הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

מכירה פומבית בהמבורג של כתב היד של פרנץ קפקא "ריכרד וסמואל"

רק באיחור נודע לי שאתמול, בשבת 26 במאי, הועמד למכירה פומבית בבית המכירות "כריסטיאן הסה" בהמבורג כתב יד בן 6 עמודים של פרנץ קפקא משנת 1911, "סקיצה לפתיחה לריכרד וסמואל". בפורטל Boersenblatt נכתב שמדובר בפתיחה לרומן שפרנץ קפקא ומכס ברוד תיכננו לכתוב במשותף, אך זנחו לאחר כתיבת פרק הפתיחה, שהם מסרו לחברם וילי האז בכתב העת שלו "דפי הרדר", שם הוא נדפס בקיץ 1912. מקורו של כתב היד לדברי הפורטל באוסף שויצרי פרטי שבו הוא נמצא שלושים וחמש שנה, כלומר מראשית שנות השמונים. "כנראה שכתב היד נשאר במערכת והגיע מאוחר יותר לאוסף השויצרי", נאמר שם.

יש לי סיבות טובות לחשוד שהתיאור החביב הזה איננו אמת. הסיבה העיקרית לחשדותי היא פתק שהוצג לבית המשפט בישראל הן על ידי אהובת ברוד אסתר הופה בשנות השבעים, כהוכחה לכך שמכס ברוד העניק לה את כתבי קפקא במתנה, והן על ידי בנותיה לערכאות השונות שדנו בגורל עזבונו של מכס ברוד לאחר מותה של אסתר הופה בשנת 2007. להלן תרגום הפתק:

לגב' אסתר הופה , תל-אביב

אסתר יקרה,

בזאת אני מעניק לך 4 תיקים מזכרונות קפקא שלי, שמכילים את הדברים הבאים:

I.                   רישומים

יומנים משותפים (יומנים מקבילים שלי ויומן ויימאר של קפקא בעטיפה אחת)

תמונות של קפקא

רשימת כתבי עת – עיזבון * %

II.                 מכתבים ממני לקפקא

III.              רשימה על ארבעה מבקרי קפקא "הנלהבים ביותר".

IV.             שלוש מחברות יומני קפקא מפריז.

אפוריזמים 1 ו-2,

טיוטת נאום,

הצהרת מס? של קפקא,

טיוטה לרוברט וסמואל

נאום של קפקא (לוי Loewy)

Rekurs Kafka (טרם פורסם)

3 אפוריזמים, דפים שהעתקתי

"הכנות לחתונה" ו"חלום"

2 מחברות של קפקא

פרגמנט של נובלה

הגנת החצר

4 דפים בודדים

תל-אביב, 12 במרס 1947

מכס ברוד

בתחתית המכתב נכתב:

Ich nehme diese Schenkung an

Ilse Ester Hoffe

Maerz 1947

ותרגומו:

אני מקבלת מענק זה

אילזה אסתר הופה

מרס 1947

בדקתי הערב שוב את צילום הפתק  שברשותי – את המקור מעולם לא ראיתי, וראיתי שאכן כתוב "טיוטה לרוברט וסמואל" כפי שתרגמתי. בזמנו לא נתתי על כך את הדעת, שאין בכתבי קפקא שום "רוברט וסמואל" אלא רק "ריכרד וסמואל", ושאין ספק שזה כתב היד שאליו מתייחס הפתק. מאז אתמול מטרידה אותי גם השאלה כיצד יכול היה מכס ברוד לטעות טעות כזאת, לכתוב רוברט במקום ריכרד. עיינתי בצילום הפתק שוב ושוב ואני מסוגלת לראות רק רוברט ולא ריכרד. אולי בכלל הפתק הזה מזויף ולא נכתב בידי מכס ברוד אלא בידי מי מהחומדות את ירושתו, שהגישו לבתי המשפט כמה מסמכים החשודים כמזויפים, וגם עמוד ראשון ורביעי של מסמך חשוב בן ארבעה עמודים בטענה שזה המסמך המלא, תוך העלמת שני העמודים האמצעיים שלו מבית המשפט. למרבה המזל איתר פרקליטה של הספריה הלאומית צילום של המסמך המלא, וחשף בפני בית המשפט את מעשה ההונאה.

