ברכה ליום הנישואים

לניצן וגיא היקרים

ביום נישואיכם העשירי

אמא האוהבת

לכם ברכה כותבת:

שתתענגו כל בוקר

על כוס קפה ביחד

ותיהנו כל ערב

להתכרבל בנחת

ואל תקחו ללב

אם ילד קצת שובב

שבר ת'טלויזיה

כשהעיף קבקב.

כי העיקר זה הבריאות

והשמחה בלב

ולהנות ביחד

בלי צער וכאב.

ואם דבר מה נשבר

זיכרו שהעיקר

שהלב נשאר שלם

ובזאת נתנחם.

ורק אהבה ושמחה ונחת ואושר עד מאה ועשרים

תחקיר עובדה על מאיר כהן

המגיבים שתקפו את התחקיר של "עובדה" על מאיר כהן, לבד מהתקפות אישיות על אילנה דיין - שהזכירו את תגובתה הבלתי נשכחת של משפחת נתניהו לתחקיר עובדה על שרה נתניהו – התמקדו בטענה שלא נראתה בכתבה שום מתלוננת. זה כמובן ספין, ולא רק משום שהטענה חזרה אצל כמה וכמה מהמגינים על מאיר כהן ונשמעה מתוזמרת ומתואמת מטעם יחצ"ן כלשהו, אלא מפני שהמעשים המגונים לכאורה של מאיר כהן היו רק הרקע לכתבת עובדה, שבמרכזה עמד עניין אחר לגמרי: במרכז התחקיר עמדה טענתו של דורון ביטון, שהיה בעבר יד ימינו של מאיר כהן בעת כהונתו כראש עיריית דימונה, שמאיר כהן הדיח עדים לעדות שקר נגד ביטון ולהעלמת ראיות לצדקתו, ושהרשעתו בבידוי ראיות וסחיטה ממאיר כהן הסתמכה על עדויות שקר ושיתוף פעולה של משטרת דימונה עם מאיר כהן. טענתו של דורון ביטון נתמכה בעדותה של רווית בן-ברוך, שהיתה בזמנו מזכירתו של מאיר כהן בהיותו ראש עיריית דימונה, שהודתה למצלמה שהעידה במשפטו של ביטון עדות שקר, כביכול מעולם לא שמעה מחברתה שמאיר כהן נישק אותה בכוח, בעוד שהאמת היתה ששמעה מחברתה הנסערת את הדברים באותו יום עצמו שבו קרו. עדות נוספת שנשמעה בכתבה היתה זו של קצין משטרה שניהל חקירה בתלונתו של מאיר כהן על מעשה סחיטה נגדו, שכאשר החקירה התפתחה שלא כצפוי, והמשטרה ביקשה לחקור את הנשים שמאיר כהן האשים בטוויית עלילות שוא נגדו, התקבלה הוראה מגבוה להפסיק את החקירה. לא היתה לנו מתלוננת כי במרכז התחקיר עמד דוקא מתלונן, והוא בהחלט התראיין וסיפר את סיפורו, שלפחות אצלי עורר יותר אמון מתגובותיהם של מאיר כהן וחבריו, וכאמור היתה גם עדות מכרעת של מזכירתו של כהן באותם ימים שהודתה בעדות שקר בבית המשפט. לו סיפרה רווית בן-ברוך בבית המשפט את האמת, ספק אם ביטון היה מורשע ונשלח לכלא. לכן החזרה של מאיר כהן על כך שביטון הוא "עבריין מורשע" עוררה בי עוד פחות אמון כלפי מאיר כהן, כי דורון ביטון לא הורשע בעבירה לפני תלונתו של מאיר כהן עליו וגם לא הורשע בעבירה כלשהי לאחריה. למעשה דורון ביטון כלל לא הורשע בהליך משפטי רגיל אלא הסכים להודות בעבירה שלטענתו לא ביצע בעסקת טיעון, מכיוון שנשבר נפשית מעדויות השקר נגדו ומתחושת הבדידות וחוסר האונים. דורון ביטון הורשע איפוא, על פי הודאתו בעסקת טיעון, בבידוי ראיות ובניסיון סחיטה ממאיר כהן על פי תלונתו של כהן ועל פי עדויות שנשמעו במשפט שלטענת עדה מרכזית במשפט היו עדויות שקר, שהעדים הודחו לכאורה לעדויות שקר אלה על ידי מאיר כהן ומקורביו, ובין השאר הועלתה טענה שמאיר כהן שיחד במשרה בכירה בעירייה את אמה של המתלוננת שדורון ביטון הקליט – ואותה הקלטת, לדברי העבריין שלקח אותה מדורון ביטון, הושמדה מיד – כדי שהאם תשפיע על בתה לחזור מדבריה ולהעיד עדות שקר שביטון הדיח אותה להתלונן על מעשה מגונה שלא היה. בעיניי הגיוני יותר שראש עיר רב עוצמה בעירו, וגיסו של השר מאיר שטרית שאשתו נשמעה בתחקיר מאיימת על אילנה דיין איום שיכול להיות מוגדר לדעתי כניסיון סחיטה באיומים - מדיח עדים שהוא יכול גם לשחד וגם לפגוע בהם, ולכן יש סיבה להיענותם לשקר למענו, מאשר שעובד שפוטר וראש העיר עוין אותו ואין לו שום כוח ושום יכולת לשחד או להתנקם במישהו, מצליח להדיח אשה לעדות שקר שהותקפה על ידי ראש העיר. לדעתי מלכתחילה היה מקום לחשוד בתלונתו של מאיר כהן נגד דורון ביטון, אבל אולי זו לא חכמה שאני חושבת כך, כי אני כבר שמעתי את עדותה של רווית בן-ברוך שהודתה שהעידה עדות שקר שממנה עולה כמובן שגם המותקפת העידה עדות שקר בבית המשפט. רק השבוע כתבתי על אנשים שהורשעו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, בעבירת רצח, ונידונו למאסר עולם, על לא עוול בכפם, ואני מאמינה ברצונם הטוב של שופטים לעשות משפט צדק ואני עצמי זכיתי להגנה רבה מבתי משפט כשאנשים התנכלו לי שלא בצדק, אבל אני יודעת שהשופטים לא תמיד מצליחים לעשות צדק, כי להם עצמם לרוב אין מושג מה באמת קרה והם נאלצים להסתמך בהחלטותיהם על עדויות, ואם עדים מעידים עדויות שקר, השופטים מתקשים לעשות צדק, ועלולים לעשות לנאשמים עוול.

