יום ראשון, 3 ביולי 2022

מיומנו של פרנץ קפקא / הישיבה באוסטרו

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. לפני שנה תרגמתי כאן מתוך יומנו את סיפור אהבתו לשחקנית התיאטרון היהודי הגברת צ'יסיק, אשה נשואה ואם לשניים ומבוגרת ממנו בשנים. הקטע הבא, אף הוא מיומנו של קפקא, מתחיל בגברת צ'יסיק, אך רובו מוקדש לתיאור סיפור מפי ידידו, השחקן באותו תיאטרון יהודי, יצחק לוי, על בריחתו בנעוריו לישיבה בפולין, סיפור שעורר את סקרנותו של קפקא, שהוא עצמו התחנך בבתי ספר גרמניים ממלכתיים בפראג האוסטרו-הונגרית ובאוניברסיטה שלה, ולא הכיר מבשרו את הוויית הישיבות במזרח אירופה.

 

7 בינואר [1912]

לגברת צ'יסיק למרבה הצער יש תמיד תפקידים, שמראים רק את תמצית הווייתה. היא משחקת תמיד נשים ונערות שאומללו, הושפלו, התבזו, נפגעו, אבל לא ניתן להן זמן לפתח את אישיותן באופן טבעי. בכוח הטבעי המתפרץ, שבו היא משחקת תפקידים אלה, שרק בשיאי המשחק אפשר להיווכח מה היא מסוגלת לבצע – לעומת זאת במחזות הכתובים, עקב העושר שהם דורשים, יש רק רמזים. אחת מתנועותיה החשובות נובעת כמו מטר מן המתניים המיטלטלות מעט בנוקשות. נראה שלבתה הקטנה יש מתניים לגמרי נוקשות. כאשר השחקנים מחבקים איש את רעהו, הם אוחזים איש ברעהו בכוח כנגד הפאות.

כשעליתי לאחרונה עם לוי לחדרו, שם רצה להקריא לי את המכתב שכתב לסופר הוורשאי נומברג, פגשנו במדרגות את הזוג צ'יסיק. הם נשאו למעלה לחדרם את התלבושות שלהם ל"כל נדרי", שהיו ארוזות כמו מצות בנייר משי. נשארנו לעמוד זמן מה. יכולתי לתמוך את ידיי על המעקה ועל משפטים מודגשים. פיה הגדול נע כה קרוב אליי בצורות מפתיעות אבל טבעיות. באשמתי איימה השיחה להפוך לחסרת ניחומים, כי עקב שאיפתי לדכא במהירות כל אהבה ומסירות, הגעתי לקביעה שעסקי הלהקה עלובים, שהרפרטואר שלהם מוצה, שלכן אינם יכולים להישאר עוד זמן רב ושאיבוד העניין של יהודי פראג בהם בלתי נתפס. ביום שני הייתי צריך – כך היא ביקשה ממני – לבוא ל"ליל הסדר", למרות שכבר הכרתי את זה. אז אשמע אותם שרים את אותו השיר (בורא ישראל) שאני אוהב במיוחד, כפי שהם זכרו מהערה ישנה שלי.

"ישיבות" הן בתי ספר גבוהים לתלמוד, שהרבה קהילות בפולין וברוסיה מקיימות. ההוצאות אינן מאד גדולות, כי בתי ספר אלה מתנהלים לרוב בבניינים ישנים שאין בהם צורך, שבהם נמצאת, מלבד חדרי הלימוד וחדרי השינה של התלמידים, דירתו של ראש הישיבה, שדואג גם לשירותים נוספים לקהילה ועומד לשירותה. התלמידים אינם משלמים שכר לימוד ומקבלים את ארוחותיהם לסירוגין מחברי הקהילה. למרות שבתי ספר אלה מבוססים על האמונה המחמירה ביותר, דוקא הם הינם נקודות המוצא להתקדמות המרדנית ביותר. כי כאן נפגשים צעירים מרחוק ודוקא העניים, האנרגטיים ביותר, אלה שרוצים להתקדם מהבית, כי הפיקוח פה איננו כה מחמיר והצעירים פה תלויים זה בזה וחלקו העיקרי של הלימוד הוא משותף ויש הסברים מנוגדים למקומות קשים, כי הדתיות במולדות השונות של הסטודנטים היא שוה בחומרתה, ואיננה מעודדת במיוחד תקשורת, בעוד שהקידמה המדוכאת, בכל מקום על פי נסיבות המקום, עולה או נופלת באופנים מגוונים, כך שתמיד יש פה הרבה מה לספר – כי מעבר לצעדי הקידמה האסורים, תמיד אחד או שניים נמצאים בידי אדם יחיד – בעוד שבישיבה הם מגיעים מכל הכיוונים ויכולים להשפיע כאן באופן מיוחד, כאשר כל בעל דיעה איננו מעביר רק את הטקסט, אלא גם את האש הבוערת בו – מכל הסיבות האלה והתוצאות הנלוות אליהן יוצאים מבתי הספר האלה לאחרונה כל המשוררים, הפוליטיקאים, העיתונאים והמלומדים המתקדמים. לכן מצד אחד המוניטין של בתי הספר האלה בקרב המאמינים המחמירים מאד הורע, מצד שני זורמים אליהם יותר מקודם צעירים שואפי קידמה.

