יום שלישי, 23 ביולי 2019

אל תתעלמו מהשפה הערבית


אני יודעת שקורים עכשיו המון דברים נוראים, שכמעט אי אפשר לצפות בחדשות מרוב שזה נורא, אבל אני רוצה לכתוב על משהו שהוא כאילו לא נורא, ומאד קל להתעלם ממנו, אבל למרות שהוא לא נורא הוא מאד משמעותי, ואולי הוא כן נורא כשחושבים עליו לעומק. נסעתי השבוע ברכבת ועברתי בתחנת נתב"ג והיתה כריזה רק בעברית ובאנגלית. לא היתה כריזה בערבית. זה כנראה היישום של חוק הלאום, שביטל את הערבית כשפה רשמית, ולכן כבר לא חייבים להודיע הודעות רשמיות בערבית, כאילו הציבור הערבי הגדול שמדבר ערבית ומונה עשרים אחוז מתושבי המדינה איננו זכאי להודעות בשפתו. ולפי חוק הלאום גם לא צריך שילוט בערבית, ועשרים אחוז מתושבי המדינה לא צריכים לראות או לשמוע בשפתם באיזו תחנה הם נמצאים ולאן הרכבת נוסעת ולא צריכים לראות שלטים בשפתם מה שמות המקומות ואיך מגיעים אליהם. הערבית נמחקה, ואי אפשר כנראה להגיש על זה בג"ץ כי עכשיו זה החוק, שערבית כבר איננה שפה רשמית בישראל. אפילו בחוף העלייה ביפו, שהיא עיר ערבית ורוב תושביה ערבים ורוב המתרחצים בחופים שלה ערבים, אפילו בחוף העלייה ליד מרכז פרס לשלום ששואף לקדם שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, אפילו שם המצילים כורזים בערבית רק בסוף, אחרי העברית, הצרפתית, הרוסית ואולי עוד כמה שפות, רק אז אומרים סופסוף בערבית שסוכת המצילים נסגרת וצריך לצאת מהמים כי אין מציל. אנשים שהם ממש רעים ושפלים כמו אנשי הליכוד אף פעם לא חושבים בצורה אנושית, איך להיות הוגנים לאנשים אחרים. הם רק חושבים איך אפשר לפגוע ולהשפיל, ובגלל זה הם חוקקו את חוק הלאום, חוק שהוא כמו כמוסת הגזענות והרוע של בנימין נתניהו ושלטונו, שכדי לתת לו נפח כללו בו סעיפי חוק ישנים, חלקם עוד משנת 1949, כמו החוקים על סמל ודגל המדינה, אבל המטרה האמיתי שלו היתה לפגוע בערבים, להכאיב להם, לבזות אותם ולהשפיל אותם, ולכן ביטלו את הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ועכשיו אי אפשר לחייב את הנהלת רכבת ישראל להשמיע גם כריזה בערבית. יש אנשים, אפילו יריבים של נתניהו, שנורא מתפעלים ממנו. בשבילי נתניהו ושלטון הליכוד בראשותו הם כתם ענק על מדינת ישראל, כתם שחור ענק של שנאה וגזענות שדוקא מפני שהוא כל כך קטנוני הוא מבחיל פי כמה, כי מה המטרה ומה התועלת של ביטול הערבית כשפה רשמית? הרי הערבים ממשיכים לחיות פה ולדבר ערבית, אבל מדינת ישראל בשלטון נתניהו מעמידה פנים שהם אינם קיימים, ומערך הרכבות שלה ונתיבי התחבורה שלה מעמידים פנים שהערבים אינם קיימים, שזה כמו לומר למישהו: בשבילי אתה אפס, אתה שקוף, אתה לא קיים. זה מעליב ומעורר מרירות ושנאה, וכמובן לא משיג שום מטרה מעשית, אבל לאנשים שפלים ורעים כמו בנימין נתניהו ומפלגתו יש כל כך הרבה הנאה מלגרום לזולתם כאב והשפלה, שכל עוד הם משיגים את המטרה החולנית הזאת לא מעניין אותם אם הם גורמים נזק או מעוררים שנאה, כל עוד הם מתענגים על השפלתו וכאבו של הזולת. אני הייתי מציעה לרכבת ישראל להוסיף כריזה בערבית למרות שאיש איננו מחייב אותה לכך, כי רבים מהנוסעים הם ערבים, והרכבת צריכה לשרת אותם כראוי ולהוסיף הודעות בשפתם. כשהמדינה מתנהגת בצורה מחפירה, התושבים יכולים להציל את המצב אם הם מחליטים להתנהג בהגינות וביושר, ואולי הרכבת אפילו תרוויח מזה. זה דבר אחד שהנהלת הרכבת וגם גופים אחרים יכולים לעשות בשביל שהחיים פה יהיו טובים יותר, ואולי הם אפילו ירוויחו מזה משהו. להתנהג בכבוד ללקוחות שלך זה דבר שעשוי להשתלם, יותר מאשר לזלזל בהם ולהתעלם מהם, ושלטון הגזענות והשנאה של בנימין נתניהו לא יימשך לעד.    

