יום שני, 18 באוקטובר 2021

זה תמיד מאוחר מדי

 

הטענה הכי נפוצה שהעלו נגד קולט אביטל היא מדוע חיכתה ארבעים שנה כדי לספר ששמעון פרס ניסה לכפות את עצמו עליה בכוח, מדוע סיפרה על כך רק עכשיו, כשכבר אינו בחיים. אבל קולט אביטל סיפרה על כך בזמן אמיתי למשפחתה ולחבריה הקרובים. לציבור הרחב היא לא התכוונה לספר דבר, לא אז ולא עכשיו. אבל כתב "הארץ" גידי וייץ קבע איתה ראיון לרגל הוצאתו לאור של ספרה האוטוביוגרפי, ולפני הראיון הלך לדבר עם מקורביה, וחקר אותם על שמועת הרומן בין קולט אביטל לשמעון פרס. השמועה הזו נפוצה בכל המדינה ואפילו אשה בלתי מקושרת כמוני שמעתי אותה גם במספרה וגם במקומות אחרים כעובדה שאין עליה עוררין. כידוע גם שרה נתניהו ראתה לנכון לדבר על הרומן כביכול בין קולט אביטל לפרס כאילו היה עובדה ניצחת. אני עצמי תמיד פקפקתי בסיפור הזה, מפני שגרתי קרוב לקולט אביטל והכרתי אותה אישית, אמנם היכרות שטחית ביותר, ועדיין הכרתי אותה מספיק כדי לחשוב שהשמועה איננה נכונה. ואכן כשגידי וייץ חקר את מקורביה של קולט אביטל על הרומן כביכול בינה לבין פרס, הם סיפרו לו את מה שידעו על כך שפרס תקף אותה, והוא שאל אותה על כך בראיון, והיא לא רצתה לשקר לו מכיוון שכבר שמע מחבריה את האמת, וכך הסיפור על פרס הפך לכותרת הראיון, למרות שזאת לא היתה כוונתה המקורית של קולט אביטל שרק רצתה לדבר על הקריירה שלה והספר שלה שבו לא הזכירה את מה שקרה לה עם שמעון פרס, שמאד השפיל וציער אותה, כי היא ציפתה ממנו ליחס מקצועי, והוא התייחס אליה כמו לאובייקט מיני. אפשר כמובן לראיין את קולט אביטל על הקריירה שלה בלי לדבר על היחס אליה מצד שמעון פרס, אבל אולי גידי וייץ צדק בכך שחשב שהיחס לקולט אביטל מצד שמעון פרס מראה הרבה על מצבן של נשים מוכשרות ומשכילות שמנסות לממש את כישוריהן ולפתח קריירה וזוכות ליחס משפיל ומבזה כאילו כל קיומן הוא בסיפוק תאוותיהם של גברים, שמוחק את כל כישוריהן והישגיהן המקצועיים.

קולט אביטל חשבה שהלקח מסיפורה הוא שאפשר להתגבר על הדברים האלה ולפתח קריירה למרות היחס הכוחני והמשפיל לנשים מצד גברים ובעצם מצד החברה כולה. אני לצערי חושבת שהיא אופטימית מדי. היה לה מזל שפרס היה כוחני כלפיה אך לא ממש אלים, והיא הצליחה להדוף אותו מעליה וללכת והוא הניח לה. לא כל הגברים מוותרים כשהאשה מתנגדת. יש כאלה שמפעילים כח רב על האשה ומצליחים לבצע מעשים מגונים ומעשי אונס שהאשה איננה מצליחה להתנגד להם גם כשהיא צועקת ונאבקת, וגם גברים שאינם אונסים מפלים נשים לרעה בקידום ובשכר ופוגעים קשות בקריירה שלהן, כך שבפועל רבות מהנשים אינן מצליחות להתמודד ולהתגבר וחשוב לדעת שהן אינן אשמות בכך וצריך לכבד גם את הנשים שמתקשות להתמודד עם היחס המחפיר של החברה לנשים.

יכול להיות שלי אישית קל לקבל את סיפורה של קולט אביטל כי אף פעם לא הערצתי את שמעון פרס ולא אהבתי את הנכלוליות ואת רדיפת הכבוד שלו, למרות ששנים רבות הצבעתי למפלגת העבודה, ואני חושבת כמו קולט שלשמעון פרס היו כישורים מצוינים ושהוא תרם למדינת ישראל רבות. אני גם חושבת שלמרות שפרס כפה את עצמו על קולט אביטל בכוח, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין משה קצב שלא רק ניסה לכפות את עצמו על נשים אלא אנס אותן בצורה מאד אלימה, ומידת האלימות שגבר מפעיל היא המרכיב הקובע את מידת הנפשעות של מעשיו, בדיוק כמו ששוד אלים הוא פשע חמור בהרבה מגניבה. אבל הסיבה העיקרית שאני מרגישה הזדהות עם קולט אביטל היא הניסיון האישי שלי שהיה חמור יותר מפני שעוד הייתי ילדה, או אם רוצים מאד לדייק נערה. אפילו אינני זוכרת בת כמה בדיוק הייתי אז. אולי בת שש-עשרה ואולי פחות.

