יולי אדלשטיין בראיון לרוני קובן

 

יולי אדלשטיין הגיע לראיון עם רוני קובן בתכניתו "פגישה" בערוץ כאן 11, על תקן הליכודניק האידיאליסט של פעם, שהודח מכהונתו כיו"ר וועדת חוץ וביטחון מאחר שסירב לקדם חוק השתמטות לחרדים, אבל ככל שהראיון נמשך, הצטיירה דמות שונה מזו שאדלשטיין ניסה להציג, ואתייחס לשני עניינים שהועלו בראיון, שבהם, בניגוד לדמות שניסה אדלשטיין להציג, הצטיירה דמות אחרת לגמרי.

העניין האחד הוא מעצרן של שלוש נשים שהניחו בבית הכנסת בו מתפלל אדלשטיין עלונים שקוראים להשבת החטופים, ומאוחר יותר נעצרו בביתן והחזקו בתחנת המשטרה אזוקות במשך תשע שעות.

"הן אומרות שהן הוחזקו תשע שעות אזוקות. אני לא הייתי מסתמך עליהן", אמר אדלשטיין, וסיפר כי אחת מהנשים האלה נכנסה לשירותים במקום העבודה של אשתו ותלתה שם מודעות עם תמונתה, ולכן איננו מאמין לדבריהן. כשסיפר על כך ניכר בו שהוא זועם על הנשים האלה. זה היה כל כך מגעיל, הוא אמר, וברור שציפה מהמראיין והצופים גם יחד לחוש גועל כלפי האשה הזו ובעצם כלפי שלוש הנשים.

רוני קובן כדרכו המשיך בשאלות שהכין מראש ולא התעכב על הנקודה, שמבחינתי לפחות, היתה מידע חדש ולא ידוע – שכאשר אדלשטיין דאג שידווחו למשטרה ששלוש הנשים פרצו כביכול לבית הכנסת באופן לא חוקי – למרות שהן פשוט נכנסו לבית הכנסת כשהיה פתוח כדי להניח שם את העלונים, כפי שנוהגים אזרחים רבים שמניחים בבתי כנסת עלונים ומודעות למיניהם, וגרם בכך למעצרן ואיזוקן למשך שעות – כבר היה לו חשבון פתוח לפחות עם אחת מהן, ולכן היה לו מניע ברור להתנקם בהן ולגרום שהמשטרה תתאנה להן ותטיל עליהן אימה כאילו היו עברייניות. והמידע הזה בהחלט סותר את הרושם שניסה ליצור בראיון ובכלל, כאילו לא היתה לו שום מעורבות במעצרן של הנשים, כי כדבריו הוא איננו נותן פקודות למשטרה. אבל המשטרה עצרה את הנשים כפורצות ומסיגות גבול, מאחר שמישהו דאג ליצור אצל המשטרה רושם כזה, והמישהו הזה יכול היה להיות רק אדלשטיין. גבאי בתי כנסת ובאי בתי כנסת רגילים לאנשים שנכנסים ומניחים עלונים שונים ומשונים בבתי הכנסת, גם אם אינם מתפללים במקום, ואינם נוהגים להזעיק את המשטרה במקרים כאלה. אם קודם לכן חשבנו שאדלשטיין התרגז רק על הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, כעת מתברר שהיה לו מניע אחר, כעסו על מודעות – מן הסתם לשחרור החטופים – שתלתה אחת הנשים בשירותים במקום עבודתה של אשתו, עם תמונתה של אשתו.

