יום ראשון, 4 בדצמבר 2022

למחוק את טעם קיומנו

 

ישנן הרבה מאד מחאות נגד העברת היחידה לתכניות לימודים חיצוניות ממשרד החינוך לשליטתו של אבי מעוז, אך מלבד אביגדור ליברמן, איש לא מחה נגד העברת השליטה לידיו על ארגון "נתיב" שמטפל בעלייה מרוסיה ואוקראינה, ומעטים מתייחסים לדרישת הציונות הדתית ומעוז למחוק מרשימת זכאי חוק השבות את הנכדים לסב יהודי, כדי למנוע את כניסתם לישראל של צאצאי יהודים שנישאו בנישואי תערובת ואינם יהודים בעצמם. זה איננו רק שינוי במדיניות ההגירה של ישראל. זה שינוי בהגדרה העצמית של מדינת ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי הנרדף, תפיסה שהיתה ועודנה טעם קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה ובצלה הכבד, מתוך תחושת החמצה עצומה, שאילו היתה לעם היהודי מדינה משלו לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היה אפשר להציל את חייהם של מיליוני יהודים. חוק השבות עוצב איפוא כתמונת מראה לחוקי נירנברג: הוא כלל את כל מי שנרדף על ידי הנאצים בשל "דם יהודי". המחשבה היתה שראוי שמי שהיה מספיק יהודי עבור היטלר, יהיה מספיק יהודי עבור מדינת ישראל, גם אם איננו יהודי על פי ההלכה, שהרי הגרמנים רצחו בחמדה גם בנים לאבות יהודים שאמם היתה נוצריה, ובדקו מוצא יהודי כמה דורות לאחור. חוק השבות נועד לקיים את ההבטחה הגלומה בקיומה של מדינה יהודית, לבל יהיה עוד בעולם יהודי או צאצא ליהודים שנרדף בשל מוצאו היהודי ואין לו מגן ומקלט.

בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה יש אחוז גבוה של נישואי תערובת, ורבים מזכאי חוק השבות ממדינות  אלה אינם יהודים על פי ההלכה. זה איננו מפריע למי שהשקפת עולמו היא ציונית והיסטורית, ומעוניין בהתכנסותם של כל נרדפי האנטישמיות במדינת ישראל, מתוך תפיסה שמי שנרדף כיהודי ראוי שיתקבל במדינת ישראל על פי נרדפותו ולא על פי הגדרות הלכתיות. אבל זה מפריע למי שמכנים את עצמם ציונות דתית, שחסרים כל תודעה ציונית היסטורית, מנפנפים בציונות כדי לשלוט בפלשתינים ולגזול את אדמותיהם, אך מעוניינים להתנער מהמטרה הראשונה במעלה של הציונות, שהיא להציל את כל הסובלים מרדיפות אנטישמיות ולהעניק להם מקלט בטוח במדינת ישראל, מטרה שלשם הגשמתה צריך להגדיר כזכאי עלייה את כל מי שנרדפים כיהודים, ואין די בהכללתם של יהודים על פי ההלכה בלבד.

מינוי של אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב בתקופה קשה זו של מלחמה אכזרית של רוסיה באוקראינה, כאשר רבים משארית הפליטה של יהודי מדינות אלה מבקשים לעלות לישראל עם בני זוג וילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, והכוונה לבטל את זכאותם לעלייה של נכדים לסב יהודי דוקא בתקופה זו, היא התכחשות ליעודה הציוני של מדינת ישראל ולטעם קיומה, בתקופה שבה יעוד זה עומד למבחן. נתניהו איננו הראשון שבגד ביעוד הציוני. איילת שקד התוותה מדיניות של התעללות בפליטי אוקראינה ובפליטים בכלל והיא שוקדת לקדם את מדיניות ההתעללות והגירוש עד יומה האחרון בתפקיד, שיש לקוות שיהיה יומה האחרון בתפקיד שרה לתמיד. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיתה מתואמת בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עם נתניהו. אין לראות במינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" טעות מצד נתניהו. ככל הנראה מעוניין נתניהו לצמצם את העלייה מרוסיה ואוקראינה, אולי מתוך נקמנות כלפי אביגדור ליברמן, שהוא עדיין הכתובת הפוליטית למרביתם של עולים אלה. הסבל האנושי שנתניהו גורם מעולם לא הטריד אותו. נוח לנתניהו שהמדיניות המרושעת שהוא עצמו מעוניין בה, תוצג כמדיניות של מעוז, ואילו הוא עצמו יופיע כמי שידיו נקיות. כך הוא נוהג כאשר הוא מניח לבצלאל סמוטריץ' לדרוש את חקיקתם של חוקים שיביאו לביטול העבירות שהוא נאשם בהן, כמו מרמה והפרת אמונים, או חסינות ממשפט לראש ממשלה. אבל מאחורי דבריהם ומעשיהם של סמוטריץ' ומעוז ניצב נתניהו, הקול קולם והידיים ידיו.

