לא למפלגות קטנות וחדשות

 

בכל יום מבשרים על הקמת מפלגה חדשה, לרוב במעורבות של משפחות שכולות או משפחות חטופים, ואני מאד מבינה שבעקבות מה שעבר עלינו מאז השביעי באוקטובר ואפילו עוד קודם, בהפיכה המשטרית, הרבה אנשים החליטו להיכנס לפוליטיקה, שלכשעצמו זה דבר מצוין, אבל למה לא להצטרף למפלגות קיימות שיש להן באמת סיכוי להצליח בבחירות? למה להקים מפלגות קטנות חדשות, שהסיכוי שלהן לעבור את אחוז החסימה הגבוה אפסי, והן רק יבזבזו קולות של מתנגדי הממשלה? לפעמים נדמה לי שכל המפלגות החדשות האלה הן מזימה של נתניהו להכשיל את גוש השינוי ולבזבז לו את הקולות, כדי שממשלת החורבן של נתניהו שוב תנצח ותהרוס את מה שנשאר ממדינת ישראל. זה ממש מפחיד אותי. ומי שאני די משוכנעת לגביו שהוא ממשיך במירוץ כדי לעזור לנתניהו לנצח זה בני גנץ, שאפילו אומר שהוא רוצה ממשלת אחדות ציונית, שזו צורה יפה להגיד שהוא רוצה בהמשך שלטונו של נתניהו, כי בני גנץ, בניגוד גמור לדימוי המחמיא שרבים מייחסים לו, כאילו הוא צדיק תמים שדואג רק לטובת המדינה, הוא בעצם אדם אכול קנאה ונקמנות, ויותר חשוב לו לדעתי להכשיל את בנט ולפיד ואייזנקוט, שאת כולם הוא מאשים בזה שהוא לא נהיה ראש ממשלה, וכמובן הוא לא מאשים את עצמו, שהבגידה החוזרת ונשנית שלו בגוש השינוי, שמנעה את החלפתו של נתניהו מוקדם יותר, היא זו שהמאיסה אותו על בוחריו. בני גנץ מאד מזכיר לי את מה שאיילת שקד עשתה בבחירות הקודמות, שבתיאום עם אנשי נתניהו היא המשיכה את המירוץ עד הסוף ולא פרשה, כדי לבזבז למתנגדי נתניהו קולות ולהבטיח את נצחונו, למרות שלא נראה לי שנתניהו יחזיר אותה לליכוד, וגם לא נראה לי שבנט יחזיר אותה למפלגה שלו.

כולם ממשיכים לדבר על איחודים בתוך הגוש בין מפלגות די גדולות, שלא באמת צריכות את האיחודים האלה, שהם חשובים רק למפלגות שנמצאות בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה. ברגע שהמפלגות מספיק גדולות, אין צורך באיחודים, כי התוצאה של איחוד היא בדרך כלל בריחה של קולות שלא מרוצים מאחת השותפות לאיחוד, וזה עלול להקטין את מספר הקולות של הגוש. מאז הבחירות בהונגריה, אנשים שלא יודעים שום דבר על הונגריה, אומרים שצריך מועמד שמאחוריו כולם יתלכדו, וזה היה נכון בהונגריה כי שם יש בחירות אזוריות-רוביות, שהמנצח באזור לקוח את כל הקולות, בדומה לשיטה הצרפתית והבריטית, ששם באמת חשוב שבכל אזור יהיה רק מועמד אחד, כדי לא לאבד קולות. אבל בישראל שיטת הבחירות היא יחסית, וכל מי שעובר את אחוז החסימה, מקבל את כל הקולות שמצביעים לו, גם אם יש הרבה מפלגות, כל מפלגה בישראל שתעבור את אחוז החסימה,תקבל את כל הקולות שיצביעו לה ולא תאבד קולות, כי כל ישראל היא אזור בחירה אחד, ובלבד שכל המפלגות שמתחרות יעברו את אחוז החסימה או יפרשו מהמירוץ ולא יבזבזו קולות, והכי חשוב לא להקים מפלגות זעירות חדשות, אלא להצטרף למפלגות הקיימות, יש מספיק כאלה כדי שכל אחד ימצא מפלגה קיימת שקרובה ללבו, ולא יבזבז את קולו על מפלגה שאין לה שום סיכוי.

