כמה שבועות לפני השביעי באוקטובר 2023

 

 

ב-16 באוגוסט 2023 הכותרת הראשית ב"הארץ", של רוית הכט, היא "נתניהו חותר להחליש את הצבא לקראת המשך חקיקת ההפיכה והגיוס". המשפט הראשון בכתבה אומר כך: "בנימין נתניהו סימן את הרמטכ"ל הרצי הלוי ואת צמרת צה"ל כאויבים, והחל במסע ההשחרה שלהם במטרה לשסות בהם את הבייס ולקעקע את הלגיטימציה הציבורית שלהם... המטרה: השגת מטכ"ל חלש, כנוע ומורתע לקראת שתי לבנות החבלה שירצה להטמין בכנס החורף: החוק השערורייתי לפטור מגיוס לתלמידי ישיבות, והחוק לפוליטיזציה של הוועדה לבחירת שופטים."

יום קודם לכן דיווח יניב קובוביץ כי יאיר נתניהו שיתף פוסט של ארז תדמור שטען כי הלוי ייזכר כ"רמטכ"ל הכושל וההרסני בתולדות צה"ל". זאת מאחר שלטענת נתניהו, האב והבן, הלוי אשם בהפסקת ההתנדבות לצה"ל של רבים ממתנגדי ההפיכה המשטרית, ובעיקר בכך שדיבר על הנזק שגורמת ההפיכה המשטרית לכשירותו של צה"ל, שנתניהו ביקש להסתיר מהציבור. ב-8 באוגוסט דיווח עמוס הראל ב"הארץ" שהשלכות ההפיכה כבר ניכרות, וצה"ל מתמודד עם שחיקה חסרת תקדים, ובחיל האוויר מתקשים לשכנע קצינים להאריך את שירותם, ובמטכ"ל שוררת אווירת נכאים. באותו יום דיווח גם יניב קובוביץ שגם בחיל הים הודיעו בכירים שיפסיקו להתנדב למילואים. קובוביץ דיווח גם שראש השב"כ רונן בר הזהיר שהטרור היהודי בגדה מלבה טרור פלשתיני. בתגובה תקפו אותו חברי קואליציה. אזהרה דומה השמיעה באותו יום דובר צה"ל דניאל הגרי. ב-13 באוגוסט דיווח עמוס הראל כי צמרת צה"ל כבר אינה מוכנה להסתיר מהציבור את עוצמת המשבר. ב-14 באוגוסט דיווח "הארץ" שנתניהו הורה לצבא להימנע מפרסום בנושא.

בכתבתה הנ"ל מה-16 באוגוסט הסבירה רוית הכט שבלי חוקי ההפיכה אין לנתניהו סיכוי לעצור את המשפט המתנהל נגדו ולהישאר על כס ראש הממשלה, וכמו כן יתקשה ללא חוקי ההפיכה לשמר את הקואליציה שלו, וללא חוק הגיוס לא יתמכו החרדים בחוקי ההפיכה.

החלשה מכוונת של הצבא, השתקתו והכנעתו לא החלו לאחר הטבח, אלא קדמו לו ואפשרו אותו. מאז חזרתו לשלטון פעל נתניהו אך ורק להחלשת מערכת המשפט, ובמקביל להחלשת הצבא וכוחות הביטחון, כדי להעביר חוק גיוס מנוגד לצורכי הצבא שישיג את תמיכת החרדים להפיכה המשטרית, וכדי למנוע מהצבא והשב"כ לפעול לעצירת ההפיכה המשטרית שבכירי הצבא ובעצם כל ראשי גופי הביטחון זיהו כסכנה ברורה ומוחשית לאיומים על ישראל מצד אויביה, שראו בשסע החברתי המתגבר בעקבות ההפיכה המשטרית עדות לחולשת ישראל והזדמנות לתקוף אותה.

ב-3 בספטמבר מדווח "הארץ" שבן-גביר ביקש לצמצם ביקורים אצל אסירים ביטחוניים לפעם בחודשיים במקום פעם בחודש. הנהגת האסירים הביטחוניים, המייצגת את חברי כל הפלגים הפלשתיניים הכלואים בישראל, איימה לנקוט צעדי מחאה, ומערכת הביטחון הזהירה מהסלמה ביטחונית. נתניהו הקפיא את ההחלטה. עמוס הראל כתב תחת הכותרת "שר הדלק": "זה נראה כמו הדבר האחרון שישראל זקוקה לו כרגע, אבל השר לביטחון לאומי איתמר בן-גבירהצליח בסוף השבוע לגרום למהומה חדשה." בהמשך הוא כותב: " זה קורה בעיתוי רגיש, כשבגדה המערבית נרשמה עלייה מובהקת בפיגועים ובתקריות, והמתיחות בבתי הסוהר גואה."

ב-11 בספטמבר דחה נתניהו את ההחלטה בעניין ביקורי האסירים לאחרי החגים.

ב-12 בספטמבר התכנס בג"ץ לדון בחוקיות החוק לביטול עילת הסבירות. באותו יום דיווח עמוס הראל מהכנס השנתי למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, ששר הביטחון יואב גלנט הודיע שאיראן מקימה שדה תעופה בלבנון למטרות טרור, 20 ק"מ מגבול ישראל, וראש המוסד דדי ברנע הזהיר מאיום קיומי פוטנציאלי מהסיוע הרוסי לאיראן. הראל הסביר שהדברים בכנס מסתמכים על הערכת מודיעין ההולכת ומתחדדת בדבר מאמץ איראני מוגבר לפגוע בישראל, הניזון גם מביטחון עצמי גובר של המשטר. הוא כותב: "הגילויים החדשים על המהלכים האיראניים המדאיגים רק מחדדים את השאלה מדוע נתניהו מושקע כל כך בקידום ההפיכה המשטרית – שלפי כל הסקרים , רוב הציבור הישראלי מסתייג ממנה – במקום להתמקד בקידום פני הרעה. עניינית, וגם תדמיתית, הוא יכול היה להשתמש בטיעון בדבר המצב הביטחוני המסתבך כדי להצדיק את הקפאת החקיקה לשנה וחצי לפחות, כפי שנדון במתווה הנשיא."

נראה שהראל מתקשה להבין את מה שרוית הכט הסבירה היטב כל כך: נתניהו חייב את ההפיכה המשטרית כדי לבטל את משפטו, ושום איום ביטחוני על מדינת ישראל לא יניא אותו מכך.

באותו היום מתכנס הקבינט הביטחוני לדון במתיחות הביטחונית ובהיערכות מערכת הביטחון לחגי תשרי. בן-גביר חזר ודרש לדון בהחמרת תנאי הכליאה לאסירים הביטחוניים. נתניהו הודיע שלא יהיה שינוי בתנאי הכליאה עד לדיון בנושא באוקטובר.