מכל מקום, הטיוטה הזו בכתב ידו של קפקא היתה בעזבון מכס ברוד בתל-אביב, ולא במערכת "דפי הרדר" שפעלה בפראג במשך שנתיים בלבד, בשנים 1911-1912. גם אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של האחות ואלריה פולאק שנרצחה עם האחות גבריאלה הרמן ושני בעליהן וחלק מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, הכינה עבור הספריה הלאומית רשימה של כתבי קפקא שלא נכללו בין הכתבים שהועברו לבקשת האחיינית מכספת של זלמן שוקן בציריך להפקדה בספריה הבודליאנית באוקספורד במרס 1961. ברשימה זו, ששלחה מריאנה שטיינר ב-4.12.1973 לראובן קלינגסברג, איש הספריה הלאומית וידיד אישי של מכס ברוד, ונמצאת הן בספריה הלאומית והן בגנזך המדינה, היא מציינת כפריט 15 "טיוטה נוספת לנובלה ריכרד וסמואל", ובסוגריים מציינת שתוכנה זהה לטיוטה שנספחה לכתב היד של "הכנות לחתונה בכפר", שנשאר אף הוא בעזבון מכס ברוד בשלוש גרסאות, אבל הטיוטה הנוספת הזו היתה עצמאית ולא נספחת לכתב יד אחר, ולכן אין לי ספק שבה מדובר כעת, כלומר בכתב יד שהוברח מעזבון מכס ברוד בתל-אביב לשוויץ. מכיוון שממכתבה של מריאנה שטיינר עולה שכל כתבי היד של "ריכרד וסמואל" היו אצל מכס ברוד בתל-אביב ולא בשום מקום אחר, ומכיוון שאין שום פרטים על "האוסף הפרטי בשוויץ" שבו הוחזק כתב היד, אני חושדת שאין מדובר ב"אוסף פרטי" אלמוני אלא בכספות של אסתר הופה, שנפתחו בציריך בשנת 1985, מועד שתואם את הפרט שנמסר שכתב היד היה 35 שנים באוסף פרטי. לפי החלטת שלוש ערכאות של בתי המשפט בישראל, וכמובן לפי צוואתו של מכס ברוד, כל כתבי היד מעזבון ברוד השמורים בכספות ובכל מקום בארץ ובחו"ל צריכים לעבור למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. קראתי שבנק UBS השויצרי שבו נמצאות הכספות מסרב בינתיים להעביר לספריה הלאומית בירושלים את תוכנן של ארבע הכספות של אסתר הופה שהספריה הלאומית יודעת עליהן. ברור לי מסקירת האינוונטר של הכספות שאותרו שיש כתבי יד נוספים בכספות נוספות שעד כה מוסתרות מן הספריה הלאומית, וכפי שמעידות המכירות הפומביות הנמשכות, השוד של כתבי קפקא מן הספריה הלאומית בירושלים, שמכס ברוד הוריש לה את הכתבים וידוע לי שגם יורשיו של פרנץ קפקא הסכימו לירושה הזו והיו מברכים עליה לו היתה מתממשת במלואה, השוד הזה של העם היהודי שממשיך את האריזציה הנאצית באותן שיטות של מירמה, הונאה, טרור, תעמולה אנטישמית והיתממות והתחסדות אינסופיות, כל זה נמשך כמקודם. אני גם מרשה לעצמי לחשוד שהקונה הוא שוב ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, שמאז שנות השבעים מעורב בהברחת כתבי יד של קפקא וברוד מישראל ובקנייתם המתואמת מראש בירידים פומביים, כדי שיוכלו לטעון בעתיד שלא ידעו שהם קונים סחורה גנובה שהוברחה מישראל בניגוד לחוק, ושבית המשפט בישראל הורה להם להשיב לספריה הלאומית, דבר שספק רב אם יקרה אי פעם. מאז איחוד גרמניה מרגישים הגרמנים כה חזקים, שהם כבר אינם חשים שום צורך אפילו להעמיד פנים שהם מתביישים בעברם הנאצי ומתנהגים כלפי היהודים טוב יותר. ככל הנראה יש לעם הגרמני צורך עמוק להמשיך ולשדוד נכסי תרבות יהודיים ולנכס אותם לעצמם. הם מאמינים ככל הנראה ששוד כתבי קפקא והצגתו כסופר גרמני ששייך לעם הגרמני, תמחק את העובדה שקפקא היה בין הסופרים הראשונים שהמשטר הנאצי הכניס לרשימת הסופרים האסורים ושרף את כתביו, ובהמשך, כנבואתו הנוראה של היינה, שרף את שלוש אחיותיו של קפקא ואת רוב בני משפחתו. השוד הנמשך של כתבי היד של קפקא בגרמניה, מלווה בהפצת שקרים ותעמולה אנטישמית – ארכיון מרבאך מקפיד להפיץ בגרמניה טענה שקרית שישראל הלאימה את כתבי קפקא, בעוד שהאמת היא שבית המשפט קבע שיש לקיים את צוואתו של ברוד, וזו מציינת את הספריה בירושלים כמקום שאליו יועברו הכתבים. הוראה לקיים צוואה כלשונה איננה הלאמה, וסיפור ההלאמה נועד גם לטהר את ארכיון מרבאך מהניסיון לשדוד נכסים לא לו, וגם לעורר בתודעה הגרמנית את הזיהוי הנאצי המסורתי של יהודים עם קומוניסטים שמלאימים נכסים, היודובולשביקים, כפי שכינו אותם הנאצים. שקרים והשמצות על ישראל מופצים על ידי הנהלת ארכיון מרבאך ומקורביה חדשות לבקרים וממלאים את התקשורת האירופית, החל מטענה שקרית שאין בישראל שום רחוב על שם קפקא שהעלה  ההיסטוריון המקורב למרבאך ריינר שטאך, המשך בשקר אנטישמי נוסף שלו שלא מכס ברוד הבריח את כתבי היד לישראל מאימת הנאצים, אלא ישראל בכלל גנבה אותם מצ'כיה אחרי המלחמה (שקר שנועד להצדיק את שוד הפריטים מישראל בידי ארכיון מרבאך), וכלה בניסיון להציג את קפקא כסופר גרמני מובהק, לטשטש את יהדותו ואת המוטיבים היהודיים בכתיבתו, ולהמציא קשר כביכול בין קפקא לגרמניה, מכיוון שקפקא הגיע בשלהי חייו לגרמניה כדי לבקר את אחותו גבריאלה שנפשה שם עם ילדיה, הכיר שם את אהובתו דורה והתגורר עמה בגרמניה מספר חודשים בטרם הידרדרה מחלתו והוא שב לפראג. אפילו איטליה שג'ויס התגורר בה שנים ולא רק חודשים ספורים, איננה מעלה בדעתה לתבוע חזקה על ירושתו של הסופר הדבלינאי, אבל הגרמנים, בהיותם רוצחי אחיותיו של קפקא ורוב בני משפחתו, משוכנעים כנראה שהרצח מקנה להם זכויות בעלות מיוחדות על נכסי הנרצחים, ושכל מי שמערער על חוצפתו וחמדנותו של עם הרוצחים הזה, ראוי לגנאי.

דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."

ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

איך שדדו מכס ברוד ואסתר הופה את האחייניות של קפקא

העילה לכתיבת רשימה זו היא ראיון שהעניקה חוה הופה, בתה הקשישה של אסתר הופה אהובת מכס ברוד, והטוענת לבעלות על עזבונו, לכתב "הארץ" הילו גלזר, במוסף "הארץ" מיום ו' האחרון (17 בפברואר 2017), ובמיוחד הכותרת שהעניק העורך (לא הכתב) לראיון זה במהדורת האינטרנט "היורשת של כתבי קפקא". חוה הופה מעולם לא היתה היורשת של כתבי קפקא, וטענתה לירושה זו איננה רק שקר, אלא המשך לגזל שגזלו מכס ברוד ואמה אסתר הופה את ארבע האחייניות של פרנץ קפקא שהצליחו לשרוד את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו של קפקא ושאר בני משפחתו נרצחו בידי הגרמנים. ארבע האחייניות של קפקא וצאצאיהן, שהם יורשיו האמיתיים של פרנץ קפקא, לא הוזכרו כלל בכתבה, וגם לא בתגובתו לראיון של עופר אדרת, שהלין בצדק על כך שחברתו לחיים של קפקא, דורה דימנט, לא זכתה מעולם להינות מההכנסות העצומות שגרפה אסתר הופה ללא כל הצדקה, אך גם הוא לא ראה לנכון לציין שלפרנץ קפקא יש יורשים חוקיים, צאצאי שלוש אחיותיו גבריאלה, ולריה ואוטיליה, שכולן נרצחו בשואה: שתי האחיות הגדולות עם בעליהן וחלק מילדיהן במחנה ההשמדה חלמנו, והאחות הצעירה אוטיליה, שהתנדבה ללוות קבוצת ילדים יתומים לאושוויץ, כמו יאנוש קורצ'ק לפניה, הלכה עמהם לתאי הגזים. ארבע אחייניות של קפקא שרדו: גרטי קאופמן בת גבריאלה ומריאנה שטיינר בת ולריה שנמלטו לאנגליה, ושתי בנותיה של אוטיליה ורה והלנה, שעברו את המלחמה עם אביהן הצ'כי בפראג. האחייניות כבר אינן בחיים, אך לכולן ילדים ונכדים ואולי גם נינים. אלה הם יורשי קפקא ואין בלתם.

