פרעות המתנחלים הן תגובה למעצר הפרקליטים

 

בתקשורת מדווחים על פרעות המתנחלים בפלשתינים שעוברות כל גבול ומכוונות גם נגד צה"ל, כאילו אין לכך שום קשר למעצר הפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות בשדה תימן, בד בבד עם מסמוס חקירת ההתעללות בשדה תימן, גירוש קורבן ההתעללות לעזה, אי מעצר הפורעים שהתפרצו לשדה תימן בראשות חברי כנסת ושרים ממפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית ואי העמדתם לדין, לכך מצטרפת הכרזת ראש הממשלה שהדלפת הסרטון, שהוא מכנה מבושל ומזויף, למרות שהוא אמיתי לגמרי, היא הפיגוע ההסברתי הקשה בתולדות המדינה – שהרי פרעות המתנחלים בגדה, הכפרים הפלשתינים העולים באש והפלשתינים הפצועים תורמים כנראה לדעת נתניהו להסברה הישראלית ולתדמיתה של מדינת ישראל. התבטאויות דומות השמיע כמובן גם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הרי הממשלה עצמה קיבלה את דרישת המתפרעים בשדה תימן והמתעללים בפלשתינים, לכלוא את הפצ"רית ואת כל מי שביקש להעמיד לדין את המתעללים בעציר הפלשתיני, והמתנחלים הבינו נכון, שהפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות נמצאים במעצר לא בגלל שהדליפו סרטון של צילומי מצלמות האבטחה בשדה תימן, ולא בגלל ששיקרו לבג"ץ, שממשלת נתניהו עושה הכל כדי לערער ולקעקע את מעמדו, אלא כדי להתיר את דמם של הפלשתינים, ולרמוס את כל מי שמנסה לשמור על זכויות האדם שלהם. אם כך, אם הממשלה התירה את דמם של הפלשתינים ומתירה להתעלל בהם, לשרוף את בתיהם, לגנוב ולהרוס את רכושם ואפילו לרצוח אותם ללא עונש, ובמקום זאת מענישה את אנשי החוק שביקשו להעניש פשעים אלימים נגד פלשתינים, מדוע שהמתנחלים לא יסיקו את המסקנה המתבקשת: שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר דמם של הפלשתינים מותר, ויפעלו בהתאם? כל מי שדרש להעניש את הפצ"רית והכפופים לה, היה צריך להבין שזאת תהיה התוצאה, ושהמתנחלים יבינו נכון שתחת הממשלה הנוכחית הם יכולים לפרוע בפלשתינים , כי נציגיהם יושבים בממשלה ודואגים לתת להם יד חופשית לפרוע בפלשתינים מבלי לחשוש משלטון החוק. יתרה מכך: כל מי שיעז לעצור את פרעות המתנחלים ולרסן את אנשיהם בכנסת ובממשלה, ימצא את עצמו בכלא. הרי גם את היועצת המשפטית לממשלה מנסה הממשלה להכפיש ולהרשיע על לא עוול בכפה, מלבד ניסיונה ההרואי לשמור משהו משלטון החוק במדינה שבממשלתה יושבים פושעים, מי שהסיתו בהצלחה לרצח רבין ומעולם לא חדלו להרוס את שלטון החוק והמוסר ולרמוס את זכויות האדם של כל מי שאיננו מתיישר עם שלטון האימים שלהם. כמובן שהפרעות רק ילכו ויחמירו, כפי שכבר קורה, גם פרעות נגד פלשתינים וגם פרעות נגד צבא הגנה לישראל, והאש שהבעירה ממשלת הדמים תשוב אליה עד שתתקשה לעמוד בכך. בסופו של דבר יקרה בעניין הפרעות בפלשתינים מה שקרה עקב המלחמה הבלתי נגמרת בעזה והרג עשרות אלפי עזתים: תהיה התערבות אמריקאית ובינלאומית וממשלת ישראל תיאלץ לפעול מתוך כפייה של מדינות זרות, ולא על פי רצונה. אם חושבים בממשלה שהשתוללות המתנחלים תמנע מדינה פלשתינית, כנראה שההיפך הוא הנכון. כפי שממשל טראמפ עצר את המלחמה בעזה ומניח כעת את רגלו על צווארה של ישראל בכל מה שקורה בעזה, כך יקרה בסופו של דבר גם בגדה המערבית, וממשלת ישראל בהתנהגותה המחפירה, שמתירה את דמם של הפלשתינים ומעניקה חופש פעולה לאספסוף אלים וחסר מעצורים, ואף מצטרפת בעצמה למתפרעים כפי ששריה נהגו בשדה תימן, תביא על עצמה כפייה של מדינות זרות ובכללן גם מדינות עוינות, כפי שתורכיה מתערבת כעת בנעשה בעזה ודורשת לשלוח לשם חיילים שלה. אם נתניהו לא יתעשת ויעצור את חיות הטרף שהוא שחרר מהכלוב, כדי לזכות במחיאות כפיים מהאספסוף, שלא יתפלא אם ישובו לטרוף גם אותו.

 

שמונים ושבע שנים לליל הבדולח

 