ישיבה מפורסמת היא זו של אוסטרו, מקום קטן במרחק שמונה שעות נסיעה מוורשה. כל אוסטרו היא בעצם רק קצה של חתיכה קצרה של רחוב ראשי. לוי טוען שאורכה כאורך מקל ההליכה שלו. כאשר חנה פעם באוסטרו גראף עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, שני הסוסים הראשונים וחלקה האחורי של המרכבה עמדו מחוץ לאוסטרו.

בגיל ארבע-עשרה לערך החליט לוי, כאשר כורח החיים בבית נראה לו בלתי נסבל, לנסוע לאוסטרו. בדיוק אביו, כאשר לקראת הערב עזב את בית המדרש, דפק על כתפו ואמר כלאחר יד, שהוא רוצה לבוא אליו מאוחר יותר, שהוא צריך לדבר איתו. מכיוון שברור היה שאין לו למה לצפות כאן מלבד נזיפות, הלך לוי ישר מבית המדרש, ללא מטען, לבוש בקפטן היותר טוב שלו, כי זה היה במוצאי שבת, ועם כל כספו, שתמיד נשא איתו, לתחנת הרכבת, ונסע ברכבת של השעה עשר לאוסטרו, שאליה הגיע בשעה שבע בבוקר. הוא הלך ישר לישיבה, שם הוא לא התבלט במראהו, כי כל אחד יכול להיכנס לישיבה ואין שום תנאי קבלה מיוחדים. יוצא דופן היה רק שהוא רצה להיכנס דוקא בזמן הזה, בקיץ, מה שאיננו נהוג, ושהיה לו קפטן טוב. אבל גם זה הסתדר במהרה, כי יהודים כאלה צעירים, שיהדותם קושרת אותם זה לזה בעוצמה בלתי מוכרת לנו, מתוודעים זה לזה בנקל. בלימודים הוא ציין לעצמו, שהוא כבר הביא עמו מהבית הרבה ידע. השיחה עם הצעירים הזרים מצאה חן בעיניו, במיוחד מכיוון שכולם, כשהם שמעו על כספו, הקיפו אותו בהצעות מכירה: אחד מהם, שרצה למכור לו "ימים", הדהים אותו במיוחד. "ימים" היו בעצם כינוי לארוחות חינם. "ימים" עמדו למכירה, משום שחברי הקהילה, שבדאגה לארוחות חינם מבלי להכיר את האדם רצו לעשות מעשה חסד, היו שווי-נפש מי יישב באותו שולחן. אם סטודנט מסוים היה מוכשר במיוחד, הוא יכול היה להצליח לקבל פעמיים ארוחות חינם באותו יום. הוא יכול היה להסתדר עם הארוחות הכפולות האלה, כי הן לא היו מאד עשירות, ואפשר היה לאכול אחרי האחת עדיין בהנאה גדולה גם את השנייה, ומפני שקרה גם, שאמנם ביום אחד היו ארוחות כפולות, אך ימים אחרים עמדו בריקנותם. למרות זאת היה כמובן כל אחד שמח כאשר נקרתה לו ההזדמנות, למכור ברווח ארוחות חינם עודפות כאלה. כאשר מישהו, כמו לוי, הגיע בקיץ, כלומר בעונה שארוחות החינם כבר חולקו מזמן, אפשר היה לקבל אותן רק באמצעות קנייה, כי ארוחות החינם העודפות מלכתחילה נקנו כולן בידי ספסרים.