היה לי קל יותר להאמין בחפותו של מאיר כהן אילו אמרו חבריו שקשה להם עם הדברים ושהם מקווים שאינם אמת, או אם היו אומרים אפילו שלאור היכרותם עם מאיר כהן קשה להם להאמין בהאשמות נגדו. דווקא ההתגייסות המוחלטת להגן על מאיר כהן ולתקוף את אילנה דיין בהתקפות אישיות רק מערערת את האמון במליצי היושר האלה, שאינם יכולים לדעת אם מאיר כהן אומר אמת או לא כי הם לא היו שם, והייתי מצפה לפחות מחברי הכנסת של יש עתיד, ובמיוחד מיאיר לפיד, שיהיו קצת יותר זהירים ולא יישמעו כמו מיקי זוהר ודוד אמסלם כשהם מגינים על נתניהו. מי שמתיימר לדאוג לאזרחים צריך להתייחס בצורה זהירה יותר לאזרח שמתלונן שחבר כנסת עשה לו עוול נורא. לפחות הייתי מצפה לאמירה שצריך לבדוק ולברר את הדברים, ולא לפסילה על הסף של התחקיר. את יעקב פרי, בן-אדם שהיו לו כמה זכויות, העיף לפיד כהרף עין בגלל ששיקר לגבי שירותו הצבאי, שקר שלא הזיק לאיש ורק ייפה מעט את עברו בשירות קרבי שלא היה, ואפשר היה להתייחס אליו בסלחנות. אבל כאשר אדם שהורשע בפשע וישב בכלא מתלונן שהעלילו עליו עלילה והעידו נגדו עדויות שקר ששלחו אותו לכלא, יש מקום להתייחסות יותר רצינית מצד מי שמתיימר לכהן כראש ממשלה ולהיות טוב והגון יותר מראש הממשלה הנוכחי.

הרבה זמן כעסתי מאד על האופן המביש שבו העמיד בני גנץ את עצמו לבחירה כיושב ראש הכנסת במקום מאיר כהן בשירותו של בנימין נתניהו, אבל בדיעבד אני שמחה שמאיר כהן לא נבחר ליו"ר הכנסת. יריב לוין שנבחר במקומו הוא אמנם מקורבו של בנימין נתניהו והתקפותיו על בית המשפט העליון מקוממות, ובכל זאת אני שמחה שנבחר לראשות הכנסת אדם שהוא הגון ושיש לו אידיאולוגיה, שבכך הוא די חריג בכנסת שרוב חבריה מרוב המפלגות הם אופורטוניסטים גמורים שדואגים אך ורק לעצמם. כמו שאמרו חז"ל, לפעמים מתוך שאינו לשמה בא לשמה. וחשבתי גם על יאיר לפיד שעד כה דוקא הערכתי את תפקודו כראש האופוזיציה, אבל גם הוא מנהל את מפלגתו בצורה מגלומנית ובריונית, איננו מאפשר בחירות דמוקרטיות, כופה את עצמו כראש הרשימה כאילו היה מדובר בעסק פרטי ולא במפלגה פוליטית, ומסלק מן הסיעה בכנסת אנשים – ובמיוחד נשים - בעלי עמוד שדרה ודעות עצמאיות, בעלי השכלה ואישיות ואידיאולוגיה, כמו ד"ר עדי קול וד"ר עליזה לביא, ומביא במקומם אנשים חסרי עמוד שדרה שמוכנים לערוק ולתמוך בנתניהו כשהדבר משתלם להם, כפי שכבר קרה עם שלוש חברות כנסת של יש עתיד, שלפיד בחר לשבץ במפלגתו שבה הוא שליט יחיד ודיקטטורי. כדאי שלפיד יעשה חשבון נפש עם עצמו לגבי האנשים שהוא מדיח והאנשים שהוא ממנה, כי קשה לומר שההדחות שלו היו ראויות כפי שקשה לומר שהמינויים שלו היו מוצלחים לאור תוצאותיהם. אולי אני טועה, אבל תחושתי היא שגם התמיכה המוחלטת שלו במאיר כהן עוד תעלה לו ביוקר.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10

אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 

פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.

 יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי מבוא ופרקים 2-1

פרקים 3-4

פרקים 5,6,7

פרק 8

פרק 9

פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.

 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      

ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 

פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.

לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.

דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד.        

          

הורשעו ברצח שלא ביצעו

הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.    

