פאשיזם על מלא

 

עדיין לא הצלחתי להבין אם צה"ל סילק סופסוף מהכפר הפלשתיני קוסרה את המתנחלים הפורעים שמנסים למרר את חיי התושבים בכפר ולגרום להם לעזוב, כדי לגזול את אדמתם כמנהג המתנחלים, ובשירותה של ממשלת הטבח, זו שהעבירה לפני ה-7 באוקטובר את כוחות הצבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, והפקירה את תושבי העוטף לידי חמאס, ולא הצליחה להגן עליהם, כפי שאיננה מגינה על הפלשתינים. כן, כן, שני הדברים לגמרי קשורים וכרוכים זה בזה, ההפיכה של צה"ל בחסות הממשלה לצבא הגנה למתנחלים, וחוסר היכולת של צה"ל לתפקד כצבא הגנה לישראל, שתפקידו להגן על תושבי ישראל מפני כל אויב, וגם להגן על התושבים הפלשתינים ביהודה ושומרון, כי בהיותם תחת כיבוש ישראלי, הם זכאים להגנת הריבון בשטח שהוא מדינת ישראל וצה"ל, אבל מאז התמנותו של בצלאל סמוטריץ' לאדון השטחים הכבושים, נתונים הפלשתינים למסע התנכלות של מיליציות חמושות שהממשלה מעניקה להן יד חופשית למרר את חיי הפלשתינים ולגרשם מאדמתם. כמובן כאשר ארצות-הברית מתערבת לטובת הפלשתינים, הממשלה נאלצת לרסן מעט את המיליציות החמושות שלה, אבל עושה זאת באי רצון וכאילו כפאה שד. מה שקרה בימים האחרונים בכפר קוסרה מדגים את חרפתם של הממשלה והצבא גם יחד: במשך ימים מתנכלים המתנחלים הפורעים לתושבים הפלשתינים וכולאים משפחות בביתן, וצה"ל שולח מתנחלים מגויסים המכונים כוחות הגנה מרחבית, כביכול כדי לפנות את הפורעים, אבל אלה מצטרפים לפורעים ומגינים עליהם ואף מסייעים להם, ורק לאחר התערבות של שגריר ארצות-הברית, מאחר שאחד מן הפלשתינים הנפגעים הוא אזרח ארצות-הברית, פועל צה"ל ביתר נחישות לסלק את הפורעים, אבל בד בבד מנסה לפנות בעצמו תושבים מבתיהם, כך שלא ברור האם הוא פועל ככוח שיטור בשטח כבוש, או כהמשך למיליציית הפורעים, בשירותה של ממשלה פאשיסטית, שמעוניינת לסלק את הפלשתינים מיהודה ושומרון ולהשתלט על אדמותיהם, תוך התעלמות גמורה משיקולי חוק ומוסר או אנושיות מינימלית.

משטרים פאשיסטים מרבים להשתמש במיליציות פרועות שפועלות כביכול מטעם עצמן, כדי שלא לשאת באחריות מלאה לפשעיהן. לרוב יתוארו המיליציות כפועלות מ"המיית ליבו של העם הזועם", כמו במקרה של ליל הבדולח, שבו תוארו המתקפות על יהודים ורכושם כתגובה עממית ספונטנית ל"זעמו של העם" על רצח פום-ראט בשגרירות בפריס בידי היהודי הרשל גרינשפאן. גם המתנחלים הפורעים מתוארים תמיד כמי שרק מגיבים על אלימות פלשתינית נגדם, רק מגינים על עצמם, וכמובן העובדה שהם נכנסים לכפרים פלשתינים בשטח שאסור לכניסת ישראלים ומתנכלים להם ולרכושם מתוארת כ"טיול", או כפעילות תמימה אחרת, כאשר הפלשתינים מוצגים כמאיימים על המתנחלים הפורעים, בעוד שההיפך הוא הנכון. משטרים פאשיסטים, כמו זה של נתניהו, נוטים ליצור כאוס חוקי, כדי שהפשעים המובהקים ביותר, יחסו בצל אי הבהירות שיוצר המשטר הפאשיסטי, כאילו פשעים כלפי המיעוט הלאומי אינם פשעים מובהקים שממשלה, צבא ומשטרה חייבים למנוע, אלא נמצאים באיזה תחום מעורפל, שבו המיליציה מבצעת את הפשעים הנוראים מכל מבלי לשאת באחריות למעשיה ומבלי להיענש. ההיפך מכך – מיליציית הפורעים אף מוצגת כקורבן, ואפילו רצח פלשתינים מוצג כתגובה לאיום. התוצאה הבלתי נמנעת של יצירת הכאוס היא התעצמות הפשיעה בכלל, ותחושת חוסר אמון וחוסר ביטחון של האוכלוסיה כולה, תחושת חוסר ביטחון שבאופן פרדוקסלי מחזקת את המיליציות, מאחר שהן מתיימרות לספק הגנה, בעוד שבפועל הן מונעות את יכולתו של האזרח לחיות בביטחון, בהיותן גורם שמפעיל ומעודד אלימות והפרת חוק כדרך שגרה.