יהונתן ליס ויניב קובוביץ מציינים באותה ידיעה ב"הארץ" ב-13 בספטמבר, ששר הביטחון גלנט צייץ כדלהלן: "נוכח האתגרים הגדולים הניצבים לפתחנו עלינו לומר לעצמנו באופן ברור – מוטלת עלינו חובה לחזור ולעסוק בעיקר. ביטחון, נורמליזציה עם שכנותינו, כלכלה משגשגת והשלטת חוק וסדר – כל אלו קודמים וחשובים מכל מאמץ לאומי אחר." נתניהו ובן-גביר לא ממש הקשיבו לדברי שר הביטחון.

ב-14 בספטמבר מדווח "הארץ" שמערכת הביטחון תומכת בהעברת עוד ציוד צבאי לרשות הפלשתינית. סמוטריץ' ובן-גביר מתנגדים. במערכת הביטחון סבורים שהעברת אמצעי לחימה ומיגון לרשות תסייע במיגור קיני הטרור במחנות הפליטים. לדברי בכירים במערכת הביטחון, ההבדלים בין עמדת אנשי המקצוע לדרג הפוליטי מעמיקים לאחרונה גם בשל המגעים לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. במערכת הביטחון סבורים שצריך לנצל את המגעים להסכם בין ארה"ב, סעודיה וישראל כדי לקדם רגיעה ביטחונית בגדה המערבית על ידי ויתורים ומחוות לפלשתינים. זאת בניגוד למדיניות הממשלה האומרת כי צריך לנתק את הקשר בין הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערב לסוגיה הפלשתינית, והנוטה לשלול כל אסטרטגיה שתיטיב את מצבם של הפלשתינים. באותו יום מדווחים אמיר תיבון ובן סמואלס ב"הארץ" כי סעודיה הבהירה לארה"ב שהפלשתינים הם חלק מרכזי בכל הסכם.

ועוד ב-14 בספטמבר: עמוס הראל מדווח על נאום שנשא הרמטכ"ל הרצי הלוי בעצרת המרכזית של צה"ל לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. הלוי אמר ששורשי המלחמה בחטא היוהרה. כשלון ההתרעה המודיעינית היה החמור בתולדות המדינה. בידיעה המודיעינית אין ערך כשלעצמה, אם אין מבינים את משמעותה. לפני המלחמה לא חסרה לצה"ל ידיעה, אלא מודעות. לאמ"ן היה מידע על האויב, על כוונותיו ועל יכולותיו. "מה שנפקד היה ההבנה העמוקה של השלכות המידע, בעיקר בשל ביטחון מופרז וזלזול באויב, עריצות מחשבתית ואי הטלת ספק בהנחות היסוד, המודיעיניות, המבצעיות והאסטרטגיות."

גם הראל תהה האם הלוי דיבר על מלחמת יום הכיפורים או על חוויותיו שלו במאמציו להביא לידיעת הקבינט המדיני את הפגיעה בכשירותו של צה"ל עקב הקרע שגרמה ההפיכה המשטרית. כותרת הכתבה היתה "הלוי למד את לקחי 73 ויודע כי במשבר, האחריות תוטל עליו". בכתבה מפרט הראל: "אם תפרוץ מלחמה בקדנציה של הלוי, איש לא יעשה לו הנחות על שהמדינה נקלעה למשבר בשל ניסיון הממשלה לבצע הפיכה משטרית." רק שלושה שבועות יעברו עד שהדברים יתגשמו התגשמות מצמררת.

ב-20 בספטמבר מדווחים ג'קי חורי ויניב קובוביץ ב"הארץ" על הסלמה בגדה ובעזה. 3 פלשתינים נהרגו בפעילות הצבא בג'נין וכשלושים נפצעו, ואחד נהרג בגבול עזה מאש צה"ל. נתניהו ששהה באותה עת בעצרת האו"ם בניו יורק מסר כי הוא מתעדכן בנעשה בג'נין ובגבול רצועת עזה  באופן שוטף. בעימותים בגבול עזה השתתפו עשרות פלשתינים והם אירעו בשני מוקדים, ממזרח לעיר עזה וממזרח לחאן יונס. בחאן יונס נצפה בלון תבערה לראשונה אחרי זמן רב, וכמה צעירים ניסו לפרוץ את הגדר ליד עזה. זוהו גם כמה מקרים של הפעלת מטענים. בכירים פלשתינים טענו כי ההפגנות נועדו לאותת על החרפת המשבר ההומניטרי ברצועה. בחמאס האשימו גם את ממשלת ישראל בהסלמה, עקב איומי בן-גביר לפגוע בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים וכניסת מתפללים יהודים להר הבית במהלך החג. הדיווח מציין שב-17 בספטמבר הפגינו מאות בגבול הרצועה והבעירו צמיגים במחאה על כניסת מתפללים יהודים להר הבית, ושיומיים קודם תקף צה"ל עמדת חמאס במהלך הפגנה שבה התקרבו פלשתינים לגדר, יידו אבנים, הפעילו מטענים והבעירו צמיגים.

ניכר שההסלמה בגבול עזה עוררה תשומת לב בממשלה רק כשנמשכה והחמירה. קובוביץ מדווח גם על סגירת מעבר ארז עד להודעה חדשה. ב-21 בספטמבר הכריז בן סלמאן שבכל יום מתקרבים להסכם עם ישראל, וחשף שמטרתו היא להשיג נשק גרעיני לסעודיה, כדי לחזק את מעמדה מול איראן, מה שככל הנראה היה ידוע לנתניהו קודם לכן, אבל הוצנע היטב מהציבור.

 ב-22 בספטמבר דיווחו ג'קי חורי ואמיר תיבון שהפלשתינים דורשים הקפאת התנחלויות ונציגות בארה"ב, ואילו מיכאל האוזר טוב ויניב קובוביץ דיווחו שסמוטריץ' ובן-גביר לא יסכימו לפינוי מאחזים והקפאת בנייה כחלק מהסכם עם סעודיה, ולא לצעדים מדיניים שיכשירו מדינה פלשתינית.

ב-24 בספטמבר, בערב יום הכיפורים תשפ"ד, שוב מדווחים ג'קי חורי ויניב קובוביץ על יותר משבוע של הפגנות ליד הגדר בגבול עזה, ועל תקיפת עמדות חמאס בקרבת הגבול, לאחר שמפגינים פתחו באש לעבר החיילים. הגר שיזף מדווחת באותו יום שמאז 2022 נעקרו מבתיהם 1100 פלשתינים עקב אלימות מתנחלים. באותו יום מפרסם עמוס הראל מאמר שמתייחס להפתעת פרל הרבור שכותרתו היא גם המסקנה: "ההפתעה הבאה תגיע – השאלה איך צה"ל נערך אליה." שבועיים אחר כך נדע: צה"ל לא נערך אליה.