רופאים מסוכנים

בסוף השבוע קראתי במוסף "הארץ" תחקיר מזעזע של הילו גלזר על ניתוחים מיותרים שגרמו למטופלים נזקים בלתי הפיכים. אינני רוצה להתייחס לתוכן התחקיר שאני מקוה שהוא יקבל את ההתייחסות הראויה ממשרד הבריאות. אני רוצה לספר על דברים שהתחקיר הזכיר לי על רופאה גיניקולוגית שטיפלה בי לפני שנים, שכבר אז היא היתה זקנה ועכשיו בוודאי כבר איננה עובדת אם היא בכלל עוד בחיים. היא טיפלה בי הרבה שנים וחשבתי שהיא טיפלה בי היטב, אבל כשהגעתי בערך לאמצע שנות הארבעים שלי הרגשתי שמשהו חשוד בדברים שאמרה לי. היא התחילה לדחוק בי שאעבור איזה טיפול כירורגי בהרדמה כללית שהיא בעצמה לא הצליחה להסביר לי מדוע אני זקוקה לו. בעצם עוד קודם לכן היא רשמה לי הורמונים שלטענתה אשה בגילי היתה צריכה לקחת, וזרקתי את המרשם לפח, כי ידעתי שעודף הורמונים עלול לגרום סרטן, ובאמת כמה שנים לאחר מכן התפרסמו תוצאות מחקרים שהראו עלייה במקרי סרטן השד בגלל מתן הורמונים לנשים והפסיקו לתת לנשים הורמונים, מה שהביא לירידה במקרי סרטן השד. אני הייתי המומה מכל הסיפור הזה, כי הקשר בין הורמונים לסרטן היה ידוע כבר שנים רבות קודם לכן, ולא הבנתי איך רופאים רושמים לנשים הורמונים בלי שום סיבה אמיתית כשהם יודעים שחלקן תחלינה בסרטן כתוצאה מכך. אני לא התווכחתי עם הרופאה, רק זרקתי את המרשם של ההורמונים לפח, כמו שעשיתי כבר קודם לכן עם כל מיני כדורים שקיבלתי שלא הצלחתי להבין מדוע הם דרושים לי. הסיפור עם ההורמונים התחיל לערער את האמון שלי ברופאה וזה היה מזל, שנהייתי מאד חשדנית כלפיה, וכשהיא התחילה להמליץ לי לעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית סירבתי, והיא המשיכה להציע לי את הטיפול הזה לבעיות שונות שאין ביניהן קשר. למשל היתה לי ציסטה בשחלה אז היא טענה שאני חייבת לעבור את הטיפול הכירורגי הזה, והזכרתי לה שכבר היתה לי פעם ציסטה ואז היא רשמה לי שלושה חודשים גלולות והציסטה התמוססה ונעלמה, והיא אמרה שאכן זה יכול לעזור אבל בלי הטיפול הכירורגי הציסטה תחזור. בכל זאת התעקשתי שאני רוצה גלולות ולא ניתוח, והיא רשמה לי גלולות והבעיה נפתרה, ואז האמנתי לה עוד פחות, וזה היה מזל, כי אחר כך היו לי מיומות והיא התחילה לדחוק בי ממש שאעבור את הטיפול הכירורגי בהרדמה כללית, כי אחרת יהיו לי שטפי דם איומים, ושאלתי מה הטיפול הכירורגי עושה, והיא לא ממש הצליחה להסביר לי, ואמרתי לה שלא נראה לי לעבור ניתוח בהרדמה כללית בלי שיש לי משהו באמת רציני ואז היא שאלה אותי בבוז: "מה הבעיה שלך עם הרדמה כללית?" ואז נזכרתי בוטרינר שניתח את הכלבה שלי וכששאלתי אותו לפני הניתוח אם יש סיכונים בניתוח הוא ענה לי: "וודאי שיש סיכונים בניתוח. אם רופא אומר לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג." אז הבנתי שזה המקרה שאני צריכה להתחיל לדאוג, מה גם שכדי להרגיע אותי כביכול הרופאה הסבירה לי שכדאי לי לבקש ניתוח במקום מסוים ששם היא בעצמה תבצע אותו, וזה ממש לא הרגיע אותי – לקחתי את המעטפה שהיא נתנה לי עם הפניה לניתוח, אני כבר לא זוכרת אם זרקתי אותה או סתם הנחתי אותה באיזשהו מקום, ויותר לא הלכתי לרופאה הזאת ובעצם המון שנים לא הלכתי בכלל לגיניקולוגים, שזה גם מה שאמי עשתה כשהיתה בערך באותו גיל והיו לה גם מיומות שיש לחלק גדול מהנשים ואמרו לה שהיא חייבת ניתוח. פשוט לא הלכנו לגיניקולוגים כשהם התחילו לשלוח אותנו לניתוחים בלתי מוסברים עם כל מיני הפחדות על כל מיני דברים נוראים שיקרו לנו אם לא נעשה כדבריהם, ואולי בזכות זה אמי הגיעה לגיל תשעים ואחת ואני עדיין חיה ולא קרו לי שום דברים נוראים למרות שעברו מאז המון שנים. האמת שלפני שנתיים הלכתי שוב לגיניקולוגית והיא שלחה אותי להמון בדיקות שלא כל הבודקים הבינו למה צריך אותן, למשל בדיקת צפיפות עצם שבכלל לא הייתי בקבוצת סיכון משום בחינה והרדיולוגית התפלאה ששלחו אותי לבדיקה הזאת, שהדבר היחיד שלמדתי ממנה היה שהתכווצתי למטר וחצי בערך שזה אולי גורם לכמה אנשים להתנשא עלי אבל לא מזיק בשום צורה לבריאות שלי. בכל אופן עשיתי המון בדיקות וגם אולטרסאונד רחם שגרם לרדיולוגית להגיד לי שאני חייבת לדבר עם הרופאה שלי כי יש לי הרבה בעיות, אבל כשבאתי לרופאה היא צחקה ואמרה שלו הייתי אשה צעירה שצריכה ללדת זה אולי היה מדאיג אבל בגילי למי אכפת אם יש לי צלקות ברחם. המיומות בכל אופן נעלמו מעצמן במשך השנים שבהן התרחקתי מגיניקולוגים. זמן קצר אחרי שהגיניקולוגית ההיא שרצתה לשלוח אותי לניתוח בהרדמה כללית נתנה לי את המעטפה שאני לא זוכרת מה עשיתי בה והפסקתי ללכת אליה לתמיד התברר לי שעמיתה לעבודה שגם טופלה אצלה נשלחה גם להליך הזה ועברה אותו. לא נגרמו לה נזקים בריאותיים למרבה המזל אבל היא סתם סבלה ואמרה שזה היה לגמרי מיותר, ומאד הצטערתי שלא ידעתי קודם ולא אמרתי לה שתתרחק מהרופאה הזאת ששלחה כנראה את כל המטופלות שלה לניתוחים מיותרים ואני מקוה שאף אחת לא ניזוקה ממנה בצורה קשה. אני מספרת את כל זה כי אנשים לא צריכים להאמין יותר מדי לרופאים, במיוחד כשמדובר בטיפולים מרחיקי לכת כמו ניתוחים, ותמיד צריך להיות חשדן ולבדוק ולקרוא וללמוד ורצוי מאד להתייעץ עם רופא המשפחה ועם עוד רופאים מומחים ולא לסמוך על רופא אחד שאולי הוא בכלל לא הגון ושולח לניתוחים מיותרים מנימוקים כספיים. ובמיוחד נשים צריכות להיזהר מכל מיני המלצות של רופאים לקחת הורמונים ולעבור ניתוחים בגלל תהליכים טבעיים של הזדקנות שהם מאד נפוצים ולא מסוכנים כמו הטיפולים המיותרים שהרופאים מציעים. זה קצת עצוב שאי אפשר לסמוך על רופאים אבל זאת המציאות ולאדם אין ברירה אלא להיות הרופא של עצמו ולהחליט מתי להקשיב לרופא, למשל כשיש בגוף דלקת קשה וצריך טיפול דחוף וחיוני. אני לא ממליצה חלילה להתנזר מרופאים, אלא להיות זהירים מאד ולערוך בירורים נוספים כשרופאים מציעים הליכים מרחיקי לכת כמו ניתוחים או טיפולים קשים, שתמיד כדאי לקבל חוות דעת מעוד רופאים. הרבה פעמים רופאים מצילים חיים אבל יש גם רופאים חסרי מצפון שמוכנים לסכן חיים, ולכן חשוב מאד להיות זהירים.        

