יום שלישי, 15 ביוני 2021

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

יום רביעי, 9 ביוני 2021

לשחרר את בלפור וסמולנסקין

 

בית ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין ברחביה כבר לא יהיה מה שהיה פעם, משכן צנוע ליד הקונסרבטוריון למוסיקה, בית שתושבי השכונה עוברים לידו בשגרת יומם ללא קושי וללא פחד. כבר שנים שהגישה אליו חסומה בפני התושבים בגדרות ובמסכי ענק. לאט לאט השתלטה משפחת נתניהו על הרחובות הסמוכים והפכה אותם למבצר שכיעורו החיצוני משקף את הרִשעות והטרור שהשליטה בתוך הבית ומחוצה לו. גם המאבטחים, החיילים והשוטרים הלכו והתרבו, וההתנכלויות לתושבי השכונה הלכו והתעצמו, והגיעו לשיאן למול המפגינים נגד נתניהו, שלא במקרה הכריזו מצור על בלפור. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שהטיל כך את חתיתו על שכניו האומללים, כראוי למי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית השברירית תמיד לרפובליקת בננות. בלפור היה לסמלו של שלטון מנוכר ומושחת שהתיר את דמם של מתנגדיו בהסתה שרצחנותה המוכחת רק הגבירה את הדחף להתמיד בה. השנאה והרעל שזרמו מן הבית הזה הציפו את המדינה.

לא במקרה נרתע נפתלי בנט מלעבור לבית הזה, וזה לגמרי לזכותו. לא רק משום שביתו הפרטי נאה ומרווח ומתאים למשפחתו, אלא מפני שכבר אין להפריד בין בית אגיון לדייריו בתריסר השנים האחרונות. הסיאוב, השחיתות, הרודנות, המגלומניה, ההתעמרות וההסתה, כל אלה דבקו בכותלי הבית הזה ללא הפרד. לא את ראשות הממשלה הוא מסמל כעת, אלא את משפחת נתניהו, את הרודנות, הנהנתנות, הניצול, את רמיסת האדם העובד, את כל מה שראוי לדמוקרטיה חפצת חיים להרחיק ולהקיא.

גם מבלי להתפעל מן הממשלה החדשה גרמו לי הימים הנוראים האחרונים להבין שאי אפשר עוד לשאת את שלטונו של נתניהו, את הטירוף, הטרור, ההסתה. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל. ממשלות נפלו והתחלפו. מעולם לא פעל ראש ממשלה בבריונות כזו כנגד הפועלים להחליפו. מעולם לא טען ראש ממשלה קודם לכן שעצם הרצון להחליפו איננו דמוקרטי. וכי מהי הדמוקרטיה אם לא היכולת להחליף את השלטון?

השבת הדמוקרטיה זקוקה לסמל חדש, לבית אחר.

או אולי רק להשיב את מה שהיה קודם לכן. בית צנוע, גדר שנוספה, ביתן אבטחה שנוסף, וזהו. אין שום צורך לסגור שני רחובות, לחסום אותם לתנועת האזרחים. אין צורך באוהלי ענק, במסכי ענק, בסורגים וגדרות. את כל אלה יש לפרק ולהרחיק ולפתוח מחדש את רחובות בלפור וסמולנסקין היפים למעבר אזרחים ללא מחסומים. מאחר שהבית כבר לא יאוכלס בקביעות, גם ביריוני הליכוד יעדיפו לשאת את איומיהם וקללותיהם למקומות אחרים. בלפור וסמולנסקין יחזרו להיות רחובות שקטים ויפים בדרך לתיאטרון או לגן הפעמון, רחובות שאפשר לטייל בהם עם כלבים או תינוקות בעגלה, ולהרגיש שאנחנו חיים במדינה חופשית.

ואז נדע באמת ששלטון האימים של נתניהו הסתיים.  

יום ראשון, 6 ביוני 2021

עזה 34 ירושלים

 

  

קודם ראיתי שסגרו את המכולת הקטנה שקראנו לה "הפרחיות", כי פעם היה שם שלט "פרחיות אורז". בהתחלה חשבתי שזה מוצר חדש, משהו דומה לפרח, ורק כששרון פרצה בצחוק מתגלגל למראה השלט הבנתי שהכוונה לפריכיות. זו היתה מכולת קטנה מאד, כמעט קיוסק. יוסי פתח אותה אחרי שהמכולת שעבד בה ממול נמסרה לזכיין אחר, שדווקא לא שרד, ואז הוא עבר לצדו השני של הרחוב ופתח את המכולת המאד קומפקטית הזו, ששרדה בעיקר בזכות תחנת האוטובוס הסמוכה, שנוסעיה קנו בה שתייה וגלידה בקיץ וגם מטענים לטלפונים ניידים, או חלב, אם נתקעו באישון לילה בלי חלב, כי חוץ משבתות וחגים היא היתה תמיד פתוחה, גם בלילות, והצליחה לשרוד למרות שחנות הפילבוקס שהחלה את דרכה באותו בניין ועברה בכל פעם לחלל גדול יותר עד שהתמקמה בעזה 40, משכה אליה את רוב הקונים. קצת הצטערתי שסגרו את הפרחיות, כי מדי פעם קניתי שם משהו, כמו חבילת קמח חמש דקות לפני שבת. אחר כך ראיתי שסגרו גם את ספרים ברחביה. הביאו לחנות המון קרטונים לארוז את הספרים, ואז ראיתי שסימנו במספרים כחולים את הלבנים במרפסות בקומה השנייה והשלישית, ואז הקיפו הל בגדרות פח ופעם כשפתחו את הגדר כדי להכניס לשם רכב כבד ראיתי שהבניין נהרס עד היסוד, ועל גדר הפח היתה תמונה של הבניין החדש שייבנה שם, בניין מודרני כזה, אפילו די נאה, אבל הוא כבר לא יזכיר את הבניינים הישנים של רחביה.