ב-26 בספטמבר מדווחים יניב קובוביץ וגקי חורי שההפגנות בגבול עזה נמשכו וצה"ל תקף פעמיים ברצועה. על פי הדיווח מאות פלשתינים הפגינו מול הגדר והבעירו צמיגים, ובאל-בוריג' הושלך מטען אל הכוחות שלא פגע באיש. הם מדווחים גם שיומיים קודם הודיעו חמאס, הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית כי יחריפו את המתיחות הביטחונית ואת המאבק האלים נגד ישראל. ההחלטה של שלושת האירגונים, שלדברי אנשיהם יגבירו את התיאום ביניהם, התקבלה בתום מפגש בביירות שבו השתתפו בכירי הארגונים, בהם ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל-ערורי.

שאלה: מדוע נזקק נתניהו לאזהרות של המצרים והאמירתים, או של אמ"ן ושב"כ, אם בכירי החמאס, הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית הודיעו בעצמם שהם עומדים להחריף את מאבקם האלים נגד ישראל? האם נתניהו איננו קורא עיתון? או שדבקותו בהפיכה המשטרית דחקה כל ידיעה אחרת?

בעשרים ושביעי בספטמבר מדווח ג'קי חורי שיום קודם הפגינו עשרות פלשתינים בגבול הרצועה, זה היום השנים-עשר, וכי צה"ל תקף בתגובה עמדות חמאס. ואילו שגריר סעודיה הודיע לרשות הפלשתינית שסעודיה פועלת להקמת מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים.

ב-28 בספטמבר מדווח עמוס הראל שישראל, חמאס, האו"ם, מצרים וקטאר מנסות להרגיע את ההסלמה בגבול רצועת עזה. ההפגנות מתקיימות מדי ערב כבר שבועיים, ובין המפגינים מסתובבים גם צעירים חמושים באקחים, היורים מטווח של כמה עשרות מטרים בחיילי צה"ל. "נראה שברקע ישנה גם הבנה של הנהגת חמאס בעזה כי מרחב התמרון הישראלי מצומצם. לפי גישה זו, הממשלה עסוקה במשבר הפוליטי, שכולו מעשה ידיה, ותתקשה לגייס קשב ומאמץ למבצע צבאי ברצועה." ועוד הוא כותב בהמשך: "נראה שישראל מוכרת לעצמה קונספציה מוטעית שחמאס מחויב לחלוטין לרגיעה ארוכת טווח, ושהציבור בעזה התאהב בשיפור הכלכלי ולכן ילחץ על חמאס שלא להפר את השקט. בפועל, אף שהעזתים מפסידים כעשרה מיליון שקל ליום מאז הופסקה כניסת הפועלים, הם עוד לא מצמצו."

גם את המאמר הזה נתניהו לא קרא כנראה.

ב-29 בספטמבר, ערב חג הסוכות, הודיעו מארגני ההפגנות האלימות בגבול רצועת עזה על הפסקתן, כמה שעות לאחר שישראל פתחה את מעבר ארז לכניסת פועלים מעזה. בישראל הניחו ככל הנראה שהמצב בעזה נרגע, מפני שזה מה שרצו לחשוב. משום מה לא חשב איש שכדאי להשאיר בגבול עזה כוחות משמעותיים יותר ליתר ביטחון. אפילו התירו לחלק מהכוחות לצאת לחופשת חג, מבלי להתייחס כלל לאיומי שלושת האירגונים בביירות ב-26 בספטמבר להחריף את המאבק האלים נגד ישראל.

ב-2 באוקטובר דיווח "הארץ" שישראל שוקלת שורת צעדים למניעת הסלמה ביטחונית ברצועת עזה, כולל הגדלת מכסת הפועלים הפלשתינים הרשאים להיכנס לתחומיה והקלות בתנאי הכנסת הסחורות לרצועה, ומתקיימים מגעים מול קטאר על העברת סיוע כספי מטעמה לשלטון חמאס ברצועה, וזאת מחשש שהתלקחות ברצועה תפגע במגעים עם סעודיה להסכם נורמליזציה (ולא חלילה מחשש שהתלקחות ברצועה תפגע בתושבי עוטף עזה, לכן גם לא מצאו לנכון לעבות את הכוחות בגבול הרצועה).

בידיעה נאמר שבצהרי האחד באוקטובר הודיעו מארגני ההפגנות בגדר על כוונתם לחדש את העימותים בעקבות עליית מאות יהודים בבוקר אותו יום להר הבית, "כדי להעביר מסר לאויב שממשיך בפגיעה במסגד אל אקצא שהוא קו אדום." בעקבות התערבות של המצרים והקטארים חזרו בהם מכוונתם להפגין. "הארץ" מדווח שעלו להר הבית 748 יהודים כולל ח"כ יצחק קרויזר, שכמה מהעולים ניסו להתפלל ואחד אף תיכנן לשחוט גדי.

ב-3 באוקטובר מפרסם ג'קי חורי: "מצרים הזהירה: המשך עליית יהודים להר הבית יביא להסלמה". הוא כותב: "מקור המעורה בפרטים אמר ל"הארץ" כי לאירועים בירושלים ובגדה המערבית, כמו גם להחמרה בתנאי האסירים הפלשתיניים הכלואים בישראל, עשויה להיות השלכה ישירה על הנעשה בגבול הרצועה." שמתם לב? אזהרה מצרית לגבי המצב ברצועת עזה כמה ימים לפני השביעי באוקטובר. כנראה זו האזהרה המצרית המדוברת, שנתניהו מעולם לא שמע עליה, אבל אני קראתי עליה בעיתון "הארץ", בזמן אמיתי.

ב-6 באוקטובר כתב עמוס הראל כי מבצעי המעצרים של צה"ל, הנשק הפלשתיני ופעולותיו של סמוטריץ' גורמות להסלמה. הכותרת היתה "כל הדרכים לאינתיפאדה." בגדה המערבית לא פרצה אינתיפאדה, אבל למחרת בבוקר קרה בגבול רצועת עזה משהו שאיש בישראל לא התכונן לקראתו. ההפתעה הגיעה מהר יותר משציפו, חמישים שנה בדיוק אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, וישראל לא היתה מוכנה. היו מי שאמרו שהחמאס הרדים אותנו. האמנם? האם השתלשלות הדברים שכולם היו גלויים ולא מוסתרים מצביעה על ניסיון של החמאס להרדים אותנו, או אולי דווקא לעורר אותנו? האם הדברים היו מידרדרים לידי כך לולא פעל נתניהו להחלשת הצבא לצורך ההפיכה המשטרית והדהיר את מדינת ישראל לתהום ללא מעצורים? האם חסרו אזהרות בתוך ישראל ומחוצה לה? והאם הכל היה באמת בלתי נמנע, או שדווקא אפשר היה לעצור את פלישת החמאס, בוודאי שאפשר היה לעבות את הכוחות בגבול עזה ולהקטין את האסון? והאם אפשר להסיר כל אחריות מפעילותם המתגרה של בן-גביר ואנשיו בהר הבית למתקפת חמאס שלא במקרה כונתה "מבול אל-אקצא", ושוב – כיצד התייחסו לאזהרה המצרית בנידון, שהיתה פומבית ומפורשת? האם היה החמאס מצליח לגייס התלהבות כזו בקרב העזתים ללא ההתגרות של בן-גביר, שנתניהו אמנם ניסה לרסן, אך לאחר שמינה אדם כה מסוכן לשר לביטחון פנים, איבד בעצמו את השליטה על המתרחש?

