הטרגדיות של יוני נתניהו

 

בימי מבצע אנטבה הייתי מורה חיילת בבית שאן. עבדתי במעון לילדים עם פיגור קשה, ולרוב היו להם גם הרבה בעיות אחרות – שניים מהילדים הקטנים יותר סבלו מחרשות, הנערה הבוגרת ביותר סבלה מאפילפסיה קשה, ושנה מאוחר יותר מתה בזמן התקף. היו הרבה סבל ואומללות במקום הזה, אבל הילדים היו לרוב שמחים, והיו ביניהם חברויות נוגעות ללב. למרות שלא תמיד היה לי טוב שם, המקום הזה נותר בלבי, וחשבתי שאמשיך כל חיי לטפל בילדים פגועים, אבל בסופו של דבר חיי התגלגלו בכיוון אחר.

הראיון עם בת זוגו של יוני נתניהו החזיר אותי לשם, לישראל של קיץ 1976. זה היה הקיץ האחרון לפני שהשתחררתי. באותו קיץ קרו בסביבתי כמה וכמה אסונות. בתה של המטפלת בכיתה הבוגרת יותר נהרגה בדמי ימיה בתאונת דרכים והותירה שני יתומים רכים. אחר כך נדרס למוות מורה צעיר שהיה אמור לחנך את הכיתה הבוגרת. גם מחנכת הכיתה הצעירה שעבדתי איתה היתה אם שכולה שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים והיא חייתה את אובדנו מסביב לשעון. ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה מדינה פצועה כמו ישראל של אחרי השביעי באוקטובר. המדריכים שלי בצופים, חיים שוורץ ועופר שוולבה, והמדריך שלנו בגדנ"ע שלמה הלפרין, נהרגו גם כן במלחמת יום הכיפורים. שלושתם היו אהובים עלינו במיוחד. אני חושבת לפעמים איזה אנשים הם יכלו להיות אילו נשארו בחיים, כמו שאנשים חושבים גם לגבי יוני נתניהו, איזה מין אדם היה יכול להיות לולא נהרג. האנשים שלא הכירו את יוני נתניהו אישית, מתייחסים אליו לרוב לפי יחסם לבנימין נתניהו, ויש בזה משהו מאד לא הוגן. וכמובן ישנם אנשים שיש להם חשבונות ישנים עם בני המשפחה. פתאם מישהו כתב בתגובות על צלה נתניהו, שהיתה נשואה לאחר, ואז נסעה לארצות-הברית וניהלה רומן עם בן-ציון נתניהו, ולאחר מכן נישאה לו. אנשים אפילו רמזו שיוני היה בנו של בעלה הראשון, מה שבכלל לא הגיוני, כי הוא נולד בשנת 1946, כשצלה ובן-ציון נתניהו היו נשואים כבר שנתיים, וחוץ מזה, שלושת האחים נתניהו היו מאד דומים זה לזה, ואין שום סיבה לחשוד שלא היו אחים מאב ומאם.

