יום שני, 6 בדצמבר 2021

מה שרופאים לפעמים שוכחים

 

הנדבק השלישי בקורונה מזן אומיקרון הוא רופא קרדיולוג שמצנתר חולי לב. הוא היה בכנס רפואי בלונדון שהשתתפו בו אלף מאתיים איש מכל העולם, והיו גם ארוחות משותפות, אז המשתתפים כמובן הסירו את המסכות, אם בכלל הקפידו לעטות אותן קודם לכן. הוא נסע ברכבת התחתית של לונדון, והוא חזר בטיסה לארץ, וצינתר חולי לב, עשרה חולים לדבריו, וגם סעד עם בני משפחתו, אחד עשר איש לדבריו, ואז התפרצה אצלו הקורונה, היה לו חום גבוה, כאב גרון וכאבי שרירים, הוא היה ממש חולה למרות שהיה מחוסן בשלושה חיסונים. את כל זה הוא סיפר בראיון שנתן ממיטת חוליו לכאן 11. הוא התנצל בפני כל מי שנדבק ממנו. המסקנה שלו מכל ההתרחשות הזו היתה שהחיסונים הם הדבר.

אני שאינני רופאה ובוודאי אינני קרדיולוגית ואינני מצנתרת חולי לב שהם אנשים בסכנת חיים והקורונה עלולה להרוג אותם – אני מאד מקוה שאיש מעשרת המצונתרים של הנדבק השלישי בקורונה שלא ידע כמובן שנדבק כששב מהכנס ומיד חזר לעבודה וצינתר חולי לב כשהוא נגוע בקורונה מזן אומיקרון המאד מדבק, לא ימות חלילה מהמחלה – דוקא לא הגעתי למסקנה שהחיסונים הם הדבר. חיסון שצריך לחזור עליו בכל כמה חודשים ועדיין נדבקים במחלה הוא חיסון בעייתי, למעשה חיסון בתהליכי פיתוח שאושר בהליך מקוצר בגלל מגפת הקורונה ומיליוני האנשים שמתו ממנה. בעוד כמה שנים, לאחר עוד הרבה ניסויים ושיפורים, אני מאמינה שיצליחו לייצר חיסון עמיד יותר, שלא מאבד את יעילותו בתוך כמה חודשים, ועם הרבה פחות תופעות לוואי. כיום החיסונים אינם יעילים מספיק, ואנשים מחוסנים בשניים ובשלושה חיסונים עדיין נדבקים במחלה ומחלתם איננה תמיד קלה. אבל גם לו היה החיסון עמיד ויעיל יותר, עדיין, כמו שאמר לי לפני שנים וטרינר שטיפל בכלבים שלי: "כמובן אנחנו לא סומכים על שום חיסון", כי גם החיסונים היעילים ביותר, אינם מגיעים ליעילות של מאה אחוז, ולכן תמיד צריך לנקוט אמצעי זהירות נוספים, ודוקא רופאים צריכים לדעת את זה ולהיות זהירים במיוחד, ומעבר לרופא הבודד, הנהלת בית החולים צריכה לנקוט כללים מחמירים.

לא יעלה על הדעת בעיני בזמן מגפה עולמית, שרופא יחזור מחו"ל ולמחרת ינתח חולים קשים ויסכן את חייהם. בתי החולים חייבים לדרוש מכל רופא ששב מחו"ל להיות בבידוד לפחות חמישה ימים, עד שיתברר מעל לכל ספק שאיננו חולה.

ויפה שהרופאים מוקירים את החיסונים, אבל הם צריכים לדעת שהחיסון איננו חזות הכל, ושצריך גם לשמור מרחק, ולשמור על היגיינה, שזה כולל כמובן גם מסכה, ועדיף להשתתף בכנסים בזום ולא בפועל. לשמור מרחק ולשמור על ניקיון אלה אמצעים עתיקים נגד מחלות, והם לא פחות חשובים מחיסונים, כי חיסונים לא תמיד פועלים, ומרוב מאמץ לעודד חיסונים, הרופאים מתחילים להאמין בתעמולה של עצמם ולחשוב שהחיסונים מגינים עליהם מכל רע, וזה איננו המצב. החיסונים הם עוד אמצעי נגד המגפה. כשרופא נוסע לחו"ל אני מצפה ממנו להשתמש גם בשכלו ולא רק לסמוך על החיסונים, להקפיד על מסכה, לוותר על ארוחות משותפות עם אלף מאתיים איש מכל העולם, ובשובו ארצה      להישאר כמה ימים בבית בבידוד ולא לסכן חולים, כאילו אפשרות הידבקותו בקורונה, במיוחד בכנס בינלאומי ובמיוחד בטיסה, איננה ידועה לו.

ציפיתי שהראיון הזה יזעזע אנשים כפי שהוא זיעזע אותי, ושמיד יוציאו הנחיות מחמירות לרופאים ששבים מחו"ל. אבל איש לא התמרמר ואיש לא תהה. זה קצת מזכיר איך אחרי שאריאל שרון לקה בשבץ דב ויסגלס הכריז: "היה כלא היה" וההמשך ידוע.

חוזרים ואומרים לנו שהמדע נלחם במגפות, ובמגפות נלחמים באמצעות חיסונים, אבל האמירה הזו נכונה רק בחלקה. החיסון נגד אבעבועות שחורות היה יעיל לכל החיים וחיסל את המחלה. החיסון נגד פוליו יעיל לשנים ארוכות וצמצם מאד את המחלה. אבל החיסון לשפעת לא חיסל את השפעת. הוא יעיל רק לשנה ותמיד מופיעים זנים חדשים. לקשישים וחולים השפעת יכולה להיות מסוכנת, למרות החיסונים. ומצד שני, שיפור ההיגיינה לבדו יכול לחסל מגפות מסוימות. הכולרה שלפנים עשתה שמות באוכלוסיה, הצטמצמה מאד בארצות שמספקות לתושביהן מים נקיים, וגם מטופלת בהן בקלות יחסית.

וגם בימים שבהם מעטים נהנו ממים נקיים, ידעו אנשים ששמירת מרחק והתבודדות מסייעת למנוע את המחלה. בזמן המגפה השחורה הקטלנית באמצע המאה ה-14 נמלטו רבים מן הערים הצפופות אל הכפרים דלילי האוכלוסין, וכך הצילו את עצמם מאימת המגפה הקטלנית ביותר הידועה לנו. החכמה העתיקה הזו נכונה גם כיום – מי שרוצה לחמוק ממחלה צריך להשתדל להימנע מהתקהלויות, וכנסים מדעיים, ואפילו רפואיים, הם קודם כל התקהלות. התקהלות מסוכנת מאד. ולפעמים רופא צריך  לא רק להתחסן, אלא גם להיזהר, ממש כאחד האדם.

יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

פריחה

 

לבתי ניצן ביום הולדתה

 

בִּתִּי הַצְּעִירָה בַּת אַרְבָּעִים

וַאֲנִי בַּת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה

נוֹשֶׁקֶת לַחֹרֶף שֶׁל הַחַיִים

וּמַרְגִּישָׁה מְאֹד זְקֵנָה.

 

תָּמִיד שְׁאָלוּנִי אֲנָשִׁים

מַדוּעַ אֵלֵד כֹּה צְעִירָה,

וּמוֹרִי אַבְרָהָם לָהֶם הֵשִׁיב:

"מִי שֶׁיֵּשׁ לָה בַּת יֵשׁ לָה חֲבֵרָה"

 

שְׁתֵּי בָּנוֹת לִי חֲבֵרוֹת

וְהָאֱלֹהִים עֵדִי -

מֵאָז בָּאוּ לָעוֹלָם

לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי.

 

שִׂמְחָתִי גַּם צַעֲרִי

לָהֶן אָשִׂיחַ בְּדַבְּרִי

אֶת הַבֶּכִי וְהַצְּחוֹק

יֵשׁ תָּמִיד עִם מִי לַחֲלֹק.

 

לְבִתִּי הַצְּעִירָה קָרָאתִי נִצָּן

וְהַנִּצָּן הַקָּט פָּרַח

הוּא פָּרַשׂ אֶת הֶעָלִים

וּבִמְּלֹא יֹפְיוֹ נִפְתַּח.

 

וְהַפֱּרַח עָשָׂה פְּרִי

לְפוֹגֵג אֶת צַעֲרִי

וּלְהַצְמִיחַ לִי שִׂמְחָה

וְעַל כָּךְ אֶשָׂא בְּרָכָה.

 

עַל פַּלְגֵי מַיִם פִּרְחֵךְ יִפְרַח

וְתָמִיד עָלִים יְרֻקִּים תַּצְמִיחִי

וּבְכָל עֵת תִּתְנִי פֵּירוֹתַיִךְ

וּבְכָל אֲשֶׁר תַּעֲשִׁי תַּצְלִיחִי.

 

 

מורי אברהם שטאל ז"ל לימדני סוציולוגיה של החינוך ופירסם את מחקרי "הדור השני".

"מי שיש לה בת יש לה חברה" – פתגם עממי

 

יום שני, 29 בנובמבר 2021

רצפה בת איה

 

על רצפה בת-איה חשבתי שוב בעקבות מאמרו של ירין רבן ("אחרון אחרון חביב" הארץ תרבות וספרות, 19.11.21) שכתב על יעקב אבינו, שבשומעו שעשו יוצא לקראתו ברוב עם ובחרדתו שמא פני אחיו למלחמה, הציב את פילגשיו בלהה וזלפה וילדיהן בחזית שיירתו, ואת אשתו לאה רכת העיניים אחריהן ואת אהובת לבו רחל ובנה יוסף מאחורי כולם לגונן עליהם, ורבן כותב בזעזוע גדול על מעשה יעקב אבינו שהפלה בין ילדיו ואמותיהן ומביא מדברי הפרשנים שניסו לתרץ את מעשהו בתירוצים כאלה ואחרים. המאמץ לטהר את יעקב אבינו מחטא אפליית פילגשיו והעדפתו את אהובת לבו רחל וילדיה קצת מגוחך, כי הרי יעקב אבינו מופיע בתנ"ך כמי שגנב את בכורת אחיו במרמה, ויחסו לפילגשיו איננו הנורא ביותר בתנ"ך. יש בתנ"ך סיפורים נוראים פי כמה על היחס לפילגשים, כמובן סיפור הפילגש בגבעה שעונתה עד מוות, והחוקרים חושבים שסיפור זה מייצג את המאבק בין בית שאול משבט בנימין שכמעט ונכחד לבין בית דוד משבט יהודה, אבל גם אם מדובר בסיפור אלגורי, עדיין הוא מייצג את היחס לפילגשים. אבל בעיקר חשבתי על סיפורה של פילגש שאול המלך רצפה בת-איה, שתמיד זיעזע אותי ולא נתן לי מנוח. ואז כשחזרתי וקראתי נוכחתי שגורלה של רצפה בת-איה שלוב בגורלה הנורא של מיכל בת-שאול, והדבר נשמט מזכרוני ורק עכשיו חזר ועלה.

רצפה בת איה היתה פילגשו של שאול המלך וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מות שאול לקח אותה לעצמו אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, ובנו של שאול איש בשת, שנמשח למלוכה תחת אביו, התרעם על כך שאבנר בא אל פילגש אביו. אבנר כעס מאד על ביקורתו של איש בשת ונדר למסור את מלכותו בידי דוד, שמלך באותה עת על שבט יהודה בחברון. הוא שלח שליחים לדוד, ודוד ביקש שיביא אליו את מיכל בת שאול. במקביל שלח דוד שליחים לאיש בשת וביקש ממנו "תנה את אשתי את מיכל אשר אירשתי לי במאה ערלות פלישתים", כפי שמסופר בשמואל א' י"ח. בחלקו הראשון של אותו פרק מסופר ששאול הציע לדוד את בתו הבכורה מירב כדי שילחם בשירותו של שאול, אך דוד סירב. ואז נאמר (שמואל א', י"ח, פסוק י"ט): "והיה בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה: ותאהב מיכל בת שאול את דוד" וכו'.

הפסוק כתוב בצורה כה מבולבלת שאי אפשר להבין מי ניתנה לעדריאל המחולתי, מירב או מיכל? כאן נראה שמדובר במירב, ואכן כאשר מיכל נשלחת אל דוד בעקבות פנייתו לאיש בשת, מסופר (שמואל ב' פרק ג') שמיכל נלקחה מעם אישה פלטיאל בן-לוש, שהלך אחריה הלוך ובכה עד שאבנר בן-נר הורה לו לשוב. המקרא אינו מספר שאבנר לקח את מיכל לדוד. את זאת ניתן רק לשער.

ומדוע תהיתי למי נישאה מיכל? בגלל הסיפור הנורא על רצפה בת איה ועליה המסופר בשמואל ב' פרק כ"א. שם מבקש דוד לפייס את הגבעונים ששאול נלחם והרג בהם, והם מבקשים בתמורה למסור בידיהם שבעה מבני שאול שיוקיעו לה'. דוד איננו רוצה למסור את בנו של יונתן ומוסר בידיהם את שני בניה של רצפה בת איה ועל פי הנאמר גם את "חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן-ברזילי המחולתי". האם זו טעות, והכוונה לבניה של מירב שניתנה לעדריאל המחולתי לאשה, שהרי ידוע לנו שמיכל נישאה לפלטיאל בן-ליש, ומלבד זאת מיכל היתה אשתו של דוד, וסביר יותר ששלח אל מותם את בניה של מירב, בתו הגדולה של שאול שלא חפץ לשאת לאשה.