יום שישי, 19 ביולי 2019

קרקס הבחירות


אני לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש לא מצליחה לקחת את הבחירות האלה ברצינות. זה לא שאני לא מתעניינת – אני דוקא מאד מתעניינת במעשי הפוליטיקאים, ואני יודעת שאלה האנשים שמשפיעים ומעצבים את חיינו, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר להתייחס ברצינות, כי הכל נראה לי כמו קרקס שאין לו שום קשר למציאות, מציאות של חיים באיזור מלחמה במצב מלחמה מתמשך שרוב האנשים מתייחסים אליו, כנראה כדי לשמור על שפיותם, כאילו הוא קורה במקום אחר, והדבר הכי חכם שיש לפוליטיקאים להגיד זה שככה זה, כאילו אי אפשר לשנות שום דבר, שזה שקר. למשל אם ישראל היתה מכירה בקיומה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית, זה יכול היה לשנות הרבה, וזה שהשלטון הנוכחי לא מעוניין להכיר במדינה פלשתינית, זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה, ובטח שזה לא אומר שזה לא ישנה שום דבר. כשלא מתחשק לאנשים לעשות משהו הם אומרים שממילא זה לא ישנה, אבל כשכן עושים דברים הם כן משנים. בגין שינה הרבה כשעשה שלום עם מצרים, ורבין שינה הרבה כשחתם על הסכם אוסלו, שלא הביא שלום עם הפלשתינים, אבל איפשר את השלום עם ירדן, ושינה לגמרי את מעמדה של ישראל באיזור.
אבל הדבר היחיד שהפוליטיקאים עושים כעת זה לקדם את ענייניהם האישיים, והחיבורים ביניהם, כמו המאבקים ביניהם, הם אישיים ורק אישיים. נתניהו הכריז על בחירות חוזרות כדי למנוע מאדם אחר להרכיב ממשלה במקומו, והוא נלחם באביגדור ליברמן שסירב להצטרף לממשלה עם חרדים וחרד"לים, והכי הוא נלחם באהוד ברק שמראש לא היה לו סיכוי גדול לעבור את אחוז החסימה, כי אנשים זוכרים שבמשמרת שלו החלה האינתיפאדה השנייה, ואלה שעוד נשארו נאמנים לו אחריה, זוכרים איך הוא פירק את מפלגת העבודה כדי להצטרף עם פלג ממנה לממשלת נתניהו, שבדיעבד זה דוקא הוסיף למפלגת העבודה כמה שנות חיים. אני לעולם לא אבין איך אנשים יכולים לראות באהוד ברק את תקוות השמאל, אחרי שהוא בגד במפלגתו כדי להיות שר ביטחון אצל נתניהו, ועכשיו תוקף את נתניהו מפני שאחרי שהוא מכר הכל בכדי להציל את נתניהו, נתניהו זרק אותו. אילו ברק רצה באמת לעזור לשמאל הוא יכול היה לחזור למפלגת העבודה, אבל הוא הקים מפלגה מתחרה כדי לחבל בסיכויי העבודה או כדי לכפות עליה לקבל אותו כמנהיג למרות שבבחירות הדמוקרטיות במפלגת העבודה נבחר עמיר פרץ וברק ככל הנראה לא היה נבחר בבחירות דמוקרטיות. כל מה שברק עשה בפוליטיקה נבע אך ורק מדאגה לעצמו ולקריירה האישית שלו, ובכך הוא לא שונה הרבה מנתניהו. ברק הוא הרבה יותר תמונת ראי של נתניהו מיריב שלו. ויש הרבה צדק בצרות שיש לו עכשיו, לא בגלל שאני חושבת שהוא התעניין בבחורות של ג'פרי אפשטיין. ממש לא נראה לי. הוא הרבה יותר רודף כבוד מנשים. וכמו שאמרו חז"ל הכבוד בורח ממנו, כי התמונה שלו רעול פנים בפתח ביתו של ג'פרי אפשטיין היא קודם כל תמונה מצחיקה, שמאד מגחיכה אותו. ועוד יותר