הלילה בישיבה היה בלתי נסבל. אמנם כל החלונות היו פתוחים, כי הלילה היה חמים, אבל הסירחון והחום לא זזו מהחדרים, כי הסטודנטים, שלא היו להם מיטות משלהם, במקום שבו ישבו לאחרונה, מבלי להתפשט, שכבו לישון בבגדיהם המיוזעים, הכל היה מלא פרעושים. בבוקר הרטיב כל אחד בחטף את ידיו ופניו במים ומיד החל שוב ללמוד. לרוב למדו יחד, בדרך כלל שניים מספר אחד. לעתים קרובות חיברו הדיונים רבים יותר לחוג אחד. ראש הישיבה הסביר רק פה ושם את המקומות הקשים ביותר. למרות זאת לוי – הוא נשאר באוסטרו עשרה ימים, אבל ישן ואכל בפונדק – מצא שם שני חברים כלבבו (לא קל למצוא חברים, כי צריך קודם לבחון בזהירות מה טעמו של החבר ואם הוא ראוי לאמון), שב מאוחר יותר בשמחה רבה הביתה, כי היה רגיל לחיים מסודרים, ולא יכול היה לגבור על געגועיו הביתה.     

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ ה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

יום חמישי, 30 ביוני 2022

אנדרו מושן / על השלחן

 

 

לניצן וגיא ליום נישואיכם השנים-עשר

 

אַנְדְרוּ מוֹשְׁן / עַל הַשֻּׁלְחָן

 

אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְהִיר שֶׁקָנִיתִי אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַזּוּ

עִם הַדֻּגְמָה הַפְּשׁוּטָה הַֹחוֹזֶרֶת שֶׁל פִּרְחֵי אַרְגָּמָן כֵּהִים

שֶׁשּׁוּם בּוֹטַנַּאי לֹא יֵידַע לִקְּרֹֹא בְּשֵׁם,

מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת אוֹתָה שִׂמְלָה מֻדְפֶּסֶת

שֶׁלָבַשְׁתְּ בַּקַּיִץ בּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ – שִׂמְלָה שֶׁתָּמִיד אָמַרְתְּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאָהַבְתִּי. דַּוְקָא אָהַבְתִּי,

אַתְּ יוֹדַעַת. אָהַבְתִּי. אָהַבְתִּי מְאֹד,

בֵּין אִם הָיִית בְּתוֹכָה וּבֵין אִם לָאו.

 

אֵיךְ נֶעֶלְמָה מֵחַיֵּינוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט?

אֲנִי שׂוֹנֵא – אֲנִי בֶּאֱמֶת שׂוֹנֵא – לַחֲשֹֹׁב

עַל מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, מְנַדְנֶדֶת אֶת

כּוֹתְרוֹת הַפְּרָחִים הַכְּבֵדוֹת הַלָּלוּ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין.

אֲנִי שָוֹנֵא אֲפִילוּ יוֹתֵר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מִתְפּוֹרֶרֶת

אוֹ קְרוּעָה לִגְּזָרִים – פֹּה חֲתִיכָה מְנַגֶּבֶת מוֹט מְדִידָה,

שָׁם חֲתִיכָה קְשׁוּרָה סְבִיב סֶדֶק בְּצִנּוֹר עוֹפֶרֶת.

 

כָּל זֶה מְאֹד רָחוֹק כָּעֵת, יַקִּירָה, מְאֹד רָחוֹק.

אַךְ הַלַּיְלָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן כָּאן

אֲנִי עִם רֹאשִֹי קַל בְּיָדַי וְכוֹסִי מְלֵאָה,

בּוֹהֶה בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַגְּדוֹלִים הַמִּתְנַמְנְמִים

עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לַצּוּף, אוֹהֵב אוֹתָם

אַךְ מְיַחֵל לְסַלְקָם הַצִּדָּה,

לִפְרוֹם אוֹתָם, אֲפִילוּ לִקְּרוֹעַ אוֹתָם,

אִם זֶה מַה שֶׁדָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל עוֹרֵךְ

הַיָּפֶה, הַבָּהִיר כַּלְּבָנָה, הֶחָמִים, הַמִּשְּׁתּוֹקֵק.

 

On the Table

I would like to make it clear that I have bought

This tablecloth with its simple repeating pattern

Of dark purple blooms not named by any botanist

Because it reminds me of that printed dress you had

The summer we met – a dress you have always said

I never told you I liked. Well I did, you know, I did.

I liked it a lot, whether you were inside it or not.

 

How did it slip so quietly out of our lives?

I hate – I really hate – to think of some other bum

Swinging those heavy flower-heads left to right.

I hate even more to think of it mouldering on a tip

Or torn to shreds – a piece here wiping a dipstick,

A piece there tied round a crack in a lead pipe.