כל שבעת הבנים הומתו "בימי קציר הראשונים, תחילת קציר שעורים", כלומר באביב, בחודש ניסן, ואז מסופר על רצפה בת איה "ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמיים ולא נתנה עוף השמיים לנוח עליהם יומם ואת חיית השדה לילה". מעשיה של רצפה בת איה סופרו לדוד ובתגובה הוא אסף את עצמות שאול ויונתן ואת עצמות שני בניה המוקעים של רצפה בת איה וחמשת בני עדריאל המחולתי שלא ברור לגמרי האם היו בני מירב או בני מיכל, והביאן לקבורה בארץ בנימין בקבר קיש אבי שאול, כנהוג לאסוף את המתים אל אבותיהם.

את סיפור פילגש בגבעה לא לימדו אותנו מורינו בבית הספר והתוודעתי אליו רק בבגרותי. אני תוהה האם בגלל האכזריות או בגלל מעשי האונס והפריצות המינית שהטרידו את מורי יותר מן האכזריות והרצח, כי את סיפור הוקעת בני רצפה בת איה ומעשיה כן למדנו בבית הספר, והסיפור הזה עינה אותי מאז וחזר אלי שוב ושוב במחשבותי.

רצפה בת איה היתה ללא ספק אשה מיוחדת ואמיצה מאד. סיפורה הוא סיפור אנטיגונה שלנו, והוא נורא מסיפורה של אנטיגונה. היא היתה פילגש והיא קרויה כנראה על שם אמה כי לא היה לה אב והיא נידונה מלידתה להיות נטולת זכויות, כמעט חפץ, ובכל זאת היתה פילגשו של מלך. דוד השמיד באופן זה את צאצאיו של שאול שסיכנו את מלכותו. כמו יעקב אבינו גם הוא מופיע במסורת היהודית כדמות מופת למרות שכל מעשיו מחרידים ונוראים. אבל גורלן של בנות שאול לא היה טוב יותר מגורל הפילגש, גם הן עוברות כחפצים מיד ליד, חסרות אונים להתנגד, גם ילדיהן נרצחים. דוקא סיפורו של יעקב שאהב את רחל וגונן עליה איננו רע בעיני. עדיף גבר שמגונן על אשתו האהובה במחיר הפקרתן של נשים אחרות, מגבר שכל נשותיו הן בעיניו חפצים לעשות בהן כרצונו. כמובן דוד חשק בבת-שבע, אבל אין דין תשוקה כדין אהבה, ותשוקה שמובילה לרצח הבעל איננה יכולה לעורר הזדהות. לפחות יעקב אהב את רחל ועבד בעבורה שבע שנים, שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. לפחות בזכות יעקב אבינו זכינו ללמוד בתנ"ך מהי אהבה.   

יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

מדוע "חתונה ממבט ראשון" מעניינת

 

התגובות לתכנית הטלויזיה "חתונה ממבט ראשון" נעות בין ביקורת על התנהגות המשתתפים בתכנית, ביקורת קשה – ומוצדקת – על הפסיכולוגים שמשתפים פעולה עם ההפקה, ותגובות חשודות מראש נוסח "מי בכלל רואה את הזבל הזה?" או "כל כך משעמם" ו"כמה הקרנות חוזרות מפרקים קודמים" – בשתי התגובות האחרונות יש לא מעט אמת – השידורים החוזרים האינסופיים של ה"חתונות" שעם כל הכבוד לרעיון שגם חתונה מדומה מעוררת התרגשות, עולים על העצבים לא פעם, כי הם משדרים בעיקר מבוכה גדולה ואכזבות וההקרנות החוזרות ונשנות נראות יותר כהתעללות בזוגות ובצופים גם יחד. על השאלה מי בכלל רואה את זה אני חייבת להודות: אני צופה באדיקות, אפילו כשקצת משעמם לי, ובמיוחד כשהתכנית מעוררת בי דכאון עמוק, מה שגורם לבתי הבכורה לטעון שמדובר אצלי בכלל בחוויה מזוכיסטית, שזה אולי קצת נכון. ועדיין התכנית הזו בכללה, על הרגעים המשעממים והמעצבנים שבה, היא חוויה מרתקת בשבילי, כשם שהיא חוויה עצובה.

המשתתפים צעירים בערך בעשור מבנותי. לומר שהם צעירים ממני בשנות דור תהא לשון המעטה. שוב ושוב אני שומעת מכל עבר שהיום הכל שונה ביחסים רומנטים, ושום דבר איננו כפי שהיה, שלא לדבר על המהפכות והשינויים ביחסי גברים ונשים שמכריזים עליהם חדשות לבקרים ומסבירים כמה הכל השתנה. ובכן, אני אינני רואה את השינוי הזה. מתכנית לתכנית אני רואה אותו פחות ופחות. אני רואה גברים שרוצים אשה בבית, בעיקר במטבח ובמיטה, אבל בלי להתחייב שיאהבו אותה, או יתחתנו איתה באמת, או שיוותרו על נשים אחרות וידבקו בה. כמובן יש להם תירוץ: הם לא התאהבו, אין ניצוץ, הקסם לא קרה. אבל כמו שציינה בצדק אחת מהנשים האלה: אם אין ניצוץ, מדוע הוא איננו מסיר ממני את הידיים? מדוע הוא רוצה לישון איתי באותה מיטה? מה שלבסוף קורה, כי האשה מקוה, שלא לומר נואשת, למצוא בן זוג. הנואשות שלה אמיתית, כנה וכואבת. יש לה המון מה להציע. כן, הנשים בתכנית הן נשים מדהימות: חכמות, בוגרות, יפהפיות. כל אם תחפוץ בהן בתור כלה לבנה. כל אחות תמליץ לאחיה לא לוותר עליהן. אבל הגברים, אלה שלהם מעניקה החברה את הזכות לחזר ולבחור, זכות שעדיין נמנעת למעשה מנשים, כי החברה עדיין רואה חיזור של אשה אחרי גבר כתוקפנות או זנותיות מצד האשה, כי חיזור נתפס כזכותם הבלעדית של הגברים, והגברים האלה הם המחליטים אם יתחתנו עם בת זוגם ובכך יתחייבו כלפיה ויבנו לה בית, לפחות רשמית, או שרק ינצלו ויזרקו, או לא יזרקו, אלא יניחו לאשה לאכלס את מטבחם ומיטתם ואפילו יחמיאו לה מדי פעם כמה היא נפלאה, אבל יסבירו שלהתחייב זה לא מתאים כי הם לא מאוהבים ואין ניצוץ וזה ממש לא מפריע להם לישון ולבלות עם האשה, ואפילו לחבק ולנשק אותה בציבור, אבל חתונה אמיתית ממש לא בתמונה. אפשר לומר כמו בסרט החביב בעל המסר המאד כפול "הוא פשוט לא בקטע שלך", שתיאר יפה את הגבר שחי עם אשה שבע שנים ללא נישואים כי "הוא לא מאמין בנישואים", וכמובן שהוא גם לא מאמין בילדים, כי הולדת ילדים, עם או בלי חתונה, דורשת מחויבות, והבעיה של גברים איננה הניצוץ והקסם וההתאהבות שהם מרבים ללהג עליהם, כאילו יחסים עם אשה הם מעשה קסמים שצריך פשוט לקרות להם, כאילו צריכה להופיע על סף ביתם איזו נסיכה קסומה שנשלחה אליהם מיקום אחר, ולא אשה בשר ודם שצריך לבנות איתה מערכת יחסים שמבוססת על כנות, נאמנות ומחויבות, שלושת הדברים שהגברים האלה שהם לכאורה כל כך מוצלחים מאד מתקשים בהם, ולכן הקסם איננו קורה וגם לא יקרה להם, כי ברגע שהם חשים שהאשה רצינית, והנשים ב"חתונמי" רציניות, כי הן מחפשות זוגיות מחייבת, ובניגוד לגברים השעון הביולוגי מתקתק אצלן, וכשהן מתחילות להתרחק משנתן השלושים הן מתחילות לפחד שזה כבר לא יקרה, או יקרה מאוחר מדי, כשכבר לא תוכלנה ללדת, והיאוש והנואשות מתחילים להשתלט עליהן, ומלאי הגברים שעומד לרשותן מורכב למרבה הצער מאלה שאינם מעוניינים להתחייב, ובדיוק משום כך לא התחתנו, וככל שהגברים האלה נוכחים בנואשותן של הנשים הם גם מנצלים אותן יותר, כי גברים אוהבים אשה נוכחת במטבח ובמיטה, אבל גם מקפידים להבהיר להן שלא תפתחנה ציפיות, כי אין קסם ואין ניצוץ, או במלים אחרות, אשמח להינות מגופך ותבשילייך, אבל חלילה לך לפתח ציפיות שאני אתחייב ושאחרי החתונה המדומה תגיע גם חתונה אמיתית.

אז מה כן השתנה, או לא ממש השתנה? הגבר החדש רוצה דוקא אשת קריירה, נבונה, מצליחה, מוכשרת, כי נחמד להתפאר באשה כזאת, אבל אחרי שהיא שבה עייפה מיום עבודה, הוא רוצה שאשת הקריירה תלבש טרנינג ותבשל לו ארוחה, כי "להזמין שליח זה לא בית", ובית זה שהאשה תבשל לגבר, בטרנינג, כי כשהיא שבה מיום העבודה של אשת הקריירה, הוא לא רוצה לשמוע על הקריירה, או להתחשב בקריירה, או לתרום משהו לקריירה, למשל לבשל בשבילה. שתהיה אשת קריירה בשביל להרשים חברים ומשפחה, אבל בבית שתהיה משרתת. הוא לעולם לא יעלה בדעתו שבין שני הרצונות שלו, אשת קריירה ואשה משרתת, יש סתירה. וחוץ מזה הרבה יותר כיף לרמוס אשת קריירה ולהפוך אותה למשרתת מאשר לרמוס אשה שמגיעה ממילא רמוסה ורוצה רק לבשל ולנקות ולרצות את בעלה.

והגבר הזה, שלא רוצה להתחייב, ושרוצה אשה במטבח ובמיטה, איננו מעלה בדעתו שאשה יכולה להיות גם חברה, קודם כל חברה. לבלות הוא מעדיף עם החברים, להפליץ ולספר בדיחות על פלוצים וכיו"ב. לבלות עם האשה, כשזה לא במטבח או במיטה, זו עבורו חובה לא ממש נעימה. הוא כבר בן שלושים בואכה ארבעים, אבל הבילוי המועדף עליו הוא עם החברים, וזה בילוי מאד דומה לבילוי עם החברים מהתיכון. בתיכון הוא ברח מההורים שהזכירו תמיד שיש בחיים חובות ומחויבות, ועכשיו הוא בורח מהחברה. נושאי השיחה והבדיחות נשארו זהים.

ואחרי התכנית שבה בילה עם בת גילו או אפילו עם אשה מבוגרת יותר וקשקש על אהבה, הוא ימצא לו בת זוג בת עשרים, שמתאימה לסוג הבילויים החביבים עליו, ויגיד שיש להם אותן אנרגיות. לאשה צעירה יש הרבה יתרונות. היא נראית טוב, יש לה כוח לשטויות של גברים, והחשוב מכל – עיתותיה בידיה. היא לא ממהרת ובוודאי לא נואשת להתחתן, והיחסים איתה יכולים להיות מאד מהנים ולגמרי לא מחייבים, שזאת מלכתחילה האפשרות המועדפת. ומי ילחץ עליך להתחתן כשאתה יוצא עם בחורה בת עשרים? לא הבחורה, לא אמא שלה וגם לא אמא שלך. וכך תוכל להמשיך לבלות ולהישאר בגיל ההתבגרות, גם כשנעוריך כבר מזמן מאחוריך.

אז למה אני צופה, אם זה כל כך מדכא, מייאש וחסר תקוה? כי אני אוהבת לצפות במציאות כפי שהינה, ואני מעדיפה אותה על מציאות מדומה, כי הלהג האינסופי על המציאות שכל כך השתנתה ומשתנה מעצבן ומקומם אותי בשקריותו, ואני מעדיפה את האמת, גם אם היא ממש לא נעימה. ולמה דוקא ב"חתונמי"? כי דוקא שם כל אלה ש"עברו תהליך" ו"עוברים תהליך" ומספרים כמה הם לומדים ומשתנים ומלהגים בלי הרף עם הפסיכולוגים הבלתי נסבלים, מצליחים למרבה הפלא להיות לגמרי חסרי מודעות ולגמרי לחשוף את עצמם כפי שהינם: גברים שתלטנים ומפונקים שרוצים בחורה שיכולה להיות בתם כדי שתטפל בהם כאילו היתה אמא שלהם, שתעשה קריירה ותביא הביתה משכורת נאה, אבל ברגע שהיא נכנסת הביתה תחליף בגדים ותפקיד ותיכנס למטבח שממנו מותר לה לצאת רק למיטה.

ואם משהו באמת ישתנה בעולם, תאמינו לי שכבר נרגיש ונדע.


יום חמישי, 18 בנובמבר 2021

גדעון לוי במסיבת נתניהו

 

אף פעם לא האמנתי שיש חיה כזאת שמאלני שתומך בנתניהו, לכן מאז שגדעון לוי תמך בנתניהו נגד יצחק הרצוג, ראיתי בו ימני שמתחזה לשמאלני כדי להזיק לשמאל, שאת זה הוא עשה תמיד בהצלחה. רק עכשיו חשבתי על כך שהשימוש של גדעון לוי במושג "שמאל" זהה לשימוש של נתניהו במושג, כלומר כל מי שגדעון לוי או נתניהו שונאים מכונה אצלם "שמאל", וזה לא יכול להיות מקרי. גם הכתיבה של לוי על פלשתינים הזכירה לי יותר את השיח האנטישמי האירופי שמתמצה באמירה: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים אותנו" וגם השיח הזה הוא שיח הרבה יותר ימני משמאלני.

לכן לא הופתעתי ולא התרגשתי במיוחד ממאמר החנופה של לוי לזוג נתניהו בעקבות השתתפותו במסיבת יום ההולדת שערך בני ציפר לשרה נתניהו, ולא ממש רציתי לכתוב על זה, מה גם שרבים אחרים כתבו תגובות שכמעט עם כולן הסכמתי, ותיארו את ההסתה של נתניהו נגד יצחק רבין ונגד השמאל, את המתקפה שהוביל נגד מערכת המשפט והמשטרה ונגד העיתונאים המסקרים את פרשותיו הפליליות, שרק השבוע הוכו אחדים מהם בידי חסידיו האלימים והמוסתים, ואת פגיעתו הקשה בדמוקרטיה כדי לחלץ את עצמו ממשפט. כל זה נכון וידוע וגם אני כתבתי על כך פעמים רבות. ובכל זאת החלטתי לכתוב על מאמר החנופה הזה, כי חשבתי שהפעם היתה לו מטרה אחרת, הרבה יותר מחושבת וממוקדת, שלא ראיתי התייחסות אליה בתגובות הרבות שקראתי. המאמר  התמקד במאמץ לשכנע את הציבור שבנימין ושרה נתניהו הם אנשים ממש נחמדים, צנועים, חמים, מרגשים וראויים לחיבה. לא פחות משעסק בנתניהו,  עסק המאמר ברעייתו, ותיאר אותה כאשה צנועה, רכה, עדינה ונעימה, שאיננה נוגעת באלכוהול, איננה צורחת ומעליבה, ומתרועעת עם פשוטי עם, עם חברותיה הדיילות מאז ששירתה כדיילת. ככל הנראה חברות אחרות שהתרגלנו לראות בסביבת שרה נתניהו, כמו ניקול ראידמן הלא כל כך עממית ומלבישת המפורסמות סנדרה רינגלר ובעלה שף המפורסמים, וצלם המעון הרשמי מושיק גלאמין, לא הוזמנו למסיבה. זה היה עלול להחטיא את המטרה.

והשאלה היא איך כל זה קשור ליחס של השמאל לנתניהו, שנובע מההסתה שלו נגד רבין ונגד השמאל ונגד מערכת המשפט והמשטרה והעיתונות, ולא מאופיים של בני הזוג נתניהו שרוב הציבור לא פגש ולא מתכוון לפגוש אותם אישית, והאמת היא שזה לא ממש קשור. כלומר, גדעון לוי הוזמן למסיבה וכתב את מאמרו לא כדי לסתור את מתנגדיו הפוליטיים של בנימין נתניהו המכונים "שמאל", אלא כדי לסתור את הדברים שנודעו לציבור על התנהגותם ויחסם האישי לאנשים של בני הזוג נתניהו ברשות הפרט שלהם, שלרוב הציבור אין כל גישה לשם, והדברים האלה נודעו לציבור לא מה"שמאל", אלא מעובדי משק הבית של בני הזוג נתניהו, שחלקם תבעו את המדינה בגין יחסם של בני הזוג נתניהו אליהם, וחלקם רק העידו בבית המשפט או התראיינו לתקשורת. לא ה"שמאל" אלא עובדי משק הבית של הזוג נתניהו, אנשים קשי יום שרק רצו להתפרנס, הם אלה שסיפרו על התעמרות נוראה, שעות עבודה ארוכות ללא אפשרות אפילו לצאת לשירותים, משימות בלתי אפשריות, הטרדות באישון לילה, צעקות ועלבונות, צריכת אלכוהול מטורפת, הטלת קנסות, ניצול אינסופי, ביזוי והשפלות, עד כדי כך שאחד העובדים קיבל התקף לב, טבחית התעלפה – שרה נתניהו סירבה להזמין לה אמבולנס – ואחרים נמלטו על נפשם.

גדעון לוי כתב איפוא את מאמרו לא כדי לסתור את דעתם של מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו על האיש, אלא כדי להזים את העדויות של אותם עובדים קשי יום שההתעמרות בהם, במיוחד של שרה נתניהו, אבל בידיעתו של בעלה, נדונה בבתי משפט – שפסקו לטובת העובדים, ובתחקירים עיתונאיים רבים, שהותקפו במלים קשות על ידי נתניהו ומקורביו, אבל מעולם לא נסתרו. ההתקפה של גדעון לוי על ה"שמאל" בהקשר הזה היא ספין של הזוג נתניהו שגדעון לוי התנדב לשרת, כאילו מתנגדים פוליטיים המציאו על הזוג נתניהו עלילות מטעמים פוליטיים. במציאות אין מדובר לא ב"שמאל" ולא במתנגדים פוליטיים בכלל, אלא  באנשים כמו עובדי משק הבית, מנקות ומבשלות, כמו מני נפתלי, גיא אליהו, ליליאן פרץ, עמנואל סלע, אתי חדד, שירה רבן ואחרים, שהעידו על הצעקות הנוראות שספגו משרה נתניהו, על הביזוי, ההשפלות, הגזענות וההתעמרות שחוו בבית ראש הממשלה, כאשר בסך הכל ניסו לעשות את עבודתם ולהרוויח את פת לחמם.

אני מתקשה להאמין שהזמנתו של לוי למסיבה ומאמרו בעקבותיה היו ספונטניים. הרבה יותר סביר בעיני שגדעון לוי הוזמן על ידי ציפר והתבקש "בעדינות" לכתוב על כך ביוזמת הזוג נתניהו ועורכי דינם הממולחים, ושכל המסיבה לא נועדה לחגוג את יום ההולדת של שרה נתניהו, אלא להזים את התמונה הקשה שעלתה מעדויות העובדים במיוחד על התנהגותה ואופיה של שרה נתניהו. מדוע דוקא בעיתוי הזה אינני יודעת. אני יכולה רק לשער שהניסיון של לוי להחמיא לאופיים של בני הזוג נתניהו קשור למשפט השוחד והפרת האמונים שמתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים. אולי גדעון לוי גויס למשימת יחסי הציבור בעקבות מידע שהגיע לזוג נתניהו על עדותה החדשה של הדס קליין שנחשפה לציבור זמן קצר אחר כך, והתעורר צורך לתגבר את החנופה של בני ציפר לזוג שכבר הפכה לבדיחה על ידי מי שתומך כבר שנים בנתניהו, ולכן דוקא הימין מרומם אותו כאיקונין שמאלי שגדעון לוי לא היה מעולם, כדי להשתמש בו לטובת נתניהו ונגד מתנגדיו. הפעם גויס גדעון לוי, בתפקידו האמיתי זה שנים כשופר של נתניהו, לצרכיהם המשפטיים והתקשורתיים של בני הזוג נתניהו, שעדיין לא קיבלו באותה עת את המידע המלא על עדותה הנוספת של הדס קליין, סוכנת הבית של ארנון מילצ'ן, על התכשיטים שדרשה וקיבלה שרה נתניהו, ביניהם צמיד זהב ויהלומים ב-45 אלף דולר, עדות שמחזקת מאד את החשד לעסקת שוחד בין מילצ'ן לנתניהו, ומחזקת עוד יותר את תמונת האופי הפיאודלי החשוך של משטר נתניהו חובב המתנות, ששרה נתניהו הסבירה לניר חפץ שהן היו מתנות הדדיות, כי כנגד צמיד הזהב והיהלומים ב-45 אלף דולר וארגזי השמפניות במאות אלפי שקלים, היא קנתה לדבריה לילדיו של מילצ'ן טרולים קטנים ושמיכ'לה וחתלתולים ודובונים, ובקיצור מיני זוטות. גדעון לוי לא ניסה איפוא לסתור את טענות ה"שמאל" נגד בנימין נתניהו, אלא את עדויותיהם המוכחות על אלכוהוליזם, חמדנות אינסופית והעסקה מאד פוגענית של רעיית ראש הממשלה מצד עובדי משק בית, אנשים מתחתית הסולם החברתי והכלכלי, שאינם מוזמנים למסיבות אצל בני ציפר, ושהזוג נתניהו מתקשה בכלל לראות בהם בני אדם שראויים למינימום של יחס אנושי וכבוד.

גדעון לוי התנדב איפוא להתארח במסיבה שערך בני ציפר לכבוד שרה נתניהו ובתיאום עמה ועם בעלה, כדי לרמוס פעם נוספת בשירות הזוג נתניהו את אמינותם של עובדים עניים ורמוסים ממילא. הוא שתה ואכל והתמוגג מהחברה האינטלקטואלית על גבם של עובדי כפיים שמצאו כל חייהם את פרנסתם בעבודה קשה שגדעון לוי לא עבד כמותה ולו יום אחד בחייו.

ועל כך מגיעים לו הבוז והסלידה.

יום שני, 15 בנובמבר 2021

רק הסתה נגד ערבים

 

פעם היו חברי כנסת מסוימים מהליכוד שלא יכולתי לסבול והייתי מזפזפת או מכבה את הטלויזיה כשריאיינו אותם, אבל עכשיו אי אפשר לשמוע שום חבר כנסת מהליכוד, כי אפילו אלה שפעם שתקו או דיברו לעניין עכשיו מתחילים מיד לצעוק: מכרו את הנגב לערבים! מנסור עבאס מנהל את המדינה! כרתו ברית עם התנועה האיסלמית! או כל אמירה אחרת שהמסר שלה אחד: הממשלה פסולה כי יש בקואליציה ערבים. ומה שנורא בזה, זה לא שנתניהו בעצמו היה שמח להקים עם אותם הערבים ממשלה שכולם יודעים את זה, זה דוקא החלק הקומי בעניין. מה שנורא זה שההסתה החולנית נגד ערבים, שהיא התרומה המיוחדת של בנימין נתניהו לשיח הישראלי, היא המסר היחיד והשולט של תנועת הליכוד, ואנשי הליכוד מדקלמים אותה וצורחים אותה בכל הזדמנות שנותנים להם במה. השבוע שמעתי את ישראל כץ וגלעד שרון זועקים את ההסתה המחליאה הזו, ולמיטב זכרוני הם לא נהגו להתבטא כך בעבר. השיח הזה, שמזכיר מאד את ההסתה נגד יצחק רבין, שהוא כביכול מנהיג לא לגיטימי, מאחר שנתמך בקולות הערבים – במקרה שלו מחוץ לקואליציה – כמובן הסתה שהוביל אותה אותו אדם מחליא, בנימין נתניהו, והעניקה לגיטימציה לרצח רבין. ומאנשי תנועת הליכוד השיח הגזעני והמחליא נגד הערבים מתפשט בחלל האוויר ומעכיר את השיח הציבורי והופך אותו לשיח שנאה מתלהם שאי אפשר לשאת. ואני חושבת איך מרגישים אזרחים ערבים ששומעים את הדיבורים האלה, ואיך אפשר לצפות מהם שירגישו שישראל היא מדינתם אם כך מתבטאים אנשי מפלגה שהיתה שנים כה רבות מפלגת השלטון ומתנהגת כאילו גנבו ממנה את השלטון שלדעת אנשיה הוא רכושם הפרטי ואין לאזרחים אחרים זכות בכלל לתמוך בשלטון שאיננו שלטון נתניהו והליכוד – נתניהו תחילה, כי הליכוד הפך לזנב המכשכש של מנהיגו המתועב, זנב שמקשקש וצורח גזענות.

ומה שנורא כפליים הוא שמאחר שהשנאה לערבים וההסתה נגדם היא המסר היחיד של תנועת הליכוד, גם המראיינים בתקשורת מעניקים לה לגיטימציה, כי השנאה וההסתה זוכות למעמד של "דעה פוליטית", שחייבים כביכול לתת להן מקום. כך הציגה תמיד האנטישמיות את עצמה, כדעה פוליטית לגיטימית. אבל שנאה למיעוט לאומי והסתה נגדו אינן דעה פוליטית, אלא גזענות ושנאה שהפצתן היא הרת אסון, כי היא מסירה כל רסן מהיצרים המסוכנים והאלימים ביותר, והיא מולידה את מראות הזוועה שראינו ברחובות בימי "שומר החומות".

לשונאים ולמסיתים תמיד יש תשובה: הערבים גרועים יותר, וזה כביכול מצדיק את האלימות והבריונות מצד היהודים כלפיהם, ודבריהם מעודדים ומגבים את האלימות ופשעי השנאה, כי השנאה וההסתה נקלטות בלבבות רבים וצומחות איתם. ומי שסומך על כך שהמציאות תעמוד כנגדה, ושלמשל שיתוף הפעולה בין הליכוד לרשימה המשותפת כנגד הממשלה יחסום את רעל השנאה, טועה טעות מרה, כמו אלה שחשבו שהשתלבות היהודים בארצותיהם לפני השואה תעמוד ביום פקודה כנגד ההסתה האנטישמית. היא לא עמדה. כי שנאה והסתה אינן דיבורים בעלמא. הן נשתלות בלבבות והן מרעילות את הסביבה כולה והן הופכות לגרועים שבמעשים ומאפשרות את הגרועים שבפשעים, גם לאלה שמבצעים אותם וגם לאלה שעומדים מנגד ורק מסתכלים.  

יום שלישי, 9 בנובמבר 2021

משפחת קוהן וגורלה בשואה

 

ליזי רוזנהק כתבה ב-illustrierte Neue Welt, כתב עת יהודי-וינאי, על סבה וסבתה סלומון וגיטל קוהן שב-28 באוקטובר 1944 נשלחו מתרזינשטאט לאושוויץ ונרצחו שם. בתחתית הכתבה צוין שליזי היא אחייניתו של חתן פרס נובל ולטר קוהן, שזכה בשנת 1998 בפרס נובל לכימיה על התיאוריה שפיתח, התיאוריה הפונקציונלית של הצפיפות, שעל פיה ניתן למדוד את תנועת האלקטרונים ופיזורם במרחב, שבהם תלויות האינטרקציות בין המולקולות, על פי צפיפותם הממוצעת של האלקטרונים במרחב, ואין צורך לחשב את מקומו של כל אלקטרון. תיאוריה זו פתחה אפשרויות חדשות לחישוב מבנים כימיים והתגובות ביניהם. ולטר קוהן הלך לעולמו ב-19 באפריל 2016, בגיל 93.

כך יכולתי ללמוד מסיפורם המשולב של האחיינית ליזי רוזנהק, בתה של מינה פיקסנר לבית קוהן, ומסיפורו האוטוביוגרפי של ולטר קוהן בעקבות זכייתו בפרס הנובל, על גורל משפחתם בשואה. אבל זה איננו רק סיפור של משפחה. המחשבות שמעורר סיפורה של המשפחה חורגות מעבר לגורלם הפרטי.

סלומון קוהן ואחיו אדולף ואלפרד נולדו במוראביה והיגרו עם הוריהם לוינה. ההורים נפטרו בגיל צעיר, ושלושת הבנים, שהתערו בסצינה האמנותית המופלאה של וינה במפנה המאה העשרים, הקימו בשנת 1898הוצאה לאור של גלויות מצוירות, הוצאת הגלויות של האחים קוהן. הגלויות נשאו את ציוריהם של אמנים שההוצאה שילמה להם עמלה. סלומון ניהל את ההוצאה. עד לאחר מלחמת העולם הראשונה העסק הצליח יפה והאחים פתחו סניף נוסף בברלין, אבל במלחמת העולם נהרג האח אדולף, המונרכיה האוסטרית התפרקה והעולם שקע בשפל כלכלי, וכך בשנות העשרים והשלושים התנהל העסק בקושי וסלומון נלחם ממשבר למשבר כדי לקיים את העסק ולפרנס את משפחתו, אשתו גיטל וילדיו מינה וולטר.

עם עליית היטלר לשלטון נחסם בפני האחים סלומון הסניף בברלין.  כשפלשו הנאצים לאוסטריה וסיפחו אותה במרץ 1938 נאלצו האחים סלומון למסור את העסק לבעלות "ארית", וסלומון אולץ להמשיך לנהל אותו ללא תמורה בשירותם של הבעלים החדשים. אמצעי המחיה של המשפחה ניטלו ממנה. הבת מיני הצליחה להגר לאנגליה, שם התקבלה בבית ידידיהם של סבה וסבתה, מו"ל האמנות צ'רלס האוף ורעייתו אוה. משם הצליחה להסדיר את הגירתו של אחיה הצעיר ולטר לבריטניה. באוגוסט 1939, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הגיע ולטר לבריטניה, וכך ניצלו שני ילדיהם של בני הזוג קוהן. גם הם עצמם ניסו להימלט מאוסטריה, אך הדבר לא עלה בידם, והם נידונו לגורלם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי: לאחר ההשתלטות על ההוצאה לאור שלהם הם נאלצו ב-15 בנובמבר 1941 לפנות את דירתם, שאף היא הועברה לבעלות "ארית" ולעבור לדירה ברובע השני של וינה שבו התגוררו מרבית יהודי העיר ובו הקימו הנאצים את הגטו היהודי. ביוני 1942 נשלחו למחנה האיסוף קליינֶע שְׁפֶּרלגַאסֶה ולאחר שבוע נשלחו משם למחנה תרזינשטאט.

אחותה של גיטל, מלה רפפורט הצליחה לשרוד בוינה במחתרת בעזרת חברים. יחד עם חברתה אלזה אגרט הן שלחו אינספור חבילות מזון לתרזינשטאט, לא רק לאחות גיטל ולגיס סלומון, אלא גם ליהודים אחרים במחנה. סלומון נשא איתו את גלויות האמנות שלו לתרזינשטאט ומשם שיגר אותן לקרוביו עם שמות יהודים שנכלאו בתרזינשטאט, כדי שקרוביו ישלחו חבילות מזון גם עבורם. גם הבת מיני הצליחה לשלוח להוריה מאנגליה חבילות מזון דרך פורטוגל. לאחר מות האם מצאה ליזי בעזבונה גלויה ששלחה לה סבתה גיטל מתרזינשטאט דרך ידידים בשוודיה ב-10 באוגוסט 1944, ובה הודתה לה על כמה חבילות של סרדינים ועדשים ששלחה אליהם. בעזבונה של אחות סבתה מלה רפפורט מצאה ליזי תיעוד של משלוח נוסף של סרדינים מאמה דרך ליסבון לכלואים אחרים בתרזינשטאט, שפרטיהם הגיעו למיני מהוריה.

ב-26 באוקטובר שלח סלומון קוהן את גלויתו האחרונה, שאותה חתם במלים "הסתלקות חביבה". כך ביקש להודיע למשפחתו על שילוחם לאושוויץ יומיים לאחר מכן. האם ידע שהם נשלחים אל מותם? סביר מאד שידע שלא יזכה שוב לראות את ילדיו.

