יום שבת, 24 ביולי 2021

לא מחוסנת

 

אני נמנית על מיליון הבלתי מחוסנים שנפתלי בנט האשים באחריות לסגרים שהיו ושעתידים להיות. אני מפחדת להתחסן כי אני סובלת מאלרגיות להרבה תרופות ולהרבה חומרים בכלל, ואנשים כמוני עלולים לפתח תגובות קשות לחיסון, ואני גרה רק עם הכלב שלי ואני צריכה לטפל בו ולטייל איתו בכל יום לפחות שלוש שעות – הוא כלב מאד גדול, לא צעיר ולא בריא, והוא צריך הרבה טיפול, ואין לי מישהו אחר שיטפל בו ויטפל בי אם ארגיש לא טוב מהחיסון. הבנות שלי התחסנו ומאד רצו שגם אני אתחסן, והבת הגדולה שלי אמרה שהיא תבוא לטפל בי ובכלב, אבל יש לה ילד קטן שהיא עסוקה איתו מסביב לשעון, ואני חושבת שזה יותר מדי לדרוש ממנה לטפל גם בילד, גם בכלב וגם בי, אז העדפתי לא להתחסן. אני כמובן מאד מפחדת מהמחלה וממחלות בכלל, לכן אני מקפידה לכסות את הפה והאף בכל מקום סגור או צפוף – אני מקפידה ממש שהפה והאף מכוסים ולא רק שמה מסכה בכאילו על הסנטר כמו שהרבה אנשים עושים, ואני גם הולכת רק למקומות שאני ממש ממש חייבת, לקנות מזון ומצרכים חיוניים בחנויות בשכונה או בשוק מחנה-יהודה שלשם אני הולכת עם מסכה וקונה שם את רוב הדברים שאני זקוקה להם, ופעם בחודש אני נוסעת לבית החולים הוטרינרי בבית דגן כדי לקנות לכלב שלי את התרופה שהוא זקוק לה מדי יום, כי המחלה שלו כרונית. לרופאים לא הלכתי מאז שפרצה הקורונה, ולמזלי לא הייתי במצב שמחייב טיפול רפואי. אני מבקרת לעתים קרובות חברה קשישה שאיננה יכולה ללכת ואנחנו יושבות בגינה הקטנה בחצר ביתה, היא ליד דלת ביתה ואני והכלב ממול ליד שער הכניסה לחצר, וככה אנחנו מפטפטות. היא תמיד מציעה לי לאכול ולשתות ואני מסרבת בנימוס. אני אוכלת ושותה רק בבית. כל זה לא מאד שונה מאורח החיים הרגיל שלי לפני המגפה, למעט העובדה שלפני המגפה נסעתי פעם בכמה חודשים לבת שלי באנגליה כדי לבלות כמה ימים עם הבת, החתן והנכד שלי שכבר בן ארבע ולא ראה אותי שנתיים פנים אל פנים, רק במחשב, ואתמול הוא נתן לי נשיקה דרך המחשב וגם אני נתתי לו נשיקה דרך המחשב. זה כואב לי, אבל גם אם הייתי מתחסנת הייתי מפחדת לנסוע לאנגליה שיש בה הרבה חולים בקורונה, וגם כולנו מפחדים שהנכד יטוס לישראל ויידבק בקורונה כי הוא ילד בן ארבע שלא יכול להתחסן, אז כולנו משלימים עם המצב הזה.

אני מבינה שמדינת ישראל השקיעה הרבה כסף בחיסונים ורוצה שכולם יתחסנו, ואני מבינה שמי שמתחסן מגן גם על הסביבה שלו, ושהחיסונים מאד עוזרים להפחית את כמות החולים והתפשטות המגיפה, אבל גם אנשים כמוני עוזרים להפחית את התפשטות המגפה, באורח החיים המאד זהיר ומתבודד שלי, בהקפדה שלי לכסות את הפנים ולשמור מרחק, ובהימנעות שלי מבילוי כלשהו במקומות צפופים והומי אדם ובמיוחד בהימנעות שלי מנסיעות לחו"ל. הטענה שאני או אנשים אחרים כמוני אשמים בסבל של הציבור בישראל מהמגפה היא פשוט חוצפה. את המגפה הביאו לארץ אנשים שהגיעו מחו"ל, לא אני ולא אנשים כמוני שכבר שנתיים וחצי לא נסעתי לחו"ל וגם בארץ אני נוסעת רק לאן שאני חייבת ובעיקר מטיילת עם הכלב בחוץ ולא במקומות שיש הרבה אנשים. אולי בזכות המסכות והריחוק לא הייתי חולה השנה בכלל בשום מחלה שמצריכה טיפול רפואי. כמובן שיכול להיות לי מזל רע שאחלה במגפה, שאחלה קשה ואפילו שאמות, זה יכול לקרות, אבל זה יכול לקרות וגם קרה לאנשים שהיו מחוסנים. אולי דוקא מפני שהם היו מחוסנים וסמכו על החיסון הם לא נזהרו ונדבקו בנגיף מסוג דלתא שפחות רגיש לחיסון ולכן גם אנשים מחוסנים צריכים להיזהר ממנו. הרי כל האנשים שנוהרים לחו"ל ואפילו למדינות שהמגפה משתוללת בהן סומכים על החיסון, ואני בכלל לא מעלה בדעתי לנסוע לחו"ל וגם לא ללכת לקולנוע או לאירוע או אפילו למספרה. אני רק גוזרת לי את הפוני לבד ואחר כך אוספת את השיער לקוקו קטן וגוזרת אותו. זה לא מקצועי כמובן אבל לא כל כך אכפת לי. אני ממילא לא כל כך משקיעה במראה שלי, ולכן אני גם אף פעם לא הולכת לקוסמטיקאית או לכל מיני מקומות שמייפים את האנשים שאני מכבדת אותם, אבל הם אינם נחוצים לי. הבנות שלי היו מעדיפות שאני אשקיע יותר בבגדים ובטיפוח ופחות בעיתונים וספרים שממלאים לי את הבית, אבל עיתונים וספרים חשובים לי לחיים ובגדים ותסרוקות חשובים לי הרבה פחות. זה כמובן מתאפשר לי כי גם העבודה שלי – כשיש לי עבודה – וגם הדברים האחרים שאני עושה בחיים, הם דברים שעושים בבית לבד, ולא צריך לפגוש אנשים אחרים, מספיק להתכתב איתם באי מיילים או לכל היותר לדבר איתם בטלפון. אלה החיים שלי ולא עשיתי רע לשום בן-אדם, ואין שום סיכוי שאני אביא למדינת ישראל וריאנט חדש של וירוס מהקניות שלי בשוק מחנה-יהודה, אז תרד ממני נפתלי בנט ותמצא אנשים אחרים לטפס עליהם, אולי אלה שבאו מאמריקה עם המגפה שלפי הריצוף הגנטי הגיעה לישראל מארצות הברית ולא ממקום אחר, אולי אלה שטסו לדובאי וחזרו משם עם הוריאנט הבריטי, אולי אלה שנוסעים עכשיו לאוקראינה מוכת הקורונה לקבר רבי נחמן או לנפוש בהכל כלול בתורכיה, אולי כל אלה שממלאים את נתב"ג יומיום למרות שביקשת לא לנסוע לחו"ל אם זה לא חיוני וגם אם לא היית מבקש לא הייתי נוסעת. תרד ממני ותמצא לך מטרות אחרות להתגולל עליהן, כי אם כולם היו כמוני, לא היתה בישראל בכלל מגפה.

יום חמישי, 22 ביולי 2021

הגן הנעול של פארידה גולבהר

 

בבית האמנים בירושלים מוצגת תערוכת מחוה לזוג גולבהר, חלקה מחוה לגלריה גימל שהקים וניהל במשך שמונה עשרה שנה סעיד גולבהר, ובה הציג תערוכות של אמנים חשובים, ביניהם פנחס כהן גן, דוד ריב, מיכאל גיטלין, אביבה אורי ולארי אברמסון. מבחר יצירות של אמני הגלריה מוצג בתערוכת המחוה לגלריה גימל בקומה השנייה של בית האמנים, ובשאר החללים בקומה מוצגים ציורי הטבע של רעייתו פארידה גולבהר, ציורי טבע דומם ולוחות של שש תמונות שכולן וריאציות על גן ופרחים.

