יום רביעי, 8 ביולי 2020

בלבולים


בימים האחרונים המחשבות שלי מאד מבולבלות ואני לא ממש יודעת מה לחשוב. כבר כמה שבועות אני חוששת מאד שהמגפה תתגבר וגם כתבתי על כך, על הצעירים שרקדו על הגגות ועל הברים ובתי הקפה ברחוב עזה שאני מתגוררת בו, שיושבים בהם בצפיפות עשרות אנשים. לפעמים התפלאתי איך לא בא אף פקח או שוטר לאיזור בילויים כמו רחוב עזה, לראות ששומרים על ההנחיות, ואולי הוא היה מבחין במסיבות הפרועות שצעירים חגגו על הגגות, וממש אצלנו בבניין, אפילו ביום העצמאות כשהיה סגר עם המון חברים שהם הזמינו, והיינו צריכים להתרגז הרבה כדי שיפסיקו את המסיבות על הגג שבגללן נפל לי הרבה טיח מהתקרה על המיטה של שרון שמזל שהיא בדיוק היתה ביפו ולא אצלי, וכשאמרנו להם להפסיק לחגוג על הגג הם היתממו וצפצפו על הזקנות מהבניין שנורא מפחדות לחלות בקורונה ואולי גם להיות חולות קשות ואפילו למות. מהמחשבות האלה עלייה במספר החולים נראית מובנת מאליה, וזה אפילו לא גל שני, רק המשך של הגל הראשון כשעושים הפוך ממה שמבקשים.
מצד שני אי אפשר להשלים עם הבלבול של בכירי משרד הבריאות בין חולים לבין נשאים, שהם בערך חצי מהמקרים החדשים ואין להם שום סימפטומים, אפילו לא קלים, של מחלה, ולא היו יודעים עליהם לולא הגדילו פי חמש או יותר את מספר הבדיקות שעושים ולולא ביטלו את ההגבלה לבדוק רק אנשים עם סימפטומים של מחלה ובודקים כמעט כל מי שרוצה. בבריטניה עדיין בודקים בעיקר אנשים עם סימפטומים של מחלה, ולכן להשוות את מספר הנדבקים בישראל למשל למספר הנדבקים בבריטניה זו השוואה מאד מטעה, וגם אי אפשר להתעלם מזה שבבריטניה מתו מקורונה יותר מארבעים וארבעה אלף אנשים, באיטליה שלושים וחמישה אלף ובצרפת וספרד קרוב לשלושים אלף בכל אחת מהן, ואילו בישראל רק שלוש מאות ארבעים ושניים מתו מהמחלה – וגם על כך חולקים למשל רופאי בית החולים איכילוב שתהו, כפי שאמר דובר בית החולים, האם נכון לומר שפטירתה של קשישה בת תשעים וארבע עם המון מחלות רקע שנמצאה גם חיובית לקורונה, הוא מוות מקורונה, אז האמירה שמצב ישראל גרוע ממצבן של מדינות אירופה מאד מגוחכת. קשה לדעת מדוע מספר הנפטרים בישראל נמוך, אבל כזה הוא המצב גם במדינות השכנות, אולי מפני שהמזרח התיכון רחוק יחסית ממוקדי המחלה ותושביו עניים וממעטים מאד לנסוע לחו"ל בהשוואה לאירופאים, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. ואני לא יודעת אם הפרופסור סיגל סדצקי שהתפטרה טיפלה במגפה נכון או לא. אולי היא לא צדקה בכל מיני דברים, ומצד שני עובדה שבישראל מתו רק מעט חולים לעומת מקומות אחרים, ואם הכלכלה נפגעה קשה הממשלה אחראית לזה ולא הרופאים, שיכולים רק להמליץ אבל לא הם מחליטים אלו צעדים לנקוט ואיך לפצות את הנפגעים. הדברים שהכי הרגיזו אותי אצל פרופסור סדצקי היו שהיא תמכה באיכוני השב"כ שהם לא רק לא דמוקרטיים אלא גם לא מדויקים וגורמים נזק ועוול בלי שום סיבה להמון אנשים בגלל הטעויות הקשות באיכונים. מצד שני היא הצליחה שלא יהיו בישראל הרבה מתים. והדבר השני שהרגיז אותי אצלה זה שהיא קוראת לנדבקים חולים, גם אם בפועל הם רק נשאים ולא חולים, ובידיעה שהגדלת מספר הבדיקות והשינוי בקריטריונים לעריכת בדיקות מעלים מאד את מספר הנשאים המאובחנים.
אז מצד אחד מאד סביר בעיניי שיש עלייה משמעותית במספר החולים לפי הצורה שבה התנהגו אנשים שצפצפו על ההנחיות והאיסורים, והיו כאלה רבים, ומצד שני הנתונים שמביא משרד הבריאות, כשחושבים עליהם, יש הרגשה שעושים מניפולציה בנתונים, במיוחד כשקוראים לנדבקים "חולים" בידיעה שכמחציתם אינם חולים כלל, שזה חשוב לצורך מחקר, אבל לא סיבה להטיל על הציבור איסורים דרקוניים ואכיפה דרקונית וקנסות דרקוניים ולהרוס לאנשים את הפרנסה ואת החיים. ועוד פעם עולה בי הפחד שאולי נתניהו מעוניין לעשות במחלה שוב שימוש לצרכיו הפוליטיים והמשפטיים, כי מתקרב הדיון השני במשפטו, ומאד נוח בשבילו שתהיה עכשיו מגפה נוראה והוא ינצל אותה לדחות שוב את המשפט כפי שכבר עשה בלי שום הצדקה לפני כמה חודשים. אני מאד מפחדת מהקפאה של מערכת המשפט וההליכים המתנהלים בה, שרובם בכלל מתנהלים באינטרנט בהזנת מסמכים לאינטרנט ללא כל מפגש פנים אל פנים, ורק מעט מן הדיונים מתנהלים בבתי המשפט עצמם, ואני בניגוד לנתניהו אינני מעוניינת שיתעכב ההליך שבנותי ואני מנהלות על ירושת אמי, ואני יכולה רק לדמיין כמה נזק יכול להיגרם לאנשים שמנהלים הליכים אזרחיים, למשל נפגעי תאונות דרכים שנאבקים לקבל פיצויים, וחייהם ושיקומם תלויים לא פעם בפיצויים האלה, ועכשיו הכל מתעכב להם, או זוגות שמתגרשים וילדיהם, שגם ככה הם מתענים בבתי המשפט ואם יהיו עיכובים עינוי הדין שלהם רק יתמשך ויתמשך. בינתיים נתניהו לא הקפיא את מערכת המשפט, ואולי יותר קשה לו לעשות את זה כששר המשפטים הוא אבי ניסנקורן מכחול לבן, אבל אני בכל זאת חוששת.
ואני כן חוששת מן המגפה, ולא הולכת להסתפר למרות שאני מאד זקוקה לתספורת, והולכת לשוק וגם חוזרת עם הסלים הכבדים ברגל, כי אני מפחדת לעלות על אוטובוס. אני גם מפחדת מהקורונה וגם מפחדת שיגידו לי להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שנסע איתי באוטובוס, אפילו אם לא נדבקתי, כי מי יוציא את אושר לטיולים אם אני אהיה בבידוד ומי יביא לנו אוכל וידאג לנו? רוב החברות הירושלמיות שלי הרבה יותר זקנות וחולות ממני והן בקושי יוצאות מהבית וגם לפני הקורונה הן בקושי יצאו, וגם את החברים הבריאים מאד לא נעים להטריח. הרי הסידורים והקניות הם אינסופיים, ובכל יום מגלים שמשהו נגמר ומשהו חסר, ובלי לצאת מהבית לקניות מאד קשה להסתדר. שלא לדבר על כך שאין עכשיו עבודה בשכר וגם לא תהיה בקרוב ובקושי יש כסף למה שהכרחי.
למזלי אני לא מדוכאת כי אני די רגילה להיות ענייה ובצרות ועם משפטים ובעיות, וזה אולי מה שהכי מטורף כשאני חושבת על זה, שקשה לי עכשיו כמו לכולם, וזה באופן פרדוקסלי הופך את המצב היחסי שלי לטוב יותר ממה שהוא היה, כי בזמנים רגילים המצב שלי לרוב יותר קשה משל אחרים, ועכשיו אי אפשר להגיד שהמצב שלי יותר קשה. הוא דוקא די רגיל לתקופה ולמצב. אני יוצאת מהבית רק לטייל עם אושר ולקניות וסידורים הכרחיים, אני לא הולכת לבלות כי אין לי כל כך כוח וכסף לבילויים, אני מבשלת ואופה לעצמי ולא יושבת בבתי קפה ומסעדות, וההבדל היחיד שהוא אולי משמעותי יותר זה שאני קונה הרבה פחות ספרים, אבל גם זה לא נורא, כי אני מקבלת במתנה ספרים מהבנות שלי ומהחברים. נדמה לי שהבנות שלי פחות אופטימיות ממני, למרות שהמצב שלהן כנראה יותר טוב משלי וגם הסיכויים שלהן שמצבן ישתפר הרבה יותר גדולים. אני ממש לא יודעת להסביר בהגיון למה אני אופטימית, למה אני לא מיואשת, ולמה אני בטוחה שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה עוד זמן רב, למרות שזה כאילו כנגד כל העובדות והסיכויים.
בכל מקרה אני סקרנית מאד לראות מה יקרה בשנה הקרובה, כי החיים הם מאד מעניינים.