המיליציות, כמו הממשלה, מתיימרות לייצג את העם, או את הרוב, ויש הטוענים שלמעשה רוב הציבור תומך בפרעות המתנחלים, או לפחות אדיש להן. אבל לו זה היה המצב, היתה מפלגתו של סמוטריץ' אמורה לזכות במספר גדול בהרבה של מנדטים, ולא להתנדנד על גבול אחוז החסימה. בפועל מדובר במיעוט אלים וגזעני שכופה את רצונו על המדינה תוך שימוש באלימות ובסחטנות כלפי ראש ממשלה שאחיזתו בשלטון תלויה במיעוטים האלימים, כך שהממשלה עצמה מפחדת מהגורמים הקיצוניים, כפי שאפשר היה להיווכח מהאופן שבו הבטיח השר ישראל כ"ץ להדיח את האלוף אבי בלוט בלחץ שדרני ערוץ 14 המופקרים, צעד שאפילו ראשי הרשויות ביהודה ושומרון הסתייגו ממנו. גם התנהגותה הנרפית של הממשלה למול פורעי קוסרה, באירוע שבו נדרש מעצרם המיידי של הפורעים והעמדתם למשפט מהיר, למען ייראו וייראו, היא התנהגות של ממשלה שמפחדת מהמיליציות החמושות שהיא עצמה מטפחת.

אי אפשר שלא לחוש יאוש למול טיפולם של הממשלה והצבא במתנחלים הפורעים בכפר קוסרה, ושלא לתהות מה עוד יתרחש במדינת ישראל ובשטחי שלטונה עד היום המיוחל של הבחירות, שיהי רצון שישים קץ לשלטון הפאשיסטי בישראל.  

מדוע הופסקו הפגנות מוצ"ש בירושלים נגד הממשלה?

 