הניגוד בין בני הזוג מעניין: בעוד שסעיד הציג וקידם בגלריה גימל אמנות מודרנית מופשטת ולעתים פוליטית, פארידה מציירת טבע דומם כשהיא משתעשעת בסגנונות שונים ממסורת הציור – הציורים לעתים אקספרסיוניסטים, לעתים כמעט פוינטיליסטים, מציגים גן חלומי מעורפל, ולצדו ציורי פרחים בחלקם פיגורטיבים, בחלקם דקורטיבים, כמעט טפטים של פרחים סימבוליים. "אני מציירת טבע ואינני יכולה להיות בטבע אפילו שעה", מספרת פארידה בסרט המלווה את התערוכה, "כשבאתי לארץ התחלתי לצייר שמיים ודקלים, מאד התפעלתי מהדקלים. ראיתי תמונה של גן והגן הזה מאד מצא חן בעיני והתחלתי לצייר אותו. אני מציירת גם את הגן בטהרן שהיינו אוכלים בו וגם ישנים בו. אני מציירת שמיים ישראלים  אבל הגן הוא מטהרן. כבר עשרים שנה אני מציירת את אותו הגן. אני חושבת רק על צבע ומזה מתחיל הציור. אני מציירת קצת מהזיכרון וקצת ממה שאני רואה ומה שבמוח שלי, אני מערבבת הכל. יש בי געגועים לגן הנעול".

פארידה למדה בטהרן ספרות אנגלית וציור ובילתה שנה וחצי באנגליה, ואז שבה לטהרן והכירה את סעיד. לאחר נישואיהם נסעו לקרלסרוהה שבגרמניה, שם למד סעיד כלכלה, ושם חברו לחוגי אמנים ונהנו מחיים אינטלקטואלים עשירים. אחר כך שבו בני הזוג לטהרן ומאוחר יותר עלו לישראל במחשבה שיחיו בקיבוץ ויעסקו בחקלאות. מהר מאד התברר לזוג העירוני כל כך מטהרן שאין מקומם בקיבוץ והם השתקעו בירושלים, שם המשיכה פארידה לצייר כאשר היא נחשבת לעוף מוזר בשל סגנון ציורה היחודי שמושפע מאד ממסורת הציור הצרפתית של המאות התשע-עשרה והעשרים. מבטה של פארידה בטבע הוא מבט מן הפנים החוצה, מבט בגן דרך החלון. הציור הוא תמיד קטע תחום מגן, כמו נוף שנשקף מחלון. למרות שהיא זוכרת גן שבו בילו אנשים, בציורים אין דמויות אדם, רק עצים ופרחים שנראים בבירור או דרך ערפל, וציורי פרחים שנראים כמו תקריב מתוך תמונה גדולה ואז הופכים להפשטה שחוזרת על עצמה כמו בטאפט. המבט דומה למבט אל גן מתוך בניין כאשר עוברים מחלון לחלון ורואים בכל פעם קטע גן אחר, אבל חלק מהתמונות נצפות רק במחשבה, מתוך זיכרון או חלום. פארידה איננה אומרת במפורש שהיא מתגעגעת לטהרן, העיר שאותה עזבה פעמיים עם בעלה, ובפעם השנייה עזבה לתמיד, אבל הציור שלה הוא ציור של געגועים. אם אצל אמנים רבים שעלו לארץ חל שינוי בסגנון הציור, בנושאיו, בגוונים, פארידה מניחה ברקע הגן שלה שמיים ישראלים על גווניהם העזים בזריחה ובשקיעה, ועל הרקע הזה היא מציירת געגועים לעיר ילדותה, גני זיכרון ופרחים שמשמרים זיכרון כמו הפרחים שייבשנו בילדותנו בין דפי ספרים, שנדמה שאיש כבר איננו נוהג כך כיום, לייבש פרחים בין דפי ספרים, לנסות לשמר אותם לזיכרון מעבר לחייהם בטבע שהם כה קצרים. וכמו פרח מיובש שנפל מדפי ספר ישן והחיה זיכרון של גן אבוד, משהו בציורים האלה, ששונים כל כך מאלה של גלריה גימל המוצגים בחדר הסמוך, המתוחכמים, המודרנים, שהקו חשוב בהם מן הצבע, שובר את הלב, כמו געגוע למה שאבד ולא ישוב לעולם.

יום ראשון, 18 ביולי 2021

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

יום שלישי, 13 ביולי 2021

ביטול סבסוד מעונות לילדי אברכים הוא רשעות

 

פעמיים התרגזתי בגלל ההחלטה המרושעת של שר האוצר ליברמן להפסיק סבסוד מעונות לילדי אברכים – פעם אחת כששמעתי עליה, ופעם שנייה למול התמיכה מצד מי שחושבים את עצמם לליברלים בצעד המרושע הזה, ובפרט כתבי עיתון "הארץ". לא התפלאתי מרוגל אלפר ששנאתו לדתיים תמיד מעבירה אותו על דעתו, אבל אחרים, כמו רוית הכט שהגדילה עשות ולא רק תמכה בהחלטה אלא אף גינתה את ניצן הורוביץ, על כך שגינה את הרשעות הזו, וכמותו עשתה גם זהבה גלאון. במר"ץ יש עדיין אנשים עם ערכים, בעיתון "הארץ" יש רק קפיטליזם חזירי של הבוס שבוחר את כתביו בהתאם.

החלטתו של ליברמן תפגע אך ורק באמהות חרדיות מרובות ילדים שמלבד מעמסת גידול ילדיהן הרבים הן גם מפרנסות את משפחתן. ההחלטה הזו לא תעודד גברים חרדים לצאת לעבודה. בכדי לעודד אנשים לצאת לעבוד אפשר לעשות דברים רבים באופן חיובי: להציע הכשרה מקצועית שכוללת סיוע במציאת עבודה, להציע מסגרות עבודה שמשלבות עבודה ולימודים, לעודד מעסיקים להעסיק חרדים, תמיד אפשר לחשוב איך לתמוך ולעודד ולא איך להקשות ולהעניש. זה נכון כמובן לגבי כל דבר: גם לעודד גיוס לצבא אפשר על ידי סיוע למתגייסים בהפניה לשירות שתואם את כישוריהם, וכמובן במתן תמריצים ותגמולים שונים לחיילים, ואפשר על ידי ענישה והעלבת המשתמטים. מי שמאמין באמת בחירויות האזרח, ראוי לו לבחור בדרך העידוד ולא בדרך הענישה.

ומה שהכי מרגיז מבחינתי זה היחס לגידול ילדים כאילו איננו עבודה. גידול ילדים הוא עבודה קשה. נשים שעוסקות בגידול ילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כשילדיהן רבים, עובדות קשה מאד, גם אם אינן מועסקות במקום עבודה מחוץ לבית. כל זה מעלה לי זיכרונות מתקופתם של שרון כראש ממשלה ונתניהו כשר אוצר, כאשר הראו בטלויזיה "אשה עצלנית" – אם יחידנית לחמישה ילדים שלשכת התעסוקה שלחה לגזום ענפים ולסחוב דליי אבנים כדי לקבל דמי אבטלה דלים. זה הזכיר לי מדינות מסוגן של ברית המועצות וסין שהעבידו אנשים עבודת פרך בתור עונש על עבירות שקיימות רק במדינות כאלה. האם לגדל לבד חמישה ילדים זו איננה עבודה מספיק קשה, כדי שהמדינה תעזור לאשה כזאת במקום להתעלל בה? האם אנשים שהביאו לעולם הרבה ילדים צריכים להיענש כפי שהיה נהוג בעבר בסין, ואפילו בסין כבר אין נוהגים כך. גם גידול ילדים הוא תרומה לחברה. חלקם יגדלו לחיות כחרדים, וחלקם יבחרו בדרך אחרת. מדינה צריכה להשקיע בטיפול ובחינוך הילדים הנולדים בה בלי קשר לאמונותיהם ודרכי חייהם של הורי הילדים, ומדינה צריכה לעזור לנשים עובדות בלי קשר אם בעליהן עובדים או לומדים. ההחלטה של ליברמן תעניש את האמהות העובדות, לא את הבעלים שלומדים תורה, וכמי שהשקיעה חלק גדול מחייה בלימוד דברים שמעטים מתעניינים בהם – ומשקיעה לא מעט מאמצים להגדיל את חוג המתעניינים, יש לי קושי עם אנשים שמגנים לומדי תורה. לא מפני שמדובר בלימוד שהוא מקודש להם, אלא מפני שאפשר להתגולל בקלות על אנשים שמשקיעים את חייהם בלימוד. האם השירה הלטינית, הגרמנית העתיקה או הצרפתית העתיקה שאני מקדישה להן חלק נכבד מחיי "מועילות לחברה"? ומה פירוש תועלת במובן זה? האם מותר ללמוד רק מה שמועיל? ומי יקבע מה מועיל? היה דיקן מכובד באוניברסיטה מכובדת שחשב שבלתי מועיל ללמוד יידיש ואיטלקית, וסגר את החוגים האלה. ואני חשבתי איך אנשים ילמדו על תרבות יהודית בלי לדעת יידיש, ובלי לדעת איטלקית? אני רואה חוט מקשר בין אנשים שפוסלים לימוד תורה לבין אלה שפוסלים את לימוד מדעי הרוח. הרי כשמדובר בלימוד ומחקר של נכסי רוח עתיקים הערך הוא רוחני, ולא חומרי, ובחברה שרואה את חזות הכל בטכנולוגיה מתקדמת ובכסף שאפשר להפיק ממנה, גם משוררים וחוקרי שירה עלולים להיחשב לבלתי נחוצים.