מגוחך שהוא טוען שהתלבש כך בגלל הקור, כי אם היה לו קר למה הוא הרכיב משקפי שמש כהים מעל הרעלה המוזרה שבה כיסה את פניו? המקום היחיד שהגיוני להתלבש ככה זה אתר סקי באלפים, כשרוצים הגנה גם מהקור וגם מקרינת השמש החזקה שהשלג מחזיר. אבל איזו קרינה יש בבית של אפשטיין? ברור לגמרי שברק ניסה להסתיר את זהותו. אני לא מאמינה שהוא התעניין בבחורות של אפשטיין, אבל ברור שהוא לא רצה שיידעו שהוא ביקר שם, אולי בגלל שאפשטיין היה כבר עבריין מורשע ואולי מסיבה אחרת. נראה שכולם ידעו שאפשטיין מסרסר בנשים, אבל לא עשו דבר להפסיק את זה, ודונלד טראמפ דוקא מצא עם אפשטיין שפה משותפת בדיוק בגלל זה. עדיף היה כבר שברק היה אומר את האמת, שהוא היה בקשרים עם אפשטיין בעבר ולא רצה להתנכר לו, לא רק בגלל שאפשטיין עשיר אלא בגלל שהם היו ידידים. זה היה מעורר יותר אמון וגם יותר אהדה מהשקרים שלו שהוא עטה רעלה ומשקפי שמש כהים נגד הקור. אבל אהוד ברק הוא יותר מהכל דמות מגוחכת, ליצן בקרקס הפוליטי, ובכלל לא בטוח שהוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה. אבל נתניהו נלחם בו ובליברמן, וזאת לא מלחמה רציונלית אלא נקמנות כפשוטה שאין בה שום היגיון, כמו הנקמנות של נתניהו נגד נפתלי בנט ואיילת שקד שרק גרמה לו להזיק לעצמו.
וגם עמיר פרץ הוא דמות מגוחכת בדרכו. לפני שנים, כשהוא נבחר לראשונה לראשות מפלגת העבודה, הוא נראה כמו תקוה חדשה, ומאד תמכתי בו, לפני שהוא נכשל ועזב וחזר ועזב וחזר מי יודע כמה פעמים. גם את אורלי לוי תמיד הערכתי. אבל אתמול הברית ביניהם, שבעבר הייתי בוודאי מאד שמחה עליה, נראתה לי כמו תרגיל פוליטי זול, שבו פרץ מחלק את מעט המנדטים של מפלגתו המצטמקת לאנשים שיהיו מחויבים לו, במטרה לדחוק אחורה את יריביו החזקים איציק שמולי וסתיו שפיר. שלי יחימוביץ' כבר הלכה בעצמה הביתה וזה הדבר המכובד היחיד שנותר לה לעשות בכדי לא להמשיך ולהופיע בקרקס שבו אפשר רק להתבזות. גם בה תמכתי פעם בהתלהבות, אבל תמיכתה באבי גבאי, שבלעדיה כנראה לא היה נבחר לעולם לראשות העבודה ומביא אותה אל עברי פי פחת, חייבה אותה להסיק מסקנות, למרות שגם גבאי היפנה לה עורף ופגע בה כשהרגיש חזק לרגע, ומה שעצוב שגם בלי אבי גבאי העבודה נראית כמו סמרטוט משומש, פלטפורמה למי שהיו פעם תקוה ועכשיו מחפשים סידור עבודה.
אולי כל זה יעזור למפלגת כחול-לבן שמצליחה להתנהל בשקט יחסי שבהתחשב בקרקס שמסביב זה לא כל כך רע. אולי אחרי הכל בני גנץ עוד יהיה ראש ממשלה, וזה יהיה שיפור עצום לעומת כהן השנאה והגזענות נתניהו, וארגון "אם תרצו" שמוציאים שם רע להרצל, שהם בסך הכל עוד זרוע של נתניהו לדיכוי היצירה והמחשבה ייעלם מחיינו. אבל אולי זאת עוד אשליה מתוקה. אולי עוד לא גמרנו לסבול משלטון השנאה של נתניהו, ונותר לנו רק להתפלל שמר"ץ תעבור לפחות את אחוז החסימה, ויהיה לפחות מישהו שיזכיר שיש פה סכסוך לאומי שצריך לפתור וחוק לאום גזעני ומביש שצריך למחוק ואנשים שחיים בצל טילים ופיגועים, ואלה רק הבעיות היותר רציניות.