יום שישי, 3 ביולי 2020

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן


ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מפרסמת להלן את חציו הראשון של תרגום סיפורו הלא גמור "בלומפלד, רווק זקן" ע"פ הכותרת שהעניק לו מכס ברוד. קפקא, כעולה מהרישום ביומנו, כינה את הסיפור "מעשה בכלב", אך בחרתי בכותרת של ברוד כדי שלא לבלבל עם סיפור אחר של קפקא "חקירותיו של כלב". קפקא אהב מאד כלבים וחיות בכלל, אך התקשה לגדל אותם, כך שבסיפורו הלא גמור של בלומפלד הכניס לא מעט מעצמו. למרבה הצער אפשר רק לנחש לאן התכוון לקחת את סיפורו של בלומפלד. ככל הנראה דיכאה אותו מאד כתיבת הסיפור, שהיה קרוב מאד לחייו, והעניק לנו עוד מטאפורה קפקאית לנוירוזה קשה. כמו ב"משפט" גם אצל "בלומפלד" הצרה נופלת על הגיבור בביתו, לייתר דיוק בחדרו השכור, ואת הסיפור מניעה קודם כל הבושה, הבושה שהיא פרי הצורך הדוחק לשמור על כבודך הרמוס בפני זולתך בכל מצב, וכפי שמסתיים "המשפט" - הבושה היא זו שתישאר אחריך.

על מצב רוחו של קפקא בעת כתיבת הסיפור מעידים רישומי יומנו

ביום ה-9 בפברואר 1915 כותב פרנץ קפקא ביומנו:
"אתמול והיום כתבתי מעט. מעשה בכלב.
כעת קראתי את ההתחלה. היא מכוערת וגורמת כאבי ראש. בניגוד לכל אמת היא רעה, פדנטית, מכנית, דג שעדיין נושם בקושי על הגדה החולית...
סופסוף שכרתי חדר באותו בית ברחוב בילק.

10 בפברואר. ערב ראשון. השכן משוחח שעות עם בעלת הבית. שניהם מדברים בלחש, את בעלת הבית כמעט אין שומעין, לכן זה מרגיז עוד יותר. הכתיבה שבמשך יומיים התקדמה נפסקה, מי יודע לכמה זמן. יאוש גמור. האם זה כך בכל דירה? האם מצפה לי מצוקה מגוחכת כזאת וללא ספק קטלנית אצל כל בעלת בית, בכל עיר? שני החדרים של המורה שלי במנזר. אבל זה טפשי, מיד להתייאש. עדיף לחפש אמצעי – עד כדי כך – לא, זה לא נגד אופיי, עוד יש בי יהדות נוקשה מעט, רק שלרוב היא פועלת הפוך.

15 בפברואר. הכל תקוע. חלוקת זמן גרועה, לא סדירה. הדירה מקלקלת לי הכל. היום שוב שמעתי את שיעור הצרפתית של בתה של בעלת הבית.

16 בפברואר. לא מוצא את עצמי. כאילו כל מה שהיה לי חומק ממני, ושאם זה יחזור חזרה זה לא יספיק לי.

22 בפברואר. אי יכולת בכל מובן ולחלוטין.

25 בפברואר. לאחר ימים של כאבי ראש בלתי פוסקים סופסוף חופשי ובטוח יותר. לו הייתי זר שמתבונן בי ובמהלך חיי, הייתי חייב לומר, שהכל יסתיים ללא כל תועלת, יתכלה בספק אינסופי, יצירתי רק בעינוי עצמי. אבל כמי שנוטל חלק בדבר עודי מקווה."

והנה תרגום חציו הראשון של הסיפור הלא גמור, שאת חציו השני אפרסם בקרוב.
  