מכל הצעדים שאפשר היה לעשות כדי לעודד גברים חרדים לצאת לעבודה, הבחירה בשלילת סבסוד במעונות לילדים רכים הוא האכזרי והבלתי ראוי ביותר, והבחירה דוקא בו ראויה מאד לגנאי: היא לא אנושית ואין לי ספק שיתברר ששכרה יצא בהפסדה.    

יום רביעי, 7 ביולי 2021

יובל אלבשן מכה שנית

 

הבוקר שמעתי את יובל אלבשן בתכנית הבוקר בערוץ "כאן" במופע צביעות בוטה במיוחד. באוזני המנחים האוהדים קלמן ליבסקינד ורועי שרון – לא בדיוק פמיניסטים דגולים - הוא התנפל על השופטת בדימוס דליה גנות שסיפרה בראיון למוסף "הארץ" ביום ששי האחרון על קלדנית שסיפרה לה בדמעות ששופט שישב לידה בזמן עבודתה באולם המשפט שלח את ידו וליטף את ברכיה תוך כדי הדיון. גנות סיפרה שפנתה למנהל בתי המשפט ודיווחה לו על כך, אבל לא נעשה דבר והשופט קודם.

יובל אלבשן הצבוע גינה את השופטת על כך שסירבה למסור פרטים על זהות השופט והמתלוננת, מפני שלטענתו "חייבים לחקור את העניין". אלבשן הצבוע חזר ואמר כמה הקלדניות מוחלשות וכמה הוא דואג להן ולמצוקתן.

אבל זו היתה הצגה שכנראה עבדה על אנשים כמו יובל אלבשן שמתגייסים להגן על תוקפים מיניים, כפי שאלבשן הגן על יצחק לאור, וזאת בטענה שאין אישום פלילי, תוך התעלמות גמורה ממצבן הקשה של נשים מותקפות למול מערכת המשפט שיש בה אנשים כמו השופט הנ"ל וגם כמו הפרופסור יובל אלבשן, שאינם תוקפים נשים בעצמם אך ישמחו להגן על גברים תוקפים ולנצל את יתרונם החברתי העצום למול הנשים המוחלשות.

ברור לגמרי כי מי שניסתה להגן על הקלדנית המותקפת היא השופטת גנות, ומי שמנסה לפגוע בה בכסות שקרית של הגנה עליה הוא יובל אלבשן. הרי לו רצתה הקלדנית בחקירת משטרה ובאישום פלילי, היתה מתלוננת במשטרה ולא היתה פונה לשופטת. היא פנתה לשופטת מפני שחששה ללכת למשטרה וחששה שבמצב שבו מלה שלה עומדת כנגד מלה של שופט, איש לא יאמין לה, ולא רק שלא יעשו עמה צדק – מי כמוני יודעת כמה קשה לזכות במערכת המשפט בצדק, וכמה נדיר ששופט אכן עושה צדק עם קרבנות אלימות – אלא שהשוטרים והשופטים שיזדהו עם עמיתם שסרח ולא עם הקלדנית המותקפת, ואם לא הם מקורביהם, יחשפו את זהותה, יבזו אותה וירדו לחייה, כפי שקורה לרוב הנשים שמתלוננות על תקיפה מינית, ואפילו כשמדובר בנערה בת ארבע עשרה שנאנסה על ידי שלושה נערים ערבים ונותרה פגועה פגיעה נפשית קשה, כפי שצפינו לזוועתנו בתכנית "המקור".

כאשר נשים מעדיפות לשטוח את תלונתן ברשתות החברתיות שבהן חולשתן החברתית מתאזנת במידה מסוימת על ידי השגת תמיכה ציבורית – גם במקרים אלה מדובר לרוב בנשים פחות מוחלשות – תוקפים אותן על כך שלא הגישו תלונה במשטרה, כאילו אין יודעים שסיכוייה של אשה נפגעת שבכלל יתנהל הליך משפטי בעניינה הוא קלוש ביותר וסיכוייה לזכות בו ולקבל פיצוי מבלי לעבור גיהנום מידי ביריונים שנכונים לתקוף כל אשה בכל עניין כמעט אינם קיימים. גם במקרים שעוררו שערוריה ציבורית נרחבת חלק מהתלונות נמחקו בגלל התיישנות, חלק, כמו במקרה של אורלי רביבו, לא נכללו בהליך בגלל פרקליטים שוביניסטים שהעדיפו שלא לנהל משפט מכיוון שהחליטו שסיטואציות מובהקות של אונס וניצול מיני ביחסי מרות הם "רומן אהבים", וחלק נדונו וזכו לענישה ברף הנמוך ביותר – עבודות שירות על תקיפות מיניות קשות שהוגדרו ללא כל בסיס עובדתי כ"הטרדה מינית" כאשר היה מדובר עובדתית בתקיפה לכל דבר. במקום לשפר את המערכת כך שנשים תרגשנה בטוחות להתלונן, תוקפים ומבזים את הקרבנות, בין אם הן מתלוננות ובין אם אינן מתלוננות. הדרישה לחקירה היא לגיטימית רק כאשר היא מגיעה מצד הקרבן, שמחליט להתלונן ולעמוד בכל מה שכרוך בכך במציאות המשטרתית, המשפטית והחברתית כפי שהינה. השאלה למה לא התלוננת, או בגרסתה נוסח אלבשן, מדוע השופטת איננה מוסרת פרטים שיאפשרו פתיחת חקירה, איננה שאלה של מי שמעוניין להילחם בעבירות מין, אלא של מי שמעוניין להשתיק את המתלוננות, כאשר הן מוצאות מסלול עקיף, מוגן יותר, לשטוח את תלונתן ולהביאה לדרגים הגבוהים יותר, מבלי לחשוף את עצמן לחוליי החברה והמערכת. יובל אלבשן איננו תוקף את השופטת גנות כדי להגן על הקלדנית, אלא כדי להגן על המערכת ועל מעמדם הפריוילגי של גברים, כפי שעשה כאשר הגן על יצחק לאור, שבמשך שנים רבות פגע והתעמר בכפופים לו ובמי שמעמדם היה נמוך וחלש משלו. את הצביעות והרשעות שלו בניסיון לחשוף בכוח קרבן עבירת מין שאיננה מעוניינת בחשיפה ואיננה רוצה להתלונן, וזאת בתחפושת שקרית של לוחם בעבירות מין שהוא מעולם לא היה, צריך לדחות בנחישות. אין לנו כנשים צורך בפטרונותו התוקפנית של יובל בשן. כשנרצה להתלונן במשטרה נסתדר בלעדיו, וגם כשנרצה להתלונן בדרך אחרת ובמסלול אחר זכותנו לעשות כן מבלי שיכפה עלינו להתמודד עם מערכת שבה אנו נחותות ולרוב מפסידות מראש.   

יום שבת, 3 ביולי 2021

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

יום רביעי, 30 ביוני 2021

אלזה לסקר שילר / שיר אהבה אחד

 

                                             לניצן וגיא ליום הנישואים

 

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר  / שִׁיר אַהֲבָה אֶחָד

 

מִנִּשְׁמַַַת זָהָב

בְּרָאוּנוּ הַשָּׁמַיִם.

הוֹ, כַּמָּה אָנוּ מְאֹהָבִים...

 

צִפֳּרִים נִהְיוֹֹת נִצָּנִים עַל הָעֲנָפִים,

וְשׁוֹשַׁנִּים מְעוֹפְפוֹת.

 

תָּמִיד אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת שְׂפָתֶיךָ

מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת.

 

לַיְלָה מִזָּהָב,

כּוֹכָבִים מִלַּיְלָה...

אִיש לֹא יִרְאֵנוּ.

 

הָאוֹר בָּא עִם הַיָּרוֹק.

אָנוּ נָמִים:

רַק כְּתֵפֵינוּ עוֹד מְשַׂחֲקוֹת כְּפַרְפָּר.

 

Ein Liebeslied

 

Aus goldenem Odem

Erschufen uns Himmel.

