יום חמישי, 23 בספטמבר 2021

היינריך היינה / אורן ותמר

 

לאחר השריפה הגדולה בהרי ירושלים, התעורר ויכוח האם טעות היתה לנטוע בהרי ירושלים יערות של עצי אורן, כי היו מי שטענו שמדובר בעץ זר לארץ-ישראל שיובא לכאן מאירופה, ולכן איננו מתאים ונשרף בקלות, למרות שאורן ירושלים, כשמו כן הוא, מין מקומי וכלל לא זר לארץ ישראל. ולא מזמן כתבה נעמה ריבה בעיתון "הארץ" שצריך להפסיק לנטוע בישראל דקלים, כי אינם נותנים צל. צל אכן חסר בארצנו, אבל לא הייתי רוצה לוותר על יופיים של הדקלים שמתנשאים לגובה על רקע שמי ירושלים, והם בעיני מהמראות היפים בארצנו. בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו הוזכרו חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (דברים פרק ח', פסוק ח'). התמר לא נזכר, אם כי יש המפרשים שדבש פירושו דבש תמרים, פירוש שלעניות דעתי כלל איננו מתקבל על הדעת, וחז"ל הגו אותו רק כדי שלא לערב תוצרת מן החי בפרי הצומח, וידוע שארץ ישראל תוארה כ"זבת חלב ודבש". מצד שני נכללו "כפות תמרים" בין ארבעת המינים שמצווה התורה לקחת בחג הסוכות (ויקרא כ"ג, פסוק מ'), כך שבימי  המקרא היה כבר התמר נפוץ מאד בארץ ישראל וחלק מעבודת האל, ויהי רצון שיישאר עמנו. הדימוי של האורן כעץ אירופי צפוני, ושל התמר כסמל של ארץ ישראל, מופיעים בשירו המאד מפורסם ואהוב של היינה, ואולי גם השיר הזה אחראי לדימוים של שני העצים, שבשניהם נתברכה ארצנו, ויהי רצון שנשמח בהם בחגנו, ושיתקיים בנו הכתוב ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.   

 

היינריך היינה / אוֹרֶן וְתָמָר

 

אוֹרֶן בּוֹדֵד עוֹמֵד בַּקָּרָה

בַּצָּפוֹן עַל הַר קֵרֵחַ

יַרְדִימוּהוּ, בִּשְּׂמִיכָה צְחוֹרָה

יַעַטְפוּהוּ שֶׁלֶג וְקֶרַח.

 

הוּא חוֹלֵם עַל תָּמָר

שֶׁהַרְחֵק בַּמִּזְרָח כָּעֵת

תִּתְאַבֵּל בּוֹדֵדָה וְשׁוֹתֶקֶת

עַל קִיר סֶלַע לוֹהֵט.

Ein Fichtenbaum steht einsam

Heinrich Heine

Ein Fichtenbaum steht einsam

Im Norden auf kahler Höh.

Ihn schläfert; mit weißer Decke

Umhüllen ihn Eis und Schnee.

Er träumt von einer Palme,

Die, fern im Morgenland,

Einsam und schweigend trauert

Auf brennender Felsenwand.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

יום שני, 13 בספטמבר 2021

איתן בירן נחטף, וסבו הוא פושע

 

איתן בירן הקטן, הניצול היחיד מאסון הרכבל באיטליה, היה על פי החלטת בית המשפט האיטלקי במשמורת חוקית של דודתו, אחות אביו שחיה באיטליה. כך החליט בית המשפט האיטלקי, וזו החלטה לגמרי הגיונית. כאשר ילד עובר טראומה נוראה של פציעה קשה ואובדן כל משפחתו הגרעינית, עדיף להשאיר אותו בסביבה שבה גדל, ולא להעביר אותו לסביבה אחרת, במיוחד כאשר יש באותה סביבה קרובי משפחה שהוא מכיר ושיכולים ורוצים לגדל אותו. זכותה של משפחת אמו בישראל להיאבק בבתי משפט על הזכות לאמץ אותו ולהביאו לישראל, כל עוד היו מכבדים את ההליכים המשפטיים ופועלים בדרך חוקית, אבל הם החליטו לפעול במרמה ובבריונות, קיבלו רשות לקחת את הילד לבילוי משותף בהבטחה להשיבו לבית דודתו עם ערב, וניצלו את האמון שניתן בהם כדי לחטוף את הילד ולהבריח אותו במטוס פרטי לישראל. בכך שהבריחו את הילד במטוס פרטי, נמנעה משלטונות איטליה האפשרות לגלות את החטיפה בזמן אמיתי ולמנוע אותה. סבו של הילד שאירגן ומימן את החטיפה וכל מי שהיה שותף למזימתו הוא פושע שביצע פשע מהחמורים ביותר. משטרת ישראל צריכה לעצור אותו, להוציא מחזקתו את הילד ולהשיבו למשמורת החוקית של דודתו באיטליה.

