אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.

העצב המשותף

 

כשהייתי באנגליה אצל בתי ניצן, לא רציתי לעשות משהו מיוחד, רק לאכול איתם ולדבר איתם. זה מה שהכי חסר לי, בגלל שהם רחוקים: לעשות דברים יומיומיים ביחד. נהניתי להכין לנכד שלי דין סנדוויץ', ולראות אותו אוכל אותו ונהנה. פתאם שמתי לב שהוא מדבר המון עם ג'מיני, הבינה המלאכותית, ממש מנהל שיחות עם הבינה המלאכותית, על כל הדברים שמעניינים אותו, והמון דברים מעניינים אותו, פוליטיקה ואסטרונומיה וטכנולוגיה וכמובן משחקי מחשב. כשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות ממציא של משחקי מחשב, וכמובן שהוא אוהב לשחק המון במחשב. לפעמים הוא זרוק על המיטה ומשחק במחשב, ולפעמים הוא צופה במשחקי מחשב בטלויזיה, ואז הוא מקפץ מול הטלויזיה, כאילו גם הוא דמות במשחק מחשב. המונדיאל לא מעניין אותו, כי הוא לא אוהב כדורגל, רק משחקי מחשב. בעצם גם אבא שלו אוהב משחקי מחשב ולא אוהב כדורגל. הנכד הקטן שלי אביב, שגר ביפו, דווקא אוהב לצפות במשחקי כדורגל, אולי בגלל שבתי שרון צופה איתו במשחקים. הם אוהבים לצפות ולתמוך בקבוצה החלשה יותר, כמו קורסאו או כיף ורדה, והם שמחו מאד כשקורסאו הצליחה להכניס גול אחד, מול שבעת הגולים שהגרמנים הכניסו במשחק. פעם, לפני שנים, נהניתי לצפות במונדיאל, ועכשיו אני לא מסוגלת. חזרתי לצפות בחתונמי, שזאת תכנית לבנות. את רוב הזוגות שם אני לא אוהבת - יש רק זוג אחד שמוצא חן בעיניי, אביתר ונטע, שמדברים מעט ונראים יותר מאוהבים מאחרים, למרות שהם אנשים כאלה שפוחדים להתאהב, וזה מאד נוגע ללב. כשהייתי צעירה רציתי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, זה נראה לי חלק מהמאבק הפמיניסטי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, ואחר כך הפסקתי להתעניין בדברים גבריים, והפסקתי להתעניין בצדדים הגבריים של דברים כמו מלחמות. עכשיו אני חושבת רק כמה בחורים צעירים נהרגים סתם, ואני לא יכולה לשאת את זה. כבר מלאו לי שבעים שנה, ואני חושבת על הבחורים שנהרגים בגיל עשרים וכל החיים נלקחים מהם. איך אפשר לשאת את זה, במיוחד כשהמוות הזה נראה כל כך חסר מטרה. נתניהו מספר שהוא הציל אותנו מהשמדה. זה שקר כמובן. לולא יצא למלחמה על איראן היה שקט בצפון ובכל המדינה, אנשים לא היו נהרגים סתם ואף אחד לא היה מאבד את הבית שלו ואת כל רכושו. המשטר האיראני היה עסוק בלדכא ולרצוח את העם שלו, שאת זה הוא עשה בכל מקרה, והוא לא היה מקבל את המיליארדים של הכספים האיראניים שהוקפאו, וזה היה כמובן הרבה יותר טוב. מלחמות לא פותרות