נתניהו ואנשיו מנסים לשכנע את הציבור שלא ידעו דבר ושהאסון היה בלתי נמנע, אבל אני אינני משוכנעת בכך. האמת היא שאני משוכנעת שרק ממשלת נתניהו-סמוטריץ-בן-גביר יכלה להמיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר, והיא לא רק אחראית מתוקף תפקידה לאסון ולאבידות הנוראות, אלא היא לגמרי אשמה בטבח ובמוות שזרע, וראוי שחבריה יבלו עד יומם האחרון בכלא, ומחריד לחשוב שימשיכו לשבת על כסאם, ואפילו עוד דקה.

 

האסון שנמנע והאסון שקרה

 

כשנתניהו הודיע שצריך לחקור האם טייס המשנה שניסה להפיל את המטוס העמוס ישראלים בדרכו לתל-אביב נשלח על ידי איראן, חשבתי לעצמי, שכנראה לדעת נתניהו חשוב יותר לחקור את האסון שלא קרה, מאשר את האסון של השביעי באוקטובר שכן קרה, ובפרט אם אפשר יהיה להאשים את איראן ולהצדיק מלחמה נוספת, אבל די מהר התברר שגם האסון שנמנע מקורו במחדל של ממשלת ישראל, שהיתה אמורה לבדוק ולוודא שצוותי המטוסים שממריאים מדובאי לישראל אמינים, ולצורך זה ישנה מחלקה ברשות המיסים שאם הבנתי נכון כפופה גם למשרד התחבורה, ולכן מן הסתם גם האסון שלמרבה המזל נמנע, לא ייחקר כראוי, כי ממשלת נתניהו חוקרת רק אם תוצאת החקירה הצפויה אמורה לשרת אותה, ואם לא זה המצב, נתניהו כבר ידאג שלא יחקרו דבר. מירי רגב כבר התראיינה הערב לאיילה חסון והסבירה בצורה קצת מבולבלת שהמוסד צריך לבדוק חברות זרות, ואחר כך אמרה ששב"כ אחראי, ואחר כך אמרה שגם בחברה בריטית יכול להיות טייס מוסלמי. היא אמרה את זה כאילו בחירה של צוותי תעופה היא משהו כמו מזג האוויר, שאין לבני האדם שום שליטה עליו, והכל עניין של מזל. כמובן שלא זה המקרה. נושא בטיחות הטיסות, ובפרט מאז ה-11 בספטמבר, כשהתברר שאפשר לחטוף מטוסים לא רק כדי לשבות את נוסעיהם, אלא כדי להשתמש בהם להפיל בניינים ולגרום לאלפי אבידות, מעסיק מאד את חברות התעופה ורשויות התעופה, ובדיוק מסיבה זו סובלת מדינת ישראל וסובלים תושביה מהפסקת טיסותיהן לישראל של חברות זרות, כל אימת שהמצב הבטחוני בישראל מתערער, כפי שקורה כבר שלוש שנים עקב המלחמה הבלתי נגמרת. גם בהסכמי השלום בין ישראל לדובאי נכלל סעיף שאוסר על טייסים ממדינות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עימן להטיס מטוסים לישראל. כלומר, מישהו כבר חשב על כך שעלולה להיות בעיה בטיחותית בטיסות מדובאי. בעצם השב"כ אוסר כבר מזה זמן על חברות ישראליות לטוס לדובאי בגלל בעיות בטיחות. מדוע הניחו איפה לחברות תעופה מדובאי לטוס לישראל? ומה משמעות הדבר, שכולם ציינו לשבח, שגם כאשר חברות זרות רבות הפסיקו את טיסותיהן לישראל בגלל מצב המלחמה המתמשך, וחלקן עדיין נמנעות מלטוס לישראל, חברת Fly Dubai המשיכה לקיים את טיסותיה לישראל, ואפילו הוסיפה טיסות אליה? האם הנכונות לטוס לישראל בזמן מלחמה מצביעה על יחסים טובים במיוחד בין דובאי לישראל, או משקפת זלזול של שתי המדינות בבטיחות הטיסות ובבטיחות הנוסעים? אולי האסוציאציה לשביעי באוקטובר, לטענה של נתניהו שהמזהירים מפני סכנת מלחמה מפריזים באזהרותיהם, ואטימת אוזניו לאזהרות, היא אסוציאציה נכונה? אולי ידעו שהטיסות מדובאי לישראל אינן בטוחות דיין, אבל סמכו על המזל? אולי הישראלים שפותו לטוס לדובאי בהמוניהם או לחנות בה חניית ביניים פשוט הופקרו, כפי שהופקרו תושבי עוטף עזה, בטענה שהחמאס מורתע ולא מסוגל לבצע פלישה בהיקף גדול, לא מפני שזה היה נכון, אלא מפני שחשוב היה יותר לנתניהו להרוס את מערכת המשפט ולבצר את שלטונו, ולא מפני שלא היתה סכנה? ובדומה לכך חשוב היה למכור לאזרחי ישראל פיתויים של חופשות זולות  ומפנקות בדובאי העשירה, ואשליות שדיכוי הפלשתינים איננו מעניין את מדינות המפרץ כמו הכסף הקל שהתיירות הישראלית מבטיחה? כפי שבאחד באוקטובר 2023 התפרסמו הבטחות לשלום קרוב עם סעודיה, שעל פי ההדלפות לא הפריע לסעודים העדר ההתקדמות ביחס ישראל לפלשתינים, הדלפה שרק תמימים במיוחד לא זיהו בה את עקבות הספין העקבי של נתניהו, שהוא יביא לישראל שלום עם מדינות ערב גם ללא מדינה פלשתינית, ושאפילו התעללות בפלשתינים וגירושם לא יפריעו לסעודיה, שתמיד ראתה בעצמה את מנהיגת העולם המוסלמי ופטרונית הר הבית, לקיים יחסי שלום עם ישראל.

שלום עם סעודיה לא נחתם, והשבוע סירבה סעודיה אפילו להתיר למטוסים ישראלים לנחות בה כדי להשיב לישראל את נוסעי המטוס שניצל רק בזכות קברניט נחוש ונוסעים בעלי תעוזה ותושיה יוצאות דופן. מה יהיה כעת על הטיסות בקו תל-אביב-דובאי אין לדעת. האם המטוסים יחזרו לטוס ובאלו תנאים, והאם הנוסעים הישראלים ימשיכו לבטוח בחברות התעופה של דובאי שכה הכזיבו. כמו במקרה של השביעי באוקטובר, כאשר התעלמות נתניהו מהסכנה הבטחונית גרמה לאסון אדיר ממדים, שעירער את שלטונו יותר מכל משפטיו, כך הזלזול וההפקרות בנושא הפיקוח על בטיחות הטיסות בקו דובאי-תל-אביב, אולי במטרה להקל על הפעלת הקו ולפתות את הישראלים בחופשות מפנקות באדיבות ממשלת ישראל, פגעה בסופו של דבר באמינות הקו, ועלולה לפגוע אנושות ברווחיות ובהמשכיות שלו, וגם לערער את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, שמתוחים ממילא עקב ההרס וההרג שזרעה ממשלת ישראל בעזה. שכרו של הזלזול יוצא בהפסדו.

