דרעי בממשלה ושאר הפרות של פסקי בג"ץ

 

דיברו הרבה על המתקפה של דרעי על הרמטכ"ל, בזמן שהוא עצמו יושב בישיבות קבינט ושולח את הלא-חרדים להילחם ואפילו למות, בעודו מתגאה בנכדיו העריקים. משום מה לא הזכירו את העובדה שדרעי מנוע בכלל מלכהן כשר בממשלה מתוקף פסק-דין של בג"ץ, וזאת בעקבות הסדר טיעון שנערך עימו בעקבות הרשעתו בשנת 2022 בעבירות מס, והקלה בעונשו ממאסר בפועל למאסר על תנאי, בעקבות התחייבות שנתן לשופט לפרוש מן החיים הפוליטיים, התחייבות שהתכחש לה לאחר הבחירות האחרונות, כאשר ביקש להצטרף לממשלת הטבח, אך בג"ץ חייב אותו לכבד את דבריו, מכיוון שבזכותם זכה להקלה בעונשו.

כיצד איפוא יושב דרעי בישיבות ממשלה ובישיבות קבינט כביכול היה שר בכיר? נתניהו "מזמין" אותו לישיבות. לנתניהו יש אכן סמכות לזמן לישיבות ממשלה בעלי תפקידים שעשויים לתרום לישיבה, אבל דרעי נמצא שם בגלל הקשר הפוליטי בינו לבין נתניהו, והמחויבות ההדדית ביניהם לתמוך איש ברעהו, שמעמידה לרשות נתניהו את המנדטים של ש"ס, שבלעדיהם לא היתה לו ממשלה.

רבים הזדעזעו חהכרזת הממשלה שלא תכבד את פסק הדין של בג"ץ לגבי מועצת הרשות השנייה, כאילו מדובר בפסק-הדין הראשון שהממשלה איננה מקיימת. אבל בפועל הממשלה איננה מצייתת לפסקי הדין של בג"ץ  לאורך כל הקדנציה שלה, והפיכת דרעי לנוכח קבוע בישיבות הממשלה הוא אולי ההפרה הממושכת והקבועה ביותר של פסקי הדין של בג"ץ, ושל רוח פסקי הדין. אדם שנקבע שאיננו ראוי לכהן כשר בשל עבירות פליליות, ובשל הבטחתו לבית המשפט שבכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים, למעשה מכהן כשר לכל דבר, יושב בישיבות ממשלה וקבינט, ונוכחותו בהן הפכה לכה מובנת מאליה עד שאיש אינו מציין שמדובר בהפרת פסק-דין של בג"ץ. כל נוכחות של דרעי בישיבת ממשלה או קבינט היא יריקה בפרצופו של בג"ץ.

כמובן שזה איננו המקרה היחיד: הממשלה המשיכה להתנכל ליועצת המשפטית לממשלה ולהתעלם מחוות-דעתה גם לפני החוק הדיקטטורי שהעבירה השבוע, ובכך כמובן הפרה את החלטת בג"ץ שהיועצת ממשיכה בתפקידה, ולממשלה אין סמכות להדיח אותה. איתמר בן-גביר ממשיך להתערב בעבודת המשטרה ומונע קידום של קצינים שאינם לרוחו, וכמובן יריב לוין נמנע ממילוי תפקידו ואיננו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כדי שלא תוכל למנות שופטים שאינם לרוחו. הממשלה ומשרתה הנרצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אינם מכירים בבחירתו של יצחק עמית לנשיא העליון ומפיצים שקר מכוער ש"עמית בחר את עצמו". עמית כמובן נבחר כחוק בוועדה לבחירת שופטים ועל פי המסורת של מינוי השופט הוותיק ביותר בעליון לנשיא, אך מאחר שיריב לוין חפץ במינוי שופט אחר, הוא מסרב להכיר בבחירה וטוען ש"עמית בחר את עצמו", שזו עלילה. ולסיום, נתניהו גם איננו ממהר להורות לכנסת להצביע מחדש על מינוי מבקר המדינה, לאחר שבדרך פלא כמה חברי כנסת מהליכוד צילמו את עצמם, בניגוד לחוק המחייב חשאיות בהצבעה, מצביעים עבור ראבילו, כמצוות נתניהו, וטוענים שלבג""ץ אין סמכות לבטל את ההצבעה שמפרה את החוק שחוקקה הכנסת. לבג"ץ דווקא יש סמכות לחייב את הכנסת לנהוג על פי החוקים שהכנסת חוקקה. אבל כשמדובר בממשלה של עבריינים ופושעים, קצרה ידו של בג"ץ מלגרום לה לשוב מסורה.

מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

עוד גזענים

 

אינני יודעת מדוע חילי טרופר עזב את בני גנץ כדי לחבור למפלגה אחרת, שגם היא איננה עוברת את אחוז החסימה. את חילי טרופר אני זוכרת בעיקר כמי שמנסה לגזור גזירה שווה בין מפלגות שמאל כמו מר"ץ, שמבקשות להגיע לפיוס ושלום עם הערבים, ולהכיר במדינה פלשתינית עצמאית, לבין מפלגות הימין של בן-גביר וסמוטריץ', שמעוניינות להתנכל לפלשתינים ולגרש אותם מבתיהם ומאדמתם וגם עושות הכל כדי לעודד אלימות נגד פלשתינים שתביא לגירושם, כאילו רדיפת שלום גם היא פשע נגד האנושות. הגזירה השווה הזו מאפשרת לטרופר לנרמל את הגזענות שלו עצמו כלפי ערבים, ואת קרבתו הרעיונית הרבה יותר לימין הלאומני האלים מאשר לשמאל הפציפיסטי.

יועז הנדל שייך במוצהר לימין הגזעני, ובשל גזענותו מנע מבני גנץ להקים ממשלה עם מפלגות ערביות, ממשלה שכמותה הוקמה בסופו של דבר על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט בשותפות עם מנסור עבאס. מי יודע כיצד היו הדברים מתגלגלים לו הורחק נתניהו מהשלטון מוקדם יותר, ואולי אפשר היה למנוע כך ממדינת ישראל ותושביה אסונות שנתניהו הביא עליהם. יפה כמובן שיועז הנדל התנדב לשירות מילואים ארוך, ואת זה אני אומרת בלי שום ציניות. מול הניסיון המחפיר לפטור את החרדים משירות צבאי, שאולי יהפוך בימים הקרובים לחוק, שותפות בשירות הצבאי בהחלט ראויה להימנות על דרישות הסף לכהונה בכנסת, אבל אין די בכך. מי שמעדיף את המשך שלטון נתניהו על פני ממשלה בשותפות יהודית-ערבית, איננו ראוי אפילו לקול אחד ממתנגדי נתניהו.