היום מלאו שמונים ושבע שנים לליל הבדולח, ואפילו לא מזכירים את התאריך הזה, שהגרמנים השתדלו מאד למחוק והפילו את חומת ברלין ביום הזה, כדי לסמן שהשואה נמחקה ונשכחה עם איחוד גרמניה. אבל השואה לא נמחקה ולא נשכחה. לא רק גרמנים מנסים למחוק את זכר השואה. גם בישראל יש אנשים שמנסים למחוק אותה. לא במקרה נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, שהמופתי נתן לו את הרעיון, ואנגלה מרקל היתה צריכה ללמד אותו היסטוריה. לא במקרה מעריץ נלהב של נתניהו הכריז שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים יהודים, ולא במקרה אנשים שהתנגדו להפגנות נגד הממשלה צעקו לנו שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. הגרמנים רוצים למחוק את זכר השואה, וגם נתניהו רוצה למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות. מאז שממשלת האסון עלתה לשלטון, יש לי כל הזמן אסוציאציות, למרות שתמיד הזהרתי אנשים לא להגיד שהיהודים מתנהגים כמו נאצים, כי היסטוריונים צריכים לדייק, אבל בשלוש השנים האחרונות אני מתחלחלת כל הזמן מהמחשבות שעולות בי, כשסמוטריץ' אמר לשרוף את חווארה, ובאמת מתנחלים שרפו את חווארה, הציתו בתים על יושביהם, וחשבתי על ליל הבדולח, ובכל פעם שאני קוראת על המתנחלים שתוקפים כפרים פלשתינים ביהודה ושומרון ומגרשים את תושביהם באלימות, ואף אחד איננו מגן עליהם ואיננו עוצר את המתנחלים הפורעים, אני שוב חושבת על ליל הבדולח וכל הפרעות ביהודים עוד לפני השואה. וכשראיתי את שרי הציונות הדתית יושבים ומתכננים כמה עזתים הם יגרשו בכל יום, חשבתי על ועידת ואנזה. כמובן שכל הדיון הזה היה מגוחך. ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה, ולא יכולה לבצע את הדברים הנוראים שממשלת הזוועות מתכננת, אבל מצליחה לעשות דברים מספיק רעים, להרוג עשרות אלפי אנשים חפים מפשע, כמו שרצחו גם את שלושת החטופים ששחררו את עצמם, ככה רצחו המון עזתים חפים מפשע בלי שום סיבה. זה לא כמו השואה וזה לא רצח עם, כי רצח עם הוא רצח של מיליונים, אבל זה פשע מלחמה, וזה מספיק גרוע, וזה נורא ששרים בממשלת ישראל והתומכים שלהם, אומרים ועושים דברים שגורמים לחשוב על השואה ועל זה שיש יהודים שמעריצים את הנאצים ורוצים לחקות אותם, ואלה אנשים שיושבים בממשלה. וכשהשרים האלה שמעו שהמשטרה הצבאית חוקרת ועוצרת את החיילים שהתעללו בשדה תימן בעציר פלשתיני, ובכלל התעללו בעצירים פלשתינים דרך קבע, השרים האלה באו למנוע את המעצר והחקירה וההעמדה לדין, והנהיגו את תומכיהם לאיים על חיי השוטרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים והפרקליטה הצבאית הראשית ועכשיו הם רוצים להעמיד אותה לדין. אתמול ראיתי שוב את התחקיר של רוני זינגר ב"כאן" על ההתעללות בעציר הפלשתיני. הדבר הכי מזעזע שם זו עצם ההקמה של "כוח מאה", שגייס מתנחלים שבאו במטרה להכות פלשתינים מכות רצח ולהתעלל בהם, ולא אנשים שמתאימים לטפל בכלואים שזו עבודה שדורשת הרבה איפוק והרבה אחריות. מה פתאם מקימים יחידה כזו, שבמקום שהצבא יבחר אנשים לפי התאמתם, מזמינים אנשים שהמניע שלהם הוא להתעלל בפלשתינים ולהפעיל עליהם אלימות מחרידה? ורק אחרי שהם חצו את כל הגבולות פירקו סופסוף את היחידה הזאת. גם בגרמניה כשאפשרו לאנשים להתנדב לשירות, גילו שהרבה ניאו-נאצים התנדבו לשרת בצבא, כדי לממש בצבא את המטרות שלהם. שירות בצבא צריך להיות מבוסס על אנשים שמודעים לאחריות שלהם, ולא על אנשים שמחפשים לגיטימציה להתנהג באלימות. כשאיתמר בן-גביר רצה להתגייס לצבא סירבו לגייס אותו ובצדק, כי זה מה שאיתמר בן-גביר רוצה, להפוך את ישראל למדינה שבה דם ערבים מותר, ומי שנזרק לכלא זה מי שמנסה לאכוף את החוק על אלימות נגד פלשתינים. אם ישימו את הפצ"רית בכלא, זה לא יהיה בגלל הדלפת חומר חקירה ולא בגלל שהיא שיקרה לבג"ץ, אלא בגלל שהיא הורתה לחקור ולהעמיד לדין חיילים שהתעללו בפלשתינים. לכן גם אם המשפט נגד הפצ"רית ייראה לגמרי חוקי, הוא יהיה משפט נפשע, כמו המשפטים בגרמניה הנאצית, כי המטרה האמיתית שלו תהיה להתיר את דמם של הפלשתינים ולהעניש את מי שמנסה למנוע התרת דם של פלשתינים, כי מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית רוצות להפוך רצח של פלשתינים והתעללות בפלשתינים למעשים חוקיים ולגיטימים, ואי אפשר לחשוב על המפלגות האלה ועל מעשיהן בלי לחשוב על גרמניה הנאצית, ועל אותו נאצי בכיר שהזדעזע מזה שגרמנים ששירתו באושוויץ גנבו חפצי ערך של יהודים במקום למסור אותם לגסטאפו, אבל שזה שרצחו אנשים בתאי הגזים לא הפריע לו בכלל, זה נראה לו לגמרי נכון ונורמלי. וזה שבן-גביר אחראי על המשטרה, וכמו שהוא יכול לסכל אכיפת חוק על רוצחי פלשתינים, הוא יכול להתיר את דמם של מתנגדי הממשלה, כמו שהוא פעל בזמנו יחד עם נתניהו להתיר את דמו של יצחק רבין, זה לא יכול לגרום לאנשים להפסיק לחשוב על גרמניה הנאצית כשהם צופים במעשי המתנחלים ובחיילים שבמקום להגן על יהודים מתעללים בפלשתינים ולא נענשים, גם אם למרבה המזל ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה ולא מעצמה מפלצתית כמו גרמניה הנאצית, ובישראל יש מספיק אנשים שיוצאים לרחובות נגד ממשלת הזוועות ולא רוצים שישראל תהיה מדינה כזאת, שמתירה את דמם של ערבים ושל מתנגדי הממשלה, והאנשים האלה לא יוותרו עד שהממשלה הזאת שהרסה לנו את המדינה תיזרק מהשלטון, וצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל ולא צבא שמפקיר ישראלים ורוצח פלשתינים חפים מפשע. היום יום טוב לחשוב על כל הדברים האלה, ולהבין שאנשים שגאים בהיטלר ומקווים שהמתנגדים שלהם יישרפו וימותו, לא צריכים להיות בשלטון, לא בשום מדינה ובמיוחד לא במדינת ישראל, שקמה אחרי השואה כדי שלא תקרה יותר שואה, לא ליהודים וגם לא לאחרים.    