ואינני מדברת עכשיו על האונס שעברתי בגיל קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר, אלא על רופא שיניים זקן שהורי שלחו אותי אליו והוא נהג לחבק ולמשש אותי בכוח ואפילו לא התבייש לשאול: "זה טוב מה שאני עושה?" ועניתי לו בפשטות "לא" אבל הוא צחק ולא חדל ממעשיו. הוא אמר לי לבוא אליו פעם בשבוע כדי שיטפל כביכול בשיני בינה שלא צמחו כסדרן והיה צריך להוציאן בניתוח, מה שקרה כשהגעתי סופסוף לרופא הגון. אותו אשמאי זקן רק מרח לי מדי שבוע חומר הרגעה נגד הכאבים וביקש שאבוא בשבוע הבא כדי שיוכל למשש אותי שוב. לא ידעתי איך לצאת מהתסבוכת כי פחדתי לספר להורי מה באמת קורה, כי הייתי רגילה לכך שבכל פעם שמישהו פגע בי הורי האשימו אותי ולא את הפוגע. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לשכנע את הורי ש"הטיפול" איננו עוזר לי ושצריך רופא שיניים אחר. רק כמה חודשים מאוחר יותר אזרתי עוז לספר להורי שהרופא הזקן כפי שביטאתי זאת "שולח ידיים" ובגלל זה רציתי לעזוב אותו. לא זכיתי לא לחיבוק ולא לחמלה. הורי רק חזרו ונזפו בי על כך שלא סיפרתי להם מיד. אני לא יודעת אם אמרו משהו לאותו רופא או התלוננו עליו, אבל נראה לי שלא התלוננו, כי לו היו מתלוננים היה בא חוקר נוער לחקור אותי, ואיש לא בא. אני מניחה שבעולם מושגיהם של הורי הייתי אכן אשמה בכך שהרופא עשה בי מעשים מגונים, כי כמו שמקובל גם כיום וכמו שקרה למתלוננות על משה קצב, כשאשה מתלוננת על מעשים מגונים או אונס, מיד יש מי שמכריז שהיא זונה, נפקנית ומופקרת, וכל מה שקרה לה פשוט הגיע לה. אני עצמי כלל לא העליתי בדעתי אז להתלונן במשטרה.

בין האירועים עצמם לבין המועד שבו גיליתי להורי את האמת על רופא השיניים הזקן שנראה לכאורה כה בלתי מזיק עברו שבועות או לכל היותר כמה חודשים עד שאזרתי אומץ לספר את מה שכל כך העיק עלי ובגלל שפחדתי גם מהרופא וגם מהורי – בצדק, כפי שהתברר לי שוב ושוב – נדרשתי לזמן הזה לא רק כדי לאזור אומץ, אולי יותר משאזרתי אומץ לספר הדברים שהעיקו עלי כל כך פשוט התפרצו ממני בשיחה אחרת. אבל הורי לא חדלו לגנות אותי על כך שלא סיפרתי להם מיד. זה היה הדבר היחיד שאמרו לי בנושא. לא זכיתי מהם לא להבעת צער על מה שעבר עלי, לא לתמיכה ולא לנחמה.

כמו שמעון פרס, הורי לא היו האנשים הגרועים ביותר. יש הורים גרועים מהם, שגם מכים את הבת שהותקפה או מתנכרים לה. תמיד יש מישהו גרוע יותר שמעניק לנו פרופורציות על חיינו ועל עולמנו. אבל כשבאים לנשים בטענות מדוע חיכו שנים רבות כדי לספר, או למה לא התלוננו על תוקף בחייו, אני תמיד נזכרת בעצמי ננזפת שוב ושוב שנדרשו ממני כמה שבועות או חודשים כדי לספר להורי שנעשו בי מעשים מגונים בעודי נערה צעירה ורזה במשקל ארבעים קילו בערך, שאפילו גבר זקן היה מסוגל לכפות את עצמו עלי, ומזל גדול שהסתפק במעשים מגונים ולא הרחיק לכת מכך. מי שאנס אותי כשהייתי מעט יותר בוגרת היה גבר צעיר מאד שיצאתי איתו לסרט ועליתי אליו הביתה בידיעה שהוא בחור טוב ובן-טובים. טעיתי כל כך. אט אט איבדתי את האמון בבני אדם. זה היה תהליך. זה לא קרה בבת אחת. זה תהליך שמעולם לא הסתיים ועדיין הולך ונמשך גם בימי זקנתי.

ואני חושבת על קולט אביטל ואומרת לעצמי – גם לו סיפרה מיד, גם לו התעמתה עם שמעון פרס בחייו, היו מתגוללים עליה בתירוצים כאלה ואחרים. כשאשה מספרת שנעשו בה מעשים מגונים תמיד יהיו מי שיאמרו שזה מאוחר מדי, בזמן הלא נכון, לא בסדר וממש מיותר.

יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2021

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

"גם אני לא מתאימה להיות במקום שהיום לכל אשה עשר ביצים במקום רחם. אשה של היום לא זקוקה לשום גבר שיתפקד בעבורה או שיצא לציד. אני אשה פרימיטיבית... האני שלי לא מסוגל לעכל את החיים דרך הרציו. אין לי איי קיו, אני אומרת לאנשים. השכל שלי הוא הלב."

