פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

לא למפלגות קטנות וחדשות

 

בכל יום מבשרים על הקמת מפלגה חדשה, לרוב במעורבות של משפחות שכולות או משפחות חטופים, ואני מאד מבינה שבעקבות מה שעבר עלינו מאז השביעי באוקטובר ואפילו עוד קודם, בהפיכה המשטרית, הרבה אנשים החליטו להיכנס לפוליטיקה, שלכשעצמו זה דבר מצוין, אבל למה לא להצטרף למפלגות קיימות שיש להן באמת סיכוי להצליח בבחירות? למה להקים מפלגות קטנות חדשות, שהסיכוי שלהן לעבור את אחוז החסימה הגבוה אפסי, והן רק יבזבזו קולות של מתנגדי הממשלה? לפעמים נדמה לי שכל המפלגות החדשות האלה הן מזימה של נתניהו להכשיל את גוש השינוי ולבזבז לו את הקולות, כדי שממשלת החורבן של נתניהו שוב תנצח ותהרוס את מה שנשאר ממדינת ישראל. זה ממש מפחיד אותי. ומי שאני די משוכנעת לגביו שהוא ממשיך במירוץ כדי לעזור לנתניהו לנצח זה בני גנץ, שאפילו אומר שהוא רוצה ממשלת אחדות ציונית, שזו צורה יפה להגיד שהוא רוצה בהמשך שלטונו של נתניהו, כי בני גנץ, בניגוד גמור לדימוי המחמיא שרבים מייחסים לו, כאילו הוא צדיק תמים שדואג רק לטובת המדינה, הוא בעצם אדם אכול קנאה ונקמנות, ויותר חשוב לו לדעתי להכשיל את בנט ולפיד ואייזנקוט, שאת כולם הוא מאשים בזה שהוא לא נהיה ראש ממשלה, וכמובן הוא לא מאשים את עצמו, שהבגידה החוזרת ונשנית שלו בגוש השינוי, שמנעה את החלפתו של נתניהו מוקדם יותר, היא זו שהמאיסה אותו על בוחריו. בני גנץ מאד מזכיר לי את מה שאיילת שקד עשתה בבחירות הקודמות, שבתיאום עם אנשי נתניהו היא המשיכה את המירוץ עד הסוף ולא פרשה, כדי לבזבז למתנגדי נתניהו קולות ולהבטיח את נצחונו, למרות שלא נראה לי שנתניהו יחזיר אותה לליכוד, וגם לא נראה לי שבנט יחזיר אותה למפלגה שלו.

כולם ממשיכים לדבר על איחודים בתוך הגוש בין מפלגות די גדולות, שלא באמת צריכות את האיחודים האלה, שהם חשובים רק למפלגות שנמצאות בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה. ברגע שהמפלגות מספיק גדולות, אין צורך באיחודים, כי התוצאה של איחוד היא בדרך כלל בריחה של קולות שלא מרוצים מאחת השותפות לאיחוד, וזה עלול להקטין את מספר הקולות של הגוש. מאז הבחירות בהונגריה, אנשים שלא יודעים שום דבר על הונגריה, אומרים שצריך מועמד שמאחוריו כולם יתלכדו, וזה היה נכון בהונגריה כי שם יש בחירות אזוריות-רוביות, שהמנצח באזור לקוח את כל הקולות, בדומה לשיטה הצרפתית והבריטית, ששם באמת חשוב שבכל אזור יהיה רק מועמד אחד, כדי לא לאבד קולות. אבל בישראל שיטת הבחירות היא יחסית, וכל מי שעובר את אחוז החסימה, מקבל את כל הקולות שמצביעים לו, גם אם יש הרבה מפלגות, כל מפלגה בישראל שתעבור את אחוז החסימה,תקבל את כל הקולות שיצביעו לה ולא תאבד קולות, כי כל ישראל היא אזור בחירה אחד, ובלבד שכל המפלגות שמתחרות יעברו את אחוז החסימה או יפרשו מהמירוץ ולא יבזבזו קולות, והכי חשוב לא להקים מפלגות זעירות חדשות, אלא להצטרף למפלגות הקיימות, יש מספיק כאלה כדי שכל אחד ימצא מפלגה קיימת שקרובה ללבו, ולא יבזבז את קולו על מפלגה שאין לה שום סיכוי.

בגלל מה שנתניהו עשה במלחמה, שמבין 250 משפחות החטופים, הוא בחר שלוש משפחות של מתנחלים, כולל ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן, שבנו בעצם נרצח במסיבת הנובה וזה היה ידוע, אבל הוא הוגדר כחטוף כדי שאביו ינהיג שלוש משפחות חטופים שרק תקפו את מטה משפחות החטופים ועשו כל מה שאפשר כדי להכפיש את המטה ולפגוע בכל מי שהתאמץ לשחרר את החטופים, וכך להכשיל את המאמצים לשחרר אותם, ובגלל שראיתי איך נתניהו מארגן ומסית את שלוש משפחות החטופים שתמכו בו נגד כל המשפחות האומללות של החטופים, בגלל זה אני מאד מפחדת שכל המפלגות החדשות, כולל אלה שבראשות קרובי חטופים, הן מזימה של נתניהו נגד הגוש המתנגד לו, כי זה מה שנתניהו עושה תמיד: הפרד ומשול, ואין שום דבר שהוא מומחה בו כמו בהסתה ובחרחור ריב ומדון בין אנשים, ובמיוחד הוא נהנה להסית משפחות שכולות, אלה כנגד אלה, כמו שאנשיו היו מעורבים בהקמת פורום של משפחות שכולות שמתנגדות בשירות נתניהו לוועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח אוקטובר, ומקדמות את האינטרס של נתניהו לסכל חקירה יסודית של מחדליו וכישלונותיו, ועושות הכל לעזור לנתניהו לפעול נגד מועצת אוקטובר שמייצגת את רוב ההורים השכולים ומאד לא נוחה לנתניהו.

מי שנמנה על חסידי נתניהו אין לי מה לומר לו, אבל מי שרוצה להחליף את נתניהו, מוכרח להצביע למפלגות ישנות ומספיק גדולות כדי להבטיח שכל הקולות נגד נתניהו ילכו למפלגות מספיק גדולות וחזקות, שלא רק תעבורנה את אחוז החסימה, אלא תדענה ותוכלנה לפעול לסילוק ממשלת החורבן ולהקמת ממשלת שינוי, ובהחלט מוטב בהקשר הזה להיות זנב לאריות, ולא ראש לשועלים.

  

זרקו עלינו ביצים

 

בהפגנה אתמול בכיכר צרפת זרקו עלינו ביצים וביצה אחת עפה מעל לראשי, התנפצה לי על הברך וחציה נשאר דבוק לי לחצאית. לא ראיתי מי זרק כי הביצים נזרקו מאחורי גבי, אבל לא קשה לנחש מי זרק, כי מול הכיכר היו ביביסטים שהשמיעו מוזיקה בקול רם כדי להפריע להפגנה. עד כמה שהצלחתי לשמוע אלה היו שירי הלל לנתניהו ולמנהיגותו. את הביצים כיוונו כנראה לכמה פעילים שתקעו בחצוצרות והקרינו על קירות הבניינים הסמוכים כתובות כמו "אתה הראש אתה אשם", "לֵךְ", "הלשכה של קטאר" עם תמונות של נתניהו לצד יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וישראל איינהורן וכיו"ב. לפני שבוע המשטרה ניסתה לעצור את מקריני הכתובות בטענה שהם מפריעים לשכנים, אבל כנראה שבית-המשפט שיחרר אתם כי הם לא עשו משהו שאסור: מותר להפגין, מותר לשאת שלטים נגד נתניהו, ולדעתי גם להקרין כתובות נגדו זה לא משהו שאסור לעשות. לעומת זאת, לזרוק ביצים על אנשים, גם אם הם מפגינים נגד נתניהו, בהחלט אסור, אבל לא ראיתי שמישהו עצר את זורקי הביצים, או שאולי עצרו ולא ראיתי. בכל אופן לא דיווחו על התקרית הזו בעיתונים וגם בטלויזיה ולא ראיתי שהתייחסו לזה בכלל.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה שגם על אלי אלבג הביביסטים זרקו ביצים, בזמן שבתו, התצפיתנית השבויה לירי, היתה עדיין בעזה בסכנת חיים, ותצלומיה בסרטוני החמאס היו מזעזעים. הדבר שהכי מאפיין ביביסטים זה האכזריות כלפי כל מי שפוגע בדימוי האלילי של נתניהו והנטרול של כל רגש אנושי בשירות ההתמסרות הגמורה לפולחן נתניהו, שהופך לתמצית האישיות שלהם, שהיא בדרך כלל אישיות עלובה מאד, שרק פולחן נתניהו ממלא אותה בתוכן, והיא משקפת את האישיות העלובה של נתניהו עצמו, שלא מסוגל לקחת אחריות על כישלונותיו ולא מסוגל לשמוע שום ביקורת אלא חנופה בלבד, ולכן לא היה מסוגל להקשיב ברצינות לאזהרות מפני הטבח, למרות שהוא קיבל הרבה אזהרות כאלה, וגם שיקר לעצמו ולאחרים שהמתקפה הצבאית על איראן תפיל שם את המשטר, וממשיך לשקר לציבור גם לגבי הטבח וגם לגבי המלחמה באיראן. בעצם נתניהו תמיד מתנהג אותו הדבר. גם כשראש השב"כ באותם ימים, כרמי גילון, הזהיר אותו להפסיק עם ההסתה נגד רבין הוא לא הפסיק, ועלה לשלטון על גופתו של רבין, ומכיוון שמחנה רוצחי רבין עלה לשלטון בעקבות הרצח, ולא שילם שום מחיר על ההסתה שלו נגד רבין, האלימות שלהם רק הלכה והתגברה, ועכשיו היא מציפה את כל המדינה.