יום שלישי, 16 ביולי 2019

נסיעה ברכבת


היום חזרנו ברכבת לירושלים, אושר ואני, וחשבתי שהכל ילך לנו חלק, כי כבר חזרנו פעם בקו החדש מתל אביב לירושלים דרך נתב"ג. אבל מה שקרה זה שהרכבת לרחובות איחרה והגיעה בדיוק בשעה שבה היתה אמורה להגיע הרכבת שלנו לנתב"ג, ועליתי עליה בטעות, ואז במקום בנתב"ג היא עצרה בכפר חב"ד והייתי קצת מופתעת, אבל רק כשכמעט הגענו ללוד שאלתי את הפקח שהגיע לקרון מתי נגיע לנתב"ג והוא אמר לי לחזור לתל-אביב ולהחליף רכבת, כי עליתי בטעות על הרכבת לרחובות, והוא אמר שהיה עיכוב בלוח האלקטרוני והייתי צריכה יותר לשאול ולא הבנתי אם הוא מתכוון שהלוח האלקטרוני הודיע על עיכוב או איחר להודיע על עיכוב כמו שהרכבת איחרה אבל לא היה לי נעים לשאול למה הוא מתכוון. זה לא היה כל כך נורא, זה לא שמישהו חיכה לנו בירושלים, רק חזרנו הביתה, ובכל זאת כמעט רציתי לבכות, כי בכל פעם שאני מתבלבלת החיים נראים לי מאד מסובכים ואני נראית לעצמי מישהי ששייכת לעולם ישן והגיעה בטעות למאה העשרים ואחת שהכל בה נורא מסובך, וצריך לדעת לדבר עם מכונות, ולקנות כרטיס ממכונה במקום מאנשים שיושבים בקופה ואפשר לדבר איתם בלשון בני אדם, ולדעת איך להניח את הכרטיס כדי שיפתח לך את הדלתות שיכניסו אותך לרציף ויוציאו אותך ממנו, ושמה שנראה כמו כרטיס הוא רק קבלה ושהכרטיס האמיתי הוא ברב-קו, שזאת המצאה שקשה לי איתה, כי אני אוהבת לקנות כרטיסים מהנהג או מהקופאים ולדבר איתם ולהסביר להם שאני זקנה ואני צריכה כרטיס לירושלים לזקנה שזה בחצי מחיר. עכשיו בכל מקום יש מכונות וצריך לדבר עם מכונות, וצריך לסחוב כל מיני דברים שמדברים עם מכונות. אם מתקשרים לסדר משהו צריך לדבר עם המון מכונות בשביל להגיע לבן-אדם אם בכלל מצליחים, והרבה פעמים אני לא מצליחה כי צריך למשל להגיד מספר של טלפון נייד ואין לי. לפעמים אני אומרת את המספר של הבת שלי אבל לא נעים לי ממנה. ואנשים שואלים אותי מה אין לך נייד כאילו זה משהו שחובה לשאת איתך כמו תעודת זהות. תעודת זהות דוקא יש לי וגם דרכון ואני אשה לגמרי מזוהה אבל זה לא כל כך עוזר לי במקומות שמבקשים מספר נייד וכרטיס אשראי, שגם את זה אני לא מחזיקה. מחשב דוקא יש לי אבל זה נראה לאנשים מהמאה העשרים ואחת מכשיר כבד ומיושן. האמת שאני לא יודעת אם הרכבות בישראל הן באמת מהמאה העשרים ואחת, כי הן כל הזמן מאחרות. לפעמים רק בשתי דקות שזה לא נורא ולפעמים בהרבה יותר. בכל אופן שמחתי שהפקח בא לקרון והסביר לי איך לחזור לתל-אביב, ואז כשחזרתי לתל-אביב וירדתי שוב לרציף לנתב"ג קרה פלא: היה שם פקח עם אפוד צהוב ששאל אותי אם אושר כלב נחיה, ואמרתי לו שהוא כלב רגיל. קצת פחדתי שהוא יאסור עלי לעלות איתו לרכבת, אבל הוא רק אמר שהוא חשב שאולי אני צריכה עזרה, ואמרתי לו שאני דוקא לא עיוורת אבל טעיתי ברכבת ועכשיו אני צריכה עזרה לעלות לרכבת הנכונה, והוא הבטיח שהוא יבוא להגיד לי כשתגיע הרכבת הנכונה. הרכבת לרחובות עוד פעם הגיעה באיחור אבל הפעם שמתי לב שכתוב עליה "רחובות", וחיכיתי לרכבת לנתב"ג, וכשהיא הגיעה האיש שישב לידי אמר לי את צריכה לנתב"ג, זאת הרכבת, עוד לפני שהפקח גם בא להגיד לי שזאת הרכבת. ואז הגענו לנתב"ג והיינו צריכים להחליף לרכבת לירושלים ואני כבר כל כך פחדתי לעלות לרכבת הלא נכונה, ששאלתי כמה פעמים: זאת הרכבת לירושלים? למרות שראיתי שרוב הנוסעים שעולים עליה הם חרדים עם הרבה מזוודות, וושתי נשים שגם סוחבות מזוודות ענקיות וגם דוחפות עגלות תינוק שחוץ מהתינוק שבפנים תלוי עליהן גם ילד קטן מבחוץ והן בהחלט נראו כמו נשים שנוסעות לירושלים, אז שאלתי אותן: זאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן, ושוב שאלתי: בטוח שזאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן. ואכן זאת היתה הרכבת לירושלים, שכבר נסעתי בה פעמיים, ומאד נעים להגיע אליה אחרי כל הטעויות שאני עושה בדרך, ותמיד אני עושה כמה טעויות שמאריכות לי את הדרך, נוסעת יותר מדי תחנות או עולה לרכבת הלא נכונה. ואז הגענו לירושלים והלכנו ברגל הביתה דרך השוק ואחר כך אושר ביקש ללכת לבית הקפה האהוב עליו כדי לקנות שם באגט, שזה מה שעושה לנו הרגשה שאנחנו בבית. כשהגענו הביתה הייתי לגמרי מותשת וצנחתי על המיטה, למרות שבסך הכל נסעתי מיפו לירושלים ברכבת, עם כמה סטיות קטנות מהדרך, אבל אולי זה בגלל שאני באמת כבר זקנה.