כנראה שסמוטריץ' ומעוז אוהבים מאד את ארץ ישראל, אבל ספק אם הם אוהבים את העם היהודי ואם יש בלבם מקום למי שסובלים בשל קשריהם לעם היהודי, גם אם ההלכה איננה מקבלת אותם כבניו. מכל הדברים הנוראים שממשלת העבריינים הזו פועלת להביא עלינו, הכי קשה לי הכוונה לערוך את השינוי הזה בחוק השבות, ששומט את הקרקע מתחת לטעם קיומה של מדינת ישראל.   

יום חמישי, 1 בדצמבר 2022

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

 

 

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

קְרִיאַת שֵׁם לְחָתוּל הִיא עִנְיָן לֹא קָטָן

הִיא אֵינֶנָּה מִשְׂחָק אוֹ הִתּוּל

אוּלַי תַּחְשְׁבוּ שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתִּי כְּמוֹ הַכּוֹבְעָן

כְּשֶֹאֹמַר שֶׁשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת צָרִיךְ חָתוּל.

רֵאשִׁית הַשֵּׁם לְשִׁמּוּשׁ יוֹמְיוֹמִי רָגִיל

כְּמוֹ פִּיטֶר, אוֹגוּסְטוּס, אַלוֹנְזוֹ אוֹ גֵ'ימְס,

וִיקְטוֹר, יוֹנָתָן, ג'וֹרְג' אוֹ בֵּילִי בִּיל –

בְּכֻלָּם הֶגְיוֹנִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ.

יֶשְׁנָם שֵׁמוֹת נָאִים יוֹתֵר אִם לְאָזְנֵיכֶם יַעַרְבוּ,

קְצָתָם לְֱבָנִים וּקְצָתָם לְבָנוֹת:

כְּמוֹ אַפְּלָטוֹן, אַדְמֶטּוּס, אֶלֶּקְטְרָה, דֶּמֶּטֶּר,

כֻּלָּם שֵׁמוֹת הֶגְיוֹנִיִּים לְיוֹם קְטַנּוֹת.

אֲבָל אֹמַר לָכֶם, חָתוּל צָרִיךְ שֵׁם מְהֻלָּל

שֵׁם מְיֻחָד שֶׁמְּכַבֵֵּד אוֹתוֹ,

אַחֶרֶת אֵיךְ יוּכַל לָשֵׂאת זְנָבוֹ אֶל עָל?

לִזְּקֹר אֶת שְׂפָמוֹ? לְטַפֵּחַ אֶת גַּאֲוָתוֹ?

שֵׁמוֹת מִסּוּג מְיֻחָד לָכֶם אַצִּיעַ מְעַט,

כְּמוֹ מוּנְקוּסְטְרַאפּ, קְוַואקְסוֹ אוֹ קוֹרִיקוֹפַּט,

בּוֹמְבַּלוִֹּרִינָה או גֶ'ֶלִילוֹרוּם,

שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ רַק לְחָתוּל אֶחָד.

אַךְ מֵעַל וּמֵעֵבֶר יֶשְׁנוֹ שֵׁם נוֹסָף

הַשֵׁם שֶׁלֹא נִחֵשׁ שׁוּם אִישׁ

הַשֵׁם שֶׁמֶּחְקָר אֶנוֹשִׁי לֹא חָשַׂף

אַךְ הֶחָתוּל עַצְמוֹ יוֹדֵעַ וּמַחֲרִישׁ.

אִם תִּרְאוּ חָתוּל בְּמַחְשָׁבוֹת מִתְעַמֵֵּק

זֶה תָּמִיד מֵאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ:

מוֹחוֹ עָסוּק בְּהִרְהוּר מְרַתֵּק

עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת שְׁמוֹ:

עַל שְׁמוֹ הַיִּחוּדִי, הֶעָמֹק וְהַסּוֹדִי

שֶׁהַמְּמַלֵּל לֹא יְמַלֵּל

שֶׁאֵין לְמַלֵּל.