לפני הפרחיות וספרים ברחביה היתה שם המספרה של נינט. הרבה מאד שנים היתה שם המספרה של נינט, שכראוי לספרית היתה תמיד מטופחת בשיער צבוע לבלונד ואסוף לזנב סוס ארוך מאחור. הרבה שנים הסתפרנו אצל נינט או שותפתה זהבה, אני וגם הבנות. נינט אהבה לספר לי על השכנה שלי, שהיה לה נכד מפורסם, והיא היה לקוחה של נינט שנים רבות. השכנה כבר לא היתה בחיים. היא מתה בגיל מאה ושתיים בערך, והיא אף פעם לא צבעה את השיער לבלונד אלא רק לשחור סיני  שהבליט את הקמטים בפניה והיקנה לה מראה של מכשפה. כשניצן היתה קטנה היא אמרה לה פעם "את נורא יפה". היא התכוונה לכך שהיתה צבועה ומאופרת בכבדות, אבל ניקי ששמעה את ניצן כמעט נחנקה מצחוק. כשהנכד המפורסם היה קטן הסבתא היתה מביאה אותו לנינט והוא ישב על קרש והסתפר. נינט סיפרה לי הרבה פעמים איך השכנה נסעה פעם למלון לנופש עם בעלה ובלילה ההסקה בחדר המלון דלפה והרצפה התמלאה בשמן רותח, וכשהשכנה ירדה לשירותים רגליה ניכוו קשות והיא רותקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה ולצבוע לה שיער לשחור סיני ולהתקין לה תסרוקת. אבל היא היתה עורכת דין, אמרה נינט, והיא כבר תבעה אותם טוב. לא היה לה הרבה מזל בחיים, לשכנה הזאת. היא היתה ניצולת שואה ושכנה אחרת סיפרה שהרגו לה בן בשואה והיו כאלה שאמרו שהבן שיש לה מאומץ, אבל השכנה שסיפרה לי שהרגו לה ילד בשואה אמרה שזה בן אמיתי שלה. לא ידעתי מה נכון. בכל אופן אשתו של הבן היתה מפורסמת וגם בנו היה מפורסם וראו אותו בטלויזיה, מה שגרם לכל תושבי הרחוב לרחוש לו כבוד מלכים. נינט אהבה את השכנה הזאת כאילו היתה דודה שלה ותמיד סיפרה לי עליה בזמן שסיפרה אותי. היא לא לקחה ממני הרבה כסף כי הסתפרתי מאד פשוט, בלי צבע ובלי תסרוקות. אבל לפעמים קניתי ממנה גם שמפו מיוחד שייבאה מחו"ל. לפעמים היו במספרה עוד לקוחות ודיברו על פוליטיקה. למשל אמרו שלשמעון פרס היתה מאהבת. הכרתי את האשה שאמרו שהיתה מאהבת שלו. היה לה כלב עם חרדת נטישה ולכן למרות שהיתה צריכה להיעדר הרבה מהבית לרגל עבודתה מיהרה תמיד לשוב הביתה לכלב. לכן רחשתי לה אהדה ולא היה ממש אכפת לי אם היא היתה מאהבת של שמעון פרס או לא. לפעמים נכנס למספרה של נינט הקבצן ששנאתי, זה שהיה מתחנן לקבל נדבה ואז מבקש שיתנו לו עוד. עצבן אותי שאם נותנים לו כסף הוא מבקש עוד כסף ותמיד במין יבבה מתייפחת כזאת, והפסקתי לתת לו כסף, אבל נינט אמרה שאמא שלה אמרה לה תמיד לתת כל עוד היא יכולה לתת, ובגלל זה היא תמיד נתנה לקבצן המעצבן כסף, אפילו שהוא בא אליה כל יום. בסופו של דבר הוא נעלם מהשכונה כמו שכמעט כל דבר נעלם מהשכונה בבוא העת. גם המספרה של נינט נסגרה יום אחד והרבה זמן אחר כך יוסי שעברתי להסתפר אצלו סיפר לי שנינט עברה שבץ מוחי והיא לא יכולה לעבוד יותר. פתאם קלטתי שנינט היתה כבר מבוגרת למרות שנראתה צעירה בהרבה מגילה, ובין תספורת לתספורת היתה תמיד מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. הרבה פעמים אני חושבת עליה ועצוב לי שהיא כבר לא בשכונה, ושאין לי את מי לשאול מה שלומה.

את האנשים שגרו בשתי הקומות שמעל למספרה ולחנויות לא הכרתי אף פעם. נדמה לי שהדירות שם היו מושכרות וגרו שם סטודנטים שהתחלפו לעתים קרובות. לפעמים ראיתי אותם יושבים במרפסת דחוסים ושומעים מוסיקה רועשת. לפעמים אפילו ערכו שם מסיבה. אלה היו מרפסות מאד קטנות, מרפסות שהתאימו לדירות הישנות של רחביה שישבו בהן לשתות תה או קפה עם עוגה אחר הצהריים כשהאוויר מתחיל להתקרר ונעים לשבת בחוץ ולהסתכל על העוברים ושבים. אולי סימנו את המרפסות במספרים כדי לשלב אותן בבניין החדש, כאילו כדי לשמר משהו מהישן, למרות שהבניין החדש לפחות בתמונת דגם המחשב שלו על גדר הפח שמסביב לבניין ההרוס נראה מאד מודרני, ולא כל כך מתאים למרפסות האבן הישנות. לאט לאט הורסים את הבתים הישנים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות ובונים בניינים גבוהים עם חנייה, שתמיד חסרה בשכונה. אלה בתים יפים אבל בכל זאת חסרים את החן שהיה לבניינים הישנים שלפעמים נדמה שבסופו של דבר יישארו מהם רק זכרונות, כמו מדייריהם שהלכו לעולמם.