מאז ינואר 2023 הפגנו בכל מוצאי שבת נגד הממשלה. את ההפגנות בירושלים ארגנו אנשי "שומרים על הבית המשותף" בתגובה לתכניתו של יריב לוין נגד מערכת המשפט, והסיסמאות היו "שלוש רשויות ולא אחת פחות", ו"יריב לוין, פה זה לא פולין", וכמובן ד-מו-קרטיה, שצעקנו הרבה. ההפגנות התקיימו מול בית הנשיא, ועם הזמן הגיעו יותר ויותר אנשים, לפעמים אלפי אנשים, והיה משהו שמח ומלא תקוה בהפגנות האלה. עד השביעי באוקטובר. אז משהו נשבר, אבל ההפגנות נמשכו, ובינואר 2024, כשהוקם מול בלפור המאהל להשבת החטופים, הלכו האנשים מהפגנה נגד הממשלה להפגנה להשבת החטופים, או להיפך, ובמהרה ההפגנות אוחדו ושינו את אופיין. אפילו לא רצו לקרוא להן הפגנות. קראו להן עצרות, והן היו עצובות מאד. אנשים עמדו ובכו, והרבה פחות אנשים הגיעו, אולי בגלל שרבים היו מגויסים, ואולי בגלל שרבים היו בהלם מהטבח. לפעמים באו אנשים ממקומות אחרים, ואז ההפגנות היו הרבה יותר גדולות והרבה יותר זועמות, אבל לרוב באו ירושלמים, והיה בעיקר עצוב. בכל פעם שחטופים חזרו התעוררה תקוה, ואז הממשלה כיבתה אותה. אחרי הרצח של ששת החטופים הצעירים, הרש גולדברג פולין ואורי דנינו ואלכס לובנוב ואלמוג סרוסי ועדן ירושלמי וכרמל גת, היתה הפגנה ענקית וזועמת ובאו אנשים מכל הארץ ורחוב עזה היה מלא אנשים זועמים והיה המון זעם באוויר שממש הפחיד, אבל עברו עוד חודשים רבים עד ששוב שיחררו חטופים, וגם אז חזרו שוב למלחמה, עד שמחת תורה של 2025, שאז סופסוף חזרו כל החטופים החיים  ואחר כך גופות החללים, והיתה הרגשה שמשהו נגמר, ואולי גם הכוחות נגמרו, אבל בכל זאת חזרו ההפגנות, הפעם בכיכר צרפת, קרוב לבלפור, ואלה היו הפגנות קטנות יחסית, ואז גם החלו מריבות בין המארגנים. בעצם היו מריבות כל הזמן, בין אלה שרצו להיות יותר תקיפים ובוטים נגד הממשלה ולצעוק "ביבי נתניהו לכלא מעשיהו" וכיו"ב, ואלה שרצו לדבר יותר בנימוס ולהתאים לכל המחנות הפוליטיים, למרות שתמיד באו רק אלה מהמחנה שנגד נתניהו, או אלה שהיו במחנה נתניהו ונמאס להם ממנו. וכל הזמן היו אנשים שנתנו עצות מה צריך לעשות ואיך צריך לדבר, והיו אנשים שפשוט באו והיו שם. אבל ההפגנות בכיכר צרפת אחרי שהחטופים כבר חזרו, שחזרו להיות בפירוש הפגנות נגד הממשלה ונגד נתניהו, ושהיו קטנות יחסית, ובאו אליהן רק המפגינים המושבעים שהפגינו כבר כמעט ארבע שנים ברציפות, אלה שהולכים עם מקל ואלה שבאים עם תרמילים וילדים קטנים, והמשטרה היתה אלימה מאד ותוקפנית מאד, ועצרה אנשים על זה שהם הקרינו בלייזר שלטים נגד נתניהו וכיו"ב, ואולי גם בגלל זה המריבות התעצמו והתחילו להעביר את ההפגנות למקומות אחרים, ובסופו של דבר איכשהו התייצבו על צעדה מרחוב עזה לפארק ניות והפגנות בפארק ניות, שזה היה מקום נחמד מאד להפגין בו בערבי קיץ ירושלמים, אבל בניגוד להפגנות מול בית הנשיא ומול בית ראש הממשלה, למקום הזה לא היתה שום משמעות סמלית, אבל זה היה יותר טוב מכלום, ואפילו בהפגנה האחרונה ביולי האחרון היה נדמה שבאו יותר אנשים, לפחות כמה מאות, שזה מעט לכרך גדול כמו ירושלים, אבל בכל זאת יש לזה משמעות. ואז הגיע מוצ"ש שבו הלכו לפרק את המאהל של האב השכול יעקב גודו מול הכנסת, ולא הבנתי למה מפרקים שלושה חודשים לפני הבחירות, אבל מכיוון שזה היה מאהל שהתחיל ונמשך ביוזמה פרטית, למרות שרבים ביקרו שם, חשבתי שאולי זה עניין של משפחת גודו, משפחה שגילתה כוחות על אנושיים מול האסון שלהם, וחשבתי ששבוע אחר כך ימשיכו ההפגנות כרגיל, ולו גם בפארק ניות, שהוא סתם פארק ירושלמי ולא סמל שלטון, אבל בשבוע שלאחר מכן פשוט לא היתה הפגנה, וכתבו באתר של "שומרים על הבית המשותף" שמוצ"ש התפנה ויש פעילויות אחרות, כמו לתמוך בקפה "בסמטה" שהחרדים מתנכלים לו. אין לי כלום נגד בתי קפה בירושלים בשבת, או מסעדות פתוחות בשבת, או כדורגל בשבת או כל מה שאנשים אוהבים, אבל שלושה חודשים לפני הבחירות האלה, שהן בחירות על הצלת ישראל משלטון האופל של אוכלי המוות, שלטון של טבח השביעי באוקטובר ומלחמת נצח ופרעות בפלשתינים ופשיעה ורצח והתבהמות וטירוף כמעט בלתי נתפסים, צריך להפגין נגד הממשלה במוצהר, ולא להפסיק פתאם את ההפגנות, שאין לי מושג מי החליט על זה, ונדמה לי שמגיע לאנשים שהגיעו להפגנות במשך כמעט ארבע שנים, וחושבים שחשוב מאד להמשיך להפגין עד הבחירות, כי ההפגנות מחזקות ומלכדות את האנשים שרוצים להחליף את ממשלת האסון בממשלה טובה יותר, אני חושבת שלאנשים שמפגינים כבר ארבע שנים ומעוניינים להמשיך להפגין, מגיע לפחות הסבר רציני וכן מדוע הפסיקו את ההפגנות, לפחות כדי שלא תהיה ההרגשה המציקה הזו שהיתה כל הזמן במשך ההפגנות להחזרת החטופים, ההרגשה שמישהו בוחש, מישהו מקורב לשלטון, שכאילו מנהיג את המפגינים ובעצם דואג שהם לא יפריעו יותר מדי לשלטון, ושאפשר יהיה לשלוט בהם ולכוון אותם, כדי שלא יהיו הפגנות מול בלפור לפני הבחירות, וזה ייראה כאילו אין כאן שום כוונה רעה, כאילו זה מקרי, כאילו קטטות בין חילונים לחרדים, שמועילות בעיקר לנתניהו, כי הן מדביקות אליו את החרדים ושומרות לו על "הגוש", זה מה שצריך להיות עכשיו, ולא הפגנות של קהל מכל המגזרים שרוצה מדינת חוק ושלטון חוק, ולא דיקטטורה ושחיתות, שזה מה שקיבלנו מנתניהו במשך שנים רבות. הרי בפעם הקודמת שבה הצליח לפיד – זה היה לפיד ולא בנט השחצן שהצליח להרכיב ממשלת שינוי, וזה היה אחרי ההפגנות הסוערות בבלפור, שנתניהו והקגבן-גביר שלו שממש לא מעוניינים בהפגנות כאלה מאד מעוניינים למנוע, ולכן הפסקת ההפגנות בעיתוי הזה והפתאומיות של הפסקת ההפגנות כל כך מטרידה ומציקה. האם כמו שבחשו במטה החטופים, גם בין מארגני ההפגנות בוחשים אנשי נתניהו? מה בכלל קרה וקורה, ומדוע אין לפחות טקסט שמסביר בבהירות ובהגינות את הפסקת ההפגנות, ולא המלצה לפעילויות חליפיות, שהן ממש לא תחליף? מגיע לנו לפחות הסבר מכבד, בעצם הגיע לנו הסבר כזה לפני הפסקת ההפגנות, אבל מכיוון שלא ניתן כזה בזמנו, לפחות הסבירו עכשיו.

