסר רגש, ומראש האשה אומרת לו שהיא רוצה לבלות איתו רק לילה אחד ויותר הם לא ייפגשו וזה נשמע מאד לא משכנע ולא סביר.

אם אשה רווקה חושקת בגבר יפה – בספר יש המון עיסוק ביופיו של הגיבור, שהוא על פי התיאור גבר חלש אופי ויפה תואר להפליא, שאפילו קוצר ראייתו שמחייב אותו לחבוש משקפים איננו מפחית מאומה מיופיו המדהים את כל רואיו ורואותיו – מדוע שאותה אשה רווקה שחושקת בו מאד תרצה לבלות איתו רק לילה אחד, ולא תרצה לקיים איתו קשר ממושך, אולי אף להינשא לו, מה שלפחות לכאורה יכול היה לקרות? איזו אשה תרצה לכלוא גבר למשך לילה כדי לקיים איתו יחסי מין שוב ושוב במשך אותו לילה בודד ואז לא לראות אותו יותר לעולם? ואיזו אשה שחושקת בגבר תתנהג אליו בצורה כזו שלא ירצה עוד לפגוש בה לעולם? ואפילו אם נחשוב שהאשה מטורפת, או נקמנית, כפי שמתברר בהמשך, עדיין הסיפור נשאר לחלוטין בלתי מובן. אם האשה כועסת עליו כל כך, מדוע שתרצה לבלות איתו בכלל, ואם היא אכן חושקת בו חשק עז כל כך, מדוע שתסתפק בלילה בודד ולא תרצה מערכת יחסים ארוכה? האשה המסתורית כל כך בלתי מובנת, והתנהגותה כל כך מנוגדת לכל היגיון, שאי אפשר להימנע מהמחשבה שמדובר בעוד פנטסיה גברית על אשה שהיא טורפת מינית וגם מטורפת, ובניסיון ספרותי להפוך את היוצרות: לקחת סיטואציה של גבר שחוטף אשה ואונס אותה שוב ושוב ולהפוך את התפקידים: הגבר מרגיש חטוף והאשה אונסת אותו שוב ושוב, מה שאיננו הגיוני במיוחד, כי הוא חזק ממנה, כך מסופר, ומסוגל להכאיב לה. ואולי כל הסיפור הזה קשור בעצם להתבטאויות של מאיר שלו על me too ועל כך שחיי הגברים נעשו קשים יותר, שקשה לחזר ושהנשים יורות ירי אוטומטי ופוגעות בעוברי אורח תמימים שזאת אמירה שקרית ומטומטמת, של מישהו שמבלבל לחלוטין בין חיזור לבין אונס ותקיפה של נשים, שאין ביניהם שום דימיון ושום אדם סביר איננו מתבלבל בין חיזור לבין תקיפה ואונס. ההתבטאויות של שלו היו כנראה קשורות גם להרשעה ולעונש המאסר שנגזר על חברו הטוב קצין המשטרה ניסו שחם, שכפה את עצמו על שוטרות שהיו כפופות לו, וכל הסיפור הזה נועד כנראה להראות שגם גברים הם חלשים ושנשים יכולות להתעלל בהם, ולכן הוא נתן בספר לגברים תפקידי נשים ולנשים תפקידי גברים: אהובתו של הגיבור מתחילה איתו ואחר כך נוטשת אותו והוא נשאר שבור וכאוב לכל חייו, והאשה שסביבה מסתובבת עלילת הספר היא טורפת מינית מטורפת ונקמנית, רק שהיפוך התפקידים הזה, מכיוון שנועד רק לשרת מטרה ספרותית – למקם את הסיפור במשך לילה יחיד - או אידיאולוגית – לתקוף את הנשים שאינן רואות בתקיפה מינית חיזור, איננו מתאר נשים אמיתיות, שגם אם יש להן אופי מפלצתי הן עדיין נשים וחיות בעולם שמפלה ומדכא נשים, אלא פשוט מתאר התנהגויות של גברים ומלביש אותן על דמויות נשים, וזה אולי מאד קריא אבל מאד לא אמין, וכך רק הגיבורים הגברים הם דמויות משכנעות, ואילו הנשים, האהובה והשובה גם יחד, הן רק פנטסיות שנועדו להוכיח כמה נשים יכולות להיות אלימות ופוגעניות בדיוק כמו גברים, שזה אולי נכון בתיאוריה, אבל צריך כנראה להכיר נשים אמיתיות כאלה בכדי לכתוב דמויות ספרותיות שהן יותר מפנטסיה פורנוגרפית.