שרה אמנו וחוק ההסדרה

בדרך כלל אני מתעלמת מפעילותה של הדרשנית סיון רהב-מאיר. תחומי הפעילות שלה אינם משיקים לרוב לשלי. אבל אתמול בתכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12 הזמין אותה רסקין להגיב על פסיקת בג"ץ שביטלה את חוק גזל הקרקעות הפלשתיניות המכונה "חוק ההסדרה". מדוע הזמין רסקין דוקא אותה להגיב על פסיקת בג"ץ? מתברר שפעם, בימים שכבר נשכחו ממני, היא היתה כתבת לענייני משפט, וכפי שסיפרה לצופים, בעלה ידידיה מאיר, שלו היא נשואה כבר שבע עשרה שנה, היה תמיד מתעצבן כשהיתה מדווחת על פסיקות בית המשפט וקורא לזה "מחולל בג"צים" ואצלם במשפחה זה הפך לבדיחה. אני לא הצלחתי להבין מה פשר דבריה וגם לא הבנתי מה הבדיחה, אבל ידוע שלשמאלנים ופמיניסטיות, שתי קבוצות שאני משתייכת אליהן, אין חוש הומור. מה שכן הבנתי זה שסיון רהב-מאיר כבר נשואה לידידיה מאיר, כפי שהיא מצאה לנכון לציין, כבר שבע-עשרה שנה, ואלה כמובן נישואים חשובים מאד. לא כל חוזרת בתשובה זוכה להינשא לבן משפחה ותיקה ומכובדת בציונות הדתית, וסיון רהב-מאיר, כמו בת דמותה האמריקאית פיליס שלאפלי, שבימים אלה, בעקבות סדרת טלויזיה, חזרו לעסוק בדמותה, יודעת שבציונות הדתית ולא רק שם מעריכים אשה שיודעת לתת את המקום הראוי לבעלה בחייה, ולא משנה על מה היא מתבקשת לדבר. ועוד הבנתי שידידיה של סיון, שממנו היא למדה איך להתייחס נכון לדברים, חשב שפסיקות בג"ץ זה עניין מאד משעשע, כמו שפמיניזם זה עניין משעשע, וגזל מפלשתינים זה עניין משעשע, וכמובן רצח של ראש ממשלה מהשמאל שמסכים להחזיר שטחים לפלשתינים זה עניין מאד משעשע. לחיים אתגר סיפרה סיון רהב-מאיר בתכנית מיוחדת שהקדיש לה ולפועלה שהיא החליטה להצטרף לימין הדתי-מתנחלי בעקבות רצח רבין. באותם ימים שבהם מחנה השמאל היה שבור ומרוסק, שבר שמעולם לא החלים ממנו, והמתנחלים לא יכלו להסתיר את שמחתם וצהלתם על רצח מנהיג השמאל, דבקה נפשה של סיון רהב-מאיר דוקא במחנהו של הרוצח. כנראה היטיבה בחושיה המחודדים להבחין היכן ישכון מכאן ואילך הכוח, ומאז נצמדה היטב לכוח וגם לכסף והפכה למטיפה פופולארית בישראל ועוד יותר באמריקה, וכובשת קהלים של גברים ונשים גם יחד ומרביצה בהם את תורת המתנחלים. גם כשסיפרה לחיים אתגר כיצד גרם לה רצח רבין לדבוק בימין הדתי ובמתנחלים היתה משועשעת מאד מהסיטואציה. השעשוע, הזחיחות  ושביעות הרצון העצמית בדיבור על השמאל, על רצח רבין ועל בג"ץ, לא ממש נושאים משעשעים מבחינתי, ולא ממש קשורים לנישואים המוצלחים של סיון רהב-מאיר שבלעדיהם היתה סתם חוזרת בתשובה שהדתיים המקוריים מתנשאים עליה, הם שהזכירו לי את פיליס שלאפלי, שהובילה, במימון ותמיכה מאד מסיביים של בעלה הבנקאי וחבריו, תנועת נשים נגד שיוויון לנשים, והצליחה לסכל הכנסת חוק לשיוויון זכויות לנשים לחוקה האמריקאית. פיליס שלאפלי מאד הקפידה להודות בסוף כל נאום לבעלה שהוא מרשה לה לצאת לפעילות שכולם ידעו שבעלה מממן, וגם היא היתה מאד משועשעת מזה. היא אמרה שממילא כל הפמיניסטיות הן גרושות ולסביות ולא יפות ונשואות בנישואים קתוליים כמוה. אבל כעת האסוציאציות שלי הובילו אותי רחוק מדי. נחזור לתגובה של סיון רהב-מאיר, כל הזמן אשתו של ידידיה מאיר ובעברה הרחוק כתבת לענייני משפט, לפסק הדין של בג"ץ שביטל את חוק ההסדרה. ובכן התלונה של סיון רהב-מאיר היתה שבג"ץ תמיד פוסק אותו דבר ולעולם איננו מפתיע. בכך היא כמובן צודקת. בג"ץ תמיד פוסק שגזל הוא גזל ורצח הוא רצח, גם אם סיון רהב-מאיר היתה מעדיפה שבג"ץ יפסוק שרצח רבין הוא מעשה של גבורה וגדלות נפש וגזל קרקע של פלשתינים בכוח או במרמה הוא קיום התורה. בג"ץ תמיד פוסק שרצח הוא רצח וגזל הוא גזל, כי בג"ץ פוסק לפי החוק והחוק הוא דבר קבוע. לו סיון רהב-מאיר היתה לומדת תורה לשמה ולא רק מה שמתאים למתנחלים, היא היתה יודעת שבענייני רצח וגזל גם התנ"ך לא מפתיע. לא תרצח הוא לא תרצח ולא תגנוב הוא לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר תמיד חוזר על עצמו וגם לא תחמוד הוא בהחלט עקבי. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לא כתוב שלא תחמוד את אדמת רעך כי האדמה איננה רכושו של האדם אלא רכוש האל. לכן יש שנות שמיטה ושנות יובל שבהן שבה האדמה לאלהים, כי האדמה היא של אלהים והוא נותן אותה, כמו שנאמר בדיבר הרביעי דוקא "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" ומיד אחר כך נאמר "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך וכו'. ללמדך שאלהים נותן לנו את האדמה לחיות עליה לא בלי תנאים, כדי שנחיה על האדמה כמו בני אדם ולא כמו חיות, או גרוע מחיות.