הדברים האלה של אמירה הס מטרידים אותי כל הזמן כשאני קוראת. הספר שלה מתעתע. הפרוזה בו היא שירית והשירה פרוזאית. לפעמים דיבור פשוט וישיר כמו המלים האלה שתוכנן מטריד אותי, ולפעמים שפה מעין תנ"כית שנראית לי קצת מלאכותית, אבל אינני יכולה להפסיק לקרוא. אני בולעת את כל הספר הדק הזה שתוכנו קשה מנשוא, וכולו סתירות, וכולו אימה וכאב וצער, והוא עוסק בגעגועים לבגדד ובמשבר ההגירה ובעימות האשכנזי-ספרדי והמערבי-מזרחי, אבל יותר מהכל הוא עוסק בגברים ונשים, בגברים ונשים כמהות מהותנית, שלא לומר כסטריאוטיפים של גבריות ונשיות, והפער בין התיאור החי של מציאות החיים הקשה וגם היפה, מלאת הכאב ומלאת הרגש לבין הסטריאוטיפים המהותנים של הגבריות והנשיות יוצרת איזה דיסוננס מעיק.

כי אפשר לקרוא את הספר כזעקת הילדה וכזעקת האשה. הפרק השובר לב ביותר הוא סיפורה של האם סלימה היתומה מאביה שהשיאוה לבעלה השוטר שהפך למנהל תחנת רכבת וקיבל למגוריו ארמון, ובילה את לילותיו עם נשים זרות ואשתו השלימה עם כל מעשיו, דבר אחר לא עלה על דעתה. או אולי לא השלימה, כי ניסתה להתאבד ובנס היה מי שהצילה. והאשה הזאת מילאה את ראש בתה בסיפורי אימה כגון שאם תבלע גרעין של אבטיח ותתעטש תיכנס להריון, עיקר סיפוריה היו בענייני נשים, והנשיות הצטיירה בהם כאיום, כמו האשה שמובלת לגרדום כי שאלה מדוע לגבר איבר ארוך ולאשה "חור שחור". איבר המין הנשי חוזר ומופיע כאיום, כסיוט, הצבע השחור שולט בו, במקלחת המשותפת במעברה. הנשיות היא סיוט מאיים, והגבריות מאיימת עוד יותר. האב האוהב הוא אב מכה, והוא כועס שלאחר בנו הבכור נולדו לו חמש בנות, ורק אחריהן נולד בן:

"דודה ג'ורג'יה סיפרה שבכל פעם שסלימה הביאה עוד יצור נקבי לעולם, דודותי וסבתי מצד אבי הענישו את סלימה ושמו אותה בחצר כמו חתולה. כך יאה לזו שרק מאכזבת. זו כנראה היתה הסיבה לאישונים הנפחדים שהביטו מעיני סלימה על העולם."

והיא עצמה, אמירה, פחדה להיבעל ופחדה להתעבר ופחדה ללדת, ובעלה הראשון שמאס בסירובה אנס אותה, בעיקר כדי להראות לאמו שכלתו בתולה. וכל זה כבר קרה בישראל שאליה העבירו את בגדד, בלי ארמון על גדות החידקל ובלי משרתים ובלי בגדי ארגמן וזהב, עם הבוץ של המעברה ששבר את מלכות אביה והרגו בחייו, ואת העלייה היא חווה גם כמעין מוות, ובעיקר כערעור על סדר העולם, כהיפוך מלכות הגברים ועבדות הנשים:

"הן בבואנו לארץ הקודש, דומה שהגברים הפכו נקבות והנקבות הרימו דגל. ותהא מטריארכליות באוויר."

ואכן האב נשבר, אבל האם המצב באמת השתנה? האם מצד אחד בעלת תושיה, מבשלת לילדיה במעברה, רוחצת אותם בגיגית ממים שהרתיחה על הפתיליה, ורצה עם התינוק נשוך העקרב הצהוב לצריף הרופא שמציל את חייו. וגם לומדת עברית, דורשת מבתה ללמדה את השפה, וקוראת עיתונים, דברים שלא עשתה בבגדד. ובעלה כבר איננו מבלה בלילות עם ערק ונשים, כעת הוא חי איתה בבית הקטן והם רבים ונצים, האם משום כך היא מבקשת את נפשה למות?

והספר הזה כולו געגועים לבגדד, לארמון על גדות החידקל, למירוצי הסוסים שאליהם לקח אותה אביה, לבגדי הארגמן שתפרו לה, לנסיכות, שכך קרא לה אביה "אמירה" נסיכה, וגם שם אירופי "ליאוני", ורק כעת אני מבינה מאין נטלו פקידי העלייה את השם "לאה" שהעניקו לה, השם שבו הכרתי אותה, ושכל כך לא הלם אותה. והרי לאוני איננה לאה אלא לביאה. כמה יפה היה לו קראו לה בישראל "לביאה". כמה היה השם הזה הולם אותה.

והרי אין תימה שאדם מתגעגע לילדותו, אבל מדוע היא בזה כל כך לפמיניזם, מדוע היא מייחלת למלכות אביה ולשעבוד אמה? האם אלה הגעגועים לבגדד, גן העדן שממנו גורשו, שהיה גן עדן רק במבטה של ילדה, ובכל מקרה ספק אם היו ממשיכים לחיות בגן עדן לו נשארו שם? קשה לעכל את הייחולים האלה לעולם שכל כך התאכזר לנשים, למציאות שהיתה כל כך נוראה. וקשה לעכל את תחושת האפסות בפני האשכנזים – "ילדת מעברה אני", כלומר, עיראקית ולא אשכנזיה. והרי במעברה היו גם הפולנים ומרצ'ל הרומני שחיזרו אחרי אחותה הגדולה היפהפיה. מדוע הפכה המעברה שם נרדף למזרחיות? והרי גם אפרים קישון, ניצול השואה ההונגרי, התגורר שם לצד מי שהונצח כסלאח שבתי, שידע לענות בשנינות למזכירת הקיבוץ שגם מעברה איננה מקום לחיות בו.