מסירת מידע על מצביעים היא סכנה לדמוקרטיה

 

עד שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, אסר על נציגי מפלגות בקלפי למסור מידע למפלגות על מי שהצביע ומי שלא, לא העליתי בדעתי שיש בכלל פרקטיקה כזו, ושמותר להעביר מידע כזה למפלגות. הרי אין מדובר פה רק בפגיעה בפרטיות, אלא בחשש אמיתי לחופש הבחירה. גם אם אנשים נרשמו מרצונם כתומכי המפלגה והתירו לכלול את פרטיהם האישיים ביישומון, זכותם המלאה לשנות את דעתם ולהחליט להישאר בבית, אם אין ברצונם להצביע למפלגה שבה תמכו בעבר, וגם אין ברצונם להצביע למפלגה אחרת. חופש הבחירה הוא גם החופש שלא לבחור, אם אדם מרגיש שהמפלגה שתמך בה בעבר אכזבה אותו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במפלגת הליכוד, שנשלטת על ידי אותו אדם שרק לפני כמה שבועות, כאשר נודע לו, על פי תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון, שכמה מחברי הקואליציה שלו ניצלו את זכות ההצבעה החשאית בכנסת למשרת מבקר המדינה, ותמכו בשופט העליון בדימוס יוסף אלרון, ולא בעורך הדין הפרטי של נתניהו, מיכאל ראבילו, שעצם הצבתו כמועמד לא היתה עולה על הדעת בשום מדינה מתוקנת, דאג להעביר אליהם דרישה לצלם את עצמם מכניסים למעטפה את הפתק בעד ראבילו, תוך הפרת חוק היסוד המורה על הצבעה חשאית למשרת מבקר המדינה, חוק שנחקק בשל חשיבות מוסד ביקורת המדינה במשטר דמוקרטי תקני, שאיננו יכול להתקיים תחת שלטונו הרודני ומפר החוק של נתניהו, שהפך את הממשלה והכנסת גם יחד לחותמות גומי של גחמותיו חסרות המעצורים, וחוסר יכולתו המוחלט לקבל על עצמו אחריות וביקורת למחדליו. להעביר לשליטתו של ראש ממשלה כזה מידע על תומכי ליכוד בעבר, שאינם מעוניינים להצביע עקב אכזבתם ממפלגתם ומראש ממשלתם, עלול לא רק לפגוע בפרטיותם ובחירות הצבעתם, אלא עלול להוות סיכון של ממש, ולאפשר לחץ, הטרדות ואיומים ואפילו פגיעה פיזית במי שמסרב להתייצב בקלפי ולהצביע לליכוד. כך הדבר גם לגבי המפלגות החרדיות שמיום ליום מתגלות יותר ויותר כמסיתות לא רק להשתמטות משירות צבאי אלא גם לאלימות חסרת מעצורים נגד כל מי שמסכן את האינטרסים המושחתים שלהן, שמתמקדים בלסחוט מהמדינה כספים עבור השתמטות המונית, תופעה אבסורדית לחלוטין, שמקיימת ישיבות מדומות ללימוד תורה שהן בפועל אכסניה למשתמטים ומקור הכנסה לראשיהן על חשבון הציבור העובד והמשרת. והדבר הנורא מכל – בריתן המושחתת של המפלגות החרדיות עם נתניהו, היא זו שאפשרה לו לכהן כראש ממשלה ולהביא על מדינת ישראל אינספור אסונות. כהונתו הארוכה מנשוא של נתניהו כראש ממשלה איננה ביטוי לרצון העם, אלא להצלחת ברית המושחתים שלו עם המפלגות החרדיות, שאת תמיכתן קנה תמיד בכסף וטובות הנאה, שהן למעשה שוחד בחירות.