 

מתוך ת.ס. אליוט, "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים", 1939

 


T. S. Eliot
 - 1888-1965

 

The Naming of Cats is a difficult matter,
     It isn’t just one of your holiday games;
You may think at first I’m as mad as a hatter
When I tell you, a cat must have THREE DIFFERENT NAMES.
First of all, there’s the name that the family use daily,
     Such as Peter, Augustus, Alonzo, or James,
Such as Victor or Jonathan, George or Bill Bailey—
     All of them sensible everyday names.
There are fancier names if you think they sound sweeter,
     Some for the gentlemen, some for the dames:
Such as Plato, Admetus, Electra, Demeter—
     But all of them sensible everyday names,
But I tell you, a cat needs a name that’s particular,
     A name that’s peculiar, and more dignified,
Else how can he keep up his tail perpendicular,
     Or spread out his whiskers, or cherish his pride?
Of names of this kind, I can give you a quorum,
     Such as Munkustrap, Quaxo, or Coricopat,
Such as Bombalurina, or else Jellylorum—
     Names that never belong to more than one cat.
But above and beyond there’s still one name left over,
     And that is the name that you never will guess;
The name that no human research can discover—
     But THE CAT HIMSELF KNOWS, and will never confess.
When you notice a cat in profound meditation,
     The reason, I tell you, is always the same:
His mind is engaged in a rapt contemplation
     Of the thought, of the thought, of the thought of his name:
          His ineffable effable
          Effanineffable
Deep and inscrutable singular name.

 

From Old Possum's Book of Practical Cats. Copyright © 1939 by T. S. Eliot. 

יום שני, 28 בנובמבר 2022

שלטון לא דמוקרטי

 

יש בעיתונות הרבה מאמרים שטוענים שאיתמר בן-גביר יגלה במהרה את מגבלות הכוח או שהוא יתמתן, והמאמרים האלה נראים לי יותר כמו משאלת לב מאשר כמו פרשנות מציאותית. כל המדינה ראתה חיילים שמעריצים את בן-גביר, שאחד מהן מפיל אדם ומכה בפניו באגרופו, והשני מסביר שעכשיו בן-גביר יעשה סדר והם – החיילים – כלומר מעריצי בן-גביר שביניהם, הם כעת החוק, כלומר שעכשיו מי שמתנגד להם יקבל מכות, ובן-גביר, שהיה יכול להסתייג מהאלימות – אילו רצה להתמתן – כפי שלימד את אוהדיו לצעוק מוות למחבלים במקום מוות לערבים – העדיף לקרוא למוכים אנרכיסטים ולהאשים אותם בהתגרות ובפריעת חוק, כפי שעשה המנטור שלו נתניהו כלפי מפגיני בלפור. המותקף והמוכה אף נחקר ונשלח למעצר בית, במשטרה שכבר מצייתת לשלטון החדש. המסר של בן-גביר, שמיד התלוו אליו צעדי המשטרה, רק מחזק את מה שאמר החייל, שהבהיר לכל מי שמתנגד לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, שעכשיו איתמר בן-גביר בשלטון, וזה לא שלטון שעומד להתמתן, זה שלטון שעומד לדכא ביד חזקה ובאלימות את כל מי שמתנגד לשליטה בפלשתינים, ושדין התומכים בפלשתינים כדין הפלשתינים – אלימות, דיכוי, מכות, וענישה, כי עבור הממשלה החדשה מי שמכה ערבים ושמאלנים, ואולי גם מי שרוצח אותם, תמיד צודק, ומי שאשם הם השמאלנים והערבים, שמעצבנים את תומכי בן-גביר, ממש כמו הנשים המוכות והנרצחות שהן אשמות כמובן באלימות כלפיהן, והן צריכות להיענש עליה, כדי שילמדו סופסוף לא לעצבן את בעליהן המכים והרוצחים אותן.