כמובן רגשות אינם הגיוניים, ויחסם של אנשים להוריהם, לילדותם, למוצאם, למולדתם, הוא לרוב מלא סתירות, אבל כאן נראה שעל פני הרגשות העזים, הזיכרונות החיים כל כך, זרם התודעה השוצף, והכאב האינסופי, מולבשת המהותנות של תפיסת הגבר והאשה שלא מרפה, הגבר והאשה שלאיברי המין שלהם יש משמעות מאגית: כוח הגבר באלימותו, כוח האשה בכישופיה, בחיבור המאגי שלה לעולם שמעבר למציאות. לאשה אין שכל, יש לה רק לב וחוש ששי. הרחם מתחבר ללב, השכל מתחבר לביצים. הגעגועים לילדות הם גם געגועים לעבר ולעולם של העבר, ובעבר הזה אין מקום לנשים שיש להן יותר מרחם ומלב. אלה הן נשים שמייצגות היפוך של סדר העולם הישן. והרי אין באמירה שום דבר מהאשה הכנועה של העולם הישן, גם כשהיא מכריזה על עצמה כאשה של העולם הישן. ויש משהו מקומם באופן שבו היא מתארת את עצמה, קודם כל מפני שאין בו אמת, ויש בו התרפקות טפשית על כל מה שהיה נורא בעבר. וההתרפקות הזאת על עולם שבו זורקים את יולדת הבת להתגולל בעבר מפחידה. מפחידה יותר מאובדנו של העולם הישן.


אמירה הס / אם יבוא החסד, מקטעי זכרונותי בפרוזה ובשירה, הוצאת גמא, 2021

יום שני, 4 באוקטובר 2021

עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.

יום חמישי, 30 בספטמבר 2021

המלכוד הרפואי של בנט

 

נפתלי בנט כמובן צודק: הרופאים יכולים רק להמליץ לממשלה אלו צעדים לנקוט נגד הקורונה, והממשלה היא זו שצריכה להחליט אם מחיר הצעדים האלה איננו גבוה מדי עבור האזרחים שיפסידו בגללם את פרנסתם ובעקבות זאת גם בריאותם תיפגע, כי למרבה הצער אוספים נתונים על המתים מקורונה, ולא אוספים נתונים על מי שבריאותם נפגעה בגלל המגפה ובגלל האמצעים שננקטו כדי להילחם בה, כמו הסגרים, שבפרספקטיבה של שנה וחצי אני יכולה לומר אפילו מהיכרות אישית, שנזקי הבידוד והסגרים והקפאת הפעילות ההתנדבותית, התרבותית, הספורטיבית ועוד, במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, הם קשים ואפילו קטלניים, אולי לא פחות מהקורונה. הידרדרות קוגניטיבית עד כדי התפתחות דמנציה, סרטן שלא טופל בזמן והפך קטלני, דיכאון כבד ועוד ועוד. קרוב משפחה שלי, ניצול שואה קשיש, התאבד לא רק בגלל הקורונה, אבל גם בהשפעת הסגר הראשון הארוך, ומכר בשנות הארבעים לחייו לקה בטרומבוזה מחוסר פעילות ועודף אכילה ועישון. הוא טופל בבית החולים הדסה ואמרו לו שם שיש עלייה במספר המקרים בגלל הסגר. תמיד צריך להיזהר שהתרופה לא תהיה יותר קשה מהמחלה, וסגרים הם בהחלט תרופה קטלנית, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם ומאד ממושכים. הפגיעה הקשה כל כך, עד כדי חיסול, בעסקים קטנים, שממילא נכנסים אליהם אנשים בודדים ואין בהם צפיפות, היתה אכזרית ומיותרת לגמרי. אפשר היה להסתפק בהגבלת מספר הנכנסים לחנויות הקטנות ללקוח בודד או שני לקוחות בכל פעם, במקום לכפות סגירה, לגזול את פת לחמם של אנשים ולהרוס את מפעל חייהם שבנו במשך שנים רבות. כמובן לא הרופאים החליטו על כך אלא בנימין נתניהו, לבדו ותוך רמיסת הממשלה והכנסת, ומטעמים פוליטיים ואישיים לגמרי, כמו המאמץ לעצור את ההפגנות נגדו כביכול מטעמים רפואיים.