יום שישי, 12 ביולי 2019

מות אמי


לאחרונה נודעו לי פרטים חדשים על נסיבות מותה של אמי. היא עברה ניתוח בגלל זיהום בכתף, והפצע מהניתוח הזדהם, אז טיפלו בה באנטיביוטיקה. בזמן הזה מצבה הידרדר קשות והיא הפכה רתוקה למיטתה. כבר שנים היתה אמי נכה והתניידה בכסא גלגלים, אבל יכלה ללכת מעט עם הליכון, ובבית החולים כבר לא ירדה מהמיטה ולא הלכה. אולי הניתוח והאנטיביוטיקה התישו אותה כליל. היא גם התקשתה להזיז את כתף ימין, הכתף שנותחה, ואת יד ימין. זאת אולי הסיבה שכאשר ניסו להכניס אותה לאמבולנס כדי לשלוח אותה הביתה היא נחבלה קשות ביד ימין מדלת האמבולנס, עור ידה התקלף וגם השכבה שמתחת לעור והיא דיממה קשות. לכן השאירו אותה בבית החולים יממה נוספת, אבל למחרת שלחו אותה בכל זאת הביתה בעשר בבוקר. היא הספיקה להיות בבית רק מעט יותר מיממה ואז מתה. במשך כמעט יומיים הסתירו ממני שאמי מתה, וגיסתי התקשרה אלי לביתי בירושלים רק שעה ועשרים דקות לפני הלוויה, כדי שלא אספיק לבוא ללוויה וכדי שלא יהיה לי זמן להתוודע לנסיבות מותה של אמי ולבקש נתיחת גופה. הם ידעו שאם הם יקברו את אמי כבר לא אבקש להוציאה מהקבר, וגם אין בכך טעם חודשים לאחר מותה.
מדוע שלחו את אמי הביתה במצב כה רע? אחייני הרופא שחתום על סיכום המחלה כתב שהמשפחה מעוניינת להשיבה הביתה. כשגיסתי ואחייני מדברים על המשפחה הם מתכוונים לעצמם, כי הם מעולם לא כללו אותי ואת בנותי במשפחה. אמי היתה אשה עשירה מאד, והם מעדיפים להיות משפחתה היחידה. גם אחותה של אמי לא ידעה שאמי שבה הביתה. היא התקשרה אליה במקרה כדי לדבר עם המטפלת הזרה שלה, ואז המטפלת הושיטה את הטלפון לאמי. אמי אמרה לאחותה ששמו לה זונדה ושזה עושה לה טעם מר. אחותה אמרה לה שבבוקר היא בוודאי תרגיש יותר טוב, אבל בבוקר היא כבר היתה מתה.
מה שמוזר זה שאמי היתה בבית יממה שלמה מבלי להודיע לאחותה ששבה הביתה. בדרך כלל היא היתה מדברת עם אחותה בכל יום או יותר מפעם ביום. שתיהן היו אלמנות, כי בעלה של דודתי מת מסרטן ושנה אחר כך נהרג אבי בתאונת מכונית משונה ביותר, שתמיד שאלתי את עצמי אם זו היתה תאונה או רצח מוסווה כתאונה. היו אנשים שהרוויחו ממותו של אבי, כי אחרי מותו נהיה קל בהרבה לסחוט כספים מאמי, ואמי כאמור היתה אשה מאד עשירה. לא ידעתי כמה עשירה היתה, אבל מסתבר שהיו אנשים שידעו בדיוק ולקחו זאת לתשומת לבם. אמי ואחותה היו גם שתיהן אמהות שכולות, כי דודתי איבדה את בתה הצעירה שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה אחריה תינוק בן שנה, ואחי מת מסרטן לפני חמש שנים. בלוויה של בת דודתי כולם בכו ובלוויה של אחי רק בתו הרביעית בכתה. אמי ואחותה ישבו בכסאות הגלגלים שלהן ואמי אמרה לאשה אחת שניגשה לנחם אותה: אל תקומי, אני אבוא אלייך. אבל היא נשארה במקומה.
מוזר גם שאמי אמרה לדודתי ששמו לה זונדה כאילו זה היה דבר חדש שקרה רק לאחר שהגיעה הביתה, אבל בסיכום המחלה כתוב שכבר בבית החולים הזינו אותה בעזרת זונדה, ושזה שיפר את מצבה. היה לה גם צנתר בוריד שדרכו היא קיבלה אנטיביוטיקה. לא הבנתי למה שלחו אותה הביתה עם זונדה ועם צנתר, ומי היה אמור לטפל בבית באשה כל כך חולה, כי בבית היתה רק מטפלת זרה, לא אחות ולא רופאה. עכשיו אני מבינה שהסתירו ממני את מותה של אמי לא רק כדי למנוע ממני כניסה לדירתה אלא גם כדי להסתיר ממני שמתה רק יממה לאחר שנשלחה הביתה מבית החולים לבקשת אחייני הרופא שכתב בסיכום המחלה שהמשפחה מעוניינת בהשבתה הביתה כי אני ובנותי אינן נחשבות בעיניו לחלק מן המשפחה.
גם קודם היו לי מחשבות שאולי אמי נרצחה ולכן הסתירו ממני את מותה ומנעו ממני ומבנותי לבוא ללוויה, אבל אולי לא היה צריך לרצוח אותה באופן פעיל. אולי מספיק היה לשלוח אותה הביתה כדי שתמות ולהסתיר ממני ששולחים אותה הביתה, כדי שלא אבוא לבית החולים ולא אבקש להשאיר אותה בבית החולים. בבית החולים לא חשבו שהיא עומדת למות, כי אמרו לה לחזור בעוד שבועיים לביקורת, מה שנשמע לי מוזר, כי אמי יכלה להתנייד רק באמבולנס ולא נראה לי הגיוני לשלוח הביתה חולה שיכול להתנייד רק באמבולנס ולצפות שיגיע אחרי שבועיים לביקורת באמבולנס. שום דבר לא נראה לי הגיוני בנסיבות מותה של אמי. אני רק יודעת שהיה לה אמון מוחלט באחייני ולכן התאשפזה בבית החולים שבו עבד הרחק מביתה.
מלבד שיחתה עם דודתי אינני יודעת מה עבר על אמי מאז ששבה מבית החולים לביתה ועד שנמצאה מתה במיטתה, רק מעט יותר מיממה לאחר מכן. אני מניחה שגיסתי איחרה להודיע לי על מות אמי גם כדי שלא אוכל לפגוש את המטפלת הזרה ולשאול אותה על נסיבות מותה של אמי. אמי בטחה ביטחון מוחלט באנשים שגם אישפזו אותה וגם השיבו אותה הביתה ששם מתה מעט יותר מיממה אחרי שובה. אינני יכולה שלא לחשוב על כך כמה גורלי יכול להיות האמון שאנו נותנים באנשים, וכמה מסוכן יכול להיות חופש הבחירה.