הקואליציה במוצהר מקבלת את ניצחונה בבחירות לא כניצחון הרוב שצריך לגלות נדיבות מנצחים, אלא כניצחון טוטאלי, כזכות למחוק את כל מי שאיננו מסכים איתה ובוודאי את מי שמוחה או מתנגד במוצהר. זה בולט במיוחד דוקא אצל השותפות הקואליציוניות, יותר מאשר אצל אנשי הליכוד, שמבינים את הסכנה להיצבע בצבעי בן-גביר, ומסבירים שהם לא יפגעו בזכויות האדם של האזרחים. אבל כיצד הם יכולים להבטיח זאת, כאשר בשטח בן-גביר שולט, ומעריציו וחסידיו נוהגים על פי תורתו, עוצרים ומכים את מתנגדי השליטה הישראלית בפלשתינים, וזוכים לגיבוי מלא. אין באמת ערך להצהרות על מדיניות ליברלית והגנה על זכויות אדם, אם בפועל מתנגדים פוליטיים מוכים ואז מואשמים בפרובוקציה ונענשים. מה שקרה בחברון, החל מהפרעות בערבים לכבוד שבת חיי שרה, וההתנערות הגמורה של מנהיגי המתנחלים מאחריות, שהרי "אינם יודעים מי האנשים האלה", ואז הכאת המתנגדים לפגיעה בערבים, שהרי הסיבה האמיתית לבואם של הפעילים היתה רצונם למחות על הפרעות נגד ערבים בשבת חיי שרה, וזו מן הסתם גם הסיבה האמיתית לכך שהוכו באכזריות. השלטון החדש איננו מוכן לשום התנגדות ומתכוון לדכא כל מחאה בכוח. ושלטון שמדכא התנגדות ומחאה באלימות ובכוח איננו שלטון דמוקרטי, ואיננו שלטון ששומר על זכויות אדם, כי זכויות אדם כוללות את הזכות להתנגד ולמחות.

בין נתניהו לבין שותפיו הקואליציוניים הבריונים יש קשר הדוק יותר מאשר בין נתניהו לאנשי מפלגתו. הם שואבים מאותה תפיסה של נתניהו שרק שלטונו שלו הוא לגיטימי, ולפיכך שלטונו של מי שאיננו נתניהו הוא בהכרח גניבת שלטון ופריעת חוק. זוהי המשמעות מאחורי השימוש במלה אנרכיסט למתנגדי נתניהו, שדרשו את הדחתו מהשלטון. אנרכיסט הוא מי שמתנגד לכל שלטון, אבל אם ההנחה היא שרק שלטונו של נתניהו הוא לגיטימי, וכל שלטון אחר איננו לגיטימי, הרי מי שמתנגד לשלטונו של נתניהו הוא אנרכיסט, כלומר מתנגד לכל שלטון, כי שלטון שאיננו שלטון נתניהו, מבחינת נתניהו ותומכיו איננו ואיננו יכול להיות לגיטימי. כמובן שמי שמאמין שרק שלטונו של אדם אחד הוא שלטון לגיטימי, איננו דמוקרט. דמוקרטיה מאופיינת בחילופי שלטון, כלומר שהאדם בשלטון מתחלף לאחר פרק זמן סביר, שמותר להתנגד לו ולמחות נגדו, שחייבים לכבד את המתנגדים ואסור לפגוע בהם, ושנותנים מקום וחלק בשלטון גם למתנגדים. נתניהו כמובן מסרב לכל העקרונות הללו של משטר דמוקרטי: הוא מסרב לפנות את מקומו בשלטון לאחר שכיהן כראש ממשלה חמש עשרה שנה ומתעקש להמשיך בשלטון לזמן בלתי מוגבל, הוא מציג את המתנגדים לו והמוחים נגדו כפורעי חוק לא לגיטימיים, הוא איננו חדל להתנקם ולפגוע בכל מי שמוחה נגדו, ובניגוד לנוהג של שליטים במדינות דמוקרטיות לשתף בשלטון את יריביהם, כפי שאובמה מינה את הילארי קלינטון לשרת החוץ ואת גו' ביידן לסגנו, לאחר שאלה התמודדו מולו, ואפילו יצחק רבין כשנבחר לראשות הממשלה, מינה את שמעון פרס לשר החוץ, למרות הדם הרע שזרם ביניהם, וכך נוהגים כל המנהיגים הנבחרים במדינות הדמוקרטיות, ואילו נתניהו מתנקם בכל מי שמתחרה בו או מתמודד מולו או מותח עליו ביקורת, ואת כל יריביו מדכא ומשפיל ומסלק, ומרומם ומקדם את חדלי האישים שמתחנפים אליו כגודל חנופתם. אלה התנהגויות של שליט לא דמוקרטי, והחיבור בינו לבין הבריונים סמוטריץ' ובן-גביר הוא לפיכך חיבור טבעי, כמו החיבור בינו לבין החרדים, שאף הם מתנגדים לכל ערך דמוקרטי. אין בכוונת הממשלה החדשה להגביל את עצמה ולכבד את מחצית העם שלא בחרה בה. זו ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אבל כל ערך דמוקרטי זר לה, והיא רואה את בחירתה כהיתר מוחלט לדכא ולרמוס את מתנגדיה, ועדיף שלא לטפח אשליות לגביה אלא להתבונן בעיניים מפוכחות בפני הרעה.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.