אני מקוה שאף אחד לא ישפוט אותי לפי אבי, או אמי, או אחי, שמזמן כבר אינם בחיים, וכולם היו אנשים מאד שונים ממני. האמת היא שהרבה מאד אנשים הכירו את אבי, ובכל פעם שפגשתי מישהו מהם, הוא היה מאד חביב אליי, וכולם זכרו את אבי לטובה, וסיפרו לי על אומץ לבו במלחמת השחרור, על יושרו והגינותו כשופט, ועל יחסו האנושי לבעלי הדין. גם את אמי הרבה אנשים זכרו לטובה מעבודתה כעובדת סוציאלית. אני זוכרת את אבי כאב אוהב, אבל נוקשה מאד ולעתים מנוכר כלפינו, ואמי התעללה בי כל חייה. לכן ידעתי שגליה עוז מספרת את האמת, כי כשעברת התעללות בעצמך אתה יודע לזהות קרבן התעללות אחר. אנשים מתנהגים אחרת עם אנשים שונים, בנסיבות שונות. אני לגמרי מאמינה לעובדים של שרה נתניהו שהתלוננו על התעללות מצדה, וזה לא מקרה שהמתלוננים הם עובדי משק בית פשוטים בתחתית הסולם החברתי, ואילו אנשים שמעמדם גבוה, כמו ניר חפץ או בני ציפר, מעולם לא שמעו את שרה צועקת ולא חוו מצדה התעללות, למרות שגם לזה יש חריגים, כמו הצעקות של שרה על מקורבה המנוח שעיה סגל שרק ניסה להיטיב איתה ולמסור ידיעות בזכותה, או הצעקות שלה על מוניק בן-מלך, בת זוגו של ראש עיריית שדרות המנוח אלי מויאל, שמויאל העיד עליהן, אך מוניק סירבה בכל תוקף לפרסם את הקלטת. אבל רוב האנשים שסבלו משרה נתניהו היו עובדי משק בית שמנקים, מבשלים ומכבסים, ואם אתה אדם רע, יהיה לך קל מאד להתעמר באנשים כאלה. דווקא אותם אנשים שמתעמרים הם אלה שגם מתחנפים למי שהם רואים כחזק וחשוב, ואין לי לכן שום ספק שאותה שרה נתניהו יוצאת מכליה להחניף לבני ציפר, או לדונלד טראמפ, או לכל מי שהיא מזהה כבעל מעמד בחברה שאי אפשר לדרוך עליו. אנשים שהחשיבה שלהם כוחנית נושכים למטה ומתחנפים למעלה, וזה לגמרי מובן וידוע.

מצד שני, אנשים עם אישיות בעייתית מזיקים גם לאלה שהם אוהבים. בנימין נתניהו סבל כנראה מהוריו ויש שאומרים שקינא באחיו הבכור. זה ממש לא מסביר ולא מצדיק את רשעותו כראש ממשלה. שרה נתניהו לכאורה דואגת כל הזמן לבניה, אבל לא קשה לחשוד שהיא חונקת אותם, ומקשה עליהם מאד להינשא, להקים משפחה ולחיות חיים רגילים. עצם החיים לאור הזרקורים הוא מצב די בלתי-נסבל, והפריבילגיות ששרה נתניהו מקפידה לסדר להם רק דוחפות אותם יותר ויותר לאור הזרקורים. אני לא מרחמת עליהם, אולי קצת על אבנר, שאמר פעם שלעולם לא היה עושה דבר כזה למשפחתו, להיכנס לפוליטיקה, ויחד עם זה אני ממש לא מקנאה בהם.