גם משום כך היה טעם לפגם בנאומו של בנט, כאשר תיאר את ראש המדינה לבדו כמי שצריך להחליט. הממשלה כולה צריכה להחליט ולא ראש המדינה לבדו, והכנסת צריכה לאשר כי היא הריבון והיא זו שמייצגת את העם, והרופאים צריכים לאסוף נתונים ולייעץ לממשלה כיצד לפעול. כל זה ברור. הבעיה מתחילה כאשר הממשלה מחליטה לא רק בעניינים כלכליים ומדיניים שזה תפקידה והיא אמורה להבין בזה, אלא כשהיא מחליטה בעניינים שהם לגמרי רפואיים, כמו מתן חיסונים לאוכלוסיה. והבעיה קשה עוד יותר, כאשר ממשלתו של בנט, עוד יותר מממשלות נתניהו, הפכה את החיסונים לכלי העיקרי למלחמה במגפה. אין בכוונתי לפסול מדיניות זו של הממשלה, ייתכן מאד שהיא צודקת ונכונה, אבל כאשר ממשלה מחליטה להסתמך במלחמתה במגפה בעיקר על חיסונים, היא בעצמה מעניקה לרופאים את כוח ההחלטה, כי אישור חיסונים, כל שכן חיסונים חדשים שרק הוכנסו למעגל הייצור בשנה האחרונה, הוא עניין לגמרי רפואי. אי אפשר להחליט לחסן את האוכלוסיה בלי להסתמך על הרופאים שלא רק שהחיסונים נמצאים בתחום מומחיותם, אלא שמדובר בנושא שלציבור הרחב אין בו שום ידיעה, בניגוד למשל כלכלה או למדיניות, שאדם יכול להבין בהם גם מבלי להיות איש מקצוע. בחיסונים רק הרופאים מבינים, ורק הם יכולים להחליט אם חיסון הוא בטוח ויעיל, אם אין לו תופעות לוואי קשות, ואם כדאי וצריך לתת אותו לציבור. רק הרופאים יכולים לקבוע מתי לתת חיסונים, באיזו כמות, כמה פעמים, באלו מרווחים ובאלו תנאים, למי כן ולמי לא.

ולכן ברגע שנפתלי בנט וממשלתו החליטו שהכלי העיקרי שלהם למלחמה במגפה אלה החיסונים, הם החליטו בעצם שהרופאים הם המחליטים ומסרו את עצמם בידי הרופאים. במקרה הטוב הם מסרו את עצמם בידי רופאים הגונים, ובמקרה הרע בידי רופאים שנמצאים בניגוד עניינים, כי הם קשורים בקשר גלוי או סמוי ליצרני התרופות, ובעניין הזה שני דברים מטרידים מאד את הציבור: האחד, האם הרופאים שמחליטים וממליצים שכדאי לתת חיסונים, וכדאי לתת חיסונים של חברה מסוימת, וכדאי לתת אותם פעמיים או שלוש פעמים, לגילאים כאלה או אחרים, לבעלי תסמונות כאלה או אחרות, הם רופאים הגונים ואמינים שחושבים רק על טובת הציבור ואין להם שום אינטרסים אחרים. והדבר השני שמטריד את הציבור הוא, אם הרופאים הם עצמאיים בהחלטותיהם הרפואיות, ובפרט במתן חיסונים או תרופות שברור שיש בהן אינטרס כלכלי ליצרנים, או שחלילה החלטותיהם הרפואיות מוטות עקב שיקולים כלכליים או פוליטיים או אחרים.

והנה בהתקפתו על הרופאים בכירי מערכת הבריאות ירה נפתלי בנט לעצמו ברגל פעמיים: ראשית הוא זלזל ברופאים שכל אסטרטגיית המאבק במגפה שלו מבוססת על המלצותיהם לחסן את כלל אזרחי ישראל הבוגרים בשלושה חיסונים, ללא אישור מנהל התרופות האמריקני לפרוטוקול חיסונים כזה וללא תקדים כזה בכל העולם, וגם בניגוד לתחנוני ארגון הבריאות העולמי לא לחסן חיסון שלישי בטרם ישיגו אזרחי המדינות העניות לפחות חיסון אחד, ושנית הוא עשה גרוע מכך: הוא טען שהיו בכירים במערכת הבריאות שהתנגדות לחיסון השלישי ואילו הוא תמך בו.

ועכשיו תמיהתי שלצערי לא שמעתי הד לה בתקשורת, שהתעניינה רק ביחסי נפתלי בנט עם בכירי מערכת הבריאות ולא במשמעות המאד מטרידה של דבריו. מה רצה בנט לומר? האם בכירי מערכת הבריאות, כולם או חלקם, התנגדו למתן חיסון שלישי לכלל הציבור, ובנט החליט על כך בניגוד לדעתם? האם החיסון השלישי הוא פרי החלטה שאיננה רפואית אלא פוליטית? מה ההכשרה של נפתלי בנט שהוא איש הייטק ולא רופא להחליט על מתן חיסון שלישי לכלל הציבור? ועל מה הסתמך בהחלטתו שאזרחי ישראל יקבלו חיסון שלישי או שיישלל מהם התו הירוק כאילו לא חוסנו בכלל, בניגוד להמלצת מנהל התרופות האמריקני שדי לכלל האוכלוסיה בשני חיסונים? על סמך מה ממליץ בנט לציבור להתחסן ונוזף בבלתי מתחסנים, אם לא על סמך המלצות הרופאים, שהם בכירי משרד הבריאות? ומדוע התקשורת איננה שואלת את השאלות האלה, שמציקות לרבים בציבור, ולא רק לבלתי מתחסנים? אני שלא התחסנתי בגלל דלקת מפרקים כרונית קשה ואלרגיות מרובות, מרגישה שמאד לא הוגן לשלול את התו הירוק מאנשים שקיבלו כבר שני חיסונים, שבעצם המדינה רימתה אותם שאם יקבלו שני חיסונים הם ייחשבו מחוסנים, והם סבלו את כל תופעות הלוואי כדי להיות מחוסנים, ועכשיו אומרים להם ששני חיסונים כמוהם כאי קבלת חיסונים בכלל, וזה כל כך מקומם, כי המדינה היא זו שהפרה את החוזה איתם, ושיקרה להם פעם ואולי שוב משקרת להם. כי איש איננו יודע באמת מה יקרה עם הקורונה ומה טיבם של החיסונים וכמה חיסונים יצטרכו לתת ואיזו השפעה תהיה להם על המתחסנים בטווח הארוך. עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת ולהבין. אפילו לא לראשי המדינה.  