אני מניחה שאדלשטיין רצה כבר אז להתלונן במשטרה, ואולי היתה לו סיבה מוצדקת להתלונן, על כך שפגעו באשתו רק משום שהיא נשואה לו, שהרי איננה אשת ציבור ולא בעלת תפקיד ממלכתי, ואם המודעות היו פוגעניות ומבזות, אפשר להתלונן על ביזוי ועל לשון הרע ואולי גם על הטרדה -הכל תלוי מה בדיוק היה באותן מודעות, כמה מהן נתלו, וכמה עוגמת נפש גרמו. אבל אדלשטיין לא התלונן על מה שבאמת הרגיז אותו, כנראה משום שאשתו העדיפה שלא להתלונן, כדי לא למשוך תשומת לב נוספת לעניין, ולכן ניצל את ההזדמנות שהנשים הניחו עלונים בבית הכנסת שלו, כדי להתנקם בהן, שהרי לפי עדות עצמו היה לו מניע להתנקם, ואי אפשר היה לטעות בזעמו הרב על אותן נשים. בקיצור, אינני מכירה את אותן נשים ומה בדיוק עשו, והאם נהגו שלא כראוי, אבל ברור שמעצר השווא שלהן למשך תשע שעות כשהן אזוקות, בעקבות הנחת העלונים לשחרור החטופים בבית הכנסת, היה פעולת נקם של אדלשטיין שבה ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, שכן כפי שהעיד על עצמו בראיון עם קובן, היה לו מניע לנקום בהן, ובדבריו הוא ביקש להרשיע את הנשים שנעצרו, אבל בעצם הרשיע את עצמו.

העניין השני שעלה בראיון נוגע לכלל הציבור, והוא סירובו של אדלשטיין במרץ 2020 לציית לפסיקת בג"ץ לכנס את מליאת הכנסת ולאפשר בחירת יו"ר כנסת אחר כבקשת 61 חברי כנסת מהאופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות. אדלשטיין סירב לפסיקת בג"ץ, התפטר מכהונתו והותיר את הכנסת ללא יו"ר שיוכל לכנס את המליאה, וזאת כדי לאפשר לבנימין נתניהו זמן נוסף ללחוץ על בני גנץ לפרק את סיעתו ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כפי שאכן קרה לבסוף.

בראיון עם רוני קובן תיאר אדלשטיין את בג"ץ כמי שפעל נגד החוק, ואת עצמו כצדיק הדור, שפעל רק לטובת מדינת ישראל, ובזמן משבר איפשר את הקמתה של ממשלת אחדות כביכול, למעשה ממשלת ליכוד נוספת בראשות נתניהו ובשותפות עם בני גנץ המרומה והמשוטה, שנתניהו לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם איתו. את התרגיל המלוכלך שעשה אדלשטיין לטובת נתניהו והליכוד – ולא לטובת מדינת ישראל - תוך הפרת פסיקת בג"ץ, אך ורק כדי לאפשר לנתניהו לסכל את תוצאות הבחירות ולהמשיך את שלטונו ושלטון הליכוד, תיאר אדלשטיין בראיון עם קובן תוך היפוך היוצרות, כאילו בג"ץ הוא שפעל באופן לא חוקי ולא ראוי, בעוד שהוא עצמו פעל כביכול רק לטובת המדינה, שהרי לפי תפיסתו טובת המדינה וטובת נתניהו והליכוד חד הם. וכאילו לא די בכך, הוסיף אדלשטיין והלין על כך ששופטי בג"ץ לא ביקשו ממנו סליחה, על כך שהעזו לפסוק שעליו לכנס את הכנסת לבקשת 61 מחבריה, ולא לעכב את כינוסה כדי לסייע לנתניהו להישאר בשלטון.

לאור האופן שבו הצטייר אדלשטיין בראיון, כמי שמנצל את מעמדו הפוליטי, הן לקידום האינטרסים הפוליטיים של מפלגתו, והן לחיסול חשבונות עם אזרחים פרטיים שנפגע מהם, מוזר שקובן שאל אותו האם לאור הדחתו מראשות ועדת חוץ וביטחון יתמודד במפלגה אחרת או יישאר בליכוד. ברור שאדלשטיין יישאר בליכוד, שהרי הוא חולק עם מפלגתו ועם ראש מפלגתו את אותם מאפיינים: חוסר יכולת גמור להבחין בין אינטרסים מפלגתיים ואישיים לאינטרס המדינה ובלבול גמור ביניהם, ושימוש פסול במשטרה לצורך נקמנות אישית ודיכוי מתנגדים לשלטון בשיטות לא דמוקרטיות. הליכוד בראשות  נתניהו ראוי לאדלשטיין, ואדלשטיין לגמרי ראוי לליכוד בראשות נתניהו.