 

ואם נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר את נתניהו?

 

נניח שכדברי בנימין נתניהו, נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר אותו מפני הטבח שתיכנן חמאס. האם זה פוטר את נתניהו מהזלזול והתוקפנות שלו כלפי האזהרות שכולנו שמענו במו אזנינו מפי יואב גלנט, שבגללן מיהר נתניהו לפטר את גלנט וחזר בו זמנית, אך לבסוף פיטר אותו מתפקידו? האם העובדה שהרמטכ"ל בזמנו הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו לפני ביטול עילת הסבירות ונתניהו התחמק ממנו, איננה מספיקה כדי להרשיע את נתניהו בסירוב להאזין לאזהרות ולפעול לאורן? האם לא די באזהרות אנשי המודיעין שאויבינו רואים בשסע החברתי שגרמה המהפכה המשטרית חולשה שהם יכולים לנצל לפגיעה בישראל, כדי לדרוש מנתניהו דין וחשבון על ניסיונו לפגוע אנושות במערכת המשפט ולקרוע את החברה הישראלית לגזרים, מתוך סיבות אנוכיות לגמרי, ומבלי להתחשב בתוצאות? ומה באשר ליחס המזלזל כלפי התצפיתניות שאזהרותיהן היו ספציפיות ומבוססות על מראה עיניים, על התרגילים שחמאס ערך לנגד עיניהן המבועתות?

כמו כל פושע מצוי מבסס נתניהו את הגנתו על הקושי של הצד השני להוכיח את טענותיו: בהעדר יכולת להוכיח שדאג להגנה ראויה על עוטף עזה, שהציב שם מספיק כוחות – ולא, זו איננה אחריותם הבלעדית של הרמטכ"ל ושר הביטחון. ראש הממשלה הוא האחראי העליון על הצבא ועליו לוודא שהמדינה מוגנת בצורה ראויה מפני האיומים עליה - מתמקד נתניהו במה היה אילו, כאילו איש איננו יודע מה היה באמת כאשר כן העירו אותו: במשך שעות הוא לא עשה דבר. המחבלים טבחו בבארי, בניר עוז, בנחל עוז, בכפר עזה, וצה"ל לא הגיע. שעות רבות אחרי שנתניהו התעורר צה"ל לא הגיע לישובים ולבסיסים המוצפים מחבלים.

אני מתקשה להבין מדוע דווקא האזהרה הכוללנית של נשיא איחוד האמירויות מסעירה את הציבור הישראלי יותר מכל מה שראה לנגד עיניו לפני הטבח: הדהירה המאיימת להרס המשפט והדמוקרטיה במדינת ישראל, קריעת העם לגזרים בסיפורים על טייסים שלא ימלאו את תפקידם ויסרבו להציל את כוחות הקרקע, שמעולם לא קרו במציאות אלא בעלילות הדם הביביסטיות, ביטויים של זלזול באנשי הצבא והתפארות בחשיבות הממשלה, שלפני השביעי באוקטובר, וגם אחרי השביעי באוקטובר, לא עשתה דבר להגן על תושבי ישראל ולטפל במצוקותיהם. מה היו החוקים שנתניהו העביר עם חזרתו לשלטון? חוק שמקשה על הוצאתו לנבצרות, חוק למימון מעונותיו הפרטיים של חשבון הציבור, חוק להגדלת תקציב הלבוש והאיפור שלו ושל רעייתו. מה עשה נתניהו למען אורנה המשעממת שביקשה חדר מיון קדמי בקריית שמונה, צורך חיוני בעיירת גבול מוכת טילים. ולא, העובדה שאורנה בלעה את עלבונה והמשיכה לתמוך בנתניהו איננה משנה דבר. האמירה שבקשה לחדר מיון קדמי בקריית שמונה משעממת את נתניהו נאמרה לכל תושבי ישראל ולגבי כל מצוקותיהם וצרכיהם, הבטחוניים והאחרים.

האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שגבול עזה מסוכן? שצעדות לגדר של אנשי חמאס, הבערת צמיגים, בלוני נפץ, ירי, רקטות, כולם חלק מחייהם המאוימים של תושבי עוטף עזה? האם היו הורי חיילים ששירתו בגבול עזה שלבם לא נחרד מאימת האיום על ילדיהם? האם מישהו, אזרח או חייל, אחרי שנים כה רבות של ירי על ישובי העוטף, אחרי פרשת חטיפתו של גלעד שליט, אחרי ההחזקה ארוכת השנים של חמאס בגופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול, האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שחמאס שואף לחטוף ישראלים ועדיף חיילים?

לו נחת חייזר ושמע את דברי נתניהו, יכול היה לחשוב שהטבח בתושבי עוטף עזה היה דבר כה בלתי סביר, שאי אפשר היה לצפות אותו ולהתכונן אליו מראש. אבל במציאות הטבח בעוטף היה כתוב על הקיר ובאותיות גדולות. זה לא שלא הזהירו את נתניהו. זה לא שלא העירו את נתניהו. שוב ושוב הזהירו אותו, שוב ושוב ניסו להעיר אותו, והוא התעקש לעצום את עיניו, להסב את מבטו ולהמשיך בשלו – דאגה אך ורק לעצמו ולענייניו. מי שמתיימר להיות שומר ישראל הפקיר את צאן מרעיתו ולא מיהר להצילו גם כשידע בדיוק מה קרה.

ולכן יהי רצון שכדברי הנביא: הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז.

 

בנט וליברמן כטרולים של גוש השינוי

 

הדברים שאמר גדי איזנקוט לבנט וליברמן נכונים ומדויקים. התנהלותם של השניים אנוכית, מזיקה, ומסכנת את המאמץ להחלפת נתניהו.

מאז תחילתה של מערכת הבחירות הנוכחית העמיד נפתלי בנט דרישה חצופה לבחור בו כראש הגוש וכמועמד לראשות ממשלה, ובכך חזר על התנהלותו החצופה והאנוכית ביוני 1921, כאשר דרש מלפיד, כתנאי לתמיכתו בממשלת השינוי, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לכהונת הממשלה. העובדה שבראש הממשלה הועמד ראש מפלגה קטנה, בת ששה מנדטים בלבד, תרמה רבות לדה לגיטימציה של ממשלת השינוי ולנפילתה לאחר קצת יותר משנה. כמובן שבנימין נתניהו לא היה בוחל באמצעים להפיל את ממשלת השינוי ולחזור לשלטון, גם אם יאיר לפיד היה עומד בראשות הממשלה מלכתחילה, אבל כהונתו של בנט כראש ממשלה, כשהוא עומד בראש מפלגה קטנטנה, גם אם מילא את תפקידו בהצלחה יחסית, הפכה את טענת חוסר הלגיטימיות למקובלת, ולמרות שבכהונת בנט תמכו 60 חברי כנסת, הוא זכור כ"ראש ממשלה עם ששה מנדטים".