בעיות, רק מוסיפות בעיות חדשות, ולכן צריך לצאת למלחמה רק כשאין ברירה, כשתוקפים אותך, ובשום אופן אסור לצאת למלחמת בחירה כשלא חייבים, וזה גם לא חוקי, לצאת למלחמה שאיננה לצורך הגנה עצמית. אני לא יודעת להסביר למה אביתר ונטע כל כך נכנסו לי ללב. הם כאילו הכי רחוקים ממני, אנשי צבא, אנשים ששירתו הרבה שנים ועדיין משרתים במילואים ארוכים, ואביתר אפילו תהה על עצמו כמה הוא אוהב ללכת למילואים, אפילו יותר מלעבודה, והוא תולה בכניסה לבית דגל ישראל גדול. אני בכלל לא מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. היחסים שלי עם מדינת ישראל די משובשים מאז שנתניהו הסית נגד רבין, ורבין נרצח ונתניהו עלה לשלטון על גופתו. מאז אני מרגישה שגנבו לי את המדינה, ואני לא יודעת אם היא תחזור להיות שלי. פעם עוד היתה לי קצת סלחנות כלפי הימין, אבל עכשיו בכלל לא, מאז השביעי באוקטובר בכלל לא. בכל זאת אביתר ונטע נכנסו לי ללב ואני רוצה כל הזמן לחבק אותם. הם כבר לא מאד צעירים, אבל צעירים בהרבה מהבנות שלי, ואולי הם לא הקימו קודם משפחה בגלל הנאמנות שלהם לצבא ולמדינה, ומשהו בהם נוגע לי ללב וגם מעציב אותי קצת. הם בוודאי תמכו במלחמה באיראן ותומכים במלחמה בלבנון, וזה בוודאי נראה להם הכרחי. אנשים לא הולכים כל כך הרבה למילואים בלבנון, אם הם לא חושבים שהמלחמה הכרחית, והם גם האנשים שמשלמים את מחיר המלחמות, כי מה שהכי מקומם במדינה שלנו זה שאנשים ששולחים את האחרים להילחם לא משלמים בעצמם שום מחיר, ואפילו דורשים לעצמם פטור. גם בגלל זה אנשים מעדיפים את גדי איזנקוט, כי הוא איבד את הבן שלו במלחמה וגם שני אחיינים, ואולי אנשים חושבים שמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר יהיה זהיר בלשלוח אנשים למות. אחד הדברים שמסקרנים אותי אצל אביתר ונטע זה שהם אנשים עצובים. הם מנסים לשמוח אבל הם עצובים, והם לא מסוגלים ממש לשמוח. העצב עוטף אותם כמו ענן והם לא באמת יכולים לסלק אותו, הוא יושב להם חזק על הלב. כשהייתי אצל בתי ניצן באנגליה הייתי מאד שמחה, אבל כל הזמן דאגתי מה קורה בישראל וכל הזמן הסתכלתי מה החדשות בישראל, ואם לא פורצת חלילה עוד מלחמה. עכשיו שחזרתי לישראל אני הרבה יותר מתגעגעת אליהם, להכין להם שקשוקה ולשבת לאכול איתם בסלון ולדבר איתם, שאני לא יודעת מתי זה שוב יקרה, ואם יהיה בישראל סופסוף שקט, שנוכל להיות פחות עצובים והם יבואו לבקר אותנו כאן. אולי מה שנשאר לי במשותף עם הישראלים ששמחים ללכת למילואים זה רק העצב הזה שאין לו סוף, של מי שיודע שמגיע לו טוב יותר, אבל מפקפק שזה אי פעם יקרה.

