יום חמישי, 4 באוגוסט 2022

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

יום ראשון, 31 ביולי 2022

מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

יום רביעי, 27 ביולי 2022

ג'ון קיטס / על הים

 

המשורר הבריטי אנדרו מושן כתב ביוגרפיה של המשורר ג'ון קיטס שעל פיה ביימה ג'יין קמפיון את סרטה "כוכב בהיר", על שנותיו האחרונות של קיטס, שמת ממחלת השחפת בהיותו בן 25 בלבד. בספר השירים של אנדרו מושן Salt Water שקיבלתי מבתי ניצן ליום הולדתי, ותרגמתי כאן שיר מתוכו, מוקדש החלק השני בספר לשחזור מסעו של ג'ון קיטס לאיטליה בחודשי חייו האחרונים. קיטס יצא למסע בספטמבר 1820 מלונדון לנמל נפולי, משם נסע לרומא ובה התגורר עד מותו ב-23 בפברואר 1821. ליוה אותו במסעו וטיפל בו עד מותו חברו הצייר ג'וזף סיוורן Severn)).

קיטס נסע לאיטליה בעצת רופאיו ובתמיכת חבריו, שקיוו ששם יחלים ממחלת השחפת, אבל תיאור מסעו שובר לב: העובדה שבחודשי חייו האחרונים היטלטל בתא מחניק בספינה קטנה כשהוא חולה מאד וחש ברע, ומת אמנם כשחברו לצדו, אך רחוק מארצו ומיקיריו, נראית כמו תוספת נוראה ומיותרת של סבל למשורר יוצא הדופן שחייו נגדעו באבם. ב-24 באוקטובר 1820 הוא כתב לאמה של פאני אהובתו: "לו הייתי בריא די הצורך, די בנמל נפולי הזה למלא יריעת עמודים – אך זה נראה כמו חלום – כל אדם שמסוגל לחתור בסירתו וללכת ולדבר נראה כמו בריה שונה ממני – אני לא חש בעולם... איזה תיאור יכולתי לתת לך של מפרץ נפולי, לו יכולתי לחוש את עצמי עוד פעם כאזרח העולם הזה."   

 

בחרתי לתרגם כאן שניים משיריו של קיטס שכנראה קדמו למסע המוות הזה, אבל נקשרו בו במחשבתי.

 

כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֵד שֶׁאֶחְדַּל לִחְיוֹת

בְּטֶרֶם מוֹחִי הַגָּדוּש נֶאֱסָף בְּעֵטִי

בְּטֶרֶם עֲרֵמַת סְפָרִים בְּאוֹתִיּוֹת

תָּכִיל כְּמוֹ אָסָם עָשִׁיר אֶת מְלֹא תְּבוּאָתִי.

 

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּפָנָיו הַמְּכוּכָבִים שֶׁל הַלֵּיל

אוֹתוֹת עֲנָק מְעֻנָּנִים שֶׁל אַהֲבָה תַּמָּה

וְחוֹשֵׁב שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶחְיֶה לְהַלֵּךְ

אַחַר צִלְלֵיהֶם, עִם יַד הַמִּקְרֶה הַקְּסוּמָה.

 

וּכְשֶׁאֲנִי חָשׁ, יְצוּר נָאֶה לְשָׁעָה קַלָּה,

שֶׁלְעוֹלָם עוֹד מַבָּט בָּךְ לֹא אֶחְטֹף,

שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶתְעַנֵּג עַל כּוֹחָה הַמֻּפְלָא

שֶׁל אַהֲבַת חוּשִׁים – אָז עַל הַחוֹף

 

אֲנִי עוֹמֵד בָּדָד לְצַד עוֹלָם רָחָב, חוֹשֵׁב עֲדַיִן

עַד אַהֲבָה וּתְהִלָּה שׁוֹקְעוֹת לְאַיִּן.  

 

When I have fears that I may cease to be

Before my pen has gleaned my teeming brain

Before high-piled books, in charactery,

Hold like rich garners the full ripened grain.

 

When I behold' upon the night's starred face,

Huge cloudy symbols of a high romance,

And think that I may never live to trace

Their shadows, with the magic hand of chance;

 

And when I feel, fair creature of an hour,

That I shall never looke more,

Never have relish the fairy power

Of unreflecting love; - then on the shore

 

Of the wide world I stand alone, and think

Till love and fame to nothingness do sink.

