יום שישי, 21 בינואר 2022

שיחה עם מתווך

 

אז אני מבין שאתם קונים דירה לבת.

לא, אני מחפשת דירה לעצמי.

אה, טוב. התשלום הוא שליש שליש שליש, זה מה שמקובל: שליש בחתימה, שליש אחרי כמה חודשים ושליש במסירת הדירה.

(אין לי שליש לשלם בחתימה).

אני מבינה שביוני הם מפנים.

בספטמבר.

אחיך אמר שיש להם חוזה לחצי שנה.

עד סוף ספטמבר.

עכשיו אנחנו בינואר, זה תשעה חודשים עד הפינוי, זה המון זמן, זה כמעט שנה. למה כתבתם במודעה שהפינוי גמיש?

זה גמיש. את יכולה להסתדר עם הדיירים, אולי תפצי אותם.

סליחה, למה אני צריכה לפצות את הדיירים שלך?

את לא צריכה. אנחנו נדבר איתם. נגיד להם שהיינו טובים אליהם ולא העלינו את שכר הדירה כבר שש שנים, אז שיפנו כבר ביולי. את רוצה שנדבר עם הדיירים?

בכל מקרה יש להם חוזה חתום עד סוף ספטמבר, הם לא חייבים לפנות.

אם את רוצה נדבר עם הדיירים.

אני לא מתכוונת לפצות אותם.

את לא צריכה לפצות אותם.

אגב יש לך עורך-דין זמין?

כן, הבת שלי.

מי?

הבת שלי.

אה, טוב.

אז מה את אומרת, שנדבר עם הדיירים?

לא, אני רוצה לחשוב על הכל מחדש.

את רוצה להראות את הדירה לעוד אנשים?

לא, כבר כל מי שצריך ראה. אני רוצה לחשוב על הכל בשקט, ואם תמכרו למישהו אחר אז תמכרו למישהו אחר.

אבל אנחנו רוצים לסגור עסקה.

אבל אני צריכה לחשוב על הכל בשקט. תנו לי כמה ימים.

(ואז תלכו לעזאזל).

יום שבת, 15 בינואר 2022

לא ראוי

 

לא ממש אכפת לי שנתניהו יעשה עסקת טיעון וייצא בעונש קל יותר מזה שמגיע לו. לא דחוף לי שנתניהו יישב בכלא, והעבירות שלו עניינו אותי בעיקר במישור המוסרי, כי מגעיל אותי שראש ממשלה במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, מקבל מכל מיני אינטרסנטים בקבוקי שמפניה ותכשיטים לאשתו, כאילו אנחנו חיים באיזו מדינה פיאודלית בימי הביניים, וכולנו אריסים של משפחת נתניהו שמתעמרת בעניי העם שממרקים את רצפת ארמונה ומקבלת מתנות מעשירי העם כדי להיטיב איתם. על פי ראות עיני, ההסתה של נתניהו נגד ערבים, השיח הגזעני שהוא טיפח, הרעל שהוא מסך ליחסים בין האזרחים, השנאה שהוא הצית וליבה, הם פשעים הרבה יותר גרועים מכל עבירות הממון שלו ומכל השוחד שהוא קיבל, שמכל מה שפרסמו בנידון ועד כמה שאני יכולה לשפוט, נראה לי שמדובר בשוחד ובשחיתות, אבל העונש שהוא יקבל פחות מעניין אותי, ובלבד שיפרוש מהפוליטיקה ויפסיק לרחף כצל כבד מעל חיינו, כי לדעתי, בגלל אותם שיקולים מוסריים שציינתי, נתניהו איננו ראוי להיות ראש ממשלה, בין אם בית המשפט יפסוק לרעתו ובין אם יפסוק לטובתו.

מה שכן אכפת לי ומאד מרגיז אותי זו המעורבות של הפרופ' אהרון ברק בנושא עסקת הטיעון של נתניהו, שעליה דווח בערוץ 12. לא יכול להיות שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, ודוקא בגלל מעמדו הציבורי המאד חזק, והשפעתו יוצאת הדופן בזירה המשפטית בישראל, ישתמש בסמכותו המקצועית והציבורית כדי להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה כיצד עליו לנהוג בעניינו של נתניהו. בכלל לא ראוי שאנשים ינסו להשפיע על החלטות היועץ המשפטי לממשלה, מלבד עורכי הדין של הנאשם שיש להם זכות חוקית לנסות להשפיע על היועץ המשפטי לטובת מרשם, אבל רק בצורה הוגנת, כלומר בהצגת טיעונים משכנעים לעסקה כזאת, לא על ידי הפעלת לחצים על ידי בכירים או בכירים לשעבר במערכת המשפט. דין היועץ המשפטי לממשלה כדין שופט: אסור ששום אדם מלבד הנאשם ועורכי דינו ינסה להשפיע עליו, ועל אחת כמה וכמה אסור שיופעלו עליו לחצים, ושימוש בסמכותו של נשיא לשעבר, חזק ומשפיע במיוחד, של בית המשפט העליון, כדי ללחוץ על היועץ, היא מעשה פסול ולא ראוי, ואיננה לכבודו של אהרון ברק. מקוממים עוד יותר הדברים שנאמרו לפרופ' ברק, אם הדיווח הוא אמת, כאילו פסק דין נגד נתניהו יביא להרס מערכת המשפט. אמירות כאלה מהוות איום, ואיום הוא עבירה פלילית, ועל אחת כמה וכמה איום שנועד להשפיע על החלטה שיפוטית. אלו אמירות שמזכירות את איומיו של ח"כ דוד אמסלם שמיליונים יצאו לרחובות להגן על נתניהו. במשך כל תקופת ההפגנות בבלפור בקריאה להתפטרות נתניהו, נעשו נסיונות לערוך הפגנות תמיכה בנתניהו, אך למרות ההישענות על משאביה הנדיבים של מפלגת הליכוד, לא הצליחו תומכי נתניהו לגייס יותר ממאות אחדות של מפגינים. היומרה של נתניהו לזכות באמונה של מחצית העם לטענותיו לתפירת תיקים איננה מבוססת. אמנם רבע מהציבור הצביע עבורו, אבל לאו דוקא מתוך אמונה בחפותו, אלא משיקולים אחרים. מי שמאמין במערכת המשפט ימשיך להאמין בה בלי קשר לפסיקתה בעניין נתניהו, ומי שאיננו מאמין בה – ולא רק לימין יש ביקורת על מערכת המשפט ויכולתה לעשות צדק, ימשיך לא להאמין בלי קשר לתוצאות משפט נתניהו ולא בגלל תוצאותיו. הדברים שצוטטו בחדשות, כאילו נאמר לפרופ' ברק שהמשך משפט נתניהו יביא להרס מערכת המשפט, הם בלתי נסבלים מכל בחינה, גם בגלל האיום הצפון בהם, וגם בכלל שהם מבטאים אמונה ואולי משאלת לב, ולא שום סכנה אמיתית.