מכס ברוד עצמו הכיר בכך, ולהלן תרגום מכתבו לידידו הסופר פרידריך תורברג, ששאל אותו על אדם בשם הנס קפקא שהציג את עצמו כיורשו של קפקא:

ד"ר מכס ברוד

רחוב הירדן 16

תל אביב

תל אביב, 17 במאי 1957

פריץ היקר,

את הקטע על האחיות קיבלתי. אין זו אמת שאחת האחיות מחתה נגד פירסום כתבי היד. זה פשוט מצוץ מהאצבע.

הנס קפקא למיטב ידיעתי איננו קרוב משפחה של קפקא. לפחות אני מעולם לא שמעתי מהמשפחה רמז כלשהו בכיוון הזה. בשום אופן אין הוא היורש. היורשות הן (לאחר מות הורי קפקא) שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו בידי הנאצים, שמהן שרדו 4 בנות (כלומר 4 יורשות).

מכס שלך.

(המכתב המקורי נמצא בעזבונו של פרידריך תורברג השמור בארכיון העיר והמחוז וינה וקיבלתי את רשות מנהל העיזבון לפרסמו.)

במשך שנים רבות נאבקה אחיינית קפקא מריאנה שטיינר במכס ברוד, כדי לקבל חזרה לידיה את כתבי קפקא. היא היתה מעוניינת להפקידם בספריה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד, ולאפשר הכנת מהדורה ביקורתית של כתבי קפקא, בראשותו של חוקר קפקא וידידם של מריאנה ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, הפרופסור לספרות מלקולם פייזלי, אך מאבקה התנהל בחשאי. היא חששה לצאת פומבית נגד הסופר הנערץ, רב הקשרים והעוצמה, שבניגוד לאופן שבו מתארת אותו חוה הופה בכתבה, היה הכל חוץ ממסכן ואומלל. האומללות היא נחלתה של חוה הופה, ובשל כך היא אכן ראויה לרחמים, אך אומללותה איננה פוטרת אותה מאחריות למעשי ההונאה והגזל שהיא היתה שותפה להם ועדיין שותפה להם, שכן ברשותה של חוה הופה עדיין מצויים מסמכים מעזבונו של מכס ברוד, ועשר הכספות של פריטי העיזבון שאותרו הן רק חלק מן הכספות הקיימות בפועל, שחוה הופה עדיין מסתירה את קיומן ממדינת ישראל.

כל עוד התאפשר לו הדבר, החזיק מכס ברוד בעזבונו של קפקא ובמסמכים נוספים של משפחת קפקא שהופקדו בידיו כדי למלטם מהנאצים, כאילו היה זה רכושו. ממכתב של תומס מאן שניסה לסייע לו, ידוע לנו שברוד הציע את עזבונו של קפקא כנדוניה לאוניברסיטה באמריקה תמורת קתדרה באוניברסיטה עבורו. הדבר לא נסתייע, וערב כניסת הנאצים לפראג ברוד נמלט עם העיזבון לארץ ישראל, בהסכמת אחיותיו של קפקא שחששו לגורל הכתבים תחת כיבוש נאצי, ולא ידעו שהן עצמן בסכנת מות. משנודע לברוד אחרי המלחמה ששלוש אחיותיו של קפקא נרצחו, נהג תחילה כאילו הוא בעלי העיזבון, ורק לאחר מותו של זלמן שוקן בשנת 1959, הושגה הסכמה בין מכס ברוד, משפחת שוקן וצאצאי אחיותיו של קפקא, שבעקבותיה הועברו בשנת 1961 לספרייה הבודליאנית מרבית כתבי היד של קפקא, לבד משלושה כתבי יד חשובים ביותר שמכס ברוד טען לבעלות עליהם: "תיאור של מאבק", ה"מכתב לאבא", וגולת הכותרת: כתב היד של "המשפט".

