האסון שנמנע והאסון שקרה

 

כשנתניהו הודיע שצריך לחקור האם טייס המשנה שניסה להפיל את המטוס העמוס ישראלים בדרכו לתל-אביב נשלח על ידי איראן, חשבתי לעצמי, שכנראה לדעת נתניהו חשוב יותר לחקור את האסון שלא קרה, מאשר את האסון של השביעי באוקטובר שכן קרה, ובפרט אם אפשר יהיה להאשים את איראן ולהצדיק מלחמה נוספת, אבל די מהר התברר שגם האסון שנמנע מקורו במחדל של ממשלת ישראל, שהיתה אמורה לבדוק ולוודא שצוותי המטוסים שממריאים מדובאי לישראל אמינים, ולצורך זה ישנה מחלקה ברשות המיסים שאם הבנתי נכון כפופה גם למשרד התחבורה, ולכן מן הסתם גם האסון שלמרבה המזל נמנע, לא ייחקר כראוי, כי ממשלת נתניהו חוקרת רק אם תוצאת החקירה הצפויה אמורה לשרת אותה, ואם לא זה המצב, נתניהו כבר ידאג שלא יחקרו דבר. מירי רגב כבר התראיינה הערב לאיילה חסון והסבירה בצורה קצת מבולבלת שהמוסד צריך לבדוק חברות זרות, ואחר כך אמרה ששב"כ אחראי, ואחר כך אמרה שגם בחברה בריטית יכול להיות טייס מוסלמי. היא אמרה את זה כאילו בחירה של צוותי תעופה היא משהו כמו מזג האוויר, שאין לבני האדם שום שליטה עליו, והכל עניין של מזל. כמובן שלא זה המקרה. נושא בטיחות הטיסות, ובפרט מאז ה-11 בספטמבר, כשהתברר שאפשר לחטוף מטוסים לא רק כדי לשבות את נוסעיהם, אלא כדי להשתמש בהם להפיל בניינים ולגרום לאלפי אבידות, מעסיק מאד את חברות התעופה ורשויות התעופה, ובדיוק מסיבה זו סובלת מדינת ישראל וסובלים תושביה מהפסקת טיסותיהן לישראל של חברות זרות, כל אימת שהמצב הבטחוני בישראל מתערער, כפי שקורה כבר שלוש שנים עקב המלחמה הבלתי נגמרת. גם בהסכמי השלום בין ישראל לדובאי נכלל סעיף שאוסר על טייסים ממדינות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עימן להטיס מטוסים לישראל. כלומר, מישהו כבר חשב על כך שעלולה להיות בעיה בטיחותית בטיסות מדובאי. בעצם השב"כ אוסר כבר מזה זמן על חברות ישראליות לטוס לדובאי בגלל בעיות בטיחות. מדוע הניחו איפה לחברות תעופה מדובאי לטוס לישראל? ומה משמעות הדבר, שכולם ציינו לשבח, שגם כאשר חברות זרות רבות הפסיקו את טיסותיהן לישראל בגלל מצב המלחמה המתמשך, וחלקן עדיין נמנעות מלטוס לישראל, חברת Fly Dubai המשיכה לקיים את טיסותיה לישראל, ואפילו הוסיפה טיסות אליה? האם הנכונות לטוס לישראל בזמן מלחמה מצביעה על יחסים טובים במיוחד בין דובאי לישראל, או משקפת זלזול של שתי המדינות בבטיחות הטיסות ובבטיחות הנוסעים? אולי האסוציאציה לשביעי באוקטובר, לטענה של נתניהו שהמזהירים מפני סכנת מלחמה מפריזים באזהרותיהם, ואטימת אוזניו לאזהרות, היא אסוציאציה נכונה? אולי ידעו שהטיסות מדובאי לישראל אינן בטוחות דיין, אבל סמכו על המזל? אולי הישראלים שפותו לטוס לדובאי בהמוניהם או לחנות בה חניית ביניים פשוט הופקרו, כפי שהופקרו תושבי עוטף עזה, בטענה שהחמאס מורתע ולא מסוגל לבצע פלישה בהיקף גדול, לא מפני שזה היה נכון, אלא מפני שחשוב היה יותר לנתניהו להרוס את מערכת המשפט ולבצר את שלטונו, ולא מפני שלא היתה סכנה? ובדומה לכך חשוב היה למכור לאזרחי ישראל פיתויים של חופשות זולות  ומפנקות בדובאי העשירה, ואשליות שדיכוי הפלשתינים איננו מעניין את מדינות המפרץ כמו הכסף הקל שהתיירות הישראלית מבטיחה? כפי שבאחד באוקטובר 2023 התפרסמו הבטחות לשלום קרוב עם סעודיה, שעל פי ההדלפות לא הפריע לסעודים העדר ההתקדמות ביחס ישראל לפלשתינים, הדלפה שרק תמימים במיוחד לא זיהו בה את עקבות הספין העקבי של נתניהו, שהוא יביא לישראל שלום עם מדינות ערב גם ללא מדינה פלשתינית, ושאפילו התעללות בפלשתינים וגירושם לא יפריעו לסעודיה, שתמיד ראתה בעצמה את מנהיגת העולם המוסלמי ופטרונית הר הבית, לקיים יחסי שלום עם ישראל.