אם מקורבי נתניהו או עורכי דינו אכן פנו לאהרון ברק בבקשה שיתערב אצל היועץ המשפטי לממשלה, לטובת עסקת טיעון מצדו עם נתניהו, היה עליו להשיב את פניהם ריקם ולהסביר להם שאין זה ראוי ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה בהחלטותיו המשפטיות בעניינו של שום אדם, ועל אחת כמה וכמה בעניינו של ראש ממשלה לשעבר, שדוקא מפני חשיבות ההחלטה היא צריכה להיות נקייה מלחצים ומהשפעות זרות, ודוקא מפני שנתניהו הוא אדם רב עוצמה ועתיר מקורבים וקשרים, צריך להקפיד במיוחד שעסקת הטיעון עמו, באם תיעשה כזאת, היא תיעשה בנקיון דעת, ולא מתוך השפעות זרות ולחצים, ובוודאי לא עקב איומים, בין אם הופנו כאלה כלפי פרופ' ברק ובין אם הופנו כלפי ד"ר אביחי מנדלבליט.  

   

יום ראשון, 9 בינואר 2022

אדוה בולה / בריכה עירונית

 

"בריכה עירונית" הוא ספר עצוב. הגיבורים שלו חולמים על חיים אחרים מחייהם שלהם. הם חולמים על עבודה טובה יותר, על יותר כסף, על דירה גדולה יותר, על הגשמה עצמית, על הכרה, על חברוּת, במיוחד הם חולמים על אהבה, ודוקא כשנדמה שחלומם עומד להתגשם, שמשאת נפשם בהישג יד, הכל מתרסק בפניהם ללא תקנה. חיי האכזבות של גיבורי הספר אמיתיים עד כאב, ואי אפשר שלא להזדהות איתם, עם מי שחולמים על אהבה מנחמת אבל כלואים בנישואים מתוחים ובמריבות בלתי פוסקות עם בני זוגם, מי שחולמים על הצלחה מקצועית, אך גם בהעדר מכשולים חיצוניים הם עצמם מכשילים את עצמם, עם חוסר הסיפוק המובנה באהבות האמיתיות, בעבודות האמיתיות, בחיים האמיתיים, עם החלומות הבלתי ניתנים להגשמה בפועל, למרות שלכאורה יכלו להתגשם בקלות.

ומהי כאן הבריכה? היא מקום המפגש של הדמויות, והמקום שבו הן נחשפות זו בפני זו בגופן ולא רק בגופן, אבל היא גם זירת מאבקים ביניהן. האשה והמאהבת המתחרות על לבו של הבעל-המאהב מוצאות את עצמן במאבק על מסלול השחייה, כי הבריכה הממשית היא גם מטפורה לחיים שבהם אין מקום לשניים – או לשתיים – באותו המסלול: זו שבמים דוחקת את זו שרוצה לקפוץ פנימה, וזו שנותרת יבשה על שפת הבריכה איננה יודעת שכבר דחקה את יריבתה ממסלול החיים האמיתיים. הבריכה היא נחמה, מפלט מקשיי היומיום, ממערכות יחסים מעיקות, מקשיי פרנסה, מדירה צפופה וחונקת, אבל גם בבריכה צר המקום, גם בבריכה עומדים בתור וזוכים במסלול השחייה למחצית השעה בלבד, וגם בבריכה יש מי שמנהלים את העניינים ורודים בזולתם, מי שמזכים את עצמם על חשבון אחרים, מי שממתינים בהכנעה ומי שדורשים את המגיע להם, ומי שזוכים מן ההפקר. בבריכה כמו בחיים נוצרות חברויות, אבל החברויות האלה, כמו כל החברויות בחיים, אינן נקיות מקנאה ותחרות, שמרעילים ומפוררים אותן. אם יש בבריכה רומנטיקה, היא חמקמקה וקצרת ימים, ממהרת להיכנע בפני החיים האמיתיים שמחוצה לה. האינטימיות שכופים בגדי הים החושפניים והעירום שבמלתחה היא לכאורה הזדמנות לקרבת נפש, אבל היא כרוכה בחשיפה גופנית ונפשית אכזרית עוד יותר מזו שכופים החיים הרגילים, שבהם יכול אדם להסתתר לפחות מאחורי בגדיו. דוקא בבריכה, ובוודאי במלתחה, חשופות הנשים למבט ממוקד ואכזרי במיוחד. דבר איננו נעלם: הצלקת מהניתוח הקיסרי, תחילת ההריון, הרזון או השומן, השדיים הקטנים מדי או הגדולים מדי, הזקורים או הנפולים, מראה הערוה החשופה, פגעי הגיל או המחלה, וגם המעמד החברתי, קורות החיים שמסגירים בגד ים או מגבת תמימה לכאורה, וכאשר חודרת למלתחה מישהי שאיננה שייכת, זונה או חסרת בית שמתגנבת להנות ממקלחת בשעות הלילה, היא מצטיירת כאיום על הווית המתרחצות שמצידן מצטיירות לפתע, בשונה מחוויות המצוקה המודעות שלהן, כנציגות מובהקות של הבורגנות התל-אביבית שמרשות לעצמן מנוי לבריכה, כמי שעם כל בעיותיהן וצרותיהן מייצגות מעמד חברתי מוגדר ולאו דוקא קוסמוס עירוני שרוב נשותיו מן הסתם אינן מחזיקות במנוי לבריכה. וכך הנשים השוחות עם חלומותיהן המרוסקים הן מושא חלומותיו של המציל התקוע במשמרות הלילה, שמנסה לשוא להציל את המגבת הזנוחה של אהובתו הבלתי מושגת מידי הזונה המזהמת אותה במה שהופך לטקס חילול קודש שיכול היה לשעשע, לולא שברון לבו המאד אמיתי של מי שמקום המפלט הנחשק של זולתו הוא עבורו מקור פרנסה דחוקה.

 

אדוה בולה, בריכה עירונית, כנרת זמורה דביר, 2019   

יום שני, 3 בינואר 2022

הדוד

 

לאחרונה הושלמה לי עוד פיסה בתמונת ההתנכלות המשפחתית כלפינו, כאשר דודי מצד אבי הלך לעולמו, ובנותיו הזמינו אותי לשבעה. לא מזמינים אותי לשמחות אבל ללוויות כן מזמינים. בתי הבכורה שרון לא רצתה ללכת ללוויה אחרי כל מה שסבלנו מהדוד, אבל לשבעה היא באה איתי. אני חשבתי כן ללכת ללוויה ובסופו של דבר לא הגעתי כי יצאנו מאוחר מדי מהבית וזאת היתה אשמתי, אבל למחרת הלכנו לשבעה שתינו, בתי שרון ואני, ואולי זה יצא לטובה. שמחתי לפגוש את בנות הדוד שתמיד חיבבתי. הן נשים מאד חביבות. הן העלו הרבה זכרונות מהילדות על כך שהייתי שומרת עליהן והגנתי על בת הדוד הקטנה מפני אחי הצעיר ואחותה הבכורה שהיו מציקים לה. אני לא כל כך זכרתי את הדברים שהן סיפרו עליהם, אבל אני זוכרת שאהבתי מאד לטפל בילדים קטנים, וחלמתי שתהיה לי משפחה ענקית עם המון ילדים, אבל בסופו של דבר יש לי משפחה קטנה עם שתי בנות ושני נכדים, כי קשה להגשים במציאות את החלומות מהילדות.

רק כשכבר עמדנו ללכת הן הטילו את הפצצה וסיפרו שאביהן רצה לקנות עבורן או לסדר שהן תקנינה את המגרש הגדול עם הבית והמאפיה של סבי וסבתי בבנימינה שאבי הוריש את חלקו בנכס לבנותי, כי הייתי הורה יחיד להן. כך כתב אבי בצוואתו, כדי שתמורת הנכס תשמש לבנותי לקניית דירה או ללימודים.

העובדה שהייתי אם חד-הורית ענייה היתה בוודאי סיבה לכך שאבי הוריש את חלקו בנכס של הוריו לבנותי, אבל היתה סיבה נוספת שהוא לא ציין, שאמי התעללה בי כל חיי והמציאה לי תמיד מחלות וגררה אותי לרופאים וסיפרה להם כל מיני סיפורים שאני כביכול חולה וצריך לטפל בי. אם הרופאים דחו אותה היא המשיכה לגרור אותי לרופאים אחרים, עד שהצליחה למצוא רופאים ששיתפו איתה פעולה. ההצלחה הכי גדולה שלה היתה לייחס לי אפילפסיה ולגרום לנוירולוג מפורסם לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה שאותם אולצתי לקחת במשך שנים מבלי שאיש ראה אותי אי פעם מקבלת התקף אפילפטי. בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה התחלתי להקשות על הנוירולוג בדרישה לדעת מה יש לי ומדוע אני מקבלת כדורים, ואז הוא פשוט אמר שיותר לא צריך כדורים, מה שרק הגביר את התהייה שלי לגבי כל עניין האפילפסיה. אבל רק לאחר שבעלי עזב אותי ביום הולדתי השלושים וניסה לכפות עלי גט בטענה שאני אפילפטית, חזרתי לנוירולוג המפורסם שעוד היה בחיים ואז הוא אפשר לי לקרוא את התיק שלי, והתברר לי שבניגוד לטענת אמי שהנוירולוג המפורסם הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית על סמך בדיקת אא"ג, אמי הביאה אותי לנוירולוג בטענה שרופא בשם ד"ר אלפנדרי שכבר לא היה בחיים איבחן אותי בעבר כאפילפטית ועקב מותו אני זקוקה להמשך טיפול. הנוירולוג אמר לי שלא מאבחנים אפילפסיה על פי ממצאים בבדיקת גלי מוח (אא"ג) אלא רק אם יש התקפים בפועל. בבדיקה היה רק פעם אחת ממצא גבולי ומכיוון שאמי סיפרה לו שהיה לי התקף אחד בעבר הוא הסכים לתת לי טיפול. הבנתי שהיה לו נוח לתת לי טיפול כי אמי נדנדה לו, והיא היתה נודניקית הרבה מעבר למה שאנשים יכולים לסבול. אבל הוא לא באמת חשב עלי, ורק כשבגרתי מספיק כדי לדרוש תשובות הוא הפסיק לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה. לצערי התנהגות כזו של רופאים שמשתפים פעולה עם אמהות חולות נפש נגד ילדיהן איננה נדירה ושמעתי עליה גם במקרים אחרים של אמהות שלוקות בתסמונת המוכרת כיום כתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, תסמונת של התעללות בילדים על ידי כפיית טיפולים רפואיים מיותרים שאמי לקתה בה בצורה חמורה, אבל מאחר שכל המבוגרים המודעים לכך חיפו עליה והעדיפו להקריב אותי במקום להתעמת איתה, עברתי במשך כל ילדותי ונעורי אינספור בדיקות קשות וקיבלתי תרופות ללא כל סיבה רפואית.

אחרי שנודעה לי מהנוירולוג התמונה האמיתית, דיברתי בארבע עיניים עם אבי ושאלתי אותו האם לקיתי אי פעם בהתקף אפילפסיה. הוא אמר בוודאי, שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם נכח במקום. הוא אמר שלא, שהיה אז במילואים ורק אמי היתה איתי. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שאמי בדתה את סיפור ההתקף. חולי אפילפסיה, גם עם טיפול מונע, לוקים בהתקפים רבים ולא בהתקף יחיד בכל החיים, וידעתי היטב שהתחלתי לקבל את הכדורים נגד אפילפסיה רק בבית הספר היסודי, כך שלו הייתי באמת חולה, היו אמורים להיות לי התקפים רבים ולא התקף יחיד כשאבי היה במילואים, רחוק מאד מהבית, ואמי היתה איתי לבדה ללא תמיכתו של אבי שתמיד טיפל בי ובאחי וחיפה על חוסר הכשירות של אמי. אמרתי לאבי שבשום עניין אחר הוא איננו סומך על עדותה של אמי, אבל בעניין שהיו לו השלכות כה כבדות על חיי ובריאותי הוא לא טרח לבדוק בעצמו והניח לה לגרור אותי לרופאים ולספר לו סיפורים.

מאז ועד מות אבי בתאונה הוא לא דיבר איתי מלה על כך, אבל אני בטוחה שנפגש עם הנוירולוג ונוכח בצדקת דבריי, אחרת היה אומר לי שאינני צודקת. כשראיתי את צוואתו שמעדיפה אותי ואת בנותי הבנתי שזו דרכו לבקש ממני סליחה ולפצות אותי על חלקו בפגיעה הקשה בבריאותי ובחיי ובתרומתו להרס נישואיי, בכך שתיאר אותי בפני בעלי כאפילפטית בשיחה מאחורי גבי. אני כבר סיפרתי לבעלי כשהכרנו שטופלתי כאפילפטית, אבל האופן שבו אבי דיבר איתו ללא נוכחותי העביר מסר הרבה יותר גרוע. בעלי ניסה להשתמש בסיפור האפילפסיה בתביעת הגירושין שלו והתחיל לתאר בבית הדין הרבני התקפי אפילפסיה שסבלתי מהם כביכול, אבל הדיינים בבית הדין הרבני, שלעולם אהיה אסירת-תודה להם, שאלו אותו כמה זמן אחרי שפגש את המאהבת שלו החלו אצלי ההתקפים, ובכך סיכמו את נושא האפילפסיה, מה שמוכיח שדיינים חרדים בהחלט יכולים לגלות הרבה יותר תבונה מאתאיסט כאבי, גם אם האתאיסטים, גם דודי היה כזה, תמיד משוכנעים שכל התבונה נפלה בחלקם. בסופו של דבר הסכמתי לגט אחרי שבעלי הסכים להעביר על שם בנותי את חלקו בדירת מגורינו. כולם חשבו שאנשא מחדש, אבל אחרי מה שחוויתי לא רציתי יותר לחיות עם גברים ובטח שלא רציתי להיות שוב נשואה. התפרנסתי בקושי והייתי תמיד מאד ענייה אבל בכל זאת שרדנו. הורי כמעט ולא עזרו לנו אחרי הגירושים, ורק שנתיים אחרי מות אבי התחילה אמי להעביר לנו קצבה חודשית, מבלי שידעתי בדיוק מדוע בכלל ולמה דוקא אז.

מאז מות אבי פעלו גיסתי ואחי לסחוט מאמי מיליונים מרכושה, ודרשו ממנה לא לקנות לבנותי דירות כפי שביקש ממנה אבי, אלא להם בלבד, ואכן אמי סירבה לבקשות שלי לשחרר לבנותי את הנכס בבנימינה, ובמקום זאת, כפי שהתברר לי רק לאחר מותה, קנתה דירות לאחי וגיסתי כביכול עבור ילדיהם, אבל גיסתי לא נתנה את הדירות לילדיה אלא לקחה אותן לעצמה ומחזיקה עד היום בדירות שאמי רכשה עבור ילדיה. אמי גם לא רשמה הערת אזהרה על זכאות בנותי לנכס בבנימינה למרות שהאפוטרופוס הכללי הורה לה לעשות כן ואפילו ניהל משפט נגדה. התביעה של האפוטרופוס היא כנראה הסיבה שגרמה לה להתחיל להעביר לנו קצבה חודשית כאשר קודם לכן נמנעה גם מלהעביר לבנותי את חלקן בשכירות על הנכס בבנימינה, ונהגה לתת להן סכומים בסדר גודל של מאה שקל לכל אחת ולומר להן: "זה שכר הדירה שלכן". אמרתי לבנותי שאנחנו לא נתבע אותה כי מתביעה כזו כולם רק מפסידים. לא תיארתי לעצמי שהיא תוביל מאחורי הקלעים להגשת תביעה נגד בנותי.

בקיץ  2007 דרשה אמי מבנותי יפוי כוח למכירת הנכס בבנימינה מבלי להעביר על שמן את חלקן בנכס. סירבנו לכך ואז התקשר אלי הדוד, אחי אבי, ודרש בטון מאיים שאבוא לפגוש אותו. כמובן שלא נסעתי לפגוש אותו והוא החל איפוא לשלוח לי מכתבים מאיימים שנסכים לתת לעורך הדין שלו יפוי כוח למכירת הנכס. אני סירבתי ודרשתי לרשום את ירושת בנותי על שמן ולקבל יצוג של עו"ד מטעמנו. עקב כך המשיך הדוד במסע לחצים ואיומים עלינו שנמשך למעלה משנתיים, ורק לאחר שעמדנו בכל הלחצים העבירה אמי סופסוף לבנותי בטאבו את החלק שירשו מאבי, ומיד אחר כך הגיש הדוד תביעה נגד בנותי, שהיתה מלאה הכפשות כלפי, למרות שרשמית בכלל לא הייתי צד לעניין. חלקו של אבי בנכס היה ירושתן של בנותי.

במהרה הרגשנו שעורכת הדין ששכרנו מתנהגת מאד מוזר. היא דרשה מאיתנו להסכים להתמחרות, הליך שלא היינו מעוניינות בו כי הוא מוריד את ערכו של הנכס, ששמאי העריך בשלושה מיליון ₪. ואכן כתוצאות ההתמחרות שנכפתה עלינו הוגשו הצעות לקניית הנכס בשני מיליון ומאתיים אלף ₪ ובשני מיליון וארבע מאות אלף ₪, הרבה פחות מהערכת השמאי את ערכו האמיתי של הנכס. הבנו מיד שהדוד שיחד את עורכת הדין שלנו לעזור לו להוריד את ערך הנכס, והסיבה היחידה לכך יכלה להיות שהיה מעוניין לקנות את הנכס בעצמו. כך שההודאה של בנות דודי רק אישרה לנו את מה שחשדנו בו תריסר שנים קודם לכן ולא יכולנו להוכיח. פיטרנו מיד את עורכת הדין שלנו והגשנו לשופטת בקשה להדיח את עורכי הדין מכינוס הנכס כי הם פועלים בניגוד לאינטרס שלנו. תחילה היא דחתה את בקשתנו שלא היתה מספיק מפורטת, ואז הבינה בתה הבכורה שצריך להגיש בקשה מנומקת טוב יותר וכך עשינו, והשופטת נענתה וקבעה דיון. כבר לפני הדיון זנחו הכונסים את ההצעות הנמוכות והגישו הצעה קרובה למחיר השומה. אמרתי לבנותי שכבר השגנו את מטרתנו אבל נמשיך לצעוק. השופטת אישרה את ההצעה החדשה שהיתה קרובה למחיר השומה וכך קיבלו בנותי, וגם היורשים האחרים, סכום קרוב לזה שהיו אמורות לקבל.

אחרי המכר המשכנו לבדוק כל הזמן אם דודי העביר את הנכס על שמו אבל הנכס נשאר רשום על שם הקונים שחשדנו תחילה שהם קוני קש מטעם הדוד. כעת הבנו מסיפורן של בנות הדוד מה באמת קרה: אביהן תכנן שתקנינה את הנכס לעצמן אך לא סיפר להן דבר, וכשסיפר להן שזו כוונתו הן דחו את הרעיון כי רצו להמשיך להתגורר במקומות מגוריהן הקודמים שבהם הן מתגוררות עד היום, ולא היו מעוניינות כלל לעבור להתגורר בבנימינה, והדוד נסוג איפוא מתכנית קניית הנכס בבנימינה שלמענה ירד לחיינו כמעט שלוש שנים.