  

 

 

אין סגירת מעגל

 

אני שמחה שכבר אין חטופים ישראלים בעזה, לא חיים ולא חללים, אבל אני לא מרגישה באמת הקלה. יותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים והיה צריך להחזירם במהרה לישראל, כי כמעט כולם היו אזרחים שנחטפו ממיטתם, נרצחו בשבי או נהרגו מהפצצות צה"ל, בגלל שממשלת החורבן העדיפה להפקירם בשבי במקום להפסיק את המלחמה, שבחודשים הראשונים היתה הכרחית, אבל כבר בשנת 2024 הפכה למלחמה להנצחת שלטון נתניהו ותו לאו. כבר בחודשים הראשונים הוצע לישראל להכניס לעזה כוחות מצריים ואמירתים לצד כוחות של הרשות הפלשתינית, כדי להחליף את שלטון חמאס, ונתניהו התנגד לכך, והמשיך במדיניות הקודמת שלו – לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולדבר דיבור שקרי על "לא חמאסטן ולא פתחסטאן" בידיעה שאפשרות שלישית איננה קיימת, וללא החלפת החמאס ברשות הפלשתינית, חמאס יישאר ברצועה, שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שהמשך המלחמה היה מיותר ורצחני, עבור העזתים ועבור הישראלים כאחד, וגרם לאובדן גדול בחיי אדם, עשרות חטופים ומאות חיילים שחייהם הוקרבו לשווא, רק לצורך ההישארות בשלטון, כדי להשאיר את הימין הלאומני בממשלה וכדי להקשות על ההתנגדות לשלטון נתניהו, כאשר חלק ניכר ממתנגדי הממשלה גויסו לתקופות מילואים ארוכות מאד, ואווירת המלחמה הכבידה מאד על המחאה נגד הממשלה. לאובדן המיותר הזה בחיי אדם, שלא הביא שום ניצחון מוחלט, שום סילוק חמאס ושום יעד שקרי אחר שנתניהו מכר לציבור, אין כפרה, ואין סגירת מעגל. זהו חור שחור של מוות, שאליו נוספו אובדן של מיליארדי שקלים שנגרעו משיקום המדינה מאסון השביעי באוקטובר ומאיכות חייהם של אזרחי ישראל, ופגיעה אנושה במעמדה הבינלאומי של ישראל, בשל פשעי המלחמה בעזה, הרג כשבעים אלף איש שמרביתם ככל הנראה אזרחים, והרס מטורף של הישובים ברצועה, שנועד להתנקם בעזתים, לא על הסבל שגרמו לאזרחי ישראל, שלא עניין את הממשלה האטומה כהוא זה, אלא על כך שחשפו את עליבותה וכשלונה האדירים של ממשלת נתניהו, שהתיימרה להגן על תןשבי ישראל ולחזקם, אך בפועל הביאה עליהם את הגרוע באסונות, ומלבד זאת הזינו ההרג וההרס המטורפים ברצועה את הזיות ההתנחלות של קואליציית נתניהו, שכל אדם שפוי הבין שאין שום היתכנות לממשן.