שלום עם סעודיה לא נחתם, והשבוע סירבה סעודיה אפילו להתיר למטוסים ישראלים לנחות בה כדי להשיב לישראל את נוסעי המטוס שניצל רק בזכות קברניט נחוש ונוסעים בעלי תעוזה ותושיה יוצאות דופן. מה יהיה כעת על הטיסות בקו תל-אביב-דובאי אין לדעת. האם המטוסים יחזרו לטוס ובאלו תנאים, והאם הנוסעים הישראלים ימשיכו לבטוח בחברות התעופה של דובאי שכה הכזיבו. כמו במקרה של השביעי באוקטובר, כאשר התעלמות נתניהו מהסכנה הבטחונית גרמה לאסון אדיר ממדים, שעירער את שלטונו יותר מכל משפטיו, כך הזלזול וההפקרות בנושא הפיקוח על בטיחות הטיסות בקו דובאי-תל-אביב, אולי במטרה להקל על הפעלת הקו ולפתות את הישראלים בחופשות מפנקות באדיבות ממשלת ישראל, פגעה בסופו של דבר באמינות הקו, ועלולה לפגוע אנושות ברווחיות ובהמשכיות שלו, וגם לערער את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, שמתוחים ממילא עקב ההרס וההרג שזרעה ממשלת ישראל בעזה. שכרו של הזלזול יוצא בהפסדו.

 

ואם נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר את נתניהו?

 

נניח שכדברי בנימין נתניהו, נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר אותו מפני הטבח שתיכנן חמאס. האם זה פוטר את נתניהו מהזלזול והתוקפנות שלו כלפי האזהרות שכולנו שמענו במו אזנינו מפי יואב גלנט, שבגללן מיהר נתניהו לפטר את גלנט וחזר בו זמנית, אך לבסוף פיטר אותו מתפקידו? האם העובדה שהרמטכ"ל בזמנו הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו לפני ביטול עילת הסבירות ונתניהו התחמק ממנו, איננה מספיקה כדי להרשיע את נתניהו בסירוב להאזין לאזהרות ולפעול לאורן? האם לא די באזהרות אנשי המודיעין שאויבינו רואים בשסע החברתי שגרמה המהפכה המשטרית חולשה שהם יכולים לנצל לפגיעה בישראל, כדי לדרוש מנתניהו דין וחשבון על ניסיונו לפגוע אנושות במערכת המשפט ולקרוע את החברה הישראלית לגזרים, מתוך סיבות אנוכיות לגמרי, ומבלי להתחשב בתוצאות? ומה באשר ליחס המזלזל כלפי התצפיתניות שאזהרותיהן היו ספציפיות ומבוססות על מראה עיניים, על התרגילים שחמאס ערך לנגד עיניהן המבועתות?

כמו כל פושע מצוי מבסס נתניהו את הגנתו על הקושי של הצד השני להוכיח את טענותיו: בהעדר יכולת להוכיח שדאג להגנה ראויה על עוטף עזה, שהציב שם מספיק כוחות – ולא, זו איננה אחריותם הבלעדית של הרמטכ"ל ושר הביטחון. ראש הממשלה הוא האחראי העליון על הצבא ועליו לוודא שהמדינה מוגנת בצורה ראויה מפני האיומים עליה - מתמקד נתניהו במה היה אילו, כאילו איש איננו יודע מה היה באמת כאשר כן העירו אותו: במשך שעות הוא לא עשה דבר. המחבלים טבחו בבארי, בניר עוז, בנחל עוז, בכפר עזה, וצה"ל לא הגיע. שעות רבות אחרי שנתניהו התעורר צה"ל לא הגיע לישובים ולבסיסים המוצפים מחבלים.

אני מתקשה להבין מדוע דווקא האזהרה הכוללנית של נשיא איחוד האמירויות מסעירה את הציבור הישראלי יותר מכל מה שראה לנגד עיניו לפני הטבח: הדהירה המאיימת להרס המשפט והדמוקרטיה במדינת ישראל, קריעת העם לגזרים בסיפורים על טייסים שלא ימלאו את תפקידם ויסרבו להציל את כוחות הקרקע, שמעולם לא קרו במציאות אלא בעלילות הדם הביביסטיות, ביטויים של זלזול באנשי הצבא והתפארות בחשיבות הממשלה, שלפני השביעי באוקטובר, וגם אחרי השביעי באוקטובר, לא עשתה דבר להגן על תושבי ישראל ולטפל במצוקותיהם. מה היו החוקים שנתניהו העביר עם חזרתו לשלטון? חוק שמקשה על הוצאתו לנבצרות, חוק למימון מעונותיו הפרטיים של חשבון הציבור, חוק להגדלת תקציב הלבוש והאיפור שלו ושל רעייתו. מה עשה נתניהו למען אורנה המשעממת שביקשה חדר מיון קדמי בקריית שמונה, צורך חיוני בעיירת גבול מוכת טילים. ולא, העובדה שאורנה בלעה את עלבונה והמשיכה לתמוך בנתניהו איננה משנה דבר. האמירה שבקשה לחדר מיון קדמי בקריית שמונה משעממת את נתניהו נאמרה לכל תושבי ישראל ולגבי כל מצוקותיהם וצרכיהם, הבטחוניים והאחרים.

האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שגבול עזה מסוכן? שצעדות לגדר של אנשי חמאס, הבערת צמיגים, בלוני נפץ, ירי, רקטות, כולם חלק מחייהם המאוימים של תושבי עוטף עזה? האם היו הורי חיילים ששירתו בגבול עזה שלבם לא נחרד מאימת האיום על ילדיהם? האם מישהו, אזרח או חייל, אחרי שנים כה רבות של ירי על ישובי העוטף, אחרי פרשת חטיפתו של גלעד שליט, אחרי ההחזקה ארוכת השנים של חמאס בגופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול, האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שחמאס שואף לחטוף ישראלים ועדיף חיילים?

לו נחת חייזר ושמע את דברי נתניהו, יכול היה לחשוב שהטבח בתושבי עוטף עזה היה דבר כה בלתי סביר, שאי אפשר היה לצפות אותו ולהתכונן אליו מראש. אבל במציאות הטבח בעוטף היה כתוב על הקיר ובאותיות גדולות. זה לא שלא הזהירו את נתניהו. זה לא שלא העירו את נתניהו. שוב ושוב הזהירו אותו, שוב ושוב ניסו להעיר אותו, והוא התעקש לעצום את עיניו, להסב את מבטו ולהמשיך בשלו – דאגה אך ורק לעצמו ולענייניו. מי שמתיימר להיות שומר ישראל הפקיר את צאן מרעיתו ולא מיהר להצילו גם כשידע בדיוק מה קרה.

ולכן יהי רצון שכדברי הנביא: הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז.

 

בנט וליברמן כטרולים של גוש השינוי

 

הדברים שאמר גדי איזנקוט לבנט וליברמן נכונים ומדויקים. התנהלותם של השניים אנוכית, מזיקה, ומסכנת את המאמץ להחלפת נתניהו.

מאז תחילתה של מערכת הבחירות הנוכחית העמיד נפתלי בנט דרישה חצופה לבחור בו כראש הגוש וכמועמד לראשות ממשלה, ובכך חזר על התנהלותו החצופה והאנוכית ביוני 1921, כאשר דרש מלפיד, כתנאי לתמיכתו בממשלת השינוי, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לכהונת הממשלה. העובדה שבראש הממשלה הועמד ראש מפלגה קטנה, בת ששה מנדטים בלבד, תרמה רבות לדה לגיטימציה של ממשלת השינוי ולנפילתה לאחר קצת יותר משנה. כמובן שבנימין נתניהו לא היה בוחל באמצעים להפיל את ממשלת השינוי ולחזור לשלטון, גם אם יאיר לפיד היה עומד בראשות הממשלה מלכתחילה, אבל כהונתו של בנט כראש ממשלה, כשהוא עומד בראש מפלגה קטנטנה, גם אם מילא את תפקידו בהצלחה יחסית, הפכה את טענת חוסר הלגיטימיות למקובלת, ולמרות שבכהונת בנט תמכו 60 חברי כנסת, הוא זכור כ"ראש ממשלה עם ששה מנדטים".

כהונתו של בנט בראשות גוש השינוי הפכה אותו לשנוא נפשו של הימין תומך נתניהו, ולמעשה הוא נחשב כלגיטימי רק בגוש השינוי, ותלוי בקולותיו של גוש זה. אבל בנט לא למד דבר מניסיונו כראש ממשלה מטעם מפלגה קטנה מאד, והתנהג כאילו מועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היא מובנת מאליה ומתחייבת. גם לאחר שהתמיכה בו בסקרים ירדה מאד, תוצאה בלתי נמנעת לא רק מהאיחוד הבלתי מוצלח שלו עם יאיר לפיד, אלא מכך שכמו בעבר, הצלחתו הראשונית בסקרים ביטאה יותר התנגדות לנתניהו מאשר תמיכה בבנט, ועם התגבשותה והתחזקותה של מפלגת ישר בראשות איזנקוט, ירידתו של בנט בסקרים היתה צפויה, ולו גם באיחוד עם לפיד, שאכזב מאד את גוש מתנגדי נתניהו בהתנהלותו הנרפית מול ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ'-חרדים והאסונות שהמיטה על מדינת ישראל, והתאחד עם בנט לאחר שמפלגתו הידרדרה בסקרים ל7-8 מנדטים והסתכנה בהידרדרות נוספת. אין שום פלא בכך שמפלגת יחד מקבלת כעת בסקרים כתריסר מנדטים, שמשקפים את כוחם האמיתי בציבור של שני מנהיגיה: כששה מנדטים לכל אחד מהם.