 

מאיר שלו, אל תספר לאחיך, עם עובד, 2022

 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

הגינה של מאיר שלו

כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.

יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.

כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.

ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.

ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.

מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.

"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.

אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.

ואולי השושנה היא כלנית

כל השבת התענגתי על ספרו הקסום של מאיר שָׁלֵו "גינת בר", שריחו כריח השדה, וגם צחקתי לא מעט, עד שהגעתי לפרק "כלניות" שהפיל עלי דיכאון, כי בו מתנה שָׁלֵו את צערו על כך שאין כמעט איזכורי פרחים בתנ"ך, ותוהה איך התעלמו מהכלנית הלוהטת בצבעה האדום, שמא לא היה עם ישראל קשור לפרחי ארצו גם בטרם יצא לגלות? הדברים היכו בי, כי תמיד נדמה היה לי שהתנ"ך כולו שושנים וחבצלות, בוודאי ששיר השירים כולו שושנים. במסורת הנוצרית זוהתה לרוב חבצלת השרון עם rosa centifolia, שהיום אנו מכנים ורד, והוא מסמל את ישו, ואילו שושנת העמקים זוהתה עם השושן הצחור, lilium candidum, המסמל את הבתולה מריה, אם כי לעתים זוהתה גם היא עם ישו (ראו רשימתי כיצד הפך ישו לפרח?). אלה זיהויים שאין ספק שהינם שגויים מבחינה בוטאנית: השושן והוורד צומחים בר בהרים ולא במישורים ובעמקים, ודרך גידולם בארצנו, לרוב בעבי החורש, איננה מתאימה לתיאור "הרועה בשושנים" שמצביע על ריבוי הפרחים בשטחי מרעה פתוחים, שהרי "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים" (שיר השירים פרק ו', פסוק ב). בנוסף לכך הזיהויים הנוצריים הינם מאוחרים, מימי הקיסרות הרומית המאוחרת, כשכבר נשתכחה מזמן זהותו של הפרח המקורי. מהי השושנה איננו יודעים, לבד מההנחה ששמה מרמז על ששה עלי כותרת. כה רבים הפרחים שהוצע לזהותם עם השושנה שבשיר השירים, אך מהו באמת הפרח שהלהיב כל כך את דימיונו של המשורר איננו יודעים, אולי לעולם לא נדע. אולי השושנה היא בכלל כלנית, שלרוב יש לה ששה עלי כותרת? (בוודאי אין הכלנית "נטעי נעמנים" כהצעת יחזקאל קוטשר שמביא שָׁלֵו, שהרי היא פרח בר ולא נטע). אם כי סביר יותר שהשושנה היא פרח עז ריח, ולא רק יפה מראה. רוב הצמחים הנזכרים בשיר השירים הם צמחי בושם, לפיכך "ערוגות הבושם". מכל מקום השושנה היא פרח בר, הצומח לו בשדות המרעה, בין החוחים, שהרי מדובר באהבתם של רועה ורועה: כבר בראשית שיר השירים שואלת היפה בנשים "איכה תרעה, איפה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?" והתשובה: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", שמכאן אנו למדים שאף היא רוֹעָה את גדיותיה. והרועֶה, הוא רועֶה בשושנים, הוא "הרועֶה בשושנים", כפי שהוא מכונה חזור ושוב.