שלושים שנה לרצח רבין

 

הראיון עם כרמי גילון ששודר אתמול בערוץ 12, לרגל 30 שנה לרצח רבין, טלטל וזעזע אותי, וחשבתי שיטלטל את המדינה כולה, אבל היום, יום הזיכרון לרצח רבין, הוא בקושי הוזכר – שמעתי רק אזכור חטוף בתכניתה של לוסי האריש בערוץ 13, כשגדי סוקניק ורון בן-ישי התייחסו להבדל התהומי בנהלי האבטחה של ראשי הממשלה לפני ולאחר רצח רבין. הראיון זעזע אותי לא בגלל מידע חדש, אולי אפילו התובנות אינן חדשות, אבל תמיד מזעזעת אותי התמונה של בנימין נתניהו צועד לצד ארון מתים שעליו כתוב "רבין לקבר" וחבל תלייה, אפילו מראה פרצופו של נתניהו כפי שנראה אז, בימים שבהם הסית בכל כוחו לרצח רבין, זעזע אותי עד עמקי נפשי, והמראות מכיכר ציון שבה עמד נתניהו על המרפסת מול שלטים של רבין בכאפיה או במדי אס-אס וצעקות אימים "בדם ואש את רבין נגרש", המראה של מנהיגי המתנחלים הצועדים לפגישה עם כרמי גילון שלא תשנה דבר בהסתה הפרועה, ושביעות רצון מרוחה על פניהם, שביעות רצון של מי שעומדים להשתלט על המדינה מבלי לבחול באמצעים, ובן-גביר שמארגן שלטי " רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ומבטיח להגיע לרבין כפי שהגיעו לסמל מכוניתו. הדבר המעורר חלחלה ביותר הוא הידיעה הברורה שרצח רבין לא היה פעולה של אדם יחיד. מחנה פוליטי שלם רצח את רבין. מחנה פוליטי שלם פעל בזדון ובמחשבה תחילה להתיר את דמו ולהביא לרציחתו, ואותו מחנה פוליטי נמצא מאז כמעט ברציפות בשלטון, ועדיין נמצא בשלטון, ועדיין רודף אותנו בכל כוחו ובאותה אכזריות וחוסר מעצורים כפי שרדף את רבין, גם לאחר שהביא עלינו את אסון ה-7 באוקטובר, ובעקבותיו לא חדל מלרדוף אותנו, אלא רק הגביר את רדיפת מתנגדיו. לא למדנו כלום, אמרה לוסי האריש ואמרו אחרים, אבל למה שמישהו ילמד? הרי הרוצחים עלו לשלטון על גופתו של רבין, ורק הלכו והתעצמו בעקבות הרצח. ההסתה והרצח השתלמו למחולליהם וזיכו אותם בנצחון אחר נצחון, ואותנו בתבוסה אחר תבוסה ששיאן בטבח ה-7 באוקטובר, שבמהלכו ובעקבותיו נהרסה התיישבות של מאה שנה שקשה מאד לשקמה, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון.

חייו של כרמי גילון נהרסו בעקבות הרצח. הוא מעולם לא סלח לעצמו על שלא הצליח למנוע את רצח רבין, ואת החורבן שהמיט על מדינת ישראל הרצח והעלייה לשלטון של מחולליו. אי אפשר לראות את יסורי נפשו של גילון מבלי לחשוב על האיש שמעולם לא קיבל על עצמו אחריות לשום אסון מהאסונות שהמיט על מדינת ישראל, ולא זו בלבד, אלא שהוא עוד מעז להטיל אשמה על נרדפיו. הדלפת הסרטון על ההתעללות בעציר על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית, טען בנימין נתניהו אתמול בבוקר, היתה הפיגוע ההסברתי הגדול בתולדות המדינה. את זאת אמר האיש שבגללו הואשמה ישראל בערכאות בינלאומיות ברצח עם, וגם אם הדיון בבית הדין נבלם בינתיים, הטענה שישראל ביצעה רצח עם בעזה הפכה כמעט למוסכמה בינלאומית, בגלל מדיניותו של בנימין נתניהו להאריך את המלחמה בעזה מסיבות פוליטיות, ובגלל ההתבטאויות של שריו, כמו דרישת סמוטריץ' מהרמטכ"ל להרעיב ולגרש את תושבי העיר עזה, כמו דבריה של גילה גמליאל על טרנספר של תושבי עזה, ודבריהם של איתמר בן-גביר ושריו כמו עמיחי אליהו על אפשרות הטלת פצצת אטום על עזה.

לא חיפוש הצדק והאמת גרמו למתקפות על הפרקליטה הצבאית הראשית, אלא ניסיונה להעמיד לדין חיילי מילואים שהתעללו בעציר, ניסיון שניסו לסכל שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית שהתפרצו בבריונות ובאלימות לשדה תימן שבו נכלאו העצירים הפלשתינים, וכעת מנסים להיתלות בהדלפת הסרטון על ידי הפצ"רית כדי למנוע משפט, הן של החיילים המתעללים והן של חברי הכנסת והשרים הפושעים. כמובן שהניסיון למנוע העמדה לדין של מתעללים בפלשתינים ורוצחי פלשתינים הוא חלק מרכזי באידיאולוגיה של מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית, שהתרת דמם של פלשתינים וערבים בכלל היא מרכיב מרכזי במדיניות שלהם, במטרה להכשיר רצח של פלשתינים וגזל אדמותיהם לצורך השתלטות על יהודה ושומרון וכפי שתיכננו גם להשתלט על עזה, מדיניות שלעולם לא תצא לפועל באופן רשמי, אבל מתבצעת בשטח על ידי המתנחלים שמפלגות פשיסטיות אלה מייצגות בממשלת הדמים.