אביגדור ליברמן ללא ספק שאב את דרישתו לכהן כראש ממשלה עם פחות מעשרה מנדטים מנפתלי בנט. אני משוכנעת שלולא עמדה לנגד עיניו הדוגמה של בנט, הוא לא היה מעלה בדעתו לדרוש לכהן כראש ממשלה. בקרב מתנגדי נתניהו התמיכה בליברמן כראש ממשלה נמוכה אפילו מהתמיכה בבנט, שהוא אדם חביב יותר מליברמן, ומשדר פחות התנשאות ותוקפנות. הנזק שגורמת התנהלותו של ליברמן לגוש השינוי חמור עוד יותר מזה שגורם בנט. תוקפנותו כלפי מנסור עבאס ורע"מ, והצהרתו שלא יאפשר לאיזנקוט להקים ממשלת מיעוט שנשענת על תמיכת הערבים, עלולה להשאיר את נתניהו בשלטון, ולעתים יש תחושה שזו בדיוק כוונתו, ושלא את השותפות עם רע"מ הוא מנסה לסכל, אלא את החלפתו של נתניהו באיזנקוט, שזו האופציה היחידה להחליף את נתניהו: רוב מוחלט של מתנגדי נתניהו מקבל ותומך באיזנקוט כמנהיג הגוש, ולו נדרשו להסכים להובלת הגוש על ידי ליברמן, רבים היו מסרבים לכך. מבחינה אידיאולוגית ברור שגם בנט וגם ליברמן שייכים לגוש נתניהו. משם הם באו והמניע שלהם להתנגד לנתניהו הוא אכזבה אישית ממנו שהובילה ליחסים מתוחים ואף לעוינות מצדם כלפי נתניהו, מן הסתם עוינות מוצדקת. אבל מבחינת הדנ"א שלהם הם אנשי ימין קיצוני, שחושבים שזכותם גם לנצל את השמאל כדי לרכב על גבו למימוש נקמתם בנתניהו, וגם להתייחס לשמאל כאילו דעותיו אינן לגיטימיות וכאילו הוא זקוק לרשות מהם לבטא את דעותיו ואמונותיו, כפי שאפשר לראות היטב מיחסו המתנשא של ליברמן ליאיר גולן, שממנו הוא דורש להתבטא באופן שינעם לליברמן, כאילו רק לתמיכתו של ליברמן בעונש המוות או בארץ ישראל השלמה שמעוררת מיאוס בשמאל מותר לקבל ביטוי, ואילו סלידתו של השמאל מהלאומנות הימנית, מהחרמת הערבים כאילו אינם בני אדם, מטרור המתנחלים, מעונש המוות לערבים בלבד ובעיקר מהחורבן וההרס בעזה כולל פגיעה קשה בחפים מפשע, אינן ראויות למצוא את ביטוין.

מתנגדי נתניהו ברובם הגדול מעדיפים את החלפת נתניהו באיזנקוט, ולרבים מהם זו האפשרות היחידה להמשיך לחיות במדינת ישראל. בנט וליברמן רוצים להחליף את נתניהו מסיבות אישיות וכדי לממש מאוויים פרטיים על גבם של אנשים שאמונותיהם שונות ורחוקות משלהם, והיה ראוי שיתנהגו בהרבה יותר צניעות והתחשבות.

אינס אולנובסקי / התמונות

 

את ספרה של אינס אולנובסקי "התמונות" קניתי בגלל שהסיפור הראשון בו מתייחס לפיגוע בבניין אמי"ה, האגודה לערבות הדדית יהודית בארגנטינה, שהיא הארגון המרכזי של קהילת יהודי ארגנטינה, בשנת 1994, שבו נהרגו 85 אנשים, והוא אחד האירועים המזעזעים בתולדות יהודי ארגנטינה, שהתרחש שנתיים בלבד לאחר שפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה גרם למותם של 29 אנשים. אינס אולנובסקי התגוררה בדיוק מול בניין אמי"ה ואף נפצעה קל בפיצוץ, והפיגוע היה אירוע מרכזי בחייה. אבל בספר היא מתייחסת לתמונות שצילמה מחלון הבית שבו התגוררה עם הוריה, בהן תיעדה במקרה את מי שיהפוך לבעלה, בטרם הכירו. הסיפור הזה מגלם בתוכו את מה שאינס מבקשת להעביר בסיפורים המובאים בספרה: לתמונה יש לעתים קרובות ערך היסטורי, חברתי, לאומי, אבל משמעותה העזה ביותר היא המשמעות האישית והרגשית שמייחס לה מי שמכיר את המצולמים, ושהתמונה קשורה לחייו. אינס עוסקת בעצמה בשימור תצלומים ומעודדת אנשים לשמור על תמונות, שלעתים אין להן משמעות עבורם, אבל הן בעלות חשיבות למישהו אחר.