יום חמישי, 24 בנובמבר 2022

ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

מי שמכה לגוי

 

אורית סטרוק היתה כולה נופת צופים: איזה יום של התרוממות רוח, יום חג! אתה יודע מה זה שבת חיי שרה, קלמן. היית פה וכתבת על זה – היא התראיינה לתכנית הבוקר של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. ליבסקינד נראה קצת נבוך, קשה היה שלא לטבוע בנחילי הצוף. היא אורית סטרוק, לא ראתה שבשבת חיי שרה היכו ופצעו את תושביה הערבים של חברון, זרקו והשחיתו סחורה בשוק, יידו אבנים בפרצופם של אנשים. אלה נערים בלי מסגרת, היא אמרה על אלה שלא ראתה, אני אומרת לאנשים לא לשלוח אותם לבד. היא לא ראתה פרעות בערבים כי היא היתה עסוקה כל היום בלהכין ולהגיש כיבוד לאלפים שבאו ליום המרומם והמרגש הזה, והפרעות בערבים היו רק בשוליים. גם במצעד הדגלים לפני שנה הכאת ערבים, כולל קשישה, והקריאות "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים", כך נאמר לנו, היו רק בשוליים. גם דובר הישוב היהודי בחברון נועם ארנון לא ידע דבר על הפורעים והמכים, הוא בכלל איננו יודע מי הם ומאין הם הופיעו. זה הקו שנשמר אצל כל אישי הציבור מהציונות הדתית ועוצמה יהודית שהתבטאו בתקשורת: כולם רחצו בנקיון כפיהם, בכך שאין להם שום קשר לפורעים ולמכים, ושלא צריך להתייחס לאירוע שהתקיים "רק בשוליים", אלא להתפעל מעשרות אלפי הנוהרים לחברון, לחג שלא ידעתי על קיומו עד כה, והגיע לתקשורת מפני שכעת, לאחר נצחונם הגדול בבחירות, היה היקף הפרעת בערבים חריג ואכזרי במיוחד. פעם, כשהיהודים חיו בגלות, הם היו אחוזי פחד במיוחד מימי החג הנוצריים. חג המולד ופסחא היו מועדים לפורענות, לפרעות ולעלילות דם. יהודים לעומת זאת נחשבו למי שאינם משתכרים ונמצאים בצד המוכה ולא המכה. אבל אלו ימים חדשים. כעת היהודים מתוצרת המזרח הפרוע גם משתכרים, וגם מכים. והכל לכבוד שרה אמנו, זו שאמרה "לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק", ומי שכל קיומו הוא להשכיח מעם ישראל שהישמעאלים הם אחינו בני אברהם, שנגזר עלינו לחלוק איתם את הארץ הזאת, שניתנה לזרע אברהם, מעלה על נס את שרה, ואת שמעון ולוי, שעל הטבח שטבחו בשכם אמר להם יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". אבל אז היו היהודים מתי מעט וכעת הם רבים והכוח בידיהם. והמתנחלים קוראים בתנ"ך את מה שרצוי להם, ובשרה הם מוצאים בת ברית לשנאת ישמעאל. כל מעשה ממעשי המתנחלים הוא מעשה של שנאה, ואינם מעלים על נס אלא את מי ששנאתו כשנאתם, ולשם שנאה. והתנ"ך איננו עבורם אלא ספר צפנים להצפנת השנאה. אהבה אינם קוראים בו. גם לא רחמים. אבל זו קריאתם שלהם. הדרך שבה קורא אדם תנ"ך היא בחירתו. אדם בוחר אם לאהוב את אחיו, להושיט לו יד ולחלוק עמו, או להורגו בחרב. מי שלומד את תורת המתנחלים לא ילמד אהבה. וכפי שאמרו חז"ל, מי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל, ומי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל. ומי שמכה את ערביי חברון ומשליך את סחורתם, כמעשה האנטישמים ביהודים בימים לא רחוקים, סופו שמכה חיילים או חיילות של צבא ההגנה לישראל, באותה שנאה, באותה אכזריות. וחבל שמי שאמורים להתנגד לממשלת השנאה שעומדת לקום, לא ראו שדבר אחד הוא, להכות את הערבים ולהכות את החיילת, וגינו את הכאת החיילת, ולא גינו את הכאת הערבים, ולא ראו שיד אחת היא המכה את יושב הארץ ואת צבא ההגנה לישראל. מי שינהג סלחנות ביד המכה הזאת כשהיא מכה ערבים, אל יתפלא שהוא יהיה המוכה הבא.