כל חברי הכנסת שבוחנים אפשרות להקמת מפלגות חדשות הם אנשי ימין, שהדבר היחיד המשותף להם הוא יחסם הגזעני לערבים, שמאפיין את הימין הישראלי כולו, ולמרבה הצער גם לא מעט ממה שמכונה "מרכז" ובעצם הוא ימין מתון יותר, כזה שאיננו שולל לגמרי פשרות עם הפלשתינים, אבל איננו מעוניין בשותפות אמיתית עם אזרחי ישראל הערבים, ואפילו לא עם מפלגתו של מנסור עבאס שמייצגת במידה רבה אוכלוסיה בדואית, שרבים מבניה משרתים בצה"ל, ושעשרות מבניה נרצחו בטבח שמחת-תורה בידי אנשי חמאס, שכשם שלא חסו על נשים ותינוקות יהודים, לא חסו גם על נשים ותינוקות מוסלמים. אפשר היה לצפות שדווקא הטבח הנורא, שכפה על יהודים, בדואים, תאילנדים ונפאלים, שותפות גורל בנסיבות מחרידות, ייצור קירבה ושיתוף פעולה, אבל מסיבות שאני מתקשה להבין, דווקא המפלגות שהיו שותפות להקמת ממשלת השינוי בשותפות מנסור עבאס, שהתגלה כשותף נאמן וסולידרי, מצהירות בראש חוצות שלא תקמנה ממשלה עם ערבים, ובכך יורות לעצמן ברגל. ממשלה משותפת ליהודים וערבים, שתבנה שיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים שוחרי שלום שרוצים לקדם פיוס בין העמים ותרומה משותפת לשיקום המדינה הפצועה והמדממת מאסון השביעי באוקטובר, ממשלה שתחפש ריפוי לפצעים וחיבור מחודש לקרע שנוצר בין העמים בעקבות הטבח, היא בעיני לא אילוץ אלא מטרה. לא צריך לפחד מהאשמות השווא של הימין הפשיסטי, כאילו טבח השביעי באוקטובר הוא תוצאה של הסכמי אוסלו או ההתנתקות. ההיפך הוא הנכון: דווקא הקיפאון ביחסים עם הפלשתינים, עקיפתם בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, וההתגרות הבלתי פוסקת של איתמר בן-גביר בהר הבית, הם אלה שחיזקו את החמאס ודחפו אותו לתכנן את הטבח. הממשלה הלאומנית שעסוקה כל העת בניסיונות טרנספר של הפלשתינים, היא זו שגם הביאה על ישראל את האסון, וגם מאפשרת לחמאס להציג את עצמו ברחבי העולם כלוחם לחירות הפלשתינים, ולא כארגון טרור פונדמנטליסטי שפועל לרצח יהודים באשר הם יהודים ולהרס מדינתם. עצוב מאד שהשואפים להחליף את ממשלת הטבח, דבקים בגזענות במקום להציב חזון של פיוס ושיתוף שיוביל לדרך חדשה.

ההתפארות של בצלאל סמוטריץ'

 

ההתפארות השקרית והמקוממת של בצלאל סמוטריץ', כביכול הוא אחראי להשבת החטופים, קוממה רבים, ורבים גם הזכירו את המניע הפוליטי של בנימין נתניהו למנוע עסקה כוללת להשבת החטופים כדי להמשיך את המלחמה, בהנחה שמצב מלחמה מתמשך יסייע להישארותו בשלטון. אבל נדמה היה לי שנמנעים מלהזכיר את המניעים של סמוטריץ' עצמו להפקרת החטופים, וחשוב להזכיר אותם, כי הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שהוא ואנשי מפלגתו מקדמים.

טענתו של סמוטריץ' שהשבת החטופים איננה המטרה החשובה ביותר, והתנגדותו לעסקאות, נעשו מתוך הזיית גירוש תושבי עזה והתנחלות באדמתם, הזיה שחלקו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר, יצחק גולדקנופף, דניאלה וייס, וגם חברי ליכוד כמו גילה גמליאל, שהתפארה בתכנית הטרנספר שלה, שלכאורה תאמה את תכניתו של טראמפ להעברת תושביה של עזה למקום אחר והפיכת עזה לסוג של לאס-וגאס, תכנית שננטשה במהרה כמו התבטאויות הזויות אחרות של דונלד טראמפ, שכל אדם שפוי הבין, שגם אם מתעלמים משאלות מוסריות ומשפטיות, אין לתכניות אלו שום היתכנות מעשית.

כאשר אפשר היה לקיים עסקה כוללת להשבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, דנו סמוטריץ' וסטרוק כמה מתושבי עזה יוכלו לגרש בכל יום, איתמר בן-גביר הבטיח לבנות לשוטרי משטרת ישראל שכונה בעזה, יצחק גולדקנופף הזה על בניית שיכונים לחרדים בעזה המפונה, ודניאלה וייס התרוצצה בעזה – מקום שאזרחים שפויים אינם מורשים, ומן הסתם גם לא מעוניינים במיוחד, להסתובב בו, וכבר הכינה תכנית להקמת התנחלויות מצפון עזה ועד דרומה.