כמובן שהפשע שביצע סבו של הילד, כנראה בשיתוף בני משפחה אחרים, מונע כל אפשרות להתייחס באהדה לרצונם לגדל את הנכד בישראל. מי שחוטף ילד ממשמורת חוקית ומבריח אותו מהמדינה, איננו יכול לטעון שהוא פעל בזכות, וגם איננו יכול לטעון שהוא אפוטרופוס ראוי לילד. כדי לשמש אפוטרופוס ראוי, צריך בראש וראשונה לכבד את החוק ולפעול בשיתוף עם רשויות החוק ברגישות ובזהירות רבה, וכמובן לפעול באמינות ובהסכמה ורצון טוב מול האפוטרופוס החוקי, שבמקרה זה זו הדודה מצד האב, כדי לא לגרום לפגיעה בילד. הסב שחטף את הילד פעל נגד החוק ודרך פעולתו מראה שחשב רק על עצמו ולא על טובת הילד. בדיוק כמו במשפט שלמה, האם האמיתית תעדיף לוותר על הילד ובלבד שהילד לא יפגע. מי שחושב על טובת הילד ישתדל לשתף פעולה עם האפוטרופוס, כי רק שיתוף פעולה ורצון טוב בין קרוביו של הילד, שמתנהל ביושר ובאמונה, יכול להבטיח את טובתו של הילד. לחטוף את הילד במרמה ובריונות מדודתו שטיפלה בו מאז האסון, ולהבריח אותו לישראל מאחורי גבה, איננה התנהגות של מי שרוצה בטובת הילד. זו התנהגות של מי שרוצה בעלות על הילד גם במחיר של גרימת נזק קשה לילד, נזק שהוא בלתי נמנע לאור האופן שבו הילד נחטף מבית דודתו והוטס לישראל מבלי שידע שלוקחים אותו בכוח לישראל. מצבו הבריאותי של איתן הקטן שנפצע קשה בתאונה שבה נהרגה משפחתו מוסיף לפשע חטיפתו חומרה יתרה.

הפשע שביצע הסב איננו מזיק רק לילד. הוא גם מסבך את מדינת ישראל בהפרת אמנה בינלאומית שנועדה למנוע הפקרות בחטיפת ילדים ממדינה למדינה ושאומצה על ידי מדינת ישראל כמו על ידי כל המדינות המתוקנות. חטיפת ילדים ממשמורת חוקית היא רעה חולה בינלאומית. לא פעם נחטפו ילדים והוברחו מישראל לחו"ל. בילדותי רעשה הארץ סביב חטיפתו של הילד יוס'לה שוחמכר בידי סבו החרדי. לאחר שהוחבא במקומות שונים בערים שונות בישראל, הוברח יוס'לה לצרפת כשהוא מחופש לילדה, ומשם הוברח לארצות הברית והוחבא אצל חסידי סאטמר בברוקלין. הסב טען שהוריו רוצים לשוב לרוסיה ולהוציא את הילד לשמד. רק ביולי 1962 הצליח המוסד לגלות את מקום מחבואו של יוס'לה בברוקלין ולהשיבו להוריו, כמה שנים לאחר שנחטף.

ניסיונם של בני משפחת אביו של איתן בירן לפרוט על מיתרים לאומיים ודתיים כדי לעורר אהדה לפשע החטיפה שלהם, הטענה שהילד נרשם לבית ספר קתולי באיטליה, בניסיון מראש להצדיק את החטיפה, הזכירה לי את מקרהו של יוס'לה שוחמכר. לו דאגו באמת לחינוכו של הילד, יכלו לבקש מהדודה או מבית המשפט האיטלקי שהילד יקבל חינוך יהודי. זו בקשה שבתי משפט מתחשבים בה. בזמנו ניסו לשכנע את הסב שחטף את יוס'לה שוחמכר להשיבו להוריו בהבטחה שילמד בבית ספר דתי, אך הניסיון נכשל. כאשר הוחזר יוס'לה לארץ הוא נשלח תחילה לחינוך דתי, אך מאוחר יותר עבר לבית ספר חילוני. לאחר שנהג כפי שנהג ביוס'לה, איש לא התחשב עוד ברצונו של הסב. מי שרוצה להשפיע על חינוכו של ילד, צריך לשתף פעולה עם האפוטרופסים החוקיים שלו ולשמור על יחסים טובים עמם. קשה להאמין שאחרי חטיפה במרמה ובכוח יתאפשרו בין הסב לדודה באיטליה יחסים טובים. בוודאי שהחטיפה מנעה כל אפשרות ליחסי אמון ביניהם, לאחר שהסב הפר את אמונה של הדודה באופן כה קשה.