יום שישי, 4 ביוני 2021

הנכדים שלי וכל השאר

 

אתמול בשעה הזו ישבתי בגינה עם הכלב - יצאנו רק לקראת חצות כי רציתי לדעת אם הרכיבו ממשלה – ונזכרתי שבדיוק לפני שנתיים בשעה הזאת נולד נכדי הקטן אביב, בשלישי ביוני. חשבתי שהוא יוולד בשני ביוני אבל הוא התקשה לצאת ושעת חצות עברה ואז המיילדת קראה לרופא שהוציא אותו בעזרת מלקחיים. הירשו לי לחבק אותו, ואז נסעתי לבית של שרון ביפו והוצאתי את אושר שחיכה לי המון שעות בשקט, כאילו הבין שלא סתם נעדרתי. שנאתי ללכת למחלקת היולדות כי הכניסה היתה נורא מסובכת ותמיד התבלבלתי ובכלל אני לא אוהבת את איכילוב, אבל הם טיפלו יפה באביב. אחר כך הבאנו אותו הביתה ואושר נורא התרגש ובכל פעם שאביב בכה הוא בכה איתו ביחד. היה מאד מוזר שאביב נולד בשלישי ביוני גם כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן וגם כי ברביעי ביוני נולד שנתיים קודם נכדי הגדול דין שיהיה מחר, בעצם כבר היום, בן ארבע. נכון שתאריכים זה משהו לגמרי מקרי ובכל זאת זה מפתיע, ששני הנכדים שלי נולדו בהפרש של יום בתאריך. לולא היתה קורונה ולולא דין גדל באנגליה יכולנו לחגוג ביחד, ואולי בשנה הבאה זה יקרה.

מאז שנהייתי סבתא הכל נראה לי אחרת. העולם נראה לי מקום הרבה יותר טוב, ואם אני עצובה אני רואה את הנכדים בסקייפ ומיד עוברת לי העצבות. דברים אחרים לא משמחים אותי כמו הבנות והנכדים, ואנשים שמשווים הוצאה של ספר ללידת ילד מגוחכים בעיניי. שום דבר אינו דומה לילד קטן שמניח את ראשו על הכתף ומחבק, או צוחק בקול שמתחשק לצחוק איתו ביחד. ובגלל זה דברים אחרים שקורים הרבה פחות חשובים לי, ואני מתרגשת מהם הרבה פחות. אולי להיות סבתא זה סוג של הגשמה עצמית שהופך את החיים שלך לשווים, אפילו אם לא עשית שום דבר אחר. אני לא כל כך יכולה ליישב בין הרגשות שלי שילדים ונכדים זה הכי חשוב בעולם והסיבה העיקרית לחיות לבין הכעס שלי כשמתייחסים ברשעות לנשים שאין להן ילדים. אולי בעצם אין סתירה בין להוקיר את הילדים מעל הכל לבין לכבד אנשים שאין להם ילדים.

בכל זאת רציתי לדעת אם ירכיבו ממשלה למרות שכעסתי מאד שנתנו לבנט להיות ראש ממשלה וכעסתי מאד שמרחיקים את הערבים ומתנהגים אליהם בגזענות במקום ליצור שותפות, וההעדפה של מפלגות הימין והיחס המחפיר למפלגות השמאל בקואליציה הוא לגמרי בלתי נסבל לדעתי. למרות הדיבורים על אחדות ופיוס מתנהגים לשמאל שהוא חיוני לממשלת הקואליציה כאילו סער ובנט עושים טובה לשמאל שהוא עוזר להם לסלק את נתניהו כדי שיוכלו לחזור לליכוד ולהיות ראשי ממשלה ולנאץ את השמאל שעל הגב שלו הם עשו סיבוב. וכשאיילת שקד דרשה להחליף את מירב מיכאלי בוועדה למינוי שופטים כבר לא יכולתי יותר, והתפללתי שכל הממשלה המחורבנת הזאת תתפוצץ. ובכל זאת הייתי במתח לראות אם ירכיבו ממשלה ואפילו שמחתי קצת שהצליחו, למרות שאני לא אוהבת שום דבר בממשלה הזאת והיא לא נראית לי הרבה יותר טובה מהקודמת, ועדיין אני אשמח מאד להיפטר מנתניהו, רק שחשבתי שבמקומו אפשר היה ליצור משהו יפה יותר עם אנשים פחות דוחים. מרגיז אותי מאד היחס של הימין לרשימה המשותפת, שאולי אני אצביע לה בבחירות הבאות, כי מוצא חן בעיני שהם לא רוצים את בנט כראש ממשלה. גם אני לא רוצה, ואני ממש לא חושבת שזאת היתה האפשרות היחידה להרכיב ממשלה. ויחד עם זה אני כן רוצה שהממשלה הזאת תצליח ולא תתפרק ובייחוד שהיא תצליח להוציא את נתניהו מחיינו, למרות שהוא נדבק כמו סלוטייפ מאצבע לאצבע ולהיפטר ממנו לגמרי כמעט בלתי אפשרי. הנכד הגדול שלי דין חושב שבעזרת סלוטייפ אפשר לתקן הכל, ושכל דבר שבור אפשר להדביק בחזרה. אני כבר זקנה ואני יודעת שדברים שבורים קשה מאד להדביק בחזרה. בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר, חלום שמתרסק, תקוה שמתפוגגת. אבל ילדים זה שמחה וילדים זה תקוה וכשהם לצידנו אנחנו יודעים שיש לנו עתיד.