הראיון עם ברוריה, בת זוגו של יוני, שמעולם לא התעניינתי בו כל כך, אולי בגלל סלידתי מאחיו, ומלבד לחימתו ומותו באנטבה לא ידעתי עליו כמעט דבר, גרם לי לקרוא קצת עליו ועל תולדות חייו, וחשבתי כמה חייו הקצרים היו טרגיים. הוא התאהב בתרזה ונישא לה, ולאחר כמה שנים נולדה להם בת, שמתה ימים ספורים לאחר לידתה, ויותר מאוחר הם התגרשו. אני יודעת שאסונות קורעים משפחות, ואני מכירה עוד אנשים שמוות של ילד פירק את משפחתם. יוני רצה להיות אב ולא זכה להיות אב. אחרי גירושיו הוא התאהב בברוריה, שהיתה פקידה שלו בצבא, אבל משפחתו לא קיבלה אותה. לכאורה אמו שהתגרשה מבעלה הראשון ונישאה לבן-ציון נתניהו היתה צריכה להיות סלחנית יותר ואולי היא גם היתה, אין לי מושג. אנשים הם לא תמיד הגיוניים. אולי הוריו אהבו את גרושתו וכעסו שנפרד ממנה. אי אפשר לדעת מה גרם להם להתנהג באכזריות לברוריה שאיבדה את אהובה ואת העתיד המשותף שחלמו לרקום. בסופו של דבר מותו של יוני היה טרגדיה נוספת, אחרי הטרגדיה של מות בתו התינוקת. השאלה שבנימין נתניהו שאל אותה, האם היא בהריון, היתה שאלה מאד מכוערת, לא רק בגלל שהמטרה היתה כנראה לבדוק מה מעמדה המשפטי והאם אפשר יהיה לסלק אותה מהדירה המשותפת לה וליוני, כפי שמשפחתו דרשה ממנה. זו היתה שאלה מאד מכוערת, כי אשה שזה עתה איבדה את אהובה, הרבה פעמים חולמת שיהיה לה ילד ממנו, מה שלא קרה במקרה הזה, ולכן זו שאלה מאד מכאיבה שאסור לשאול. לברוריה לא היה ילד מיוני וזו קודם כל הטרגדיה של יוני, שלא זכה להיות אב, אבל גם לו היה לברוריה ילד ממנו הוא היה גדל כיתום, ויתמות היא כאב גדול לילד קטן. בכל מקרה יוני מת צעיר ולא זכה להוליד ולגדל ילדים, והחיים שלו היו רצף של טרגדיות. כל זה בכלל לא קשור לאחיו, אבל קשור לעצב של החיים במדינת ישראל ולפצעים שכל כך הרבה אנשים במדינה נושאים איתם, ולאובדן של הנופלים, שהוא לא רק אובדן שלהם ושל הקרובים אליהם, אלא הוא אובדן של המדינה כולה, כי האנשים האלה חסרים גם למדינה, והם חסרים למדינה לא רק במותם אלא במשך כל השנים שנגרעו מהם לאחר מותם.

בקיץ 1976, בבוקר שלאחר מבצע אנטבה, עמדתי בכיתה הבוגרת, כנראה מפני שהמטפלת עדיין ישבה שבעה על בתה, ומחנכת הכיתה הבוגרת נפצעה קל בתאונת דרכים, וכולנו צחקנו למקרא המכתב ששלח לה מנהל המעון: "הצטערתי לשמוע שנפצעת קל בתאונה", ותהינו האם הצטער שנפצעה קל בלבד. הייתי היחידה שיכולתי להחליף את כל הנעדרות, ובבוקר שלמחרת מבצע אנטבה סיפרתי לילדים שהצבא שלנו הציל אנשים שהמטוס שלהם נחטף לארץ רחוקה באפריקה, ולימדתי אותם לצייר מטוס באופן כזה: קודם מציירים ביצה גדולה וארוכה, אחר כך מציירים בקצה אחד ביצה קטנה שפונה למעלה – זנב המטוס, אחר כך מציירים עוד שתי ביצים משני צדי המטוס בתור כנפיים אחוריות, ועוד שתי ביצים בקדמת המטוס בתור כנפיים קדמיות, ולסיום מציירים על הביצה הגדולה הרבה ביצים קטנטנות בתור חלונות המטוס. היו ציורים שהזכירו מטוס והיו ציורים שנראו כמו ערימת ביצים. אני מנסה לזכור את עצמי באותה עת: חיילת בת עשרים קטנה ורזה במיוחד, בחצאית וכתונת דקרון ודרגת סמלת ייצוגית. אני יודעת שזה מה שהיה, אבל אינני מצליחה לראות את עצמי כפי שהייתי אז. בקושי אני מצליחה להאמין שזו אני. ודווקא מדינת ישראל, שלכאורה כל כך השתנתה מאז, נראית לי כעת אותה מדינה מדממת ופצועה, שעתידה לוט בערפל, ופחד קיומי מצמרר ומטלטל אותה, וכל מי שהיא יקרה ללבו חש חרדה נוראה לגורלה.