 

It's all a long time ago now, darling, a long time,

But tonight just like our first night here I am

With my head light in my hands and my glass full,

Staring at the big drowsy petals until they start to swim,

Loving them but wishing to lift them aside, unbutton them,

Tear them, even, if that's what it takes to get through

To the beautiful, moon-white, warm, wanting skin of you.

 

אנדרו מושן הוא משורר בריטי החי בארצות-הברית.

השיר On the Table  מתוך:

Andrew Motion, Salt Water, Faber & Faber, 1997

 

יום שני, 27 ביוני 2022

גזענות ועוד גזענות

 

חבר הכנסת דודי אמסלם זכה להתנפלות נוספת מצד נתניהו. בפעם שעברה זה קרה כשאמסלם גילה עודף מוטיבציה לשרת את אדונו ותקף בגסות רוח את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בטענה שהיא שונאת מזרחיים, או ליתר דיוק את יוצאי מרוקו, זה היה שקוף מדי עבור נתניהו, שאמסלם הגיש בשמו הצעת חוק להעביר את מינוי השופטים לממשלה, כנראה באותו אופן שבו התמנו בעלי תפקידים בשלטון נתניהו – על פי מידת נאמנותם כלפיו, או ליתר דיוק על פי מידת הביטחון שאם יצטרכו לבחור בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי של נתניהו ומשפחתו – יבחרו באחרון. הפעם עילת כעסו של נתניהו היו דבריו של אמסלם, שאם הליכוד ישיג 61 מנדטים בכנסת של קולות יהודים כשרים, הוא יהיה מוכן לצרף גם את רע"ם. נתניהו, שכל תוכן קמפיין הבחירות שלו הוא שנאה וגזענות כלפי הציבור הערבי, זעם: "נדהמתי לשמוע את הדברים שאמר דודי אמסלם, שאותם אמר על דעתו בלבד, כפי שכבר קרה בעבר. רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי-ציונית, תומכת טרור, שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את מדינת ישראל. בניגוד ללפיד, בנט, סער, גנץ וליברמן – שיושבים עכשיו בממשלה עם תומכי טרור אלה ותמורת תמיכתם מכרו להם את המדינה – הליכוד בהנהגתי מעולם לא עשה זאת ולעולם לא יעשה זאת."

לא הרבה השתנה אצל נתניהו מאז שצעד בראש תהלוכה שבה נישא ארון מתים עם שמו של יצחק רבין, מאז שעמד על המרפסת מול שלטים של רבין בכאפיה: ראשית יש להסית נגד כל ציבור ערבי – לא משנה מי, ולתאר אותו כמי שרוצה להשמיד את מדינת ישראל, וכמובן כ"תומך טרור", המונח הליכודי לערבי, ואז יש לתאר את יריבי נתניהו כמי שמכרו את המדינה לאותם ערבים, סליחה, יש להקפיד על המונח הליכודי לערבים "תומכי טרור", וכך לסמן הן את הערבים והן את היריבים היהודים כסכנה קיומית למדינה שרק נתניהו יצילנו ממנה. למי שעוסקת כמוני שנים רבות בחקר האנטישמיות, דבריו של נתניהו מעוררי חלחלה. הם יותר ממזכירים בתוכנם ובאופיים את התעמולה האנטישמית המחרידה ביותר. המחשבה שהאיש הזה היה חמש עשרה שנים ראש ממשלת ישראל ורוצה לשוב לתפקיד זה מצמררת.

היו פרשנים שטענו שכך רוצה נתניהו למשוך אליו את הימין הרך. באמת כך? אנשי ימין שאינם גזענים גמורים, שאינם מרוקנים כליל מערכים הומניסטים, זאת התעמולה שתמשוך אותם? כמובן תמיד מסבירים לנו שנתניהו גאון תקשורתי ותעמולתי, אבל אם גאונותו כה רבה, מדוע הפסיד בארבע מערכות בחירות, ולמרות כל נכליו איבד את ראשות הממשלה?

כנראה שאפילו חסידיו המושבעים של נתניהו מבינים שהרעל הגזעני השופע מפיו רחוק מלהועיל להם. היום במהדורת שלוש של ערוץ 12 בהגשת לירון זייד התראיינה גלית דיסטל אטבריאן, כולה חיוכים ומחמדים, והסבירה שהליכוד בכלל לא נגד ערבים, וצריך לעשות הפרדה בין ההסתייגות שלהם ממפלגת רע"ם ומהרשימה המשותפת – שמייצגות את רוב המצביעים הערבים – לבין ערבים בכלל. בכלל גלית דיסטל אטבריאן, כולה נופת צופים, איננה מבינה למה הבידול הזה, למה ערבים אינם מצביעים לליכוד? היא דווקא תומכת בזה שערבים יצביעו לליכוד, כמה יפה מצדה. למה שערבים יצביעו למפלגה שכל יום חברי הכנסת שלה מדברים נגדם, תהה זייד. לא נכון, אמרה גלית דיסטל אטבריאן בקול מתוק מדבש, הליכוד בכלל לא מדבר נגד ערבים.