אינני יודעת מתי בדיוק סיפר הדוד לבנותיו על תכניתו. כנראה לאחר ההתמחרות, כשחשב שהצליח בתעלוליו לחתוך חלק נכבד מערך הנכס, וכנראה הסירוב של בנותיו לקנות את הנכס במחיר מופחת כפי שפעל לסדר, אפשר את הגשת ההצעה הגבוהה יותר שהיתה ככל הנראה הצעה אמיתית של קונים אמיתיים לאחר שהדוד זנח את תכניתו לקנות את הנכס לבנותיו. כמובן שמחנו שהצלחנו לסכל את תכנית הדוד להוריד את ערך הנכס ולקפח את היורשים האחרים, בנותי ובני דודתי אחות אבי הצעירה. אבל לא יכולנו לסלוח על הסבל והנזקים הכספיים שגרמו לנו אמי והדוד, על ההכפשות כלפי, הרדיפות והאיומים שחווינו במשך שלוש שנים ועל התביעה שלא היה בה שום צורך. ומה שהיה מבחינתי מזעזע במיוחד: הדוד היה איש עשיר מאד, שיכול היה פשוט לשלם ליורשים האחרים לפי הערכת השמאי, אבל הוא ניסה לסדר לבנותיו הזדמנות לרכוש את הנכס במחיר מציאה, מבלי להירתע מגרימת סבל ונזקים לי ולבנותי, וכדי לחפות על מזימתו השפלה ומעשיו השפלים נגדנו, המשיך להרעיל את אמי בהשמצות והכפשות נגדי עד יומה האחרון, כאילו אני גרמתי לנזקים כספיים בזמן שהוא זה שפעל לכך מבלי לבחול באמצעים. קל היה לזהות שדודי הוא המקור להכפשות, כי אמי כתבה בשנת חייה האחרונה מכתב מטורלל נגדי שבו מסרה את הגרסה של דודי שהתבססה על בלבול בין שתי בנותי בפרוטוקול הדיון שאותו ניהלה עבורנו בתי הבכורה שרון שלימים נהייתה עורכת דין, אבל בפרוטוקול נכתב בטעות שמה של בתי הצעירה ניצן, שלא אמרה מלה בדיון, כאילו היא היתה הדוברת, ואמי חזרה על הטעות כפי ששמעה אותה מפי דודי שלא הכיר את בנותי ולא היה ער לטעות. המכתב הזה דוקא שימח והצחיק אותנו, כי אמי סיפרה בו שעורך-הדין של דודי סירב להמשיך ולייצג אותה, והיא האשימה בכך אותי. אנחנו הרגשנו בבית המשפט שעורך-הדין של דודי, ששיגר אלינו ללא הרף את המכתבים המכפישים והמאיימים, היה מאד מובך לפגוש אותנו פנים אל פנים והשתדל מאד להראות שלא פעל נגדנו ואפילו טען שעזר לנו. מהמכתב המטורלל שכתבה אמי בשנת חייה האחרונה הבנו שעורך-הדין של דודי באמת התחרט על מעשיו כלפינו, ובצדק רב. זה לא גרם לנו לחבב אותו כמובן. עורך-דין צריך לעזור ללקוח, אבל הוא ממש לא צריך לעשות מעשים שפלים שהלקוח מבקש ממנו. עורך-דין יכול גם לסרב לשתף פעולה עם מעשים שפלים, ועדיף שיסרב מראש ולא רק בדיעבד.

כעת לאחר הגילוי של בנות הדוד ידענו בוודאות שכל חשדותינו היו אמת. הדוד רצה את הנכס לעצמו ולכן פעל להורדת מחירו ולפגיעה בכל היורשים האחרים, ומכיוון שנלחמתי בו הוא רדף אותי ללא מעצורים ועשה כמיטב יכולתו להעצים את הסכסוך בין אמי לביני שעליו ביסס את מזימתו. ואכן אמי היתה הגורם הראשוני לסבלנו, אמי וכמובן אחי וגיסתי שדרשו ממנה להעביר להם את הירושה שנתן אבי לבנותי. אבל אמי לא רצתה להוריד את ערך הנכס. היא רצתה למכור את הנכס בבנימינה בערכו האמיתי, כשלושה מיליון ₪, וממיליון הש"ח שהגיעו לבנותי לתת להן רק מאה אלף לכל אחת ואת שאר הכסף להעביר לאחי וגיסתי, שכבר קיבלו ממנה כמה דירות וכספים רבים, אבל עינם היתה צרה בכבשת הרש של בנותי. את מזימתה של אמי לנשל את בנותי, כדי לסכל את כוונת אבי לפצות אותי על סבלי מההתעללות שחוויתי ממנה, ניצל דודי כדי להוציא לפועל את מזימתו שלו לרכוש את הנכס לבנותיו במחיר מופחת. אמי לא ידעה שזו כוונתו ושהוא בעצם מנצל את יחסה החולני כלפיי כדי לקדם את ענייניו. ומה שהיה הכי עצוב זה שהדוד היה עשיר מספיק כדי לרכוש את הנכס במחירו האמיתי, אבל הוא לא רצה לשלם את מחירו האמיתי, והעדיף לפגוע פגיעה קשה בקרובי משפחתו ולהתענג על הרווח הכספי שישיג ממזימתו השפלה, שלצורך כך עשה הכל כדי להעצים את הסכסוך בין אמי לביני.

הדוד לא הצליח בסופו של דבר להפחית משמעותית את מחיר הנכס, ולא הצליח לקנות אותו לבנותיו במחיר מציאה, לא רק בגלל שנלחמנו בו אלא גם בגלל שבנותיו לא חפצו לגור בבנימינה. אבל השבר שגרם לנו לא אוחה ולא נרפא. אחי וגיסתי המשיכו לנצל את הסכסוך הזה כדי לנכס לעצמם את כספה ורכושה של אמי, ואז גיסתי עזבה את אחי ודרשה את הדירות שאמי קנתה להם מאחורי גבי לעצמה. שלוש שנים אחר כך חלה אחי בסרטן קטלני וגיסתי וילדיה סילקו את בת זוגו החדשה וגיסתי חזרה כדי לרשת את אחי כאלמנה ולגזול את ירושתי וירושת בנותי. אחי לא נהנה מהנכסים שגזל ממני ומבנותי, ומי שבעיקר נהנתה מהם היא אשתו השנואה שאיתה נאלץ לבלות את שנת חייו האחרונה כשהיא מונעת ממנו לפגוש את אהובתו. אחרי מותו גנבו אשתו וילדיו מיליונים מחשבונות הבנק של אמי שהתחננה לקבל חזרה את הכסף וכמובן לא נענתה. לבסוף כפי שסיפרה דודתי אחות אמי לבתי שרון, גיסתי וילדיה "עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה". למד"א הם אמרו שהיא שלפה בעצמה את הזונדה שהזינה אותה, מה שלא כל כך סביר כי היא בדיוק שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח בכתף והתקשתה להזיז את ידה הימנית. אחייני הרופא דרש למנוע החיאה של אמי, וכך אמי גססה יום שלם מבלי שאיש עזר לה, ולאחר מותה הם מיהרו לקבור אותה בלעדינו כדי שלא נבקש חלילה נתיחת גופה. קצינת המשטרה סיפרה לי כשבאתי לבקש את דו"ח הפטירה שאחייני הרופא התנגד לנתיחת הגופה. כנראה שהוא לא נזקק לנתיחת גופה כדי לדעת ממה מתה אמי.

אמרתי לבנות דודי שאינני מאשימה אותן במעשי אביהן, ושהבנו כבר אז שהוא מעוניין בנכס כי הוא ניסה להוריד את מחירו, אבל בת דודי הצעירה התעקשה שהוא לא ניסה להוריד את ערך הנכס. יכול להיות שהיא פשוט לא ידעה מה באמת קרה, כי אביה לא סיפר לה מה באמת היה. היא גם ניסתה להטיל את כל האשמה על אמי שבהחלט היתה אשמה במידה רבה, אבל היא לא היתה אשמה במזימה שרקם דודי כדי לנצל את יחסה הפוגעני כלפי לטובת עצמו, שעל כך מבחינתי אין מחילה. הרגשתי שבנות דודי עשו לעצמן חיים קלים. הן גם שמרו לעצמן בסוד את המזימה של אביהן עד לאחר מותו, וגם ניסו ליפות את התנהגותו ולהטיל על אמי את כל האשמה, מה שהיה מגוחך, כי דודי פעל למען עצמו ולא למען אמי, ואמי היתה אשה פשוטה שנפלה בחלקה ירושה גדולה מאביה ומאבי, ואילו דודי היה אדם שניהל מיזמים ענקיים בכל העולם. הוא לא היה אדם שמתמרנים אותו, הוא היה אדם שמתמרן אחרים, וכך הוא תמרן את אמי למטרותיו, וניסה גם לתמרן אותנו, בפחות הצלחה.

לבתי שרון כל זה לא היה אכפת במיוחד. היא אמרה שזה לא ישנה את דעתנו על הדוד, שממילא חשבנו עליו כבר תריסר שנים את מה שכעת התגלה לנו בוודאות, אבל אני הייתי מאד נסערת, כי יש הבדל גדול בין חשד לבין ידיעה ברורה. בתי ניצן אמרה לי מה רצית, שהן תהיינה נגד אביהן? אבל אני חשבתי שהן לא באמת הגנו על אביהן אלא על עצמן מפני אי נעימות גדולה, וניסו לצאת טוב מכל הצדדים, וזו התנהגות פחדנית, גם אם היא אופיינית לרוב בני האדם. הרבה אנשים חושבים שתמיד נכון להגן על הוריך, אבל אני חושבת שאם אביך פגע באנשים שלא עשו לך שום רע ואף נהגו בך בטוב לב ובאהבה, ובפרט כשמדובר בקרובי משפחה, מוטל עליך לנסות לתקן את העוול בכל דרך שתוכל. הרי בכך ששתקו העוול שנגרם לנו נמשך ונמשך, כי הדוד המשיך לפטם את אמי בשקרים ובהכפשות אודותי, והעובדה שהיא תמיד שמחה לשמוע הכפשות והשמצות עלי איננה הופכת את מעשיו לנסלחים, אלא רק מוסיפה להם חומרה.

בסופו של דבר אמי ביחסה החולני כלפיי גרמה לכך שמצאה את עצמה מוקפת בערוב ימיה אך ורק באנשים חסרי מצפון שחפצו אך ורק בכספה ורכושה, והיו מוכנים גם לרצוח אותה נפש למען כספה. היא הפסידה כליל אותי ואת בנותי שמעולם לא פגענו בה, ושתמיד נהנתה לבלות איתנו וללכת איתנו לסרטים ותערוכות, והתמסרה כליל לאנשים שרימו אותה, גנבו ממנה ו"עזרו לה למות", והיא הביאה את סופה המר על עצמה. דו"ח הפטירה שלה עדיין מזעזע אותי ואני רואה לפני עיני איך היא שוכבת ומתקשה לנשום והחדר מלא אנשים אבל איש איננו עוזר לה וכולם מצפים בשקיקה למותה, שאחריו יקברוה בלוויה עלובה בלעדינו, ואפילו הדוד ואשתו לא הגיעו להלוויתה, כי הוזמנו באיחור רב, כדי שלא יגלו לי שגיסתי וילדיה כבר "עזרו לסבתא למות" ומיהרו לקבור אותה ללא חבריה ובני משפחתה.

עוד לפני שנפרדנו מבנות הדוד לשלום הרגשתי שכעת האמת עומדת ביני לבין בנות הדוד שלי כמו חומה בצורה שחוצצת בינינו ללא תקנה. קשה לי מנשוא המחשבה שידעו ושמרו בלבן את הידיעה על מזימת אביהן ולא עשו דבר לעצור את הפגיעה הנמשכת בנו, לספר את האמת, אפילו להעיד לטובתנו, מה שאני הייתי עושה בשבילן אילו המציאות היתה הפוכה. אני לעולם לא הייתי עוזרת לאמי לפגוע באדם אחר, ולא הייתי שותקת לו ידעתי שעשתה כן, וכשאני נתקלת באנשים שפוגעים בילדיהם על לא עוול בכפם, אני אומרת להם את דעתי ולא מהססת לריב איתם. לפחות למדתי משהו מניסיון חיי העצוב – שעדיף להסתכן באי נעימות מאשר לחיות את חייך בידיעת העוול שיכולת למנוע, לו רק היה לך אומץ להפר את שתיקתך.  

 

 

יום שישי, 31 בדצמבר 2021

צוות טיפול במגפות

 

כשאני שומעת את המלה "צוות" אני חושבת על מספר חד-ספרתי של אנשים שיכולים לשבת סביב שולחן ממוצע, למשל צוות אוויר שכולל קברניט, טייס משנה וכמה דיילות, או צוות של מסעדה עם טבח ראשי וטבח עזר וכמה עובדי מטבח ומלצרים ושוטף כלים ומנקה. לכן כששמעתי את המונח צט"מ, כלומר צוות טיפול במגפות, חשבתי שמדובר בששה שבעה פרופסורים לרפואה שכולם אפידמיולוגים בכירים ויודעים כל מה שאפשר לדעת על מגפות. רק השבוע למדתי שמדובר בתשעים אנשים, מספר שיותר דומה לפרלמנט מאשר ל"צוות", ושרק ארבעים ושניים מתוכם הם רופאים, ולאו דוקא רופאים שמומחים למגפות. איך הם בכלל יושבים ודנים בטיפול במגפה? הרי הם צריכים מקום בגודל של מליאת הכנסת רק בשביל שיהיה לכולם מקום לשבת, ויושב-הראש צריך גם להחליט מי ידבר ומתי, כי אם לפחות עשרה מתוכם רוצים לדבר זה כבר לוקח שעה וצריך לקבוע תור מי ידבר מתי, ויושב-הראש צריך להפסיק אותו אם הוא מדבר יותר מדי. הם גם מחליטים כמו בכנסת, בהצבעה, ומעניין מי סופר את הקולות בעד ונגד ואם כותבים את המספרים בגיר על לוח כמו שבכנסת עושים.