שקר ההתנחלויות המגינות

 

מכל השקרים ותעמולת הכזב שאנו נאלצים לשמוע השכם והערב, המקומם ביותר הוא השקר שההתנחלויות מגינות על הישובים במרכז הארץ, ושללא ההתנחלויות היו ישובי מרכז הארץ חשופים למתקפה דמויית השביעי באוקטובר. זה איננו רק שקר על ההתנחלויות – זה בראש וראשונה שקר על מחדל השביעי באוקטובר, שסיבתו העיקרית היא דילול כוחות הצבא בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות והמאחזים, כולל עשרות החוות הלא-חוקיות שהקימו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק ביהודה ושומרון כדי להתעמר בפלשתינים, לגרשם ולגזול את אדמתם.

לאחר טבח החמאס מיהרה אורית סטרוק להסביר שהסיבה לטבח היא הסכמי אוסלו וההתנתקות – היא לא נזקקה כמובן לוועדת חקירה כדי להציע את ההסבר הזדוני הזה, שכמובן פוטר את האחראים האמיתיים לטבח מאחריותם. מתנחלים כמו נדב העצני אף טענו שהדיווח על העברת גדודים מעוטף עזה ליהודה ושומרון הוא עלילת דם. אך, כפי שסיפר כתב "כאן" רועי שרון, לאחר שדיווח שלא היתה העברה כזו, הוא החל לקבל טלפונים מחיילים שסיפרו לו כיצד הועברו זמן קצר לפני הטבח מעוטף עזה ליהודה ושומרון. למעשה הופקרו ישובי עוטף עזה ללא הגנה, ומה שבלתי ניתן להבנה עד היום, ולא במקרה מונעת קואליציית הטבח את חקירת הדבר, כיצד במשך שעות, גם לאחר שהחלה להתברר תמונת פלישת החמאס לעוטף עזה, עדיין הצבא לא הגיע להציל את הישובים, ובמקרה של קיבוץ בארי, אין שום הסבר לכך שיחידות צבא נערכו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו, כפי שדיווחו חברי קיבוץ ואחרים שהגיעו לסייע באופן לא מאורגן. לא במקרה נלחמת הקואליציה למנוע כל וועדת חקירה, ומנצלת את העדר החקירה כדי להפיץ את שקריה ולהציג את המתנחלים כמציליה וגואליה של עוטף עזה, בזמן שבפועל היתה עוצמתם הפוליטית היתרה של המתנחלים, שהתבטאה בהפיכת צה"ל למשמר הפרטי שלהם, הסר לא פעם לפקודתם, אסונה של עוטף עזה, ואסונה של מדינת ישראל כולה.

לא במקרה נבחרו רק מתנחלים למקומות הנחשבים ריאליים בציונות הדתית. אם בעבר כיהנו בציונות הדתית נציגים מכל מדינת ישראל, ופעלו בממשלה בעיקר בתחום החינוך, היום הימין הדתי מייצג אך ורק התנחלות לאומנית, גזענית ונפשעת, שעוסקת אך ורק בניסיונות לגרש את האוכלוסיה הפלשתינית מיהודה ושומרון באמצעות הקמת ישובי-דמה של קראוונים בודדים, שמטרתם היחידה היא להתעמר בפלשתינים ולגזול את אדמתם, מבלי לבחול באלימות נגד פלשתינים ואפילו ברצח. המתנחלים המאורגנים היטב קנו לעצמם השפעה גדולה גם על הרכב הליכוד, וגם השרים שאינם מתנחלים מחלים את פניהם.