את איזכורם המרובה של צמחי הבושם בתנ"ך מייחס שָׁלֵו לכך שהם קשורים לפולחן הדתי, ובכך הוא ממעיט מאד מן התפקיד שמילאו צמחי הבושם בחייהם ובתודעתם של אבותינו, שלא היו להם סבונים מוצקים ונוזליים ומישחות מכל סוג ומין לטיפוח העור, וצמחי הבושם הם אלה שסייעו להם לחטא ולהפיג ריחות רעים, ולהדיף ריחות נעימים, ריחות ש"עוררו את האהבה לחפוץ", שבכך עוסק שיר השירים ללא הרף: "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך:" ומנגד הרעיה: "צרור המור דודי לי, בין שדי ילין:" קשור לפולחן הדתי? לאו דוקא. ובפרק ה' שואלת האהובה: "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?" אבל בכל זאת היא קמה לפתוח לדודה, והנה: "ידי נטפו מור, אצבעותי מור עובר על כפות המנעול". לפני השינה רחצה איפוא את רגליה, ומשחה את ידיה בשמן המור, את אהובה היא מתארת כך: "לחייו כערוגת הבושם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר." כלומר שאף לחייו נמשחו בשמן המור, בין אם גולחו ובין אם לאו. שמן המור הוא המחטא והמבשם ומעורר התשוקה, ואפשר שתיאור השפתיים הנוטפות מור מלמדנו משהו גם על פרח השושנה, שהרי "שושנים נוטפות מור" אפשר שהוא מתאר רק את השפתיים שנמשחו בשמן המור, אבל אפשר שהוא מתאר את הפרחים עצמם, שנוטפים צוף מבושם, ואולי אפשר למצוא גם בכך רמז לזהותם. מכל מקום בחברה שמוקירה מאד את הניקיון הגופני והריחות הנעימים, אך יש לה מעט אמצעים ותנאים לשמור על ניקיון וריחות טובים, לצמחי הבושם יש תפקיד מאד מיוחד, הרבה מעבר לפולחן הדתי. צמחי הבושם הם בראש וראשונה צמחי האהבה. למשל הדודאים, הדודאים שנתנו ריח. הירונימוס בתרגום התנ"ך הלטיני הקנוני שלו, הוולגטה, תירגם דודאים כמנדרגורה, צמח שנחשב לצמח מרפא ולאפרודיזיאק ומכונה כיום בעברית "דודא רפואי". על סגולותיהם הארוטיות של הדודאים אנו למדים מסיפור הדודאים שמצא ראובן בשדה בימי קציר חטים, כלומר מדובר בפירות הדודאים ולא בפרחיהם הפורחים באביב, והביא לאמו לאה, ורחל אחותה ביקשה לקבלם ואף קיבלתם, תמורת ליל אהבה של אחותה לאה עם בעלן המשותף יעקב (בראשית פרק ל'). האם בזכותם הרתה רחל את בנה הבכור יוסף? והאם הדודאים שנתנו ריחם הם אכן צמח המנדרגורה רב-העלילות, הוא אולי בצמח אחר מדובר, למשל במין של יקינתון שריחו מתוק ומפתה? מי יודע? לותר, שאצלו השושנה היא rose ולא lilie, כלומר ורד ולא שושן צחור, והרועה בשושנים אצלו weidet unter den rosen, תירגם בכלל דודאים כ- lilien, שושנים צחורות, וכך הפכו אצלו פרחי הפיריון לפרחי הבתולים. אני מדמיינת לי את הדודאים כבעלי ניחוח עז, שממלא את האוויר כולו, בדומה לריח היסמין. קשה לי לחשוב על אהבת אביב ללא ניחוחות היסמין והאזוביון וריח ניצת התפוז מן הפרדסים. הריחות שבאפנו הם תבנית נוף מולדתנו. לותר הריח את ניחוח שושני האלפים. בשבילי לעולם יהיה ריחה של ארץ ישראל ריח ניצת התפוז באביב בשרון ובשפלה. קשה לי עם זיהויו של הדודא הרפואי כצמח הפיריון התנ"כי – אין במראה המנדרגורה דבר מעורר תשוקה, כפי שיש במראה האיריסים, הכלניות, הצבעונים, והרי אנו יודעים מיחסם של אבותינו לפרי התאנה, שלא רק להריח היטיבו אלא גם לראות ולדמיין. 

רק כעת עולה בדעתי שלא סתם נצטרפו יחדיו "לרעות בגנים וללקוט שושנים". אלא שכך היה, שבעת שרעו את עדריהם בשדות המרעה, ניצלו הרועים את זמנם כדי לאסוף צמחי בושם, שהיה להם ביקוש רב לצורך רקיחת בשמים ושיקויים ריחניים ולהכנת שמן המור. האם מכך שנפשם יצאה במיוחד לצמחי הבושם ומעוררי התשוקה נסיק שאבותינו לא התעניינו בפרחי ארצנו, ולא היו קשורים אליהם? אני מתקשה לחשוב כך.

שוב ושוב חוזר שיר השירים לעניין הריח: "ריח אפך כתפוחים", והנה גם התפוח שאליו הושוה הדוד, שגם זהותו איננה ידועה לנו, וגם כן בגלל התרגומים הנוצריים זוהה עם העץ שאנו מכנים כך כיום, ובמיוחד עקב איזכורו הארוטי בשיר השירים, גם זוהה במסורת הנוצרית עם פרי עץ הדעת, פרי גן העדן - חז"ל העדיפו לזהותו עם התאנה, "שהיא קילקלה עמו והיא תיקנה" (ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות), מסתבר שאף ריחם של פירות התפוח המסתוריים ריח נעים הוא, וכי העדפת התפוח משאר עצי היער לא רק למראהו מתייחסת, אלא גם לריחו, כפי שריח השושנה עולה על ריח החוחים, ואולי גם משום כך: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אמך, שמה חיבלה יולדתך:" (שיר השירים פרק ח' פסוק ה') - מין סיפור מוסגר שכזה, מסתורי מעט, שבו מספרת האהובה שפיתתה את דודה תחת התפוח, ששם הרתה, או שמא ילדה אותו אמו? מתחת לעץ התפוח הריחני, יהא אשר יהא אותו עץ. והרימונים, הם אצל הירונימוס "תפוחים פוניים", כלומר תפוחי קרתגו, ואצל לותר granatenapfel, שהם הרימונים המוכרים לנו כרימונים גם כיום, ועל פי תיאוריהם המופלאים במדרשי חז"ל: ("הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל - אותו זוהר מעין יפיו של רבי יוחנן הוא."תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פ"ד א') כנראה שבמקרה זה הזיהוי נכון.