אבל סיון רהב-מאיר למדה את התנ"ך על פי המתנחלים. הפרק האהוב על המתנחלים, הוא בראשית ט"ו, פרשת הברית בין הבתרים, וכמובן הם קוראים אותו בדרכם: בפרק הזה מתואר אברהם אבינו, שעדיין נקרא אברם, כחשוך ילדים. הוא מתכוון להוריש את רכושו ל"בן משק ביתי דמשק אליעזר... והנה בן ביתי יורש אותי", ואז מבטיח לו האל שזרעו יהיה ככוכבי השמיים לרוב. בפסוק י"ח בפרק, הפסוק האהוב על המתנחלים נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים, עד הנהר הגדול נהר פרת." ואז מצוינים כל העמים שחיים באיזור הזה, בין שני הנהרות. ואז נגמר הפרק ומתחיל פרק ט"ז. ומה מסופר לנו בפרק ט"ז? ששרה אמנו,שעוד נקראה שרי, נתנה לאברם את שפחתה הגר כדי שתלד לו בן, וזו ילדה את ישמעאל. סמיכות הפרקים ט"ו וט"ז מבהירה כי הולדת ישמעאל היא ראשית קיום הברית עם אברהם, הולדת בנו בכורו. הפרק הבא, פרק י"ז, חוזר על הבטחת האל לתת לזרעו של אברהם את הארץ הנזכרת פה בשמה, ארץ כנען, ומתנה זאת בקיום ברית המילה. בסוף הפרק מל אברהם את עצמו ואת ישמעאל בן השלוש-עשרה, וזה הרמז הראשון בתנ"ך לטכס שייקרא בעתיד טכס בר-המצוה, והקשר בין הברית בין הבתרים לבין זרעו של אברהם שיהיה לגוי גדול מתמקד דוקא בישמעאל. כבר בעבר היה מי שהדברים הפריעו לו, ולכן אנחנו שומעים באמצע הפרק מעין הבהרה שמתחילה בתפילתו של אברהם לאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך". תפילה שלא ממש מתאימה במקום הזה, אלא היתה שייכת כנראה לסיפור על גירוש ישמעאל והגר למדבר. והאל עונה: "הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול ואת בריתי אקים את יצחק." אבל יצחק טרם נולד. רק בפרק י"ח נשמע על שלושת המלאכים, ורק בראשית פרק כ"א נשמע על הולדת יצחק. ואז, לאחר שאברהם חוגג במשתה את גמילתו של יצחק, מכריזה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." וכך ממשיך הכתוב: ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו: ויאמר אלהים אל אברהם אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא." קל לראות שסיפור הברית בין הבתרים סופר תחילה על ישמעאל, ואז הוכנס יצחק לסיפור, והובהר כבקשת שרה, שהוא היורש, ובו יקים ה' את בריתו עם אברהם. כאלה הם סיפורי התנ"ך: הם מקבצים סיפורים עתיקים יחדיו, גרסאות כאלה ואחרות ממסורות רבות ושונות, ולכן הדברים לא פעם מבולבלים וסותרים זה את זה.האם ברור לגמרי שזרעו של אברהם שלו ניתנה הארץ אלה בני ישראל, ולא בני ישמעאל? לא ממש ברור. הרי סימן הברית נטבע גם בבשרם. ורק סִפְרוּ כמה פעמים מדגיש ספר בראשית שישמעאל אף הוא מזרע אברהם. מה משמע איפוא לזרעך אתן את הארץ? והרי אף הישמעאלים הם זרע אברהם, והברית בין הבתרים נקשרה בהולדת ישמעאל ובמילתו לעולם. ואז כאמור נולד יצחק, אבל אברהם מעולם לא התנכר לבנו הבכור. נראה שאהב את הגר ובכך עורר את קנאת שרה, והוא לא אהב את קנאתה של שרה.

סיון רהב-מאיר אוהבת לומר ששרה אמנו מעניינת אותה יותר מאשר שרה נתניהו. הבחירה שלה מדברת בעד עצמה. שרה היא זו שמענה את הגר שבורחת ושבה כדי ללדת את ישמעאל כדברי מלאך ה': "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך", ושרה היא זו שדורשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." אולי המרחק בין שרה אמנו לשרה נתניהו איננו כל כך גדול. אין ספק שהמתנחלים מצדדים בשרה אמנו לא פחות משהם מצדדים בשרה נתניהו, ואף הם זועקים ברמה: "לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אבל האם זהו רצון התורה? זו שאומרת לנו "ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". והדברים אמורים בבנו ישמעאל. לא בנה של שרה, אבל בנו של אברהם.

כמה אוהבים המתנחלים להכריז שהארץ שלנו, שהיא הובטחה לנו, וניתנה לנו מידי ה'. אבל קִרְאוּ שוב את פרקי בראשית מט"ו עד כ"א, ותראו כמה הכל לא ברור וכמה הכל מבולבל, מלבד דבר אחד שחוזר ללא הרף: ישמעאל גם הוא זרע אברהם. ואולי לא סתם הברית בין הבתרים היא ברית בין האל לאברהם, לא ליצחק או ליעקב, אלא לאברהם, שלפני שהיה אביו של יצחק, היה אביו של ישמעאל.

ואולי רצתה התורה להזכיר לנו שעזה ככל שהיתה קנאתה של שרה אמנו, עודנו אחים, וגם הם גם אנחנו בני אברהם, ואולי יש דרך ראויה יותר לנהוג באחים, דרך ישרה, למען יאריכון ימינו על פני האדמה שנתן לנו אלהים..

יורים כדי להרוג

הזעזוע מהריגתו של הצעיר האוטיסט איאד אלחלאק מתמקד בכך שמדובר באדם חסר-אונים שהבנתו כשל ילד, שמובן שזה מזעזע, אבל מזעזע לא פחות שאדם חף מפשע מתויג כמחבל מסוכן ויורים בו למוות, ששני הדברים מזעזעים: איך מגדירים מישהו כל כך בקלות כ"מחבל מסוכן" ומתירים את דמו, מפני שנבהל וברח? האם העובדה שמישהו בורח מהשוטרים היא סיבה לתייג אותו כמחבל מסוכן להתיר את דמו? ולמה הורגים? האם אי אפשר לעצור אנשים, בוודאי כאלה שאינם תוקפים את השוטרים אלא בורחים מהם, האם אי אפשר לעצור אותם בדרכים אחרות, מלבד ירי למוות? מדוע השוטרים הורגים כל כך הרבה חפים מפשע? ואלה לא רק ערבים, ולא רק שחורים. כבר כמה פעמים נורו למוות אנשים שהמשטרה נקראה לעצור אותם, לא רק ערבים ויוצאי אתיופיה. בחדרה אם אינני טועה נורה בחור שניסה לשדוד בנק, אך לא בשעת השוד אלא כשנמלט לבית הוריו. המקרה נחקר, אבל אם אינני טועה השוטרים לא הועמדו לדין, למרות שהתברר שהבחור סבל מבעיות נפשיות. יום אחד נורו במחסום אח ואחות בטענה שהיו מחבלים, ואחר כך התברר שכנראה אין שחר לטענה. אינני זוכרת את שמותיהם אבל אני חושבת על המוות הנורא הזה במחסום של אח ואחות, ועל אמם, שביום אחד איבדה את עולמה. זו היתה תקופת פיגועים ואיש לא מחה על ההרג הזה שככל הנראה היה בטעות ולא היתה לו שום סיבה. המשטרה יורה בכדי להרוג, גם כשיש לה ברירה. אין הסבר אחר, וזה הדבר שנורא, שהורגים אנשים חפים מפשע רק בגלל שהם מעוררים חשד, ודוקא כשהם בורחים ולא כאשר הם תוקפים. גדי אייזנקוט אמר שלא היה רוצה שיירו למוות בילדה בת שלוש עשרה עם מספריים, וגם עליו איימו ברצח. כי כל אזרח נושא אקדח הוא שוטר וקצין מבחינת עצמו, וכך נהרגו לא מעט אנשים שבמקרה היו שם, אנשים טובים וחיילים שבזמן פיגוע היו לאסונם בקו האש של גיבור כלשהו בעיני עצמו שירה בהם למוות, ולרוב היורים לא הועמדו לדין, כי מעודדים את האזרחים, כפי שמעודדים את השוטרים, לא רק למנוע פיגועים, אלא גם נוזפים בהם כאשר המחבל נשאר בחיים. המסר שעובר הוא: כדאי שהמחבל ייהרג, גם אם אפשר לעצור אותו מבלי להורגו. ולא חושבים על כך שכאשר מתירים את דמם של מחבלים ללא הבחנה, התוצאה היא שהורגים גם את מי שרק נחשד כמחבל, ולעתים בטעות נוראה. ואיך אפשר לשכוח את העובד הזר שהוכה למוות ונורה בתחנה המרכזית בבאר שבע. מי ימנה את כל הקורבנות הללו לא רק של טעות ופחד, אלא של דפוס החשיבה המצמרר שהשתלט על ישראל בברכת השלטון, שמחבלים חייבים למות. ועוד לא אמרנו אלאור אזריה.

וזה הדבר הנורא ביותר, שהמסר היורד מהשלטון הוא שהריגת המחבל איננה אמצעי למנוע פיגוע ולהציל אנשים, אלא מטרה לעצמה, למען יראו וייראו, שזו למשל צורת החשיבה של אנשים כמו השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שדוקא בימים שבהם הרג חסר הצדקה בידי שוטרים עלה לכותרות בארץ ובעולם, הלך להתחבק עם עבריינים אלימים שתוקפים מהגרים מאפריקה ואת כל מי שעוזר להם והכריז שמי שיתקוף שוטרים דמו בראשו. מי שהתחבק עם שפי פז תייג את עצמו כידיד הגזענים והאלימים, וכמבחין בין דם לדם. זה היה מסר מאד ברור, שהודעה, לאחר מותו של איאד אלחאלק, שהמשטרה תשנה את מדיניותה כלפי בעלי מוגבלויות, לא יכלה למחוק אותו. כמו אצל אדונו ומורו, גם אצל אמיר אוחנה, אין לא חוקים ולא עקרונות כלליים. ישנם רק אלה משלנו שאינם כפופים לחוק ומותר להם הכל, ואסור להעמידם לדין, ואלה שאינם משלנו, שדמם מותר. ומה הטעם להכריז שהמשטרה תגלה יתר רגישות לבעלי מוגבלויות? הרי השוטר איננו יודע בזמן אמת במי הוא יורה למוות. אם המסר שמקבלים השוטרים הוא שעדיף להרוג חפים מפשע מאשר להניח למחבל לחמוק ממוות, הם יירו גם בבעלי מוגבלויות, גם בחסרי ישע. מי שרוצה למנוע הרג מיותר צריך להבהיר לשוטרים שעדיף להניח לפושע או מחבל לחמוק מאשר להרוג חפים מפשע. הריגתו של איאד אלחלאק ושל כל האומללים כמותו היתה נמנעת אילו קיבלו השוטרים הוראה להניח למי שבורח, ובשום מקרה לא לירות בו כשחייהם אינם בסכנה, ואדם בורח שאיננו תוקף איננו מסוכן. רק במי שתוקף ומסכן חיים מותר לירות למוות, ורק כאשר אין ברירה אחרת. זה החוק וזו גם ההלכה. רק מי שמותקף רשאי לירות, וגם אז ביד או ברגל, לא בראש או בלב, והדברים האלה היו צריכים להיאמר בצורה ברורה ומחייבת, כי לרחם בדיעבד על צעיר אוטיסט שנהרג זה קל, אבל כל עוד אין משנים את האווירה, את הדיבורים על כך שאסור שהמחבל ייצא חי, גם אם לא היה שום צורך להורגו לצורך הגנה והצלת חיים, כל עוד מתייחסים להימלטות והישארות בחיים של מחבל כאל דבר גרוע יותר מהרג של חפים מפשע, לא מונעים את הקורבנות חסרי הישע שכבר היו וגם לא את הקורבן הבא.