שמחה רוטמן וחבריו חוגגים את פועלם

 

חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן ממפלגת "יש עתיד", כיום "ביחד", שאלה את יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', מה דעתו על הקדנציה שלהם, והוא ענה לה "קדנציה נפלאה", תשובה שהרגיזה רבים, אבל מבחינתו הוא ענה לה את האמת. מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק איננה נמצאת בפוליטיקה כדי לחזק את הדמוקרטיה ולהיטיב עם אזרחי ישראל. המפלגה הזו נמצאת בפוליטיקה כדי להפוך את ישראל למדינת הלכה, כפי שסמוטריץ' הצהיר במלוא פיו, כדי לבטל את המאפיינים הדמוקרטיים שהיו למדינה, לבטל את עצמאות מערכת המשפט, לבטל את שלטון החוק ואת זכויות האדם, כל זאת במטרה לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, ואם יוכלו גם מעזה, ועל פי חלומם מכל שטחי מדינת ישראל, וכדי ליישב את כל האדמות הפלשתיניות ביהודים, ומבחינת המטרות שלהם הקדנציה שלהם אכן היתה נפלאה. חמאס השתלט על קיבוצים בעוטף עזה, רצח את יושביהם והרס ושרף את בתיהם, מה שנחשב בעיני רוב תושבי ישראל לאסון מחריד, אך בעיני סמוטריץ' ותומכיו נתפס כנס גדול, שגם פגע מאד ביריביהם הפוליטיים, וגם פתח בפניהם הזדמנות, כפי שקיוו, להשתלט על עזה, לגרש את יושביה הפלשתיניים ולהקים לאורכה התנחלויות. אמנם לא כל חלומותיהם התגשמו. בעזה יושבים עדיין פלשתינים, למרות שרובה נהרסה עד היסוד, במטרה מוצהרת למנוע מהפלשתינים לשוב לבתיהם, אבל לסמוטריץ' ותומכיו יש סבלנות והם עדיין מקווים להשתלט על אדמות עזה. ביהודה ושומרון הקימו סמוטריץ' וסטרוק "חוות" שהן בעצם קראוונים עם זוג או כמה מתנחלים אלימים, שעוסקים בהתעללות בפלשתינים, בהרס וביזת בתיהם ורכושם ואפילו ברצח פלשתינים – תמיד אפשר לטעון שהם "חשו מאוימים", ומשטרת בן-גביר לא תעצור אותם ולא תחקור את פשעיהם, וכך הם מצליחים למרר את חיי הפלשתינים ןלגרום לגירושם ומשתלטים על אדמתם. כמובן שה"חוות" זקוקות להגנה, ולצורך זה העבירה ממשלת נתניהו-סמוטריץ' בן-גביר את רוב כוחות הצבא שהיו בעוטף עזה בעבר לשטח יהודה ושומרון, והותירה את עוטף עזה חשוף ונטול הגנה, מה שאיפשר את טבח השביעי באוקטובר שכאמור היה מבחינת סמוטריץ' ותומכיו נס גדול שבעקבותיו הרס צה"ל את עזה ועורר את תקוותיהם לכיבוש עזה, גירוש תושביה הפלשתינים ויישובה במתנחלים. בקיצור: מבחינת סמוטריץ' ואנשיו קרו בקדנציה של ממשלתם רק דברים טובים: הקמת "חוות" שפועלות לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון, ולא בלי הצלחה, השתלטות על אדמות פלשתיניות, כולל אדמות פרטיות תוך התעלמות מהאיסור של בג"ץ לגזול אדמות פרטיות של פלשתינים. בכלל, בקדנציה שלהם איבדו הפלשתינים את זכויות האדם שלהם ודמם הותר, שזו בדיוק היתה מטרתם של סמוטריץ' וסטרוק ואנשיהם, ולמטרה זו הם פעלו בכל כוחם, בתפקידו הכפול של סמוטריץ' כשר אוצר וגם שר במשרד הביטחון, שלמעשה פועל אך ורק לקידום מגזר המתנחלים, וגם תושבי הצפון הם מבחינתו אך ורק בני ערובה כדי לסחוט עוד ועוד כספים למתנחלים. וכמובן רוטמן עצמו פעל ככל יכולתו בתפקידו כראש הועדה לחוקה, חוק ומשפט כדי להרוס את החוק והמשפט בישראל, לבטל ככל האפשר את זכויות האזרח ולמנוע ככל האפשר הגנה של המערכת המשפטית על זכויות האזרח, להתיר את דמם של ערבים, פלשתינים וגם יהודים שמתנגדים לממשלה, ובפרט את דמם של החטופים ומשפחותיהם, ולוודא את המשך ההשתמטות של החרדים ואת המשך שפיכת דמו של הציבור המשרת במלחמה שאין לה סוף שמסייעת להמשך שלטונה של ממשלת הסמוטריצ'ים. שאלתה של מירב כהן היתה בעצם שאלת קיטבג: היא איפשרה לשמחה רוטמן לבטא את שמחתו הכנה על אסונם של מי שאינם תומכי ממשלת הסמוטריצ'ים, כל אותם שוחרי דמוקרטיה ושיוויון וזכויות אדם, שנרמסים ונפצעים ומתים, ואם עודם חיים הם חיים באבל מתמיד על מדינת ישראל שלא היתה דמוקרטיה מושלמת, אבל היו בה מוסדות דמוקרטיים חזקים ומכובדים, והיה בה כבוד למערכת המשפט וכבוד למשפטנים וכבוד לבני אדם, ואי אפשר היה להסתובב ביהודה ושומרון ולרצוח פלשתינים ולשרוף את בתיהם מבלי להיענש על כך, כפי שאנשי סמוטריץ' נוהגים כיום וחוגגים על דם הפלשתינים, הקיבוצניקים והשמאלנים. שמחה רוטמן מבחינתו אמר למירב כהן את האמת: היתה להם קדנציה נפלאה, כי הם הצליחו במידה רבה להפוך את מדינת ישראל למדינת החלומות של הסמוטריצ'ים, מדינה של כוח הזרוע ולא של שלטון החוק, מדינה של רשעות וגזל, ולא של כבוד לזכויות הפרט, מדינה ש"לשרוף את חווארה" כשאיפת סמוטריץ' הפך מחלום למציאות. זה מה שהם חלמו וזה מה שהם עשו ואכן הם שמחים ומרוצים.