 

 

יום שישי, 18 בנובמבר 2022

מה שאנשים הגונים עושים

 

אני לא ממש מצליחה להיות עצובה בגלל תוצאות הבחירות – אולי ביומיים הראשונים, משהו כזה. מאז בחירות האמצע בארצות הברית והתוצאות ההולכות ומתבהרות שלהן אני אפילו די שמחה, במיוחד מהירידות על טראמפ, שאפילו ברשת פוקס מסתייגים ממנו. אמנם ארגון יהודי כלשהו העניק לו פרס, מה שסיפק לו הזדמנות לתקוף את היהודים שאינם מצביעים לו. מרים אדלסון העניקה לו את הפרס, אז אפשר לשער מי היו היהודים האלה שמעריצים את טראמפ, שחושב שהיהודים באמריקה חייבים לו משהו בגלל שהוא תומך בימין בישראל ולהיפך. הפרשן המוערך של הניו יורק טיימס תום פרידמן, שכמו עמיתיו הישראלים מתמחה באמירת שטויות גמורות בביטחון גמור, תהה אם המתרחש בישראל מצביע על המגמות העתידיות בארצות הברית. איזה טמטום לחשוב שהזנבנב הקטן של ארצות הברית במזרח התיכון מוביל מגמות עולמיות. לא, ישראל לא מצביעה על מגמות עתידיות בארצות הברית. ממשלת נתניהו החדשה היא רק הזנב של עידן טראמפ בארצות הברית שכבר חלף, כמו אורו של כוכב שמגיע לארץ שנות אור לאחר שגווע.