ימי הולדת בימי קורונה

היום יום ההולדת של נכדי הקטן אביב שהוא בן שנה, ומחר יום ההולדת של נכדי הגדול דין שהוא בן שלוש. רצה הגורל ששניהם יוולדו בהפרש של יום בתאריך, כי דין הקדים להיוולד בשבועיים, ואביב איחר להיוולד בשבועיים, וכך שניהם חוגגים השבוע יום הולדת, אביב ביפו, ודין באנגליה, ובתי שרון הזמינה אותי לבוא ליפו לחגוג איתם, אבל אני מפחדת לנסוע באוטובוס לתל-אביב ואני גם מפחדת לעמוד בתור לאוטובוס לתל-אביב ואפילו להיכנס לתחנה המרכזית בירושלים אני מפחדת. מאז ששמעתי על ההתפרצות בגימנסיה העברית אני מפחדת עוד הרבה יותר מקודם, כי עכשיו זה ממש בשכונה שלנו, ואולי לאנשים שגרים רחוק מפה זה לא אכפת, אבל אני מפחדת. ובעצם כבר היום התגלו חולים בעוד בתי ספר בערים אחרות, ובכל פעם זה מדכא אותי מחדש, כי למרות שהבנתי שמדובר במחלה קשה שלא תיעלם בקלות, בכל זאת מאד קיוויתי בלבי שיקרה איזה נס והמגפה תיעלם. כשעצרו את הטיסות אחרי פורים קיוויתי שעד פסח הכל יירגע וניצן ודין יבואו מאנגליה לחגוג איתנו, ואז הבנתי שאפילו שרון ואביב שגרים ביפו לא יוכלו לבוא אליי, ונצטרך לחגוג את הסדר בסקייפ, שזה לא נורא אבל בכל זאת זה לא כמו להיות כולנו יחד. בחג השבועות שרון ואביב הקטן באו אליי וחשבתי לעצמי זהו, זה כבר הסוף של המגפה וכבר לא יגידו יותר שאסור לבקר סבים וסבתות, אבל עוד לפני שבועות חוה, שהבן שלה מנהל את חטיבת הביניים בגימנסיה, אמרה לנו שיש בגימנסיה קורונה, ובגלל זה הם שוב לא מתראים עם הבן והנכדים שגרים ממש ברחוב הסמוך ואני פוגשת אותם כל הזמן לגמרי במקרה, אבל אני חשבתי שמדובר רק בשניים שלושה מקרים, ורק השבוע הבנתי את חומרת ההתפרצות, וככה בזמן שהרבה אנשים חוגגים את החזרה לשגרה, לדעתי יותר מתוך משאלת לב מאשר מתוך נתונים אמיתיים, אני דוקא מרגישה את האיום הולך וקרב ומטיל עלינו צל כבד, ואני מפחדת לפגוש אנשים ולפגוש חברים, ואני מפחדת גם מזה שאנשים זרים אוהבים ללטף את אושר כשאנחנו מטיילים ואושר לפעמים דוקא נהנה מזה ומתחכך בהם, אולי קצת יותר מדי, אבל זאת אשמתם שהם מתעסקים עם כלב לא שלהם רק בגלל שהוא עובר לידם ברחוב, כי הרבה אנשים חושבים שכלב זה כמו צעצוע שכולם יכולים לשחק איתו, ושוכחים שהוא יצור חי ומרגיש ולא צעצוע. בכלל רחוב עזה שפעם היה רחוב מאד שקט נהיה רחוב הומה אדם ביום ובלילה וכבר הרבה זמן מתחשק לי לברוח מפה, למרות שאני גרה כאן כבר המון שנים. תמיד רציתי לגור במקום מרכזי, אבל עכשיו הייתי רוצה לגור באיזה כפר נידח ליד איזה יער, ובכל מקרה במקום שאין בו הרבה אנשים ושאפשר לצאת ולהסתובב בלי לפגוש אנשים. אני מקוה שהחלום הזה לא נשמע מדי מיזאנתרופי, למרות שאולי הוא כן. יש לי יחס אמביוולנטי לאנשים, ואני יותר רגילה לחיות עם כלבים, שזה די מעצבן את הבנות שלי, שאני יותר רגילה לחיות עם כלבים ועם ספרים ועיתונים מאשר עם אנשים וזה נוח לי. עכשיו כשאני זקנה אני חושבת הרבה על זה שכבר אין לי כל כך כוח לדבר עם אנשים ולראות אנשים, ואני אוהבת להיות בבית לבד בשקט עם העיתונים והספרים והכלב שלי שרוב הזמן הוא ישן ואני אוהבת להסתכל איך הוא ישן ואיך הוא נושם כשהוא ישן. אני גם אוהבת להסתכל על תינוקות כשהם ישנים. בחג השבועות אביב ישן אצלי בלול שלו והוא לבש חליפה עם ציור של היפופוטם גדול על הבטן, ובכל פעם שהוא נשם ההיפופוטם עלה והתנפח וזה היה מצחיק. לפעמים אני מצליחה להרדים את אביב, אבל בדרך כלל הוא לא ישן הרבה וגם דין לא ישן הרבה. הם ילדים שובבים שאוהבים להשתולל הרבה, שזה כמובן טוב לילדים להיות שובבים ורק להורים זה קשה. ועכשיו אני מרגישה שאני זקנה, ואין לי מספיק כוח לטפל בהם כמו שחשבתי שיהיה לי וכמו שרציתי. בכלל הכל נהיה לי מאד קשה לאחרונה, ואני לא יודעת אם זה בגלל הקורונה שמדכאת אותי או שזאת הזקנה, אני חושבת הרבה על מה שהיה קורה השנה לולא הקורונה ועד כמה הכל יכול היה להיות אחרת, יש כמובן דברים שאני מודה עליהם, ששרון ילדה ביוני ויכולתי להיות איתה בלידה ולהחזיק את אביב כשהוא רק נולד. הוא היה מאד רזה ומאד ארוך והרופאה אמרה שקשה לו לנשום ולקחו אותו להשגחה ואני הייתי חייבת לנסוע הביתה להוציא את אושר שהיה לבד כבר המון שעות וכל הדרך דאגתי מאד לאביב, ולא ידעתי שהוא כבר בסדר גמור ובבוקר הבאתי אותו מהתינוקיה  והוא היה התינוק הכי גדול בתינוקיה. מזל שעוד לא היתה קורונה ויכולתי להיות שם. אבל בפסח כבר לא יכולתי להיות איתו ועם שרון בגלל הקורונה. אני חושבת הרבה על מה שהיה אולי קורה אחרת לולא הקורונה, אבל אולי הרבה דברים היו קורים בדיוק אותו הדבר גם לולא הקורונה. אנחנו תמיד יודעים רק את מה שבאמת קורה, ולגבי הדברים שלא קרו אנחנו יכולים רק לשער. בעוד שבועיים יחול יום ההולדת שלי והיה לי בהתחלה חלום שאם לא יכולנו להיפגש בפסח, אולי כולם יוכלו לבוא ליום ההולדת שלי ונוכל ביחד לחגוג. עכשיו אני מבינה שעם בתי ניצן ונכדי דין שגרים באנגליה אני לא אוכל להיפגש עוד הרבה זמן וזה גם לא זמן טוב לחגוג עם החברים שלי שרובם מבוגרים, ושאת התכניות שלנו לבלות בבתי הקפה החביבים עלינו שנמצאים בדיוק מול הגימנסיה נצטרך לדחות. אבל אני מודה לאלהים שיש לי שני נכדים ושהשבוע נחגוג את ימי ההולדת שלהם אולי לא כמו שקיווינו, אבל נשמח במה שיש ונקוה ונייחל לזמנים יותר טובים שיבואו אי"ה בקרוב.