יום רביעי, 10 ביולי 2019

זמן תינוק


עכשיו אני חיה בזמן תינוק. זמן תינוק הוא זמן אחר. כל השעות שוות בעיניו, למרות שאינן שוות בעינינו. נעים לקום בבוקר ולקחת תינוק לידיים, אבל בבוקר אין שלוה, כי יש כל כך הרבה לעשות, לסדר ולנקות ולקנות ולבשל ולהוציא את הכלב ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, וקשה עם תינוק על הידיים, אז לא נסדר ולא ננקה ולא נבשל, אבל מה נאכל? ולהוציא את הכלב מוכרחים, וכל הזמן באיחור, כי צריך לחתל ולהחליף ולסדר ולנקות ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, אז אולי נניח אותו במיטה, אבל במיטה הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. כל התינוקות רוצים על הידיים. לבד במיטה זה עצוב. אז הוא על הידיים. אל תבכה, עוד מעט אמא תחזור. הנה אמא חזרה, למה אתה בוכה? מה כואב לך? תמיד משהו כואב. אבל על הידיים כואב פחות. הנה הכלב רוצה ללקק אותך, כי אתה תינוק מתוק.
ובלילה, בלילה כבר לא צריך לעשות דבר. ממילא אין כוח. את מה שלא הספקנו, נדחה כבר למחר, וממילא עייפים, אז שוקעים בכורסה עם תינוק על הידיים, תינוק חם, מכווץ וקמוץ אגרופים, או דוקא פשוט רגליים. יושבים בחושך ומקשיבים. בפינת רחוב הבעש"ט ושדרות ירושלים עובדים. משאית גדולה עומדת בצומת, צפצופים קצובים. כבר אחרי חצות. מי ששיחק מזלו ונרדם כבר איננו שומע. אולי הצפצופים חודרים לחלומותיו. מי שטרם נרדם כבר לא יירדם במהרה. עכשיו אפשר להתמסר לתינוק, לכבות את האור, להרגיש את גופו החם נצמד אלינו. מסכנים האנשים שעובדים עכשיו ברחוב. מתי הם ישנים? אולי לפנות בוקר כשהם שבים הביתה והאור כבר עולה הם עולים על מיטתם. עכשיו הם עובדים. שומעים את הכלים הכבדים, את המשאיות. מכונית בודדת חולפת. מחפשת את דרכה. טוב שאנחנו בבית. בשדרה להקת עטלפים הומה. או אולי אלה עורבים? מפחיד לעבור מתחתיהם. ברחוב יפת כבר סגרו את כל החנויות ובתי הקפה. השכנים ממול כבר הוציאו את הנרגילות הלוהטות כדי שיתקררו ויכבו על הדשא. עוד מעט הם יכניסו אותן למתחם שבנו לעצמם בין שני שיכונים וינעלו את שער העץ וילכו הביתה. בקרוב ילכו כולם לישון, התרנגולים והתרנגולות עם אפרוחיהן שכבר הפכו לפרגיות אבל עודם רצים אחרי אמם בשורה, החתולים של יפו שהם רזים, לא כמו החתולים השמנים של רחביה, שמאכילים אותם בלי סוף מלבד הזבל שהם לוקחים בעצמם. אם התינוק נרדם חזק אפשר להניח אותו במיטה, ולנסות להירדם, אבל דוקא אז באות המחשבות, המחשבות שאין להן סוף, מחשבות בלתי מוזמנות, שמכעיסות. אולי צריך היה להשהות עוד רגע את התינוק בידיים, לנשום נשימות עמוקות, להקשיב לזמזום היתושים, לקרקור התרנגולות, הצפצופים מן המכונות פסקו, אפשר ללכת לישון, לילה טוב.    