בגלל מה שנתניהו עשה במלחמה, שמבין 250 משפחות החטופים, הוא בחר שלוש משפחות של מתנחלים, כולל ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן, שבנו בעצם נרצח במסיבת הנובה וזה היה ידוע, אבל הוא הוגדר כחטוף כדי שאביו ינהיג שלוש משפחות חטופים שרק תקפו את מטה משפחות החטופים ועשו כל מה שאפשר כדי להכפיש את המטה ולפגוע בכל מי שהתאמץ לשחרר את החטופים, וכך להכשיל את המאמצים לשחרר אותם, ובגלל שראיתי איך נתניהו מארגן ומסית את שלוש משפחות החטופים שתמכו בו נגד כל המשפחות האומללות של החטופים, בגלל זה אני מאד מפחדת שכל המפלגות החדשות, כולל אלה שבראשות קרובי חטופים, הן מזימה של נתניהו נגד הגוש המתנגד לו, כי זה מה שנתניהו עושה תמיד: הפרד ומשול, ואין שום דבר שהוא מומחה בו כמו בהסתה ובחרחור ריב ומדון בין אנשים, ובמיוחד הוא נהנה להסית משפחות שכולות, אלה כנגד אלה, כמו שאנשיו היו מעורבים בהקמת פורום של משפחות שכולות שמתנגדות בשירות נתניהו לוועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח אוקטובר, ומקדמות את האינטרס של נתניהו לסכל חקירה יסודית של מחדליו וכישלונותיו, ועושות הכל לעזור לנתניהו לפעול נגד מועצת אוקטובר שמייצגת את רוב ההורים השכולים ומאד לא נוחה לנתניהו.

מי שנמנה על חסידי נתניהו אין לי מה לומר לו, אבל מי שרוצה להחליף את נתניהו, מוכרח להצביע למפלגות ישנות ומספיק גדולות כדי להבטיח שכל הקולות נגד נתניהו ילכו למפלגות מספיק גדולות וחזקות, שלא רק תעבורנה את אחוז החסימה, אלא תדענה ותוכלנה לפעול לסילוק ממשלת החורבן ולהקמת ממשלת שינוי, ובהחלט מוטב בהקשר הזה להיות זנב לאריות, ולא ראש לשועלים.

  

זרקו עלינו ביצים

 

בהפגנה אתמול בכיכר צרפת זרקו עלינו ביצים וביצה אחת עפה מעל לראשי, התנפצה לי על הברך וחציה נשאר דבוק לי לחצאית. לא ראיתי מי זרק כי הביצים נזרקו מאחורי גבי, אבל לא קשה לנחש מי זרק, כי מול הכיכר היו ביביסטים שהשמיעו מוזיקה בקול רם כדי להפריע להפגנה. עד כמה שהצלחתי לשמוע אלה היו שירי הלל לנתניהו ולמנהיגותו. את הביצים כיוונו כנראה לכמה פעילים שתקעו בחצוצרות והקרינו על קירות הבניינים הסמוכים כתובות כמו "אתה הראש אתה אשם", "לֵךְ", "הלשכה של קטאר" עם תמונות של נתניהו לצד יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וישראל איינהורן וכיו"ב. לפני שבוע המשטרה ניסתה לעצור את מקריני הכתובות בטענה שהם מפריעים לשכנים, אבל כנראה שבית-המשפט שיחרר אתם כי הם לא עשו משהו שאסור: מותר להפגין, מותר לשאת שלטים נגד נתניהו, ולדעתי גם להקרין כתובות נגדו זה לא משהו שאסור לעשות. לעומת זאת, לזרוק ביצים על אנשים, גם אם הם מפגינים נגד נתניהו, בהחלט אסור, אבל לא ראיתי שמישהו עצר את זורקי הביצים, או שאולי עצרו ולא ראיתי. בכל אופן לא דיווחו על התקרית הזו בעיתונים וגם בטלויזיה ולא ראיתי שהתייחסו לזה בכלל.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה שגם על אלי אלבג הביביסטים זרקו ביצים, בזמן שבתו, התצפיתנית השבויה לירי, היתה עדיין בעזה בסכנת חיים, ותצלומיה בסרטוני החמאס היו מזעזעים. הדבר שהכי מאפיין ביביסטים זה האכזריות כלפי כל מי שפוגע בדימוי האלילי של נתניהו והנטרול של כל רגש אנושי בשירות ההתמסרות הגמורה לפולחן נתניהו, שהופך לתמצית האישיות שלהם, שהיא בדרך כלל אישיות עלובה מאד, שרק פולחן נתניהו ממלא אותה בתוכן, והיא משקפת את האישיות העלובה של נתניהו עצמו, שלא מסוגל לקחת אחריות על כישלונותיו ולא מסוגל לשמוע שום ביקורת אלא חנופה בלבד, ולכן לא היה מסוגל להקשיב ברצינות לאזהרות מפני הטבח, למרות שהוא קיבל הרבה אזהרות כאלה, וגם שיקר לעצמו ולאחרים שהמתקפה הצבאית על איראן תפיל שם את המשטר, וממשיך לשקר לציבור גם לגבי הטבח וגם לגבי המלחמה באיראן. בעצם נתניהו תמיד מתנהג אותו הדבר. גם כשראש השב"כ באותם ימים, כרמי גילון, הזהיר אותו להפסיק עם ההסתה נגד רבין הוא לא הפסיק, ועלה לשלטון על גופתו של רבין, ומכיוון שמחנה רוצחי רבין עלה לשלטון בעקבות הרצח, ולא שילם שום מחיר על ההסתה שלו נגד רבין, האלימות שלהם רק הלכה והתגברה, ועכשיו היא מציפה את כל המדינה.