 

 

עַל הַיָּם

הוּא מְשַׁמֵּר לְחָשִׁים נִצְחִיִּים מִסָּבִיב

לְחוֹפִים נְטוּשִׁים, וְעִם גֵּאוּתוֹ הָעֲצוּמָה

שׁוֹפֵעַ פַּעֲמַיִם רִבְבַת מְעָרוֹת, עַד שֶׁלַּחַשׁ קִסְמָה

שֶׁל הֶקָאטֶה, אֶת צְלִילָן הָעַתִּיק הֶעָמוּם מֵשִׁיב.

תְּכוּפוֹת רוּחוֹ כֹּה עֲדִינָה

שֶׁבְּמֶשֶךְ יָמִים הֹקָּטָן בַּצְּדָפִים

בְּקֹשִׁי יָזוּז מִמְּקוֹם נָפְלוֹ בַּחוֹפִים,

כַּאֲשֶׁר רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם הוּתְרוּ לַָאַחֲרוֹנָה.

הוֹ אַתָּה! שֶׁיָּדְעוּ גַּלְגַּלֵּי עֵינֶיךָ עֲיֵפוּת וְטִרְדָּה,

עַל מֶרְחֲבֵי הַיָּם הַתְקֵן לָהֶם סְעוּדָה,

הוֹ אַתָּה! שֶׁאָזְנָיו מְצַלְצְלוֹת מִשְּׁאָגָה רָמָה

אוֹ הֻלְעָטוּ יָתֵר עַל הַמִּדָּה בְּמֶתֶק נְעִימָה

שֵׁב לְךָ לְיַד פִּי מְעָרָה עַתִּיקָה וְהַרְהֵר מֵהַתְחָלָה,

כְּאִלּוּ הַנִּמְפוֹת זִמְּרוּ בְּמַקְהֵלָה.

 

הֶקָאטֶה Hecate היא אלת הכישוף במיתולוגיה היוונית

 

On the Sea

It keeps eternal whisperings around

Desolate shores, and with its mighty swell

Gluts twice ten thousand caverns, till the spell

Of Hecate leaves them their old shadowy sound.

0ften 'tis in such gentle temper found,

That scarcely will the very smallest shell

Be moved for days whence it sometime fell,

When last the winds of heaven were unbound.

Oh ye! Who have your eye-balls vexed and tired,

Feast them upon the wideness of the sea;

Oh ye! Whose ears are dinned with uproar rude,

Or fed too much with cloying melody, -

Sit ye near some old cavern's mouth, and brood

Until ye start, as if the sea-nymphs quired!

 

 

יום חמישי, 21 ביולי 2022

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

יום ראשון, 17 ביולי 2022

למה מצפים בכירי מר"ץ

 

אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד ריאיינו בתכנית הבוקר שלהם את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג על הפרישה שלה ממר"ץ, אבל לא שמו לב לדבר הכי מעניין שהיא אמרה, ושמסביר כנראה את הפרישה שלה וגם של עיסאווי פרייג': כששאלו אותה אם  היא, כפי שאמרה, חשה שהיא עושה עבודה טובה במשרד להגנת הסביבה, מדוע איננה רוצה להמשיך, היא אמרה שבוודאי לא תוכל להמשיך בתפקיד הזה אחרי הבחירות. לצערי הם לא שאלו אותה מדוע, ומה היא חושבת שיקרה אחרי הבחירות, שזה דוקא מה שהייתי רוצה לדעת, מה חושבים בכירי מר"ץ על מה שיקרה אחרי הבחירות, כי הם לא אומרים במפורש ובבירור למה הם מצפים ומה הם מתכננים. נכון שייתכן שנתניהו ינצח בבחירות ויצליח להרכיב ממשלה ימנית על מלא ולדרוס את כל יריביו כפי שדודי אמסלם הבטיח שיעשו לנו, ואז כמובן שמר"ץ לא תהיה בממשלה, אבל יכול גם להיות, והסקרים בהחלט מציעים אפשרות כזו, שנתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים להרכבת ממשלה, ואז יכולים לקרות כל מיני דברים ויכולים לצוץ כל מיני הרכבים, ויכול להיות גם שיאיר לפיד יצליח להרכיב ממשלה עם בני גנץ וגדעון סער ואביגדור ליברמן ומירב מיכאלי ורע"ם ואולי גם יהדות התורה תצטרף ואז גם מר"ץ תוכל להיות חלק מהממשלה הזאת. אבל נראה שהבכירים במר"ץ חושבים שהממשלה הזאת של לפיד ובנט שמר"ץ היתה חלק ממנה, היתה ממשלה חד פעמית שלא תחזור. יכול להיות שהם חושבים שמה שלא יקרה בבחירות, בכל מקרה הממשלה שתקום תהיה ממשלה ימנית, אולי איזו ממשלת אחדות שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה שאולי גם גנץ מייחל לכך, כי הוא הכי רוצה להיות ראש ממשלה ושלפיד לא יהיה, כפי שלפיד הכי רצה שהוא יהיה ראש ממשלה ושגנץ לא יהיה, כי למרות ששני האישים האלה מדברים מאד יפה הם מונעים במידה רבה מנקמנות, וזאת היתה הסיבה העיקרית שלפיד רצה לסלק את  נתניהו, לא רק כדי להציל את ישראל מדיקטטורה, אלא כדי להתנקם בנתניהו שפירק בזמנו את הממשלה שלפיד היה בה שר האוצר כדי להיפטר מלפיד ומציפי לבני ולהקים ממשלה כלבבו עם החרדים, וגם כדי להתנקם בבני גנץ שפירק את האיחוד עם לפיד כדי להקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, שנתניהו פירק כדי להיפטר מבני גנץ וככה נפטרנו מנתניהו, לפחות זמנית.

זה בעצם מה שטוענים שהחרדים מתכננים: לשכנע את בני גנץ להקים ממשלה עם נתניהו שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה, והאיחוד של גנץ עם גדעון סער יכול להתפרש כהליכה לכיוון הזה, של ממשלת רוטציה עם נתניהו, אם כי הוא יכול להתפרש באותה מידה כמאמץ למנוע אובדן קולות מהגוש המתנגד לנתניהו. אולי בכירי מר"ץ חושבים שהאפשרות הזו ריאלית ושכמובן לא יהיה להם מקום בממשלה כזאת. אבל ממשלת הרוטציה הזאת של נתניהו וגנץ שגנץ בה ראשון ברוטציה היא בינתיים רק ספקולציה, בכלל לא בטוח שהיא מעשית, אז למה בכירי מר"ץ צריכים להניח שכל כך בטוח שלא תהיה יותר סיטואציה, לפחות לא אחרי הבחירות הקרובות, שבה מר"ץ תהיה בקואליציה ובממשלה? אולי לגוש השינוי דוקא כן יהיו 61 מנדטים? אולי השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שהוא מקבל בסקרים? לפחות בבחירות הקודמות זה מה שקרה, אז אולי זה יקרה שוב? אולי כמו שמנסור עבאס אמר, הבחירות הבאות רק יחזירו אותנו לאותה נקודה, לממשלת שינוי דומה עם יותר לגיטימציה? ואפילו אם הסיכוי לכך קטן, למה השרים של מר"ץ כל כך מיואשים מהאפשרות של שותפות בממשלה? הרי אף אחד לא יודע באמת מה יקרה בבחירות. גם בבחירות הקודמות לא ידעו, והעמדה של נפתלי בנט היתה מאד מעורפלת, אבל בסוף קרתה ממשלת השינוי והדיחה את נתניהו, ואם הולכים לבחירות מוכרחים לחשוב חיובי ולהאמין שזה יכול לקרות שוב ואולי דוקא טוב יותר, בלי ימינה שצפוי שלא תעבור את אחוז החסימה, שעל זה קשה להצטער. אפילו הבחירה בזהבה גלאון שמצד אחד היא מבורכת ורצויה, מצד שני מנבאת ציפיה ללכת לאופוזיציה, כי זהבה גלאון היא קודם כל אופוזיציונרית, ובדיוק בגלל זה חלקו עליה הורוביץ וזנדברג, שחשבו שלא צריך להחרים מפלגות כמו ישראל ביתנו וצריך להצטרף לקואליציה ושהצטרפות כזאת תועיל לשמאל, אז למה עכשיו הם כל כך מיואשים? הייתי רוצה שהבכירים של מר"ץ יפסיקו לדבר ברמזים ולא להגיד כלום ויגידו מה הם באמת חושבים ולמה הם באמת מצפים ולמה הם פועלים כפי שהם פועלים, כי עכשיו הם נראים קצת מגוחכים עם כל הדיבורים המנומסים והריקים שלהם. ציבור שרואה ראש מפלגה פורש מתפקידו ושני שרים שפורשים מהפוליטיקה מחכה לשמוע אמירות משמעותיות יותר והרבה יותר כנות ואמיתיות.                                            