את הפיגוע בבניין אמי"ה אני זוכרת היטב לא רק בגלל שהיה אחד המזעזעים והקטלניים ביותר, אלא מפני שעבדתי באותה תקופה בארכיון לתולדות העם היהודי, ששכן אז בבניין שפרינצק בגבעת רם, ומנהלת הארכיון חזרה ואמרה לי, שחושבים שכל הארכיון של הקהילה היהודית בארגנטינה, ששכן בבניין אמי"ה, הושמד בפיגוע, אבל זה לא נכון, כי העתק החומרים שהיו בארכיון הבניין הועבר שנים קודם לארכיון לתולדות העם היהודי ושמור שם. אולי גם בגלל האמירות החוזרות האלה, הכותרת על בניין אמי"ה משכה מיד את לבי, וגם הזכירה לי סיפור אחר שאירע בתקופת עבודתי בארכיון לתולדות העם היהודי: הגיע אדם מבוגר וסיפר שאמו עבדה בגן הילדים של הקהילה היהודית בוינה. היא נרצחה בשואה ולא היתה לו אף תמונה שלה. במסמכי גן הילדים של קהילת וינה, שנמצא, כמו כל ארכיון הקהילה, בארכיון לתולדות העם היהודי, מצאה מנהלת הארכיון תמונה של אמו של האיש עם ילדי הגן שחינכה.

בסיפורים שמביאה אינס אולנובסקי, אנשים מוצאים בתמונות ישנות קרובי משפחה שגורלם איננו ידוע, ולעתים גורלם משתנה בעקבות מציאת התמונה. לעתים בני משפחה שהורחקו והופרדו זה מזה מוצאים זה את זה בזכות תמונה. הרבה מהתמונות מתעדות את זוועות המשטר בארגנטינה: מתנגדי משטר שנעצרו ונרצחו מאוחר יותר תועדו בכלא, ולקרוביהם שלרוב לא ידעו מה עלה בגורלם, זוהי דרישת שלום מעבר לזמן, ולעתים פתרון לתעלומה ארוכת-ימים. לעתים הצילום הוא חלק מתיעוד מכוון, כמו אליסיה שנעצרה ותיעדה במצלמה שהבריח אחיה את חבריה לכלא, שכאשר מגיעות התמונות לידי קרוביהם, המצולמים כבר אינם בחיים. לעתים התמונה היא החפץ היחיד שנותר לקרובי המשפחה, לילדים שאיבדו את הוריהם, להורים שאיבדו את ילדיהם, לאוהבים שאיבדו את בני זוגם. לעתים בחירת המצולמים מכוונת ולעתים מקרית לחלוטין, לעתים הצלם מכיר את המצולמים, ולעתים הוא בוחר בהם מפני שנגעו לליבו מסיבה כלשהי, ורק בדיעבד מתגלה כמה משמעות היתה לצילום, כמה מיוחד היה הרגע המתועד עבור המצולמים, גם אם הצלם עצמו רק ניסה למלא משימה עיתונאית, או נקלע לסיטואציה במקרה.

אינס אולנובסקי כמעט מתחננת לקוראים שלא ישליכו תמונות. היא עצמה אוספת אותן אפילו מן הרחוב, מפתחת, מנסה לברר מי המצולמים ולמי התמונה שייכת. אולי היום יותר קל לאתר אנשים ולהעניק לתמונה הקשר ומשמעות. אבל לכולנו יש תמונות שכבר איננו זוכרים בעצמנו מי מצולם בהן, והן לא תאמרנה דבר לילדינו ונכדינו. חתני ירש אלבומי תמונות של סבתו מילדותה במטולה, והוא איננו מכיר בהם איש. רוב האנשים לא יערכו מחקר כדי לוודא מי המצולמים, ועבור מי התמונה בעלת ערך. הקריאה בספר "התמונות" גורמת להרהר במשמעות מרחיקת הלכת שיכולה להיות לחקר התצלומים ובירור משמעותם ופשרם, ובוודאי היתה לה משמעות רבה בתקופות שבהן תצלומים היו נדירים למדי – מילדותי המוקדמת יש לי רק תמונות בודדות שנעשו באירועים מיוחדים, שבהם הוזמן צלם לתעד את האירוע, או שבני המשפחה ביקרו בסטודיו של צלם לצורך תיעוד מבוים של ימי הולדת או כינוס משפחתי. בתיק השירות של אבי בצה"ל מצאתי תמונה שלו כגבר צעיר שהיא היחידה שיש לי מאותם ימים, ותמונות אחרות של אבי ואמי נותרו בבית אמי, שלאחר מותה הגישה אליו נחסמה בפנינו בידי גיסתי וילדיה, והספר גרם לי לתהות אם באחד הימים יתקשר אליי אדם זר שמצא אלבום תמונות של הוריי, או אפילו תמונות שלי מילדותי. לאחרונה קיבלתי מבת-דודי תצלום מתוק של בנותי מחתונתה באמצע שנות השמונים, כשהיו ילדות קטנות, תצלום שריגש אותי מאד. האם נדירות התמונות בעבר היא זו שהעניקה להן ערך? והאם כיום, כאשר לכל ילד שפע תצלומים מכל אירוע בחייו, וכל מפגש ואירוע מתועדים מכל זווית, האם יזכו התמונות לאותה חשיבות וערך?