בעצם שמחתי שזרקו עלינו ביצים ולא רימון, כי אני יודעת שיכולים גם לזרוק רימון, ואני לא בטוחה שאם מישהו ינסה לזרוק רימון המשטרה תעצור אותו. אני לא בטוחה בכלום. אני הולכת להפגנות כי חייבים לצעוק נגד שלטון הרשע של נתניהו וחייבים להעיף את ממשלת הדמים שהוא מנהיג. אני מביאה בחשבון שאני עלולה לא לחזור הביתה. אני מקווה כמובן שזה לא יקרה, אבל אני מביאה בחשבון שאולי זה יקרה. מי שעלה לשלטון על גופתו של רבין, והפקיר למותם אלף ומאתיים איש בשביעי באוקטובר, ולא חקר כלום ולא תיקן כלום, ורק מייחס לעצמו הצלחות של אחרים, כמו שחרור החטופים שדונלד טראמפ הצליח להוציא לפועל למרות שנתניהו עשה הכל לסכל ולדחות את שחרורם, ושלח את צה"ל לפעולות שגרמו לרצח חטופים, ואז עוזריו מסרו לעיתון נפוץ בגרמניה שמשפחות החטופים עוזרות לחמאס, וכל הביביסטים דקלמו את זה כמו תוכים, כי הם בובות של נתניהו, ומרוב שהם ממלאים את כרסם בתעמולת הרעל של נתניהו לא נשאר להם שום מקום בנפש לחמלה, לרחמים או לאנושיות. הם נהיים גלמים שמדקלמים סיסמאות של נתניהו, והם מוכרחים להשתיק את כל מי שאומר את האמת על נתניהו, כי למשמע האמת הם עלולים לקרוס כמו איש שלג ששפכו עליו מים חמים, ומלבד שלולית מים קטנה לא יישאר מהם דבר.

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

בג"צ ועדת חקירה לטבח חמאס וזכויות נפגעי עבירה

 

היה לי קשה מאד לצפות בדיון בבג"צ בבקשת העותרים לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח החמאס והמלחמה שבעקבותיו. נראה היה שהשופטים כולם מנסים לשדל את העותרים לסגת מהעתירה ולהמתין לבחירות, שבהן, כפי שרבים מאיתנו מקווים, ומן הסתם גם שופטי בג"צ, ניפטר משלטון נתניהו ונזכה לממשלה הגונה יותר, שתמלא את תפקידה ותטפל במצוקות האזרחים, שביניהן גם הקמתה של ועדת חקירה לחקירת הטבח. אין בי כעס על שופטי בג"צ שנאלצים לתפקד תחת עומס בלתי נסבל ואיום על חייהם, אבל הדברים שנאמרו היו לי קשים מאד.