יום שישי, 5 ביולי 2019

פרנץ קפקא / הַשַּׁיָּט


ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. כאן אני מתרגמת שני טקסטים קצרצרים שלו משלהי שנת 1920 שחביבים עלי, ואולי גם מתאימים לאירועי הימים האלה.
הַשַּׁיִט אצל קפקא הוא תמיד בהשראת המיתולוגיה היוונית, שבה שטים המתים על פני הנהר אל ארץ המתים, והשַׁיָּט הוא תמיד בן דמותו של חרון, שַׁיָּט ספינת המתים המסיעם אל ארץ המוות. והאשה – קיומה של האשה הוא תמיד הפתעה, ותמיד משהו חוצץ בינו לבינה, ונוכחותה היא מעין פלא אפוף מסתורין.


פרנץ קפקא / האוחז בהגה הספינה

"האם אינני האוחז בהגה?" קראתי. "אתה?" שאל איש מגודל וכהה והחליק בידו על עיניו, כמגרש חלום. עמדתי ליד ההגה בלילה האפל, המנורה דולקת חלושות מעל ראשי, וכעת בא איש זה ורצה לדוחפני הצדה, ומאחר שלא נכנעתי, הוא הניח את רגלו על חזי ודחק אותי לאט מטה, בעודי תלוי כל העת על מוטות גלגל ההגה ובנופלי מטה מושך אותם אתי. אבל אז תפס האיש את ההגה, השיבו לתקנו, אבל אותי הדף משם. מיד התעשתתי, רצתי לאשנב הפונה לחדר הצוות וקראתי: "צוות! חברים! בואו מהר! זר גירשני מן ההגה!" אט אט הם באו, טיפסו החוצה במדרגות הספינה, דמויות חזקות מתנודדות עייפות. "האם אני האוחז בהגה הספינה?" שאלתי. הם הנהנו, אבל הביטו רק אל הזר, הם עמדו בחצי מעגל סביבו וכאשר ציווה: "אל תפריעו לי" הם התקבצו, הנהנו כלפיי ושוב ירדו במדרגות הספינה. איזה מין אנשים אלה! אתם גם חושבים, או רק תועים ללא טעם על פני הארץ? 


פרנץ קפקא / הַשַּׁיָּט

הסירות חלפו על פני. הַשַּׁיָּט היה איש זקן שזקנו לבן וארוך. התעכבתי מעט על מדרגות המעגן. הוא חייך. הסתכלתי עליו כשעליתי. הוא הצביע על הקצה הרחוק ביותר של הסירה. שם התיישבתי. אך מיד קפצתי ואמרתי: "יש לך פה עטלפים גדולים", כי כנפיים גדולות רחשו מעל לראשי. "אל תדאג", הוא אמר, כשהוא מתעסק כבר במוט הסירה ואנו נדחפים מן היבשה, כך שכמעט נחבטתי בספסל. במקום לומר לשַׁיָּט לאן ברצוני לנסוע, רק שאלתי אם הוא יודע זאת. אם להסיק לפי ניד ראשו, הוא ידע. זאת היתה עבורי הקלה עצומה, מתחתי את רגליי והשענתי אחורה את ראשי, אך הבטתי כל העת בעיניו ואמרתי לעצמי: "הוא יודע, לאן אתה נוסע, מאחורי המצח הזה הוא יודע זאת. והוא דוחף את המשוט שלו לים רק כדי להביא אותך לשם. ובמקרה קראת בדיוק אליו מתוך ההמון, והתמהמהת לעלות." עצמתי מעט את עיני מרוב שביעות רצון, אבל רציתי לפחות לשמוע את האיש, אם אינני רואה אותו, ושאלתי: "בגילך אינך רוצה להפסיק לעבוד? אין לך ילדים?" "רק אתה", הוא אמר. "אתה בני היחיד. רק למענך אני שט עדיין את השַׁיִט הזה, אז אמכור את הסירה, אז אפסיק לעבוד." "אתם מכנים כאן את הנוסעים ילדים?" שאלתי. "כן", הוא ענה. "זה מנהג פה, והנוסעים קוראים לנו אבא." "זה ראוי לציון", אמרתי. "והיכן האמא?" "שם", הוא אמר, "בתא". התרוממתי וראיתי איך מהחלון העגול הקטן של התא, שנבנה באמצע הסירה, נופפה יד לשלום והופיעו פני אשה עטופים במטפחת תחרה שחורה. "אמא?" שאלתי בחיוך. "אם אתה רוצה", היא אמרה. "אבל את הרבה יותר צעירה מהאבא?" אמרתי. "כן", היא אמרה. "הרבה יותר צעירה, הוא יכול היה להיות סבי, ואתה – בעלי. "את יודעת", אמרתי, "זה כל כך מדהים, שאדם נוסע לבדו בלילה בסירה ופתאם יש שם אשה."        



