בג"צ ועדת חקירה לטבח חמאס וזכויות נפגעי עבירה

 

היה לי קשה מאד לצפות בדיון בבג"צ בבקשת העותרים לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת טבח החמאס והמלחמה שבעקבותיו. נראה היה שהשופטים כולם מנסים לשדל את העותרים לסגת מהעתירה ולהמתין לבחירות, שבהן, כפי שרבים מאיתנו מקווים, ומן הסתם גם שופטי בג"צ, ניפטר משלטון נתניהו ונזכה לממשלה הגונה יותר, שתמלא את תפקידה ותטפל במצוקות האזרחים, שביניהן גם הקמתה של ועדת חקירה לחקירת הטבח. אין בי כעס על שופטי בג"צ שנאלצים לתפקד תחת עומס בלתי נסבל ואיום על חייהם, אבל הדברים שנאמרו היו לי קשים מאד.

בעקבות דבריהם של נציגי העותרים, שהמתנה לבחירות ולהקמת ממשלה חדשה, בתקוה שזו תהא ממשלה אחרת, שאכן תקים ועדת חקירה, תוסיף עוד שנת המתנה על השנתיים וחצי שכבר עברו, עם כל המשמעויות של עיכוב נוסף, התעורר שיח בין השופטים לעותרים, שבמסגרתו הזכירו העותרים שהרוב המכריע של הציבור, על פי סקרי דעת-קהל, תומך בהקמת וועדת חקירה ממלכתית, שעל פי חוק ועדות החקירה, יבחר את חבריה נשיא בית המשפט העליון, ומחילופי הדברים השתמע שרוב העם צריך להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שתקום כזו, כלומר שאם רק קורבנות הטבח מבקשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אין די בכך, אלא הם צריכים שרוב הציבור יתמוך בהם כדי שיזכו לוועדת חקירה. וזה בעיניי בלתי נסבל, שאין די בקורבנות הרבים כדי לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, כביכול אין לקורבנות זכויות כבודדים, והם תלויים ברצון רוב הציבור.

על סמך מה נורה לממשלה להקים ועדת חקירה, שאלו השופטים שוב ושוב, ואיך נדע לקבוע מה המנדט שיינתן לה? ואני חשבתי על פסק הדין בעתירת אומ"ץ שביקשה מבג"צ לבטל את וועדת הבדיקה הממשלתית שמינה אולמרט לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולמנות במקומה ועדת חקירה ממלכתית, שנדונה אף היא לפני שבעה שופטים, ששלושה מהם, השופטות איילה פרוקצ'יה ומרים נאור, והשופט אליקים רובינשטיין, לא היססו לתמוך בעותרים, מאחר שוועדת בדיקה ממשלתית לא התאימה לדעתם לחקר אירוע גדול כמלחמת לבנון. העתירה נדחתה ברוב של ארבעה שופטים, ריבלין, גרוניס, ג'ובראן וחיות, שביקשו להימנע מהתערבות במינויה של ועדת וינוגרד, שמונתה כוועדת בדיקה ממשלתית, אמנם בסמכויות מורחבות. אולי בדיעבד צדקו שופטי הרוב – ועדת וינוגרד חקרה ביסודיות והמלצותיה היו אמיצות. אך גם החלטות בג"צ היו אמיצות, וזכו לכבוד. שופטי העליון של אז לא שאלו על סמך מה יכפו על הממשלה למנות ועדת חקירה וכיצד יקבעו את המנדט. הם גם לא טענו שלקורבנות המלחמה אין זכויות חוקתיות למינוי ועדת חקירה, כפי שחזרה ואמרה כעת השופטת יעל וילנר, ולשאלת העותרים איך טבח איננו נוגע לזכויות אדם, כמעט וסתרה את עצמה ואמרה כמובן, זה נוגע לחיי אדם, אבל שוב חזרה ואמרה שמבחינה משפטית אין זכויות חוקתיות. האם לקורבנות רצח אין זכויות חוקתיות לדרוש חקירה יסודית, שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם אין להם, צריך שיהיו להם כאלה, גם אם הדבר דורש שינוי בחוק.

ואז נזכרתי בחוק זכויות נפגעי עבירה. על החוק הזה שמעתי לראשונה בדיון בבג"צ נגד שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט ב-17 באוקטובר 2011. הלכתי לשם כדי לתמוך בנועם שליט, שהמתין זה חמש שנים לשחרור בנו, ולימים מת מלוקמיה, אבל רצה הגורל שישבתי בדיון ליד בני משפחת סחיווסחורדר, שהוריהם ושלושה מאחיהם נהרגו מהפיגוע במסעדת סבארו, וכעת התנגדו לשחרור חלק ממבצעי הפיגוע. הם ישבו שבורים, אפופים יתמות ויגון. דיבר בשמם האח עורך-הדין מאיר סחיווסחורדר. הוא מחה על כך שבניגוד לחוק נפגעי עבירה לא הודיעו לבני משפחות הנפגעים על הכוונה לשחרר את המחבלים שפגעו בהם, כפי שהחוק מחייב. אמרו לו שהמחבלים העומדים להשתחרר פגעו ביותר מדי קורבנות, והוא אמר שלא אכפת לו, אם החוק מחייב להודיע לקורבנות על שחרור הרוצחים, שישבו שבוע ויתקשרו לכולם. ובזה הוא צדק לגמרי. לקורבנות רצח יש זכויות, שחלקן כבר מעוגנות בחוק, ואת אלה שטרם עוגנו, ראוי לעגן בחוק.

חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להעניק מעמד משפטי לקורבנות בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בהם, מעולם לא זכה ליותר מדי כבוד מהרשויות, אבל הוא חלק מספר החוקים. על פי החוק, רשאים קורבנות עבירה לקבל מידע על ההליכים הפליליים בעניין העבירה שממנה נפגעו, לעיין בכתב האישום נגד הפוגע, להביע את עמדתם בפני בית המשפט ולהגיש הצהרה מטעמם על הנזק שנגרם להם, לקבל מידע על מאסרו או שחרורו של הפוגע ולהביע את עמדתם בעניין, ולהיות נוכחים בדיון המתנהל בעבירה נגדו בדלתיים סגורות. סעיפים רבים בחוק עוסקים בהגנה על נפגעי עבירה, כדי שלא ייפגעו מהליך החקירה עצמו, ויש גם סעיף 12, שאומר: "ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". ואז הופיע בנוסח החוק להפתעתי סעיף 22ב: "זכאות בני משפחה – חרבות ברזל" שלמיטב הבנתי מחיל את הוראות החוק על נפגעי ה-7 עד ה-9 באוקטובר, וגם מאוחר יותר, אם מדובר בחטופים.

חשבתי לעצמי: הרי את הקמת ועדת החקירה לטבח ה-7 באוקטובר דורשים הורים שכולים כמו אייל אשל, אבי התצפיתנית האמיצה רוני, שהפליאה לתפקד למול פלישת החמאס, ורפי בן שטרית, אבי הבלונאי אלרועי, ועוד הורי חיילים שנהרגו וקרובי אזרחים שנרצחו בבתיהם וקרובי חטופים שנרצחו, וקרוביהם של נרצחי הנובה. הרי כולם זכאים על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. האם אין להם שום מעמד חוקי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, ששופטי המיעוט בעתירת אומ"ץ היטיבו להסביר כי היא הכלי החוקי היחיד המתאים לחקר אירוע גדול וחמור כמלחמה? ומה שהיה נכון לגבי מלחמת לבנון השנייה שנמשכה שבועות ספורים וקורבנותיה היו מעטים בהרבה, קל וחומר שהוא נכון על טבח של אלף ומאתיים איש, וחטיפת מאתיים וחמישים, ומלחמה של שנתיים ימים.

אין בחוק התייחסות לזכותו של נפגע עבירה לכך שהעבירות נגדו יחקרו כראוי, ובזמן סביר. אולי זה נראה בזמנו למחוקקים מובן מאליו שעבירות יחקרו. הם לא חשבו על ממשלה שמסרבת לחקור מאחר שהיא מסרבת לקבל אחריות למחדליה. אבל נדמה לי שזכותם של קורבנות הטבח לחקירה ראויה, כלומר לחקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, לגמרי הולמת את רוח החוק, והיא חייבת להתקיים, כפי שאומר חוק נפגעי עבירה לגבי הליכים בכלל, "בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". והרי מה שהממשלה, המסרבת לוועדת חקירה, גורמת למשפחות הנרצחים, הוא עינוי דין נורא, ללא כל תקוה בקצהו.

חוק נפגעי עבירה איננו מתלה את זכויות הנפגעים בהסכמת רוב הציבור, אלא קובע את זכותם שקולם יישמע על סמך היותם נפגעים או קרובי נפגעים. זה חוק שקובע את זכותם מתוקף היותם קורבנות אינדיווידואלים, או קרוביהם של קורבנות כאלה. וכך ראוי.

אכן, אין הוראה בחוק שזכותם של הנפגעים לחייב מינוי ועדת חקירה, אבל השופטים יכלו לדעתי לפחות להתייחס אליו כמורה דרך, וגם עורכי הדין היו צריכים לציין את זכויותיהם של הקורבנות הבודדים, ולא לדבר רק על הציבור בכללו. אם משפחה של חייל שנהרג במסגרת שירותו רשאית לקבל את ממצאי התחקיר של מותו, לפחות את עיקרם, גם משפחות חללי ה-7 באוקטובר זכאיות לכך. לא ייתכן שרק משום שנפגעו באסון לאומי ענק, יהיו להם פחות זכויות ממי שנפגע בתקרית או בפיגוע בודד. ואם ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך היחידה החוקית לאפשר להם לקבל את המידע על מות יקיריהם, יתכבדו שופטי בג"צ ויורו לממשלה להקים ועדה כזאת.

 

 ותודה לבתי עו"ד שרון פרי שסייעה לי במציאת חומרים רלוונטים.

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותן, בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן היא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.

מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?