בעקבות דבריהם של נציגי העותרים, שהמתנה לבחירות ולהקמת ממשלה חדשה, בתקוה שזו תהא ממשלה אחרת, שאכן תקים ועדת חקירה, תוסיף עוד שנת המתנה על השנתיים וחצי שכבר עברו, עם כל המשמעויות של עיכוב נוסף, התעורר שיח בין השופטים לעותרים, שבמסגרתו הזכירו העותרים שהרוב המכריע של הציבור, על פי סקרי דעת-קהל, תומך בהקמת וועדת חקירה ממלכתית, שעל פי חוק ועדות החקירה, יבחר את חבריה נשיא בית המשפט העליון, ומחילופי הדברים השתמע שרוב העם צריך להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שתקום כזו, כלומר שאם רק קורבנות הטבח מבקשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אין די בכך, אלא הם צריכים שרוב הציבור יתמוך בהם כדי שיזכו לוועדת חקירה. וזה בעיניי בלתי נסבל, שאין די בקורבנות הרבים כדי לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, כביכול אין לקורבנות זכויות כבודדים, והם תלויים ברצון רוב הציבור.

על סמך מה נורה לממשלה להקים ועדת חקירה, שאלו השופטים שוב ושוב, ואיך נדע לקבוע מה המנדט שיינתן לה? ואני חשבתי על פסק הדין בעתירת אומ"ץ שביקשה מבג"צ לבטל את וועדת הבדיקה הממשלתית שמינה אולמרט לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולמנות במקומה ועדת חקירה ממלכתית, שנדונה אף היא לפני שבעה שופטים, ששלושה מהם, השופטות איילה פרוקצ'יה ומרים נאור, והשופט אליקים רובינשטיין, לא היססו לתמוך בעותרים, מאחר שוועדת בדיקה ממשלתית לא התאימה לדעתם לחקר אירוע גדול כמלחמת לבנון. העתירה נדחתה ברוב של ארבעה שופטים, ריבלין, גרוניס, ג'ובראן וחיות, שביקשו להימנע מהתערבות במינויה של ועדת וינוגרד, שמונתה כוועדת בדיקה ממשלתית, אמנם בסמכויות מורחבות. אולי בדיעבד צדקו שופטי הרוב – ועדת וינוגרד חקרה ביסודיות והמלצותיה היו אמיצות. אך גם החלטות בג"צ היו אמיצות, וזכו לכבוד. שופטי העליון של אז לא שאלו על סמך מה יכפו על הממשלה למנות ועדת חקירה וכיצד יקבעו את המנדט. הם גם לא טענו שלקורבנות המלחמה אין זכויות חוקתיות למינוי ועדת חקירה, כפי שחזרה ואמרה כעת השופטת יעל וילנר, ולשאלת העותרים איך טבח איננו נוגע לזכויות אדם, כמעט וסתרה את עצמה ואמרה כמובן, זה נוגע לחיי אדם, אבל שוב חזרה ואמרה שמבחינה משפטית אין זכויות חוקתיות. האם לקורבנות רצח אין זכויות חוקתיות לדרוש חקירה יסודית, שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם אין להם, צריך שיהיו להם כאלה, גם אם הדבר דורש שינוי בחוק.

ואז נזכרתי בחוק זכויות נפגעי עבירה. על החוק הזה שמעתי לראשונה בדיון בבג"צ נגד שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט ב-17 באוקטובר 2011. הלכתי לשם כדי לתמוך בנועם שליט, שהמתין זה חמש שנים לשחרור בנו, ולימים מת מלוקמיה, אבל רצה הגורל שישבתי בדיון ליד בני משפחת סחיווסחורדר, שהוריהם ושלושה מאחיהם נהרגו מהפיגוע במסעדת סבארו, וכעת התנגדו לשחרור חלק ממבצעי הפיגוע. הם ישבו שבורים, אפופים יתמות ויגון. דיבר בשמם האח עורך-הדין מאיר סחיווסחורדר. הוא מחה על כך שבניגוד לחוק נפגעי עבירה לא הודיעו לבני משפחות הנפגעים על הכוונה לשחרר את המחבלים שפגעו בהם, כפי שהחוק מחייב. אמרו לו שהמחבלים העומדים להשתחרר פגעו ביותר מדי קורבנות, והוא אמר שלא אכפת לו, אם החוק מחייב להודיע לקורבנות על שחרור הרוצחים, שישבו שבוע ויתקשרו לכולם. ובזה הוא צדק לגמרי. לקורבנות רצח יש זכויות, שחלקן כבר מעוגנות בחוק, ואת אלה שטרם עוגנו, ראוי לעגן בחוק.

חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להעניק מעמד משפטי לקורבנות בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בהם, מעולם לא זכה ליותר מדי כבוד מהרשויות, אבל הוא חלק מספר החוקים. על פי החוק, רשאים קורבנות עבירה לקבל מידע על ההליכים הפליליים בעניין העבירה שממנה נפגעו, לעיין בכתב האישום נגד הפוגע, להביע את עמדתם בפני בית המשפט ולהגיש הצהרה מטעמם על הנזק שנגרם להם, לקבל מידע על מאסרו או שחרורו של הפוגע ולהביע את עמדתם בעניין, ולהיות נוכחים בדיון המתנהל בעבירה נגדו בדלתיים סגורות. סעיפים רבים בחוק עוסקים בהגנה על נפגעי עבירה, כדי שלא ייפגעו מהליך החקירה עצמו, ויש גם סעיף 12, שאומר: "ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". ואז הופיע בנוסח החוק להפתעתי סעיף 22ב: "זכאות בני משפחה – חרבות ברזל" שלמיטב הבנתי מחיל את הוראות החוק על נפגעי ה-7 עד ה-9 באוקטובר, וגם מאוחר יותר, אם מדובר בחטופים.

חשבתי לעצמי: הרי את הקמת ועדת החקירה לטבח ה-7 באוקטובר דורשים הורים שכולים כמו אייל אשל, אבי התצפיתנית האמיצה רוני, שהפליאה לתפקד למול פלישת החמאס, ורפי בן שטרית, אבי הבלונאי אלרועי, ועוד הורי חיילים שנהרגו וקרובי אזרחים שנרצחו בבתיהם וקרובי חטופים שנרצחו, וקרוביהם של נרצחי הנובה. הרי כולם זכאים על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. האם אין להם שום מעמד חוקי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, ששופטי המיעוט בעתירת אומ"ץ היטיבו להסביר כי היא הכלי החוקי היחיד המתאים לחקר אירוע גדול וחמור כמלחמה? ומה שהיה נכון לגבי מלחמת לבנון השנייה שנמשכה שבועות ספורים וקורבנותיה היו מעטים בהרבה, קל וחומר שהוא נכון על טבח של אלף ומאתיים איש, וחטיפת מאתיים וחמישים, ומלחמה של שנתיים ימים.

אין בחוק התייחסות לזכותו של נפגע עבירה לכך שהעבירות נגדו יחקרו כראוי, ובזמן סביר. אולי זה נראה בזמנו למחוקקים מובן מאליו שעבירות יחקרו. הם לא חשבו על ממשלה שמסרבת לחקור מאחר שהיא מסרבת לקבל אחריות למחדליה. אבל נדמה לי שזכותם של קורבנות הטבח לחקירה ראויה, כלומר לחקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, לגמרי הולמת את רוח החוק, והיא חייבת להתקיים, כפי שאומר חוק נפגעי עבירה לגבי הליכים בכלל, "בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". והרי מה שהממשלה, המסרבת לוועדת חקירה, גורמת למשפחות הנרצחים, הוא עינוי דין נורא, ללא כל תקוה בקצהו.

חוק נפגעי עבירה איננו מתלה את זכויות הנפגעים בהסכמת רוב הציבור, אלא קובע את זכותם שקולם יישמע על סמך היותם נפגעים או קרובי נפגעים. זה חוק שקובע את זכותם מתוקף היותם קורבנות אינדיווידואלים, או קרוביהם של קורבנות כאלה. וכך ראוי.

אכן, אין הוראה בחוק שזכותם של הנפגעים לחייב מינוי ועדת חקירה, אבל השופטים יכלו לדעתי לפחות להתייחס אליו כמורה דרך, וגם עורכי הדין היו צריכים לציין את זכויותיהם של הקורבנות הבודדים, ולא לדבר רק על הציבור בכללו. אם משפחה של חייל שנהרג במסגרת שירותו רשאית לקבל את ממצאי התחקיר של מותו, לפחות את עיקרם, גם משפחות חללי ה-7 באוקטובר זכאיות לכך. לא ייתכן שרק משום שנפגעו באסון לאומי ענק, יהיו להם פחות זכויות ממי שנפגע בתקרית או בפיגוע בודד. ואם ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך היחידה החוקית לאפשר להם לקבל את המידע על מות יקיריהם, יתכבדו שופטי בג"צ ויורו לממשלה להקים ועדה כזאת.

 

 ותודה לבתי עו"ד שרון פרי שסייעה לי במציאת חומרים רלוונטים.

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותן, בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן היא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.

מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו