פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותן, בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן היא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.

מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?

געגועים לאושר

 

אילו הכלב שלי אושר היה עדיין בחיים, מחר, בליל הסדר, הוא היה בן ארבע עשרה. מאד רציתי שהוא יגיע ליום הזה, אבל הוא מת בנובמבר, אחרי כמה חודשים קשים שהוא היה רוב הזמן חולה וכבר לא חזר לעצמו. אני מאד מתגעגעת אליו, אבל אני שמחה שהוא לא צריך לחוות את המלחמה הזאת. הוא כל כך סבל מהאזעקות, וכל כך שנא לרדת למקלט. הייתי צריכה לסחוב אותו לשם בכוח. איש אחד שאמר שהוא וטרינר, אמר לי להשאיר אותו בבית, וחשבתי שאם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד בבית, הייתי מעדיפה להישאר בבית בעצמי. אבל לרוב האנשים במקלט לא אכפת שגם הכלבים באים. הם לא צריכים למות בגלל שאנשים עושים מלחמות, ולכן גררתי אותו למקלט בכוח והוא שכב שם בשקט. כבר לא היה לו הרבה כוח. כולם בשכונה הכירו את אושר, כי הוא היה כל כך גדול, וכמעט בכל יום מישהו שואל אותי עליו, ואני צריכה בכל פעם לספר מחדש שהוא היה זקן וחולה והוא מת, נפל בערב על הרצפה ושכב בלי נוע, ובבוקר הוא עוד נשם וליטפתי אותו וחשבתי שאולי הוא ירגיש יותר טוב, אבל אז ראיתי שהוא כבר לא נושם והרופאה בדקה אותו ואמרה שאין לו דופק. אני שמחה שהוא מת בבית ולא בבית חולים. אני חושבת שאם הוא היה מסוגל לומר מה הוא מעדיף, זה מה שהוא היה מעדיף. גם אני הייתי רוצה למות בבית ולא בבית-חולים.

מחר ליל הסדר ועוד יש לי המון דברים לעשות ולהכין שעוד לא הספקתי. אני מקווה שלא תהיה אזעקה הלילה, שאני אצליח לישון ושיהיה לי מחר כוח לעשות כל מה שצריך. זה לא חג פסח רגיל. זה חג עצוב עם מלחמה מיותרת שאנשים רעים עושים משיקולים זרים, ואנשים שלא עשו שום רע  סובלים מאד. במלחמה הזו קורים דברים נוראים: אזרחים נהרגים, חיילים צעירים נהרגים, אנשים מאבדים את ביתם ואת כל רכושם. לכן זה פסח מאד עצוב, ובשבילי זה פסח עצוב בגלל המלחמה, אבל גם בגלל שזה הפסח הראשון בלי אושר, שלא ישתתף איתנו בארוחת החג. אושר בכלל לא אהב את פסח. הוא אהב מאד לחם, והוא אהב ללכת איתי לפטיסרי ולקנות שם בגט, וחצי בגט הוא היה אוכל בדרך הביתה, חתיכה אחרי חתיכה. ובפסח, כשהפטיסרי סגורה, ובכלל אין לחם בחנויות, אושר היה עצוב, וחשב שיותר לא יהיה לחם אף פעם, ובכל פעם הוא מאד שמח כשפסח הסתיים והפטיסרי שוב נפתחה עם עוגות ובגטים, ושוב היינו הולכים בבוקר לפטיסרי וקונים בגט חדש. אושר העריך את ההנאות הקטנות והפשוטות של החיים, אוכל טוב, ולנמנם. מאז שהמלחמה התחילה ושרון ואביב נמצאים אצלי, אנחנו אוכלים הרבה אוכל טעים, אבל לנמנם אנחנו לא מצליחים הרבה. אני מאד חולמת לישון כל הלילה בלי אזעקות, ובייחוד אני חולמת לשכב במיטה יום שלם ורק לקרוא ספר, וחוץ מזה לא לעשות כלום. יש לי במיטה כמה ספרים יפים שהכנתי לי ליום שהמלחמה תיגמר, ואני מאד מקוה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שזה יקרה, שהמלחמה תיגמר ואני אשכב במיטה בשקט ואקרא ספר בלי לחשוב מתי תהיה אזעקה ואיך אספיק לעשות כל מה שצריך בזמן. בינתיים אני רק חושבת על אושר, ואני רואה את הפנים שלו עם העיניים הגדולות מביטות בי. לפעמים נדמה לי שאם אני אסתכל מתחת לשולחן הוא יביט בי מהצד השני, כמו שהוא עשה כל חייו, ואני אסתכל לתוך העיניים שלו, ואדע שאושר אוהב אותי הכי בעולם.                                                                                                                                                                                                                                                                                      

מקח טעות

 

סופסוף נמצא מישהו  - דן חלוץ בראיון עם רוני קובן, שאומר בפה מלא שהמטרות שהוצבו למלחמה באיראן אינן ניתנות להשגה. מאד מתסכל לשמוע אנשים מכובדים מדברים על כך שהאיראנים אמורים כביכול לצאת לרחובות ולמרוד במשטר. זה כבר לא יקרה, כלומר זה קרה, אבל אז האיראנים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם לבד, ואלפים או אולי עשרות אלפים מהמפגינים נורו למוות. טראמפ אמר שהעזרה בדרך, אבל מבחינת המפגינים העזרה הגיעה מאוחר מדי, או לא הגיעה כלל, ויעבור זמן עד שאנשים באיראן שוב יצאו לרחובות. בכל מקרה נתניהו לא התכוון לעזור לעם האיראני, אלא קיווה שהעם האיראני יעזור לו לנצח במלחמה ולנצח בבחירות, למרות שלא ברור מה העם האיראני חייב לנתניהו. היה די מגוחך לשמוע את נתניהו מעודד את האיראנים להתקומם, בעודו מדכא הפגנות בישראל נגד ממשלתו. בכל אופן לאיראנים יש צרות משלהם ואין להם אפשרות כרגע לעזור למסע הבחירות של נתניהו כפי שהוא מצפה מהם.

וכמובן ישנם הבכירים והפרשנים שמצהירים בפנים חמורות שחייבים להוציא מאיראן את האורניום המועשר. כמובן שחייבים, ורק איך לבצע את זה אין לדעת. פעם העכברים התכנסו והחליטו שצריך לתלות פעמון על זנב החתול, כדי שצלצולו יזהיר אותם מפניו. רק איך לתלות את הפעמון ומי יבצע העכברים לא ידעו, למרות שהרעיון לתלות פעמון על זנב החתול היה רעיון ממש מצוין. גם יש רעיון מצוין להשמיד את כל הטילים הבליסטים של איראן, ולמנוע ממנה לירות טילים על ישראל. גם במקרה הזה לא ברור מי יבצע את ההשמדה המוחלטת של הטילים האיראנים. ולגבי חיסול חיזבאללה עדיף לא לדבר.

איך יוצאים למלחמה מבלי לחשוב לא רק מה רצוי שיקרה, אלא מה צפוי לקרות באמת, וכיצד פועלים אם דברים משתבשים. אבל נתניהו מעדיף לחשוב חיובי, כלומר לא להביא בחשבון שום כישלון אפשרי במלחמה, או סתם העדר הצלחה. הרי כשיוצאים למלחמה אפשר לדעת רק איך מתחילים בה. האם מישהו תיכנן שהחיזבאללה יירה מאות טילים על ישראל, והחיים בצפון יהפכו לבלתי אפשריים, כפי שהפכו להיות לאחר טבח החמאס? האם מישהו תיכנן כיצד לטפל במקרה כזה באזרחים שזקוקים לעזרה או לפינוי? על פי המתרחש ביישובי הצפון, אף אחד לא תיכנן את הצפוי – מצוקה חמורה של תושבי הצפון, ואף אחד לא שאל את עצמו איך אנשים שרק יצאו משנתיים של מלחמה נוראה יעמדו במלחמה נוספת. וכמו שאמר ראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן, מה יעזור לנו לנצח את איראן אם נפסיד את קריית שמונה, שתושביה נמלטים למרכז הארץ. כיצד נבחן את הצלחת המלחמה? מה פשר ההישגים המופלאים שמשבחים כל הזמן? במה הם משפרים את חיינו? האם הם שווים את המחיר הנורא בהרוגים, בפצועים, בהרס בתים, באנשים שחייהם נהרסו, באובדן תפוקה, באובדן פרנסה, בצער וסבל?

כמה היינו זקוקים כולנו לריפוי, לשיקום, לחיזוק, אחרי שנתיים של מלחמה נוראה. מדוע נתניהו בטוח כל כך שרק מלחמה נוספת תביא לו את הניצחון? מדוע אף פעם איננו מנסה לקנות את לב הציבור בהשקעה בבנייה, בפיתוח, בשיקום, בסיוע לאוכלוסיה, בשיפור החינוך והשירות לציבור? כמה הוא זילזל באובמה שאמר: "אתם תימדדו במה שאתם יכולים לבנות, ולא במה שאתם יכולים להרוס".

והרי המלחמה הזו היא אסון לציבור בישראל, והיא אסון לעולם כולו, והיא מלחמה לא חוקית, כי רק מלחמה להגנה עצמית היא חוקית, וישראל תקפה את איראן מבלי שזו תקפה אותה קודם לכן, והטענה שלולא תקפנו את איראן היתה איראן תוקפת אותנו איננה מתבססת על מידע, אלא על הצורך להצדיק את היציאה למלחמה שגורמת כל כך הרבה נזק וסבל. הסיכוי שאיראן היתה תוקפת אותנו דווקא כאשר התמודדה עם מרי אזרחי חמור איננו מאד סביר, ולא ברור מה היתרון בלגרום לאיראן לירות עלינו טילים כעת, בטענה שכך נמנע התקפה עלינו בעתיד. אולי ההתקפה העתידית הזו לא היתה קורית לעולם? אולי המשטר באיראן היה נופל מעצמו לפני שאיראן היתה תוקפת אותנו? ובכל מקרה, אם יוצאים להתקפה, ועוד למלחמת ברירה, צריך להביא בחשבון גם כישלון, וצריך לדאוג לאוכלוסיה שתיפגע, ולא להאשים את הציבור שטרם התאושש משנתיים של מלחמה נוראה וכעת מוצא את עצמו מופגז בטילים שהוא מפונק ולא מקבל בהבנה ובשמחה את הפגזתו בטילים. ממשלה שהביאה על עמה טבח נורא ומלחמה אינסופית, מוטב שלא תחלק לעמה הסובל ציונים.