כמובן הם לא התכוונו לבצע הכל לבדם. הם היו משוכנעים שטראמפ וכל העוצמה האמריקנית יעמדו לצדם, והם בהחלט ראו בצה"ל קבלן ביצוע לגירוש הנפשע, שהוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, אבל מבחינת הוזי ההתנחלות בעזה, אין לדברים אלה כל חשיבות: אנשים שאינם מייחסים שום חשיבות לחיי אדם, לזכויות אדם, לחוק ומשפט, לסבל אנושי, אינם מייחסים גם שום חשיבות לדעתו של הציבור הישראלי על תכניותיהם. מבחינתם הם שליחיו של האל, ושאר בני האדם צריכים לעמוד לשירותם, גם כאשר מדובר בביצוע הפשעים החמורים ביותר. זה לא שהם אינם מכינים את הקרקע: כבר שנים מסבירים בימין שלא צריך להיות כל כך נגד הנאצים. נתניהו טען כידוע שהיטלר בכלל לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון, והקנצלרית באותם ימים אנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה ולהסביר לו שהיטלר דווקא רצה מאד להרוג יהודים, וגם די הצליח בכך. לאחרונה הורה ראש השב"כ דוד זיני להפסיק את נסיעות אנשי השב"כ לאושוויץ. רק זה חסר לימין ההזוי: שאנשים יגיעו למסקנה שגירוש ורצח הם פשעים נוראים נגד האנושות. הם עוד עלולים לסרב לתת יד לביצועם, ולהחמיץ את חזונם הדגול של הזויי הקואליציה.

טראמפ, שבניגוד לסמוטריץ' מדבר אנגלית, למזלו זו שפת אמו, והוא גם מדבר עם אנשים שאינם גרים בהתנחלויות, ואפילו אינם בני עמו, חלקם אפילו ערבים, או תורכים, או סינים, הבין די מהר שהדיבורים על גירוש תושבי עזה מקוממים חלק נכבד מהאנושות, ועדיף לחדול מהם, אם הוא רוצה להמשיך ביחסי מסחר תקינים עם מדינות הנפט העשירות, וגם עם החותן הלבנוני שלו, שגייס עבורו לא מעט מצביעים. באוקטובר 2025, לאחר שנתיים שבהם ישראל נלחמה בעזה, החליט טראמפ שמספיק ודי, ואילץ את נתניהו להסכים לסיום המלחמה, ואת חמאס להחזיר את כל החטופים, או ליתר דיוק את אלה מהם שנותרו בחיים ולא נרצחו בשנתיים שבהן הופקרו על ידי הממשלה, בעוד סמוטריץ' וחבריו הוזים על גירוש העזתים והתנחלויות בעזה.

לא היה קשה לחוש כיצד אותם ביביסטים פשיסטים מיהרו לשכוח את הימים הארוכים והמענים שבהם הכפישו את החטופים, את משפחותיהם ואת תומכיהם, והאשימו אותם בבגידה, בשיתוף פעולה עם חמאס ובמה לא. כעת אומצה אופנה חדשה: נתניהו ושריו, ובפרט אלה שמנעו עסקאות והביאו למותם של עשרות חטופים בשבי, החלו להסביר שבכלל רק בזכותם החטופים השתחררו, ועל שיבתם של החטופים, ארבעים וששה מתוכם בארונות, מגיעות לנתניהו ולממשלתו מחיאות כפיים אדירות, שהרי אין שום הבדל בין מי שמחזיר חטופים חיים למי שמחזיר אותם בארונות. נתניהו מתגאה שהחזיר את כולם, ארבעים וששה במצב גופה, סמוטריץ' מסביר שבזכותו הם חזרו, אברי גלעד שכח את הימים שבהם המליץ לחטופים למות בשקט בשבי, ואפילו עמית סגל שכח להסביר שהמאבק להשבת החטופים נבע רק מרצון להפיל את נתניהו.

כי אם כבר חלום גירוש העזתים וההתנחלות בעזה גווע, או ליתר דיוק התפוגג, וחלום טראמפ כפטרון המתנחלים התגלה כהזיה, כפי שהיה כל העת, וממשלת נתניהו התגלתה כפי שהינה: גם הזויה, גם מרושעת וחסרת אנושיות, שלא לומר נפשעת, וגם מטפחת חלומות שוא מנותקים מהמציאות, מדוע לא למהר ולאמץ את ההישג שהביאו אחרים, בתקוה שכולם ישכחו שכל הזמן פעלתם נגד, ואם לא הצלחתם להגשים את חלומכם, לפחות תקחו חלק במה שכן קרה במציאות?