יום שני, 31 במאי 2021

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו?

 

לאחרונה שוב נזכרתי בספרה של מיכל רום "אז איך קוראים לך עכשיו?" שדן בשמות המשפחה שנשים בוחרות עם נישואיהן. נתקלתי בשם רוזנהק, שפירושו "גדר ורדים" או "גדר שושנים", וחשבתי על כל היהודים שיש בשמם ורדים: רוזנגרטן - גן ורדים, רוזנטל -עמק ורדים, רוזנברג – הר ורדים, רוזנפלד – שדה ורדים, ובכל זאת הם רוצים להחליף את שמם לשם עברי, למשל לקצר אותו ל"רוזן", ובעצם השם הגרמני הרבה יותר יפה. מיכל רום כתבה שאנשים מעדיפים שם עברי יפה, רצוי עם ניחוח ישראלי, כמו גולן, ירדן, כרמל, שרון, נגב, או שמות עצים כמו ארז, אלון, אורן, או שמות כמו ברק וסער ושחק וזוהר – יש עדיפות לשמות קצרים ומצלצלים על אלה שארוכים ומתנגנים, והשמות היהודים-גרמניים הם דוקא ארוכים ומתנגנים. היא סיפרה על זוג בשם גרינבאום שהחליף את שמו לשם עברי, ואני חשבתי לעצמי שגרינבאום, שפירושו "עץ ירוק" הוא שם יפה, למרות שאפשר כמובן לעברת אותו ל"אילן". כך "צדרבוים" הוא ארז, ו"טננבאום" הוא אשוח, בירנבאום הוא עץ אגס, ואפפלבאום עץ תפוח, מנדלבאום הוא שקד ומנדלבליט הוא ניצן שקד, כפי שרוזנבליט הוא ניצן של ורד.  גרינבלאט הוא עלה ירוק, גרינוולד הוא יער ירוק, גרינפלד הוא שדה ירוק, וגרינברג הוא הר ירוק. שנפלד הוא שדה יפה, ושנברג הוא הר יפה, וייסברג הוא הר לבן ושוורצברג הוא הר שחור.  בלומנטל הוא עמק פרחים, וליליינטל הוא עמק שושנים, ורוזנטל כבר כתבתי – עמק ורדים, ברנטל הוא עמק דובים ולוונטל הוא עמק אריות, לוונברג הוא הר אריות, ולוונהרץ הוא לב ארי. וישנם כמובן המוזהבים – גולד שפירושו זהב, וגולדמן שהוא זהבי וגולדברג שהוא הר-זהב וזילבר שהוא כסף וזילברמן שהוא כספי וזילברברג שהוא הר-כסף וקופפרמן שהוא נחושתאי ואייזן שהוא ברזל ואייזנברג שהוא הר ברזל, ודיאמנט הוא יהלום ורובינשטיין הוא אבן אודם וגרינשטיין היא אבן ירקן ואולי הן מאבני החושן שכבר אין יודעים מהן ומה צבען. וכולם כולם שמות אופייניים של יהודים שסופר גרמני אחד חשב שהגרמנים מקנאים בהם בגלל שמותיהם היפים. אבל בישראל הפכו השמות האשכנזים לדחויים, וצלילם נחשב לגלותי, וישראלים עדיין מרגישים רע עם מוצאם הגלותי ומעדיפים למחוק אותו ולהחליף אותו למרות שאיש כבר איננו מכריח אנשים לעברת את שמותיהם כפי שבן-גוריון ושרת דרשו מכולם שם עברי וגם נתנו דוגמה אישית והפכו מגרין ושרתוק לבן-גוריון ושרת, ובן ציון מיליקובסקי הפך לבן ציון נתניהו וזה קצת חבל לי שהעבר נמחק, אפילו אם השמות העבריים יפים להפליא.