O, wie wir uns lieben.

 

Voegel werden knospen an den Aesten,

Und Rosen flattern auf.

 

Immer suche ich nach deinen Lippen

Hinter tausend Kuessen.

 

Eine Nacht aus Gold,

Sterne aus Nacht…

Niemand sieht uns.

 

Kommt das Licht mit dem Gruen,

Schlummern wir;

Nur unsere Schultern spielen noch wie Falter.

  

 

יום שני, 28 ביוני 2021

טובה ינסן / ילד הקיץ

 

"ילד הקיץ" הוא סיפור שהתחבב עלי במיוחד מתוך קובץ סיפוריה של טובה ינסן "לנסוע עם מטען קל" (הוצאת ליברוס וקרן, 2021, תרגמה משוודית דנה כספי). אליס בן האחת-עשרה מגיע להתארח בקיץ בביתם הכפרי של אקסל והאנה ושלושת ילדיהם ומוציא אותם מדעתם. אליס הוא גרסה מוקדמת של גרטה תורנברג, והוא איננו חדל להתלונן על גורלו של כדור הארץ שצפוי לאבדון, על זיהום הים, על הנזק שגורמים בני האדם לטבע, על דגי הסלמון שמתמעטים בגלל הדיג – מארחיו דגים דגי סלמון בשפע ונהנים לאכול אותם טריים – ועל אימת המלחמה הגרעינית שתהרוס בקרוב את כדור הארץ – נדמה שזו התמה היחידה שהפופולריות שלה דעכה בעשורים האחרונים – בשנות השמונים כשהסיפור נכתב ציפה עדיין העולם למלחמה גרעינית בין ארצות הברית וברית המועצות שהתפרקה מאז, או אולי בין ארצות הברית וסין שכעת דומני מתרכזים יותר באיומים הכלכליים שלה, וקשה שלא לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על האימה האנושית מקץ הימים שחוזרת ולובשת ופושטת צורה בלי קשר למציאות של משבר האקלים או לזיהום שהם ככל הנראה אמיתיים למדי, ועדיין יש להם עוצמה מיוחדת בסקנדינביה הלותרנית ובעוד ארצות לותרניות, שתופסות מראש את האדם כיצור רע ומפריע לטבע ולמהלכו השליו והרגוע כביכול של העולם. אליס אוסף וקובר בעלי חיים שמתו בבית קברות קטן שהוא מקים, אוסף חפצים ישנים שנזרקו ומבקש מבנם הבכור של אקסל והאנה, בן גילו תום, לתקן אותם, אוכל מזון מעופש כדי שלא ייזרק ומדכדך ומשגע את כל בני הבית עם תחזיות האימים שלו וסיפוריו על אנשים שמתים ברעב שממררים למשפחה הצנועה את ארוחותיה הטריות מכל טוב הטבע שמהן היה אמור להנות כילד עירוני שהגיע לכפר מוקף יערות לחוף ים.

טובה ינסן מספרת לנו על אליס מעט – והרבה. כבר בתחילת הסיפור אנו לומדים דרך אגב שהוריו גרושים, שאמו נישאה מחדש ושאביו הביא אותו לנקודת מפגש עם אקסל והאנה, אבל מיד עזב לוועידה חשובה, וגם שהוא בן עשירים ואובססיבי למחירם של דברים, שבניגוד למארחיו הוא רגיל לקנות, בעוד שהם משיגים הכל מן הטבע – לא רק דגים דגי סלמון, אלא מגלפים להם חפצים מעצי היער. טובה ינסן איננה מוסיפה עוד דבר על הרקע ממנו הגיע אליס, אך הקורא יודע כבר די הצורך כדי להבין שמדובר בילד זנוח, שהוריו בעלי אמצעים אך עסוקים בענייניהם ואינם מקדישים לבנם זמן או תשומת לב יתרה. ברור שאליס היה אמור לבלות את הקיץ עם אביו, אך זה העדיף להפקיד אותו בידי המשפחה הכפרית, כביכול לטובתו של אליס, ובעצם כדי להיות פנוי לענייניו. מעבר לכך איננו יודעים: האם אליס חי עם אמו הנשואה מחדש או עם אביו? מי בכלל מטפל בו, או שהוא מטפל בעצמו? נראה שאיננו רגיל כלל לחברת אנשים, כל שכן לחיי משפחה. איש איננו מחבב את אליס, דיבוריו ומעשיו עולים לכולם על העצבים, במיוחד לבנם הבכור של אקסל והאנה תום, שהוטל עליו לדאוג לאליס – ולא קשה להבחין בכך שגם תום, כמו אליס, נאלץ למלא מטלות רבות שאינן לגילו כדי לסייע להוריו שטרודים בדאגות הפרנסה, לכן גם קיבלו את אליס לביתם לימי הקיץ, כדי להוסיף מעט להכנסת המשפחה, אם כי הדבר מתואר כמעשה של חסד עם הילד העירוני הרזה והכחוש שלא היה לו מגע עם הטבע. אבל אליס איננו מתפעל מן הדגים והירקות הטריים המוצעים לו בשפע. הוא רוצה מאד שיחבבו אותו, אבל דיבוריו ומעשיו מעוררים אך ורק עוינות. השינוי קורה באופן בלתי צפוי לאחר שאליס החולם על איים קטנים שהוא מכיר רק מן הספרות מסבך את עצמו ואת תום בצרה מיותרת לגמרי, שתגרום לו וליחסים ביניהם להשתנות.

מבלי לומר על כך מלה מפורשת מעלה הסיפור את השאלה שבוודאי רלוונטית עוד יותר בימינו: מהי הקרבה האמיתית לטבע? האם העירוני שדואג לעתיד כדור הארץ וחושש מזיהום הים הוא איש הטבע, או אלה שחיים בטבע, אינם משתמשים בכלי פלסטיק אלא מגלפים להם כלים מעץ, דגים ומגדלים את מזונם, ומטבע הדברים הם גם מנצלים את הטבע לצרכיהם, אבל אולי הניצול הזה נסלח כאשר הוא נובע מן החיים עצמם, חיים בטבע ללא אידיאולוגיה מיוחדת אלא כאורח חיים מעשי, שנזקו לטבע קטן בהרבה מזה שגורמות הערים הגדולות? המשפחה הכפרית איננה רואה בחייה הטבעיים מטרה לעצמה – אב המשפחה מספק דלק למגדלורים, והם שטים בסירת מנוע, ובכל זאת הטבע הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, והם רגילים לייצר ולהשיג דברים שלא באמצעות כסף.

הסיפור מהנה כל כך מפני שיחסו לבני האדם מאד אירוני, וגם מלא חמלה, ומאפשר לנו להזדהות גם עם אליס וגם עם תום, שהם בסך הכל שני ילדים שמתמודדים עם המציאות שכפו עליהם הוריהם, מתוך אנוכיות או עקב מצוקות החיים, וגם לחשוב על הדברים הגדולים, כשהם מתורגמים לחוויות היומיום של האנשים הקטנים.  

 

יום שישי, 25 ביוני 2021

הגזענות לא השתנתה

 

יש אנשים שמאושרים מזה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה והכל נראה להם נפלא, אבל אני לצערי לא מרגישה כך. אני מרגישה שעדיין נתניהו תלוי מעל ראשינו כמו חרב מתהפכת, זועם ומאיים, ואי אפשר לצפות בתכנית אקטואליה בלי לראות את שופרו הנאמן ד"ר שלמה קרעי, שלכן אני צופה פחות ופחות. דוקא העובדה שיש אנשים שממש שמחים היא בעצמה הוכחה עצובה לכמה עגום מצבנו, שהציפיות שלנו כל כך קטנות, כל כך נמוכות, שהדעות המזעזעות ביותר הפכו לנורמה, ונחשבות לקונסנזוס. אתמול שמעתי את קרין אלהרר נוזפת בחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שאינם רוצים להצביע בעד החוק הגזעני והטרנספריסטי שאוסר על איחוד משפחות בין בני זוג ישראלים ופלשתינים, שאותי זה מאד משמח ואני מקוה שיתמידו בהתנגדותם לחוק ושהוא יתבטל סופסוף אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנה סיפק הצדקה להתעלל באנשים חפים מפשע. קרין אלהרר אמרה שכשהיתה באופוזיציה דאגה תמיד לבטחון המדינה. אבל החוק הזה, בעצם הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מפני שאיננה ראויה להיות חוק קבוע, איננו דואג לבטחון המדינה. הוא רק משתמש בבטחון המדינה כתירוץ לטרנספר של ערבים שנישאו לבני זוג פלשתינים. זה חוק מזעזע שמונע מאזרחים ישראלים לחיות בישראל עם בני זוג פלשתינים ומפריד אמהות מילדיהן באכזריות שאין דוגמתה. מדינה שיש לה חוק כזה בספר החוקים צריכה להתבייש. אבל בישראל מתייחסים לחוק הטרנספר הגזעני הזה כאילו מדובר בחוק סביר לגמרי ולגיטימי לגמרי, שכל חבר כנסת צריך לתמוך בו, וזה אומר רק דבר אחד: שכנסת ישראל שרצתה להיות אור לגויים היא בושה וחרפה, ומפלגות שמתיימרות להיות ליברליות ואפילו שמאלניות הן בעצם לאומניות וגזעניות בצורה בלתי נסבלת, ובראש וראשונה יש עתיד, שהיא המפלגה  הגדולה ביותר אחרי הליכוד. אלה דעות שהן לא רק ימניות, הן לאומניות וגזעניות, כי שום יהודי לא היה מסכים שיגרשו אותו מארץ כלשהי בגלל שהוא התחתן עם בת המקום. כולם מצפים להיפך, שיתנו להם מיד אזרחות של המדינה שנישאו לאחד מבניה או בנותיה. בישראל לעומת זאת אם אלמן עם שמונה ילדים מתחתן עם אשה מהגדה או מעזה, מדינת ישראל עלולה לגרש את אשתו או את כל המשפחה, מבלי להתחשב בכך שמקור פרנסתם בישראל ושהילדים נולדו וגדלו בישראל. חוץ מלסלק פלשתינים מהמדינה אין לחוק הזה שום מטרה אמיתית, רק תירוצים. יש עתיד תומכת בשוויון להומוסקסואלים אבל לא לערבים. הסיבה היא שהרבה הומוסקסואלים מצביעים ליש עתיד אבל אין הרבה ערבים שמצביעים לה, ומפלגת יש עתיד היא לא מפלגה אידיאולוגית, אלא ארגון לקידום בורגנים שבעים או עשירים ממש שמחזיקים בדעות הלאומניות והחשוכות ביותר אבל משוכנעים שאנשים ליברלים ומתקדמים כמותם עוד לא נולדו. עצם העובדה שהמפלגה הזאת היא עמוד התווך של קואליציית השינוי לכאורה מדכאת עד היסוד. שלא לדבר על מה שקרוי השמאל. רק עיסאווי פרייג' הערבי מתנגד לחוק המזעזע הזה? למה מר"ץ איננה דורשת כאיש אחד את ביטולו המוחלט של חוק הגזענות הזה? למה משאירים את עיסאווי פרייג' לבדו? איזו בושה זו למפלגה שמתיימרת להיות התגלמות השמאל וערך השוויון. ומפלגת העבודה בכלל שותקת, המפלגה שכל מיני עיתונאים כתבו שעכשיו אין שום הבדל בינה לבין מר"ץ, אבל נדמה שהדנ"א שלה לא השתנה מימי הממשל הצבאי הזכור לשמצה, זה שהאירוע המכונן שלו הוא טבח כפר קאסם, במקרה או שלא במקרה הכפר של עיסאווי פרייג'. רק לערבים יש בעיה עם חוק גזעני שלא רק מפלה אלא יורד לחייהם של ערבים ופוגע בזכויות האדם הכי בסיסיות שלהם? ליהודים אין בעיה עם גירוש של אם לשמונה ילדים לעזה כשבעלה הישראלי צריך לבחור בין לעזוב את עבודתו בישראל ולהצטרף אליה לעזה או להיפרד ממנה? מה היו כל חברי הכנסת האלה שנואמים לנו על בטחון המדינה אומרים לו נהגו כך בהם ובחבריהם?  

נתניהו הלך אבל לא נעלם מהשטח, ומה שהרבה יותר גרוע, הרוח הרעה של הלאומנות והגזענות לא נעלמה. היא מפעמת בממשלת השינוי כפי שפיעמה בממשלה שהתפזרה.

יום ראשון, 20 ביוני 2021

החוק שחייב להתבטל

 

אני מתפללת שהחוק המרושע שאוסר על ישראלים שמתחתנים עם פלשתינים לחיות יחד בישראל יתבטל, ולא אכפת לי אם זה יערער את הממשלה החדשה. למען האמת זה לא באמת יערער את הממשלה החדשה, רק יזכיר לאנשי הימין בממשלה הזאת, שדרשו לעצמם מעמד ומשרות מעל ומעבר לאנשי השמאל שהם באותו גודל אם לא יותר, שזאת איננה ממשלת ימין, ושהם לא יכולים להקים ממשלת ימין על הגב של השמאל ולהמשיך לחוקק חוקים גזעניים שפוגעים פגיעה אנושה בזכויות אדם. להפריד זוגות נשואים בגלל שאחד מבני הזוג פלשתיני, או לא יהודי מארץ אחרת, שגם לזוגות כאלה ממררים במשרד הפנים את החיים ושולחים אותם להתגורר ברשות הפלשתינית או בחו"ל, זה מעשה כל כך נורא וקיצוני, שנימוקי הביטחון לכאורה לא יכולים להצדיק אותו בשום אופן. בעצם זה אפילו לא חוק אלא הוראת שעה שכל הזמן מאריכים, שזה דבר לא ראוי בפני עצמו שהוראת שעה נמשכת שמונה עשרה שנים, אבל פחות מעניין העניין הפורמלי ויותר העניין המהותי, שמי שמתחתן עם פלשתינים מגורש מישראל לרשות הפלשתינית ולא יכול לחיות עם בן או בת זוגו בישראל. זה דבר מזעזע ומזעזע שכל כך הרבה חברי כנסת תומכים בחוק הנורא הזה וחושבים שמותר למדינה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה, ושמדברים על החוק הזה כאילו הוא הנורמה והקונסנזוס ולא חריג קיצוני שמתאים למדינות לא דמוקרטיות ולא למדינה שיש לה יומרות להיחשב למדינה דמוקרטית ולכבד זכויות אדם בסיסיות. האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נחקקה הוראת השעה הזאת היתה אכן נוראה והטילה על אזרחי ישראל אימת מות מהפיגועים הנוראים בבתי קפה ובאוטובוסים, וגם הדמוקרטיה הישראלית והשמירה על זכויות אדם הלכה והתערערה, ומה שברור מאליו בכל מדינה דמוקרטית, שאי אפשר ואסור להפריד בין בני משפחה, הדבר שהוא הכי הגיוני ומובן מאליו, מוצג בישראל כמו סכנה קיומית, כדי להצדיק חוק שמהותו היא גזענות לשמה, וכבר אפילו לא מתביישים לומר בפה מלא שהמטרה היא למנוע מערבים להתיישב בישראל על ידי נישואין, כאילו עצם הרצון של פלשתינים להתחתן עם בני זוג ישראלים ולהתגורר איתם בישראל הוא פשע בפני עצמו. ברור שיותר נעים לחיות בישראל מאשר ברשות הפלשתינית, וזאת לא סיבה לאסור על פלשתינים שנשואים לישראלים לחיות בישראל. הרי לא מעט ישראלים נסעו לארצות הברית והתחתנו שם עם בני זוג אמריקאים וקיבלו באופן כזה אזרחות אמריקאית. מה הייתם חושבים לו אסרה ארצות הברית על ישראלים שנישאים לאמריקאים להתגורר בארצות הברית, אילו הכריחה ממשלת ארצות הברית כל זוג של אמריקאי וישראלית או ישראלי ואמריקאית לעזוב את ארצות הברית ולהתגורר בישראל? איך אפשר לעשות לאנשים דבר כזה ולהרגיש שזה בסדר ושמדינה יכולה להתנהג כך ועדיין לחשוב את עצמה למדינה דמוקרטית? גם תומכי החוק מרגישים שהוא חוק פסול, ומנסים לתרץ אותו בטענות שמדובר בנישואים פיקטיביים – נדב העצני אמר זאת וזו כמובן איננה אמת. יש זוגות שכבר יש להם כמה ילדים והם עדיין מופרדים זה מזה או חיים יחד ברשות הפלשתינית או בחו"ל. השבוע קראתי בגלריה על שרי בשי שנשואה לפלשתיני ומתגוררת איתו ברמאללה, והיא כתבה ספר שנקרא "מקלובה – אהבה הפוכה" וסיפרה על הקשיים שלה ובעצם של בעלה שלא יכול לנסוע מהרשות הפלשתינית לישראל כפי שהיא יכולה. גם יהודים כמובן נפגעים מהחוק הזה ומחוקים ונהלים גזעניים אחרים של משרד הפנים. כולם מדברים על זה שאי אפשר שכל אחד בקואליציה יעשה מה שהוא רוצה, אבל האם אפשר ששרת הפנים איילת שקד, שהיתה תמיד סמן של גזענות בוטה, זלזול בזכויות אדם, וסתם רשעות וחוסר אנושיות לשמן, תתנהג כאילו היא בממשלה עם נתניהו והחרדים, ותזלזל בשותפים השמאלנים והערבים בממשלה, שצריכים לעמוד בכל הכוח על העיקרון של שמירה על זכויות אדם בסיסיות. אי אפשר שבגלל רצון להצניע את הפערים לא יסכמו על מדיניות ממשלתית כוללת בנושאי הגירה, ושאיילת שקד, רק מפני שהיא שרת הפנים, תנהל מדיניות הגירה ימנית שרומסת זכויות אדם. השמאל נמצא בקואליציה והוא צריך להציב קווים אדומים למדיניות הימין שאיננה יכולה להיות המדיניות של ממשלה שכוללת גם את השמאל והערבים, ושיש לה וחייבים להיות לה קווים אדומים משלה.