לאובדן הנורא הזה, שנוסף על מחדל השביעי באוקטובר, שנתניהו ושריו מנסים לחפות עליו על ידי פשע נוסף של הפצת שקרים ועלילות דם על אחרים, במיוחד על אלה שניסו למנוע את האסון, ואת התמשכות המלחמה לאחריו, אין כפרה ואין פיצוי. זהו פצע פתוח שכך יישאר. לצערי גם אם תתממש כותרת המאמר הראשי ב"הארץ" היום, "המעגל ייסגר כשתתפטרו", כמובן כשממשלת השביעי באוקטובר תלך הביתה, המעגל לא ייסגר לצערי, כי האובדן לא יפוצה, והפצע הנורא לא יירפא. כמובן שעד סילוקה של ממשלת החורבן כלל אי אפשר להתחיל לשקם את המדינה, והפצעים והנזקים רק הולכים ומתרבים, שהרי הממשלה רק דוהרת יותר ויותר בנתיב ההרס, בתקוה להרוס את מערכת המשפט, לסגור את גלי צה"ל, לפגוע בתאגיד השידור ובתקשורת החופשית, וכמובן לחסל את המחאה ואת ההתנגדות לשלטון, בתקוה להנציח את שלטונה של ממשלת הדמים.

את השבת החטוף האחרון ניסה נתניהו לנצל כדי להציג את עצמו כמשיב החטופים, בניגוד גמור לאמת. אפשר היה להשיב את החטופים בקיץ 2024 ולהציל כך את חייהם של רבים מהם, ובוודאי שאפשר היה להמשיך בשלב השני והשלישי של תכנית ביידן-טראמפ לסיום המלחמה והחזרת כל השבויים עם עליית טראמפ לשלטון בינואר 2024, אך לאחר השלב הראשון שבו הוחזרו 25 חטופים חיים ושמונה גופות, סירב נתניהו לסגת מהרצועה כפי שהתחייב ומנע את המשך קיום ההסכם. את רוב האנשים שלחמו לשחרור החטופים כמו שר הביטחון יואב גלנט וראש השב"כ רונן בר הוא פיטר, ואת ניצן אלון שנשאר עד הסוף הוא מנסה להעלים מהתמונה ולהציג את עצמו כמשיב החטופים. שותפיו המבחילים כאורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ', שיש להם אחריות עצומה לאסון השביעי באוקטובר, שכן הם אלה שפעלו להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, תוך הפקרה מזעזעת של ישובי עוטף עזה לאכזריות החמאס, והפקרה מתמשכת של החטופים לסבל ומוות לצורך המשך הזיית ההתנחלות בעזה, מנסים כעת לרומם ולהלל את כל מי שמנע את שחרור החטופים והפקירם, בטענות חסרות שחר שמי שפעל לשחרור החטופים עיכב את שחרורם, ובכך הם מתנערים כמובן גם מאחריותם שלהם גם לאסון השביעי באוקטובר וגם להפקרת החטופים.

"לא תהיה כל כפרה על מחדל ההפקרה", נהגו לקרוא בהפגנות להשבת החטופים, ההפגנות שרוממו וחיזקו את רוחם של החטופים בשבי והניעו את נשיא ארצות-הברית לפעול לשחרורם בהצלחה. כעת חשים הרבה מפגינים שצריך לשנות את הקריאה, אבל בעיניי הקריאה הזו נשארה נכונה, כי סיום המלחמה והשבת החטופים בלחצו של נשיא ארצות הברית – ובניגוד לשאיפת נתניהו להמשיך את המלחמה, לא ריפא את חטא ההפקרה ואת תוצאותיו הכה קשות. מחדל ההפקרה עדיין מדמם ואין לו תרופה. אין כפרה על מות החטופים שהממשלה הפקירה. איו כפרה על מחדל ההפקרה, לא היתה קודם וגם עכשיו אין.