פרנץ קפקא / בלומפלד, רווק זקן

בלומפלד, רווק זקן, עלה בערב לדירתו, מה שדרש מאמץ, כי הוא גר בקומה הששית. במשך העלייה למעלה הוא חשב, כמו לעתים קרובות בזמן האחרון, שהחיים האלה בבדידות מוחלטת הינם באמת מעיקים: שהוא חייב לטפס כעת את שש הקומות האלה ממש בחשאי, כדי להגיע למעלה לחדרו הריק, ושם שוב ממש בחשאי להחליף לכתונת שינה, לפטם את המקטרת, לקרוא מעט בכתב העת הצרפתי, שעליו הוא מנוי כבר שנים, ותוך כדי כך ללגום מליקר הדובדבנים שהכין בעצמו, ולבסוף לאחר מחצית השעה לעלות על משכבו, לא לפני שייאלץ לסדר לגמרי מחדש את המצעים, שהמשרתת האטומה לכל תוכחה, השליכה תמיד על פי מצב-רוחה. בלומפלד היה מברך על כל מלווה, על כל צופה בפעילויות אלה. הוא כבר שקל, האם לא כדאי לקנות לעצמו כלב קטן. חיה כזו היא משעשעת ולפני הכל אסירת-תודה ונאמנה. לאחד מעמיתיו של בלומפלד יש כלב כזה: הוא איננו מתחבר לאיש מלבד אדונו, ואם לא ראה אותו כמה רגעים, הוא מיד מקבל אותו בנביחות רמות, שבהן הוא רוצה בבירור לבטא את שמחתו על כך ששוב מצא את אדונו, אותו מיטיב יוצא מן הכלל. אמנם לכלב יש גם חסרונות: אפילו אם שומרים על נקיונו, הוא מלכלך את החדר. זה לגמרי בלתי נמנע. אי אפשר לרחוץ אותו כל פעם במים חמים לפני שמניחים לו להיכנס לחדר, גם בריאותו לא תסבול זאת. אבל לכלוך בחדרו בלומפלד איננו סובל, נקיון חדרו הוא חיוני עבורו. כמה פעמים בשבוע הוא רב עם המשרתת שלמרבה הצער איננה מקפידה בעניין זה. מכיוון שהיא כבדת שמיעה, הוא נוהג למשוך אותה בזרועה לאותם מקומות בחדר שמצא רבב בנקיונם. עם הקפדה זו הוא הגיע לכך, שהסדר בחדרו תואם בקירוב את משאלתו. אבל עם הכנסת כלב הוא יביא לחדרו מרצונו החופשי בדיוק את אותו לכלוך שעד כה נשמר ממנו בקפידה. פרעושים, מלוויהם הקבועים של הכלבים, יופיעו. אבל אם יהיו שם פרעושים, לא ירחק גם הרגע, שבו יניח בלומפלד את חדרו הנוח לכלב ויחפש לו חדר אחר. אבל לכלוך הוא רק חיסרון אחד של הכלב. כלבים גם נהיים חולים, ואף אחד לא מבין מחלות של כלבים. אז קורסת החיה הזו בפינה או צולעת סביב, מייללת, מכעכעת, מתענה בכאב כלשהו. עוטפים אותה בשמיכה, שורקים לה משהו, דוחפים לה חלב, בקיצור, מטפלים בה בתקוה, שזה, כפי שיכול להיות, רק כאב חולף, אבל זו יכולה להיות מחלה רצינית, דוחה ומדבקת. ואפילו אם הכלב נשאר בריא, בכל זאת הוא יזדקן מאוחר יותר, ולא היו מסוגלים להחליט למסור את החיה הנאמנה בזמן, ואז מגיע הזמן, שמעיניה הדומעות של החיה נשקף גילך שלך. אז חייבים להתענות עם החיה העיוורת למחצה, חלושת הריאות, שמרוב שומן בקושי זזה, וכך לשלם ביוקר על השמחות שהכלב הביא קודם לכן. עד כמה שבלומפלד היה שמח שיהיה לו כעת כלב, הוא מעדיף לטפס עוד שלושים שנה את המדרגות לבדו, מאשר שמאוחר יותר יעיק עליו כלב כזה, שייאנח בקול רם יותר משלו, כאשר יגרור עצמו לצדו ממדרגה למדרגה.
אז בלומפלד יישאר בכל זאת לבדו. הוא חסר את תאוותיה של בתולה זקנה שרוצה בקרבתה ישות חיה כלשהי שתלויה בה, שתוכל להגן עליה, לנהוג בה ברוך ולטפל בה, שלמטרה זו יספיק לה חתול, ציפור כנרית או אפילו דג זהב. ואם זה איננו אפשרי, היא תשמח אפילו בפרחים לפני חלונה. בלומפלד לעומת זאת רוצה בן-לוויה, חיה, שאיננו צריך לטפל בה הרבה, שבעיטה מזדמנת לא תזיק לה, שבמקרה הצורך תוכל ללון גם ברחוב, אבל שכאשר בלומפלד כמה לכך, תעמוד לרשותו מיד עם נביחות, קפיצות וליקוקי ידיים. משהו כזה רוצה בלומפלד, אך כפי שהוא רואה, איננו יכול שיהיה לו בלא חסרונות גדולים מדי, אז הוא מוותר על זה, אבל בהתאם לאופיו, מדי פעם בפעם, למשל בערב הזה, הוא שוב חוזר לאותן מחשבות.
כאשר הוא למעלה לפני דלת חדרו מוציא מכיסו את המפתח, מושך את תשומת לבו רחש שעולה מחדרו. רחש מוזר מטרטר, אבל מאד קצבי, מאד סדיר. מכיוון שבלומפלד בדיוק חשב על כלב, זה מזכיר לו את הרעש שמפיקות כפות רגליו של כלב, שמכות על הרצפה לחילופין. אבל כפות אינן מטרטרות, אלה אינן כפות של כלב. הוא פותח בבהילות את הדלת ומדליק את החשמל. למראה זה הוא לא היה מוכן. זהו מעשה קסמים: שני כדורי צלולואיד לבנים קטנים מפוספסים בכחול קופצים על הפרקט זה לצד זה מעלה ומטה. כשהאחד מכה ברצפה, האחר קופץ לגובה, והם ממשיכים במשחקם מבלי להתייגע. פעם בגימנסיה ראה בלומפלד בניסוי חשמלי ידוע כדורים קטנים קופצים באופן דומה, אבל אלה כדורים גדולים יחסית, קופצים בחלל החדר ושום ניסוי חשמלי איננו נערך. בלומפלד מתכופף אליהם מטה כדי לראותם טוב יותר. אלה ללא ספק כדורים רגילים, הם מכילים כנראה בתוכם כדורים קטנים יותר, והללו יוצרים את הרעש המטרטר. בלומפלד ממשש באוויר כדי לוודא שאינם תלויים על חוטים כלשהם, לא, הם נעים לגמרי בכוחות עצמם. חבל שבלומפלד איננו ילד קטן. שני כדורים כאלה יכלו להיות עבורו הפתעה משמחת, בעוד שכעת כל זה עושה עליו רושם לא נעים. אבל אין זה לגמרי חסר ערך, לחיות רק בסתר כרווק שאין משגיחים בו. כעת מישהו, לא משנה מי, חשף את סודו, ושלח אליו הנה את שני הכדורים הקומיים האלה.