ואִבֶּי הנחל, מהם "אִבֵּי הנחל"? האם זהו שם כללי לצמחי נחלים, או שמו של מין צמח מסוים? בוולגטה תירגם הירונימוס את אִבֵּי הנחל poma convallis, כלומר "תפוחי העמק", שהרי אם שושנת העמקים לנו, יהיו לנו כנגדה גם תפוחי עמקים. לותר לעומתו תירגם את אבי הנחל כ-strauchlein am bach "שיח קטן על שפת הפלג", כמה יפה, כמה אירופי. "גינת אגוז" שהיא כנראה שם מקום, או שם בעליו של השטח, לא בהכרח שם עברי, תורגמה משום מה בוולגטה כ- hortus nucus, גינת האגוזים, וכך תירגם גם לותר nussgarten, ולפיכך כאשר אנו מכרסמים כיום nussen או nuts נאמר שאנו אוכלים אגוזים. אם נזכרו האגוזים בכלל בתנ"ך, מה שאיננו מאד סביר, כי אינם ממיני העצים שנתברכה בהם ארצנו, הרי נזכרו בשם אחר, ואני מאמינה שגינת אגוז היא המקום שהיום קוראים לו ואדי ג'וז, ולאגוזים אין לה שום קשר.

ועוד פרח מצאו המתרגמים בשיר השירים: "אשישה", מפסוק ה' בפרק ב', שנאמר "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני". Fulcite me floribus, "סמכוני בפרחים" מתרגם הירונימוס, ובהשפעתו גם לותר סומך בפרחים. מכיוון שלא ידעו אשישה מהי, נסמכו על ההקבלה שבראשית הפרק: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות: כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים" – אם קודם לכן פתח בפרח והמשיך בתפוח, הרי גם הם הקדימו לרפידות התפוחים סמיכה בשושנים. גם אנו איננו בטוחים אשישה מהי. מאחר שהושע מזכיר בפרק ג פסוק א' "אשישי ענבים" בהקשר העצוב שלהלן: "ויאמר ה' אלַי, עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת, כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים", סברו שאשישי ענבים הם צימוקים, או עוגיות צימוקים, או בכלל משקה ענבים, מין יין או מיץ שמכינים מהם כנראה לצורך פולחן אלילים. עוד איזכור של אשישה נמצא בשמואל ב' פרק ה' פסוק י"ט, כאשר דוד, לכבוד העלאת ארון הברית, מחלק לכל העם "לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת", ושוב איננו יודעים במה בדיוק מדובר, לבד מכך שאשישה היא לפי ההקשר דבר מאכל ולא פרח, ואינני יכולה לצערי להוסיפה כעוד מין פרח למניין המצומצם של פרחי התנ"ך. ובכן, אפשר שסתם פרח יפה פחות עניין את אבותינו, אבל אין ספק שמאותם פרחים שנתנו ריח ונטפו מור ועוררו את האהבה עד שתחפוץ, לא יכול היה אפם היהודי להתעלם.      

ונסיים בשאלה שהטרידה מאד את המתרגמים הנכבדים: מהם הדּוֹדִים שנותנת הרעיה לדוֹדָהּ? אצל הירונימוס "שם אתן דּוֹדַי לך" הוא ibi dabo tibi ubera mea: שם אתן לך את שָׁדַי, ובעקבותיו תירגם כך גם לותר: da will ich dir meine brueste geben ואפשר לומר שהלכו בנתיב המור, כנאמר: "צרור המור דּוֹדִי לי, בין שָׁדַי ילין", או שהלכו בשביל החלב, כנאמר: "מַה יָפוּ דּוֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַּלָּה, מַה טֹבוּ דּוֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים, נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתּוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ."

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד. הספר מלווה בציורים יפהפיים של רפאלה שיר, וכולו מחמדים.