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

התדמית חשובה מחיי הילדים

 

הדבר הכי מוזר לי בפרשת מותם של שני התינוקות במעון החרדי הפיראטי, הוא ההתגייסות החרדית להגן על בעלת המעון, גם מצד הורים לילדים ששהו כעת במעון, וגם מצד כאלה שילדיהם שהו בו בעבר. הגדילה לעשות מישהי שטענה שששת ילדיה חונכו במעון הזה אצל אותה גננת, והתקשרה מארצות הברית לתכניתו של עודד בן-עמי כדי לספר בשבחה של הגננת, שלדבריה גידלה את ילדיה במסירות רבה והיתה לה כאם וכסבתא לילדיה. נכון שבימינו אין זה קשה במיוחד להתקשר מחו"ל ולנהל שיחת וידאו עם ערוץ טלוויזיה, ובכל זאת נדרש עניין מיוחד כדי להיות מודע להתרחשויות בירושלים ולהשתקפותן בתקשורת ההמונים, ולנסות להשפיע באופן כזה על דעת הקהל בציבור צופי הטלוויזיה, שלפחות לפי הדעה המקובלת החרדים אינם נמנים עליו. היה ברור שהדוברים החרדים בשבחה של הגננת רואים את עצמם כנציגי וכדוברי הציבור החרדי כלפי הציבור שאיננו חרדי, כלומר מראש בעמדת התגוננות. ועדיין, כשמשווים את הזעם ההורי במקרים של גננות מתעללות או של מקרי פציעות ומוות של פעוטות בגנים ומעונות בציבור הכללי, את הדברים הקשים שמטיחים הורי הילדים במקרים כאלה בגננות ובמטפלות שסרחו או התרשלו בטיפול בילדיהם, ואת דרישותיהם הבלתי-מתפשרות לענישה מחמירה כלפיהן, אי אפשר לחמוק מתמיהה על ההתגייסות החרדית הזו להגנה על הגננות והמטפלות במעון שבו אירע האסון, ושאנשי משטרה שנקראו למעון בעקבות מות הפעוטות תיארו בו הזנחה קשה ותנאים בלתי ראויים, שמתאימים יותר להגדרה המזעזעת לכשעצמה "מחסן ילדים" יותר מאשר לכינוי "מעון חינוכי". יתרה מכך, לא נשמע בקהילה החרדית שום קול אחר, שום קול מבקר ומוחה, אפילו לא מגורמים שמכונים "חרדים מודרניים", או מחרדים משכילים שהם אנשי חינוך.

אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחרדים רואים את עצמם כקהילה נפרדת מהציבור הכללי במדינה, שפועלת למול הציבור הכללי ככת נרדפת, שהאינטרס הראשון במעלה שלה הוא לגונן על תדמיתה הפגועה, ולא לברר כיצד קרה האסון וכיצד ניתן למנוע אסונות נוספים. קשה גם להימנע מהמחשבה שיש כאן איזו הכוונה ממנהיגי הציבור החרדי או לפחות מהנהגה מקומית, שכונתית או עירונית, ואולי גם לחץ חברתי, שלא לבקר את הגננת אלא בראש וראשונה להגן על תדמית הקהילה החרדית, ולהסביר שהאסון נובע מכוח עליון ולא מהתנאים הלא ראויים שבהם הוחזקו הילדים, ממספרם הגדול הרבה יותר מדי למול כוח האדם המצומצם שהיה אמור לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, ולמול המקום הקטן והצפוף והבלתי מתאים שעמד לרשותם. גם ההתנגדות הפרועה והאלימה לנתיחת הגופות, נראתה יותר כניסיון למנוע בירור מדויק של סיבת המוות כדי להקשות על הרשעת הגננות או המטפלות, וכמוה גם התוקפנות והאלימות הקשה כלפי עיתונאים שסיקרו את האסון ואת ההפגנות נגד נתיחת גופותיהם של התינוקות שנפטרו. נכון שאלימות זו איננה מיוחדת למקרה הנוכחי וכבר נצפתה במקרים רבים אחרים.