אלא שיש בעיה אחת: הזיכרון. דחיית העסקאות ותוצאותיה הנוראות חרותות לא רק בזכרונם של הנפגעים הרבים, אלא צרובות בבשרם של מי שאיבדו את קרוביהם וחבריהם, או היו עדים לענותם וסבלם, או חוו את ההכפשות, ההתנכלויות, היריקות והעלבונות מצד מעריצי נתניהו, שבעודם מאיימים ויורקים על הנאבקים להשבת החטופים, הקפידו לזעוק "רק ביבי", או "ביבי המלך", למען ידעו הכל שלוחיו של מי הם. לו רק היה אפשר למחוק את הזיכרון הזה מלבבות האנשים.

אבל הזיכרון הוא עקשן, וגם האמת.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

וו.ה.אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

התרגום מוקדש לניצן וגיא ליום נישואיהם

 

וו.ה. אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

כשיצאתי ערב אחד

וברחוב בריסטול צעדתי מטה

ההמונים על המדרכה

היו שדות קציר של חיטה.

 

ולמטה ליד הנהר הגואה

שמעתי שירת אוהב מזדמרת

תחת קמרון המסילה:

"האהבה איננה נגמרת.

 

"אוהבך, יקירה, ואמשיך לאהוב

עד שאפריקה לסין תתחבר,

ויקפוץ הנהר מעל ההר,

ודג האלתית ברחוב יזמר.

 

"אוהבך עד שהאוקינוס

יקופל ויתלה לייבוש ממים

ושבעה כוכבים יגעגעו

כמו אווזים בשמים.

 

"הַשָּׁנִים ירוצו כמו ארנבות

כי אוחז בזרועותי

את פרח הזמנים,

האהבה הראשונה בעולם."

 

אך כל השעונים בעיר

השמיעו את צלצולם:

"אל יוליך אותך הזמן שולל.

אינך יכול לכבוש את הזמן.

 

"במחילות הסיוטים

שם את הצדק מפשיטים

הזמן מביט מן הצל

וכשאתה מנשק הוא משתעל.

 

"בדאגה וכאב ראש

דולפים החיים כמטר

והזמן יקבל את מבוקשו

אם לא היום אז מחר.

 

"בתוך עמקים ירוקים

שלג נורא התעבה

הזמן שובר את מעגלי הריקוד

ואת קידת הטבלן המרהיבה.

 

"טבול את ידיך במים

טבול אותן עד פרקן,

הבט, הבט באגן

ותהה מה הפסדת כאן.

 

"הקרחון בארון קודח

הַמִּדְבָּר נאנח במיטה

והסדק בספל התה פותח

לארץ המתים סמטה.

 

"באשר קבצנים מגרילים שטרות

וג'ק מוקסם מן הענק

ונער השושן הצחור שואג

וג'יל נופלת על הגב.

 

"הו הבט בראי, אל תחדל,

הו, הבט ביגונך,

החיים נותרו ברכה

גם אם לברך לא תוכל.

 

"הו עמוד, עמוד בחלון,

כאשר בבכי תמרר:

את שכנך הסורר תאהב

עם לבך הסורר."

 

הנאהבים כבר חמקו

כבר היה מאוחר, מאד מאוחר,

השעונים לצלצל פסקו

והלאה זרם הנהר.

 

 

הערות המתרגמת:

 

אודן יוצר בשירו תחושה של שיר עם, וגם מזכיר שירי וסיפורי עם כמו סיפור ג'ק והאפון הענק, שיר הילדים Jack and Jill ושיר הילדים Green grow the rushes, הבנוי בדומה ל"אחד מי יודע", מהאחד ויחיד עד שנים-עשר השליחים, ובו מוזכרים Lily white boys, נערים צחורים כשושן, כלומר טהורים מחטא, כמו השושן הצחור המסמל את הבתולה מריה.

טבלן הוא עוף מים דומה לברווז.

 

השיר המקורי:

 https://poets.org/poem/i-walked-out-one-evening

 

 

זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.