יממה של טלטלה

 

ביממה הקודמת עברתי טלטלה גדולה. בערב כשהודיעו על השיגורים מאיראן פחדתי מאד שאנחנו בתחילתה של עוד מלחמה ארוכה, עם הרוגים ופצועים ואנשים שאיבדו את ביתם, והרגשתי שפשוט אין לי כוח יותר, אין לי כוח יותר למלחמות. בבוקר קמתי כמה דקות לפני האזעקה, וכששמעתי אותה חשבתי לעצמי: עכשיו שוב נתעורר מאזעקות בשעות משונות בלילה, וכולם ייראו מרוטים וחבוטים מעייפות. למזלי הסטודנטיות החמודות בקומה שנייה הוציאו כסא למדרגות, כדי שאוכל לשבת עליו, כפי שעשיתי במשך ששת שבועות המלחמה. מראה הכסא שהמתין לי חימם את לבי, אבל עדיין כל הבוקר היה לי חשק לבכות. במדרגות פגשתי כמה שכנים צעירים וכלב, שאחרי כמה דקות, כשנגמרו הבומים של היירוטים, חזרו לדירותיהם. שאלתי אותם אם כבר הודיעו שאפשר לחזור הביתה, והם אמרו עוד לא, ואחד השכנים אמר: המשמעת שלנו מתרופפת. כי כמה זמן אנשים מסוגלים לקפוץ מהמיטה למדרגות ואז להמתין בסבלנות להוראות פיקוד העורף, ואפילו לא היה להם כסא במדרגות, הם רק עמדו והשאירו את הכסא בשבילי, כי הם צעירים וחזקים ואני כבר זקנה, וכל החיים שלי אני במלחמות וכבר נגמר לי הכוח למלחמות. כשהודיעו שאיראן תפסיק לירות עלינו הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין פחדתי שהירי יימשך ושום דבר לא ישתנה. באמת ירו שוב אבל אחר כך הפסיקו לירות, ובינתיים נהיה מאוחר בלילה ושקט גמור, אבל למרות שהייתי עייפה מאד, לא רציתי לשכב  לישון כי עדיין קינן בי הפחד ששוב יירו עלינו טילים, והעדפתי כבר להמתין עד שיירו עלינו, ולא שהאזעקות יעירו אותי מהשינה, שזה הכי לא נעים, וככה ישבתי דוממת מול המחשב, בלי לעשות שום דבר ובלי ללכת לישון, ואפילו לחשוב בבהירות כבר לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שאנחנו אשמים, כי ישראל היא זאת שתקפה את איראן, כי נתניהו תמיד חושב שהמלחמות יעזרו לו - הוא יכריז על מצב חירום ויבטל את העדויות שלו במשפט ואת כל ההפגנות, והשוטרים יגידו לאנשים ללכת הביתה ולא להתקהל ולא להפגין, ואולי הוא גם יוכל לדחות את הבחירות, כי הוא מפחד פחד מוות להפסיד בבחירות, כאילו יש לו קיום רק בתור ראש ממשלה, ואין לו קיום בתור משהו אחר, למשל בתור בן אדם שהוא לא ראש ממשלה אין לו בכלל קיום. הוא עושה דברים מאד מקוממים ומתנהג בצורה נוראה, אבל אי אפשר שלא לראות כמה הוא מפוחד, כמה הוא חושש שישימו אותו בכלא, כמה הוא מבועת מחקירה רצינית של אירועי השבעה באוקטובר, וכמה הוא עסוק בלמנות את מקורביו כדי לשלוט בכל ועדת חקירה שתקום, והוא מעדיף כמובן שלא תקום שום ועדת חקירה, כי כל חקירה, אפילו חקירה שטחית, תגלה עליו דברים מאד קשים. אני כל הזמן חושבת על ניצול מבארי שסיפר שמחוץ לקיבוץ עמדו יחידות צבא על מדיהן ונשקן ולא נכנסו להציל את התושבים, ותמיד שאלתי את עצמי אולי נתניהו אמר להם לא להיכנס לבארי, כי שלחו אותם לשם כדי שכן יכנסו לקיבוץ ויצילו אנשים, אבל הם נשארו בחוץ למרות שידעו שהקיבוץ מלא מחבלים. אני לא מאמינה שהרמטכ"ל עצר אותם, ואני לא מאמינה שגלנט עצר אותם, אבל למרות שאינני בטוחה בכך, יש סיכוי שנתניהו עצר אותם מלהיכנס לבארי ולהציל אנשים. לאותו מישהו שסיפר איך החיילים עמדו ערוכים מחוץ לבארי, היה בן דוד בלשכת נתניהו והוא התקשר אליו בשבת השביעי באוקטובר בצהרים וביקש שייתן לו לדבר עם נתניהו ונתניהו אכן דיבר איתו, בעצם בעיקר הקשיב לו, והוא אמר לנתניהו שהקיבוץ מלא מחבלים ואף כוח צבאי לא נכנס להציל אותם, ונתניהו הקשיב לו אבל לא אמר לו משהו משמעותי, והחיילים נשארו מחוץ לקיבוץ עד אחר הצהרים. זו מחשבה אחת שיש לי, בעצם לא סתם מחשבה אלא תהייה שמענה אותי כל הזמן, אם יכלו אולי להציל יותר אנשים מבארי ובכלל. אני לא יודעת אם המחשבות שלי נכונות ומבוססות. אני רק חושבת על מה ששמעתי במקרה בטלויזיה ולא נותן לי מנוח. נתניהו חוסם כל חקירה אמיתית, אבל לפחות המחשבות מענות גם אותו, והוא יודע מה האמת, ולכן הוא רועד מפחד, וכל מה שהוא עושה שנראה כמו כוחנות ותוקפנות זה בעצם פחד נורא מהאמת, ואותי זה קצת מנחם.