לשבחו של הספר הזה, שמאד נגע ללבי, אומר שהוא איננו מנסה לשכנע שתמונה שווה אלף מלים, אלא שמשמעותה של תמונה היא בעיני המתבונן, וזו יכולה להיות משמעות שמשנה חיים.

 

אינס אולנובסקי, התמונות, הוצאת תשע נשמות 2026, תרגמה מספרדית טליה הוס. תמונת השער שאייר ניקו אריספה יפהפיה.

 

לאן? סרט של אסף מכנס

 

I like you, and that's a problem for me, אומר נהג המונית הפלשתיני חסן לצעיר הישראלי אמיר ששואל: why problem?, והתשובה היחידה שהוא מקבל: problem. והוא איננו שואל יותר. חסן ואמיר מדברים ביניהם מעט, שיחות שהתחילו במקרה, כשאמיר, שנכנס למונית עם אהובו הגרמני זרק מבלי דעת "שוכראן", וחסן חשב שאולי הוא ערבי ומדבר ערבית, כי אמיר הוא גם שם ערבי. הם מדברים מעט גרמנית, מעט אנגלית, מלים בודדות בעברית וערבית, חילופי דברים שימושיים – מה הכתובת, כמה אנשים, לאן לנסוע. חסן חי בברלין כבר עשרים וחמש שנה, ואמיר רק שנה. הם עתידים לגלות שהגיעו לברלין בנסיבות דומות, ושמחבר ביניהם שברון-לב שהם חולקים זה עם זה בהעדר אוזן קשבת אחרת. לחסן אשה ושלוש בנות שגדלו בברלין, וכבר אינן רוצות לחיות על פי המסורת. אולי היה רוצה עוד ילדים, בוודאי היה רוצה בן - אין לו בן, וזה מפריע לו. אפשר לדמיין את השיחה שהתקיימה פעם בינו לאשתו: איך נביא עוד ילד? כבר יש לנו שלוש בנות, ולאף שכן גרמני אין שלושה ילדים, בוודאי שלא ארבעה. כשאתה מהגר, אתה מוכרח להשתלב פחות או יותר, ולקבל את העובדה שילדיך חיים כמו שמקובל בארץ החדשה, ומה שהיה מקובל ואולי עדיין מקובל בג'נין, איננו אפשרי בברלין. לאמיר אין אבא, וקשה לומר שחסן רואה באמיר את הבן שהיה רוצה בו – אמיר הוא הומו, שיכור, מסומם, מיואש, אבוד. כל מה שחסן, הבעל, המפרנס, האבא, איש המשפחה והמסורת מסתייג ממנו. אבל לבו של חסן יוצא לאמיר האבוד כל כך בברלין הגדולה, והוא אכן דואג לו כאב, ואמיר אסיר תודה.

הסרט מתרחש בעיקר במונית של חסן, והצופים צופים בו דרך עיניו ויחד איתו. כמו רוב המהגרים חסן חי בברלין בתוך קהילה פלשתינית, ופוגש גרמנים רק כנוסעים במונית. אט אט לומדים הצופים להכיר את משפחתו, את עברו, את חלומותיו ואכזבותיו, ואת יחסיו עם אמיר שמחפש את קרבתו, למרות שחסן אמביוולנטי לגבי הצעיר הישראלי, שאת המלים הספורות שהוא מדבר בערבית למד כנראה בצבא. אבל בניגוד לתיירים ישראלים אחרים, אמיר איננו חושש מחסן וגם איננו מתנשא עליו, אלא שמח בקשר האנושי שמפיג במשהו את בדידותו ויאושו.

בסרט החכם ומלא החמלה הזה, שאסף מכנס כתב וביים, אין אף משפט ואף מלה שמרגישים מלאכותיים. הכל מאד אמיתי, ומאד נוגע ללב, וכל מי שחי פעם בעיר אירופית גדולה, ופגש שם מהגרים, ישראלים, או ערבים או בני עם אחר, ייזכר באנשים שפגש ובצער ההגירה שלהם. שמחתי מאד שהשחקנים הראשיים, איהב סלאמי שמשחק את חסן, ועדו טאקו שמשחק את אמיר, זכו בפרסי אופיר על משחקם המקסים בסרט, שרק עלה לאקרנים בישראל, ואני מקווה שהאנושיות שהוא מקרין תזכה לאהבת הקהל.