הוא רוצה לתפוס אחד, אבל הם חומקים מפניו ומושכים אותו אחריהם אל החדר. זה טפשי מדי, הוא חושב, לרוץ אחרי הכדורים, נשאר לעמוד ומסתכל עליהם, איך הם, מכיוון שנראה שזנח את המרדף אחריהם, נשארים גם כן באותו המקום. אני בכל זאת אנסה לתפוס אותם, הוא חושב אז שוב וממהר אליהם. מיד הם נמלטים, אבל בלומפלד דוחק אותם ברגליו לאחת מפינות החדר, ולפני המזוודה שעומדת שם, הוא מצליח לתפוס כדור אחד. זה כדור קטן וקריר שמסתובב בכף ידו, בבירור להוט לחמוק ממנו. וגם הכדור השני, כשהוא רואה את מצוקת חברו, קופץ גבוה יתר מקודם ומאריך את קפיצותיו, עד שהוא נוגע בידו של בלומפלד. הוא מכה ביד, מכה בקפיצות יותר ויותר מהירות, משנה את נקודות ההתקפה, ואז, מכיוון שאיננו מצליח לכוון כנגד היד שמקיפה לגמרי את הכדור, הוא קופץ גבוה יותר ורוצה כנראה להגיע לפניו של בלומפלד. בלומפלד יכול היה לתפוס גם את הכדור השני ולנעול את שניהם במקום כלשהו, אבל כרגע זה נראה לו משפיל, לנקוט אמצעים שכאלה נגד שני כדורים קטנים. זו גם הנאה להחזיק בשני כדורים כאלה, וגם הם במהרה יתעייפו, יתגלגלו מתחת לארון ויתנו לו מנוחה. למרות המחשבה הזו זורק בלומפלד בסוג של זעם את הכדור ארצה, זה פלא שמעטה הצלולואיד החלש, הכמעט שקוף, איננו נשבר מכך. ללא שהות חוזרים הכדורים לקפיצותיהם הנמוכות הקודמות זה כנגד זה.
בלומפלד מתפשט בשלווה, מסדר את הבגדים בארון, הוא תמיד דואג לבדוק בדיוק, אם המשרתת השאירה הכל מסודר. פעם או פעמיים הוא מביט מעבר לכתפו בכדורים, שנראה שאפילו כשאינו רודף אחריהם הם רודפים אחריו: הם נעים בעקבותיו וקופצים כעת מעט מאחוריו. בלומפלד לובש את כתונת השינה ורוצה להגיע לקיר שממול, כדי לקחת את אחת המקטרות שתלויות שם על כוננית. מבלי להתכוון הוא מכה, לפני שהוא מסתובב, באחת הרגליים לאחור, אבל הכדורים יודעים לחמוק ואינם נפגעים. כשהוא הולך כעת למקטרת, הכדורים נצמדים אליו מיד. הוא נשרך בנעלי הבית, צועד צעדים בלתי סדירים, אך בכל זאת, כמעט ללא שהות, בעקבות כל צעד מצעדיו מכים הכדורים. הם צועדים יחד עמו. בלומפלד מסתובב לפתע, כדי לראות איך הכדורים יתמודדו עם זה. אך בקושי הוא הסתובב וכבר שרטטו הכדורים חצי מעגל ושוב היו מאחוריו, והדבר חזר על עצמו בכל פעם שהסתובב. כמלווים הכפופים למרותו, הם ניסו להימנע מלהימצא לפני בלומפלד. עד כה הם העזו רק להתייצב סביבו, אבל כעת כבר נכנסו לתפקידם.
עד כה תמיד בחר בלומפלד, בכל המקרים יוצאי הדופן, כאשר כוחו לא הספיק לו כדי לשלוט במצב, להעמיד פנים שלא הבחין בדבר. לעתים קרובות זה עזר ולרוב לפחות שיפר את המצב. לכן התנהג כך גם כעת, עמד לפני מתלה המקטרות, בחר בשפתיים מופשלות באחת המקטרות, פיטם אותה ביסודיות מיוחדת משקית הטבק שעמדה מוכנה, והניח לכדורים לקפץ את קפיצותיהם מאחוריו מבלי שהשגיח בהם. רק ללכת לשולחן הוא התמהמה. לשמוע את הקצב האחיד של הקפיצות ושל צעדיו שלו כמעט ציער אותו. כך הוא עמד, פיטם את המקטרת זמן רב מהדרוש ובחן את המרחק שמפריד בינו לבין השולחן. לבסוף הוא גבר על חולשתו וגמא את המרחק בכאלה רקיעות רגליים, שכלל לא שמע את הכדורים. כאשר התיישב, הם שוב קיפצו ברעש מאחורי כורסתו כמקודם.        
מעל השולחן הותקן על הקיר במרחק אחיזה קרש, שעליו עומד בקבוק ליקר הדובדבנים, מוקף כוסיות קטנות. לידו מונחת ערימת גליונות של כתב העת הצרפתי (בדיוק היום הגיע גליון חדש ובלומפלד מוריד אותו. מהליקר הוא שוכח לגמרי. יש לו אפילו הרגשה, כאילו היום איננו מניח לעצמו להימנע מעיסוקיו השגרתיים רק כדי להתנחם, גם אין לו צורך ממשי לקרוא. הוא פותח את הגיליון, בניגוד להרגלו להפוך בקפידה דף אחר דף, במקום אקראי, ומוצא שם תמונה גדולה. הוא מכריח את עצמו להתבונן בה בעיון. היא מציגה מפגש בין הצאר הרוסי לנשיא צרפת. המפגש מתקיים על ספינה. מסביב עד האופק ישנן ספינות רבות נוספות, עשן ארובותיהן מתפוגג בשמיים הבהירים. שניהם, הצאר הרוסי ונשיא צרפת ממהרים זה לקראת זה בצעדים ארוכים ותופסים זה את זה בדיוק ביד. מאחורי הצאר כמו גם מאחורי הנשיא עומדים שני אדונים. לעומת הפנים השמחות של הצאר ושל הנשיא, פניהם של המלווים מאד רציניות, מבטיה של כל פמליה נשואים אל אדוניה. עמוק יותר למטה – האירוע מתרחש על הסיפון העליון – עומדות חתוכות בשולי התמונה שורות ארוכות של מלחים מריעים. אט אט מתבונן בלומפלד בתמונה ביתר הזדהות. ואז מרחיק אותה מעט ומסתכל בה בעיניים ממצמצות. תמיד היה לו רגש לסצנות נהדרות כאלה. שהדמויות הראשיות לוחצות זו לזו ידיים ללא כל מבוכה, בלבביות ובקלילות, הוא מוצא כמאד נאמן למציאות. ובאותה מידה נכון שהמלווים – כמובן אדונים נכבדים מאד, ששמותיהם מצוינים למטה, משמרים בהתנהגותם את רצינות הרגע ההסטורי.)
ובמקום להוריד למטה את כל מה שהוא צריך, עומד בלומפלד ללא נוע ומביט בראש המקטרת שטרם הוצתה. הוא אורב. לפתע, באופן לגמרי בלתי צפוי, מפשיר קפאונו והוא מסתובב בתנופה יחד עם הכורסה. אבל גם הכדורים דרוכים בהתאם, או מצייתים ללא מחשבה לחוק המושל בהם, בה בעת עם סיבובו של בלומפלד משנים גם הם את מקומם ומתחבאים מאחורי גבו. כעת יושב בלומפלד עם הגב לשולחן, המקטרת הקרה בידו. הכדורים מקפצים כעת מתחת לשולחן, ומכיוון שיש שם שטיח, בקושי אפשר לשמוע אותם. זה יתרון גדול: יש רק רעשים עמומים לגמרי חלשים. צריך להיות מאד קשוב, כדי לקלוט אותם עדיין בחוש השמיעה. בלומפלד אכן מאד קשוב ושומע אותם במדויק. אבל רק כעת זה כך, עוד מעט קט הוא כנראה לא ישמע אותם כלל. זה שעל שטיח בקושי אפשר להבחין בהם, נראה לבלומפלד כחולשה גדולה של הכדורים. צריך רק לדחוף מתחתיהם שטיח, או עדיף שני שטיחים, והם כמעט חסרי אונים. אמנם רק לזמן קצוב, ומלבד זאת, כבר לעצם קיומם יש כוח מסוים.