המשפחה החוטפת מנסה לתאר את עצמה במליצות מחמיאות "החזרנו את הילד הביתה", "קיימנו את צוואת הוריו" – למרבה הצער הוריו שנספו כה צעירים לא השאירו צוואה מי יגדל את הילד במקרה שימותו, ולכן בית המשפט באיטליה החליט לפי מה שנראה לו כטובת הילד, וכל מי שרוצה בטובת הילד היה צריך לכבד החלטה זו, ולשמור על קשר עם הילד מתוך כבוד לחוק ולאפוטרופוס החוקי. יש לדחות את ניסיונם של הסב ומשפחתו לגייס אהדה לפשע החטיפה שלהם, כי מי שמסכים לכך שיחטפו ילד לישראל, צריך להסכים גם לכך שיחטפו ילדים מישראל לחו"ל, כפי שקרה במקרה של יוס'לה שוחמכר, ובמקרים רבים אחרים. האמנה נגד חטיפת ילדים שישראל אימצה נועדה להגן קודם כל על הילדים מפני מי שמתחזים לדורשי טובתם אך נוהגים באורח נפשע שבהכרח מזיק מאד לילדים. ילד איננו רכוש ומי שרוצה בטובתו צריך להיות מוכן גם לוותר ולהסתפק בשמירת קשר טוב עם הילד, דבר שמחייב קשר טוב והגון  עם האפוטרופוס החוקי שלו. איתן הקטן צריך לחזור לדודתו באיטליה. סבו צריך למרבה הצער להיעצר ולהישלח לכלא. חטיפת ילד היא פשע, ולא מעשה גבורה.

יום חמישי, 9 בספטמבר 2021

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

מוצאי חג

 

על שולחן הכתיבה נותרה פיסת חלה.

אביב הקטן הניח אותה ליד המחשב

כשראה סרטונים, עד שעָיַף ונרדם

מקופל על הכסא.

את הקוביות הוא סידר יפה בקופסה

לפני שנסע. החדר נשאר מסודר ושקט.

גם קודם שקט היה. היינו רק סבתא ואמא וילד

וכלב גדול. משפחה קטנה ושקטה.

משפחה לא רועשת. הוא ראה סרטונים במחשב

אני קראתי עיתון. בתי הלכה וחזרה ונסעה.

עכשיו שקט עוד יותר. רק סבתא וכלב

ועיתון וגם געגוע לילד קטן

שאוהב לראות סרטונים במחשב.

יום שישי, 3 בספטמבר 2021

אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

אתמול הלכתי עם אושר לגן העצמאות וראיתי להקת זרזירים משתעשעת בתרגילי תעופה מרהיבים מעל הגן, ואמרתי לעצמי: זה השני בספטמבר, והטבע תמיד מדייק -הגיע הסתיו, ואיתו הצפורים הנודדות. ואני מתרגמת כאן את שירו היפהפה של אדוארד תומס (1917-1878), משורר וולשי-בריטי, שהיה ידוע כסופר ומבקר ופירסם שירה רק במשך שלוש שנות חייו האחרונות, אז נפטר בטרם עת בגיל שלושים ותשע. תומס התיידד עם המשורר רוברט פרוסט בתקופה שהאחרון התגורר בבריטניה, ופרוסט הוא זה שהניע אותו לפרסם את שיריו. שירתם איננה דומה, אבל אצל שניהם משתקפת הנפש בטבע כפי שהטבע משתקף בנפש. תרגמתי בלשון זכר כמו במקור, שמזהה את הצפור כזכר ומשוה את שירה לקריאת תרנגול – זו צפור נפשו של המשורר שאף הוא כמעט עדין מכדי להישמע, אבל כל כך נכנס אל הלב.

 

אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

שלושה צלילים קסומים הוא שרק, ענוגים מכדי להישמע

לו שרו גם אחרים, אך אחרים מעולם לא שרו

בחורשת החוף הגדולה כל אותם מאי ויוני,

איש לא ראהו: אני לבדי שמעתיהו,

למרות שרבים האזינו. ההיה זה לפני ארבע שנים,

או חמש? הוא לא שב מעולם.

 

לרוב כאשר שמעתיהו הייתי לבד.

גם לא יכולתי לגרום לאחר לשמוע.

לה-לה-לה! הוא קרא, כמו מרחוק –

כאילו קרא תרנגול מעבר לקצה העולם,

כאילו היו הצפור או אני שרויים בחלום.

אך שחלף בין העצים והתקרב אליי לעתים,

היה ברור, אך איכשהו נשמע רחוק עדיין.

ההוכחה היא רק שסיפרתי את אשר שמעתי

לאנשים.

 

מעולם לא ידעתי קול

של אדם, או חיה, או צפור, טוב מזה.

סיפרתי לחוקרי הטבע, אך הם לא שמעו דבר

מסוג הצלילים שכה רדפוני.

בלבי הם היו צלולים וצלולים עודם.

ארבע שנים, או חמש, לא שינו דבר.

אז וכעת הלה-לה-לה מתוק ונטול גוף:

עצוב יותר משמח היה, אם עלי לבחור

בין זה לבין זה. אך אם עצוב

אזי רק עם שמחה, רחוק מכדי

שאוכל לטעום.  אך לא אוכל לומר

בכנות אם הימים ששר בהם

מעולם לא היו אלא יפים,

כפי שנדמה לי כעת.

את זאת אדע: שאני שהקשבתי אז,

לעתים שמח, לעתים סובל,

בגוף כבד ובלב כבד,

כעת מיד, אם אחשוב על כך, אהפוך

קל, כמו נדד הצפור דרך החוף שלי.

 

השיר במקור

על המשורר


 

יום ראשון, 29 באוגוסט 2021

היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.