 

 

תפילה וחרדה

 

נדמה שתחילת שנה חדשה היא זמן לסיכומי עבר ולציפיות ותקוות חדשות, אבל בתוך מועקה הולכת וגוברת של משטר נתניהו, בחרדה אינסופית שמא יצליח שוב לנצח בבחירות, או לא ממש לנצח, אבל להישאר בשלטון בתעלול כלשהו, ועדיין ילפות את גרוננו באחיזת החנק שלו, קשה לסכם וקשה להרגיש התחלה חדשה. אפשר אולי להתנחם בדברי חז"ל שכשהצרות מתרבות סימן שהגאולה קרובה, אבל מי יכול להסתפק בסימן דל שכזה. עדיין אנו מוצפים ברוע האינסופי, שמפזר אשמה ועלילות דם לכל עבר, הסתירו ממני, לא העירו אותי, לא סיפרו לי, כולם ידעו לפני, אילו העירו אותי הכל היה אחרת, כאילו מישהו הפריע לו להגיע לקריה בשבע ומחצה, וכבר בדרך להיוועץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל, אבל מי שניסה לפטר את שר הביטחון לאחר שהזהיר מפני סכנה ממשית לביטחון ישראל, והתחמק מן הרמטכ"ל שהתחנן להיפגש איתו בכנסת – במצב יחסים שכזה כנראה אפילו להרים טלפון לא קל, גם אם ברור שמוכרחים. ומה עשה כדי להציל את חיילי וחיילות הבסיס בנחל עוז, כשעוד היה אפשר להצילם? מה עשה כדי לסלק את המחבלים שטבחו בתושבי בארי, אופקים, ניר עוז, כפר עזה? מה עשה לאחר שש וחצי בבוקר, כשכבר התעורר וידע? כמה אפשר לשקר? והגברת השופעת רוע, שמשקרת שיאיר גולן היה בעוטף בשעה מאד מוקדמת, כשבעלה טרם ידע, כשמדובר בשמונה וחצי בבוקר השביעי באוקטובר, כשכל המדינה כבר היתה על הרגליים, כשאפילו שומרי שבת הדליקו את הטלוויזיה כשהבינו שמדובר בסכנת חיים, כשאנשים התקשרו לדני קושמרו ולתמיר שטיינמן ובכו שהם נטבחים בממ"דים ואיש אינו בא להצילם, ולא היה דבר לעשות מלבד לבכות איתם יחד. כיצד אפשר לשקר על מה שחרות בבשרו של כל ישראלי, חרות בדם, ואנשים שגרים בקרבת קיסריה מעידים שצפו בשיירת ראש הממשלה נוסעת בכביש החוף בסביבות שמונה ועשרים בבוקר, כשאנשים כבר נזעקו לגיוס חירום של מילואים, או גייסו את עצמם לסייע לקרובים, וחלקם נזעקו ממש להציל חיים, והשאלות שעדיין מנקרות, היכן היו גדודי החי"ר והשריון, מדוע לא מלאו הכבישים בטנקים דוהרים לעוטף עזה, והיכן היו מטוסי חיל האוויר, ואיך אנשים נטבחו ונשרפו למוות על טפם וזקניהם ואין מציל, אין מציל. עדיין אנחנו כלואים בבוקר הזה שאין לנו מפלט ממנו, ודווקא עליו מנסים למכור לנו סיפורי בדים. זה לא רק מרגיז, זה כואב, זה שובר, זה חונק.

ותודה לאל ולבג"ץ שעדיין יש לנו גלי צה"ל, ותאגיד שידור ציבורי, וערוצי תקשורת שאינם שופרות שלטון אלא קולות המציאות שלנו, קשה ומרה ככל שתהיה, שעדיין שומרים אותנו מחוברים, וברוכים העצב והצער והמכאוב שמוסיפה הבינה, כי הם טובים מעצימת העיניים, וברוכה האמת החותכת בבשר מן השקר המלטף, ויהי רצון שנוסיף חכמה ודעת ונדע לבחור בטוב על פני הרע, בחיים על פני המוות, ברחמים על פני האכזריות והרוע. ויהי רצון שנמצא רחמים ונחמה וחסד בשנה החדשה הזו, שתביא שלום ותרחק ממלחמה, שתהיה שנת בניין ולא שנת חורבן, שנת תנחומים ולא שנת דמים. וכמאמר יחזקאל הנביא לרועי ישראל:

הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ: אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה.

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז...

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ; וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח, וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים...

 

ויהי רצון שיתקיימו בנו בשנה החדשה מקצת דברי הנביא.