 

יום חמישי, 23 בספטמבר 2021

היינריך היינה / אורן ותמר

 

לאחר השריפה הגדולה בהרי ירושלים, התעורר ויכוח האם טעות היתה לנטוע בהרי ירושלים יערות של עצי אורן, כי היו מי שטענו שמדובר בעץ זר לארץ-ישראל שיובא לכאן מאירופה, ולכן איננו מתאים ונשרף בקלות, למרות שאורן ירושלים, כשמו כן הוא, מין מקומי וכלל לא זר לארץ ישראל. ולא מזמן כתבה נעמה ריבה בעיתון "הארץ" שצריך להפסיק לנטוע בישראל דקלים, כי אינם נותנים צל. צל אכן חסר בארצנו, אבל לא הייתי רוצה לוותר על יופיים של הדקלים שמתנשאים לגובה על רקע שמי ירושלים, והם בעיני מהמראות היפים בארצנו. בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו הוזכרו חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (דברים פרק ח', פסוק ח'). התמר לא נזכר, אם כי יש המפרשים שדבש פירושו דבש תמרים, פירוש שלעניות דעתי כלל איננו מתקבל על הדעת, וחז"ל הגו אותו רק כדי שלא לערב תוצרת מן החי בפרי הצומח, וידוע שארץ ישראל תוארה כ"זבת חלב ודבש". מצד שני נכללו "כפות תמרים" בין ארבעת המינים שמצווה התורה לקחת בחג הסוכות (ויקרא כ"ג, פסוק מ'), כך שבימי  המקרא היה כבר התמר נפוץ מאד בארץ ישראל וחלק מעבודת האל, ויהי רצון שיישאר עמנו. הדימוי של האורן כעץ אירופי צפוני, ושל התמר כסמל של ארץ ישראל, מופיעים בשירו המאד מפורסם ואהוב של היינה, ואולי גם השיר הזה אחראי לדימוים של שני העצים, שבשניהם נתברכה ארצנו, ויהי רצון שנשמח בהם בחגנו, ושיתקיים בנו הכתוב ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.   

 

היינריך היינה / אוֹרֶן וְתָמָר

 

אוֹרֶן בּוֹדֵד עוֹמֵד בַּקָּרָה

בַּצָּפוֹן עַל הַר קֵרֵחַ

יַרְדִימוּהוּ, בִּשְּׂמִיכָה צְחוֹרָה

יַעַטְפוּהוּ שֶׁלֶג וְקֶרַח.

 

הוּא חוֹלֵם עַל תָּמָר

שֶׁהַרְחֵק בַּמִּזְרָח כָּעֵת

תִּתְאַבֵּל בּוֹדֵדָה וְשׁוֹתֶקֶת

עַל קִיר סֶלַע לוֹהֵט.

Ein Fichtenbaum steht einsam

Heinrich Heine

Ein Fichtenbaum steht einsam

Im Norden auf kahler Höh.

Ihn schläfert; mit weißer Decke

Umhüllen ihn Eis und Schnee.

Er träumt von einer Palme,

Die, fern im Morgenland,

Einsam und schweigend trauert

Auf brennender Felsenwand.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

יום שני, 13 בספטמבר 2021

איתן בירן נחטף, וסבו הוא פושע

 

איתן בירן הקטן, הניצול היחיד מאסון הרכבל באיטליה, היה על פי החלטת בית המשפט האיטלקי במשמורת חוקית של דודתו, אחות אביו שחיה באיטליה. כך החליט בית המשפט האיטלקי, וזו החלטה לגמרי הגיונית. כאשר ילד עובר טראומה נוראה של פציעה קשה ואובדן כל משפחתו הגרעינית, עדיף להשאיר אותו בסביבה שבה גדל, ולא להעביר אותו לסביבה אחרת, במיוחד כאשר יש באותה סביבה קרובי משפחה שהוא מכיר ושיכולים ורוצים לגדל אותו. זכותה של משפחת אמו בישראל להיאבק בבתי משפט על הזכות לאמץ אותו ולהביאו לישראל, כל עוד היו מכבדים את ההליכים המשפטיים ופועלים בדרך חוקית, אבל הם החליטו לפעול במרמה ובבריונות, קיבלו רשות לקחת את הילד לבילוי משותף בהבטחה להשיבו לבית דודתו עם ערב, וניצלו את האמון שניתן בהם כדי לחטוף את הילד ולהבריח אותו במטוס פרטי לישראל. בכך שהבריחו את הילד במטוס פרטי, נמנעה משלטונות איטליה האפשרות לגלות את החטיפה בזמן אמיתי ולמנוע אותה. סבו של הילד שאירגן ומימן את החטיפה וכל מי שהיה שותף למזימתו הוא פושע שביצע פשע מהחמורים ביותר. משטרת ישראל צריכה לעצור אותו, להוציא מחזקתו את הילד ולהשיבו למשמורת החוקית של דודתו באיטליה.