כהונתו של בנט בראשות גוש השינוי הפכה אותו לשנוא נפשו של הימין תומך נתניהו, ולמעשה הוא נחשב כלגיטימי רק בגוש השינוי, ותלוי בקולותיו של גוש זה. אבל בנט לא למד דבר מניסיונו כראש ממשלה מטעם מפלגה קטנה מאד, והתנהג כאילו מועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היא מובנת מאליה ומתחייבת. גם לאחר שהתמיכה בו בסקרים ירדה מאד, תוצאה בלתי נמנעת לא רק מהאיחוד הבלתי מוצלח שלו עם יאיר לפיד, אלא מכך שכמו בעבר, הצלחתו הראשונית בסקרים ביטאה יותר התנגדות לנתניהו מאשר תמיכה בבנט, ועם התגבשותה והתחזקותה של מפלגת ישר בראשות איזנקוט, ירידתו של בנט בסקרים היתה צפויה, ולו גם באיחוד עם לפיד, שאכזב מאד את גוש מתנגדי נתניהו בהתנהלותו הנרפית מול ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ'-חרדים והאסונות שהמיטה על מדינת ישראל, והתאחד עם בנט לאחר שמפלגתו הידרדרה בסקרים ל7-8 מנדטים והסתכנה בהידרדרות נוספת. אין שום פלא בכך שמפלגת יחד מקבלת כעת בסקרים כתריסר מנדטים, שמשקפים את כוחם האמיתי בציבור של שני מנהיגיה: כששה מנדטים לכל אחד מהם.

אביגדור ליברמן ללא ספק שאב את דרישתו לכהן כראש ממשלה עם פחות מעשרה מנדטים מנפתלי בנט. אני משוכנעת שלולא עמדה לנגד עיניו הדוגמה של בנט, הוא לא היה מעלה בדעתו לדרוש לכהן כראש ממשלה. בקרב מתנגדי נתניהו התמיכה בליברמן כראש ממשלה נמוכה אפילו מהתמיכה בבנט, שהוא אדם חביב יותר מליברמן, ומשדר פחות התנשאות ותוקפנות. הנזק שגורמת התנהלותו של ליברמן לגוש השינוי חמור עוד יותר מזה שגורם בנט. תוקפנותו כלפי מנסור עבאס ורע"מ, והצהרתו שלא יאפשר לאיזנקוט להקים ממשלת מיעוט שנשענת על תמיכת הערבים, עלולה להשאיר את נתניהו בשלטון, ולעתים יש תחושה שזו בדיוק כוונתו, ושלא את השותפות עם רע"מ הוא מנסה לסכל, אלא את החלפתו של נתניהו באיזנקוט, שזו האופציה היחידה להחליף את נתניהו: רוב מוחלט של מתנגדי נתניהו מקבל ותומך באיזנקוט כמנהיג הגוש, ולו נדרשו להסכים להובלת הגוש על ידי ליברמן, רבים היו מסרבים לכך. מבחינה אידיאולוגית ברור שגם בנט וגם ליברמן שייכים לגוש נתניהו. משם הם באו והמניע שלהם להתנגד לנתניהו הוא אכזבה אישית ממנו שהובילה ליחסים מתוחים ואף לעוינות מצדם כלפי נתניהו, מן הסתם עוינות מוצדקת. אבל מבחינת הדנ"א שלהם הם אנשי ימין קיצוני, שחושבים שזכותם גם לנצל את השמאל כדי לרכב על גבו למימוש נקמתם בנתניהו, וגם להתייחס לשמאל כאילו דעותיו אינן לגיטימיות וכאילו הוא זקוק לרשות מהם לבטא את דעותיו ואמונותיו, כפי שאפשר לראות היטב מיחסו המתנשא של ליברמן ליאיר גולן, שממנו הוא דורש להתבטא באופן שינעם לליברמן, כאילו רק לתמיכתו של ליברמן בעונש המוות או בארץ ישראל השלמה שמעוררת מיאוס בשמאל מותר לקבל ביטוי, ואילו סלידתו של השמאל מהלאומנות הימנית, מהחרמת הערבים כאילו אינם בני אדם, מטרור המתנחלים, מעונש המוות לערבים בלבד ובעיקר מהחורבן וההרס בעזה כולל פגיעה קשה בחפים מפשע, אינן ראויות למצוא את ביטוין.

מתנגדי נתניהו ברובם הגדול מעדיפים את החלפת נתניהו באיזנקוט, ולרבים מהם זו האפשרות היחידה להמשיך לחיות במדינת ישראל. בנט וליברמן רוצים להחליף את נתניהו מסיבות אישיות וכדי לממש מאוויים פרטיים על גבם של אנשים שאמונותיהם שונות ורחוקות משלהם, והיה ראוי שיתנהגו בהרבה יותר צניעות והתחשבות.

אינס אולנובסקי / התמונות

 

את ספרה של אינס אולנובסקי "התמונות" קניתי בגלל שהסיפור הראשון בו מתייחס לפיגוע בבניין אמי"ה, האגודה לערבות הדדית יהודית בארגנטינה, שהיא הארגון המרכזי של קהילת יהודי ארגנטינה, בשנת 1994, שבו נהרגו 85 אנשים, והוא אחד האירועים המזעזעים בתולדות יהודי ארגנטינה, שהתרחש שנתיים בלבד לאחר שפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה גרם למותם של 29 אנשים. אינס אולנובסקי התגוררה בדיוק מול בניין אמי"ה ואף נפצעה קל בפיצוץ, והפיגוע היה אירוע מרכזי בחייה. אבל בספר היא מתייחסת לתמונות שצילמה מחלון הבית שבו התגוררה עם הוריה, בהן תיעדה במקרה את מי שיהפוך לבעלה, בטרם הכירו. הסיפור הזה מגלם בתוכו את מה שאינס מבקשת להעביר בסיפורים המובאים בספרה: לתמונה יש לעתים קרובות ערך היסטורי, חברתי, לאומי, אבל משמעותה העזה ביותר היא המשמעות האישית והרגשית שמייחס לה מי שמכיר את המצולמים, ושהתמונה קשורה לחייו. אינס עוסקת בעצמה בשימור תצלומים ומעודדת אנשים לשמור על תמונות, שלעתים אין להן משמעות עבורם, אבל הן בעלות חשיבות למישהו אחר.