רצח רבין וה-7 באוקטובר, אמר כרמי גילון וכרך את אצבעותיו אלו באלו. והרי ראשי המסיתים נגד יצחק רבין, בראש כולם בנימין נתניהו, ראשי המתנחלים ורבניהם שפסקו לרבין "דין רודף", איתמר בן-גביר, כל אלה לא רק שמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם, אלא עלו לגדולה על גופתו של רבין ועוד הם רודים בנו ושופכים את דמנו, אלה האנשים שהמיטו עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ואותם האנשים עצמם קראו שנתיים להפקיר את חטופינו ומנעו את הצלתם בפועל, בראש כולם איתמר בן-גביר שגם את התינוקות והפעוטות החטופים ביקש להפקיר למוות, ועשרות מהם מתו בגללו, ואחרים הוכו ועונו בגלל דבריו ומעשיו, אבל הוא עולה כפורח ומתנאה ומתקשט באכזריותו ומתמוגג ממנה, כשהוא מחזיק בתפקיד שר המשטרה, התפקיד השני בחשיבותו בכל דיקטטורה פשיסטית, שזה מה שעשה בנימין נתניהו ממדינת ישראל, הפך אותה לרפובליקת בננות, שנשיא ארצות הברית בוחש בהליכים המשפטיים המתנהלים בה לטובת הדיקטטור שנזקק לחסדיו.

למרבה המזל לא התאבדה הפצ"רית, לצערם של אנשי הליכוד שכבר תיכננו את הצעד הבא, כפי שהתבטא דובר הליכוד כשעדיין לא היה ברור מה אירע עם הפצ"רית: הם תיכננו להאשים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה במותה של הפצ"רית, במסגרת מסע ההסתה האינסופי נגדה, שאיננו נופל ממסע ההסתה שניהלו נגד יצחק רבין, שהרי מדובר במומחים לרצח יריבים בהבל פה, ומי שעלו לשלטון על גופת יריבם, שמעולם לא הגיעו לקרסולי קרסוליו, מתקשים לחדול מכך וגם אין להם סיבה, שהרי עד כה נחלו הצלחה אחר הצלחה.

עוד תעמולה ביביסטית

 

העיתונאית גלי גינת שפכה את חמתה בתוכניתו של גיא זוהר "מהצד השני": מדוע ערוץ 14 מהדהד את תעמולת חמאס, אחרי שסירב בזמנו לשדר את סרטוני החטופים בטענה שמדובר ב"תעמולת חמאס"? נשוא זעמה היה חזרתם של השופרות הביביסטים על דבריו של החטוף המשוחרר איתן מור, שאנשי חמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו, צביקה מור, עשה ככל יכולתו להתנגד לעסקה לשחרור חטופים, וזכה לבמה נרחבת בתקשורת, שחששה להיות מואשמת בחוסר איזון, אם לא תעניק במה נרחבת לשתי משפחות המתנחלים המתחנפות לנתניהו, משפחת אור ומשפחת מור, שעשו ככל יכולתן למנוע עסקה לשחרור חטופים ובכלל זה הכפישו והשמיצו בשירות נתניהו את כל מי שפעל לשחרור החטופים: יואב גלנט, הרצי הלוי, רונן בר, ניצן אלון, וכמובן מטה משפחות החטופים, שייצג כמאתיים וחמישים משפחות חטופים שדווקא רצו לשחרר את קרוביהן בעסקה. שופרות נתניהו התענגו על דברי איתן מור, שחמאס אמרו כביכול שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו איננו מפגין להשבתו ו"איננו עוזר לחמאס". משום מה איש לא שאל אותם איך הם מסבירים את העובדה שאיתן מור לא שוחרר ראשון, וגם לא שני ולא שלישי, וגם לא עשירי, אלא בקבוצת המשוחררים האחרונה, בדיוק באותו יום שבו שוחררו מתן צנגאוקר, מתן אנגרסט, נמרוד כהן ואלון אוהל, שהוריהם נאבקו כאריות לשחררם, ורק בזכות מאבקם שנגע ללבם של דונלד טראמפ ואנשיו, שוחררו גם איתן מור ואבינתן אור, שלו היו הדברים מתנהלים על פי הוריהם, היו עדיין נמקים במנהרות החמאס, או פשוט מתים. ותנוח גם דעתה של גלי גינת: דברי איתן מור שכביכול אנשי החמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון כי אביו איננו מפגין לשחרורו, אינם תעמולת חמאס, ושום איש חמאס לא אמר כדברים האלה, אלא זוהי תעמולה ביביסטית שמכונת הרעל הביביסטית זורה מזה שנתיים, ואיננה מסוגלת לחדול ממנה גם כשהמציאות מכה בפרצופם והופכת את ההסתה הזולה נגד משפחות החטופים שהעדיפו את חיי קרוביהן על פני תאוות השלטון של נתניהו למופרכת ופאתטית בלי גבול. אך ורק מאבקן חובק העולם של משפחות החטופים הביא לשחרור החטופים, ולא שום קשקוש של מכונת הרעל הביביסטית. ויש להזכיר במיוחד שלוש משפחות של ישראלים-אמריקאים שפעילותן תרמה במיוחד לרתום לטובת החטופים את המימשל האמריקאי, ואף לא אחת מהן תזכה לחבק את בנה: רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, שבנם הרש נרצח וגופתו הובאה לקבורה בקיץ שעבר, אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של החייל עומר נאוטרה, ורובי וחגית חן, הוריו של החייל איתי חן, שני האחרונים הם חיילים שנפלו וגופותיהם טרם הושבו לישראל. שלוש המשפחות נאבקו כארי להשבת החטופים, גם לאחר שהתברר להן לאסונן שבניהם כבר אינם בחיים, וכולנו מחויבים לתמוך בהם עד שיזכו לקבל את בניהם לקבורה, שזה המעט שמגיע להם. הם תרמו רבות להצלחה לשחרר את החטופים החיים, וביניהם את איתן מור ואבינתן אור.