וכך כתב מכס ברוד לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר בשנת 1952:

                                             2 באפריל 1952

גברת שטיינר היקרה,

אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.

כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.

1   יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).

כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.

בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.

מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.

שלך, מכס ברוד

      

העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים

1.    יומנים בקווארטו, 13 פריטים

2.    מכתב לאבא

3.    אמריקה

4.    המשפט

5.    הטירה

6.    יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר

7.    שומר הקבר (מערכה אחת)

8.    בלומנפלד (סיפור)

9.    הבנין

תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)

10.           ראשית סיפור הכלב

11.           אפוריזמים "הוא"

12.           תרגילים בעברית

13.           זכרונותי הפרטיים מקפקא

14.           מכתבי קפקא לברוד

15.           אפוריזמים

יוזפינה, סיפור

הגברת הקטנה, סיפור

אותו הדבר בצילום

16.           פרגמנטים (מסודרים)

17.           פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)

18.           פרגמנטים משנת 1920

19.           שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן רעב" ו"מחקריו של כלב")

20.           פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה

21.           מחברת כחולה עם רשימות

22.           -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.

28. 8 מחברות אוקטבו כחולות

ד"ר מכס ברוד

במכתבו זה אין מכס ברוד מספק כל בסיס לטענת הבעלות שלו על שלושה כתבי יד מרכזיים של פרנץ קפקא, ואילו במה שמכונה "מכתב המתנה" שכתב באותו יום לאהובתו אסתר הופה הוא כותב:

העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר.

וכך כתב מכס ברוד באותו אפילוג:

האמנתי שאיבדתי את הנובלה "תיאור של מאבק", כי ידעתי, שזמן ארוך למדי החזקתי בה למשמרת אצלי, אבל אז השבתיה לידידי חלף כתב היד של הרומן "המשפט". חילוף זה לבדו מנע באותה עת את השמדת כתב-היד של "המשפט" שקפקא התכוון [לבצע], וכך יכולתי לאחר מותו של קפקא לפרסם את "המשפט" כדוגמה ראשונה מעזבונו הכה עשיר. הצטערתי על הסיפור "תיאור של מאבק" כעל סיפור אבוד, אבל כעת התגלה הדבר כתעתוע זיכרון.

ובכן אין כאן שום הוכחה ללא ספק, או הוכחה בכלל, לבעלותו הנטענת של מכס ברוד על כתבי היד האמורים. יש כאן רק סיפור מבולבל על כך שברוד השיב לקפקא את "תיאור של מאבק" וקיבל בתמורה את "המשפט", תיאור שאין לו שום אסמכתא חיצונית לבד מטענתו של ברוד הנוגע בדבר, שבסופו מופיע כתב היד של "תיאור של מאבק" שכביכול הוחזר באורח פלא באחד מארונותיו של מכס ברוד. כדי לחזק את הטענה המפוקפקת חוזר ברוד על הסיפור שבאמצעותו קנה את עולמו: שקפקא רצה כביכול להשמיד את כתב-היד של "המשפט", והוא הציל אותו מהשמדה, ובסיפור מובלע זה מוצנעת טענה אחרת שלו לבעלות ולזכויות בכתבי קפקא ובפירסומם, משום שקפקא רצה להשמידם והוא כביכול הצילם מהשמדה. טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של קפקא עצמו, שפירסם בחייו כמה מסיפוריו החשובים, "הגלגול" ו"מושבת העונשין", ובימיו האחרונים הגיה לדפוס את הקובץ "אמן רעב", סיפורים שבניגוד לדברי הילו גלזר בכתבה, עשו הרבה מאד רושם וקנו לקפקא אוהדים מושבעים כתומס והיינריך מאן, קלאוס מאן, מרטין בובר, ולטר בנימין וגרשום שלום. מרטין בובר עצמו פירסם בכתב העת שלו "דר יודה" את סיפוריו של קפקא "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", שמאוחר יותר פירסם אותם קפקא בקובץ "רופא כפרי". נכון שאת כתב היד של המשפט סירב קפקא לפרסם, וברוד כתב על חיבור זה עוד בחייו של קפקא, שקפקא טוען שחיבור זה איננו גמור ולא ניתן להשלימו. כפי שכתבתי ברשימתי על תביעת הבעלות של מכס ברוד לכמה מכתבי היד של קפקא, כל הטיעון של מכס ברוד באפילוג משנת 1936 הוא אנכרוניסטי: בחייו של קפקא לא נודע ערך כספי לכתבי היד שלו, וגם אם קפקא מסר אותם לברוד לקריאה, קשה לראות בכך העברת בעלות רשמית שעל פיה יש לחרוץ את גורל כתבי היד יקרי הערך לאחר מותו של קפקא.