יום רביעי, 13 ביולי 2022

מישהו אחר

 

מישהו אחר היה עושה משהו משמעותי

בחיים האלה. תופר שמלות או מלמד ילדים.

אני רק מטיילת עם הכלב, אוכלת ארוחת בוקר,

קוראת עיתון. ואז נגמר לי הכוח.

אפילו לישון כמו שצריך אני לא מסוגלת.

מתעוררת בלילה לפחות כל שעתיים.

מקשיבה איך הכלב נושם. לפעמים בשלוה,

לפעמים נשימת כלב בהולה שמעלה בי פחד.

מה אעשה אם הכלב יחוש ברע?

 אפילו להרים אותו איני מסוגלת. הוא גדול וכבד מדי.

שנינו כלואים במגדל הזה עם ששים המדרגות שלו.

היינו אמורים להימלט מכאן כל עוד אנחנו יכולים

לעלות ולרדת. אבל אנחנו כלואים

במגדל או בתוך עצמנו.

אני תוהה האם איבריו כואבים כשלי

כשהוא מותח את רגליו וטומן את ראשו

מתחת לשולחן הקפה העמוס עיתונים.

ממילא אינני שותה קפה. ובעיתונים אני מעלעלת בזהירות

או לפעמים מפילה אותם לרצפה בהיסח הדעת.

אתמול יצאתי לשעתיים. כשחזרתי הכלב בכה.

בגלל שהלכתי. לפחות הכלב

איננו יכול בלעדי. אולי יכתבו על מצבתי

שאהבתי מאד כלבים.

 

יום ראשון, 10 ביולי 2022

דפנה ליאל: כשאדם נטמע בסביבתו

דפנה ליאל אומרת בראיון לרווית הכט במוסף "גלריה" של "הארץ" (8.7.22) שהיא מצליחה לראות את שני הצדדים שעל המפה הפוליטית. בחלק גדול מהראיון היא מתארת את עצמה כאמינה ואובייקטיבית, וזה מה שכל כך עצוב. כי שום דבר מהדברים שהיא אומרת על המפה הפוליטית איננו אמין ואיננו אובייקטיבי, וזה שדפנה ליאל מתנגדת גם לחוק הצרפתי שיעניק לראש הממשלה חסינות מחקירות והעמדה לדין, שנתניהו וחסידיו מנסים להעביר, וגם לחוק שאוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה שחלק ממתנגדי נתניהו מעוניינים להעביר, עדיין איננו הופך אותה לאובייקטיבית.

דפנה ליאל קוראת בראיון למפלגות "יש עתיד" ו"כחול לבן" "שמאל" וטוענת שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו. אבל שתי המפלגות האלה אינן מפלגות שמאל משום בחינה ומעולם לא הגדירו את עצמן כמפלגות שמאל אלא כמפלגות מרכז וימינה מהמרכז. השמאל בישראל הוא קטן מאד כיום וכולל אך ורק את מפלגת העבודה, מר"ץ ומפלגת חד"ש שרצה במסגרת הרשימה המשותפת. אלה שלוש המפלגות היחידות בישראל שיש להן השקפת עולם שמאלית סוציאליסטית, ויש להן בהחלט דגלים: בראש וראשונה הכרה במדינה פלשתינית, שותפות בין יהודים וערבים בשלטון וחתירה לשוויון בין יהודים וערבים בתחומי מדינת ישראל. אלה גם מפלגות קטנות מאד, שהדגלים שלהן אינם מתממשים כי אין להן מספיק כוח פוליטי, לא מפני שאין להן דגלים.