החטופים ומשפחותיהם מודים בנדיבות לעם ישראל, ואנשים שמעולם לא יצאו לרחוב כדי לקרוא להשבת החטופים צובאים על המכוניות כשהם שבים לביתם, אבל השבת החטופים מעולם לא היתה פעולה כלל ישראלית. ממשלת ישראל היתה עסוקה בעיקר בהסתה נגד המשפחות והסבירה שהן מסייעות לחמאס, ואיתמר בן-גביר היה עסוק בהתעללות מתוקשרת באסירים הפלשתינים, שגרמה מיד להתעללות של השובים בחטופים הישראלים. למעט מקרים בודדים כמו רצח ששת החטופים הצעירים במנהרה באוגוסט 2024 שהוציא לרחובות מאות אלפי אנשים, היה המאבק נחלתם של מעטים. היה כמובן גם מי שדאג לסכסך בין משפחות החטופים לבין המפגינים נגד הממשלה, והיו במטה גם מי שנשבו בתעמולת הרעל הזו ותקפו את המפגינים נגד הממשלה, אבל האמת היא שללא הבלפוריסטים והקפלניסטים, משפחות החטופים היו נשארות לבדן. בירושלים הלכו המפגינים תחילה מהפגנה להפגנה: הפגינו בכיכר צרפת להשבת החטופים ואז פנו אחורה וצעדו להפגין נגד הממשלה מול בית הנשיא, או להיפך, ובמהרה החליטו לאחד את ההפגנות, ומתנגדי הממשלה קיבלו על עצמם למתן ואפילו לחדול מהמאבק בממשלה ולהתמקד בקריאה לסיום המלחמה ולהשבת החטופים. המאמץ הזה לא עזר: למאהל החטופים ליד טרה-סנטה הגיעו כל הזמן ביביסטים, שלמול תמונות החטופים הקוראות להשיבם הביתה – ללא כל מסר פוליטי, צעקו "רק ביבי, ביבי המלך", ואפילו קיללו וירקו, ואחד מהם לחש באוזני "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשעוד היו בעזה למעלה ממאה חטופים חיים, ובכך ביטאו את משאלת הלב הביביסטית שהחטופים ימותו, מה שאכן קרה ליותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים וחזרו בארונות, או טרם הוחזרו. גם המציאות שהוכיחה ששחרור בטוח של חטופים ללא קורבנות מתקיים רק בעסקאות לא שינתה דבר אצל הביביסטים, המסממים את עצמם בשקריהם עד אובדן גמור של הקשר עם המציאות. אבל אולי לצפות מאנשים שמשוכנעים שנתניהו הוא מנהיג דגול להיות מחוברים למציאות זו ציפייה מוגזמת מדי.

תמי שם-טוב / הילדים שומרים עלינו

 

תמיד תהיה שמורה בלבי פינה חמה לעורכת ומתרגמת נילי מירסקי, למרות שביליתי בחברתה רק כמה שעות, ולהן נוספו עוד כמה שיחות טלפון. היא הזמינה אותי לביתה שליד גן מאיר בתל-אביב אחרי שקראה את כתב-היד של סיפורי "הסיוט" ורצתה להוציא אותו בספריית המנויים, אבל הוא היה קצר מדי, ולכן ביקשה שאצרף לו עוד סיפור. היה לי עוד סיפור, אבל הוא לא נועד לפרסום, לכן ביקשתי ש"הסיוט" יתפרסם לבד, ובכך איבדתי את הזכות לעבוד עם נילי מירסקי והתגלגלתי לידיה של עורכת אחרת, שחשדתי בה מלכתחילה שלעולם לא תפרסם יצירה שלי. תחילה היה נדמה שטעיתי, היא דוקא המליצה לפרסם את כתב היד, ובעקבות המלצתה חתם איתי ירון סדן, שניהל אז את הוצאת "עם עובד", חוזה להוצאת הספר, אבל אז החל עיכוב ארוך, וכשהתעניינתי אצל העורכת מה קורה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת, היה לה ליקוי מאורות, ובעצם זה טקסט שכמותו כותבים חולי נפש בעת אשפוזם, ואיננו ראוי לדפוס. אמרתי לה שזה בסדר, שתשיב לי את כתב היד ותאמר לירון סדן להתיר לי את החוזה, כדי שאוכל להוציא את הספר בהוצאה אחרת. ואכן כך קרה והבאתי את כתב-היד למו"לית הצנועה של הוצאת "גוונים", מריצה רוסמן, שכבר הוציאה לי ספר, ושמחה מאד לפרסם את "הסיוט", למרות שידעה שלא תראה מכך רווח כספי. היא מעולם לא דיברה איתי ולו מלה על כסף.

אני זוכרת שאמרתי לנילי מירסקי באותה שיחה בביתה שכבר לא אכפת לי מה יגידו עלי. הגעתי לשלב כזה בחיי שלא היה לי אכפת אם יגידו שאני משוגעת, ונילי אמרה שהאשה בספר לא מספיק משוגעת, בעצם לא משוגעת בכלל. היא ידעה שכתבתי על עצמי, אבל זה לא ממש דובר. היו בה כל כך הרבה חום וחמלה כלפיי, שלמרות ההיכרות הקצרה לא יכולתי לשכוח לעולם.  