בעוד שאנשי הליכוד ותומכיהם בערוץ 14 מסיתים הסתה חסרת מעצורים נגד ערוץ 12, מקדיש ערוץ 12 כמה שעות בשבוע לתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד, שמהללת את התנהגותו הנפשעת של איתמר בן-גביר בבתי הסוהר, מעודדת התעללות באסירים, מתמוגגת מעונש המוות, ומציגה את הדעות הלאומניות ביותר כקונסנזוס, מפיהם של שרה העצני-כהן, מוריה קור וחגי סגל, וכמובן מפי צמד המנחים עצמם. אמנם מזמינים מדי פעם לפאנל כעלי תאנה את כתב הארץ ג'וש בריינר, את הח"כ לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל, והשבוע אפילו ראיתי בפאנל את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", אבל מה שמנורמל ומוצג כקונסנזוס הוא הלאומנות הקיצונית ביותר. שרה העצני-כהן מקפידה להלל ולפאר את בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שלדבריה הם האנשים שהיא הכי בוטחת בהם. השבוע היא הסבירה שהמתנחלים ש"יצאו לטיול" בכפר הפלשתיני תל הם מטיילים תמימים שהותקפו, ולטעון שהם חיפשו חיכוך עם הפלשתינים זו האשמת הקורבן, שהרי מתנחלים מגיעים לכפרים פלשתינים רק מתוך כוונות טובות לטייל ולהכיר את הארץ, בלי שום כוונות זדון. וחגי סגל שטח לפני הצופים בנאום ארוך את שבחן של ההתנחלויות, שבלעדיהן היו ישובי מרכז הארץ מותקפים כמו ישובי עוטף עזה בשביעי באוקטובר, וכך צד שתי ציפורים במכה אחת, כאשר גם הציג את ההתנחלויות כמגינות על מרכז הארץ, וגם סילף את האמת על השביעי באוקטובר, שהוא תוצאה ישירה מהפקרת העוטף לטובת ההתנחלויות, המאחזים ושאר התיישבות השקר שהוקמה ביהודה ושומרון במיוחד על ידי סמוטריץ' וסטרוק לצורך גירוש הפלשתינים. השבוע גם הודיע סמוטריץ' שהוא איננו מוצא שום פסול במעשיו ואיננו מתחרט על דבר, ואיש לא שאל אותו האם איננו מתחרט שבתור שר במשרד הביטחון לא דאג להציב כוחות צבא שיוכלו להגן על ישובי עוטף עזה, במקום להותיר אותם מופקרים לחמאס, בעודו דואג אך ורק להקמת חוות מדומות ביהודה ושומרון. אולי כדאי שאנשי ערוץ 12, לצד מחאתם המוצדקת וההכרחית כנגד ההסתה נגדם, ייתנו את דעתם גם לתכנים שהם נותנים להם במה, ולו גם אחרי חצות.

 

 

איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

דרעי בממשלה ושאר הפרות של פסקי בג"ץ

 

דיברו הרבה על המתקפה של דרעי על הרמטכ"ל, בזמן שהוא עצמו יושב בישיבות קבינט ושולח את הלא-חרדים להילחם ואפילו למות, בעודו מתגאה בנכדיו העריקים. משום מה לא הזכירו את העובדה שדרעי מנוע בכלל מלכהן כשר בממשלה מתוקף פסק-דין של בג"ץ, וזאת בעקבות הסדר טיעון שנערך עימו בעקבות הרשעתו בשנת 2022 בעבירות מס, והקלה בעונשו ממאסר בפועל למאסר על תנאי, בעקבות התחייבות שנתן לשופט לפרוש מן החיים הפוליטיים, התחייבות שהתכחש לה לאחר הבחירות האחרונות, כאשר ביקש להצטרף לממשלת הטבח, אך בג"ץ חייב אותו לכבד את דבריו, מכיוון שבזכותם זכה להקלה בעונשו.

כיצד איפוא יושב דרעי בישיבות ממשלה ובישיבות קבינט כביכול היה שר בכיר? נתניהו "מזמין" אותו לישיבות. לנתניהו יש אכן סמכות לזמן לישיבות ממשלה בעלי תפקידים שעשויים לתרום לישיבה, אבל דרעי נמצא שם בגלל הקשר הפוליטי בינו לבין נתניהו, והמחויבות ההדדית ביניהם לתמוך איש ברעהו, שמעמידה לרשות נתניהו את המנדטים של ש"ס, שבלעדיהם לא היתה לו ממשלה.