כמובן מי שהכי אחראי לתוצאות הבחירות איננו מפסיק ליילל. למשל כתבי "הארץ", למשל נרי ליבנה ששלושה ימים לפני הבחירות כתבה בטור שלה שמר"ץ היא בדיחה עצובה ושהיא מצביעה ללפיד, אבל מאז הבחירות היא חולה והיא מתביישת וכו'. למה, מה חשבת שיקרה אם בוחרים של מר"ץ, שאהבו להזדהות כתומכי מר"ץ כשזה תרם למיתוגם החברתי, אבל עכשיו הטרנד זה להצביע ללפיד, או לגנץ, ולהתפייס עם החרדים, אז מה אנשים כאלה חשבו שיקרה אם הם לא יצביעו למר"ץ ויצביעו במקום זה ללפיד? מה הם מתפלאים שהמפלגה של לפיד גדלה, ומר"ץ לא עברה את אחוז החסימה, והימין התחזק? זה מעשה ידיכם, אז מה אתם מייללים? ורוגל אלפר שקרא לאפרת רייטן פשיסטית כי היא הביעה הזדהות עם אבא של חייל שמשרת בגדה, מה הוא חשב לעצמו אחרי שחודשים הוא ממליץ לא להצביע למפלגות השמאל? שלא לדבר על מלחך הפנכה הצבוע של נתניהו גדעון לוי, שכבר ב-2015, כשיצחק הרצוג התמודד מול נתניהו, הוא תמך בנתניהו נגד הרצוג, כי הרצוג לא מספיק שמאלני, ולכן הוא תמיד בעד הימין בשלטון. אביתר אורן כתב שבועות לפני הבחירות מאמר ב"תלם" ששאל למה עיתון "הארץ", שמתיימר להיות שמאלני,  הולך על הראש של העבודה ומר"ץ? מפני שהוא לא עיתון שמאלני, הוא עיתון ימני וקפיטליסטי שחתר תמיד לרמוס את העבודה המאורגנת במדינת ישראל, ואין שמאל, לא בארץ ולא בעולם, שאיננו מתבסס בראש וראשונה על ארגוני עובדים. זעיר-בורגנים צבועים שכל היום מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה אופנתי ומה הטרנד ומה משפר את מיתוגך החברתי, לאיזה צבע לצבוע את השיער ולאיזו מפלגה להצביע, הם לא בסיס למפלגות שמאל, ומדינות שבמקום עובדים מאורגנים מעסיקות בבניין ובכל עבודה שחורה זרים הודים וסינים ופיליפינים ורומנים ומולדבים, אין אצלם שמאל והימין פורח וגם הפשיזם. והכי מצחיקים האיומים לברוח מהארץ. לאן תברחו? לארצות הברית וקנדה הגזעניות? לאנגליה שברחה מאירופה כד לחסום מהגרים? לגרמניה שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עם הרעיונות והדיבורים הנאצים הפכה בה למפלגה השלישית בגודלה? לשוודיה שמפלגה נאצית היא השנייה בגודלה בה ושותפה בשלטון? או לאיטליה שנבחרה בה ראשת ממשלה פשיסטית? קודם התנהגתם בטמטום ובמקום לחזק את מר"ץ והעבודה ריסקתם אותן, ועכשיו אתם מאיימים לברוח לארץ גזענית או פשיסטית אחרת כדי ללקק פשיזם אירופי מקורי? אותי אתם דוקא מצחיקים. הכל מצחיק אותי. שר הביטחון סמוטריץ' ושר האוצר דרעי והשר לביטחון פנים איתמר בן-גביר. באמת פחדתי קודם, אבל עכשיו שזה קרה, יותר מהכל זה מצחיק ומגוחך, המציאות יותר מצחיקה מ"ארץ נהדרת", ואני מאד שלמה עם עצמי כי הצבעתי למי שהאמנתי בו, וזה שזה לא הצליח זה מפני שבחיים לא תמיד מצליחים, גם כשעושים את הדבר הנכון. זאת לא סיבה ליילל או לברוח, זאת סיבה להמשיך להילחם על הדבר הנכון, שזה מה שאנשים הגונים עושים.

יום שני, 14 בנובמבר 2022

ביביבא

 