לכן כשקראתי שתמי שם-טוב כתבה ספר על חייה בשכנותן של האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי רציתי לקרוא אותו מיד, ובלעתי אותו בשקיקה, אבל גם בזעזוע, ולא בגלל תיאורי השכרות הקשה והמריבות הנוראות בין האחיות, שמעולם לא הביאו אותן להפריד את חייהן זו מזו, ואף לא אחת מהן הקימה משפחה משלה, לפחות לא משפחה במובן המקובל. זה ממואר סוער ורב עוצמה שכתוב מנקודת מבט מאד אישית ומאד טעונה, ממואר מקרוב מאד, אולי קרוב מדי, וחושף מערכת יחסים חולנית בין האחיות ובינן לבין תמי שם-טוב, שגם אם היתה בה לא מעט אהבה ועניין ועזרה והתפתחות, זו היתה מערכת יחסים חולנית לגמרי במהותה, והיא עיצבה את חייה של תמי שם-טוב באופן הכי עמוק, ואולי גם ללא תקנה.

בצעירותה ניהלה נילי מירסקי מערכת יחסים רומנטית עם מתרגם גרמני שנשאר ידיד נפש שלה לכל ימי חייה. היא נכנסה להריון, לא בטוח שממנו, למרות שהוא חשב שהוא אבי הילד שלא נולד, כי היא העדיפה להפיל את הוולד. ככל הנראה הוא לא נשא מעולם אשה אחרת. כמו בסיפורי התנ"ך עלתה בין האחיות מחשבה שהוא יביא לעולם ילד עם אחותה הצעירה של מירסקי, שתמי שם-טוב מכנה בסיפור שרה, אבל ההצעה לא יצאה לפועל, ואולי טוב שכך, כי שרה – ימפה היתה מכורה לאלכוהול עוד יותר מאחותה, וזה גם מה שבסופו של דבר הרג אותה, ואז רקמו האחיות תכנית שתמי שם-טוב תביא לעולם ילד עם אותו מאהב גרמני של נילי מירסקי, וכך היה. התכנית לא עלתה יפה מבחינת האחיות, כי הן קיוו שתמי והבת שנולדה לה תישארנה לגור בשכנותן, והן תוכלנה לחוות אמהות דרכה, ולהיות בקשר יומיומי עם הילדה, אבל לאחר שנולדה בתה הזדעזעה תמי מהמחשבה שהילדה תהיה חשופה לשכרות, למריבות, לצד החולני כל כך של שתי האחיות, ונמלטה משם לחיים עצמאיים משלה, דבר שהאחיות התקשו לסלוח לה עליו, והיא עצמה חשה אשמה, כאילו לא די בכך שילדה בעבורן בת, יותר משילדה אותה בעבור עצמה, אלא כאילו היה עליה לחיות עבורן כל חייה. כל כך היה חשוב לה שיסלחו לה, כאילו לא היתה לה זכות לחיים משלה, כאילו רק עבורן חיתה, וקשה להימנע מהמחשבה שהמגורים עם שתי האחיות גם פגעו בה והזיקו לה, ואולי היו לה חיים שמחים יותר בלעדיהן.

את הממואר היא עוטפת בסיפור שלטעמי כלל אינו שייך לסיפור יחסיה עם האחיות ואפילו מקלקל – סיפור אהבה כושל עם גבר בעייתי, בעיני סיפור חושפני מדי ואפילו מביך. לעומת זאת הסיפורים שצירפה לספר הם סיפורים טובים וכתובים היטב, שמדגימים יפה את דבריה שבסיפורי מבוגרים הסוף הוא לרוב רע, לעתים רע מדי. הספר הזה הוא חומר קריאה מרתק ומסעיר, ואין ספק לגבי ערכו הספרותי כספר למבוגרים, שמחייב ככל הנראה סוף רע.

 

תמי שם -טוב, הילדים שומרים עלינו, הוצאת אחוזת בית, 2025

 

 

חיזור

 

היא חשבה שבתה מתקשרת, אבל להפתעתה זה היה ההוא שלמד איתה בתיכון, והוא אמר שהוא מנסה לתפוס אותה כבר הרבה זמן, ושהיא האדם היחיד מהתיכון שהוא רוצה לפגוש. היא לא הבינה למה רצה לפגוש אותה, אבל הסתקרנה ואמרה לו שהוא מוזמן לבוא אליה, ואחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שהוא יגיע לעיר שלה ויבוא אל ביתה בארבע אחר הצהריים. בבוקר היא הלכה לשוק וקנתה דגי ים וירקות ובישלה ארוחה שמתאימה לחולי לב, כי הוא אמר שעבר שני התקפי לב וזה די זעזע אותה. אבל כשהוא בא הוא אמר שהוא לא מסוגל לאכול, למרות שדגים זה הדבר שהוא הכי אוהב, ורק שתה כמה משקאות אלכוהוליים שהביאה ממה שהיה לה בארון, אחרי שענה לשאלתה שהוא שותה אלכוהול, והרבה. למרבה המזל שכחה מבקבוק הוויסקי הכמעט מלא שהסתתר שם.

ואז הוא אמר כמו מישהו שלמד בעל פה מה לומר, שהם עברו יחד כמה חוויות סוערות, ושאל אם היא זוכרת שהיתה לו תקרית עם אבא שלה. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא אמרה דבר, כאילו לא זכרה שכשהיתה חולה מאד, במחלה שאנשים חשבו שכבר עברה מן העולם, הוא בא כאילו לבקר אותה, התיישב על מיטתה ומבלי לומר דבר דחף את ידו לתחתוניה. זה היה בתחילת השמינית. היא היתה חולה מאד במשך כמה שבועות, בהתחלה היתה בסכנת חיים, וגם כשמצבה השתפר מעט, התקשתה לעמוד על רגליה או לעשות משהו מלבד לשכב חסרת אונים במיטתה. אחר צהריים אחד הוא בא, התיישב על מיטתה ודחף את ידו לערוותה, והיא לא התנגדה, לא דיברה ולא זזה, ואז אביה שהיה בחדר הסמוך, בא ואמר לו ללכת הביתה. אחר כך אמר אביה: מחליפים, פעם זו, פעם זו, כי בפעם קודמת בא לבקר אותה יחד עם חברתו הרשמית. היא לא ידעה אם אביה כועס מפני שהיתה לו חברה, או בגלל מה שעשה לה. גם אחרי שהלך הביתה היא לא זזה ולא דיברה.