הרוב שמסרב להיות רוב

 

"גוש אזנקוט נחלש", אומרים הקריינים. רק 51 מנדטים, פחות מגוש נתניהו, שקיבל היום בסקר של "כאן" 52 מנדטים. את 4 המנדטים שקיבלה בסקר המפלגה המאוחדת החדשה של יועז הנדל וירון זליכה, שלפי דרישותיו הבלתי אפשריות של הנדל לא תצטרף לקואליציה לא עם חרדים ולא עם ערבים, לא צירפו הסוקרים והמגישים לשום גוש, וזה מובן. אבל יש עוד 13 מנדטים שרשומים בין הגושים, כאילו לא ברור ש-13 המנדטים האלה, של המפלגות הערביות, (כלולים בהן כעת גם שני יהודים), שייכות לגוש מתנגדי נתניהו, ובמקרה של רע"ם בהנהגת מנסור עבאס, לא רק שהוא כבר ישב עם גוש השינוי ומעוניין לחזור ולשבת אתו, אלא שהוא מעוניין גם לכהן כשר בממשלה. מדוע אין סופרים אותו בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע סוקרים שאמורים להיות אנשי מדע אובייקטיבים ולא מוטים גזענית ופוליטית, אינם סופרים לפחות את רע"ם בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע איש איננו סופר את הערבים, כאילו היו שקופים?

אכן, אזנקוט, בנט ולפיד וליברמן, שהם גוש בפני עצמו, גוש הגזענים והפחדנים, או גוש היורים לעצמם ברגל, הודיעו שהם יקימו רק "ממשלה ציונית", שזה שם קוד לממשלה בלי ערבים. רק יאיר גולן הודיע שיישב יחד עם הערבים, ומיד החלו לנסות להפוך גם אותו לבלתי לגיטימי, ולהפיץ אודותיו עלילות, שהרי בישראל של היום להקים ממשלה שתייצג את כל אזרחי ישראל זה בלתי לגיטימי, ולעומת זאת לעודד רצח של פלשתינים, התעללות בהם וגזל אדמתם ורכושם זה לגמרי לגיטימי. את עופר וינטר שאלו אם יזיק או יועיל לגוש נתניהו, אבל שהמצע שלו הוא טרנספר המוני של ערביי עזה ואולי לא רק הם, שזה פשע נגד האנושות, לא הפריע למראיינים. אבל מדוע סקר, שאמור להיעשות ולהתפרש בצורה מדעית, מסתמך על הצהרות של פוליטיקאים, ולא על עובדות, כמו העובדה שמפלגת רע"ם מעוניינת להצטרף לממשלת השינוי כפי שעשתה בעבר. מדוע מפלגות יהודיות מצורפות לגושים לפי הצהרותיהן שלהן, לפי האופן שבו הן מעידות על עצמן, ואילו המפלגות הערביות מתויגות לפי היחס הגזעני שהן מקבלות ממרבית המפלגות בגוש השינוי? הרי לגוש מתנגדי נתניהו, אפילו על פי הסקר הגרוע הזה, יש בפועל 64 מנדטים, ולא 51, אפילו אם הנדל וזליכה, שני האופורטוניסטים המלאים בעצמם, יצטרפו לגוש נתניהו. למתנגדי נתניהו יש רוב כל כך יציב ובטוח. הרי ירידתן של מפלגות גוש השינוי היהודיות מלווה בעליית מספר המנדטים של המפלגות הערביות, מ-9 עד 10 מנדטים ל-13, עם פוטנציאל להגיע ל-15 מנדטים. אז נתניהו אמר שאין למתנגדיו ממשלה בלי ערבים. מה הבעיה בכך? האם הפכנו למדינה מהסוג שאינני רוצה אפילו להזכיר, שבה בני מיעוט לאומי אינם נחשבים לבני אדם, ואינם נחשבים לאזרחים?

ביני לביני חשבתי לעצמי שזה יהיה עונשם של הגזענים, עונש משמיים, שאכן לא תהיה להם ממשלה ללא ערבים. שהם יצטרכו להחליט אם הם מקימים ממשלה שמייצגת את כל אזרחי ישראל שבהישג ידם, או משאירים את נתניהו בשלטון, שזו מחשבה שמעוררת בי חלחלה. עוד כהונה של מחנה רוצחי רבין הפורעים בפלשתינים, שיבריחו מכאן עוד רופאים, עוד מדענים, עוד אנשי הייטק. עוד ממשלה של הפקרת הביטחון, פשיעה לאומנית ופשיעה מכל סוג, ומעשי רצח בכל יום ויום, ותאונות דרכים קטלניות, והתקפות בריוניות על מערכת המשפט ואנשי המשפט, והשתוללות של פושעים ופשעים מכל סוג, והסתה ושנאה ושקרים ועלילות. אני סופרת את הימים עד לבחירות, ומרגישה שאני נוסעת על אדי הדלק האחרונים. נחנקת ולא יכולה עוד לשאת את חבטות האלה היומיות האלה על ראשינו. האם בימים שבהן גוברת שנאת ישראל בעולם כולו, גם חלקת האלהים הקטנה הזו שאבותינו קנו לנו בדמם, גם היא תהפוך למקום שאי אפשר לחיות בו?

והרי קרוב אליכם הדבר, בידכם הדבר, ואתם דוחים את היד המושטת להצילכם וגוררים את כולנו אל התהום?