בעצם שמחתי שזרקו עלינו ביצים ולא רימון, כי אני יודעת שיכולים גם לזרוק רימון, ואני לא בטוחה שאם מישהו ינסה לזרוק רימון המשטרה תעצור אותו. אני לא בטוחה בכלום. אני הולכת להפגנות כי חייבים לצעוק נגד שלטון הרשע של נתניהו וחייבים להעיף את ממשלת הדמים שהוא מנהיג. אני מביאה בחשבון שאני עלולה לא לחזור הביתה. אני מקווה כמובן שזה לא יקרה, אבל אני מביאה בחשבון שאולי זה יקרה. מי שעלה לשלטון על גופתו של רבין, והפקיר למותם אלף ומאתיים איש בשביעי באוקטובר, ולא חקר כלום ולא תיקן כלום, ורק מייחס לעצמו הצלחות של אחרים, כמו שחרור החטופים שדונלד טראמפ הצליח להוציא לפועל למרות שנתניהו עשה הכל לסכל ולדחות את שחרורם, ושלח את צה"ל לפעולות שגרמו לרצח חטופים, ואז עוזריו מסרו לעיתון נפוץ בגרמניה שמשפחות החטופים עוזרות לחמאס, וכל הביביסטים דקלמו את זה כמו תוכים, כי הם בובות של נתניהו, ומרוב שהם ממלאים את כרסם בתעמולת הרעל של נתניהו לא נשאר להם שום מקום בנפש לחמלה, לרחמים או לאנושיות. הם נהיים גלמים שמדקלמים סיסמאות של נתניהו, והם מוכרחים להשתיק את כל מי שאומר את האמת על נתניהו, כי למשמע האמת הם עלולים לקרוס כמו איש שלג ששפכו עליו מים חמים, ומלבד שלולית מים קטנה לא יישאר מהם דבר.

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

בג"צ ועדת חקירה לטבח חמאס וזכויות נפגעי עבירה

 

היה לי קשה מאד לצפות בדיון בבג"צ בבקשת העותרים לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח החמאס והמלחמה שבעקבותיו. נראה היה שהשופטים כולם מנסים לשדל את העותרים לסגת מהעתירה ולהמתין לבחירות, שבהן, כפי שרבים מאיתנו מקווים, ומן הסתם גם שופטי בג"צ, ניפטר משלטון נתניהו ונזכה לממשלה הגונה יותר, שתמלא את תפקידה ותטפל במצוקות האזרחים, שביניהן גם הקמתה של ועדת חקירה לחקירת הטבח. אין בי כעס על שופטי בג"צ שנאלצים לתפקד תחת עומס בלתי נסבל ואיום על חייהם, אבל הדברים שנאמרו היו לי קשים מאד.