אין פלא שהמרימים קול זעקה כנגד החלטתו של השופט סולברג הם הליכוד והחרדים, בעוד שמפלגות אחרות קיבלו את ההחלטה כמובן מאליו. זו עוד זווית של השחיתות המובנית בהתנהלות הקואליציה של נתניהו, שכעת, לנוכח הצניחה בסקרים והחשש מהפסד בבחירות, התוקפנות מצדן כלפי וועדת הבחירות איננה יודעת גבול, כפי שחזינו בחוצפה של אוויל הכנסת בועז ביסמוט כנגד השופט סולברג, חוצפה ותוקפנות מתמשכת כנגד השופט שעומד בראש וועדת הבחירות, שהגיעה לשיאה המזעזע בפוגרום שביצעו חרדים בביתו הפרטי, לכאורה בשל פסקי דינו המחייבים את גיוס החרדים על פי עקרון השוויון בפני החוק, ולמעשה כנקמה על מאמציו לקיים בישראל בחירות הוגנות, שיתנו ביטוי אמיתי לרצון העם. החרדים ממלאים בבחירות אלה את התפקיד שמילאו המתנחלים בהסתה נגד יצחק רבין בהנהגתו של נתניהו, ההסתה שהביאה לרצח רבין ולעלייתו לשלטון של נתניהו על גופתו. יש לקוות שראש השב"כ, למרות קרבתו לנתניהו, ימלא את תפקידו ויגן כראוי על אנשי וועדת הבחירות ובפרט על כבוד השופט סולברג, שברור שהוא מאוים בדרגת האיום הגבוהה ביותר, כדי שהשופט סולברג יוכל למלא את התפקיד שהועידה לו ההיסטוריה, להודיע לתושבי ישראל שהרודן המנוול נתניהו הפסיד את הבחירות, ושלא יהיו נתונים עוד לשלטון הרשע והפשע שלו, ושביום הזיכרון השלושים ואחד לרצח רבין, יוכלו לעלות לקברו בידיעה שמי שהסית נגדו איבד סופסוף את השלטון, שמעולם לא זכה בו בדרך דמוקרטית אמיתית, אלא בשחיתות ובהסתה.

הטרגדיות של יוני נתניהו

 

בימי מבצע אנטבה הייתי מורה חיילת בבית שאן. עבדתי במעון לילדים עם פיגור קשה, ולרוב היו להם גם הרבה בעיות אחרות – שניים מהילדים הקטנים יותר סבלו מחרשות, הנערה הבוגרת ביותר סבלה מאפילפסיה קשה, ושנה מאוחר יותר מתה בזמן התקף. היו הרבה סבל ואומללות במקום הזה, אבל הילדים היו לרוב שמחים, והיו ביניהם חברויות נוגעות ללב. למרות שלא תמיד היה לי טוב שם, המקום הזה נותר בלבי, וחשבתי שאמשיך כל חיי לטפל בילדים פגועים, אבל בסופו של דבר חיי התגלגלו בכיוון אחר.

הראיון עם בת זוגו של יוני נתניהו החזיר אותי לשם, לישראל של קיץ 1976. זה היה הקיץ האחרון לפני שהשתחררתי. באותו קיץ קרו בסביבתי כמה וכמה אסונות. בתה של המטפלת בכיתה הבוגרת יותר נהרגה בדמי ימיה בתאונת דרכים והותירה שני יתומים רכים. אחר כך נדרס למוות מורה צעיר שהיה אמור לחנך את הכיתה הבוגרת. גם מחנכת הכיתה הצעירה שעבדתי איתה היתה אם שכולה שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים והיא חייתה את אובדנו מסביב לשעון. ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה מדינה פצועה כמו ישראל של אחרי השביעי באוקטובר. המדריכים שלי בצופים, חיים שוורץ ועופר שוולבה, והמדריך שלנו בגדנ"ע שלמה הלפרין, נהרגו גם כן במלחמת יום הכיפורים. שלושתם היו אהובים עלינו במיוחד. אני חושבת לפעמים איזה אנשים הם יכלו להיות אילו נשארו בחיים, כמו שאנשים חושבים גם לגבי יוני נתניהו, איזה מין אדם היה יכול להיות לולא נהרג. האנשים שלא הכירו את יוני נתניהו אישית, מתייחסים אליו לרוב לפי יחסם לבנימין נתניהו, ויש בזה משהו מאד לא הוגן. וכמובן ישנם אנשים שיש להם חשבונות ישנים עם בני המשפחה. פתאם מישהו כתב בתגובות על צלה נתניהו, שהיתה נשואה לאחר, ואז נסעה לארצות-הברית וניהלה רומן עם בן-ציון נתניהו, ולאחר מכן נישאה לו. אנשים אפילו רמזו שיוני היה בנו של בעלה הראשון, מה שבכלל לא הגיוני, כי הוא נולד בשנת 1946, כשצלה ובן-ציון נתניהו היו נשואים כבר שנתיים, וחוץ מזה, שלושת האחים נתניהו היו מאד דומים זה לזה, ואין שום סיבה לחשוד שלא היו אחים מאב ומאם.