סבי מצד אבי בעצם עברת את שמו מבלי דעת, למרות שחשב שפשוט המשיך לשאת את שמו המקורי: כשעלה לארץ החל לבטא את שמו אברהם מרגלית, במקום ההיגוי האשכנזי המסורתי "מרגולייס" שהוא בעצם מרגליות ולא מרגלית. מרגליות הוא שם יהודי עתיק וכשכתבתי על ספקי צבא יהודיים בקיסרות האוסטרית מצאתי את מסמכיו של יהודי החצר וולף שלזינגר עם חתימותיו בעברית "בנימין זאב יפה מרגליות" ומאד התרגשתי, כי הבנתי שהוא קרוב משפחה. את השם "יפה" מבטאים במבטא אשכנזי "יופה", וגם זה שם ידוע. סבי מצד אמי שמר על שמו המקורי שטרסברג, ואחיה של סבתי שמרו על שמם המקורי מֶרפֶלד, שפירושו שדה-ים. זה שם נדיר יחסית בקרב יהודי אשכנז והוא מאד יפה בעיני. כשנישאתי חשבתי תחילה לשאת את שני שמות המשפחה ולהיקרא ענת פרי-מרגלית, אבל במשרד הפנים אמרה לי הפקידה שאני יכולה לשנות את שמי רק לשם בעלי פרי, שעוברת מן השם הגרמני פרוכטר שפירושו מוכר פירות, כך שהשם העברי איננו רחוק במשמעותו מהמקור. הפקידה במשרד הפנים אמרה שאם אני רוצה שם אחר מענת פרי, אני צריכה לכתוב למשרד הפנים מכתב ולהסביר למה. היו לי דברים אחרים לעשות וויתרתי על שמירת שם נעורי. גם באופן מעשי נוכחתי ששמירת שני השמות מבלבלת אנשים. בשיעור ההתעמלות כתבתי את שמי ענת פרי-מרגלית, והמורה כל הזמן התבלבלה וקראה לי מרגלית במחשבה שזה שמי הפרטי, ואני מעדיפה שיקראו לי ענת ולא מרגלית. לאט לאט שכחתי את שם נעורי ופעם ראיתי בין המועמדות לתחרות מלכת היופי צעירה יפהפיה בשם ענת מרגלית וחשבתי לרגע מדוע השם מוכר לי, עד שנזכרתי שפעם היה זה שמי. זה היה קצת מוזר, להרגיש ניכור כזה לשם נעורי, אבל מכיוון שנישאתי בגיל צעיר ממילא התחלתי לפרסם כבר בשם ענת פרי, אז שינוי השם לא ממש שינה לי. רק חברי ילדות עוד זוכרים שהייתי פעם ענת מרגלית ואני עצמי כבר אינני רוצה לחזור לשם הזה. את כל האפיזודה במשרד הפנים שכחתי לגמרי עד שקראתי בספרה של מיכל רום בפרק התשיעי כיצד כפה משרד הפנים על נשים לשנות את שמן עם נישואיהן לשמו של הבעל, ואלו מאבקים נדרשו כדי לשנות את החוק בשנת 1996 ולאפשר לנשים נשואות לבחור את שם המשפחה הרצוי להן. לאכזבתה היא גילתה שנשים מחליפות את שמן או מבקשות לשמור עליו לאו דוקא משיקולים פמיניסטים, אלא כדי לזכות בשם שמטענו החברתי-תרבותי מוצלח יותר: שם עברי עדיף על שם לועזי, ושם עברי ישראלי עדיף ממנו, שם אשכנזי עדיף על שם מזרחי ושם צברי עדיף משניהם. וכך התברר כי לא הפמיניזם, החירות וזכויות הפרט עומדים מאחורי בחירת השמות, אלא הדעות הקדומות, הגזענות והדימויים החברתיים. אינני יכולה לשכוח איך אמנון אברמוביץ' קרא למירי רגב, הנשואה לאשכנזי, מירי סיבוני, כדי לבזות את מוצאה המרוקאי, וזאת היתה הפעם היחידה שבתור נתע'לה פרוכטר-מרגולייס הזדהיתי איתה ורחשתי לה אהדה.  

 

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואים, הוצאת פרדס תש"ף 2019

יום חמישי, 27 במאי 2021

אמת משפטית

 