יום שלישי, 15 ביוני 2021

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

יום רביעי, 9 ביוני 2021

לשחרר את בלפור וסמולנסקין

 

בית ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין ברחביה כבר לא יהיה מה שהיה פעם, משכן צנוע ליד הקונסרבטוריון למוסיקה, בית שתושבי השכונה עוברים לידו בשגרת יומם ללא קושי וללא פחד. כבר שנים שהגישה אליו חסומה בפני התושבים בגדרות ובמסכי ענק. לאט לאט השתלטה משפחת נתניהו על הרחובות הסמוכים והפכה אותם למבצר שכיעורו החיצוני משקף את הרִשעות והטרור שהשליטה בתוך הבית ומחוצה לו. גם המאבטחים, החיילים והשוטרים הלכו והתרבו, וההתנכלויות לתושבי השכונה הלכו והתעצמו, והגיעו לשיאן למול המפגינים נגד נתניהו, שלא במקרה הכריזו מצור על בלפור. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שהטיל כך את חתיתו על שכניו האומללים, כראוי למי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית השברירית תמיד לרפובליקת בננות. בלפור היה לסמלו של שלטון מנוכר ומושחת שהתיר את דמם של מתנגדיו בהסתה שרצחנותה המוכחת רק הגבירה את הדחף להתמיד בה. השנאה והרעל שזרמו מן הבית הזה הציפו את המדינה.

לא במקרה נרתע נפתלי בנט מלעבור לבית הזה, וזה לגמרי לזכותו. לא רק משום שביתו הפרטי נאה ומרווח ומתאים למשפחתו, אלא מפני שכבר אין להפריד בין בית אגיון לדייריו בתריסר השנים האחרונות. הסיאוב, השחיתות, הרודנות, המגלומניה, ההתעמרות וההסתה, כל אלה דבקו בכותלי הבית הזה ללא הפרד. לא את ראשות הממשלה הוא מסמל כעת, אלא את משפחת נתניהו, את הרודנות, הנהנתנות, הניצול, את רמיסת האדם העובד, את כל מה שראוי לדמוקרטיה חפצת חיים להרחיק ולהקיא.

גם מבלי להתפעל מן הממשלה החדשה גרמו לי הימים הנוראים האחרונים להבין שאי אפשר עוד לשאת את שלטונו של נתניהו, את הטירוף, הטרור, ההסתה. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל. ממשלות נפלו והתחלפו. מעולם לא פעל ראש ממשלה בבריונות כזו כנגד הפועלים להחליפו. מעולם לא טען ראש ממשלה קודם לכן שעצם הרצון להחליפו איננו דמוקרטי. וכי מהי הדמוקרטיה אם לא היכולת להחליף את השלטון?

השבת הדמוקרטיה זקוקה לסמל חדש, לבית אחר.

או אולי רק להשיב את מה שהיה קודם לכן. בית צנוע, גדר שנוספה, ביתן אבטחה שנוסף, וזהו. אין שום צורך לסגור שני רחובות, לחסום אותם לתנועת האזרחים. אין צורך באוהלי ענק, במסכי ענק, בסורגים וגדרות. את כל אלה יש לפרק ולהרחיק ולפתוח מחדש את רחובות בלפור וסמולנסקין היפים למעבר אזרחים ללא מחסומים. מאחר שהבית כבר לא יאוכלס בקביעות, גם ביריוני הליכוד יעדיפו לשאת את איומיהם וקללותיהם למקומות אחרים. בלפור וסמולנסקין יחזרו להיות רחובות שקטים ויפים בדרך לתיאטרון או לגן הפעמון, רחובות שאפשר לטייל בהם עם כלבים או תינוקות בעגלה, ולהרגיש שאנחנו חיים במדינה חופשית.

ואז נדע באמת ששלטון האימים של נתניהו הסתיים.  

יום ראשון, 6 ביוני 2021

עזה 34 ירושלים

 

  

קודם ראיתי שסגרו את המכולת הקטנה שקראנו לה "הפרחיות", כי פעם היה שם שלט "פרחיות אורז". בהתחלה חשבתי שזה מוצר חדש, משהו דומה לפרח, ורק כששרון פרצה בצחוק מתגלגל למראה השלט הבנתי שהכוונה לפריכיות. זו היתה מכולת קטנה מאד, כמעט קיוסק. יוסי פתח אותה אחרי שהמכולת שעבד בה ממול נמסרה לזכיין אחר, שדווקא לא שרד, ואז הוא עבר לצדו השני של הרחוב ופתח את המכולת המאד קומפקטית הזו, ששרדה בעיקר בזכות תחנת האוטובוס הסמוכה, שנוסעיה קנו בה שתייה וגלידה בקיץ וגם מטענים לטלפונים ניידים, או חלב, אם נתקעו באישון לילה בלי חלב, כי חוץ משבתות וחגים היא היתה תמיד פתוחה, גם בלילות, והצליחה לשרוד למרות שחנות הפילבוקס שהחלה את דרכה באותו בניין ועברה בכל פעם לחלל גדול יותר עד שהתמקמה בעזה 40, משכה אליה את רוב הקונים. קצת הצטערתי שסגרו את הפרחיות, כי מדי פעם קניתי שם משהו, כמו חבילת קמח חמש דקות לפני שבת. אחר כך ראיתי שסגרו גם את ספרים ברחביה. הביאו לחנות המון קרטונים לארוז את הספרים, ואז ראיתי שסימנו במספרים כחולים את הלבנים במרפסות בקומה השנייה והשלישית, ואז הקיפו הל בגדרות פח ופעם כשפתחו את הגדר כדי להכניס לשם רכב כבד ראיתי שהבניין נהרס עד היסוד, ועל גדר הפח היתה תמונה של הבניין החדש שייבנה שם, בניין מודרני כזה, אפילו די נאה, אבל הוא כבר לא יזכיר את הבניינים הישנים של רחביה.