יתרה מכך: כפי שתיארתי באותה רשימה, הסיפור באפילוג משנת 1936 הוא רק אחד משלוש גירסאות שונות שמסר מכס ברוד לגבי האופן שבו הגיע כתב-היד של "המשפט" לידיו. באפילוג למהדורה הראשונה של "המשפט" כתב מכס ברוד שבשנים 1920 ו-1923 לקח אליו את כתבי היד של "המשפט" ושל "הטירה". "לקח אליו", ולא "קיבל מקפקא במתנה", או "החליף בתמורה לכתב-יד אחר". והרי הוא מעולם לא טען לבעלות על כתב היד של "הטירה". ואילו באפילוג לחיבורו משנת 1959 "יאוש וגאולה ביצירת קפקא" (שלא תורגם לעברית), כותב ברוד: "בסידור הפרקים [של המשפט] התבססתי בראש וראשונה על הסדר שבו נמצאו הדפים בעיזבון", כלומר שבכלל לא קיבל את כתב-היד מקפקא בחייו, אלא מצאו בעיזבונו של קפקא המת, וזאת לדעתי האמת. הדבר תואם גם את הדברים שכתב ברוד באפילוג למהדורה הראשונה של המשפט, שסידר את פרקי הספר לפי האופן שבו זכר שקפקא הקריא לו אותם, והרי אילו היה החיבור בבעלותו עוד בחייו של קפקא, יכול היה לשאול אותו מה סדר הפרקים, ולא היה צריך להסתמך על הזיכרון. כמובן שנטילת כתב-יד מעזבונו של הסופר, ולו גם ברשות משפחתו, איננה מקנה בעלות וזכות הורשה בלתי מוגבלת.

קפקא גם לא השאיר שום צוואה, למרות שברוד כינה שני פתקים שבהם ביקש ממנו קפקא לאסוף את כתביו ולשורפם "צוואתו של קפקא". לו היתה זו צוואה בעלת תוקף, היה מכס ברוד פונה לבית המשפט ומבקש להכיר בה ככזו, אבל אלה פתקים שנכתבו, כפי שקפקא מעיד באחד מהם, כשסבל מהתקפים קשים של מחלת השחפת וחשש שחייו עומדים להסתיים, ובשום אופן אין בהם כדי להעניק בעלות על כתבי יד יקרי ערך, ששייכים על פי חוק הירושה לבני משפחתו הקרובים של פרנץ קפקא, שהם, לאחר מות הוריו ורצח שלוש אחיותיו, ארבע האחייניות ששרדו את השואה.