את זוכרת, הוא אמר לה כעת, שלמדנו לבחינה, והזכיר עוד שתי בנות שלמדו איתם כביכול לבחינה באותו יום, משהו שאולי קרה בזמן אחר, כי הרוצה לשקר מרחיק עדותו, ואז הן הלכו ו"את חשפת  את עצמך בפניי, ואני הייתי רגיל לחיזור, ובכלל היתה לי חברה..." – היא כמעט נחנקה כשאמר את המשפט הזה, "הייתי רגיל לחיזור" – לדחוף את ידו לערוותה? חיזור?  "ואז אבא שלך בא ואמר בשקט, בלי כעס: "אני חושב שאתה צריך ללכת הביתה." לפחות את מה שאמר לו אביה הוא ציטט במדויק. אלה היו דבריו היחידים שלא היו שקר. כן, היא אמרה, ככה בדיוק היה אבא שלי, ולרגע התגעגעה לאביה שמת מזמן, ולא היה עוד בסביבה כדי לזרוק אותו מהבית. כשסיים להעביר את המסר הבחינה בפניו במעין חיוך, כמעט עווית, של רשעות וזדון שהחרידה אותה. "היית חרמן" היא אמרה. זה לא סותר, הוא אמר. בשביל זה הוא בא, היא חשבה לעצמה, בשביל זה התחנחן שהוא רוצה לפגוש רק אותה, יותר מחמישים שנה אחרי שכפה את עצמו עלי, ועשה לי מה שעשה, הוא בא להגיד לי שהוא היה צדיק תמים ואני זונה, שהוא היה נער תמים וחסוד שרגיל לחיזור, ואני חשפתי את עצמי לפניו ופיתיתי אותו - אולי התכוון לכתונת הלילה הלבנה עם הרקמה הסגולה שלבשה במיטת חוליה. היא היתה המומה משקריו, מרשעותו, מכך שלא די שמעולם לא ביקש ממנה סליחה, עוד בא אחרי יותר מחמישים שנה לסלף את האמת ולהעליל עליה עלילה. לכן אמר שרק אותה הוא רוצה לפגוש, כדי שתסכים להיפגש איתו, והוא יוכל לשוב ולפגוע בה, לאנוס את זכרונה ותודעתה. היא תהתה אם אפשר לכנות את מה שעשה לה אונס, ונזכרה בעיתונאית האמריקאית שנעצרה במצריים, ואמרה שהסוהרים אנסו אותה בידיהם. גם הוא אנס אותה בידו, והוא עשה את זה במיומנות רבה, והיה ברור שתיכנן הכל מראש ובא למטרה זו, ושעשה את זה גם לנערות אחרות לפניה. והיא מעולם לא התלוננה ולא אמרה לו דבר, וגם עכשיו שתקה ולא הרגישה שום רצון לומר לו מה באמת קרה, ומה באמת עשה לה. היא רק שתקה, והוא נראה מרוצה. אפילו לא אמרה לו שבעצם אביה רתח מכעס, ורק אדם כמוהו, שאטום לגמרי לרגשות הזולת, יכול היה להחמיץ זאת.

הוא גם אמר שהיתה מאד מוזרה ופעם שכבה על דשא בין העצים ואמרה לו שאם מביטים זמן רב למעלה לצמרות הן נראות כאילו התחברו זו לזו והוא שכב לידה וראה שבאמת הן נראות כאילו התחברו זו לזו. גם את זה אמר כאילו הטיח בה איזו אשמה והיא אמרה שבאמת הרבתה לעסוק באותם ימים ביוגה ומדיטציה. היא לא זכרה את מה שתיאר, אז לא ידעה אם זה קרה או לא קרה. הוא אמר גם שניסתה להתעלס איתו פעם, וזה קרה באמת, כשמצאה את עצמה מטיילת איתו בעמק, היא לא זכרה איך הגיעו לטייל ביחד, אחרי שכבר הבריאה ממחלתה, וחזרה להסתובב וללכת, אבל היתה משוכנעת שלקח אותה לטיול כדי להתעלס איתה, ורצתה שיתעלס איתה באמת, כמו עם נערה נחשקת, ולא כמו עם בובה, כי עדיין השלתה את עצמה שדחף את ידו לערוותה מתוך תשוקה או משיכה, וקיוותה לחלץ ממנו עדנה ורוך שימחקו את עלבונה, אבל הוא היה קר ומנוכר כאבן ורק הכאיב לה, והיא נאלצה להבין שמה שהניע אותו לדחוף את ידו לתחתוניה כשהיתה חולה כל כך, היה דבר מה הרבה יותר אפל ומרושע.

כשליוותה אותו החוצה קנה ושתה בלגימה אחת בקבוק בירה, ושאל אותה אם גם היא רוצה. היא ממש לא רצתה. הם פגשו מכרה שלה והיא הציגה אותה לפניו, ורק בדיעבד נזכרה שלא הציגה אותו בפני המכרה. הם דיברו קצת על המצב הפוליטי והוא אמר שצריך לשים מטעני נפץ לשרי הממשלה והמכרה הביטה בו מזועזעת בעיניים קרועות לרווחה, והיא היתה נבוכה. אחר כך ישבו בגינה ודיברו בגנות הממשלה והוא אמר שבגלל זה הוא מעלים מס בכיף ובכמויות, והיא אמרה שהיא לא מרוויחה די כסף כדי לשלם מסים ולכן אין לה מה להעלים. משום מה הרגישה שעושרו עומד לחובתו, ועוניה עומד לזכותה. היא לא אמרה לו ששנאה מעלימי מס, כי חשבה שמי שמעלים מס פוגע בציבור, ושמי שמשקר ומעלים מס עושה את זה למען עצמו ולא נגד הממשלה. לרגע הוא נאנח עמוקות וכשהביטה בו אמר שטוב להיות צעיר, והיא אמרה שדווקא עכשיו הכי טוב לה, בזקנתה, שאין כבר מי שיציק לה, ואם היא צריכה עזרה, היא מבקשת מבנותיה, וזה בסדר. כן? הוא שאל כלא מאמין, והיא חשבה שלחיים יש דרך משלהם גם לפצות וגם להעניש. כששאל אותה במה היא מאמינה, אמרה לו שהיא מאמינה שאנשים רעים בסוף נענשים על רשעותם, וגם על דבריה אלה הוא הביע פקפוק ותמיהה.