כן, אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק מאד. שאלתי את עצמי מדוע שום חבר כנסת ערבי לא איתגר את נתניהו, החובב המושבע של תביעות דיבה, בתביעת דיבה על הדיבה שהוא מוציא עליהם. שיתכבד נתניהו ויוכיח בבית המשפט שמנסור עבאס, למשל, הוא אנטישמי ותומך טרור. נדמה לי שמלאכתו תהיה קשה אפילו מזו של אולמרט בתביעת הדיבה שהגישו נגדו הזוג נתניהו על שכינה אותם "חולי נפש". אבל מנסור עבאס לא יגיש תביעת דיבה נגד נתניהו, וגם לא חברי כנסת אחרים. הם אינם בוטחים במערכת המשפט הישראלית, שתחת שלטון נתניהו, ובניצוחם של איילת שקד וחברה הטוב אפי נוה, עברה תהליך של הזניה והשחתה קשות מנשוא, וכעת אין אדם יכול לפנות אליה באמונה שייעשה עמו צדק, קל וחומר אם הוא ערבי.

לו לפחות יצאו כל הערבים ויצביעו בהמוניהם למפלגות שנתניהו מכנה אנטישמיות ותומכות טרור, אולי ייעשה מעט צדק, ונתניהו לא יוכל להקים ממשלה לא עם יהודים ולא עם ערבים. הלוואי.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

יום שישי, 24 ביוני 2022

לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.  

יום שלישי, 21 ביוני 2022

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

יום שישי, 17 ביוני 2022

אין צורך לנסוע לפולין

 

ביטול מסעות בני הנוער לפולין גורם לי תחושת הקלה, ואני מקוה שהוא יישאר בעינו. תמיד חשבתי שזו מעמסה רגשית גדולה מדי לבני נוער רגישים – ואני מניחה שרבים מהמשתתפים במסעות הם דווקא אלה שרגישים יותר – ושאין צורך לבקר במחנה ריכוז כדי ללמוד על השואה ולהתחבר לסיפורי הניצולים – עדיף להקשיב לסיפורי הניצולים מפיהם ולשוחח עמם, וזה עדיין אפשרי, וגם כאשר ילכו כולם לעולמם עדיין יישאר עמנו התיעוד, הסרטים, ראיונות הוידיאו, הספרים, היומנים, העדויות, המוצגים במוזיאונים כמו יד שם, לוחמי הגיטאות, יד מרדכי, התיעוד ההיסטורי, שמאפשרים להתעמק ולהבין יותר מאשר ביקור בשרידים הפיזיים של המחנות. אבל הדברים שהכי הפריעו לי בנסיעות לפולין אינם התוכן הלימודי שלהם, אלא החמדנות והסחטנות של אותן חברות מסחריות שהפכו את הנסיעות לעסק מניב וכל מעייניהן בהגדלת רווחיהן המופקעים תוך ניצול ציני של הרגישות הציבורית והרצון הטוב של ההורים וילדיהם. בתי הבכורה מאד רצתה לצאת למסע הזה. היא אמרה שסבא וסבתא – ניצול עבודת כפייה וניצולת טרנסניסטריה ששרדו רק בזכות העובדה שחוו את הזוועות בהיותם בני 18-17, כשעדיין עמד להם כוחם לשרוד את הסבל, החולי והרעב הקיצוני – ישמחו שהיא נוסעת, ובזה היא צדקה, ההזדהות שלה עם הסבל שעברו ריגשה אותם מאד, והנחתי לה לנסוע. המעמסה הרגשית אכן היתה לה קשה, כפי שחששתי, אבל היו גם דברים אחרים: המארגנים לא טרחו לספק לילדים אוכל כשר, וילדים רבים כמעט לא אכלו, אלא כשהגיעו לעיר גדולה שהיתה בה מסעדה כשרה. אוכל כשר יקר הרבה יותר, בוודאי בחו"ל, אבל זה לדעתי המינימום שנדרש מחברה שמארגנת מסעות לבני נוער, ובישראל ישנם ילדים שומרי כשרות גם בבתי ספר חילוניים. בתי אמרה שגם האוכל שהיה היה מגעיל. היא היתה בין אלה שכמעט ולא אכלו במשך המסע כולו, ויחד עם לוח הזמנים המתיש והמעיק, והנסיעה ברצף ממחנה ריכוז אחד למשנהו, המסע היה עבורה חוויה קשה. העלות היתה כמובן גבוהה באופן בלתי סביר למדינה שבאותם ימים היתה המשכורת הממוצעת בה כמאה דולר, והמארגנים בחוצפתם אף המליצו להורים לצייד את ילדיהם בסכום נוסף של כשלוש מאות וחמישים דולר, שבאותם ימים הספיק למחיה של שלושה חודשים בפולין – מן הסתם היה להם מקור הכנסה נוסף מעסקים בפולין שאליהם כיוונו את הילדים בשעת הפנויות. כל זה הגעיל אותי כל כך, בנוסף לעובדה שמראש לא כל הילדים יכלו להשתתף אלא מעטים בלבד, מסיבת כלכליות ואחרות, וחשבתי שהעובדה הזו לבדה איננה חינוכית. לימוד השואה צריך להיות משותף לכל ילדי בתי הספר, והדרך היחידה האפשרית לכך היא לימוד השואה בישראל בעזרת מפגשים עם ניצולים, ביקור במוזיאונים, קריאה מודרכת וצפייה מודרכת בסרטים.