כעת יכול היה בלומפלד להפיק תועלת מכלב. כלב צעיר, חית פרא, יכלה לחסל את הכדורים מיד: הוא מדמיין לעצמו כיצד הכלב הזה בכפותיו רודף אחריהם, כיצד הוא מגרש אותם ממקומותיהם, כיצד הוא צד אותם ברחבי החדר ולבסוף הם מסיימים בין שיניו. בקלות ייתכן, שבלומפלד יביא בקרוב כלב.
בינתיים צריכים הכדורים לפחד רק מבלומפלד. וכעת אין לו שום חשק לנפץ אותם, אולי חסר לו גם כוח ההחלטה לכך. הוא חוזר בערב עייף מן העבודה ועכשיו, כשהוא זקוק למנוחה, ציפתה לו ההפתעה הזו. רק כעת הוא חש, עד כמה הוא עייף. הוא בוודאי ינפץ את הכדורים, ואפילו בזמן הקרוב ביותר, אבל בינתיים וכנראה רק למחרת. כאשר מסתכלים על הכל ללא פניות, הרי הכדורים מתנהגים די בצניעות. הם יכלו למשל מעת לעת לקפוץ קדימה, להראות את עצמם ושוב לחזור למקומם, או יכלו לקפוץ גבוה, כדי להכות על השולחן, ולפצות את עצמם על העמעום שמעמעם את קולם השטיח. אבל את זאת אינם עושים. הם אינם רוצים לעצבן את בלומפלד שלא לצורך. הם בבירור מגבילים את עצמם רק למה שנחוץ ללא תנאי.
אמנם די גם בנחוץ הזה, כדי לקלקל לבלומפלד את השהות ליד השולחן. הוא יושב שם רק כמה דקות וכבר חושב ללכת לישון. אחת הסיבות לכך היא שאיננו יכול לעשן כאן, כי הניח את הגפרורים על שולחן הלילה. הוא צריך איפוא להביא את הגפרורים האלה, אבל אם הוא ליד שולחן הלילה, כבר עדיף להישאר שם ולשכב. יש לו כאן גם כוונה נסתרת, כלומר הוא מאמין, שהכדורים, בשגעונם העיוור, להיות תמיד מאחוריו, יקפצו על המיטה, ושכאשר הוא ישכב, מרצונו או שלא מרצונו, הוא ימחץ אותם שם. את הטענה, שאולי גם שברי הכדורים יוכלו לקפוץ, הוא דוחה. גם לבלתי רגיל צריכים להיות גבולות. כדורים שלמים קופצים גם בדרך כלל, אם כי לא בלי הרף. שברי כדורים לעומת זאת אינם קופצים לעולם, ולכן גם כאן לא יקפצו.
"אוף" הוא קרא תוך כדי מחשבה זו כמעט בזדון וצעד עם הכדורים מאחוריו אל המיטה. נראה שתקוותו התממשה, כאשר הוא בכוונה נעמד ליד המיטה, קפץ מיד אחד הכדורים למעלה אל המיטה. לעומת זאת קרה הבלתי צפוי, שהכדור השני התגלגל אל מתחת למיטה. על האפשרות שהכדורים יוכלו לקפוץ גם מתחת למיטה, בלומפלד כלל לא חשב. הוא התרגז על הכדור האחד, למרות שחש כמה זה איננו צודק, כי על ידי הקפיצה מתחת למיטה מִלֵא הכדור את משימתו אולי עוד יותר מאשר הכדור שעל המיטה. עכשיו הכל תלוי על איזה מקום יחליטו הכדורים, כי בלומפלד לא האמין שהם יכולים לפעול זמן רב בנפרד. ובאמת תוך רגע קפץ גם הכדור השני על המיטה. כעת הם בידי, חושב בלומפלד, לוהט מרוב שמחה, וקורע את כתונת השינה מגופו, כדי להטיל את עצמו למיטה. אבל בדיוק קופץ הכדור הזהה שוב מתחת למיטה. מאוכזב לאין קץ בלומפלד ממש קורס במיטה. הכדור עלה כנראה למעלה רק כדי להסתכל סביב, וזה לא מצא חן בעיניו, וכעת הולך בעקבותיו גם השני ונשאר כמובן למטה, כי למטה טוב יותר. כעת יהיה לי את המתופפים האלה כל הלילה, חושב בלומפלד, נושך את השפתיים ומהנהן בראשו.
הוא עצוב מבלי לדעת בעצם, במה יכולים הכדורים להזיק לו בלילה. שנתו מצוינת, הוא יתגבר בקלות על הרעש הקל. כדי להיות לגמרי בטוח בכך, הוא דוחף מתחתיהם, בהתאם לניסיון שרכש, שני שטיחים. זה כאילו היה לו כלב קטן, שהוא רוצה להציע לו מצע רך. ומכיוון שגם הכדורים עייפים ומנומנמים כביכול, קפיצותיהם נמוכות ואיטיות יותר מאשר קודם לכן. כאשר בלומפלד כורע לפני המיטה ומאיר תחתיה במנורת הלילה, הוא מאמין לעתים שהכדורים יישארו לשכב לנצח על השטיחים, כה חלש הם נופלים, כה לאט הם מתגלגלים מעט. אמנם אז הם מתרוממים שוב בהתאם לחובתם. אבל בקלות ייתכן שבלומפלד, כשיביט בבוקר תחת המיטה, ימצא שם שני כדורי ילדים שקטים ובלתי מזיקים.
אבל נראה שאינם יכולים להמשיך את קפיצותיהם עד הבוקר, כי כבר כשבלומפלד נשכב במיטה, הוא כלל איננו שומע אותם עוד. הוא מתאמץ לשמוע משהו, מאזין רכון קדימה מהמיטה – אין קול. השטיחים אינם יכולים לפעול כה חזק, ההסבר היחיד הוא, שהכדורים אינם קופצים עוד. או שהשטיחים הרכים אינם מעניקים להם דחיפה מספקת, ולכן בינתיים ויתרו על הקפיצה, או מה שסביר יותר, שלעולם לא יקפצו עוד. בלומפלד יכול היה לקום ולהסתכל, מה בעצם קורה, אבל בשמחתו על כך, שסופסוף יש שקט, הוא מעדיף להישאר לשכב. הוא איננו רוצה להתייחס לכדורים שנרגעו אפילו במבטים. אפילו על העישון הוא מוותר ברצון, מסתובב על צדו ונרדם מיד.
אך הוא איננו נשאר שליו: כמו תמיד, שנתו גם כעת נעדרת חלומות, אך מאד לא שְׁלֵווה. פעמים אינספור במשך הלילה הוא נחרד מכך שנדמה לו שמישהו מקיש בדלת. הוא יודע בוודאות שאיש איננו מקיש בדלת, מי רוצה להקיש בדלת בלילה, ועוד על דלתו שלו, של רווק בודד. אבל למרות שהוא יודע זאת בוודאות, הוא מתרומם שוב ושוב ומביט מבט ארוך ומתוח בדלת, פיו פתוח, עיניו קרועות, וקווצות שערו מִטַּלטלות על מצחו הלח. הוא מנסה לספור, באיזו תדירות הוא מתעורר, אבל חסר הכרה מהמספרים המפלצתיים שיוצאים לו, שוב נופלת עליו תרדמה. נדמה לו שהוא יודע מנין מגיעות הנקישות, הן לא ננקשות על הדלת, אלא במקום לגמרי אחר, אבל מבולבל משינה הוא איננו יכול לזכור, על מה מבוססות השערותיו. הוא יודע רק שהרבה מכות זעירות גועליות מתקבצות יחד, לפני שהן מסתכמות בנקישה חזקה וגדולה. הוא היה רוצה לסבול את כל הגועל של המכות הקטנות, לו יכול היה להימנע מן הנקישות, אבל מסיבה כלשהי זה מאוחר מדי, הוא לא יכול להתערב כאן, הוא באיחור, אין לו כלל מלים, פיו נפתח רק לפיהוקים אלמים, ובזעמו על כך הוא מכה את פניו בכרים. כך עובר הלילה.