ודווקא המאמץ הזה לגונן ולהצדיק יוצר התרשמות הפוכה לגמרי, יוצר תחושה של קהילה שמתייחסת לילדיה באטימות לב, מפקידה אותם כחפצים קלי-ערך במקומות בלתי ראויים ובידי אנשים בלתי ראויים, ונלחמת על הזכות להמשיך ולהעמיד פנים שהכל כשורה, ולהמשיך בהפקרת הפעוטות, ובלבד שימשיכו להתקיים אותם מקומות בלתי חוקיים שגובים מחירים נמוכים בהרבה מן המחירים המקובלים במעונות המוסדרים כגון אלה שמפעילים ארגונים כויצ"ו ונעמ"ת. הנורא מכל הוא שהמעון שבו קיפחו שני תינוקות רכים את חייהם, מתואר כמעון "ברמה גבוהה", שנחשב מבוקש ושלפיכך המחירים שנגבו בו היו גבוהים מהמקובל במעונות פיראטיים דומים, שמפחיד אפילו לדמיין מה מתרחש בהם.

לעת זקנה

 

לביאות

הייתי רוצה להיות כמו הנשים

שמכנים אותן נמרות או לביאות

אבל כל כך קשה לי ללכת.

אני יושבת על ספסל בשדרה

ומתבוננת בעצים מתנועעים ברוח.

פרפר לבן חוצה את האוויר ונעלם,

ורד פורח בין עלים.

היה נעים לשבת כך לעד

לולא טרדו המחשבות

על מלחמה ומוות.

אין די בשמיים תכולים ועצים

לנסוך שלוה.

 

 

רות אלמוג

הסופרת הקשישה רות אלמוג

לא יכלה לרדת למקלט.

כל כך כאבו לה הרגליים.

היא ישבה איפוא בפינת ביתה

וחיכתה לטיל שיבוא.

אולי חשבה שבגילה

כבר לא נורא למות.

אולי חשבה שבגילה,

אם ייהרס לה הבית,

כבר לא תרצה ללכת למלון,

וממילא לא תרצה כבר לחיות.

אולי חשבה על משהו אחר:

הבנות, הנכדים,

מי שלמענם גם אנשים זקנים

רוצים לחיות.

עכשיו אני רואה אותה

אולי גם את עצמי

יושבת בפינה עם המקל

ומחכה.

 

 

יהיה נחמד

יהיה נחמד להיקבר

בכתונת הפלנל

עם הכפתורים האדומים

והפרחים הוורדרדים

ותחתוני התחרה הלבנים

הכה רכים

וסביב ראשי

המטפחת השקופה

עם הפרחים האדומים

הקטנטנים

וגבעוליהם הירוקים,

ובלי איפור –

אין צורך באיפור

הוא לא נדרש אף פעם,

גם לא ביום חתונתי

עם איש, שכבר איננו בחיים.

כל מי שהקיפוני מתחת לחופה

עכשיו מתים, ורק אני

נשארתי לספר לנכדים

שלא הכירו איש מהם,

אבל אולי הם עתידים

לבקר את קברי,

שבו אנוח בשלום על משכבי.

 

חרדים תוקפים נהגים ערבים

 