אני מקוה שאף אחד לא ישפוט אותי לפי אבי, או אמי, או אחי, שמזמן כבר אינם בחיים, וכולם היו אנשים מאד שונים ממני. האמת היא שהרבה מאד אנשים הכירו את אבי, ובכל פעם שפגשתי מישהו מהם, הוא היה מאד חביב אליי, וכולם זכרו את אבי לטובה, וסיפרו לי על אומץ לבו במלחמת השחרור, על יושרו והגינותו כשופט, ועל יחסו האנושי לבעלי הדין. גם את אמי הרבה אנשים זכרו לטובה מעבודתה כעובדת סוציאלית. אני זוכרת את אבי כאב אוהב, אבל נוקשה מאד ולעתים מנוכר כלפינו, ואמי התעללה בי כל חייה. לכן ידעתי שגליה עוז מספרת את האמת, כי כשעברת התעללות בעצמך אתה יודע לזהות קרבן התעללות אחר. אנשים מתנהגים אחרת עם אנשים שונים, בנסיבות שונות. אני לגמרי מאמינה לעובדים של שרה נתניהו שהתלוננו על התעללות מצדה, וזה לא מקרה שהמתלוננים הם עובדי משק בית פשוטים בתחתית הסולם החברתי, ואילו אנשים שמעמדם גבוה, כמו ניר חפץ או בני ציפר, מעולם לא שמעו את שרה צועקת ולא חוו מצדה התעללות, למרות שגם לזה יש חריגים, כמו הצעקות של שרה על מקורבה המנוח שעיה סגל שרק ניסה להיטיב איתה ולמסור ידיעות בזכותה, או הצעקות שלה על מוניק בן-מלך, בת זוגו של ראש עיריית שדרות המנוח אלי מויאל, שמויאל העיד עליהן, אך מוניק סירבה בכל תוקף לפרסם את הקלטת. אבל רוב האנשים שסבלו משרה נתניהו היו עובדי משק בית שמנקים, מבשלים ומכבסים, ואם אתה אדם רע, יהיה לך קל מאד להתעמר באנשים כאלה. דווקא אותם אנשים שמתעמרים הם אלה שגם מתחנפים למי שהם רואים כחזק וחשוב, ואין לי לכן שום ספק שאותה שרה נתניהו יוצאת מכליה להחניף לבני ציפר, או לדונלד טראמפ, או לכל מי שהיא מזהה כבעל מעמד בחברה שאי אפשר לדרוך עליו. אנשים שהחשיבה שלהם כוחנית נושכים למטה ומתחנפים למעלה, וזה לגמרי מובן וידוע.

מצד שני, אנשים עם אישיות בעייתית מזיקים גם לאלה שהם אוהבים. בנימין נתניהו סבל כנראה מהוריו ויש שאומרים שקינא באחיו הבכור. זה ממש לא מסביר ולא מצדיק את רשעותו כראש ממשלה. שרה נתניהו לכאורה דואגת כל הזמן לבניה, אבל לא קשה לחשוד שהיא חונקת אותם, ומקשה עליהם מאד להינשא, להקים משפחה ולחיות חיים רגילים. עצם החיים לאור הזרקורים הוא מצב די בלתי-נסבל, והפריבילגיות ששרה נתניהו מקפידה לסדר להם רק דוחפות אותם יותר ויותר לאור הזרקורים. אני לא מרחמת עליהם, אולי קצת על אבנר, שאמר פעם שלעולם לא היה עושה דבר כזה למשפחתו, להיכנס לפוליטיקה, ויחד עם זה אני ממש לא מקנאה בהם.

הראיון עם ברוריה, בת זוגו של יוני, שמעולם לא התעניינתי בו כל כך, אולי בגלל סלידתי מאחיו, ומלבד לחימתו ומותו באנטבה לא ידעתי עליו כמעט דבר, גרם לי לקרוא קצת עליו ועל תולדות חייו, וחשבתי כמה חייו הקצרים היו טרגיים. הוא התאהב בתרזה ונישא לה, ולאחר כמה שנים נולדה להם בת, שמתה ימים ספורים לאחר לידתה, ויותר מאוחר הם התגרשו. אני יודעת שאסונות קורעים משפחות, ואני מכירה עוד אנשים שמוות של ילד פירק את משפחתם. יוני רצה להיות אב ולא זכה להיות אב. אחרי גירושיו הוא התאהב בברוריה, שהיתה פקידה שלו בצבא, אבל משפחתו לא קיבלה אותה. לכאורה אמו שהתגרשה מבעלה הראשון ונישאה לבן-ציון נתניהו היתה צריכה להיות סלחנית יותר ואולי היא גם היתה, אין לי מושג. אנשים הם לא תמיד הגיוניים. אולי הוריו אהבו את גרושתו וכעסו שנפרד ממנה. אי אפשר לדעת מה גרם להם להתנהג באכזריות לברוריה שאיבדה את אהובה ואת העתיד המשותף שחלמו לרקום. בסופו של דבר מותו של יוני היה טרגדיה נוספת, אחרי הטרגדיה של מות בתו התינוקת. השאלה שבנימין נתניהו שאל אותה, האם היא בהריון, היתה שאלה מאד מכוערת, לא רק בגלל שהמטרה היתה כנראה לבדוק מה מעמדה המשפטי והאם אפשר יהיה לסלק אותה מהדירה המשותפת לה וליוני, כפי שמשפחתו דרשה ממנה. זו היתה שאלה מאד מכוערת, כי אשה שזה עתה איבדה את אהובה, הרבה פעמים חולמת שיהיה לה ילד ממנו, מה שלא קרה במקרה הזה, ולכן זו שאלה מאד מכאיבה שאסור לשאול. לברוריה לא היה ילד מיוני וזו קודם כל הטרגדיה של יוני, שלא זכה להיות אב, אבל גם לו היה לברוריה ילד ממנו הוא היה גדל כיתום, ויתמות היא כאב גדול לילד קטן. בכל מקרה יוני מת צעיר ולא זכה להוליד ולגדל ילדים, והחיים שלו היו רצף של טרגדיות. כל זה בכלל לא קשור לאחיו, אבל קשור לעצב של החיים במדינת ישראל ולפצעים שכל כך הרבה אנשים במדינה נושאים איתם, ולאובדן של הנופלים, שהוא לא רק אובדן שלהם ושל הקרובים אליהם, אלא הוא אובדן של המדינה כולה, כי האנשים האלה חסרים גם למדינה, והם חסרים למדינה לא רק במותם אלא במשך כל השנים שנגרעו מהם לאחר מותם.