בבוקר מעירה אותו נקישת המשרתת. באנחת רווחה הוא מברך על הנקישה העדינה, שתמיד התלונן שקשה לו לשמוע אותה, ורוצה כבר לקרוא "כנסי", כשהוא שומע עוד נקישה קצבית, אמנם חלשה, אבל לוחמנית. אלה הכדורים תחת המיטה. האם הם התעוררו? האם בניגוד אליו אספו במשך הלילה כוחות חדשים? "רגע" קורא בלומפלד למשרתת, קופץ מן המיטה, אבל ביתר זהירות, כדי שיעצור את הכדורים בגבו, משליך את עצמו, כשגבו תמיד מופנה אליהם, לרצפה, מביט כשראשו מסתובב אל הכדורים, וכמעט רוצה לקלל. כמו ילדים שבלילה משליכים מעליהם את השמיכות המכבידות, דחפו הכדורים כנראה במשך כל הלילה בפרפורים קטנים את השטיחים כה רחוק מתחת למיטה, כך ששוב היה מתחתיהם הפרקט החשוף, והם יכלו להרעיש. "עלו חזרה על השטיח" אמר בלומפלד בפרצוף כועס, ורק כשהכדורים הודות לשטיחים שוב השתתקו, הוא קרא למשרתת להיכנס. כאשר אשה שמנה ומטומטמת זו, שתמיד מהלכת זקופה, מניחה את ארוחת-הבוקר על השולחן, ועושה את עבודות השירות הנחוצות, עומד בלומפלד ללא נוע בכתונת הלילה ליד מיטתו, כדי להחזיק את הכדורים למטה. הוא מלווה במבטיו את המשרתת כדי לבדוק אם היא מבחינה במשהו. בהתחשב בשמיעתה הכבדה זה מאד בלתי סביר, ובלומפלד מייחס זאת לעצבנות היתרה שלו עקב השינה הגרועה, שנדמה לו שהמשרתת פה ושם נעצרת, נאחזת ברהיט כלשהו, ומאזינה בגבות מורמות. הוא היה בר-מזל לו יכול היה לגרום למשרתת לזרז מעט את עבודתה, אבל היא כמעט איטית יותר מתמיד. בכבדות היא מרימה את בגדיו ומגפיו של בלומפלד ונושאת אותם למבואה. זמן רב איננה חוזרת, חדגוניות ומבודדות נשמעות דפיקותיה, כשהיא מטפלת בחוץ בבגדים. ובמשך כל הזמן הזה אנוס בלומפלד להמתין בסבלנות על המיטה. אסור לו לזוז, אם איננו רוצה שהכדורים יבואו אחריו. הוא חייב להניח לקפה, שהוא היה כל כך רוצה לשתותו חם, להתקרר, ואיננו יכול לעשות דבר מלבד לבהות בוילון המורד על חלונו, שמאחוריו עולה יום קודר. לבסוף מסיימת המשרתת את עבודתה, מאחלת בוקר טוב ורוצה כבר ללכת. אבל לפני שהיא מתרחקת סופית, היא נשארת עדיין לעמוד ליד הדלת, מניעה מעט את שפתיה ושולחת אל בלומפלד מבטים ארוכים. בלומפלד רוצה לקרוא אותה לסדר, שתלך סופסוף. הכי בלומפלד היה רוצה לעקור את הדלת ולצעוק אחריה איזו אשה טפשה, זקנה ומטומטמת היא. אבל כשהוא חושב על כך, מה יש לו לטעון נגדה, הוא מוצא רק את דבר ההבל שהיא ללא ספק לא הבחינה בדבר, ובכל זאת רצתה ליצור רושם כאילו הבחינה במשהו. כמה מבולבלות מחשבותיו! ורק בגלל לילה של שינה גרועה! לשינה הגרועה הוא מוצא הסבר קטן בכך, שאתמול בערב סטה ממנהגיו, לא עישן ולא שתה. כאשר אינני מעשן ואינני שותה – זאת המסקנה הסופית של הרהורו – אני ישן גרוע.
מכאן ואילך הוא יקפיד יותר לדאוג לעצמו, והוא מתחיל בכך שמתיבת העזרה הראשונה שלו, שתלויה על שולחן הלילה, הוא לוקח צמר-גפן ןתוקע באוזניו שני כדורי צמר-גפן. כעת הוא קם וצועד צעד לניסיון. הכדורים אמנם באים בעקבותיו, אך הוא בקושי שומע אותם. עוד דחיפה של צמר-גפן הופכת אותם לבלתי נשמעים כלל. בלומפלד צועד עוד כמה צעדים, זה קורה בלי אי-נעימות מיוחדת. כל אחד לעצמו, בלומפלד כמו גם הכדורים, יש אמנם קשר ביניהם, אך הם אינם מפריעים לו והוא אינו מפריע להם. רק פעם כשבלומפלד מסתובב מהר יותר, ואחד הכדורים איננו מסוגל לבצע את התנועה הנגדית מספיק מהר, בלומפלד נתקל בו בברכו. זו התקרית היחידה. חוץ ממנה שותה בלומפלד את הקפה בשלווה. הוא רעב כאילו בלילה לא ישן, אלא גמא דרך ארוכה. הוא מתרחץ במים קרים, מאד מרעננים, ומתלבש. עד כה לא הפשיל את הוילונות, אלא מתוך זהירות העדיף להישאר באפלולית למחצה. הוא לא צריך ששום עין זרה תצפה בכדורים. אבל כעת, כשהוא מוכן לצאת, הוא צריך לדאוג איכשהו לכדורים למקרה שיעזו – הוא לא מאמין שיעזו – לעקוב אחריו גם ברחוב. לכך יש לו רעיון טוב: הוא פותח את ארון הבגדים הגדול ועומד עם הגב אליו. כאילו יש לכדורים מושג מה כוונתו, הם נזהרים מפנים הארון, מנצלים כל מקום שנותר בין בלומפלד לבין הארון, קופצים, אם אין ברירה אחרת, לרגע לתוך הארון, אבל נמלטים מיד החוצה מהחשכה. להביאם פנימה יותר, מעבר לקצה הארון, אי אפשר כלל. הם היו מעדיפים להפר את חובתם ולהתייצב לצדו של בלומפלד, אבל תחבולותיהם הקטנות אינן יכולות לעזור להם, כי כעת עולה בלומפלד עצמו לארון כשגבו פנימה, והם אנוסים לבוא בעקבותיו. בכך נגזר גורלם, כי על רצפת הארון מונחים חפצים קטנים שונים, כמו מגפיים, קופסאות, מזוודה קטנה, שכולם אמנם – כעת בלומפלד מצטער על כך – מסודרים למופת, אבל בכל זאת מאד מגבילים את הכדורים. וכאשר כעת בלומפלד, שבינתיים כמעט סגר את דלת הארון, בקפיצה גדולה, שכמותה לא קפץ כבר שנים, יוצא מהארון, טורק את הדלת ומסובב את המפתח – הכדורים נעולים. ובכן זה הצליח, חושב בלומפלד ומוחה את הזיעה מפניו. איך הכדורים מרעישים בארון! עושה רושם כאילו הם מיואשים. בלומפלד לעומת זאת מאד מרוצה. הוא עוזב את החדר וכבר המסדרון השומם משפיע עליו לטובה. הוא משחרר את אוזניו מצמר-הגפן ורחשי הבניין המתעורר מקסימים אותו. רק אנשים מעטים נראים. עדיין מאד מוקדם.         