Atheneaia

 

To my grandson's Dean ninth birthday

 

Atheneaia

When Mum and Dad went to Cyprus to get married, they made a long walk on the beach, and suddenly they saw something weird coming towards them from the horizon, something orange and blue. It came nearer and nearer to them, and then they saw a beautiful young lady sitting on a huge salmon fish. She was wearing a blue dress, and on her head she wore a blue crown, because she was a princess, a real princess. When the salmon and the princess got very close to the beach, the princess jumped into the water and began to swim to the beach, and the huge salmon turned and swam into the sea. He raised up his tail, as if saying goodby, and then disappeared in the water.

When the princess, Atheneaia was her name, put her small legs on the shore, she was wet and shivering. She sat on a rock and tried to warm herself and dry her wet clothes in the sun. Fortunately it was rather warm on Cyprus, and rather quickly she was warm and dry.

Mum and Dad approached her and asked: can we help you? And Atheneaia said: I am very hungry. I sailed with the salmon so many hours, and we ate only some small shrimps that we caught on the coast of the island of Crete, and since then I ate nothing.

Oh, said Mummy and Daddy together, there is a lot of good food on Cyprus. We are going to take you to a restaurant. All the three of them went together to a near restaurant and ordered a table for three.     

We must drink some wine, said Daddy, and ordered some red wine. Would you like some red wine too? He asked Atheneaia.

I don't drink wine, said Atheneaia, I drink only shrimp milk. Daddy asked the waiter: do you serve here shrimp milk?

We do, said the waiter, and soon he brought a bowl full of shrimps in a very creamy souce. Atheneaia ate it all very quickly, because she was very hungry.

Thank you, dear friends, said Atheneaia, now I must call my fish to take me away. She took out from a small pocket in her dress a whistle. It was a very special whistle, that only a fish could hear.

I must return to the beach, she said. My ride will be here right away.

Mum and Dad accompanied her to the beach and saw the huge salmon arriving on a big wave.

Goodby, dear friends, said Atheneaia and jumped into the sea. She swam so quickly, much quicker than she walked on her tiny legs. Soon she sat on the salmon's back and they both disappeared behind the horizon.

What a beautiful story to tell our kid, said Mum and Dad to each other.

They sat on the beach and looked at the sun sinkinging down into the sea.  

 

אביב והילדים של גברת אדממי

 

היה לילה שקט ביפו. רק התרנגולים קרקרו קוקוריקו, קוקוריקו. אביב ישן שינה עמוקה, אבל אמא התעוררה מהקריאות ונאנחה: "התרנגולים תמיד מפריעים לי לישון, נקוה שיאכלו אותם בקרוב".

פתאם נשמעה צעקה נוראה: "איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי?" זו היתה גברת אדממי שצעקה. גברת אדממי היתה שעועית ירוקה, והילדים שלה היו שלושה פולים ששכבו לה בבטן כמו גורים של קנגורו ששוכבים בכיס הבטן של אמא שלהם. אביב מיד התעורר ואמר לגברת אדממי: "אל תדאגי, אני אמצא את הילדים שלך ואחזיר לך אותם."