הסיבה האמיתית לדעתי לטענת הבעלות של מכס ברוד לגבי כתבי יד מסוימים של קפקא, ובפרט לגבי כתב-היד של "המשפט", היא הפולמוס שהתנהל בשנות החמישים על האופן שבו ערך ברוד את הסיפור, כמו גם על עריכתו של ברוד את כתבי קפקא בכלל, ופירסום הצעות חילופיות לעריכת הטקסט, והדרישה לעריכת מהדורה ביקורתית של כתבי היד של קפקא על פי עקרונות מדעיים ולא אינטואיטיביים ובלתי מנומקים כפי שערך אותם מכס ברוד, שבכך דנתי בהרחבה ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים". מכס ברוד ראה בעריכת מהדורה מדעית איום על מפעל חייו, והיה נחוש למנוע עריכה מדעית של "המשפט" בטענה שכתב-היד שייך לו אישית. באותו יום שבו כתב לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר, כתב לאהובתו אסתר הופה את "מכתב המתנה", שבו טען שכתבי קפקא "שנמצאים בבעלותו", כלולים בעזבונו, ויעברו אחרי מותו לידיה של אסתר הופה. דרך אגב, טענתה של חוה הופה שמכתב זה העניק לה את הזכות לרשת את כתבי קפקא נסתרת מתוכן המכתב עצמו, שבו מציין מכס ברוד בפירוש שכתבי קפקא שבבעלותו כלולים בעזבונו ודינם כדין עזבונו. בדיוק מסיבה זו קבעו השופטים שגם כתבי קפקא הכלולים בעיזבון יעברו לספריה הלאומית, למרות שאינם מוזכרים במפורש בצוואה האחרונה של ברוד משנת 1961. הדבר נכון גם לגבי פסק דינו של השופט יצחק שילה בשנת 1973, שאסתר הופה רשאית בחייה לעשות בעיזבון כבתוך שלה, שאותו אוהבת חוה הופה לצטט בהשמטה קטנה: עורך דינה של אסתר הופה באותו משפט, עו"ד עקיבא הופמן, ציין בפירוש בפני השופט שאחרי מותה של אסתר הופה ייכנס העיזבון לגנזך, והדבר מופיע במפורש בפרוטוקול המשפט, ומהוה למעשה התחייבות של אסתר הופה למלא את צוואת ברוד, ולדאוג שלאחר מותה יעבור העיזבון למשמרת בספריה הלאומית או במוסד דומה, ולא להורישו לבנותיה, דבר שלא היתה רשאית לעשותו, ושברוד אף אסר עליה במפורש, במכתב שכתב לה בתאריך ה-20 בינואר 1957, שם הוא קובע: "לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי". כמובן שמכס ברוד לא חלם שאסתר הופה תמכור את כתב היד של "המשפט" במכירה פומבית תמורת מיליון לירות שטרלינג. הוא רק רצה שאסתר הופה תשמור אצלה את כתב-היד עד שמריאנה שטיינר תמות.

מריאנה שטיינר לא חלקה על טענתו של ברוד לבעלות על כתבי יד מסוימים. היא סיפרה שקיוותה שאחרי מותו תוכל להסתדר עם אסתר הופה, ולא ידעה שבאותו יום עצמו שבו הכיר מכס ברוד בבעלות האחייניות על מרבית כתבי קפקא, העניק לאסתר הופה את הזכות לשלוט בכתבי היד שטען לבעלותו עליהם. זו גם התשובה לתהייתה של הפרופ' טליה איינהורן במאמרה התומך בחוה הופה, מדוע לא העניק מכס ברוד את עזבונו ישירות לספריה הלאומית: כדי שאחרי מותו תמשיך אהובתו אסתר הופה להתעלל ביורשי קפקא, ותמנע מן האחייניות לקבל את כתב-היד של "המשפט" לצורך עריכת מהדורה ביקורתית שלו, כפי שאסתר הופה היטיבה לעשות במשך שנים רבות אחרי מותו של מכס ברוד. על צערה של אחיינית קפקא העיד ידיד נעוריו של קפקא רוברט וולטש במכתבו לפרופ' קורט וורמן מיום ה-20 בינואר 1972, שלהלן תרגומי לקטע ממנו:

"גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת."

ובמכתב נוסף לאחותו ליזה קצנלסון, אף היא ידידת נעורים של פרנץ קפקא, מספר לה רוברט וולטש:

"...שב23 בנובמבר 1971 נמכר בהמבורג כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים.