יום שלישי, 30 ביוני 2020

ברכה ליום הנישואים


לניצן וגיא היקרים
ביום נישואיכם העשירי
אמא האוהבת
לכם ברכה כותבת:

שתתענגו כל בוקר
על כוס קפה ביחד
ותיהנו כל ערב
להתכרבל בנחת

ואל תקחו ללב
אם ילד קצת שובב
שבר ת'טלויזיה
כשהעיף קבקב.

כי העיקר זה הבריאות
והשמחה בלב
ולהנות ביחד
בלי צער וכאב.

ואם דבר מה נשבר
זיכרו שהעיקר
שהלב נשאר שלם
ובזאת נתנחם.

ורק אהבה ושמחה ונחת ואושר עד מאה ועשרים

יום שבת, 27 ביוני 2020

תחקיר עובדה על מאיר כהן



המגיבים שתקפו את התחקיר של "עובדה" על מאיר כהן, לבד מהתקפות אישיות על אילנה דיין - שהזכירו את תגובתה הבלתי נשכחת של משפחת נתניהו לתחקיר עובדה על שרה נתניהו – התמקדו בטענה שלא נראתה בכתבה שום מתלוננת. זה כמובן ספין, ולא רק משום שהטענה חזרה אצל כמה וכמה מהמגינים על מאיר כהן ונשמעה מתוזמרת ומתואמת מטעם יחצ"ן כלשהו, אלא מפני שהמעשים המגונים לכאורה של מאיר כהן היו רק הרקע לכתבת עובדה, שבמרכזה עמד עניין אחר לגמרי: במרכז התחקיר עמדה טענתו של דורון ביטון, שהיה בעבר יד ימינו של מאיר כהן בעת כהונתו כראש עיריית דימונה, שמאיר כהן הדיח עדים לעדות שקר נגד ביטון ולהעלמת ראיות לצדקתו, ושהרשעתו בבידוי ראיות וסחיטה ממאיר כהן הסתמכה על עדויות שקר ושיתוף פעולה של משטרת דימונה עם מאיר כהן. טענתו של דורון ביטון נתמכה בעדותה של רווית בן-ברוך, שהיתה בזמנו מזכירתו של מאיר כהן בהיותו ראש עיריית דימונה, שהודתה למצלמה שהעידה במשפטו של ביטון עדות שקר, כביכול מעולם לא שמעה מחברתה שמאיר כהן נישק אותה בכוח, בעוד שהאמת היתה ששמעה מחברתה הנסערת את הדברים באותו יום עצמו שבו קרו. עדות נוספת שנשמעה בכתבה היתה זו של קצין משטרה שניהל חקירה בתלונתו של מאיר כהן על מעשה סחיטה נגדו, שכאשר החקירה התפתחה שלא כצפוי, והמשטרה ביקשה לחקור את הנשים שמאיר כהן האשים בטוויית עלילות שוא נגדו, התקבלה הוראה מגבוה להפסיק את החקירה. לא היתה לנו מתלוננת כי במרכז התחקיר עמד דוקא מתלונן, והוא בהחלט התראיין וסיפר את סיפורו, שלפחות אצלי עורר יותר אמון מתגובותיהם של מאיר כהן וחבריו, וכאמור היתה גם עדות מכרעת של מזכירתו של כהן באותם ימים שהודתה בעדות שקר בבית המשפט. לו סיפרה רווית בן-ברוך בבית המשפט את האמת, ספק אם ביטון היה מורשע ונשלח לכלא. לכן החזרה של מאיר כהן על כך שביטון הוא "עבריין מורשע" עוררה בי עוד פחות אמון כלפי מאיר כהן, כי דורון ביטון לא הורשע בעבירה לפני תלונתו של מאיר כהן עליו וגם לא הורשע בעבירה כלשהי לאחריה. למעשה דורון ביטון כלל לא הורשע בהליך משפטי רגיל אלא הסכים להודות בעבירה שלטענתו לא ביצע בעסקת טיעון, מכיוון שנשבר נפשית מעדויות השקר נגדו ומתחושת הבדידות וחוסר האונים. דורון ביטון הורשע איפוא, על פי הודאתו בעסקת טיעון, בבידוי ראיות ובניסיון סחיטה ממאיר כהן על פי תלונתו של כהן ועל פי עדויות שנשמעו במשפט שלטענת עדה מרכזית במשפט היו עדויות שקר, שהעדים הודחו לכאורה לעדויות שקר אלה על ידי מאיר כהן ומקורביו, ובין השאר הועלתה טענה שמאיר כהן שיחד במשרה בכירה בעירייה את אמה של המתלוננת שדורון ביטון הקליט – ואותה הקלטת, לדברי העבריין שלקח אותה מדורון ביטון, הושמדה מיד – כדי שהאם תשפיע על בתה לחזור מדבריה ולהעיד עדות שקר שביטון הדיח אותה להתלונן על מעשה מגונה שלא היה. בעיניי הגיוני יותר שראש עיר רב עוצמה בעירו, וגיסו של השר מאיר שטרית שאשתו נשמעה בתחקיר מאיימת על אילנה דיין איום שיכול להיות מוגדר לדעתי כניסיון סחיטה באיומים - מדיח עדים שהוא יכול גם לשחד וגם לפגוע בהם, ולכן יש סיבה להיענותם לשקר למענו, מאשר שעובד שפוטר וראש העיר עוין אותו ואין לו שום כוח ושום יכולת לשחד או להתנקם במישהו, מצליח להדיח אשה לעדות שקר שהותקפה על ידי ראש העיר. לדעתי מלכתחילה היה מקום לחשוד בתלונתו של מאיר כהן נגד דורון ביטון, אבל אולי זו לא חכמה שאני חושבת כך, כי אני כבר שמעתי את עדותה של רווית בן-ברוך שהודתה שהעידה עדות שקר שממנה עולה כמובן שגם המותקפת העידה עדות שקר בבית המשפט. רק השבוע כתבתי על אנשים שהורשעו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, בעבירת רצח, ונידונו למאסר עולם, על לא עוול בכפם, ואני מאמינה ברצונם הטוב של שופטים לעשות משפט צדק ואני עצמי זכיתי להגנה רבה מבתי משפט כשאנשים התנכלו לי שלא בצדק, אבל אני יודעת שהשופטים לא תמיד מצליחים לעשות צדק, כי להם עצמם לרוב אין מושג מה באמת קרה והם נאלצים להסתמך בהחלטותיהם על עדויות, ואם עדים מעידים עדויות שקר, השופטים מתקשים לעשות צדק, ועלולים לעשות לנאשמים עוול.

היה לי קל יותר להאמין בחפותו של מאיר כהן אילו אמרו חבריו שקשה להם עם הדברים ושהם מקווים שאינם אמת, או אם היו אומרים אפילו שלאור היכרותם עם מאיר כהן קשה להם להאמין בהאשמות נגדו. דווקא ההתגייסות המוחלטת להגן על מאיר כהן ולתקוף את אילנה דיין בהתקפות אישיות רק מערערת את האמון במליצי היושר האלה, שאינם יכולים לדעת אם מאיר כהן אומר אמת או לא כי הם לא היו שם, והייתי מצפה לפחות מחברי הכנסת של יש עתיד, ובמיוחד מיאיר לפיד, שיהיו קצת יותר זהירים ולא יישמעו כמו מיקי זוהר ודוד אמסלם כשהם מגינים על נתניהו. מי שמתיימר לדאוג לאזרחים צריך להתייחס בצורה זהירה יותר לאזרח שמתלונן שחבר כנסת עשה לו עוול נורא. לפחות הייתי מצפה לאמירה שצריך לבדוק ולברר את הדברים, ולא לפסילה על הסף של התחקיר. את יעקב פרי, בן-אדם שהיו לו כמה זכויות, העיף לפיד כהרף עין בגלל ששיקר לגבי שירותו הצבאי, שקר שלא הזיק לאיש ורק ייפה מעט את עברו בשירות קרבי שלא היה, ואפשר היה להתייחס אליו בסלחנות. אבל כאשר אדם שהורשע בפשע וישב בכלא מתלונן שהעלילו עליו עלילה והעידו נגדו עדויות שקר ששלחו אותו לכלא, יש מקום להתייחסות יותר רצינית מצד מי שמתיימר לכהן כראש ממשלה ולהיות טוב והגון יותר מראש הממשלה הנוכחי.

הרבה זמן כעסתי מאד על האופן המביש שבו העמיד בני גנץ את עצמו לבחירה כיושב ראש הכנסת במקום מאיר כהן בשירותו של בנימין נתניהו, אבל בדיעבד אני שמחה שמאיר כהן לא נבחר ליו"ר הכנסת. יריב לוין שנבחר במקומו הוא אמנם מקורבו של בנימין נתניהו והתקפותיו על בית המשפט העליון מקוממות, ובכל זאת אני שמחה שנבחר לראשות הכנסת אדם שהוא הגון ושיש לו אידיאולוגיה, שבכך הוא די חריג בכנסת שרוב חבריה מרוב המפלגות הם אופורטוניסטים גמורים שדואגים אך ורק לעצמם. כמו שאמרו חז"ל, לפעמים מתוך שאינו לשמה בא לשמה. וחשבתי גם על יאיר לפיד שעד כה דוקא הערכתי את תפקודו כראש האופוזיציה, אבל גם הוא מנהל את מפלגתו בצורה מגלומנית ובריונית, איננו מאפשר בחירות דמוקרטיות, כופה את עצמו כראש הרשימה כאילו היה מדובר בעסק פרטי ולא במפלגה פוליטית, ומסלק מן הסיעה בכנסת אנשים – ובמיוחד נשים - בעלי עמוד שדרה ודעות עצמאיות, בעלי השכלה ואישיות ואידיאולוגיה, כמו ד"ר עדי קול וד"ר עליזה לביא, ומביא במקומם אנשים חסרי עמוד שדרה שמוכנים לערוק ולתמוך בנתניהו כשהדבר משתלם להם, כפי שכבר קרה עם שלוש חברות כנסת של יש עתיד, שלפיד בחר לשבץ במפלגתו שבה הוא שליט יחיד ודיקטטורי. כדאי שלפיד יעשה חשבון נפש עם עצמו לגבי האנשים שהוא מדיח והאנשים שהוא ממנה, כי קשה לומר שההדחות שלו היו ראויות כפי שקשה לומר שהמינויים שלו היו מוצלחים לאור תוצאותיהם. אולי אני טועה, אבל תחושתי היא שגם התמיכה המוחלטת שלו במאיר כהן עוד תעלה לו ביוקר.




יום חמישי, 25 ביוני 2020

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10


אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 
פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.







פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.
 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.
בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.
ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.
היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.
אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      
ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 


פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.
לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.
דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד.        

          

יום ראשון, 21 ביוני 2020

הורשעו ברצח שלא ביצעו


הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.    