כמובן שהפשע שביצע סבו של הילד, כנראה בשיתוף בני משפחה אחרים, מונע כל אפשרות להתייחס באהדה לרצונם לגדל את הנכד בישראל. מי שחוטף ילד ממשמורת חוקית ומבריח אותו מהמדינה, איננו יכול לטעון שהוא פעל בזכות, וגם איננו יכול לטעון שהוא אפוטרופוס ראוי לילד. כדי לשמש אפוטרופוס ראוי, צריך בראש וראשונה לכבד את החוק ולפעול בשיתוף עם רשויות החוק ברגישות ובזהירות רבה, וכמובן לפעול באמינות ובהסכמה ורצון טוב מול האפוטרופוס החוקי, שבמקרה זה זו הדודה מצד האב, כדי לא לגרום לפגיעה בילד. הסב שחטף את הילד פעל נגד החוק ודרך פעולתו מראה שחשב רק על עצמו ולא על טובת הילד. בדיוק כמו במשפט שלמה, האם האמיתית תעדיף לוותר על הילד ובלבד שהילד לא יפגע. מי שחושב על טובת הילד ישתדל לשתף פעולה עם האפוטרופוס, כי רק שיתוף פעולה ורצון טוב בין קרוביו של הילד, שמתנהל ביושר ובאמונה, יכול להבטיח את טובתו של הילד. לחטוף את הילד במרמה ובריונות מדודתו שטיפלה בו מאז האסון, ולהבריח אותו לישראל מאחורי גבה, איננה התנהגות של מי שרוצה בטובת הילד. זו התנהגות של מי שרוצה בעלות על הילד גם במחיר של גרימת נזק קשה לילד, נזק שהוא בלתי נמנע לאור האופן שבו הילד נחטף מבית דודתו והוטס לישראל מבלי שידע שלוקחים אותו בכוח לישראל. מצבו הבריאותי של איתן הקטן שנפצע קשה בתאונה שבה נהרגה משפחתו מוסיף לפשע חטיפתו חומרה יתרה.

הפשע שביצע הסב איננו מזיק רק לילד. הוא גם מסבך את מדינת ישראל בהפרת אמנה בינלאומית שנועדה למנוע הפקרות בחטיפת ילדים ממדינה למדינה ושאומצה על ידי מדינת ישראל כמו על ידי כל המדינות המתוקנות. חטיפת ילדים ממשמורת חוקית היא רעה חולה בינלאומית. לא פעם נחטפו ילדים והוברחו מישראל לחו"ל. בילדותי רעשה הארץ סביב חטיפתו של הילד יוס'לה שוחמכר בידי סבו החרדי. לאחר שהוחבא במקומות שונים בערים שונות בישראל, הוברח יוס'לה לצרפת כשהוא מחופש לילדה, ומשם הוברח לארצות הברית והוחבא אצל חסידי סאטמר בברוקלין. הסב טען שהוריו רוצים לשוב לרוסיה ולהוציא את הילד לשמד. רק ביולי 1962 הצליח המוסד לגלות את מקום מחבואו של יוס'לה בברוקלין ולהשיבו להוריו, כמה שנים לאחר שנחטף.

ניסיונם של בני משפחת אביו של איתן בירן לפרוט על מיתרים לאומיים ודתיים כדי לעורר אהדה לפשע החטיפה שלהם, הטענה שהילד נרשם לבית ספר קתולי באיטליה, בניסיון מראש להצדיק את החטיפה, הזכירה לי את מקרהו של יוס'לה שוחמכר. לו דאגו באמת לחינוכו של הילד, יכלו לבקש מהדודה או מבית המשפט האיטלקי שהילד יקבל חינוך יהודי. זו בקשה שבתי משפט מתחשבים בה. בזמנו ניסו לשכנע את הסב שחטף את יוס'לה שוחמכר להשיבו להוריו בהבטחה שילמד בבית ספר דתי, אך הניסיון נכשל. כאשר הוחזר יוס'לה לארץ הוא נשלח תחילה לחינוך דתי, אך מאוחר יותר עבר לבית ספר חילוני. לאחר שנהג כפי שנהג ביוס'לה, איש לא התחשב עוד ברצונו של הסב. מי שרוצה להשפיע על חינוכו של ילד, צריך לשתף פעולה עם האפוטרופסים החוקיים שלו ולשמור על יחסים טובים עמם. קשה להאמין שאחרי חטיפה במרמה ובכוח יתאפשרו בין הסב לדודה באיטליה יחסים טובים. בוודאי שהחטיפה מנעה כל אפשרות ליחסי אמון ביניהם, לאחר שהסב הפר את אמונה של הדודה באופן כה קשה.