כשהוריו נרצחו באושוויץ ולטר קוהן כבר היה בקנדה. למרבה האירוניה הוא הגיע לשם כעציר. במאי 1940 הורה צ'רצ'יל לכלוא "נתיני אויב". הבריטים לא חסו על פליטים יהודים מגרמניה. ולטר בן ה-17 שמאז סיפוחה של אוסטריה לגרמניה נשא דרכון גרמני, נכלא במחנות שונים, וביולי 1940 נשלח לקוובק בקנדה ומשם ברכבת למחנה טרואה ריוויר (שלושה נהרות), בו מצא את עצמו יחד עם פליטים יהודים כמותו ועם אזרחים גרמנים שנכלאו כולם יחדיו. בכל המחנות האלה נמצאו מדענים  שאירגנו קורסים לצעירים. במחנה שלושת הנהרות לימד אותו המתמטיקאי הוינאי פריץ רותברגר שפעל כמלומד פרטי בקיימברידג' באנגליה כאשר נעצר ונשלח לקנדה. כאשר ולטר נשלח שוב ושוב למחנות מעצר שונים בקוובק ובניו ברונסוויק הוא זכה ללמוד בבית הספר שאירגן היסטוריון האמנות וויליאם הקשר Heckscher, שנכלא אף הוא במחנה כאזרח גרמני. במחנה עבר ולטר קוהן את בחינות הבגרות כולל בחינות מתקדמות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה.

בינואר 1942, "לאחר שהסקוטלנד יארד ניקה אותי מהחשד להיותי מרגל גרמני", כותב ולטר קוהן באירוניה, הוא שוחרר סופסוף ממעצר והחל את לימודיו באוניברסיטת טורונטו, אך האזרחות הגרמנית הוסיפה לרדוף אותו: כאזרח גרמני הוא לא הורשה להיכנס לבניין הכימיה, שבו התנהל מחקר לצורכי המלחמה, דבר שמנע ממנו ליטול חלק בתכנית לימודים מומלצת. למזלו נחלץ לעזרת סטודנטים כמוהו דיקן המחלקה לכימיה סמואל ביטי, והוא הצליח להתקבל כסטודנט חיצוני לתכנית למתמטיקה ופיזיקה, ומעמדו הוסדר מאוחר יותר. מכאן החלה הקריירה של קוהן כאחד מגדולי הפיזיקאים במאה העשרים לשגשג.

מה שנגע ללבי במיוחד הוא סיפורו של ולטר קוהן על הילד שהיה ועל תעתועי הגורל שהביאוהו להישגיו היחודיים. בשונה מחתני פרס נובל אחרים שלמד להכיר, שכבר מילדות בלטו בכשרונותיהם המיוחדים ובנטייתם ללמדנות, הוא כלל לא היה כזה. כשסיים את בית הספר היסודי שלחה אותו אמו לגימנסיה האקדמית בוינה, בית ספר תיכון מוערך בסגנון ההומניסטי המסורתי, ששם דגש על לימודי יוונית ולטינית. המקצוע האהוב עליו היה לטינית, ואילו במתמטיקה הוא נכשל. הוא הבין בשתיקה שמשפחתו מצפה ממנו להיכנס אחר לימודיו בעול העסק המשפחתי ולבלות את חייו בהוצאה לאור של גלויות מצוירות. המחשבה על כך דיכאה את רוחו.

אבל הכיבוש הנאצי שם קץ לכל התכניות. ההוצאה לאור של גלויות האמנות נלקחה מאביו, והוא עצמו גורש מן הגימנסיה האקדמית, ועבר ללמוד בבית הספר היהודי של וינה, בית הספר ע"ש צבי פרץ חיות. בית הספר נוסד בוינה לפני המלחמה וחדל לפעול בתחילת המלחמה, ובימי המלחמה שימש כמרכז איסוף ליהודים לצורך שילוחם למחנות ההשמדה. בשנת 1984 חודשה פעילות בית הספר במבנה המקורי שבו פעל בעבר (המבנה שופץ והורחב), ומאז ממשיך בית הספר לפעול עבור הילדים היהודים בוינה וילדי שליחים ישראלים.

ולטר קוהן הספיק ללמוד בבית הספר צבי פרץ חיות, ושם חל המפנה שהעלה אותו על מסלול חייו המזהיר לאחר המלחמה: בבית הספר היהודי פגש ולטר קוהן שני מורים מעוררי השראה, הפיזיקאי ד"ר אמיל נוהל, והמתמטיקאי ד"ר ויקטור שבת.         

"כאשר מחוץ לכותלי בית הספר התרחשו פעולות של רדיפה שרירותית וברוטליות", כתב ולטר קוהן, "בפנים שני מורים מחוננים אלה הקנו לנו את הבנתם העמוקה ואהבתם למקצועותיהם. תודתי העמוקה להשראתם, שלה אני חייב את ענייני הראשוני במדע".

אי אפשר שלא לחשוב כיצד היו נראים חייו של ולטר קוהן ומה היה עולה בגורלו לולא עלו הנאצים לשלטון. האם היה מתמחה בלטינית, מנהל את העסק המשפחתי של גלויות אמנות, אולי מלמד לטינית בגימנסיה האקדמית, למי שעדיין התעניינו בה אחרי המלחמה? או שבכל מקרה היו עסקי הגלויות המצוירות דועכים והוא היה מתוה לעצמו מסלול חדש? מי יודע כיצד מתגלגלים חייו של אדם ומה מניע אותו להפוך למדען דגול, ועד כמה המסלול ידוע מראש, או לגמרי מפתיע ולא צפוי?

אמיל נוהל וויקטור שבת, המורים שהעניקו לו השראה ושינו את מסלול חייו, נרצחו שניהם בשואה. ולטר קוהן נשא עמו את תורתם לחיים של מחקר פיזיקלי פורץ דרך. לצד חיי המחקר העשירים הוא מעולם לא הסתגר במגדל השן, ופעל תמיד לקדם הן נושאים יהודיים – הוא פעל להקמת תכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת קליפורניה שהסבה לו גאוה רבה – והן נושאים בעלי חשיבות גלובלית. במאי 2009 העניקה לואוניברסיטת בר-אילן תואר ד"ר כבוד, ובנאומו לרגל קבלת התואר הוא קרא לנטוש את השימוש בנפט, גז ופחם ולעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות של שמש ורוח. "חצי מיליארד שנה לקח למשאבים הללו להיווצר", אמר, "ואנחנו בזבזנו הכל בתוך מאה שנה."

83 שנים לליל הבדולח