בהתחלה אפילו הזדהיתי עם כעסם של הפולנים: הרי איש איננו שולח בני נוער לביקור בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן ומחנות ריכוז אחרים בגרמניה במשך שבוע ימים, והיתה אמת בטענת הפולנים שלפולין באים לבקר במחנות ולגרמניה הישראלים נוסעים לבלות. מצד שני מובן מדוע התמקדו הביקורים במחנות במחנה אושוויץ-בירקנאו, הגדול במחנות, שבו נרצחו למיטב ידיעתנו כמיליון וחצי יהודים, ושחזיתו עם כתובת "העבודה משחררת" הפכה סמל לא רק למחנות הריכוז כולם אלא בכלל לרוע ולרצחנות של המשטר הנאצי כלפי היהודים. אבל ככל שנקפו השנים והאירועים התברר לי שהפולנים אינם חרדים לאמת ההיסטורית אלא מנסים לסלף אותה בעצמם ולנכס לעצמם את שואת היהודים בשלל דרכים מקוממות: הם ניסו להציב באושוויץ צלבים ולהקים שם כנסיה, הם טענו שמיליוני פולנים נרצחו במחנה, דבר שכלל איננו אמת: הרוב המוחלט של הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ואמנם נרצחו במחנה גם פולנים, אבל הם היו מיעוט קטן מהנרצחים בו. הפולנים ניסו גם לנפח את מספר הנספים הפולנים במלחמה – כמיליון וחצי על פי ההערכות המבוססות יותר, וטוענים כי שלושה מיליון פולנים  נרצחו בידי הנאצים, מספר שהוא כנראה כפול מהמספר האמיתי, כדי לטעון שהנאצים רצחו מספר שוה של יהודים ופולנים, כאשר בפועל נרצחה כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפולין באופן שיטתי ולעתים גם בשיתוף פעולה של פולנים, ושיא הכחשת השואה הפולנית היא הטענה שהם מפיצים ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מנסים לנכס לעצמם, לא בלי הצלחה, את המספר ששה מיליון המזוהה עם שואת היהודים, כאשר הם מצרפים יחד את המספר המנופח של נספים פולנים ואת שלושת מיליוני יהודי פולין שנרצחו בשואה, כאילו היהודים נרצחו בתור אזרחים פולנים, בזמן שתחת המשטר הנאצי בפולין לא היו ליהודים לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, והם נרדפו ונרצחו רק בשל יהדותם ולא משום סיבה אחרת – איש לא התעניין בכך שלפני הכיבוש הנאצי היו אזרחים פולנים, לא הנאצים וגם לא הפולנים. בנוסף לכל אלה ישנן אינספור התבטאויות אנטישמיות של בכירים פולנים ושל היסטוריונים פולנים מקורבים לממסד, שמנסים להסביר את האנטישמיות הפולנית בטענה – השקרית והאנטישמית לכשעצמה – שהיהודים תמכו בכיבוש הסובייטי ועזרו לרוסים הבולשביקים להתעלל בפולנים. היהודים כמובן סבלו מהכיבוש הרוסי לא פחות מהפולנים, וחלקם אף סברו תחילה בתמימותם שהגרמנים ינהגו בהם טוב מהרוסים. עם השנים איבדתי כל אמון ביושרתם של הפולנים ובאפשרות לשתף איתם פעולה במחקר היסטורי אובייקטיבי, עניין שבעצמו גרם לי להסתייג מהנסיעות של בני נוער לפולין. אני עצמי מעולם לא נסעתי לא לפולין ולא לאוקראינה, גם לא לטיול שורשים – ידעתי שרוב שרידיו של הקיום היהודי התוסס בפולין במשך מאות שנים, ובפרט בעיירות המוצא של משפחתי בסטניסלבוב ומונסטרז'יסקה (כיום באוקראינה), נמחו מעל פני האדמה, ושלעשרות, אולי מאות בני משפחתי שנטבחו בידי הנאצים, אין קבר שאוכל לבקר בו, ואת זכרו של אבי סבתי אברהם משה מרפלד שהנאצים רצחו במכות של קתות רוביהם בראשו, וזכר סבי ובני משפחתי האחרים שאת שמם לא ידעתי, אני מעדיפה להעלות כאן – כמה אירוני שגם ברשת אני סובלת ללא הרף מהתנכלויות של גורמים גרמנים ממסדיים, שאינם משתנים – ולא במסעות לפולין או לאוקראינה, למרות שההפגזות הרוסיות האכזריות על הערים שבהן חיו בני משפחתי מאות שנים מחרידות אותי עד עמקי נפשי. בימים האלה קשה שלא לחשוב כמה רע העולם וכמה מרושעים בני האדם, וגם בישראל צריך להתמודד יומיום עם רוע אינסופי, שנאה והסתה וחוסר אנושיות. לנסוע לפולין אין צורך. מי שרוצה ללמוד על השואה ילמד עליה בכל מקום, ומי שלבו אטום ומרושע, הנסיעה לאושוויץ לא תועיל לו דבר.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 