את הפיגוע בבניין אמי"ה אני זוכרת היטב לא רק בגלל שהיה אחד המזעזעים והקטלניים ביותר, אלא מפני שעבדתי באותה תקופה בארכיון לתולדות העם היהודי, ששכן אז בבניין שפרינצק בגבעת רם, ומנהלת הארכיון חזרה ואמרה לי, שחושבים שכל הארכיון של הקהילה היהודית בארגנטינה, ששכן בבניין אמי"ה, הושמד בפיגוע, אבל זה לא נכון, כי העתק החומרים שהיו בארכיון הבניין הועבר שנים קודם לארכיון לתולדות העם היהודי ושמור שם. אולי גם בגלל האמירות החוזרות האלה, הכותרת על בניין אמי"ה משכה מיד את לבי, וגם הזכירה לי סיפור אחר שאירע בתקופת עבודתי בארכיון לתולדות העם היהודי: הגיע אדם מבוגר וסיפר שאמו עבדה בגן הילדים של הקהילה היהודית בוינה. היא נרצחה בשואה ולא היתה לו אף תמונה שלה. במסמכי גן הילדים של קהילת וינה, שנמצא, כמו כל ארכיון הקהילה, בארכיון לתולדות העם היהודי, מצאה מנהלת הארכיון תמונה של אמו של האיש עם ילדי הגן שחינכה.

בסיפורים שמביאה אינס אולנובסקי, אנשים מוצאים בתמונות ישנות קרובי משפחה שגורלם איננו ידוע, ולעתים גורלם משתנה בעקבות מציאת התמונה. לעתים בני משפחה שהורחקו והופרדו זה מזה מוצאים זה את זה בזכות תמונה. הרבה מהתמונות מתעדות את זוועות המשטר בארגנטינה: מתנגדי משטר שנעצרו ונרצחו מאוחר יותר תועדו בכלא, ולקרוביהם שלרוב לא ידעו מה עלה בגורלם, זוהי דרישת שלום מעבר לזמן, ולעתים פתרון לתעלומה ארוכת-ימים. לעתים הצילום הוא חלק מתיעוד מכוון, כמו אליסיה שנעצרה ותיעדה במצלמה שהבריח אחיה את חבריה לכלא, שכאשר מגיעות התמונות לידי קרוביהם, המצולמים כבר אינם בחיים. לעתים התמונה היא החפץ היחיד שנותר לקרובי המשפחה, לילדים שאיבדו את הוריהם, להורים שאיבדו את ילדיהם, לאוהבים שאיבדו את בני זוגם. לעתים בחירת המצולמים מכוונת ולעתים מקרית לחלוטין, לעתים הצלם מכיר את המצולמים, ולעתים הוא בוחר בהם מפני שנגעו לליבו מסיבה כלשהי, ורק בדיעבד מתגלה כמה משמעות היתה לצילום, כמה מיוחד היה הרגע המתועד עבור המצולמים, גם אם הצלם עצמו רק ניסה למלא משימה עיתונאית, או נקלע לסיטואציה במקרה.

אינס אולנובסקי כמעט מתחננת לקוראים שלא ישליכו תמונות. היא עצמה אוספת אותן אפילו מן הרחוב, מפתחת, מנסה לברר מי המצולמים ולמי התמונה שייכת. אולי היום יותר קל לאתר אנשים ולהעניק לתמונה הקשר ומשמעות. אבל לכולנו יש תמונות שכבר איננו זוכרים בעצמנו מי מצולם בהן, והן לא תאמרנה דבר לילדינו ונכדינו. חתני ירש אלבומי תמונות של סבתו מילדותה במטולה, והוא איננו מכיר בהם איש. רוב האנשים לא יערכו מחקר כדי לוודא מי המצולמים, ועבור מי התמונה בעלת ערך. הקריאה בספר "התמונות" גורמת להרהר במשמעות מרחיקת הלכת שיכולה להיות לחקר התצלומים ובירור משמעותם ופשרם, ובוודאי היתה לה משמעות רבה בתקופות שבהן תצלומים היו נדירים למדי – מילדותי המוקדמת יש לי רק תמונות בודדות שנעשו באירועים מיוחדים, שבהם הוזמן צלם לתעד את האירוע, או שבני המשפחה ביקרו בסטודיו של צלם לצורך תיעוד מבוים של ימי הולדת או כינוס משפחתי. בתיק השירות של אבי בצה"ל מצאתי תמונה שלו כגבר צעיר שהיא היחידה שיש לי מאותם ימים, ותמונות אחרות של אבי ואמי נותרו בבית אמי, שלאחר מותה הגישה אליו נחסמה בפנינו בידי גיסתי וילדיה, והספר גרם לי לתהות אם באחד הימים יתקשר אליי אדם זר שמצא אלבום תמונות של הוריי, או אפילו תמונות שלי מילדותי. לאחרונה קיבלתי מבת-דודי תצלום מתוק של בנותי מחתונתה באמצע שנות השמונים, כשהיו ילדות קטנות, תצלום שריגש אותי מאד. האם נדירות התמונות בעבר היא זו שהעניקה להן ערך? והאם כיום, כאשר לכל ילד שפע תצלומים מכל אירוע בחייו, וכל מפגש ואירוע מתועדים מכל זווית, האם יזכו התמונות לאותה חשיבות וערך?

לשבחו של הספר הזה, שמאד נגע ללבי, אומר שהוא איננו מנסה לשכנע שתמונה שווה אלף מלים, אלא שמשמעותה של תמונה היא בעיני המתבונן, וזו יכולה להיות משמעות שמשנה חיים.

 

אינס אולנובסקי, התמונות, הוצאת תשע נשמות 2026, תרגמה מספרדית טליה הוס. תמונת השער שאייר ניקו אריספה יפהפיה.

 

לאן? סרט של אסף מכנס

 

I like you, and that's a problem for me, אומר נהג המונית הפלשתיני חסן לצעיר הישראלי אמיר ששואל: why problem?, והתשובה היחידה שהוא מקבל: problem. והוא איננו שואל יותר. חסן ואמיר מדברים ביניהם מעט, שיחות שהתחילו במקרה, כשאמיר, שנכנס למונית עם אהובו הגרמני זרק מבלי דעת "שוכראן", וחסן חשב שאולי הוא ערבי ומדבר ערבית, כי אמיר הוא גם שם ערבי. הם מדברים מעט גרמנית, מעט אנגלית, מלים בודדות בעברית וערבית, חילופי דברים שימושיים – מה הכתובת, כמה אנשים, לאן לנסוע. חסן חי בברלין כבר עשרים וחמש שנה, ואמיר רק שנה. הם עתידים לגלות שהגיעו לברלין בנסיבות דומות, ושמחבר ביניהם שברון-לב שהם חולקים זה עם זה בהעדר אוזן קשבת אחרת. לחסן אשה ושלוש בנות שגדלו בברלין, וכבר אינן רוצות לחיות על פי המסורת. אולי היה רוצה עוד ילדים, בוודאי היה רוצה בן - אין לו בן, וזה מפריע לו. אפשר לדמיין את השיחה שהתקיימה פעם בינו לאשתו: איך נביא עוד ילד? כבר יש לנו שלוש בנות, ולאף שכן גרמני אין שלושה ילדים, בוודאי שלא ארבעה. כשאתה מהגר, אתה מוכרח להשתלב פחות או יותר, ולקבל את העובדה שילדיך חיים כמו שמקובל בארץ החדשה, ומה שהיה מקובל ואולי עדיין מקובל בג'נין, איננו אפשרי בברלין. לאמיר אין אבא, וקשה לומר שחסן רואה באמיר את הבן שהיה רוצה בו – אמיר הוא הומו, שיכור, מסומם, מיואש, אבוד. כל מה שחסן, הבעל, המפרנס, האבא, איש המשפחה והמסורת מסתייג ממנו. אבל לבו של חסן יוצא לאמיר האבוד כל כך בברלין הגדולה, והוא אכן דואג לו כאב, ואמיר אסיר תודה.