הערב כשחזרתי מטיול עם הכלב ראיתי מאבטח של נתניהו משתין לתוך השיחים בכניסה לבית שלנו. מצד אחד זה עצבן אותי ומצד שני די ריחמתי עליו, כי שום בן אדם לא יבחר להשתין ברחוב אם יש לו ברירה. הוא שמע שאני מתקרבת והסתכל אחורה ונעצרתי וחיכיתי קצת לפני שירדתי במדרגות לכניסה שלנו. לשנינו היה די לא נעים. עכשיו כשנתניהו שוב נבחר לראשות הממשלה וגר בבית מולי, עומדות לידינו הרבה מכוניות של מאבטחים ומשטרה ומשטרת התנועה ומשמר הגבול והרבה מאבטחים מסתובבים בגינה וברחוב לידינו, וכמעט בכל פעם שאני יוצאת או חוזרת מהבית, לא משנה באיזו שעה, עוצרים אותנו שוטרים ומבקשים לחכות עד שנתניהו יוצא או נכנס, וכל הזמן הוא יוצא ונכנס ונוסע וחוזר בשיירה ארוכה שבראשה נוסעת מכונית משטרה ואחריה שיירת מכוניות שחורות וכולם צופרים עד שהם עוברים. את הדירה התחתונה בבניין הם הפכו לחניון. אני מכירה את הדירה הזו, כי פעם כשבתי שרון חיפשה דירה הציעו אותה להשכרה ונכנסנו לראות אותה. זאת היתה דירה איומה. ארונות המטבח היו רקובים, האמבטיה היתה דוד תלוי במסדרון עם צינור ולידו השירותים, והיתרון היה שאפשר להשתין ולהתקלח ביחד. באמת להפוך את הדירה הזאת לחניון זה היה שדרוג. בהתחלה היתה לנתניהו דירה אחת בקומה העליונה שהיתה שייכת לאמו, ככה קראתי פעם ב"כל העיר", ואז הם קנו את הדירה ליד וסידרו פנטהאוז, ועשו חלונות שאי אפשר להסתכל פנימה, כי הצלמים היו עולים לגג שלנו ומסתכלים להם לתוך הבית, ופעם הציעו לשכנה שלי שהדירה שלה פונה אליהם לשלם לה כדי להציץ לנתניהו מהחלונות שלה ולצלם. ממני לא ביקשו כי הדירה שלי אחורית ופונה לרחוב בנימין מטודלה ואפשר לראות ממנה רק את קופת החולים שזה לא מעניין אף אחד, חוץ מפעם כשדוד השמש של קופת החולים התפוצץ בערב שבת וצלצלתי למשטרה כי נשפכו משם מים בכמויות עצומות, והשוטר עלה לדירה שלי לראות איך הדוד משפריץ ואמר לי שזה אלפי ליטרים של מים נקיים שנשפכים והוא הכיר אישית את מנהל הסניף אז הוא דיבר איתו וסגרו את המים. תמיד קורה אצלנו משהו, למרות שבבניין שלנו כולם אנשים לגמרי רגילים ולא אשמתם שהם שכנים של ראש הממשלה. אני לא יודעת למה לא דואגים למאבטחים שיהיה להם מקום נורמלי להשתין, כי נדמה לי שעכשיו כל הדירות בבניין שייכות לזוג נתניהו, ויש שם כמה קומות. בתקופה הראשונה שנתניהו היה ראש ממשלה היתה להם רק הקומה העליונה והם רבו עם השכנים בקומה מתחת, כי המאבטחים היו עומדים שם, כי שרה לא הרשתה להם לעלות למעלה, ככה כתבו בעיתון. אחר כך הפסיקו לכתוב. כנראה שנתניהו קנה את הדירה מהשכנים. פעם ראיתי שמעלים לפנטהאוז מיטה עם מנוף. אולי זה היה הקבלן עמדי שנדמה לי שזאת היתה פרשת נתניהו הראשונה, שהקבלן עמדי עשה לזוג נתניהו כל מיני עבודות, והם ביקשו תשלום ממשרד ראש הממשלה. הזוג נתניהו לא כל כך משתנה עם השנים. בכל מקום שהם נמצאים בו יש תמיד מהומה. שום ראש ממשלה שהיה פה בארבעים השנים שאני גרה ברחוב עזה לא עשה כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה רעש וטרדה לשכנים. בחודשים הספורים שיאיר לפיד התגורר בבית אריה מול בית אגיון שנמצא כעת בשיפוצים, בכלל לא הרגשנו שהוא נמצא, רק את נתניהו מרגישים כל הזמן, כי הוא חייב שהשכנים כל הזמן ישמעו שהוא בא והוא יוצא ושוב בא ושוב יוצא, כל היום וכל הלילה, ונדמה שאף פעם הוא לא ישן ואף פעם אין לו מנוחה. אתמול ראיתי את אסנת מארק עומדת בכניסה לבית שלו עם עוד בחור צעיר שלא הכרתי ואולי הוא בכלל הבן שלה. מעניין למה היא באה. אולי היא בכלל באה לשרה כי אמרו בחדשות ששרה מעורבת בהכל. האם עדיין שרה לא מרשה למאבטחים לעלות לקומה העליונה? האם אין למאבטחים דירה בבניין כמו שחשבתי שסידרו להם? דירה שהם יוכלו להשתין שם כמו בני אדם ולנוח קצת, ואולי לשתות קפה שישמור אותם ערים בלילות, כשהם צריכים לחפש בגינה חפצים חשודים ואנשים מסוכנים, וזה לא פשוט כי אנשים אוכלים בגינה ומשאירים שם שקיות של סושי רחביה וקרטונים של פיצה מטודלה וכל מיני זבל, והילדים תמיד שוכחים שם דברים, כדורגל או בובה או גרב או מעיל של תינוק או נעליים קטנות, והמאבטחים מסתכלים בי יושבת על הספסל בקצה הגינה ואושר שוכב לידי על הספוגית ששפכו שם כדי שהילדים לא יקבלו מכה כשהם נופלים מהמתקנים ושנינו מנמנמים, כי אני כבר מאד עייפה ורוצה לעלות הביתה לישון ואושר רוצה להמשיך לשכב בגינה באוויר הצח, ונתניהו נכנס לחניון ויוצא מהחניון כי הוא תמיד מתרוצץ ואף פעם לא נח, וכל עוד הוא יהיה ראש ממשלה לא נמצא מנוח, לא הוא ולא אנחנו.