רבים הזדעזעו חהכרזת הממשלה שלא תכבד את פסק הדין של בג"ץ לגבי מועצת הרשות השנייה, כאילו מדובר בפסק-הדין הראשון שהממשלה איננה מקיימת. אבל בפועל הממשלה איננה מצייתת לפסקי הדין של בג"ץ  לאורך כל הקדנציה שלה, והפיכת דרעי לנוכח קבוע בישיבות הממשלה הוא אולי ההפרה הממושכת והקבועה ביותר של פסקי הדין של בג"ץ, ושל רוח פסקי הדין. אדם שנקבע שאיננו ראוי לכהן כשר בשל עבירות פליליות, ובשל הבטחתו לבית המשפט שבכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים, למעשה מכהן כשר לכל דבר, יושב בישיבות ממשלה וקבינט, ונוכחותו בהן הפכה לכה מובנת מאליה עד שאיש אינו מציין שמדובר בהפרת פסק-דין של בג"ץ. כל נוכחות של דרעי בישיבת ממשלה או קבינט היא יריקה בפרצופו של בג"ץ.

כמובן שזה איננו המקרה היחיד: הממשלה המשיכה להתנכל ליועצת המשפטית לממשלה ולהתעלם מחוות-דעתה גם לפני החוק הדיקטטורי שהעבירה השבוע, ובכך כמובן הפרה את החלטת בג"ץ שהיועצת ממשיכה בתפקידה, ולממשלה אין סמכות להדיח אותה. איתמר בן-גביר ממשיך להתערב בעבודת המשטרה ומונע קידום של קצינים שאינם לרוחו, וכמובן יריב לוין נמנע ממילוי תפקידו ואיננו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כדי שלא תוכל למנות שופטים שאינם לרוחו. הממשלה ומשרתה הנרצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אינם מכירים בבחירתו של יצחק עמית לנשיא העליון ומפיצים שקר מכוער ש"עמית בחר את עצמו". עמית כמובן נבחר כחוק בוועדה לבחירת שופטים ועל פי המסורת של מינוי השופט הוותיק ביותר בעליון לנשיא, אך מאחר שיריב לוין חפץ במינוי שופט אחר, הוא מסרב להכיר בבחירה וטוען ש"עמית בחר את עצמו", שזו עלילה. ולסיום, נתניהו גם איננו ממהר להורות לכנסת להצביע מחדש על מינוי מבקר המדינה, לאחר שבדרך פלא כמה חברי כנסת מהליכוד צילמו את עצמם, בניגוד לחוק המחייב חשאיות בהצבעה, מצביעים עבור ראבילו, כמצוות נתניהו, וטוענים שלבג""ץ אין סמכות לבטל את ההצבעה שמפרה את החוק שחוקקה הכנסת. לבג"ץ דווקא יש סמכות לחייב את הכנסת לנהוג על פי החוקים שהכנסת חוקקה. אבל כשמדובר בממשלה של עבריינים ופושעים, קצרה ידו של בג"ץ מלגרום לה לשוב מסורה.

מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

עוד גזענים

 

אינני יודעת מדוע חילי טרופר עזב את בני גנץ כדי לחבור למפלגה אחרת, שגם היא איננה עוברת את אחוז החסימה. את חילי טרופר אני זוכרת בעיקר כמי שמנסה לגזור גזירה שווה בין מפלגות שמאל כמו מר"ץ, שמבקשות להגיע לפיוס ושלום עם הערבים, ולהכיר במדינה פלשתינית עצמאית, לבין מפלגות הימין של בן-גביר וסמוטריץ', שמעוניינות להתנכל לפלשתינים ולגרש אותם מבתיהם ומאדמתם וגם עושות הכל כדי לעודד אלימות נגד פלשתינים שתביא לגירושם, כאילו רדיפת שלום גם היא פשע נגד האנושות. הגזירה השווה הזו מאפשרת לטרופר לנרמל את הגזענות שלו עצמו כלפי ערבים, ואת קרבתו הרעיונית הרבה יותר לימין הלאומני האלים מאשר לשמאל הפציפיסטי.