הסרט מתרחש בעיקר במונית של חסן, והצופים צופים בו דרך עיניו ויחד איתו. כמו רוב המהגרים חסן חי בברלין בתוך קהילה פלשתינית, ופוגש גרמנים רק כנוסעים במונית. אט אט לומדים הצופים להכיר את משפחתו, את עברו, את חלומותיו ואכזבותיו, ואת יחסיו עם אמיר שמחפש את קרבתו, למרות שחסן אמביוולנטי לגבי הצעיר הישראלי, שאת המלים הספורות שהוא מדבר בערבית למד כנראה בצבא. אבל בניגוד לתיירים ישראלים אחרים, אמיר איננו חושש מחסן וגם איננו מתנשא עליו, אלא שמח בקשר האנושי שמפיג במשהו את בדידותו ויאושו.

בסרט החכם ומלא החמלה הזה, שאסף מכנס כתב וביים, אין אף משפט ואף מלה שמרגישים מלאכותיים. הכל מאד אמיתי, ומאד נוגע ללב, וכל מי שחי פעם בעיר אירופית גדולה, ופגש שם מהגרים, ישראלים, או ערבים או בני עם אחר, ייזכר באנשים שפגש ובצער ההגירה שלהם. שמחתי מאד שהשחקנים הראשיים, איהב סלאמי שמשחק את חסן, ועדו טאקו שמשחק את אמיר, זכו בפרסי אופיר על משחקם המקסים בסרט, שרק עלה לאקרנים בישראל, ואני מקווה שהאנושיות שהוא מקרין תזכה לאהבת הקהל.

 

 

תפילה וחרדה

 

נדמה שתחילת שנה חדשה היא זמן לסיכומי עבר ולציפיות ותקוות חדשות, אבל בתוך מועקה הולכת וגוברת של משטר נתניהו, בחרדה אינסופית שמא יצליח שוב לנצח בבחירות, או לא ממש לנצח, אבל להישאר בשלטון בתעלול כלשהו, ועדיין ילפות את גרוננו באחיזת החנק שלו, קשה לסכם וקשה להרגיש התחלה חדשה. אפשר אולי להתנחם בדברי חז"ל שכשהצרות מתרבות סימן שהגאולה קרובה, אבל מי יכול להסתפק בסימן דל שכזה. עדיין אנו מוצפים ברוע האינסופי, שמפזר אשמה ועלילות דם לכל עבר, הסתירו ממני, לא העירו אותי, לא סיפרו לי, כולם ידעו לפני, אילו העירו אותי הכל היה אחרת, כאילו מישהו הפריע לו להגיע לקריה בשבע ומחצה, וכבר בדרך להיוועץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל, אבל מי שניסה לפטר את שר הביטחון לאחר שהזהיר מפני סכנה ממשית לביטחון ישראל, והתחמק מן הרמטכ"ל שהתחנן להיפגש איתו בכנסת – במצב יחסים שכזה כנראה אפילו להרים טלפון לא קל, גם אם ברור שמוכרחים. ומה עשה כדי להציל את חיילי וחיילות הבסיס בנחל עוז, כשעוד היה אפשר להצילם? מה עשה כדי לסלק את המחבלים שטבחו בתושבי בארי, אופקים, ניר עוז, כפר עזה? מה עשה לאחר שש וחצי בבוקר, כשכבר התעורר וידע? כמה אפשר לשקר? והגברת השופעת רוע, שמשקרת שיאיר גולן היה בעוטף בשעה מאד מוקדמת, כשבעלה טרם ידע, כשמדובר בשמונה וחצי בבוקר השביעי באוקטובר, כשכל המדינה כבר היתה על הרגליים, כשאפילו שומרי שבת הדליקו את הטלוויזיה כשהבינו שמדובר בסכנת חיים, כשאנשים התקשרו לדני קושמרו ולתמיר שטיינמן ובכו שהם נטבחים בממ"דים ואיש אינו בא להצילם, ולא היה דבר לעשות מלבד לבכות איתם יחד. כיצד אפשר לשקר על מה שחרות בבשרו של כל ישראלי, חרות בדם, ואנשים שגרים בקרבת קיסריה מעידים שצפו בשיירת ראש הממשלה נוסעת בכביש החוף בסביבות שמונה ועשרים בבוקר, כשאנשים כבר נזעקו לגיוס חירום של מילואים, או גייסו את עצמם לסייע לקרובים, וחלקם נזעקו ממש להציל חיים, והשאלות שעדיין מנקרות, היכן היו גדודי החי"ר והשריון, מדוע לא מלאו הכבישים בטנקים דוהרים לעוטף עזה, והיכן היו מטוסי חיל האוויר, ואיך אנשים נטבחו ונשרפו למוות על טפם וזקניהם ואין מציל, אין מציל. עדיין אנחנו כלואים בבוקר הזה שאין לנו מפלט ממנו, ודווקא עליו מנסים למכור לנו סיפורי בדים. זה לא רק מרגיז, זה כואב, זה שובר, זה חונק.

ותודה לאל ולבג"ץ שעדיין יש לנו גלי צה"ל, ותאגיד שידור ציבורי, וערוצי תקשורת שאינם שופרות שלטון אלא קולות המציאות שלנו, קשה ומרה ככל שתהיה, שעדיין שומרים אותנו מחוברים, וברוכים העצב והצער והמכאוב שמוסיפה הבינה, כי הם טובים מעצימת העיניים, וברוכה האמת החותכת בבשר מן השקר המלטף, ויהי רצון שנוסיף חכמה ודעת ונדע לבחור בטוב על פני הרע, בחיים על פני המוות, ברחמים על פני האכזריות והרוע. ויהי רצון שנמצא רחמים ונחמה וחסד בשנה החדשה הזו, שתביא שלום ותרחק ממלחמה, שתהיה שנת בניין ולא שנת חורבן, שנת תנחומים ולא שנת דמים. וכמאמר יחזקאל הנביא לרועי ישראל:

הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ: אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה.

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז...

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ; וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח, וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים...

 

ויהי רצון שיתקיימו בנו בשנה החדשה מקצת דברי הנביא.