לפני הפרחיות וספרים ברחביה היתה שם המספרה של נינט. הרבה מאד שנים היתה שם המספרה של נינט, שכראוי לספרית היתה תמיד מטופחת בשיער צבוע לבלונד ואסוף לזנב סוס ארוך מאחור. הרבה שנים הסתפרנו אצל נינט או שותפתה זהבה, אני וגם הבנות. נינט אהבה לספר לי על השכנה שלי, שהיה לה נכד מפורסם, והיא היה לקוחה של נינט שנים רבות. השכנה כבר לא היתה בחיים. היא מתה בגיל מאה ושתיים בערך, והיא אף פעם לא צבעה את השיער לבלונד אלא רק לשחור סיני  שהבליט את הקמטים בפניה והיקנה לה מראה של מכשפה. כשניצן היתה קטנה היא אמרה לה פעם "את נורא יפה". היא התכוונה לכך שהיתה צבועה ומאופרת בכבדות, אבל ניקי ששמעה את ניצן כמעט נחנקה מצחוק. כשהנכד המפורסם היה קטן הסבתא היתה מביאה אותו לנינט והוא ישב על קרש והסתפר. נינט סיפרה לי הרבה פעמים איך השכנה נסעה פעם למלון לנופש עם בעלה ובלילה ההסקה בחדר המלון דלפה והרצפה התמלאה בשמן רותח, וכשהשכנה ירדה לשירותים רגליה ניכוו קשות והיא רותקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה ולצבוע לה שיער לשחור סיני ולהתקין לה תסרוקת. אבל היא היתה עורכת דין, אמרה נינט, והיא כבר תבעה אותם טוב. לא היה לה הרבה מזל בחיים, לשכנה הזאת. היא היתה ניצולת שואה ושכנה אחרת סיפרה שהרגו לה בן בשואה והיו כאלה שאמרו שהבן שיש לה מאומץ, אבל השכנה שסיפרה לי שהרגו לה ילד בשואה אמרה שזה בן אמיתי שלה. לא ידעתי מה נכון. בכל אופן אשתו של הבן היתה מפורסמת וגם בנו היה מפורסם וראו אותו בטלויזיה, מה שגרם לכל תושבי הרחוב לרחוש לו כבוד מלכים. נינט אהבה את השכנה הזאת כאילו היתה דודה שלה ותמיד סיפרה לי עליה בזמן שסיפרה אותי. היא לא לקחה ממני הרבה כסף כי הסתפרתי מאד פשוט, בלי צבע ובלי תסרוקות. אבל לפעמים קניתי ממנה גם שמפו מיוחד שייבאה מחו"ל. לפעמים היו במספרה עוד לקוחות ודיברו על פוליטיקה. למשל אמרו שלשמעון פרס היתה מאהבת. הכרתי את האשה שאמרו שהיתה מאהבת שלו. היה לה כלב עם חרדת נטישה ולכן למרות שהיתה צריכה להיעדר הרבה מהבית לרגל עבודתה מיהרה תמיד לשוב הביתה לכלב. לכן רחשתי לה אהדה ולא היה ממש אכפת לי אם היא היתה מאהבת של שמעון פרס או לא. לפעמים נכנס למספרה של נינט הקבצן ששנאתי, זה שהיה מתחנן לקבל נדבה ואז מבקש שיתנו לו עוד. עצבן אותי שאם נותנים לו כסף הוא מבקש עוד כסף ותמיד במין יבבה מתייפחת כזאת, והפסקתי לתת לו כסף, אבל נינט אמרה שאמא שלה אמרה לה תמיד לתת כל עוד היא יכולה לתת, ובגלל זה היא תמיד נתנה לקבצן המעצבן כסף, אפילו שהוא בא אליה כל יום. בסופו של דבר הוא נעלם מהשכונה כמו שכמעט כל דבר נעלם מהשכונה בבוא העת. גם המספרה של נינט נסגרה יום אחד והרבה זמן אחר כך יוסי שעברתי להסתפר אצלו סיפר לי שנינט עברה שבץ מוחי והיא לא יכולה לעבוד יותר. פתאם קלטתי שנינט היתה כבר מבוגרת למרות שנראתה צעירה בהרבה מגילה, ובין תספורת לתספורת היתה תמיד מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. הרבה פעמים אני חושבת עליה ועצוב לי שהיא כבר לא בשכונה, ושאין לי את מי לשאול מה שלומה.

את האנשים שגרו בשתי הקומות שמעל למספרה ולחנויות לא הכרתי אף פעם. נדמה לי שהדירות שם היו מושכרות וגרו שם סטודנטים שהתחלפו לעתים קרובות. לפעמים ראיתי אותם יושבים במרפסת דחוסים ושומעים מוסיקה רועשת. לפעמים אפילו ערכו שם מסיבה. אלה היו מרפסות מאד קטנות, מרפסות שהתאימו לדירות הישנות של רחביה שישבו בהן לשתות תה או קפה עם עוגה אחר הצהריים כשהאוויר מתחיל להתקרר ונעים לשבת בחוץ ולהסתכל על העוברים ושבים. אולי סימנו את המרפסות במספרים כדי לשלב אותן בבניין החדש, כאילו כדי לשמר משהו מהישן, למרות שהבניין החדש לפחות בתמונת דגם המחשב שלו על גדר הפח שמסביב לבניין ההרוס נראה מאד מודרני, ולא כל כך מתאים למרפסות האבן הישנות. לאט לאט הורסים את הבתים הישנים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות ובונים בניינים גבוהים עם חנייה, שתמיד חסרה בשכונה. אלה בתים יפים אבל בכל זאת חסרים את החן שהיה לבניינים הישנים שלפעמים נדמה שבסופו של דבר יישארו מהם רק זכרונות, כמו מדייריהם שהלכו לעולמם.

יום שישי, 4 ביוני 2021

הנכדים שלי וכל השאר

 

אתמול בשעה הזו ישבתי בגינה עם הכלב - יצאנו רק לקראת חצות כי רציתי לדעת אם הרכיבו ממשלה – ונזכרתי שבדיוק לפני שנתיים בשעה הזאת נולד נכדי הקטן אביב, בשלישי ביוני. חשבתי שהוא יוולד בשני ביוני אבל הוא התקשה לצאת ושעת חצות עברה ואז המיילדת קראה לרופא שהוציא אותו בעזרת מלקחיים. הירשו לי לחבק אותו, ואז נסעתי לבית של שרון ביפו והוצאתי את אושר שחיכה לי המון שעות בשקט, כאילו הבין שלא סתם נעדרתי. שנאתי ללכת למחלקת היולדות כי הכניסה היתה נורא מסובכת ותמיד התבלבלתי ובכלל אני לא אוהבת את איכילוב, אבל הם טיפלו יפה באביב. אחר כך הבאנו אותו הביתה ואושר נורא התרגש ובכל פעם שאביב בכה הוא בכה איתו ביחד. היה מאד מוזר שאביב נולד בשלישי ביוני גם כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן וגם כי ברביעי ביוני נולד שנתיים קודם נכדי הגדול דין שיהיה מחר, בעצם כבר היום, בן ארבע. נכון שתאריכים זה משהו לגמרי מקרי ובכל זאת זה מפתיע, ששני הנכדים שלי נולדו בהפרש של יום בתאריך. לולא היתה קורונה ולולא דין גדל באנגליה יכולנו לחגוג ביחד, ואולי בשנה הבאה זה יקרה.

מאז שנהייתי סבתא הכל נראה לי אחרת. העולם נראה לי מקום הרבה יותר טוב, ואם אני עצובה אני רואה את הנכדים בסקייפ ומיד עוברת לי העצבות. דברים אחרים לא משמחים אותי כמו הבנות והנכדים, ואנשים שמשווים הוצאה של ספר ללידת ילד מגוחכים בעיניי. שום דבר אינו דומה לילד קטן שמניח את ראשו על הכתף ומחבק, או צוחק בקול שמתחשק לצחוק איתו ביחד. ובגלל זה דברים אחרים שקורים הרבה פחות חשובים לי, ואני מתרגשת מהם הרבה פחות. אולי להיות סבתא זה סוג של הגשמה עצמית שהופך את החיים שלך לשווים, אפילו אם לא עשית שום דבר אחר. אני לא כל כך יכולה ליישב בין הרגשות שלי שילדים ונכדים זה הכי חשוב בעולם והסיבה העיקרית לחיות לבין הכעס שלי כשמתייחסים ברשעות לנשים שאין להן ילדים. אולי בעצם אין סתירה בין להוקיר את הילדים מעל הכל לבין לכבד אנשים שאין להם ילדים.

בכל זאת רציתי לדעת אם ירכיבו ממשלה למרות שכעסתי מאד שנתנו לבנט להיות ראש ממשלה וכעסתי מאד שמרחיקים את הערבים ומתנהגים אליהם בגזענות במקום ליצור שותפות, וההעדפה של מפלגות הימין והיחס המחפיר למפלגות השמאל בקואליציה הוא לגמרי בלתי נסבל לדעתי. למרות הדיבורים על אחדות ופיוס מתנהגים לשמאל שהוא חיוני לממשלת הקואליציה כאילו סער ובנט עושים טובה לשמאל שהוא עוזר להם לסלק את נתניהו כדי שיוכלו לחזור לליכוד ולהיות ראשי ממשלה ולנאץ את השמאל שעל הגב שלו הם עשו סיבוב. וכשאיילת שקד דרשה להחליף את מירב מיכאלי בוועדה למינוי שופטים כבר לא יכולתי יותר, והתפללתי שכל הממשלה המחורבנת הזאת תתפוצץ. ובכל זאת הייתי במתח לראות אם ירכיבו ממשלה ואפילו שמחתי קצת שהצליחו, למרות שאני לא אוהבת שום דבר בממשלה הזאת והיא לא נראית לי הרבה יותר טובה מהקודמת, ועדיין אני אשמח מאד להיפטר מנתניהו, רק שחשבתי שבמקומו אפשר היה ליצור משהו יפה יותר עם אנשים פחות דוחים. מרגיז אותי מאד היחס של הימין לרשימה המשותפת, שאולי אני אצביע לה בבחירות הבאות, כי מוצא חן בעיני שהם לא רוצים את בנט כראש ממשלה. גם אני לא רוצה, ואני ממש לא חושבת שזאת היתה האפשרות היחידה להרכיב ממשלה. ויחד עם זה אני כן רוצה שהממשלה הזאת תצליח ולא תתפרק ובייחוד שהיא תצליח להוציא את נתניהו מחיינו, למרות שהוא נדבק כמו סלוטייפ מאצבע לאצבע ולהיפטר ממנו לגמרי כמעט בלתי אפשרי. הנכד הגדול שלי דין חושב שבעזרת סלוטייפ אפשר לתקן הכל, ושכל דבר שבור אפשר להדביק בחזרה. אני כבר זקנה ואני יודעת שדברים שבורים קשה מאד להדביק בחזרה. בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר, חלום שמתרסק, תקוה שמתפוגגת. אבל ילדים זה שמחה וילדים זה תקוה וכשהם לצידנו אנחנו יודעים שיש לנו עתיד.