הוא חזר ושאל אם הם יכולים לשבת באיזה בר או בית-קפה שהיו רבים כאלה בסביבה, אבל היא אמרה לו שאם עליו לנהוג הביתה, עדיף שלא ישתה עוד, כי כבר די והותר שתה, והוא אמר נכון. זו היתה העקיצה היחידה שהרשתה לעצמה. אחרי שנסע כעסה על עצמה שלא אמרה לו מה באמת זכרה ומה באמת חשבה. עכשיו כבר לא יכלה לחשוב עליו אחרת, אלא כעל מי שאנס אותה כשהיו בתיכון וכעת, אחרי יותר מחמישים שנה, ביקש לבוא אליה כדי לומר לה שהוא צדיק תמים, והיא זונה, ושבכל מה שעשה לה, בעצם היא אשמה. אבל אנס שאומר לנאנסת שהוא צדיק והיא זונה, חשבה לעצמה, זו הקלישאה הכי עתיקה.  

שנתיים למחדל נתניהו

 

במקום להניח לציבור לשמוח בהושענא רבה עם החטופים השבים משנתיים של סבל ועינויי גוף ונפש, ועם משפחותיהם שסופסוף יכולות להירגע ולשמוח, נחטף האירוע לטובת אסיפת בחירות של הליכוד, שבעבורה הופקעה גם הכנסת לטובת תעמולת נתניהו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה רק אורח הכבוד באירוע, ששיאו לא היה שמחת השבת החטופים, אלא בקשתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, לא חלילה חנינה שמותנית בפרישתו של נתניהו, אלא חנינה שתתניע מסע בחירות להמשך כהונתו, וכפי שכבר הבהיר נתניהו, לא לקדנציה אחת נוספת, אלא לעוד ארבע לפחות, ובקיצור, תמותו ולא תזכו לראות את סוף משטר האימים של נתניהו.

אני שואלת את עצמי אם נתניהו הציב כתנאי להסכמתו למתווה של טראמפ את בקשת החנינה הזו בנאום בכנסת. אולי הרעיון שטראמפ יבוא ביום שיבת החטופים היה בכלל רעיון של נתניהו. ככה בזמן שכמעט חצי מדינה צפו בטלויזיה, כדי לראות את החטופים שבים לישראל ולחיק משפחותיהם, נתניהו דחף לכולנו לגרון את האירוע בכנסת לביטול משפט נתניהו. החמאס בכלל היה מוכן להשיב את החטופים ביום ראשון בלילה, אבל גל הירש הודיע מראש שהחטופים יחזרו רק ביום שני בבוקר, מה שאומר שזו היתה החלטה של נתניהו לתזמן את שיבת החטופים לביקורו של טראמפ ולאירוע בכנסת שהתארך מאד, כדי שכל עם ישראל ישמע את שבחו של נתניהו ומחיאות הכפיים הסוערות בכנס הליכודניקים בכנסת, כולל פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר ומשפחת פאליק ויאיר לפיד כעלה תאנה, כנגד קריאות הבוז שהושמעו בעת נאומו של וויטקוף בכיכר החטופים. לאכזבתו של נתניהו טראמפ אמר שלפיד נחמד, והוא היה חמוץ מאד, יותר מכל החמוצים השמאלנים.

אני תוהה מה נתניהו חשב לעצמו שיקרה. מה הוא ציפה שתעשה הבקשה הזו של טראמפ מהרצוג לתת חנינה לנתניהו. אולי נתניהו תמך בבחירת הרצוג כדי שייתן לו חנינה, אבל הרצוג, שכולם לועגים לחולשתו מול נתניהו, דווקא בגלל חולשתו, לא יכול לתת לנתניהו חנינה. זה דבר שמתנגדי נתניהו בשום אופן לא יקבלו, והרצוג לא יכול לעשות משהו שיקומם עליו חצי מדינה אם לא יותר מחצי.

כמובן כל מתחנפי נתניהו הסבירו לכלי התקשורת כמה חמור הדבר שהמשפט מבזבז את זמנו של נתניהו על חשבון התמקדות בענייני המדינה, אבל הפתרון לכך איננו ביטול המשפט, אלא התפטרותו של נתניהו מכהונתו, שיכולה בהחלט להיות חלק מעסקת טיעון שתכלול עונש סמלי של מאסר על תנאי וקנס. כמובן שנתניהו לא יתפטר, כי כוונתו היא להשיג את ביטול המשפט לצורך המשך כהונתו לנצח, ולא כדי לפרוש. אבל בכל פעם שהוא מעלה את הקושי לכהן כראש ממשלה ולנהל משפט, קושי שהוא עצמו הכחיש כאשר הוגשו עתירות נגד כהונתו כראש ממשלה, צריך לומר לו שהפתרון הוא התפטרותו, רצוי אחרי לקיחת אחריות למחדל השביעי באוקטובר, שהוא בעצם מחדל הרבה יותר גדול וממושך, שמתחיל בטיפוח החמאס לצורך החלשת הרשות הפלשתינית, מדיניות שנתניהו ממשיך בה עד היום, ותוצאתה הבלתי נמנעת היא הישרדות החמאס בשלטון בעזה, למרבה הזוועה. דווקא היום, יום הזיכרון למחדל, יכול היה להיות יום מצוין להתפטרות נתניהו, יחד עם קבלת אחריות למחדל, או לפחות להודאה שהיה לו חלק במחדל הבלתי נתפס הזה. זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה לא קרה ולא יקרה. נתניהו לא ילך אלא אם כן יסלקו אותו, ואני כן מאמינה שנצליח בסופו של דבר לסלק אותו, ושהוא ירד מהבמה בבושת פנים, כפי שראוי לו, ועל ידיו דמם השפוך של אלפיים הרוגים ונרצחים.