לתדהמתי גם אלה שהתייחסו לעובדה שנהג האוטובוס שדרס נער חרדי בהפגנה נגד הגיוס בירושלים, הותקף קודם לכן על ידי המון נערים חרדים שרצו לפגוע בו בשל היותו ערבי, לא הזכירו את העובדה שכבר במשך חודשים מותקפים נהגים ערבים בירושלים על ידי חבורות של נערים חרדים, שמקללים אותם, שופכים עליהם מים, זורקים עליהם חפצים ואף מכים אותם, וכי הנהגים חזרו וביקשו אבטחה ואף הובטח להם שהם יזכו לאבטחה, אך בינתיים הנהגים מופקרים לשרירות לבם של ביריונים חרדים שהפכו את תקיפת הנהגים לנוהג ולשעשוע. העובדה שמדובר בחרדים הוצנעה עד כה. דווח למשל על תקיפת נהגים ערבים בקרבת אצטדיון טדי, דבר שיצר את הרושם שמדובר באוהדי כדורגל, והתעלמו מכך שבקרבת אצטדיון טדי עוברים קווים שמשרתים את השכונות החרדיות והמתחרדות בית וגן, יפה נוף והר נוף, כמו קו 411 שנוסע דרך שכונות אלה מאצטדיון טדי לעיר בני ברק. להתנכלות הנערים החרדים בירושלים לנהגים ערבים אין קשר לכדורגל ולאלימות במגרשים, אלא להשתוללות הגזענית של תומכי ממשלת החורבן, גם בשטחי הרשות הפלשתינית וגם בשטחי מדינת ישראל, ומותר לחשוד שמה שמעצים אותה הוא הגיבוי הממשלתי של מפלגות בן-גביר וסמוטריץ' לפגיעה בערבים, שמתממשת הן בפוגרומים הבלתי-פוסקים של מתנחלים בפלשתינים והן בהתקפות על ערבים במדינת ישראל. יש נטייה לראות בנוער החרדי תומכים של מפלגות חרדיות, אך חלק לא מבוטל מן הנוער החרדי הולך שבי אחר איתמר בן-גביר, והם מגבירים מאד את כוחו. אמנם הנוער החרדי איננו מעוניין לשרת בצבא, אבל טעות היא להסיק מכך שמדובר ברודפי שלום. לאומנות וגזענות אינן זרות לאווירה בציבור החרדי, וגם אלימות איננה זרה להם, ובפרט כאשר יש לנבלים הזדמנות לחוש את עצמם כפטריוטים. העובדה שנערים הגיעו להפגין נגד גיוס והתנפלו בצעקות "ערבי, ערבי" על נהג אוטובוס איננה צריכה להפתיע. הם לא תקפו את האוטובוס, כפי שהיו מי שטענו בתקשורת, ללא כל בסיס, שהם תוקפים אוטובוסים בגלל שהם מסמלים עבורם את מדינת ישראל. הם תקפו את הנהגים הערבים של האוטובוסים, מפני שביריונים גזענים אלה, שהם גם חרדים, יודעים שניתן לפתוח את דלתות האוטובוס מבחוץ, וכך הם עושים כדי להתנפל על נהגים ערבים ולפגוע בהם. לא במדינת ישראל הם רצו לפגוע, אלא בערבים.

הם גם יודעים כמובן, שמושא ההערצה שלהם, איתמר בן-גביר, הוא שר המשטרה, והגנה על נהגים ערבים איננה בראש מעייניו, בלשון המעטה. כמו הפורעים בשטחים גם הם מרגישים שדמם של הערבים הותר והכל מותר. הנהג הערבי המותקף שחשש לחייו לא טעה. הביריונים החרדים האלה מוכנים גם לרצוח ערבים, ולמרבה הצער שיחתו של הנהג למשטרה להגיע למקום ולהצילו מהתוקפים לא נענתה. במקום זאת ביקשו במשטרה שהפקירה את הנהג להאשימו ברצח, כאילו ניסיונו להציל את נפשו מהתוקפים נעשה בכוונה להרוג את הנער, כאילו מחבל שמתכנן פיגוע היה מתקשר למשטרה ומבקש שתגיע מיד, כפי שעשה הנהג הערבי. למרבה המזל השופטת כבר עמדה על כך שאין שום ראיות לכוונת רצח מצד הנהג, והמקרה נע בין גרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת. בכל מקרה במשפטו של הנהג ראוי להביא בחשבון שהתנפלות הנערים החרדים עליו היתה חלק ממסכת פשעי שנאה גזעניים שהפכה למכת מדינה, שהמניע שלהם היה לאומני וגזעני, כפי שעולה מקריאתם "ערבי, ערבי" שנשמעה היטב בסרטונים המתעדים את האירוע, ושהנהג הערבי, גם אם ייקבע שלא היה זהיר ושגרם למות הנער, היה קודם כל קורבן של פשע גזעני ופעל בסכנת חיים.    

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.