יום רביעי, 3 ביולי 2019

לא ישנו סטריאוטיפים


כשהיו המהומות של יוצאי אתיופיה אחרי שהמשטרה ירתה למוות ביהודה ביאדגה הייתי באוטובוס בדרך לפגישה בתל-אביב ונתקעתי בדרך עד שהפגישה נגמרה. כשהגענו לתל-אביב מאוחר מדי, לפני ששבתי לירושלים כלעומת שבאתי, ראיתי שהנוסעים איתי באוטובוס היו, מלבד כמה זקנות כמוני, צעירים אתיופים שאיחרו להפגנה בגלל ההפגנה. לעובדה שלא הגעתי לפגישה היו תוצאות, שבדיעבד אינני יודעת אם הן היו לטובה או לרעה. יש בחיים המון דברים שבזמן אמיתי נראים לך חשובים ומכריעים ובדיעבד נראים פחות חשובים. אבל אני יודעת שמשהו קרה לי אז, כי השבוע, כשהאתיופים הודיעו על הפגנות, עוד לפני שידעתי כמה ההפגנות האלה יהיו אלימות, וכמה הן יפגעו בחפים מפשע, הרגשתי רק כעס כלפיהם, לא הזדהות ולא חמלה, למרות שהירי למוות בנער סלומון טקה, שלא אחז לא בנשק חם ולא בנשק קר, כנראה הרבה יותר חמור מהמקרה של יהודה ביאדגה, שאיים על השוטרים בסכין. אפשר להרגיש חמלה כלפי מישהו שסובל, אבל אי אפשר להרגיש חמלה כלפי מי שפוגע בך וחשוב לו לפגוע בך, גם אם זה לא אישי. והאנשים בהפגנה ביקשו שיזדהו איתם, ולא יכולתי להזדהות איתם, גם כי אני כועסת על האלימות שלהם, שהיתה סתם אלימות לשם אלימות, שפגעה בהמון אנשים שלא עשו להם שום רע, וגם כי לא כל כך האמנתי להם שהם מסכנים, כי אם הם יכולים לעצור את התנועה במדינה הם לא מסכנים, ואין מה לרחם עליהם. זה דומה לפלשתינים שמאד רוצים שכולם ירחמו עליהם ויזדהו איתם, וגם רוצים להכאיב לנו בפיגועים, ושני הדברים אינם עולים בקנה אחד: או שאתה מבקש הזדהות או שאתה מפגין כמה נזק אתה יכול לגרום, כלומר מפגין כח, ואז אתה צריך להשלים עם זה שלא יאהבו אותך ולא ירחמו עליך. אי אפשר גם וגם. ואי אפשר לשנות סטריאוטיפים גזעניים בהתנהגות אלימה. אם אדם מפלה אנשים שחורים, הוא לא יפסיק להפלות אותם בגלל שהם מתנהגים באלימות. אם כבר אז להיפך: מי שראה את ההפגנות נצרבו לו בתודעה תמונות של אנשים מהקהילה האתיופית נוהגים באלימות, ומי שנפגע מהמהומות, גם אם הוא חושב שיש למהומות סיבה צודקת, יש יותר סיכוי שהוא יזדהה עם השוטרים מאשר עם הצעירים מאתיופיה, שרובם כבר נולדו בישראל וכמו כל הישראלים הם גם קורבן של הגסות והאלימות בחברה הישראלית וגם חלק בלתי נפרד ממנה, והם מחקים במודע את הפלשתינים ואת המוסלמים בפרברי פריס ששרפו מכוניות במהומות שלהם, והמהומות שלהם והאלימות שלהם אינן ספונטניות אלא מתוכננות ומחושבות ומעבירות קודם כל מסר כוחני שהם יכולים לפגוע לא רק במי שפוגע בהם אלא הם יכולים לפגוע בכלל, במי שייצא להם לפגוע בו, וזה מסר מאד חזק אבל בשום אופן לא מסר שמשנה סטריאוטיפים אלא להיפך, מחזק אותם. אם מישהו חשב קודם שיוצאי אתיופיה הם אלימים, עכשיו הוא משוכנע בכך, ואם מישהו חשב קודם שהמשטרה אלימה כלפיהם בצדק, עכשיו הוא בטוח בכך, ואולי הוא אפילו רוצה שינהגו בהם בכוחנות ובאלימות. באלימות אפשר לעורר פחד, אבל אי אפשר לשנות סטריאוטיפים, ואי אפשר לעורר אהדה.