יום רביעי, 17 ביוני 2020

רופאים מסוכנים


בסוף השבוע קראתי במוסף "הארץ" תחקיר מזעזע של הילו גלזר על ניתוחים מיותרים שגרמו למטופלים נזקים בלתי הפיכים. אינני רוצה להתייחס לתוכן התחקיר שאני מקוה שהוא יקבל את ההתייחסות הראויה ממשרד הבריאות. אני רוצה לספר על דברים שהתחקיר הזכיר לי על רופאה גיניקולוגית שטיפלה בי לפני שנים, שכבר אז היא היתה זקנה ועכשיו בוודאי כבר איננה עובדת אם היא בכלל עוד בחיים. היא טיפלה בי הרבה שנים וחשבתי שהיא טיפלה בי היטב, אבל כשהגעתי בערך לאמצע שנות הארבעים שלי הרגשתי שמשהו חשוד בדברים שאמרה לי. היא התחילה לדחוק בי שאעבור איזה טיפול כירורגי בהרדמה כללית שהיא בעצמה לא הצליחה להסביר לי מדוע אני זקוקה לו. בעצם עוד קודם לכן היא רשמה לי הורמונים שלטענתה אשה בגילי היתה צריכה לקחת, וזרקתי את המרשם לפח, כי ידעתי שעודף הורמונים עלול לגרום סרטן, ובאמת כמה שנים לאחר מכן התפרסמו תוצאות מחקרים שהראו עלייה במקרי סרטן השד בגלל מתן הורמונים לנשים והפסיקו לתת לנשים הורמונים, מה שהביא לירידה במקרי סרטן השד. אני הייתי המומה מכל הסיפור הזה, כי הקשר בין הורמונים לסרטן היה ידוע כבר שנים רבות קודם לכן, ולא הבנתי איך רופאים רושמים לנשים הורמונים בלי שום סיבה אמיתית כשהם יודעים שחלקן תחלינה בסרטן כתוצאה מכך. אני לא התווכחתי עם הרופאה, רק זרקתי את המרשם של ההורמונים לפח, כמו שעשיתי כבר קודם לכן עם כל מיני כדורים שקיבלתי שלא הצלחתי להבין מדוע הם דרושים לי. הסיפור עם ההורמונים התחיל לערער את האמון שלי ברופאה וזה היה מזל, שנהייתי מאד חשדנית כלפיה, וכשהיא התחילה להמליץ לי לעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית סירבתי, והיא המשיכה להציע לי את הטיפול הזה לבעיות שונות שאין ביניהן קשר. למשל היתה לי ציסטה בשחלה אז היא טענה שאני חייבת לעבור את הטיפול הכירורגי הזה, והזכרתי לה שכבר היתה לי פעם ציסטה ואז היא רשמה לי שלושה חודשים גלולות והציסטה התמוססה ונעלמה, והיא אמרה שאכן זה יכול לעזור אבל בלי הטיפול הכירורגי הציסטה תחזור. בכל זאת התעקשתי שאני רוצה גלולות ולא ניתוח, והיא רשמה לי גלולות והבעיה נפתרה, ואז האמנתי לה עוד פחות, וזה היה מזל, כי אחר כך היו לי מיומות והיא התחילה לדחוק בי ממש שאעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית, כי אחרת יהיו לי שטפי דם איומים, ושאלתי מה הטיפול הכירורגי עושה, והיא לא ממש הצליחה להסביר לי, ואמרתי לה שלא נראה לי לעבור ניתוח בהרדמה כללית בלי שיש לי משהו באמת רציני ואז היא שאלה אותי בבוז: "מה הבעיה שלך עם הרדמה כללית?" ואז נזכרתי בוטרינר שניתח את הכלבה שלי וכששאלתי אותו לפני הניתוח אם יש סיכונים בניתוח הוא ענה לי: "וודאי שיש סיכונים בניתוח. אם רופא אומר לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג." אז הבנתי שזה המקרה שאני צריכה להתחיל לדאוג, מה גם שכדי להרגיע אותי כביכול הרופאה הסבירה לי שכדאי לי לבקש ניתוח במקום מסוים ששם היא בעצמה תבצע אותו, וזה ממש לא הרגיע אותי – לקחתי את המעטפה שהיא נתנה לי עם הפניה לניתוח, אני כבר לא זוכרת אם זרקתי אותה או סתם הנחתי אותה באיזשהו מקום, ויותר לא הלכתי לרופאה הזאת ובעצם המון שנים לא הלכתי בכלל לגיניקולוגים, שזה גם מה שאמי עשתה כשהיתה בערך באותו גיל והיו לה גם מיומות שיש לחלק גדול מהנשים ואמרו לה שהיא חייבת ניתוח. פשוט לא הלכנו לגיניקולוגים כשהם התחילו לשלוח אותנו לניתוחים בלתי מוסברים עם כל מיני הפחדות על כל מיני דברים נוראים שיקרו לנו אם לא נעשה כדבריהם, ואולי בזכות זה אמי הגיעה לגיל תשעים ואחת ואני עדיין חיה ולא קרו לי שום דברים נוראים למרות שעברו מאז המון שנים. האמת שלפני שנתיים הלכתי שוב לגיניקולוגית והיא שלחה אותי להמון בדיקות שלא כל הבודקים הבינו למה צריך אותן, למשל בדיקת צפיפות עצם שבכלל לא הייתי בקבוצת סיכון משום בחינה והרדיולוגית התפלאה ששלחו אותי לבדיקה הזאת, שהדבר היחיד שלמדתי ממנה היה שהתכווצתי למטר וחצי בערך שזה אולי גורם לכמה אנשים להתנשא עלי אבל לא מזיק בשום צורה לבריאות שלי. בכל אופן עשיתי המון בדיקות וגם אולטרסאונד רחם שגרם לרדיולוגית להגיד לי שאני חייבת לדבר עם הרופאה שלי כי יש לי הרבה בעיות, אבל כשבאתי לרופאה היא צחקה ואמרה שלו הייתי אשה צעירה שצריכה ללדת זה אולי היה מדאיג אבל בגילי למי אכפת אם יש לי צלקות ברחם. המיומות בכל אופן נעלמו מעצמן במשך השנים שבהן התרחקתי מגיניקולוגים. זמן קצר אחרי שהגיניקולוגית ההיא שרצתה לשלוח אותי לניתוח בהרדמה כללית נתנה לי את המעטפה שאני לא זוכרת מה עשיתי בה והפסקתי ללכת אליה לתמיד התברר לי שעמיתה לעבודה שגם טופלה אצלה נשלחה גם להליך הזה ועברה אותו. לא נגרמו לה נזקים בריאותיים למרבה המזל אבל היא סתם סבלה ואמרה שזה היה לגמרי מיותר, ומאד הצטערתי שלא ידעתי קודם ולא אמרתי לה שתתרחק מהרופאה הזאת ששלחה כנראה את כל המטופלות שלה לניתוחים מיותרים ואני מקוה שאף אחת לא ניזוקה ממנה בצורה קשה. אני מספרת את כל זה כי אנשים לא צריכים להאמין יותר מדי לרופאים, במיוחד כשמדובר בטיפולים מרחיקי לכת כמו ניתוחים, ותמיד צריך להיות חשדן ולבדוק ולקרוא וללמוד ורצוי מאד להתייעץ עם רופא המשפחה ועם עוד רופאים מומחים ולא לסמוך על רופא אחד שאולי הוא בכלל לא הגון ושולח לניתוחים מיותרים מנימוקים כספיים. ובמיוחד נשים צריכות להיזהר מכל מיני המלצות של רופאים לקחת הורמונים ולעבור ניתוחים בגלל תהליכים טבעיים של הזדקנות שהם מאד נפוצים ולא מסוכנים כמו הטיפולים המיותרים שהרופאים מציעים. זה קצת עצוב שאי אפשר לסמוך על רופאים אבל זאת המציאות ולאדם אין ברירה אלא להיות הרופא של עצמו ולהחליט מתי להקשיב לרופא, למשל כשיש בגוף דלקת קשה וצריך טיפול דחוף וחיוני. אני לא ממליצה חלילה להתנזר מרופאים, אלא להיות זהירים מאד ולערוך בירורים נוספים כשרופאים מציעים הליכים מרחיקי לכת כמו ניתוחים או טיפולים קשים, שתמיד כדאי לקבל חוות דעת מעוד רופאים. הרבה פעמים רופאים מצילים חיים אבל יש גם רופאים חסרי מצפון שמוכנים לסכן חיים, ולכן חשוב מאד להיות זהירים.