אב בית המשפט לערעורים אמר שהם יציעו לנו הצעה. השופטים הציעו לנו שהאחיינים יוסיפו לנו חצי מיליון שקל או שלושת רבעי המיליון מעל הסכום שהוקצה לנו בצוואה שבית המשפט למשפחה הורה לקיים. הם הדגישו שההצעה איננה אומרת שהם נוטים לקבל את טענותינו. האחיינים הציגו צוואה לכאורה של אמי שבית המשפט למשפחה חשב שהיא אמיתית ואני ידעתי שהיא מזויפת, ידעתי שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ידעתי את זה בוודאות מהשורה הראשונה שקראתי, ולא הייתי מוכנה לומר משהו אחר ממה שהיה ברור לי שהוא האמת. בצוואה הזאת שכתובה בדיוק כמו שגיסתי מדברת, שמעתי את קולה באוזני כשקראתי אותה, אני ובנותי מקבלות בחלקים שווים את תכולת חשבונות הבנק של אמי בבנק יהב. אלה חשבונות הבנק היחידים שמופיעים בצוואה, מפני שלאחד מהם נכנסה הגימלה של אבי וממנה העבירה לי אמי בכל חודש כסף. היא התחילה להעביר לי כסף בכל חודש שנתיים אחרי מותו של אבי. אינני יודעת מדוע. אני לא ביקשתי ממנה דבר ומצבי לא היה גרוע יותר משהיה שנים קודם, כשבעלי עזב אותי עם שתי בנות קטנות, והורי הציקו לי מאד אבל כמעט ולא עזרו לנו כספית. איכשהו שרדנו. לפעמים רעבנו ללחם אז אכלנו תפוחי אדמה וכרוב, דייסת סולת ודייסת תירס. לא ידענו שהורי כל כך עשירים למרות שהבנו שהם יכלו לעזור לנו יותר, אבל הם כאילו לא ראו אותנו. בכל אופן שנתיים אחרי מותו של אבי החלה אמי להעביר לי כספים בכל חודש והמשיכה בכך עד מותה. כאמור אינני יודעת מדוע לא עזרה לי קודם לכן ומדוע החליטה פתאם לעזור לי, אבל מכיוון שהעבירה לי כסף מחשבון הגימלה של אבי בבנק יהב, כתבה גיסתי בצוואה שהחשבונות האלה הם הירושה שלי ושל בנותי. להוריי היו כמובן חשבונות בנק נוספים בבנקים הגדולים יותר. על שני חשבונות בבנק הבינלאומי נודע לנו מהאחיינית שהסתכסכה עם אמה לאחר שלקחה לעצמה מיליוני שקלים מאחד מחשבונותיה של אמי בבנק הבינלאומי. היה שם חשבון נוסף של מאות אלפי שקלים שגם הוא לא הופיע בצוואה, אבל האחיינית טענה שלקחה רק את תכולת החשבון השני, לא את החשבון הנוסף. על החשבונות הנוספים בבנקים הגדולים ידענו, אבל לא היו לנו פרטים שלהם. הנחנו שהאחיינים כבר רוקנו את הכספים שנמצאו בהם או מתכוונים לעשות זאת בקרוב. טענו בבית המשפט למשפחה שהצוואה מזויפת מסיבות רבות, ביניהן העובדה שהיא כוללת רק חלק מנכסיה של אמי. בית המשפט התעלם מטענתנו זו וגם מכל טענותינו האחרות. השופטת כעסה שביקשנו לברר מה היה עזבונה האמיתי של אמי. היא רצתה שנתייחס לצוואה שידענו שגיסתי כתבה כאילו היא האמת. גם השופטים בבית המשפט המחוזי רצו שנתייחס לאמור בצוואה כאילו הוא האמת. לכל היותר היו מוכנים לשמוע שגיסתי השפיעה על אמי לתת לה יותר. לא היתה ברירה אלא להכיר בכך, כי גיסתי עצמה כתבה את הדברים במייל לאחיינית שהסתכסכה עמה, והאחיינית שהסתכסכה צירפה את המייל להתנגדות שלה לצוואה שמדירה אותה מנכסי אמי למעט המיליונים שכבר לקחה לעצמה. האחיינית הזאת ועורכת דינה הירבו לנזוף בנו על כך שאיננו מסתפקות בכך שקיבלנו סכום דומה לזה שקיבלה האחיינית המסוכסכת, אחת מחמישה אחיינים שבאו בנעלי אחי שנפטר מסרטן ארבע שנים לפני אמי. בכלל האחיינים הירבו להסביר לנו שלנו בכלל לא מגיעה ירושה אלא רק להם, ולכן הם גם מנעו מאיתנו לקבל את הכספים שלכאורה היינו אמורות לקבל לפי הצוואה. אני דוקא הבנתי אותם. מאחר שאמם כתבה את הצוואה בעצה אחת עמם, הם הרגישו שהם אלה שהעניקו לנו ירושה ולא אמי. זה בדיוק מה שאמרתי בבית המשפט, שהירושה הזאת היא מגיסתי ולא מאמי, למרות שמדובר בעזבונה של אמי, אבל בית המשפט לא קיבל את טענתי זו. האחיינים תמיד חשבו שכספה של אמי הוא כספם ונכסיה הם נכסיהם. אחת האחייניות אפילו כתבה לאחות המסוכסכת "את מתנהלת עם כספנו", למרות שהיה מדובר במיליונים שאמי ביקשה להשיב לה, וגיסתי אפילו כתבה במייל לבתה המסוכסכת שאמי רצתה לתת את המיליונים האלה לי ולבנותי, אבל בצוואה כתוב שהמיליונים האלה מיועדים אך ורק לאחיינים ושאמי התקשרה אליהם בכל יום לשאול מה עם הכסף, דבר שטענו בעצמם, רק כדי לחלק את הכסף ביניהם ולא כדי להעביר אותו לי ולבנותי. בית המשפט למשפחה חשב שאכן הכסף הזה מגיע רק לאחיינים כפי שכתוב בצוואה ולא לנו כפי שכתבה גיסתי במייל שלה לאחיינית שהוגש לבית המשפט. בפסק הדין לא נכתב דבר על הסתירה הזו ובמקום זאת מצאה השופטת ראיה חדשה שלא ידענו עליה. זו היתה רשימת הוצאות תחזוקת דירות בבעלות משותפת של אמי ואחותה אראלה. בצוואה כתוב שאת הרשימה ערכה אראלה. גם בכותרת הרשימה עצמה כתוב "חשבון עם מלכה", ובצד כתוב שאת החשבון הזה עשינו לפני שנים בדירה של מלכה. מלכה זאת אמי, ובדרך כלל בן אדם שעושה חשבון לא כותב שהוא עושה חשבון עם עצמו, חוץ מזה שבצוואה היה כתוב במפורש שאת הרשימה ערכה אחותה של אמי אראלה, אבל אולי השופטת לא קראה את הצוואה לפני שכתבה את פסק הדין. השופטת כתבה שאת רשימת ההוצאות שכתבה אראלה כתבה אמי בכתב ידה. מרוב שהיא קראה לאמי המנוחה היא שכחה כנראה ששמה של אמי מלכה ולא אראלה. השופטת ייחסה חשיבות אדירה לרשימת ההוצאות שכתבה אראלה, מפני שלדעתה היה זה מסמך התחשבנות שכתבה המנוחה בכתב ידה, למרות שהמנוחה היא דוקא אמי מלכה והיא לא כתבה את המסמך אלא אחותה אראלה כתבה אותו, אבל השופטת חשבה שהמסמך שאמי מעולם לא כתבה הוא מסמך שמצביע על אופיה המתחשבן של אמי, שמעולם לא ביקשה מאחותה להחזיר לה כסף, כי אמי היתה עשירה מאד ואחותה, שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין חיה ועדיין ענייה. השופטת הפליגה בתיאור אופיה המתחשבן של אמי שמתבטא בכך שרשימת ההוצאות כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים. הרשימה אכן כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים מפני שהיא רק רשימת הוצאות ולא התחשבנות – אין סיכום של ההוצאות ולכן לא היה צורך לתרגם לשקלים את ההוצאות בדולרים, וגם לא היה צורך בסיכום כי אמי מעולם לא רצתה שאראלה תחזיר לה את ההוצאות שאמי שילמה כי אמי היתה עשירה מאד ואראלה ענייה, לכן אמי שילמה את ההוצאות בעצמה וגם הזמינה את אראלה לטיולים בחו"ל על חשבונה שעליהם היא שילמה בדולרים, ומאחר שמעולם לא ביקשה את הכסף חזרה מעולם לא נוצר צורך לתרגם את הדולרים לשקלים. יתרה מכך, בראש הרשימה כתוב גם שהיא רלוונטית רק למקרה שהדירה שאליה מתייחסות ההוצאות, שהיא הדירה שבה גדלו אמי ואחותה ואותה ירשו מהוריהן, תימכר, והדירה מעולם לא נמכרה ועדיין הופיעה בצוואה המיוחסת לאמי. אבל השופטת כל כך התפעלה מהרשימה שאמי לא כתבה ומההתחשבנות שמעולם לא נעשתה ואמרה שאמי היתה מתחשבנת וניהלה את עסקיה ביד רמה ולכן ברור שהצוואה היא צוואתה וצריך לקיימה. אנחנו קראנו את פסק הדין ולא האמנו למראה עינינו, כי הבאנו בחשבון שבית המשפט יפסוק נגדנו, אבל חשבנו שאם זה יהיה המקרה, שבית המשפט יסתמך על העובדות הידועות לו ולא על עובדות שהוא המציא.