(המכתב מתאריך 12.11.71)

למרות שלאורך השנים מכרה אסתר הופה ללא הפסקה פריטים חשובים מעזבון מכס ברוד, אין חוה הופה מתביישת לטעון שהן לא התכוונו למכור את עזבונו. לאחר שהיא ואמה ניכסו לעצמן את כתבי היד יקרי הערך של קפקא, ומכרו אותם במכירות פומביות לטובת כיסן הפרטי, היא מנסה לתבוע לעצמה את עזבונו של מכס ברוד, כנראה כדי למכור לגרמנים את יומני ברוד משנות יצירתו של קפקא שהיא עדיין מסתירה, בטענה שהספריה הלאומית היתה מלכתחילה מעוניינת רק בכתבי היד של קפקא, אבל מסמכי הארכיון חושפים גם את שקריה אלה. במשך שנים רבות ניהלה אסתר הופה, כדי להסוות את הברחת כתבי היד ומכירתם לגרמנים, משא ומתן שקרי עם הספרייה הלאומית, שבו התחייבה כביכול למסור לספריה את עזבונו של מכס ברוד, אבל היא הבהירה מראש ששום כתב יד של קפקא או שנוגע אליו לא יימסר לספריה. וכך כתבה אסתר הופה במכתב מיום 4 במאי 1982 למנהל מחלקת הארכיונים בספריה הד"ר מרדכי נדב:

Ich bin bereit, die in Max Brod Archiv befindlichen Manuskripte und Notizen, sowie Briefe von und an Max Brod, der Jewish National and University Library zu schenken, zur Gaenze und nicht nur einen Teil wie urspruenglich besprochen, und dies gemaess folgenden Bedingungen:

a.   Die Schenkung bezieht sich nur auf Manuskripte und Notizen und Briefen, die sich in Max Brod Archiv und anderwaerts befinden.

b.   Alle Manuskripte, Notizen, Briefe, Fotokopien, Tagebuecher u.s.w., die an Kafka gerichtet sind, oder von Kafka stammen, oder ueber Kafka handeln, sind von der Schenkung ausgenommen.

   תרגום הדברים:

"אני מוכנה לתרום לספריה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית את כתבי היד, הרשימות, כמו גם המכתבים ממכס ברוד ואליו, שנמצאים בארכיון מכס ברוד, במלואם ולא רק בחלקם כפי שדובר תחילה, וזאת בתנאים הבאים:

התרומה כוללת אך ורק כתבי יד, רשימות ומכתבים, שנמצאים בארכיון מכס ברוד ובמקומות אחרים.

כל כתבי היד, הרשימות, המכתבים, התצלומים, היומנים וכן הלאה, שממוענים לקפקא, או שקפקא הוא המקור להם, או שעוסקים בקפקא, אינם כלולים בתרומה."

למרות שאסתר הופה סירבה למסור לספריה כל כתב-יד של קפקא ואפילו מכתבים אליו או כאלה שמזכירים אותו, בכל זאת שמחה הספריה לקבל את עזבונו של מכס ברוד והתחייבה לערוך לכבודו סימפוזיון ולמלא עוד דרישות מדרישות שונות שהעלתה אסתר הופה, שהעדיפה לבסוף להותיר את עזבונו של ברוד בכספות לעוד עשרות שנים, וכעת יש לבתה חוצפה להעליל על הספריה הלאומית שהיתה מעוניינת רק בכתבי קפקא, אבל מי שניכס ועדיין מנכס לעצמו את כתבי קפקא, וגזל את יורשיו האמיתיים, צאצאי אחיותיו שנרצחו, אלה מכס ברוד ומשפחת הופה: מכס ברוד שלקח לעצמו ללא כל זכות כתבי יד של קפקא, בתירוץ מפוקפק שקפקא נתן לו אותם במתנה, והוריש לאסתר הופה את הזכות להמשיך ולגזול את משפחת קפקא, והיא מצדה חפצה שבנותיה ימשיכו את הגזל. גם אם פסקי הדין של בתי המשפט בישראל, ששיטת המשפט בה היא אדוורסרית, לא יכלו להשיב את הגזל לצאצאי אחיותיו של קפקא, שסירבו ומסרבים עדיין מסיבותיהם לתבוע את זכותם, טוב שלפחות מנעו את המשך הגזל בדורות הבאים של משפחת הופה, והורו להוציא את הכתבים מן הכספות ולהעבירם לספריה הלאומית, כדי שיהיו נגישים סופסוף לציבור הקוראים והחוקרים.