העניין הוא שבכנסת מקיימים דיונים אבל לפני זה דנים בוועדות הכנסת שהן פורום יותר קטן ובאמת דומה לצוות, והדיונים בוועדות הם הדיונים היותר מעמיקים ומעשיים, כי כמו שפרופסור פרקינסון כבר ציין, אי אפשר לנהל דיונים יעילים בפורום גדול מדי, ולכן הוא המליץ על ממשלות קטנות עם מספר שרים חד-ספרתי, שיכולים לשבת סביב שולחן אחד ולשמוע היטב איש את רעהו, כי אם יש יותר מדי אנשים, אלה שבקצוות השולחן לא שומעים את הקצה האחר, וזה כבר פוגע באיכות הדיון. איך תשעים אנשים דנים יחד איך לטפל במגפה? ואיך לעזאזל הגיעו בכלל למספר הזה של תשעים אנשים? ואולי מי שמינה תשעים אנשים דוקא רצה לסרבל ולסכל את הטיפול היעיל במגפות, כי אז מה שקורה הוא שבעצם הממשלה קובעת ומחליטה והצט"מ הוא רק חותמת גומי שמכשירה את ההחלטות שנפתלי בנט כבר קיבל ודרש, כמו לתת חיסון רביעי לאנשים בקבוצות סיכון, למרות שאין שום מחקר בנושא שאפשר להתבסס עליו לצורך החלטה, ולמרות שנפתלי בנט איננו רופא ואין לו מושג קלוש בחיסונים. לעומת זאת יש לו צורך פוליטי להצטייר כמי שהפליא לטפל במגפת הקורונה, ומכיוון שהטיפול בגל הרביעי בעזרת החיסון השלישי הצליח לו, הוא מנסה לטפל גם בגל החמישי באמצעות חיסון נוסף, כי בעצם אין לו מושג קלוש איך לטפל במגפה וגם לא צריך להיות לו, כי איננו רופא ובוודאי איננו אפידמיולוג והרופאים צריכים להגיד לו מה לעשות, ולא שהוא ינזוף בהם למה עוד לא התחילו בניסוי לתת חיסון רביעי, שמיד גרר החלטה של הצט"מ לתת לקבוצות הסיכון חיסון רביעי, ובלבד שראש הממשלה לא ינזוף בהם על איטיות פעולתם.

בעצם רק בזכות ההחלטה הזאת השנויה במחלוקת, שקוממה כמה פרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ויודעים על המאבק במגפה יותר מאחרים, אנחנו יודעים שבצט"מ יש תשעים איש שרק ארבעים ושניים מתוכם רופאים, ושגם אלה מתוכם שאינם רופאים, שהם רוב חברי הצט"מ, מצביעים וקובעים בהחלטות אם לתת חיסון שלישי או רביעי או חיסון לילדים שזה עניין רגיש במיוחד, למרות שמי שאינו רופא בוודאי שאינו מוכשר להחליט החלטות כאלה, ולא בטוח שכל רופא מוסמך להחליט אותן, כי כדי להחליט החלטות כאלה צריך להבין במיוחד גם במגפות וגם בוירוסים וגם באימונולוגיה שזו תורת החיסונים ואלה התמחויות מיוחדות שלא כל הרופאים מומחים בהם, כי לכל רופא יש תחום מומחיות משלו, ובן-אדם אחד לא יכול להיות מומחה להכל.

כל העובדות האלה די מזעזעות ודי מחזקות את התחושה שיש לרבים, שבעצם מי שמחליט על מדיניות החיסונים, שהיא האסטרטגיה העיקרית של הממשלה למאבק במגפת הקורונה, זו בעצם הממשלה, והרופאים הם רק חותמת גומי, ודוקא העובדה שהצט"מ כולל תשעים חברים מקלה על הממשלה לכפות את המדיניות שלה, כי לגוף של תשעים חברים הרבה יותר קשה לגבש התנגדות למדיניות הממשלה מאשר לתשעה חברים שבאמת מבינים בנושא ויושבים סביב שולחן אחד ומתייעצים בנושא שבו הם באמת מבינים. ויש גם הדינמיקה של אספת עם שכבר אבי ההיסטוריה הרודוטוס עמד עליה כשסיפר איך היוונים מלידיה שבאסיה הקטנה באו לבקש מהיוונים ביוון שיעזרו להם נגד מלך פרס. תחילה הם באו למלך ספרטה ליאונידס והוא גירש אותם, ואז הם הלכו לאסיפת העם באתונה והלהיבו את חברי האסיפה ואתונה יצאה לעזרת לידיה וכמו שהרודוטוס כתב, זאת היתה ראשית האסון ליוונים ולפרסים, וחוץ מזה הוא גם כתב שכנראה יותר קל לשכנע אסיפת עם שלמה מאשר מלך אחד, ועל העיקרון הזה כנראה מבוסס גם הצט"מ. כמובן כשמלך פרס פלש ליוון האתונאים השתפנו ומלך ספרטה ליאונידס יצא עם שלוש מאות מטובי לוחמיו שעצרו את הפרסים בתרמופילאי והוא בעצמו נהרג בקרב, מה שמזכיר לי את הפתגם היווני האהוב עלי: כשצחקו על ספרטני זקן שהוא יוצא לקרב צולע, הוא ענה: אני באתי להילחם, לא לברוח.

ומה שאותי לפחות מרגיז זה שרק עכשיו נזכרו העיתונאים לברר מה זה בכלל הצט"מ ומי בכלל חבר שם, רק כשפרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ומבינים בנושא התקוממו ומתחו ביקורת על ההחלטה לתת חיסון רביעי שאיננה נסמכת על מחקרים. עד עכשיו, למרות שהצט"מ היה אותו צט"מ, והחליט באותה צורה על חיסון ראשון ושני ושלישי וחיסוני ילדים שזו החלטה רגישה במיוחד,ועל סמך ההחלטות האלה גם קבעו מי יקבל תו ירוק ומי לא, מי ילמד בכיתה, ומי ילמד בזום, ועוד כהנה וכהנה החלטות רבות משמעות לגבי המבוגרים ולגבי הילדים, וכתבי הבריאות ושאר הכתבים חשבו שתפקידם הוא לדברר את הצט"מ ואת משרד הבריאות, ולא העלו בדעתם לברר איך בכלל מתקבלות ההחלטות, שהיו במקרים רבים שונות משל מדינות שלרוב אנו רוצים להידמות להן, או הקדימו אותן במידה רבה, וגם כעת מקדימות אותן מסיבות שאינן תמיד משכנעות. ומתברר שדוקא מי שפקפקו והיססו והתקשו לתת אמון היו דוקא הרציונלים, ולא דוקא הצייתנים והמדבררים.

ומכיוון ששנת 2021 מסתיימת היום, ומאחר שאני נמנית על תלמידיו הפסימיים של הרודוטוס, אני מעריכה שדברים לא ממש ישתנו גם בשנה הבאה. אבל מכיוון שכדברי הרומאים כל עוד נשמה באפי תקוה בלבי, אולי בכל זאת יקרה גם משהו טוב בשנה הבאה.

יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

יום שישי, 24 בדצמבר 2021

לאומנות אלימה כמופע של גבריות רעילה

 

איתמר בן-גביר חנה במקום אסור. הוא ידע מן הסתם שהוא חונה במקום אסור עוד לפני שהמאבטחים הערבים אמרו לו שהוא חונה במקום אסור ושיזיז את הרכב שלו למקום מותר לחניה. אבל איתמר בן-גביר הוא גבר-גבר וגבר-גבר לדעת איתמר בן-גביר עושה מה שמתחשק לו כי הוא לא אשה ולא הומו שיגידו לו מה לעשות, ובטח ובטח שערבים לא יגידו לו מה לעשות. איתמר בן-גביר מבחינת עצמו הוא נזר הבריאה וכגבר יהודי הוא עומד בראש הסולם, והוא עושה מה שהוא רוצה וגם אומר לאחרים מה לעשות. הוא לא עושה מה שאומרים לו לעשות, וכשמאבטח או סדרן ערבי אומר לו לא לחנות במקום אסור, הוא לא רואה מול העיניים עובד בחניון ששומר על הנהלים. הוא רואה ערבי מאיים על עליונותו, כי לדעתו הוא זה שצריך להגיד לערבים מה לעשות ולא להיפך, ולכן ערבי שאומר לאיתמר בן-גביר להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה הוא איום על הגבריות של איתמר בן-גביר. הגבריות של איתמר בן-גביר מבוססת על כך שאך אחד לא יגיד לו מה לעשות, גם אם העבודה של אותו אחד היא להגיד לו לא לחנות במקום אסור. היחסים בין איתמר בן-גביר לסביבה אינם מבוססים על כך שהוא ממלא תפקיד מסוים ואנשים אחרים ממלאים תפקידים אחרים. אצל איתמר בן-גביר אין תפקידים, יש רק מהויות, והמהות קובעת. להיות יהודי זו מהות, ולהיות גבר זו מהות. כמובן שגם להיות ערבי זו מהות, ולכן מבחינת איתמר בן-גביר ערבי לא יכול למלא תפקיד. ערבי יכול רק להיות ערבי, ולהיות ערבי לדעת איתמר בן-גביר זה להיות נחות ממי שהוא יהודי, ולכן לא יכול מבחינתו להיות מצב שערבי יאמר לו להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה. המציאות של בעל תפקיד ממלא תפקיד לא קיימת לגביו. המציאות היחידה שקיימת לגביו היא שערבי שלדעתו נחות ממנו אמר לו מה לעשות, וזה מבחינת איתמר בן-גביר איום חמור על הגבריות שלו ולכן הוא הוציא אקדח ונפנף בו מול הערבי שאמר לו מה לעשות וצעק עליו שהוא לא יאיים עליו והוא מבחינתו צדק. כי המאבטח הערבי לא איים עליו אלא על הגבריות שלו שמבוססת על כך שהוא אומר לערבים מה לעשות ולא להיפך.

הגבריות של איתמר בן-גביר לא מתמצה כמובן בלומר לערבים מה לעשות ולא לציית למה שהם אומרים. גם להרוג ערבים זה חלק ממושג הגבריות של איתמר בן-גביר. לכן הוא וחבריו חשבו שאלאור אזריה הוא גבר-גבר, וכשהתנהל דיון בעניינו בביתך המשפט הם באו לשם ושרו בקולי קולות: "מדינה של קוקסינלים", ו"מי שלא יורה הוא קוקסינל", כי לירות בערבי זו מבחינתם גבריות ומי שלא יורה הוא הומו, לא סתם הומו, הומו זונה, כי לזיין זה גברי ומי שמזיינים אותו הוא לא גבר, וזה פוגע בגבריות של כל הגברים, לכן איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין תמיד הפגינו נגד מצעד הגאווה, כי הקיום ההומוסקסואלי מבחינתם פוגע בגבריות שמורכבת מלאיים על ערבים ולהרוג ערבים ולזיין נשים. איתמר בן-גביר גם נכח בחתונת הדמים שבה רקדו עם תמונות של התינוק עלי דוואבשה שנשרף למוות מבקבוק תבערה שהשליכו לביתו בכפר דומא כשנם את שנתו עם הוריו ואחיו. עלי והוריו נשרפו למוות. אחיו נפצע קשה וניצל בקושי. איתמר בן-גביר וחבריו התגאו בפשע בדומא, כי לדידם מי שרוצח משפחה ערבית בשנתה הוא גבר-גבר, ולא קוקסינל או סתם הומו ובטח לא אשה. איתמר בן-דביר התחיל את הקריירה שלו בהפגנות נגד הנשים בשחור. הוא צעק עליהן וקילל אותן, וכבר אז היה ברור שהוא גבר-גבר והן כמובן נשים, כאלה שלא אמורות להגיד לאנשים מה לעשות אלא לציית למה שאיתמר בן-גביר אומר להן.

מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית המאבטחים הערבים מיד הבינו שהמופע של איתמר בן-גביר שצעק עליהם ואיים עליהם באקדח הוא מאבק על מי הכי גבר-גבר, והם ענו לו באותה שפה: "תבוא בלי נשק ונזיין אותך". לזיין זה מה שגברים-גברים עושים. הם הבינו מיד שאין כאן עניין של אי ציות להוראה של בעל תפקיד ששומר על הסדר, אלא יש כאן מאבק על הגבריות, אבל מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית, הם ביקשו צדק אוניברסלי, כלומר שהמאבק יתקיים בהגינות, כי אדם חמוש מול אנשים בלתי חמושים זה לא כוחות. אבל איתמר בן-גביר שדובר את שפת האלימות הגברית האוניברסלית איננו דובר את שפת הצדק האוניברסלי, ולדידו זה לגמרי בסדר ונכון שיהודי חמוש יירה בערבי לא חמוש, שהרי לדידו גם ברוך גולדשיין שירה במתפללים מוסלמים בלתי חמושים הוא גיבור, ואפילו מי שרצח תינוק ערבי בשנתו הוא גיבור, ולכן פה הסתיימה ההבנה של איתמר בן-גביר וגם של המאבטחים הערבים. הם הבינו נכון שהוא נאבק באיום על הגבריות שלו, אבל הם לא הבינו שמבחינתו לא צריך להיות צדק שמתבטא בשיוויון כוחות. מבחינת איתמר בן-גביר בהחלט צודק לאיים בנשק על ערבי לא חמוש וגם להרוג אותו מפני שהוא ערבי שאמר ליהודי מה לעשות זה מבחינתו לגמרי צודק.

וכפי שאסור לתת נשק לבעלים שמושג הגבריות שלהם מבוסס על תפיסת עצמם כזכאים לרצוח נשים בלתי חמושות, אסור לתת לאיתמר בן-גביר נשק.