המשפחה החוטפת מנסה לתאר את עצמה במליצות מחמיאות "החזרנו את הילד הביתה", "קיימנו את צוואת הוריו" – למרבה הצער הוריו שנספו כה צעירים לא השאירו צוואה מי יגדל את הילד במקרה שימותו, ולכן בית המשפט באיטליה החליט לפי מה שנראה לו כטובת הילד, וכל מי שרוצה בטובת הילד היה צריך לכבד החלטה זו, ולשמור על קשר עם הילד מתוך כבוד לחוק ולאפוטרופוס החוקי. יש לדחות את ניסיונם של הסב ומשפחתו לגייס אהדה לפשע החטיפה שלהם, כי מי שמסכים לכך שיחטפו ילד לישראל, צריך להסכים גם לכך שיחטפו ילדים מישראל לחו"ל, כפי שקרה במקרה של יוס'לה שוחמכר, ובמקרים רבים אחרים. האמנה נגד חטיפת ילדים שישראל אימצה נועדה להגן קודם כל על הילדים מפני מי שמתחזים לדורשי טובתם אך נוהגים באורח נפשע שבהכרח מזיק מאד לילדים. ילד איננו רכוש ומי שרוצה בטובתו צריך להיות מוכן גם לוותר ולהסתפק בשמירת קשר טוב עם הילד, דבר שמחייב קשר טוב והגון  עם האפוטרופוס החוקי שלו. איתן הקטן צריך לחזור לדודתו באיטליה. סבו צריך למרבה הצער להיעצר ולהישלח לכלא. חטיפת ילד היא פשע, ולא מעשה גבורה.

יום חמישי, 9 בספטמבר 2021

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

מוצאי חג

 

על שולחן הכתיבה נותרה פיסת חלה.

אביב הקטן הניח אותה ליד המחשב

כשראה סרטונים, עד שעָיַף ונרדם

מקופל על הכסא.

את הקוביות הוא סידר יפה בקופסה

לפני שנסע. החדר נשאר מסודר ושקט.

גם קודם שקט היה. היינו רק סבתא ואמא וילד

וכלב גדול. משפחה קטנה ושקטה.

משפחה לא רועשת. הוא ראה סרטונים במחשב

אני קראתי עיתון. בתי הלכה וחזרה ונסעה.

עכשיו שקט עוד יותר. רק סבתא וכלב

ועיתון וגם געגוע לילד קטן

שאוהב לראות סרטונים במחשב.

יום שישי, 3 בספטמבר 2021

אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

אתמול הלכתי עם אושר לגן העצמאות וראיתי להקת זרזירים משתעשעת בתרגילי תעופה מרהיבים מעל הגן, ואמרתי לעצמי: זה השני בספטמבר, והטבע תמיד מדייק -הגיע הסתיו, ואיתו הצפורים הנודדות. ואני מתרגמת כאן את שירו היפהפה של אדוארד תומס (1917-1878), משורר וולשי-בריטי, שהיה ידוע כסופר ומבקר ופירסם שירה רק במשך שלוש שנות חייו האחרונות, אז נפטר בטרם עת בגיל שלושים ותשע. תומס התיידד עם המשורר רוברט פרוסט בתקופה שהאחרון התגורר בבריטניה, ופרוסט הוא זה שהניע אותו לפרסם את שיריו. שירתם איננה דומה, אבל אצל שניהם משתקפת הנפש בטבע כפי שהטבע משתקף בנפש. תרגמתי בלשון זכר כמו במקור, שמזהה את הצפור כזכר ומשוה את שירה לקריאת תרנגול – זו צפור נפשו של המשורר שאף הוא כמעט עדין מכדי להישמע, אבל כל כך נכנס אל הלב.

 

אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

שלושה צלילים קסומים הוא שרק, ענוגים מכדי להישמע

לו שרו גם אחרים, אך אחרים מעולם לא שרו

בחורשת החוף הגדולה כל אותם מאי ויוני,

איש לא ראהו: אני לבדי שמעתיהו,

למרות שרבים האזינו. ההיה זה לפני ארבע שנים,

או חמש? הוא לא שב מעולם.

 

לרוב כאשר שמעתיהו הייתי לבד.

גם לא יכולתי לגרום לאחר לשמוע.

לה-לה-לה! הוא קרא, כמו מרחוק –

כאילו קרא תרנגול מעבר לקצה העולם,

כאילו היו הצפור או אני שרויים בחלום.

אך שחלף בין העצים והתקרב אליי לעתים,

היה ברור, אך איכשהו נשמע רחוק עדיין.

ההוכחה היא רק שסיפרתי את אשר שמעתי

לאנשים.

 

מעולם לא ידעתי קול

של אדם, או חיה, או צפור, טוב מזה.

סיפרתי לחוקרי הטבע, אך הם לא שמעו דבר

מסוג הצלילים שכה רדפוני.

בלבי הם היו צלולים וצלולים עודם.

ארבע שנים, או חמש, לא שינו דבר.

אז וכעת הלה-לה-לה מתוק ונטול גוף:

עצוב יותר משמח היה, אם עלי לבחור

בין זה לבין זה. אך אם עצוב

אזי רק עם שמחה, רחוק מכדי

שאוכל לטעום.  אך לא אוכל לומר

בכנות אם הימים ששר בהם

מעולם לא היו אלא יפים,

כפי שנדמה לי כעת.

את זאת אדע: שאני שהקשבתי אז,

לעתים שמח, לעתים סובל,

בגוף כבד ובלב כבד,

כעת מיד, אם אחשוב על כך, אהפוך

קל, כמו נדד הצפור דרך החוף שלי.

 

השיר במקור

על המשורר


 

יום ראשון, 29 באוגוסט 2021

היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.