יום שני, 31 במאי 2021

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו?

 

לאחרונה שוב נזכרתי בספרה של מיכל רום "אז איך קוראים לך עכשיו?" שדן בשמות המשפחה שנשים בוחרות עם נישואיהן. נתקלתי בשם רוזנהק, שפירושו "גדר ורדים" או "גדר שושנים", וחשבתי על כל היהודים שיש בשמם ורדים: רוזנגרטן - גן ורדים, רוזנטל -עמק ורדים, רוזנברג – הר ורדים, רוזנפלד – שדה ורדים, ובכל זאת הם רוצים להחליף את שמם לשם עברי, למשל לקצר אותו ל"רוזן", ובעצם השם הגרמני הרבה יותר יפה. מיכל רום כתבה שאנשים מעדיפים שם עברי יפה, רצוי עם ניחוח ישראלי, כמו גולן, ירדן, כרמל, שרון, נגב, או שמות עצים כמו ארז, אלון, אורן, או שמות כמו ברק וסער ושחק וזוהר – יש עדיפות לשמות קצרים ומצלצלים על אלה שארוכים ומתנגנים, והשמות היהודים-גרמניים הם דוקא ארוכים ומתנגנים. היא סיפרה על זוג בשם גרינבאום שהחליף את שמו לשם עברי, ואני חשבתי לעצמי שגרינבאום, שפירושו "עץ ירוק" הוא שם יפה, למרות שאפשר כמובן לעברת אותו ל"אילן". כך "צדרבוים" הוא ארז, ו"טננבאום" הוא אשוח, בירנבאום הוא עץ אגס, ואפפלבאום עץ תפוח, מנדלבאום הוא שקד ומנדלבליט הוא ניצן שקד, כפי שרוזנבליט הוא ניצן של ורד.  גרינבלאט הוא עלה ירוק, גרינוולד הוא יער ירוק, גרינפלד הוא שדה ירוק, וגרינברג הוא הר ירוק. שנפלד הוא שדה יפה, ושנברג הוא הר יפה, וייסברג הוא הר לבן ושוורצברג הוא הר שחור.  בלומנטל הוא עמק פרחים, וליליינטל הוא עמק שושנים, ורוזנטל כבר כתבתי – עמק ורדים, ברנטל הוא עמק דובים ולוונטל הוא עמק אריות, לוונברג הוא הר אריות, ולוונהרץ הוא לב ארי. וישנם כמובן המוזהבים – גולד שפירושו זהב, וגולדמן שהוא זהבי וגולדברג שהוא הר-זהב וזילבר שהוא כסף וזילברמן שהוא כספי וזילברברג שהוא הר-כסף וקופפרמן שהוא נחושתאי ואייזן שהוא ברזל ואייזנברג שהוא הר ברזל, ודיאמנט הוא יהלום ורובינשטיין הוא אבן אודם וגרינשטיין היא אבן ירקן ואולי הן מאבני החושן שכבר אין יודעים מהן ומה צבען. וכולם כולם שמות אופייניים של יהודים שסופר גרמני אחד חשב שהגרמנים מקנאים בהם בגלל שמותיהם היפים. אבל בישראל הפכו השמות האשכנזים לדחויים, וצלילם נחשב לגלותי, וישראלים עדיין מרגישים רע עם מוצאם הגלותי ומעדיפים למחוק אותו ולהחליף אותו למרות שאיש כבר איננו מכריח אנשים לעברת את שמותיהם כפי שבן-גוריון ושרת דרשו מכולם שם עברי וגם נתנו דוגמה אישית והפכו מגרין ושרתוק לבן-גוריון ושרת, ובן ציון מיליקובסקי הפך לבן ציון נתניהו וזה קצת חבל לי שהעבר נמחק, אפילו אם השמות העבריים יפים להפליא.

סבי מצד אבי בעצם עברת את שמו מבלי דעת, למרות שחשב שפשוט המשיך לשאת את שמו המקורי: כשעלה לארץ החל לבטא את שמו אברהם מרגלית, במקום ההיגוי האשכנזי המסורתי "מרגולייס" שהוא בעצם מרגליות ולא מרגלית. מרגליות הוא שם יהודי עתיק וכשכתבתי על ספקי צבא יהודיים בקיסרות האוסטרית מצאתי את מסמכיו של יהודי החצר וולף שלזינגר עם חתימותיו בעברית "בנימין זאב יפה מרגליות" ומאד התרגשתי, כי הבנתי שהוא קרוב משפחה. את השם "יפה" מבטאים במבטא אשכנזי "יופה", וגם זה שם ידוע. סבי מצד אמי שמר על שמו המקורי שטרסברג, ואחיה של סבתי שמרו על שמם המקורי מֶרפֶלד, שפירושו שדה-ים. זה שם נדיר יחסית בקרב יהודי אשכנז והוא מאד יפה בעיני. כשנישאתי חשבתי תחילה לשאת את שני שמות המשפחה ולהיקרא ענת פרי-מרגלית, אבל במשרד הפנים אמרה לי הפקידה שאני יכולה לשנות את שמי רק לשם בעלי פרי, שעוברת מן השם הגרמני פרוכטר שפירושו מוכר פירות, כך שהשם העברי איננו רחוק במשמעותו מהמקור. הפקידה במשרד הפנים אמרה שאם אני רוצה שם אחר מענת פרי, אני צריכה לכתוב למשרד הפנים מכתב ולהסביר למה. היו לי דברים אחרים לעשות וויתרתי על שמירת שם נעורי. גם באופן מעשי נוכחתי ששמירת שני השמות מבלבלת אנשים. בשיעור ההתעמלות כתבתי את שמי ענת פרי-מרגלית, והמורה כל הזמן התבלבלה וקראה לי מרגלית במחשבה שזה שמי הפרטי, ואני מעדיפה שיקראו לי ענת ולא מרגלית. לאט לאט שכחתי את שם נעורי ופעם ראיתי בין המועמדות לתחרות מלכת היופי צעירה יפהפיה בשם ענת מרגלית וחשבתי לרגע מדוע השם מוכר לי, עד שנזכרתי שפעם היה זה שמי. זה היה קצת מוזר, להרגיש ניכור כזה לשם נעורי, אבל מכיוון שנישאתי בגיל צעיר ממילא התחלתי לפרסם כבר בשם ענת פרי, אז שינוי השם לא ממש שינה לי. רק חברי ילדות עוד זוכרים שהייתי פעם ענת מרגלית ואני עצמי כבר אינני רוצה לחזור לשם הזה. את כל האפיזודה במשרד הפנים שכחתי לגמרי עד שקראתי בספרה של מיכל רום בפרק התשיעי כיצד כפה משרד הפנים על נשים לשנות את שמן עם נישואיהן לשמו של הבעל, ואלו מאבקים נדרשו כדי לשנות את החוק בשנת 1996 ולאפשר לנשים נשואות לבחור את שם המשפחה הרצוי להן. לאכזבתה היא גילתה שנשים מחליפות את שמן או מבקשות לשמור עליו לאו דוקא משיקולים פמיניסטים, אלא כדי לזכות בשם שמטענו החברתי-תרבותי מוצלח יותר: שם עברי עדיף על שם לועזי, ושם עברי ישראלי עדיף ממנו, שם אשכנזי עדיף על שם מזרחי ושם צברי עדיף משניהם. וכך התברר כי לא הפמיניזם, החירות וזכויות הפרט עומדים מאחורי בחירת השמות, אלא הדעות הקדומות, הגזענות והדימויים החברתיים. אינני יכולה לשכוח איך אמנון אברמוביץ' קרא למירי רגב, הנשואה לאשכנזי, מירי סיבוני, כדי לבזות את מוצאה המרוקאי, וזאת היתה הפעם היחידה שבתור נתע'לה פרוכטר-מרגולייס הזדהיתי איתה ורחשתי לה אהדה.  

 

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואים, הוצאת פרדס תש"ף 2019