יום שלישי, 14 ביוני 2022

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות

 

זה ספר יפה, וזה ספר מביך לקרוא כיהודיה, כי הוא מתבונן ביהודים מנקודת מבטה של צעירה מוסלמית שגדלה בכפר קטן בגליל, בסביבה דתית ושמרנית, ומבטה על היהודים הוא מבט חיצוני ונאיבי ומתוך תחושת נחיתות וזרות כה עזות, עד שהן מטשטשות את המבט, שנוטה להכליל ולבדל בין החברות, עד כדי כך שלעתים הוא מתקשה לראות את הפרטים כפרטים ואת השוני בין פרט לפרט, כשם שהוא מתקשה לראות את הדימיון והשוני בין פרטים בשתי החברות. כבר שמו העברי של הספר מתאר את היהודים כ"לובשי גופיות" לעומת המוסלמים שלדעת הגיבורה דוניא אינם לובשים גופיות אלא חולצות בלבד. זו דעה שהיא מגבשת לה כבר כילדה מצפייה בטלויזיה הישראלית, וזו דעה מביכה בפשטנותה: הרי ישנם מגזרים לא קטנים בחברה היהודית שאינם לובשים גופיות אלא חולצות ארוכות שרוול בלבד, ולפחות בערים הגדולות אפשר לפגוש גם צעירות מוסלמיות שלובשות גופיה. בכלל מוזר שכאשר דוניא לומדת רפואה באוניברסיטה העברית ומסתובבת בירושלים, היא איננה מתעמתת עם מוסלמים ירושלמים, שחיים בסביבה הרבה יותר פתוחה ומגוונת מזו שהכירה בכפר, אבל אולי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא נמשכת דוקא לחברתם של יהודים, והיא נמשכת אליה לא מתוך הדימיון בין שתי החברות, ששתיהן משפחתיות ושמרניות באופיין, אלא דוקא מתוך סקרנות כלפי מה שנתפס בעיניה כזר ומוזר. כך ממקד שמו העברי של הספר את המבט ביחסי יהודים וערבים, בעוד ששמו האנגלי The Nature of Dunya מתמקד דוקא באישיותה של הגיבורה, ואולי השם העברי הוא בחירת העורכים.