מה שיפה זה שמרגע שהשופטת טעתה בזהותה של כותבת המסמך וייחסה אותו לאמי והתבססה עליו בפסק דינה, מיד הפכה הטעות לאמת מוצקה שחייבים להכיר בה ולהתבסס עליה, וגם עורכת הדין של האחיינית המסוכסכת, שבינתיים הגיעה להסכם עם אחיה לגבי עזבונה של אמי, חזרה על דברי השופטת שלצוואה מצורף חשבון בכתב ידה של אמי שמראה כמה היא היתה מתחשבנת וכיו"ב. חשבתי שגם היא לא קראה את הצוואה, אבל בתי אמרה שהיא קראה אבל למה שהיא לא תשתמש בטעות של השופטת שפועלת לטובתה? כי אם בית המשפט כותב דבר שאיננו אמת, מיד הופך הדבר לאמת כבמטה קסם, ואין שום אפשרות לתקן את הטעות ואת המסקנות שמתבססות עליה.

בית המשפט לערעורים לא התייחס ספציפית ל"חשבון בכתב ידה של המנוחה" שכתבה אחות המנוחה אלא לטענתי שהצוואה מזויפת, שבית המשפט לא קיבל ואני לא מאד התרגשתי מכך, כי מי שלא מבדיל בין כתב יד של אמי לכתב יד של אחותה, למה שיבדיל בין צוואה שכתבה גיסתי לצוואה שכתבה אמי, שמעולם לא הדפיסה מסמכים אלא רק כתבה אותם בכתב ידה. הבעיה היא רק בכך שבית המשפט הוא זה שקובע מה אמת ומה שקר, ועל כך אין לנו כמובן שום השפעה. הבעיה היא בעצם אצלי, שאני סירבתי לקבל את הטעויות של בית המשפט כאמת, ועל כך נזפה בי גם השופטת בבית המשפט לערעורים, כי התעקשתי שהכל זיוף ורמאות ושגיסתי גם רצחה את אמי וגם קברה אותה בלעדינו, וגם זייפה את הצוואה וגם מצאה עורך-דין נוכל שיעיד שהוא ערך לאמי את הצוואה למרות שלא היה מסוגל להסביר שום דבר שכתוב בצוואה ואין לי ספק שמימיו לא פגש את אמי. אבל השופטת התלהבה מעדותו של עורך-הדין וכתבה שלא משנה שהיתה מעורבות של האחיינים ואמם בכתיבת הצוואות של אמי שבכך היא הכירה, אבל חשבה שעורך-הדין שאני יודעת שהוא רמאי אבל השופטת האמינה לו באמונה שלמה שערך את הצוואה המיוחסת לאמי למרות שלא ידע להסביר שום סתירה ושום אי בהירות בצוואה, וכתבה שבזכותו צריך לקיים את הצוואה.

בבית המשפט לערעורים שלחו אותנו להתייעץ ואז בא עורך הדין של האחיינים שלא הגיעו לבית המשפט למרות שהיו אמורים להגיע, אבל הם תמיד עשו מה שהתחשק להם, ואמר שיש לו הצעה אחרת, שהם יוסיפו לנו מאה או מאתיים אלף על הסכום שהקצו לנו בצוואה שידענו שכתבו בעצמם ושבית המשפט למשפחה הורה לקיים. אנחנו לא רצינו לא תוספת של מאה אלף ולא תוספת של מיליון, רק ביקשנו שבית המשפט ידון בבקשתנו לפסול את הצוואה בגלל שהיא מזויפת ולא אמי כתבה אותה. השופטת כעסה שאמרתי שהצוואה מזויפת ושגיסתי כתבה אותה ושעורך הדין איננו עורך דין של אמי אלא נוכל ששכרה גיסתי והאחיינית שכתבה בתצהיר שלה שהיא הדפיסה את כל הצוואות, לטענתה לבקשת אמי, הודתה שמצאה אותו בפייסבוק ולקחה את אמי אליו. השופטת כעסה שאני חוזרת על טענותי למרות שבית המשפט למשפחה דחה אותן. אמרתי לה שאין לי כוונה לשקר בשביל לשכנע את בית המשפט בצדקתי. אני אומרת רק את האמת. לפני זה אמרה השופטת שיש אמת שלנו ויש אמת משפטית. אבל אני חשבתי שאמת יש רק אחת, ו"אמת משפטית" איננה אמת אלא שקר שכתבו שופטים, והעובדה שבית משפט כותב שקר או סתם דברים לא נכונים איננה הופכת אותם לאמת, ופסק דין שמבוסס על טעויות ושקרים איננו משפט אלא משפח. אמרתי לשופטים בבית המשפט לערעורים שאבי היה נשיא בית המשפט הזה ועכשיו הוא מתהפך בקבר. השופטים שתקו. אמרתי לשופטים שלא התנגדנו לצוואה מפני שרצינו יותר כסף אלא מפני שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ושאני אינני מתכוונת להגיד דבר שאיננו אמת בכדי שבית המשפט יאמין לי, רק את מה שאני יודעת שהוא האמת. אחד השופטים שאל מה יהיה אם גם בית המשפט לערעורים יפסוק נגדנו. אמרתי לו שנקבל את זה בהכנעה. אמרתי את זה בספונטניות מהלב, אבל אחר כך חשבתי שאם זה יקרה אאבד כליל את אמוני בבית המשפט.