בקיץ 1976, בבוקר שלאחר מבצע אנטבה, עמדתי בכיתה הבוגרת, כנראה מפני שהמטפלת עדיין ישבה שבעה על בתה, ומחנכת הכיתה הבוגרת נפצעה קל בתאונת דרכים, וכולנו צחקנו למקרא המכתב ששלח לה מנהל המעון: "הצטערתי לשמוע שנפצעת קל בתאונה", ותהינו האם הצטער שנפצעה קל בלבד. הייתי היחידה שיכולתי להחליף את כל הנעדרות, ובבוקר שלמחרת מבצע אנטבה סיפרתי לילדים שהצבא שלנו הציל אנשים שהמטוס שלהם נחטף לארץ רחוקה באפריקה, ולימדתי אותם לצייר מטוס באופן כזה: קודם מציירים ביצה גדולה וארוכה, אחר כך מציירים בקצה אחד ביצה קטנה שפונה למעלה – זנב המטוס, אחר כך מציירים עוד שתי ביצים משני צדי המטוס בתור כנפיים אחוריות, ועוד שתי ביצים בקדמת המטוס בתור כנפיים קדמיות, ולסיום מציירים על הביצה הגדולה הרבה ביצים קטנטנות בתור חלונות המטוס. היו ציורים שהזכירו מטוס והיו ציורים שנראו כמו ערימת ביצים. אני מנסה לזכור את עצמי באותה עת: חיילת בת עשרים קטנה ורזה במיוחד, בחצאית וכתונת דקרון ודרגת סמלת ייצוגית. אני יודעת שזה מה שהיה, אבל אינני מצליחה לראות את עצמי כפי שהייתי אז. בקושי אני מצליחה להאמין שזו אני. ודווקא מדינת ישראל, שלכאורה כל כך השתנתה מאז, נראית לי כעת אותה מדינה מדממת ופצועה, שעתידה לוט בערפל, ופחד קיומי מצמרר ומטלטל אותה, וכל מי שהיא יקרה ללבו חש חרדה נוראה לגורלה.

שקר ההתנחלויות המגינות

 

מכל השקרים ותעמולת הכזב שאנו נאלצים לשמוע השכם והערב, המקומם ביותר הוא השקר שההתנחלויות מגינות על הישובים במרכז הארץ, ושללא ההתנחלויות היו ישובי מרכז הארץ חשופים למתקפה דמויית השביעי באוקטובר. זה איננו רק שקר על ההתנחלויות – זה בראש וראשונה שקר על מחדל השביעי באוקטובר, שסיבתו העיקרית היא דילול כוחות הצבא בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות והמאחזים, כולל עשרות החוות הלא-חוקיות שהקימו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק ביהודה ושומרון כדי להתעמר בפלשתינים, לגרשם ולגזול את אדמתם.