אביב קם מהמיטה והתחיל לחפש את הילדים של גברת אדממי. הוא קרא להם: ממאו, ממקו, ממסוק, איפה אתם? איפה אתם מתחבאים?" אבל הוא לא ראה אותם בשום מקום. ואז הוא התכופף והציץ מתחת למיטה ושם שכב אחד הילדים של גברת אדממי, ממסוק. אביב קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו עד שהוא הביא אותו לגברת אדממי.

אבל איפוא נמצאים עוד שני ילדים של גברת אדממי? איפה ממאו, ואיפה ממקו? אולי בין המיטה לקיר? אמרה אמא. אביב העביר את ידו בין המיטה לקיר, ובאמת מצא שם את ממאו, עוד ילד של גברת אדממי. אביב קשר גם אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא גם אותו לגברת אדממי.

עכשיו היה חסר רק ממקו, אבל הוא לא נראה בשום מקום. אביב הסתכל סביב בחדר. היו לו הרבה בובות בכל מיני צבעים, והרבה מכוניות ואוטובוסים ואפילו מסוקים ומטוסים, אבל את הילד השלישי של גברת אדממי הוא לא ראה. ואז אמא באה והרימה את השמיכה של אביב, ושם שכב ממקו, הילד  השלישי של גברת אדממי, מגולגל בתוך השמיכה.

"הנה אתה", אמר אביב. הוא קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא אותו לגברת אדממי ששמחה מאד: "שלושת הילדים שלי חזרו אליי", אמרה גברת אדממי, והכניסה את כולם לכיס בבטן שלה, כמו אמא קנגורו, ושם הם הלכו לישון.

גברת אדממי היתה שמחה מאד והזמינה את אביב לחדר שלה. "אתה רוצה לשתות כוס תה?" שאלה גברת אדממי את אביב. "לא," אמר אביב, "אני אוהב לשתות רק סודה, אני לא אוהב לשתות תה."

"אולי אתה רוצה לאכול לחם עם ריבה?" שאלה גברת אדממי.

"לא", אמר אביב. "אני לא אוהב לאכול לחם עם ריבה. אני אוהב רק עוגת שוקולד ועוגיות שוקולד וביצת שוקולד קינדר וכל שוקולד אני אוהב."

"חבל," אמרה גברת אדממי. "אין לי שוקולד, יש לי רק לחם עם ריבה."

"אני אבוא לבקר אצלך בפעם אחרת", אמר אביב. פתאם הוא נזכר שיש במקרר בקבוקים של סודה וגם עוגת שוקולד מיוחדת, כי מחר אביב יחגוג יום הולדת. מחר ימלאו לאביב שבע שנים.

אביב הלך למטבח ופתח את המקרר וראה שם עוגת שוקולד גדולה. "אמא", קרא אביב, "אפשר לאכול מהעוגה?"

"חכה למחר", אמרה אמא. נביא את העוגה לבית הספר, ונאכל אותה ביחד עם כל החברים. אבל עכשיו אתה צריך ללכת לישון. תחזור למיטה ותלך לישון, כי כבר מאד מאוחר, וכל הילדים צריכים עכשיו לישון.

אביב חזר למיטה ושכב, אבל הוא לא נרדם, כי גברת אדממי שוב צעקה: "איפה הילדים שלי?" הילדים השובבים שלה שוב ברחו והתחבאו בין כל הבובות של אביב. היא לא יכלה למצוא אותם.

"אני אמצא אותם", אמר אביב. הוא הפך את ערימת הבובות. היו שם המון בובות: גריי וונדה הספרנקים, ובובת שמש, וסופרמן, וחתלתול כחול, וינשוף סגול, ועוד המון בובות. אביב חיטט וחיטט בערימת הבובות, עד שמצא את הילדים השובבים של גברת אדממי, ממאו וממקו וממסוק, וכולם שכבו על הכרית של אביב. גברת אדממי היתה כל כך עייפה, שלא היה לה כוח להכניס את הילדים לבטן שלה, והם נשארו לישון על הכרית של אביב. גם אביב היה כבר עייף. הוא הניח את הראש על השמיכה ונרדם. כשהוא יקום מחר בבוקר הוא יהיה כבר בן שבע, ועוגת יום ההולדת תחכה לו במקרר.   

השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.