יום שבת, 22 במאי 2021

אלזה לסקר-שילר / ירושלים

 

 יְרוּשָׁלַיִם

 

אֱלֹהִים בָּנָה מֵעַמּוּד שִׁדְרָתוֹ אֶת פַּלֶשְׂתִּינָה,

מֵעֶצֶם יְחִידָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

 

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָאוּזוֹלֵיאוּם מְדַשְׁדֶּשֶׁת –

מְאֻבֶּנֶּת הִיא עִירֵנוּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת.

אֲבָנִים בַּמִּטּוֹת שֶׁל יַמֵּי הַמָּוֶת נָחוֹת,

בִּמְּקוֹם אַצּוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ שָׁם: בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת.

 

אֲדָמוֹת בּוֹהוֹת בַּנַּוָּד בְּמַפּגִּיעַ –

וּבְלֵילוֹתֵיהֶן הַקָשִׁים הוּא שׁוֹקֵעַ.

יֵשׁ בִּי פַּחַד שֶׁלֹא אוּכַל לְהַכְנִיעַ.

 

לוּ רַק הִגַּעְתָּ...

עָטוּף בְּאוֹר מְעִיל רוֹעִים

וְאֶת שְׁעַת דִּמְדּוּמֵי יוֹמִי מָנַעְתָּ –

זְרוֹעִי חִבְּקָה אוֹתְךָ, תְּמוּנַת קֹדֶּשׁ לְהַנְעִים.

 

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁסָבַלְתִּי בַּאֲפֵלַת לִבִּי –

שָׁם שְׁתֵּי עֵינֶיךָ – עֲנָנִים כְּחֻלִּים,

נָשְׂאוּ אוֹתִי מֵעִצְבִּי.

 

לוּ רַק בָּאתָ –

לְאֶרֶץ הָאָבוֹת –

כְּמוֹ יַלְדּוֹן הָיִיתָ מַתְרֶה בִּי:

יְרוּשָׁלַיִם – קוּמִי מִן הַתַּלְאוּבוֹת!

 

מְבָרְכִים אוֹתָנוּ

הַדְּגָלִים הָחַיִּים שֶׁל "הָאֵל הַיָּחִיד",

יַדַּיִים מוֹרִיקוֹת, שֶָזּוֹרְעוֹת אֶת נִשְׁמַת הָחַיִּים.

 

 

השיר הזה, שהוא משיריה המאוחרים של אלזה לסקר-שילר, קשה במיוחד להבנה. מדוע שתי השורות הראשונות מופיעות באות קטנה? האם זה ציטוט, ומהיכן? האם השיר נכתב לאהוב, או לבנה המת? ככל הנראה נכתב לבנה המת, שהיא מדמיינת את עצמה חובקת אותו כתמונת מריה חובקת את ישו התינוק. היא עצמה נודדת, אך מדברת על נווד בלשון זכר, והיא עצמה ירושלים, שהרי כך מכנה אותה הנמען בשיר. ומהם הדגלים החיים של "האל היחיד"? מדוע "האל היחיד" נכתב בתוך מרכאות? האם משום שהיא מדמיינת את מריה וישו, והאל לפיכך איננו יחיד, אלא ישו בנו הוא הקורא לירושלים לקום לתחייה? כל אלה השערות, וסוף השיר סתום בעיני, רק התחושה המאובנת שמשרה עליה ירושלים, ים המוות שמופיע ברבים "יַמֵּי הַמָּוֶת" שבקרקעיתם אבנים במקום אצות שהיא מכנה בשם הגרמני הישן והמופלא "מֶשִׁי המים" Wasserseide, התחושה הכבדה הזו של עיר אבני הגזית הקשות, מוכרת לרבים.

 

 

 Jerusalem

 

Gott baute aus seinem Rueckgrat: Palestina

Aus einem einzigen Knochen: Jerusalem.

 

Ich wandele wie durch Mausoleen –

Versteint ist unsere Heilige Stadt.

Es ruhen Steine in den Betten ihrer toten Seen

Statt Wasserseiden, die da spielten: kommen und vergehen.

 

Es starren Gruende hart den Wanderer an –

Und er versinkt in ihre starren Naechte.

Ich habe Angst, die ich nicht ueberwaeltigen kann.

 

Wenn do doch kaemest…

Im lichten Alpenmantel eingehuellt –

Und meines Tages Daemmerstunde Naehmest –

Mein Arm

Umrahmte dich, ein hilfreich Heiligenbild.

 

Wie einst wenn ich im Dunkel meines Herzens litt –

Da deine Augen beide: blaue Wolken.

Sie nahmen mich aus meinem Truebsinn mit.

 

Wenn du doch kaemest –

In das Land der Ahnen –

Du wuerdest wie ein Kindleinmich ermahnen:

Jerusalem – erfahre Auferstehen!

 

Es gruessen uns

Des "einzigen Gotts" lebendige Fahnen,

Gruenende Haende, die des Lebens Odem saeen.