לאחר טבח החמאס מיהרה אורית סטרוק להסביר שהסיבה לטבח היא הסכמי אוסלו וההתנתקות – היא לא נזקקה כמובן לוועדת חקירה כדי להציע את ההסבר הזדוני הזה, שכמובן פוטר את האחראים האמיתיים לטבח מאחריותם. מתנחלים כמו נדב העצני אף טענו שהדיווח על העברת גדודים מעוטף עזה ליהודה ושומרון הוא עלילת דם. אך, כפי שסיפר כתב "כאן" רועי שרון, לאחר שדיווח שלא היתה העברה כזו, הוא החל לקבל טלפונים מחיילים שסיפרו לו כיצד הועברו זמן קצר לפני הטבח מעוטף עזה ליהודה ושומרון. למעשה הופקרו ישובי עוטף עזה ללא הגנה, ומה שבלתי ניתן להבנה עד היום, ולא במקרה מונעת קואליציית הטבח את חקירת הדבר, כיצד במשך שעות, גם לאחר שהחלה להתברר תמונת פלישת החמאס לעוטף עזה, עדיין הצבא לא הגיע להציל את הישובים, ובמקרה של קיבוץ בארי, אין שום הסבר לכך שיחידות צבא נערכו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו, כפי שדיווחו חברי קיבוץ ואחרים שהגיעו לסייע באופן לא מאורגן. לא במקרה נלחמת הקואליציה למנוע כל וועדת חקירה, ומנצלת את העדר החקירה כדי להפיץ את שקריה ולהציג את המתנחלים כמציליה וגואליה של עוטף עזה, בזמן שבפועל היתה עוצמתם הפוליטית היתרה של המתנחלים, שהתבטאה בהפיכת צה"ל למשמר הפרטי שלהם, הסר לא פעם לפקודתם, אסונה של עוטף עזה, ואסונה של מדינת ישראל כולה.

לא במקרה נבחרו רק מתנחלים למקומות הנחשבים ריאליים בציונות הדתית. אם בעבר כיהנו בציונות הדתית נציגים מכל מדינת ישראל, ופעלו בממשלה בעיקר בתחום החינוך, היום הימין הדתי מייצג אך ורק התנחלות לאומנית, גזענית ונפשעת, שעוסקת אך ורק בניסיונות לגרש את האוכלוסיה הפלשתינית מיהודה ושומרון באמצעות הקמת ישובי-דמה של קראוונים בודדים, שמטרתם היחידה היא להתעמר בפלשתינים ולגזול את אדמתם, מבלי לבחול באלימות נגד פלשתינים ואפילו ברצח. המתנחלים המאורגנים היטב קנו לעצמם השפעה גדולה גם על הרכב הליכוד, וגם השרים שאינם מתנחלים מחלים את פניהם.

בעוד שאנשי הליכוד ותומכיהם בערוץ 14 מסיתים הסתה חסרת מעצורים נגד ערוץ 12, מקדיש ערוץ 12 כמה שעות בשבוע לתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד, שמהללת את התנהגותו הנפשעת של איתמר בן-גביר בבתי הסוהר, מעודדת התעללות באסירים, מתמוגגת מעונש המוות, ומציגה את הדעות הלאומניות ביותר כקונסנזוס, מפיהם של שרה העצני-כהן, מוריה קור וחגי סגל, וכמובן מפי צמד המנחים עצמם. אמנם מזמינים מדי פעם לפאנל כעלי תאנה את כתב הארץ ג'וש בריינר, את הח"כ לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל, והשבוע אפילו ראיתי בפאנל את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", אבל מה שמנורמל ומוצג כקונסנזוס הוא הלאומנות הקיצונית ביותר. שרה העצני-כהן מקפידה להלל ולפאר את בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שלדבריה הם האנשים שהיא הכי בוטחת בהם. השבוע היא הסבירה שהמתנחלים ש"יצאו לטיול" בכפר הפלשתיני תל הם מטיילים תמימים שהותקפו, ולטעון שהם חיפשו חיכוך עם הפלשתינים זו האשמת הקורבן, שהרי מתנחלים מגיעים לכפרים פלשתינים רק מתוך כוונות טובות לטייל ולהכיר את הארץ, בלי שום כוונות זדון. וחגי סגל שטח לפני הצופים בנאום ארוך את שבחן של ההתנחלויות, שבלעדיהן היו ישובי מרכז הארץ מותקפים כמו ישובי עוטף עזה בשביעי באוקטובר, וכך צד שתי ציפורים במכה אחת, כאשר גם הציג את ההתנחלויות כמגינות על מרכז הארץ, וגם סילף את האמת על השביעי באוקטובר, שהוא תוצאה ישירה מהפקרת העוטף לטובת ההתנחלויות, המאחזים ושאר התיישבות השקר שהוקמה ביהודה ושומרון במיוחד על ידי סמוטריץ' וסטרוק לצורך גירוש הפלשתינים. השבוע גם הודיע סמוטריץ' שהוא איננו מוצא שום פסול במעשיו ואיננו מתחרט על דבר, ואיש לא שאל אותו האם איננו מתחרט שבתור שר במשרד הביטחון לא דאג להציב כוחות צבא שיוכלו להגן על ישובי עוטף עזה, במקום להותיר אותם מופקרים לחמאס, בעודו דואג אך ורק להקמת חוות מדומות ביהודה ושומרון. אולי כדאי שאנשי ערוץ 12, לצד מחאתם המוצדקת וההכרחית כנגד ההסתה נגדם, ייתנו את דעתם גם לתכנים שהם נותנים להם במה, ולו גם אחרי חצות.

 

 

איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.