מדוע דפנה ליאל מכנה את שתי מפלגות המרכז-ימין מתון "כחול לבן" ויש עתיד" "שמאל" למרות שאינן כאלה ומעולם לא הגדירו את עצמן ככאלה? מפני שכך מגדיר אותן בנימין נתניהו. נתניהו הוא זה שכל מי שמתנגד לו מוגדר אצלו כ"שמאל", מלה שבשפתו של נתניהו היא סוג של קללה. בעצם הכינוי "שמאל" לשתי המפלגות האלה, ולא פחות בטענה שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו, חושפת דפנה ליאל את עצמה כמי שאימצה והטמיעה בתודעתה את עולמו הרוחני של נתניהו, גם אם מעולם לא הצביעה לו.

גם התיחסותה של ליאל לעצם ההתנגדות לנתניהו כאל דבר ריק מתוכן היא אימוץ של תעמולת נתניהו. ההתנגדות לנתניהו נובעת משלוש סיבות מהותיות ביותר, שהשחיתות שהוא נגוע בה איננה הראשונה שבהן. ההתנגדות לנתניהו נובעת קודם כל מכך שכל חייו הפוליטיים מבוססים על הסתה נגד ערבים ונגד יריבים פוליטיים. קל ללעוג למסר של אחדות ושיתוף פעולה, אבל כשמבינים שהמסר הזה ניצב מול הסתה גזענית בלתי פוסקת, בכל עת שאיש ליכוד פוצה את פיו, נגד הערבים והיריבים הפוליטיים, ויתרה מכך: כאשר עומדים על כך, שהמסר המרכזי של הליכוד הוא מסר של גזענות ושנאת ערבים, שרעלן החומצי נשפך לזירה הציבורית בישראל בכמויות בלתי נתפסות, מבינים כמה חשוב ומהותי הדגל הזה של התנגדות לגזענות, ומכיוון שנתניהו הוא מר גזענות והסתה שאין בלתו, אי אפשר להתנגד לגזענות ולהסתה מבלי להתנגד לנתניהו. הסיבה השלישית להתנגדות לנתניהו היא המתקפה שהוא וחסידיו מובילים נגד רשויות החוק ונסיונם להרוס את מערכת המשפט בישראל. אי אפשר לקחת מכחול לבן את מחויבותה להגן על מערכת המשפט, ואולי דפנה ליאל עיוורת לדגל הזה, החשוב והמהותי לקיום הדמוקרטיה בישראל, אבל עיוורונה איננו הופך אותו לבלתי קיים או בלתי חשוב. את עיוורונה לגזענות הרעילה של נתניהו ומקורביו חושפת דפנה ליאל בטענתה שהשאלה המגונה שנשאלה ב"סקר מדעי" של ערוץ 12: "האם אתה חושב שהממשלה נשענת על תומכי טרור"? היא שאלה לגיטימית. כמובן שהכינוי "תומכי טרור" לחברי מפלגת רע"ם ובעצם לפוליטיקאים ערבים בכלל הוא המצאה של בנימין נתניהו שנשמעת רבות גם מפי עמיתה של ליאל עמית סגל, בנו של איש המחתרת היהודית שהורשע בשלושה נסיונות רצח וחבלה חמורה.

ההפגנות בבלפור הוציאו את נתניהו מכליו מכיוון שהימין שייחס – כפי שעושה גם ליאל – את הנחישות והמחויבות לדרך לעצמו בלבד, נוכח לצערו כמה עיקשים מתנגדי נתניהו, וכמה המיאוס ממשטרו האוטוקרטי המושחת, מנהנתנותו החזירית ומגזענותו האינסופית הוא עוצמתי ובוער בלב מתנגדיו הנחושים. ניסיונות לארגן הפגנות נגד של תומכי נתניהו לא עלו יפה. דפנה ליאל לא היתה שם, בהפגנות האלה, אפילו לא ככתבת. היא שרויה וכלואה נפשית ורוחנית בבצה הדלוחה של הערוץ שבו היא עובדת, וחוץ מלחזור כתוכי על דברי עמיתיה הימניים והשקפת העולם המוטה שלהם, אין לה שום דבר מקורי או מעניין להגיד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.