והעמדה הזו מביכה דוקא מפני שהיא מחמיאה לחברה היהודית, שנתפסת אצל דוניא, על סמך יהודים ספורים שעמם היא קושרת קשרי ידידות, כפתוחה ומתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא באמת. הפתיחות הזו מושכת ומרתיעה אותה כאחת כאשר היא מתמודדת תחילה עם שאלות כמו האם לצאת לבלות עם חברים יהודים, שגם שותים אלכוהול שהיא כמובן איננה שותה, והאם סירובה לצאת איתם יגרום להם להתרחק ממנה. היא רוצה להיות שייכת וגם לשמור על זהותה ואפילו להתגאות בשונותה.

אבל יחסיה של דוניא עם החברה היהודית משתנים באחת כאשר היא נאנסת באכזריות ומאבדת את הכרתה לאחר משמרת בבית הקפה שבו עבדה, מצב שמתברר לה לאשורו אט אט בתקופה שהיא מחלימה בבית החולים. כעת הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהאונס יוודע להוריה, שהיא חרדה שיאשימו אותה בפשע שהיא נפלה קורבן לו, מאחר שדעתם לא היתה נוחה מעבודתה בבית-הקפה בקניון ובכלל מרצונה להרוויח את לחמה בעצמה ולהיות עצמאית יותר, או שיוודע לאנשי הכפר בכלל, והיא תיחשב למצורעת ואיש לא ירצה לשאתה לאשה. במצב זה היא מוצאת נחמה גדולה ביהודים שהיא פוגשת בעקבות מצבה: העובדת הסוציאלית ובתה שהיא בערך בת גילה, וחוזר בתשובה שהיא מתיידדת איתו במקום עבודתה. כולם רואים בה קורבן ראוי לחמלה של פשע אכזרי, ואינם מאשימים אותה בדבר, וכך היא מוצאת את עצמה נינוחה יותר בחברת מכריה היהודים החדשים, שנתפסים בעיניה כמאפיינים את החברה היהודית, ואילו ליחסיה הנינוחים והביתיים עם משפחתה ובני כפרה חודרת חרדה גדולה שמרחיקה אותה מהם.

וכל זה היה בשבילי מביך מאד לקריאה כי כשאני נאנסתי בהיותי צעירה מאד, כשאף אני רק יצאתי מבית הורי, פחדתי בדיוק כמו דוניא יותר מכל שהורי – היהודים – יגלו שנאנסתי, וכמובן יאשימו אותי באשמה כזו או אחרת שתמיד העלו נגדי. הרי גם כשרופא השיניים הזקן חיבק אותי נגד רצוני בהיותי נערה, בעודו מחייך חיוך נכלולי ושואל: זה נעים? זה נעים? ואני עונה לו "לא" דוקא בתקיפות, אבל הוא ממשיך לחבק אותי כאילו לא יניח לי לעולם, וצוחק צחוק מתגלגל שנשמע לי שטני, ולבסוף אני מצליחה לומר להורי שאני רוצה רופא שיניים אחר, ומאוחר יותר מספרת מדוע, והם מחמיצים פנים ונוזפים בי שלא סיפרתי מוקדם יותר, ואינם מציעים שום מלת נחמה ושום תמיכה. על האונס לא סיפרתי. כתבתי עליו שנים רבות אחר כך כשאבי כבר לא היה בחיים. אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה עניין דורי. הרי הורי כבר אינם בחיים, ולו חיו היום היו בני למעלה מתשעים שנה, ואני כבר אשה זקנה, והחברה היהודית השתנתה. אולי היום צעירות שנאנסות זוכות ליותר אהדה ותמיכה מהוריהן, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וגם התמיכה המקצועית שמוצעת היום לנפגעות אונס הרבה יותר מתקדמת ומכילה, ועדיין אינני מאמינה שהשינוי כה גדול, ואני משוכנעת שגם היום נשים ובוודאי צעירות רבות שנפגעות מפחדות פחד מוות שהוריהן יגלו ויאשימו דווקא אותן, שמעמדן החברתי ייפגע, שסיכויי הנישואים שלהן יפחתו דרמטית. הרי אנשים אינם משתנים כה מהר, ודעות קדומות מפעפעות גם אצל מי שמתיימרים להיות פטורים מהן, ולוואי והחברה היהודית היתה אכן כה מתקדמת כפי שהיא מתיימרת לראות את עצמה, בהתנשאותה על החברה הערבית החיה לצדה, כשחומה בלתי נראית אך מוחשית להפליא מפרידה בין שתי החברות האחיות.

ולמרות המבוכה הזו שחשתי אהבתי את הספר, שמתאר ברגישות יחסי אנוש שהם בסופו של דבר תמיד יחסים בין אדם יחיד לאדם יחיד, בין אם זהותם הלאומית והדתית זהה או שונה.

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.