יועז הנדל שייך במוצהר לימין הגזעני, ובשל גזענותו מנע מבני גנץ להקים ממשלה עם מפלגות ערביות, ממשלה שכמותה הוקמה בסופו של דבר על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט בשותפות עם מנסור עבאס. מי יודע כיצד היו הדברים מתגלגלים לו הורחק נתניהו מהשלטון מוקדם יותר, ואולי אפשר היה למנוע כך ממדינת ישראל ותושביה אסונות שנתניהו הביא עליהם. יפה כמובן שיועז הנדל התנדב לשירות מילואים ארוך, ואת זה אני אומרת בלי שום ציניות. מול הניסיון המחפיר לפטור את החרדים משירות צבאי, שאולי יהפוך בימים הקרובים לחוק, שותפות בשירות הצבאי בהחלט ראויה להימנות על דרישות הסף לכהונה בכנסת, אבל אין די בכך. מי שמעדיף את המשך שלטון נתניהו על פני ממשלה בשותפות יהודית-ערבית, איננו ראוי אפילו לקול אחד ממתנגדי נתניהו.

כל חברי הכנסת שבוחנים אפשרות להקמת מפלגות חדשות הם אנשי ימין, שהדבר היחיד המשותף להם הוא יחסם הגזעני לערבים, שמאפיין את הימין הישראלי כולו, ולמרבה הצער גם לא מעט ממה שמכונה "מרכז" ובעצם הוא ימין מתון יותר, כזה שאיננו שולל לגמרי פשרות עם הפלשתינים, אבל איננו מעוניין בשותפות אמיתית עם אזרחי ישראל הערבים, ואפילו לא עם מפלגתו של מנסור עבאס שמייצגת במידה רבה אוכלוסיה בדואית, שרבים מבניה משרתים בצה"ל, ושעשרות מבניה נרצחו בטבח שמחת-תורה בידי אנשי חמאס, שכשם שלא חסו על נשים ותינוקות יהודים, לא חסו גם על נשים ותינוקות מוסלמים. אפשר היה לצפות שדווקא הטבח הנורא, שכפה על יהודים, בדואים, תאילנדים ונפאלים, שותפות גורל בנסיבות מחרידות, ייצור קירבה ושיתוף פעולה, אבל מסיבות שאני מתקשה להבין, דווקא המפלגות שהיו שותפות להקמת ממשלת השינוי בשותפות מנסור עבאס, שהתגלה כשותף נאמן וסולידרי, מצהירות בראש חוצות שלא תקמנה ממשלה עם ערבים, ובכך יורות לעצמן ברגל. ממשלה משותפת ליהודים וערבים, שתבנה שיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים שוחרי שלום שרוצים לקדם פיוס בין העמים ותרומה משותפת לשיקום המדינה הפצועה והמדממת מאסון השביעי באוקטובר, ממשלה שתחפש ריפוי לפצעים וחיבור מחודש לקרע שנוצר בין העמים בעקבות הטבח, היא בעיני לא אילוץ אלא מטרה. לא צריך לפחד מהאשמות השווא של הימין הפשיסטי, כאילו טבח השביעי באוקטובר הוא תוצאה של הסכמי אוסלו או ההתנתקות. ההיפך הוא הנכון: דווקא הקיפאון ביחסים עם הפלשתינים, עקיפתם בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, וההתגרות הבלתי פוסקת של איתמר בן-גביר בהר הבית, הם אלה שחיזקו את החמאס ודחפו אותו לתכנן את הטבח. הממשלה הלאומנית שעסוקה כל העת בניסיונות טרנספר של הפלשתינים, היא זו שגם הביאה על ישראל את האסון, וגם מאפשרת לחמאס להציג את עצמו ברחבי העולם כלוחם לחירות הפלשתינים, ולא כארגון טרור פונדמנטליסטי שפועל לרצח יהודים באשר הם יהודים ולהרס מדינתם. עצוב מאד שהשואפים להחליף את ממשלת הטבח, דבקים בגזענות במקום להציב חזון של פיוס ושיתוף שיוביל לדרך חדשה.