מתחבקים

 מאז שהתירו לפתוח את בתי הקפה רחוב עזה הומה אדם, במיוחד בשעות הערב, ובכל יום יותר מהיום הקודם. העובדה שהגימנסיה העברית, שנמצאת במרחק דקות הליכה מכאן, היא כרגע מוקד ההדבקה בקורונה החמור ביותר בישראל, איננה משפיעה על הצעירים שגודשים את בתי הקפה, צפופים צפופים זה לזה, דחוסים בשולחנות צמודים, כמובן ללא מסכה. אמנם אי אפשר לאכול ולשתות עם מסכה, אבל אפשר לפחות לשמור קצת מרחק, ואין שומרים מרחק, וראיתי גם שתי צעירות רצות זו אל זו ומתחבקות, ונזכרתי בתלמידת הגימנסיה חולת הקורונה שדיברה בתכנית הבוקר בטלויזיה, וסיפרה שהם לא שמרו על ההנחיות והתחבקו, למרות שידעו שיש סיכון. מדוע הצעירים מתחבקים כל הזמן? כשהייתי צעירה חיבוקים ונשיקות היו שמורים לזוגות נאהבים, ועכשיו נדמה שכולם מחבקים את כולם, שזה יכול היה להיות נחמד, לולא הסתובבה פה מגפה חסרת-רחמים. הצעירים סומכים כנראה על הסטטיסטיקה, שאומרת שהמחלה פוגעת קשה בעיקר בזקנים, אבל זה נכון רק סטטיסטית. בחדשות הערב ראיתי את אפיק סוויסה, הצעיר בן ה-22 שחלה קשה בקורונה והיה מורדם ומונשם זמן רב, משתחרר במזל טוב מבית החולים לביתו, ועוד צפוי לו שיקום ארוך. המחלה פוגעת בעיקר בזקנים, אבל לא רק בזקנים. ישנם צעירים, ולו גם מעטים, שנפגעים מקורונה בצורה מאד קשה, ואי אפשר לסמוך על פסיכולוגיית "לי זה לא יקרה". כבר הרבה זמן אני שמה לב לכך שהצעירים לא רק שאינם מצייתים להנחיות, אלא ממש פורעים אותן. בסגר של יום העצמאות הזמינו השכנים הצעירים חבורה שלמה וכולם עלו לגג הבניין וחגגו שם, ופתאם הבנתי שהם לא שונים מהחרדים שרקדו ושרו בהמוניהם בל"ג בעומר, כאילו ההנחיות אינן נוגעות להם. ואני לא יודעת מה הדבר הזה, מדוע אנשים מזלזלים כל כך ועושים הכל הפוך ממה שאומרים? האם זו ילדותיות, הדחקה, חוסר יכולת להתמודד עם הבדידות? וגם בתקשורת הדגישו רבים שזה רק תיכון אחד בירושלים, רק תיכון אחד בירושלים, ולא צריך בגלל זה להפסיק את החגיגה, ולא הבנתי אם לא אכפת להם בגלל שזה תיכון אחד או בגלל שזה בירושלים, שיותר מוזנחת ויותר ענייה. אולי כל ההסברים וההנחיות וחולי הקורונה שמלמדים לקח, אולי רק זקנים כמוני צופים בהם, כי אנחנו משכימים קום, במיוחד עכשיו בקיץ כשהשמש זורחת מוקדם, ורואים את חדשות הבוקר, ובערב רואים את חדשות הערב, והצעירים בבוקר ישנים עדיין ובערב הם יוצאים לבתי קפה ויושבים בהם ללא מסכות ומתחבקים ומתנשקים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה ולמחרת בבוקר הם כמובן ישנים עד מאוחר. בקיצור רק אנחנו הזקנים שומעים את ההנחיות ומצייתים להן, אולי כי בגילנו כבר מבינים היטב את משמעות החיים והמוות ולא משחקים בהם. גם אין ברחובות שום פקח או שוטר, ואני באמת לא רוצה שיטילו קנסות על אנשים בתקופה הקשה הזאת, אבל לפחות שיעירו להם. אבל אולי הם כן מכירים את ההנחיות ופשוט מצפצפים, כי הם חושבים שלהם לא יקרה כלום ורק הזקנים ימותו שזאת אכן דרך העולם, שהזקנים מתים והצעירים משתטים, ובעצם עכשיו אני מפחדת הרבה יותר מאשר קודם, כשהיה סגר, ובתי הקפה היו סגורים והרחובות היו ריקים וכשטיילתי עם אושר בלילה שמעתי את צעדיי מהדהדים ברחוב הריק, והצטערתי בשביל אלה שנאלצים לסגור ומתקפחת פרנסתם. אבל למה צריך פה תמיד לעבור מקיצוניות לקיצוניות, מהסגר המאד מוגזם להפקרות גמורה, כאילו לא היתה מגפה בעולם, וכל האופטימיות שהיתה בי שישראל תעבור את המגפה בקלות נגוזה, ואני מפחדת ממה שיקרה ביום הבא ובשבוע הבא.