בעקבות דבריהם של נציגי העותרים, שהמתנה לבחירות ולהקמת ממשלה חדשה, בתקוה שזו תהא ממשלה אחרת, שאכן תקים ועדת חקירה, תוסיף עוד שנת המתנה על השנתיים וחצי שכבר עברו, עם כל המשמעויות של עיכוב נוסף, התעורר שיח בין השופטים לעותרים, שבמסגרתו הזכירו העותרים שהרוב המכריע של הציבור, על פי סקרי דעת-קהל, תומך בהקמת וועדת חקירה ממלכתית, שעל פי חוק ועדות החקירה, יבחר את חבריה נשיא בית המשפט העליון, ומחילופי הדברים השתמע שרוב העם צריך להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שתקום כזו, כלומר שאם רק קורבנות הטבח מבקשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אין די בכך, אלא הם צריכים שרוב הציבור יתמוך בהם כדי שיזכו לוועדת חקירה. וזה בעיניי בלתי נסבל, שאין די בקורבנות הרבים כדי לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, כביכול אין לקורבנות זכויות כבודדים, והם תלויים ברצון רוב הציבור.

על סמך מה נורה לממשלה להקים ועדת חקירה, שאלו השופטים שוב ושוב, ואיך נדע לקבוע מה המנדט שיינתן לה? ואני חשבתי על פסק הדין בעתירת אומ"ץ שביקשה מבג"צ לבטל את וועדת הבדיקה הממשלתית שמינה אולמרט לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולמנות במקומה ועדת חקירה ממלכתית, שנדונה אף היא לפני שבעה שופטים, ששלושה מהם, השופטות איילה פרוקצ'יה ומרים נאור, והשופט אליקים רובינשטיין, לא היססו לתמוך בעותרים, מאחר שוועדת בדיקה ממשלתית לא התאימה לדעתם לחקר אירוע גדול כמלחמת לבנון. העתירה נדחתה ברוב של ארבעה שופטים, ריבלין, גרוניס, ג'ובראן וחיות, שביקשו להימנע מהתערבות במינויה של ועדת וינוגרד, שמונתה כוועדת בדיקה ממשלתית, אמנם בסמכויות מורחבות. אולי בדיעבד צדקו שופטי הרוב – ועדת וינוגרד חקרה ביסודיות והמלצותיה היו אמיצות. אך גם החלטות בג"צ היו אמיצות, וזכו לכבוד. שופטי העליון של אז לא שאלו על סמך מה יכפו על הממשלה למנות ועדת חקירה וכיצד יקבעו את המנדט. הם גם לא טענו שלקורבנות המלחמה אין זכויות חוקתיות למינוי ועדת חקירה, כפי שחזרה ואמרה כעת השופטת יעל וילנר, ולשאלת העותרים איך טבח איננו נוגע לזכויות אדם, כמעט וסתרה את עצמה ואמרה כמובן, זה נוגע לחיי אדם, אבל שוב חזרה ואמרה שמבחינה משפטית אין זכויות חוקתיות. האם לקורבנות רצח אין זכויות חוקתיות לדרוש חקירה יסודית, שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם אין להם, צריך שיהיו להם כאלה, גם אם הדבר דורש שינוי בחוק.

ואז נזכרתי בחוק זכויות נפגעי עבירה. על החוק הזה שמעתי לראשונה בדיון בבג"צ נגד שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט ב-17 באוקטובר 2011. הלכתי לשם כדי לתמוך בנועם שליט, שהמתין זה חמש שנים לשחרור בנו, ולימים מת מלוקמיה, אבל רצה הגורל שישבתי בדיון ליד בני משפחת סחיווסחורדר, שהוריהם ושלושה מאחיהם נהרגו מהפיגוע במסעדת סבארו, וכעת התנגדו לשחרור חלק ממבצעי הפיגוע. הם ישבו שבורים, אפופים יתמות ויגון. דיבר בשמם האח עורך-הדין מאיר סחיווסחורדר. הוא מחה על כך שבניגוד לחוק נפגעי עבירה לא הודיעו לבני משפחות הנפגעים על הכוונה לשחרר את המחבלים שפגעו בהם, כפי שהחוק מחייב. אמרו לו שהמחבלים העומדים להשתחרר פגעו ביותר מדי קורבנות, והוא אמר שלא אכפת לו, אם החוק מחייב להודיע לקורבנות על שחרור הרוצחים, שישבו שבוע ויתקשרו לכולם. ובזה הוא צדק לגמרי. לקורבנות רצח יש זכויות, שחלקן כבר מעוגנות בחוק, ואת אלה שטרם עוגנו, ראוי לעגן בחוק.

חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להעניק מעמד משפטי לקורבנות בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בהם, מעולם לא זכה ליותר מדי כבוד מהרשויות, אבל הוא חלק מספר החוקים. על פי החוק, רשאים קורבנות עבירה לקבל מידע על ההליכים הפליליים בעניין העבירה שממנה נפגעו, לעיין בכתב האישום נגד הפוגע, להביע את עמדתם בפני בית המשפט ולהגיש הצהרה מטעמם על הנזק שנגרם להם, לקבל מידע על מאסרו או שחרורו של הפוגע ולהביע את עמדתם בעניין, ולהיות נוכחים בדיון המתנהל בעבירה נגדו בדלתיים סגורות. סעיפים רבים בחוק עוסקים בהגנה על נפגעי עבירה, כדי שלא ייפגעו מהליך החקירה עצמו, ויש גם סעיף 12, שאומר: "ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". ואז הופיע בנוסח החוק להפתעתי סעיף 22ב: "זכאות בני משפחה – חרבות ברזל" שלמיטב הבנתי מחיל את הוראות החוק על נפגעי ה-7 עד ה-9 באוקטובר, וגם מאוחר יותר, אם מדובר בחטופים.

חשבתי לעצמי: הרי את הקמת ועדת החקירה לטבח ה-7 באוקטובר דורשים הורים שכולים כמו אייל אשל, אבי התצפיתנית האמיצה רוני, שהפליאה לתפקד למול פלישת החמאס, ורפי בן שטרית, אבי הבלונאי אלרועי, ועוד הורי חיילים שנהרגו וקרובי אזרחים שנרצחו בבתיהם וקרובי חטופים שנרצחו, וקרוביהם של נרצחי הנובה. הרי כולם זכאים על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. האם אין להם שום מעמד חוקי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, ששופטי המיעוט בעתירת אומ"ץ היטיבו להסביר כי היא הכלי החוקי היחיד המתאים לחקר אירוע גדול וחמור כמלחמה? ומה שהיה נכון לגבי מלחמת לבנון השנייה שנמשכה שבועות ספורים וקורבנותיה היו מעטים בהרבה, קל וחומר שהוא נכון על טבח של אלף ומאתיים איש, וחטיפת מאתיים וחמישים, ומלחמה של שנתיים ימים.

אין בחוק התייחסות לזכותו של נפגע עבירה לכך שהעבירות נגדו יחקרו כראוי, ובזמן סביר. אולי זה נראה בזמנו למחוקקים מובן מאליו שעבירות יחקרו. הם לא חשבו על ממשלה שמסרבת לחקור מאחר שהיא מסרבת לקבל אחריות למחדליה. אבל נדמה לי שזכותם של קורבנות הטבח לחקירה ראויה, כלומר לחקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, לגמרי הולמת את רוח החוק, והיא חייבת להתקיים, כפי שאומר חוק נפגעי עבירה לגבי הליכים בכלל, "בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". והרי מה שהממשלה, המסרבת לוועדת חקירה, גורמת למשפחות הנרצחים, הוא עינוי דין נורא, ללא כל תקוה בקצהו.

חוק נפגעי עבירה איננו מתלה את זכויות הנפגעים בהסכמת רוב הציבור, אלא קובע את זכותם שקולם יישמע על סמך היותם נפגעים או קרובי נפגעים. זה חוק שקובע את זכותם מתוקף היותם קורבנות אינדיווידואלים, או קרוביהם של קורבנות כאלה. וכך ראוי.

אכן, אין הוראה בחוק שזכותם של הנפגעים לחייב מינוי ועדת חקירה, אבל השופטים יכלו לדעתי לפחות להתייחס אליו כמורה דרך, וגם עורכי הדין היו צריכים לציין את זכויותיהם של הקורבנות הבודדים, ולא לדבר רק על הציבור בכללו. אם משפחה של חייל שנהרג במסגרת שירותו רשאית לקבל את ממצאי התחקיר של מותו, לפחות את עיקרם, גם משפחות חללי ה-7 באוקטובר זכאיות לכך. לא ייתכן שרק משום שנפגעו באסון לאומי ענק, יהיו להם פחות זכויות ממי שנפגע בתקרית או בפיגוע בודד. ואם ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך היחידה החוקית לאפשר להם לקבל את המידע על מות יקיריהם, יתכבדו שופטי בג"צ ויורו לממשלה להקים ועדה כזאת.

 

 ותודה לבתי עו"ד שרון פרי שסייעה לי במציאת חומרים רלוונטים.

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו