אליס מונרו וההתעללות המינית בבתה

 

אליס מונרו היא אחת הסופרות האהובות עלי ביותר, וכתבתי כאן לא פעם על ספריה וסיפוריה. כשבתה אנדריאה סקינר סיפרה שבעלה השני של מונרו עשה בה מעשים מגונים מאז שהיתה בת תשע, שהיא סיפרה על כך לאמה כשהיתה בת עשרים, ושאמה לא גילתה כלפיה חמלה והעדיפה להישאר עם בעלה ולהגן עליו מאשר להתחשב ברגשותיה של בתה, הצטערתי, אבל לא הופתעתי. כפי שאיריס לעאל מציינת נכונה במאמר שהקדישה לפרשה במוסף "הארץ" האחרון (27.9.24), כל מי שקרא נכוחה את סיפוריה של מונרו – ואני קראתי את כל ארבעה-עשר הכרכים המקוריים של כתביה – יכול היה להבין שבחייה של מונרו נוכח אופל עמוק ומאיים, שאיננו מדובר. כמו גיבורת אחד מסיפוריה שנכנסת לדירת שכניה ומגלה ששניהם נורו למוות, אבל לרוגזם ותמיהתם של קרוביה וכל סובביה ממשיכה בחיי היומיום השגרתיים שלה כאילו לא אירע דבר.

מה שהניע אותי תחילה לכתוב היתה אחת התגובות לגילוי שאמרה: "עוד דמות מוסרית הוכתמה". רציתי לכתוב שמונרו מעולם לא היתה דמות מוסרית, ומעולם לא הציגה את עצמה כדמות מוסרית. ההיפך מכך. היא ראתה בעצמה בת גרועה, רעיה בוגדנית ואם גרועה. אפשר גם להצמיד את המלה "בוגדנית" לכל תפקידיה המשפחתיים. היא גדלה בעוני בחוות שועלי הכסף של אביה ליד עיירה קטנטנה באונטריו, וכבר בהיותה נערה ציפו ממנה לטפל באמה החולה בטרשת נפוצה, והיא העדיפה להימלט לבית סבתה בעיירה, שם יכלה להיות פשוט ילדה. באוניברסיטה הכירה את בעלה הראשון, בן למשפחה אמידה מקולומביה הבריטית, בקצה השני של קנדה, ועם נישואיה עברה עמו לקולומביה הבריטית, מרחק רב מאמה החולה, וחשה, כנראה לא בלי צדק, שנמלטה מהטיפול באמה החולה. באחד מסיפוריה היא מעמתת בין שתי אחיות, שהאחת נשארה עם הוריה וטיפלה בהם, והאחרת עזבה למקום מרוחק, וכשהיא חוזרת לביקור אחותה מטיחה בה האשמות על התנכרותה להורים. המוטיב של הבת שעזבה את אמה החולה חוזר ברבים מסיפוריה של מונרו, כמו בסיפורה של ג'ולייט, שלימים בתה מנתקת איתה כל קשר. אלמודובר העביר את הסיפור לספרד ויצר עליו סרט קיטשי ונעדר כל הבנה לסיפוריה של מונרו, שהם סיפורים נוצריים מאד, נצרות פרסביטריאנית של דטרמיניזם אכזרי של חטא ועונש, שאינו מותיר לאדם כל סיכוי להיאבק בגורלו.

מונרו הודתה שבגדה בבעלה, כמו רבות מדמויותיה, שנואפות בקלילות ובטבעיות, ועם גירושיה קיבל בעלה את המשמורת על שלוש בנותיהם. היא שבה לאונטריו והוא זה שגידל אותן. הן נהגו לבקר אותה בחופשות הקיץ שלהן, אבל היא לא גידלה אותן, וככל הנראה הסידור הזה לא היה מנוגד לרצונה להתמסר לכתיבה, מלבד העובדה שלאחר גירושיה לא יכלה לכלכל את הבנות בעצמה.

מונרו שמחה להינשא מחדש ולחיות עם בעלה השני, לכן עצמה את עיניה לנוכח מעשיו. רוב הילדות שסבלו מהתעללות מינית מצד אביהן, הביולוגי או החורג, סבלו גם מהתעלמות מצד האם. התעללות מינית בילדות מתרחשת כאשר האם או שני ההורים מתנכרים לבת. כמו כל התעללות, גם התעללות מינית מתחילה בניכור מצד ההורים. לאליס מונרו מעולם לא היה קשר חם או רציף עם בנותיה. הן היו אורחות לחופשה. לפעמים התקשתה להיפרד מהן, לפעמים הצטערה שאיננה מגדלת אותן, אבל תמיד העדיפה להתמסר לכתיבה מאשר לתפקד כאם, והיתה הראשונה להודות בכך. יחד עם זאת חשבה שהחיים אינם הוגנים כלפי נשים, ושהציפיה מהן להיות כל חייהן מטפלות – בהוריהן, בבעליהן, בילדיהן – היא ציפיה מדכאת ולא הוגנת.

אין לי עניין להגן על אליס מונרו. אם מישהו מרגיש שאינו מסוגל לקרוא אותה יותר, זו זכותו. לי עצמי אין יחס עקבי ליוצרים שחייהם אינם מוסריים, וגם לא לאנשים בכלל שחייהם אינם מוסריים. זה תלוי ברגשותי כלפיהם, או כלפי יצירתם, ואני חושבת שלכל אדם או קורא יש זכות לבחור כרצונו לקרוא את הסופרים שהוא מעוניין בהם. מבחינה זו אין הבדל בין יוצרים לבין אנשים אחרים. יש לי חברים שחטאו ונותרו חבריי, ויש כאלה שלא הייתי מסוגלת להמשיך להיות חברתם. זה עניין לכל אדם להחליט על פי טעמו. קריאה שדורשת מאנשים להחרים יוצרים מסיבות כאלה או אחרות כמדיניות, איננה נראית לי ראויה. יש סיבות רבות לקרוא יצירות ספרות, וקריאה איננה מחייבת ואיננה יוצרת בהכרח הזדהות עם היצירה או עם הסופר.

מה שהפריע לי במאמרה של לעאל היא טענתה שהסופר והאדם אינם אחד. הסופר והאדם הם בהחלט אחד, ואין הבדל בין תפיסתו של סופר את עצמו לתפיסתו של כל אדם את עצמו. רבים הם האנשים שתופסים את עצמם אחרת לגמרי מכפי שהינם במציאות או מכפי שאחרים רואים אותם. זה טבע האדם שרוצה לקשוט את עצמו, ואין לכך כל קשר לכתיבת ספרות.

סופרים שונאים שקוראים ופרשנים מחברים את סיפוריהם לביוגרפיה שלהם, מהסיבה הפשוטה שהקוראים והפרשנים אינם יודעים מה באמת חשב הסופר, ולכן הם נוטים לייחס את כוונותיהם של הסופרים לפרט כזה או אחר שידוע להם על הסופר, ובכך הם לרוב טועים, וזה די מעצבן. מישהי למשל היתה משוכנעת שקראתי לבלוג שלי "ענת פרי בזכות עצמה", בגלל שהתגרשתי. אבל התגרשתי יותר מעשרים שנה קודם לכן, ולבלוג קראתי "ענת פרי בזכות עצמה" מפני שקודם ניהלתי בלוגים בפלטפורמות של אנשים פרטיים שהתייחסו אליי כאילו הם עושים לי טובה, וכשהתוודעתי לגוגלבלוגר הבנתי שממש לא עשו לי טובה ושהבלוג שלי קיים בזכותי ולא בזכותם, וזה מה שרציתי לבטא בבחירת השם לבלוג. חוץ מזה, גם כשהייתי נשואה לא חשבתי שאני קיימת בזכות בעלי, ממש לא. לא ממש התרגזתי על האשה הזאת, שבסך הכל דיברה איתי בטלפון, אבל נדמה לי שההבנה השגויה שלה מדגימה יפה כיצד אנשים משתמשים בפרט אישי שידוע להם על הסופר כדי לייחס לדבריו משמעות שלא התכוון אליה כלל, וזה דבר די מעצבן, במיוחד כשזה נעשה בנחרצות בלתי מתפשרת ולא בלי התנשאות. גם האמירה של איריס לעאל שכעת תפרש אחרת סיפורים של מונרו לפי המידע החדש מעצבנת. ההתעללות המינית של בעלה השני בבתה מפתה לפרש סיפורים כמתייחסים אליה, אבל ככל אדם שנוטה להדחיק את מה שאיננו רוצה להכיר בו, כפי שמונרו נהגה כל חייה, ספק אם התייחסה בסיפוריה להתעללות המינית של בעלה השני בבתה כפי שאנו אנוסים לחשוב על כך היום כשאנו קוראים בסיפוריה, על האופל הכבד הרוחש בהם. כל קורא כידוע כותב מחדש את הספרים שהוא קורא על פי ניסיון חייו שלו, אבל רצוי שיהיה מודע לכך שהבנתו שלו איננה משקפת בהכרח נכונה את כוונתו של הסופר.

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 13

 פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13

כאשר בגיל 23 כתבתי את "היהודים מצירנדורף", מצד אחד שבתי לאוצרות קדומים, לאוצרות אבותי, למיתוס ואגדה לאומיים, שהחשבתי את עצמי לצאצא שלהם, ומצד שני רציתי גם את ההיפך - לעצב את החיים המתהווים של העם הזה במובן מיתי, מאד פשטני ומאד תמציתי. קרקע מציאותית לשני הדברים העניק לי הנוף שהצמיח אותי, המולדת הפרנקונית.

כתבתי את הספר ללא עיון מדעי, כפי שמספרים חלום או כמו תחת פקודה. כאשר אמר לי מישהו: זו שטות גמורה מה שעשית שם, הזדעזעתי אולי, אבל זה בעצם לא הפתיע אותי. עקב בריחתי הוא התהווה בטירול, על ימת בודן, באייכשטט [עיירה בבווואריה] ואז שוב בסטודיו עצוב ונידח במינכן עם חתול כרֵעי היחיד. את כתב היד נשאתי תמיד בפתקאות קטנות מלאות שורות זעירות בכיס חולצתי. התנאים החיצוניים היו הקשים ביותר: למצוקתי החומרית הרגילה נוספה מצוקה נפשית: הייתי מעורב בהרפתקאות וחשוף לרדיפות שכמותן מתוארות רק ברומנים בעשר פרוטות. לקראת הסוף הבלבול גבר, הספר שכב במשך חודשים, רק קודח מחום, מייחל נואשות לסיום בכל תנאי, פלטתי מתוכי את הפרק האחרון.

 זה היה ביטוי, וידוי, שחרור מסיוט שמחץ את נעורי. לרבים שהיו מסורים לשינוי, זה היה שחרור משותף, והם חשו שקיבלו אישור. מלכתחילה לא הסוויתי את כוונותי, מה שזיכה אותי בלבם של המהססים וחסרי האומץ: אחדים פנו אליי בחמדה ובתביעה, כמהים למהפכה ומציגים את עצמם כתלמידי, אך לא יכולתי למלא אחר ציפיותיהם, כי לא נשארתי על המסילה שהם התוו לי. אחרים גידפו: נחשבתי בעיניהם לבוגד. הם לא ששו לשום הליך פומבי בעניין זה וסברו שכל מדיניות מלבד שתיקה היא מטופשת ומזיקה. העולם הגרמני הפגין שוויון-נפש או דחייה, מלבד כמה קבוצות יוצאות-דופן שגילו חיבה ליצירה בתור שכזו ולדמויות שבה. באופן כללי הסתפקו בקיטלוג הספר והניחו לו לשהות בינתיים במוזיאון הספרות. המפקחים על האמנות והטעם ראו בי תועבה.

את העובדה שהדרך הסלולה הובילה למדבר הבנתי בעצמי. השאלה כיצד תרצה לחדור אל חסרי הרגישות, לכבוש את המתנגדים, כיצד תרצה להפוך את עולמם לשלך ואת עולמך לשלהם, הפכה תחילה לשאלה של מוצא ולשאלה של צורה. אמן איננו לא כלום אם יצירתו איננה קמה לתחייה בנפשות האנשים. כדי שהדבר יקרה, חייבת להיות לה נשמה, אבל גם גוף. תחושה ומלה, תשוקה ומחשבה לבדם אינם מצמיחים גוף. נראה לי בעל חשיבות עליונה לשלב מסירות עם התלהבות, והחל מאבק ארוך-שנים, ניסיון ועוד ניסיון, שרבוט ועוד שרבוט, טיוטה ועוד טיוטה. מן החלומי הנרפה הגעתי אל הקשוח, ממבנה נטול חוקיות למבנה מתוכנן, מההתלהבות אל היובש, מהעדר קרקע אל המישור. החברים הקרובים ביותר לא הבינו אותי, גם לא יכולתי להסביר להם את עצמי, כי מעל מטרתי האמיתית שררה חשכה: תמיד ראיתי רק שהאישי הוא לגמרי שגוי. לא האמנתי לשום מחיאות-כפיים, שום הרחקה לא עצרה אותי ושום שיטה, לא הנחתי לעצמי להיקשר לשום מעשה, ופקפקתי בין התחנות להצלחה. קשה באופן בלתי רגיל לתת מושג ברור על טבעו של מאבק זה. מצד אחד זה נוגע לשחרור עצמך, לכיבוש עצמך, להבהרה והעצמה, כלומר למטרות מוסריות, מצד שני זה נוגע למידה, דמות, מרחק, כלומר למטרות של הרוח ושל האמנות. נאבקתי על נפשי ועל נפשו של העולם הגרמני. בעצמי יכולתי תמיד למצוא מקורות ומשאבים, אך העולם הגרמני לא התמסר. יכולתי רק לארוב סביבו, להשגיח סביבו, להקסים אותו, הייתי חייב לדחוף לכך, שהוא יעמוד לרשותי, מעשייה לעשייה הייתי חייב לשכנע אותו לגבי ולגבי ענייני, הייתי חייב להפנות את מאמצי השכנוע הנלהבים ביותר, את המאמץ יוצא הדופן ביותר, היכן שאחרים הורשו להסתפק ב"הביטו לכאן". הוא לא האמין לי, התגליתי לו מוקדם מדי. בודדים הניחו לעצמם, מתוך חסד, מתוך סלחנות, או משום שלא חפצו יותר להתנגד, להתייחס בחיוב, אך מיד הם איבדו את היכולת לעקוב, ועם כל אחד חדש מצאתי את עצמי בפני הצורך, כמו עם הקודם, להתחיל מסלול סיזיפי, שבכל פעם התיש את כוחי עד כלות. לאחרים היה אשראי שוטף: הם יכלו לעתים לסמוך על האשראי. אני הייתי צריך תמיד להצדיק את עצמי מחדש, תמיד לערוב בכל הוני, כמו אדם שאין מתירים לו להתיישב, ואין מתירים לו לעבד את האדמה שרכש ולאכול את פריה.

הרחוקים לא ידעו על כך דבר. הקרובים התפלאו ולא הבינו את העינוי. נראיתי להם לעתים אכול שאפתנות שאיננה יודעת שובע, אדם ששואף מעבר ליכולותיו. הם סברו שהיה עליי להיות שבע רצון ממה שהשגתי, רמזו להצלחה מסחרית, להכרה ספרותית. זה שהזכירו אותי, קראו אותי, התווכחו עלי, היה בשבילם משהו. הם לא ראו, לא שמעו, לא הרגישו. לא יכולתי לגרום להם להבין אותי, מדוע סבלתי. כל זה היה כל כך עדין, כל כך שברירי, כל כך לא מוחשי, כל כך לא יציב, ולמרות זאת בעל חשיבות שלא ניתן למדוד: כיחיד התנהלתי ויצרתי היטב, אבל בעומק תודעתי ותחושתי הייתי קשור הדוקות לקהילה שהתנתקה, ולקהילה אחרת שרציתי לכבוש, שהיה עלי לרכוש. עמדתי בין לבין: לעתים נראיתי לעצמי כטוען לכתר ללא תומכים, ללא תוקף, כג'ון בלי ארץ*, נדמה היה לי כאילו הקרקע שוקעת תחת כל צעד, הריאה מתרוקנת מאוויר, בנוסף לאנדרלמוסיה המבעבעת של עולם הדיוקנאות והתמונות הבלתי פתור בתוכי והדאגה הבלתי פוסקת לקיום.  

 

*ג'ון בלי ארץ, John Lackland, בנם הצעיר של הנרי השני ואלינור מאקוויטן, ואחיו הצעיר של ריצ'רד לב-ארי, מלך באנגליה בשנים 1199-2016. בשל האיומים על כתרו מצד אצילי אנגליה ומלך צרפת מסר את ממלכתו במאי 2013 לנציג האפיפיור, וקיבל אותה חזרה כוואסאל של האפיפיור, תמורת מס של אלף מרק לשנה. למיטב ידיעתי זהו מקורו של הכינוי "ג'ון בלי ארץ", אך יש המייחסים את הכינוי לעובדה שאיבד את נחלות הכתר הבריטי בצרפת, בראש וראשונה את נורמנדי, או לכך שלא ירש נחלות בלידתו כיוון שהיה בנו הצעיר ביותר של הנרי השני. מיסוי כבד שהטיל ג'ון הביא למרד של אצולת בריטניה נגדו. במסגרת נסיון פשרה עם האצולה חתם ג'ון ביוני 1215 על ה"מגנה כרטה", שבה הכיר בזכויות האצולה הבריטית ובמגבלות כוחו של המלך. המסמך לא יושם כיוון שג'ון מיד עירער על תוקפו לאפיפיור אינוקנט השלישי והאצולה הבריטית חידשה את המרד נגדו בתמיכת יורש העצר הצרפתי. באוקטובר 2016, בעודו נלחם ביריביו, מת ג'ון. מותו הביא לפשרה שבמסגרתה הוכתר בנו הנרי השלישי למלך אנגליה. לימים הפכה המגנה כרטה למסמך יסוד של זכויות האזרח ושלטון החוק בבריטניה.    

 

מאיר שלו / אל תספר לאחיך

 

חוץ מקובץ הרשימות "גינת בר" שמאד אהבתי וקראתי שוב ושוב, לא קראתי שום ספר של מאיר שלו למבוגרים. ניסיתי לקרוא את "עשו", כי הוא מספר על אופה ולפני שכתב את הספר מאיר שלו ראיין את אבי על המאפייה של סבי אברהם מרגלית בבנימינה. זאת היתה מאפייה קטנה ששירתה את בנימינה וגבעת-עדה, וסבי עבד בה עם שני פועלים. בשלוש או ארבע לפנות בוקר הוא היה קם ויורד למאפיה שהיתה ליד הבית. היו שם שני מערבלים והוא עירבב בהם קמח ושמרים ומים לבצק ואז חזר לישון עד שעלה הבוקר. כמה פעמים ירדתי איתו למאפיה וראיתי איך הוא מערבב את הבצק ומפעיל את המערבלים. כשעלה האור הגיעו שני הפועלים והם צרו כיכרות מהבצק שכבר תפח והברישו אותם במברשת רטובה שיבריקו והכניסו אותם לתנור על מרדה גדול מעץ. לצערי אני לא יודעת מה מאיר שלו שאל את אבי ומה אבי ענה לו. יכולתי בעצם לשאול את מאיר שלו אבל משום מה לא שאלתי אותו, אולי מפני שקראתי רק כמה עמודים מ"עשו" ולא רציתי להמשיך. אין לי מושג גם איך מאיר שלו הגיע בכלל לאבי, שזה דוקא מסקרן.

בכל אופן התחלתי לקרוא בחנות את הספר החדש של מאיר שלו "אל תספר לאחיך" והוא סיקרן אותי וקניתי אותו והוא באמת ספר מאד קריא, אבל לא ממש הצלחתי להחליט אם הוא פורנוגרפיה או ספרות. זה סיפור על שני אחים שגדלו בירושלים והבכור חי בארצות הברית ומגיע מדי שנה לביקור אצל אחיו בישראל, ואז הם מבלים לילה שלם בשתייה ודיבורים, רק שניהם לבדם, וכמובן הם מדברים על ההורים המנוחים שלהם שהיחסים ביניהם היו איומים ונוראים, וזה החלק הכי מעניין בספר לדעתי, ומספרים איש לרעהו על כל מיני אירועים מחייהם. בלילה הזה שבמהלכו מתרחש הספר, מספר האח הבכור לצעיר על אשה שהזמינה אותו אליה ואז לקחה לו את המשקפיים שבלעדיהם הוא כמעט עיוור, כדי שיישאר איתה עד הבוקר, וכך הוא מצא את עצמו כלוא בביתה, ליתר דיוק בבית שירשה מסבה במושב חקלאי מבודד למדי.

יש בספר המון תיאורים גרפיים של יחסי המין בין הגיבור והאשה המסתורית שאני מצאתי מייגעים למדי, אבל אולי זה כי אני זקנה, ואולי זה מפני שהמין בספר הזה הוא מאד טכני וחסר רגש, ומראש האשה אומרת לו שהיא רוצה לבלות איתו רק לילה אחד ויותר הם לא ייפגשו וזה נשמע מאד לא משכנע ולא סביר.

אם אשה רווקה חושקת בגבר יפה – בספר יש המון עיסוק ביופיו של הגיבור, שהוא על פי התיאור גבר חלש אופי ויפה תואר להפליא, שאפילו קוצר ראייתו שמחייב אותו לחבוש משקפים איננו מפחית מאומה מיופיו המדהים את כל רואיו ורואותיו – מדוע שאותה אשה רווקה שחושקת בו מאד תרצה לבלות איתו רק לילה אחד, ולא תרצה לקיים איתו קשר ממושך, אולי אף להינשא לו, מה שלפחות לכאורה יכול היה לקרות? איזו אשה תרצה לכלוא גבר למשך לילה כדי לקיים איתו יחסי מין שוב ושוב במשך אותו לילה בודד ואז לא לראות אותו יותר לעולם? ואיזו אשה שחושקת בגבר תתנהג אליו בצורה כזו שלא ירצה עוד לפגוש בה לעולם? ואפילו אם נחשוב שהאשה מטורפת, או נקמנית, כפי שמתברר בהמשך, עדיין הסיפור נשאר לחלוטין בלתי מובן. אם האשה כועסת עליו כל כך, מדוע שתרצה לבלות איתו בכלל, ואם היא אכן חושקת בו חשק עז כל כך, מדוע שתסתפק בלילה בודד ולא תרצה מערכת יחסים ארוכה? האשה המסתורית כל כך בלתי מובנת, והתנהגותה כל כך מנוגדת לכל היגיון, שאי אפשר להימנע מהמחשבה שמדובר בעוד פנטסיה גברית על אשה שהיא טורפת מינית וגם מטורפת, ובניסיון ספרותי להפוך את היוצרות: לקחת סיטואציה של גבר שחוטף אשה ואונס אותה שוב ושוב ולהפוך את התפקידים: הגבר מרגיש חטוף והאשה אונסת אותו שוב ושוב, מה שאיננו הגיוני במיוחד, כי הוא חזק ממנה, כך מסופר, ומסוגל להכאיב לה. ואולי כל הסיפור הזה קשור בעצם להתבטאויות של מאיר שלו על me too ועל כך שחיי הגברים נעשו קשים יותר, שקשה לחזר ושהנשים יורות ירי אוטומטי ופוגעות בעוברי אורח תמימים שזאת אמירה שקרית ומטומטמת, של מישהו שמבלבל לחלוטין בין חיזור לבין אונס ותקיפה של נשים, שאין ביניהם שום דימיון ושום אדם סביר איננו מתבלבל בין חיזור לבין תקיפה ואונס. ההתבטאויות של שלו היו כנראה קשורות גם להרשעה ולעונש המאסר שנגזר על חברו הטוב קצין המשטרה ניסו שחם, שכפה את עצמו על שוטרות שהיו כפופות לו, וכל הסיפור הזה נועד כנראה להראות שגם גברים הם חלשים ושנשים יכולות להתעלל בהם, ולכן הוא נתן בספר לגברים תפקידי נשים ולנשים תפקידי גברים: אהובתו של הגיבור מתחילה איתו ואחר כך נוטשת אותו והוא נשאר שבור וכאוב לכל חייו, והאשה שסביבה מסתובבת עלילת הספר היא טורפת מינית מטורפת ונקמנית, רק שהיפוך התפקידים הזה, מכיוון שנועד רק לשרת מטרה ספרותית – למקם את הסיפור במשך לילה יחיד - או אידיאולוגית – לתקוף את הנשים שאינן רואות בתקיפה מינית חיזור, איננו מתאר נשים אמיתיות, שגם אם יש להן אופי מפלצתי הן עדיין נשים וחיות בעולם שמפלה ומדכא נשים, אלא פשוט מתאר התנהגויות של גברים ומלביש אותן על דמויות נשים, וזה אולי מאד קריא אבל מאד לא אמין, וכך רק הגיבורים הגברים הם דמויות משכנעות, ואילו הנשים, האהובה והשובה גם יחד, הן רק פנטסיות שנועדו להוכיח כמה נשים יכולות להיות אלימות ופוגעניות בדיוק כמו גברים, שזה אולי נכון בתיאוריה, אבל צריך כנראה להכיר נשים אמיתיות כאלה בכדי לכתוב דמויות ספרותיות שהן יותר מפנטסיה פורנוגרפית.

 

מאיר שלו, אל תספר לאחיך, עם עובד, 2022

 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

ספרות תחת השפעה

 

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אבל התלבטתי אם כדאי לכתוב על התופעה הזו או שעדיף פשוט להתעלם ממנה, למרות שאני פוגשת בה שוב ושוב, בכל פעם בצורה אחרת, גם בספרות וגם בקולנוע. מה שעורר אותי הפעם הוא ראיון של גילי איזיקוביץ במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (3 ביוני 2022) עם הסופרת נעה ידלין שהוציאה לאור ספר חדש, ובו הזכירה המראיינת את ספרה המצליח "שטוקהולם", שעובד לסדרת טלויזיה מצליחה: "כשיצא "שטוקהולם" סיפרה [נעה ידלין] שההשראה לסיפור הגיעה ממבט באמה ובחבריה, שנדמה היה שחווים גיל התבגרות שני."

וזה מה שעצבן אותי, הטענה שמדובר ברעיון מקורי של נעה ידלין שצמח מהתבוננות באמה ובחבריה. אמנם לא קראתי את הספר "שטוקהולם" וראיתי רק פרק אחד מהסדרה ולא רציתי להמשיך לצפות. אבל לא איכות הספר או הסדרה היא העניין כאן, אלא שמרגע ששמעתי את עלילת הספר, ואחר כך הסדרה – פמפמו אותה בלי סוף – היה ברור לי שמדובר בעיבוד לסרטו המאד מצליח של קירק ג'ונס – הוא כתב את התסריט וגם ביים, בתקציב דל ובעזרת ידידים טובים ושחקנים מעולים שהסכימו לשכר מופחת – "להעיר את נד", שמספר על קשיש אירי מכפר נידח שזכה בפרס הלוטו האירי ומרוב התרגשות לקה בהתקף לב ומת, וחבריו ובהמשך בני הכפר כולו מסתירים את דבר מותו ומציגים במקומו מתחזה שיגבה את כספי הפרס ויחלקם בין בני הכפר העניים. יש מרשעת זקנה אחת שמנסה להכשיל את המזימה אבל לשמחת כולם היא נהרגת בתאונה והכל מסתדר, ויש גם סוד נוסף מלבד מותו של נד שיכול היה לשנות את העלילה, אבל הוא ממשיך להישמר בסוד.

הסרט "להעיר את נד" היה להיט ענק בכל העולם וגם בישראל צפו בו רבים, ולא הבנתי איך איש לא הזכיר את הדמיון של שטוקהולם לסיפורו של קירק ג'ונס, לפחות ברעיון הכללי, אם לא בפרטי העלילה.

בישראל כידוע רחמנים בני רחמנים. אפילו אילנה ברנשטיין, שהיה ברור שבתפקידה כעורכת בהוצאת "בבל" קיבלה מידי המתרגמת איילה בן-פורת את תרגום ספרה של הסופרת הצרפתיה ורוניק אולמי, שברנשטיין סירבה להוציא לאור ופרסמה מאוחר יותר ספר בשם "מחר ניסע ללונה פארק" שכמה וכמה קוראים מלומדים פסקו שהוא מועתק מספרה של אולמי, ואריאנה מלמד אף טענה שזו פעם שנייה שברנשטיין העתיקה את יצירתה של סופרת אחרת, בכל זאת קמו לברנשטיין שלל מגינים ותומכים שהתפלפלו על השפעה והשראה ועמלו להלבין את הגניבה הספרותית. כעת יצא תרגום ספרה של אולמי בהוצאת כרמל ואני מקוה שבכך ייעשה צדק גם עם הסופרת וגם עם המתרגמת. ליוצרים מגיע קרדיט על יצירתם ואפילו אם מדובר ברעיון בלבד. מותר גם לעבד יצירה, תוך כדי שמעבירים את הסיפור מארץ לארץ ועורכים בו שינויים, ובלבד שהעיבוד נעשה ברשות היוצר המקורי ושניתן לו קרדיט ראוי על יצירתו. אחרת זו פשוט גניבה. הגניבה הזו חמורה יותר ככל שהיוצר המקורי ידוע פחות. כשברכט כתב על "שווייק במלחמת העולם השנייה", גם ירוסלאב האשק וגם החייל האמיץ שווייק כבר היו מזמן איקונות תרבותיות, והמחזה של ברכט היה סוג של מחווה. אבל קירק ג'ונס וגם ורוניק אולמי אינם כה מפורסמים, הם בני זמננו, והעוול שנגרם להם בכך שאחרים שואלים את רעיונותיהם וסיפוריהם ומציגים אותם כיצירה מקורית ורעיון מקורי שלהם הוא עוול גדול.

כבר לפני שנים חשתי כך כשצפיתי בטלויזיה בסרטו של דניאל וקסמן "בר-מצוה" עם אורי גבריאל, והבנתי שאני רואה רימייק לסרטו של קן לואץ' "גשם של אבנים". בסרט של לואץ' ניסה שרברב בריטי עני לממן לבתו טכס קומוניון מפואר בכנסיה שהיה הרבה למעלה מאמצעיו, ולשם כך לווה כספים ונקלע למצוקה, גנב ושחט כבשה כדי למכור את בשרה – בגרסה הישראלית מדובר בזגג מקרית-שמונה שגונב דגים מבריכות דגים בקיבוץ שכן כדי לממן בר-מצוה מפוארת לבנו. לאחר תלאות כאלה ואחרות הדברים מסתדרים לשרברב הבריטי כשהמלוה בריבית נהרג בתאונה – הסיפור עניין אותי מאחר שהתבסס על סיפור אנטישמי רב גרסאות שבו המלווה בריבית היהודי הרשע – לואץ' השמיט מסרטו את זהותו הדתית של המלווה בריבית – מת מידי שמיים וכל העניים הנוצרים האומללים ניצלים. בגרסתו של וקסמן הסוף פחות אכזרי – קריית-שמונה מופגזת, שמשות רבות מתנפצות, ולזגג יש עבודה רבה שמאפשרת לו לממן את בר-המצוה של בנו. למותר לציין שלא היה שום ציון בסרט לכך שהוא מבוסס על סרט של קן לואץ', במקרה זה במאי ידוע מאד, אם כי סרטו המסוים הזה איננו מהידועים ביותר ובישראל פחות הצליח. בראיון שנערך עמו אמר המראיין לדניאל וקסמן ש"בר מצוה" איננו סרט אופייני לו, וחשבתי לעצמי, נכון, זה סרט של קן לואץ', שהסרטים שלו מאד נוצריים, אם כי בארץ לא תמיד שמים לכך לב. והעניין הוא שלא היתה שום בעיה עם העיבוד של וקסמן לו רק טרח להעניק לקן לואץ' קרדיט ראוי על סרטו.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זהו כשל אישי של יוצרים מסוימים, או שיש משהו גנוב ומעתיקני בכל התרבות והיצירה הישראלית שלנו, שמזכיר לי את הסרטים המצרים שצפינו בהם בזמנו בערבי שבתות, שהתרחשו במצרים ושיקפו לכאורה את התרבות המצרית, אבל רבים מהם שרטטו עלילות ידועות ומוכרות מהספרות והקולנוע העולמיים. ואני גם שואלת את עצמי אם הגניבות מתאפשרות מפני שבישראל הדבר החשוב ביותר הוא אם אתה מקושר היטב ויש לך חסידים ותומכים, ואז אתה יכול לגנוב את יצירתם של אחרים ואיש לא יבוא אליך בטענות.

גם את ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" לא רציתי לקרוא, למרות שהיא מזכירה את השפעתה של אליס מונרו עליה ובתי שקראה את ספרה אמרה שהיא אף מצטטת אותה. הספר שלה כמובן איננו העתקה, אבל חשתי שהוא מין פולמוס אינטלקטואלי עם אליס מונרו ועם שרשרת הסיפורים העוסקים בגיבורה ג'ולייט וביחסיה עם אמה ועם בתה, שאף העניקו השראה לסרטו של פדרו אלמודובר "חולייטה". מונרו רקמה את הסיפורים האלה מתוך הכאבים הגדולים של חייה, שמעסיקים אותה גם ברבים מסיפוריה האחרים: אמה חלתה עוד בילדותה בטרשת נפוצה, והכל ציפו ממנה לטפל בה, אבל היא נמלטה מאמה החולה בכל הזדמנות, תחילה לבית סבתה, וכשהתבגרה נישאה לתושב קולומביה הבריטית בקצה השני של קנדה – היא גדלה במזרח קנדה ליד אגם יורון – והתרחקה מאמה החולה כמרחק יבשת. מאוחר יותר התגרשה מבעלה ובנותיה נשארו אצלו, והיא שבה מזרחה לעיירת הולדתה, דבר שגרר התרחקות בלתי נמנעת בינה לבין בנותיה, התרחקות שמונרו חוותה כעונש על התרחקותה מאמה. מן החיים האלה ויסורי הנפש האלה, הרוויים באשמה ובתודעה עמוקה של שכר ועונש, שעוברים ביצירתה של מונרו כחוט השני, היא טוותה את סיפוריה המטלטלים, שלפחות אחת מחברותי, שאף לה בת יחידה, סיפרה לי שסיפורן של ג'ולייט ובתה היה לה לסיוט שעינה אותה זמן רב. מותר כמובן לסופר להתרשם מיצירתו של סופר אחר וליצור יצירה משלו מתוך עימות ופולמוס עם היצירה האחרת, אבל אני, שאליס מונרו, שאיננה דומה לי כלל לא באישיותה ולא בסיפור חייה, קרובה ללבי במיוחד, לא יכולתי לשאת אפילו את ההשפעה המותרת הזו, כי הרגשתי שכשסופר כותב מתוך צער חייו ומתוך כאבו העמוק ויסורי נפשו, יש בסיפורים איזו אמת, שסופר אחר שלא חוה את הדברים בגופו והם אינם נובעים מנפשו, איננו יכול להגיע אליה, ולכן עצם הניסיון לספר סיפור, גם אם הוא מקורי לגמרי, אבל נהגה ונולד מתוך סיפורו של סופר אחר שכתב מדם לבו, יש בו משום התנכרות לאמת שמתוכה צומחת הספרות, והספרות שצומחת מתוך האמת האישית של הסופר היא היחידה שאני רוצה לקרוא.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לאחרונה פרצו לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי. אני כמובן לא חסמתי איש אך אינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

יוסף בר יוסף ז"ל

 

ליצירתו של יוסף בר יוסף התוודעתי לצערי רק בספרו האחרון "אבא, בן, סבתא דינה", שם שנשמע כמו כותרת לרומן משפחה, אבל הספר מכיל שלושה טקסטים שונים: הראשון הוא ממואר מאד לא מחמיא על אביו, הסופר יהושע בר יוסף, שהטיל צל ארוך על חייו של בנו, השני הוא נובלה מופלאה על דמויות חריגות מאד בחברה החרדית, שבכל זאת הן חלק בלתי נפרד ממנה, והשלישי הוא סיפורה הטרגי של אשה שאף היא בת לחברה החרדית ועזבה אותה, אבל היא חוזרת ומוצאת את עצמה בעימות עם החברה הזו דרך בנה ונכדה. אין קשר בין הסיפורים, למעט העובדה שכולם דנים במתח שבין החברה החרדית וכלליה הנוקשים לבין היחיד יוצא הדופן, ובקושי של מי שגדל בחברה הזו לעזוב ולהיפרד ממנה. הרי האמירה של יוסף בר-יוסף לאביו שמיטב יצירתו הספרותית של האב היא זו שעוסקת בחברה החרדית שבתוכה צמח כאדם וכסופר היא גם אמירה על עצמו, והיא גם אמירה על ספרות בכלל, שאיכותה היא ביכולתו של הסופר להיות נאמן לעצמו ולמוצאו ולעולם המוכר לו מבשרו, והמאמץ להתרחק מהמקורות החיים האלה בהכרח יפגע באיכות כתיבתו. כוחו של הבדיון הספרותי באמת הצפונה בו, ויוסף בר יוסף בכתיבתו המחזאית והספרותית בונה את יצירתו על קרקע האמת של חייו.

הנובלה האמצעית "בן" היא היהלום שבכתר ואי אפשר שלא להתאהב בדמויות שהיא מתארת, שאפשר לנחש מהטקסט האוטוביוגרפי הראשון שהן מבוססות על קרובי משפחתו של יוסף בר יוסף שאף הוא גדל בחברה החרדית ועזב אותה בעקבות אביו, אבל בשונה מאביו שמר חיבה גדולה לחברה הזו ובפרט ליוצאי-הדופן שבה, אלה שאישיותם וחוויות חייהם דוחקים אותם לשוליים.  

הדוד נחום מסרב לכל השידוכים. רק אשה אחת קונה את לבו – ניצולת השואה גולדה שאיננה יודעת מי היו הוריה, והיא זוכרת רק שיר ששרה לה אמה. וגולדה יולדת לו בן יחיד, יצחק'לה. איננה רוצה עוד ילדים.

ואמו של נחום מראש לא רצתה את הכלה הזאת, נטולת היחוס, ועוד פחות כשסירבה ללדת ילדים נוספים. האם משום כך רצה בה נחום? האם האשה נטולת המשפחה איפשרה לו את החופש שנזקק לו בתוך החברה הלוחצת, והמשפחה שאיננה מרפה, ואינספור הטקסים המשפחתיים והארוחות המשפחתיות שיש להתייצב אליהן? או שפשוט התאהב באשתו ודבק בה ובבנו יחידו? האם רק גולדה היתה משוגעת, או גם נחום שחלם שבנו הוא המשיח?  

הכל נאמר ודבר לא נאמר. משהו ביחסיהם של נחום וגולדה נותר סתום, בלתי מפוענח לקורא, כפי שקרובי המשפחה התקשו לפענח אותו. הרבה עדינות יש ביחסים האלה, של שני האנשים שמשתייכים ואינם משתייכים. ואלה עומדים בניגוד גמור ליחסים בין הסבתא, אמו של נחום, שאביה בחר לה כבעל אברך שהרבה להניח אותה לבדה ולנסוע לאמריקה, והיא מרבה לעקוץ אותו על כך. נחום שלבו שוגה בחלומות הוא איש המעשה. הוא עובד עבודת כפיים בכריכיה, ומנקה את הבית כדי לחפות על אשתו החולה. נחום וגולדה שבחרו זה בזו הם יוצאי הדופן שהיחסים ביניהם סתומים גם לכל הקרובים המתערבים בחייהם ולא בכוונה טובה, ומלחשים שיש ביניהם אהבה, מלה שנשמעת לגמרי מוזרה ואפילו מסוכנת בחברה שמאמינה בשידוכים ולא בבחירה.

וגם יצחק'לה שימות באופן כה טרגי בוחר את אשתו מאהבה, והיא בוחרת בו מאהבה. והפלא הזה של האהבה במקום שאין מאמינים בה ואין מצפים לה, מצטייר כנס, שכמעט לא ייתכן שיקרה, ומשום שהוא כה נסי, אי אפשר לו שיתממש. האסון שיבוא בעקבות הנס הוא בלתי נמנע.

הסיפור מתחיל בחתונת בן אחותו של יצחק'לה. מתחיל כמו זיכרון משפחתי, והולך והופך פלאי, כמעט מיתי. האם נולדה לנחום וגולדה בת? אחרי מותו של יצחק'לה? מדוע זה לא נאמר בסוף הסיפור? רק מתפרש מן ההתחלה? האם בסופו של דבר לא היה יצחק'לה בן יחיד? ולא היה המשיח? או שהשתבש משהו בסיפור בין הסוף להתחלה?

כל כך פלאי בעיני הסיפור הזה שאיני מאמינה שהוא אמת, ובכל זאת אני רוצה לדעת אם נולדה לנחום וגולדה עוד ילדה.

ואין כבר את מי לשאול.

יוסף בר יוסף, אבא, בן, סבתא דינה, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020 

  

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 12

 

פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 12

מבחינה חברתית אנוס הייתי לראות את עצמי כמנודה, וזה גם מה שהייתי, כי כך חייתי. מי שעולה ממעמקים נוטה, משהגיע לגובה מסוים, לאבק את חוויותיו האפלות באבקת זהב. הוא נכון יותר לשכוח את נחיתותו ככל שכפתה עליו יותר להיות נחות, לחשוב נחות, לתפקד נחות. זה בלתי נמנע, ומי שמכחיש זאת, משקר. דרושים במקרה הטוב זמן ממושך ועבודה מוסרית ממושכת, כדי שהנשמה תתנקה מהלכלוך והזוהמה, שבהם זוהמה, שבהם התכסתה. נחוצה התחדשות, ורק כאשר התרחשה ההתחדשות, מתגלים טעמו ופריו של הסבל. אדם מעונה כלל איננו מסוגל לחוות חוויות ולהסיק מהן מסקנות. רוח מלאת פחד איננה יכולה לא ללמוד ולא ליצור. טעותו של הצופה, שמייחס למצוקה כוח מפרה, נובעת מכך שאינספור השקועים במצוקה אינם מסוגלים להעלות שום טענה כנגד תכתיב מותרות חצוף זה. כשאדם נמלט מסכנה, מותר לו להלל את הסכנה. מי שבטוח מצטנע, גם כאשר הוא מהלל את מי שנשאו את עורם בעבורו אל השוק.

ניצב בשולי החברה, כחוט השערה מן התהום, נכספתי אליה. הכמיהה להתקבל בה ולזכות ממנה בהכרה, כשוה בין שווים, גברה על כל אחרת. השאלה האם כיהודי או כגרמני, היתה תחילה חסרת חשיבות לעומת השאלה כיצד אוכל לבוא בקרב בני האדם. לעתים חשתי כאילו עלי לשלם על האשמה והשנאה שתולים ביהדות, אני עבור חלקי, ושזה ייעשה באופן כלשהו גלוי לעין ומוכח. שורת מקרים התרחשו, מעת לעת, שלא שמו קץ למצוקתי החומרית, אבל ניפצו את היאוש השחור כַּלַּיִל, בראש וראשונה את השער הנעול, שלפניו המתנתי וארבתי, ושחררו את דרכי הרוח.

נהייתי מזכירו של סופר מאד מוערך, אשר למרות שכבר לא היה צעיר, הפך את עניינם של הצעירים לעניינו. ועל ידי כך אמנם, עם כישרון מולד, הפך שנוי במחלוקת, שהובילה אותו עוד יותר לנתיבים בורגניים נוחים. הוא הכתיב לי את הרומנים והסיפורים שלו, וכאשר לאחר זמן מה הרהבתי עוז להעמיד למבחנו כמה מיצירותי, הוא הפגין הפתעה, שממנה הבחנתי שאינני מקיש על אגוזים אטומים. הוא היה האדם הראשון שעודד אותי, בעצם הראשון שהתייחס אליי ברצינות כאל יוצר ללא סייג, ומשמעות הדבר בשבילי היתה רווח והצלה. אך הוא עשה יותר מכך. הוא עשה נפשות ופעל עבורי ועבור אותן יצירות בוסריות ומפוקפקות: הוא לא חשש מלעג ודחייה. למעשה לעג ודחייה עוררו בו התלהבות ללא תנאי. וכאשר הלעג היה מר, כפי שאירע, הוא רב את ריבי. לפתע נהייתי נושא לדעות בעד ונגד, מה שיותר ייאש אותי מאשר גרם לי גאוה.

אבל עליתי על הגשרים שהונחו עבורי, ובמהרה ראיתי את עצמי נקרע במבוכות העולם. כלומר, חשבתי לעולם את מה שהיה רק תמונה חלקית ומדומה של העולם: תמונה ששיקפה לכאורה חירות, מרחב ורום-מעלה, והיתה מוגבלת, צרה ושטוחה. כאשר לא היו לי עוד אשליות לגביה, לא יכולתי למצוא את מה שאני מבין כאן כעולם, וככל שרבו מאמצי כלפיו, ככל שגדלה כמיהתי אליו, כך נראה לי קיומו קיום צללים. ובה במידה היה קיומו נחוץ לי, לבל יהפוך קיומי שלי לקיום צללים.

חוג החיים הספרותיים הקיף, אז כהיום, אצלנו כמו אצל כל אומה, נציגים של כל המעמדות והשכבות. הגיוני להאמין במבחר של הטובים והמוכשרים ביותר – אין זה כך. הגיוני להאמין בקהילה שנמצאת ברמות גבוהות יותר ממישורי היומיום הרחבים, ושהינה, עקב היותה נבחרת, מופתית במעשה ובהוויה. אין זה כך. לא נבחרו נבחרים, לא התהוותה קהילה, אלה יחידים פחות או יותר מוכשרים, פחות או יותר טובים, פחות או יותר חדורי-מטרה, רודפי כבוד, או ממורמרים או נלהבים, שבאופן מקרי נמצאים איש עם רעהו או איש כנגד רעהו. אלה לרוב מי שברחו, ירדו מן הפסים, פצועים חברתית וחולים: כולם מופקרים. הם נמלטו מחוגם ומאדמתם לא כדי להיות חופשיים, אלא כדי לשוטט חופשי, בין אם הינם פרולטרים, בורגנים או אריסטוקרטים. לכן אינם בונים על בסיס נתון: הם אנוסים תחילה להקים את הבסיס, כל אחד לעצמו ובדרכו. כך הם מכלים דם, כוח ורוח למען משהו שאמור להיות תנאי מוקדם ונדוניה. הם מפוררים את עצמם, מקיפים את עצמם בחומות, לאיש מהם אין קשר לעם או התחשבות בו, בעם הם חושדים או מתכחשים לו, אין שם אמצע, אין הסכמה, אין אמון בין איש לרעהו ולעתים קרובות אף לא כבוד ליצירתו של הזולת, ואפילו היכן שמתאגדים אנשים מוכשרים באמת, הם יוצרים מפלגה ושבט יהיר.

חברים מוצאים מיד, כאלה שחושבים כמוך ואפילו מדברים כמוך, אבל להחליף דברים ןלשמור על עקביות רוחנית אינם היינו הך. מתחת לסף אורבים תמיד קנאה וצרות עין, קטנוניות ולעג, הבלתי מצליחים והטוענים להצלחה יוצרים פלנגה נגד אלה שיש להם היתרון הקל ביותר, ודרושה אישיות רבת עוצמה כדי להכניע את הספק של הבלתי ענייני המתחזה לענייני. הספק הזה נובע מייאוש או מוביל אליו, והייאוש מראה על חוסר משמעת וחוסר אידיאה, חוסר הסכמה וחוסר אחריות. חוויתי זאת, איך התלהבות עזה שרחשה סביב שֵׁם, שהיה צריך רק להפוך לאדם חי, כדי שההתלהבות תצטנן ותהפוך להסתייגות. זרות החזיקה מעמד, המרחק לבדו העניק תהילה ושמר עליה, אחרת נוצל הכל לפוליטיקה של הרגע.

אני עצמי לא הייתי טוב יותר. האוויר שנשמנו צבע את עורנו. אבל הכעיסה אותי  האשליה האבודה. הכעיסה אותי המידה הקטנה שהמציאות אילצה אותי לאמץ. הכעיס אותי חוסר היכולת להיות טוב יותר ולהיעשות טוב יותר, ולבסוף הכעיסה אותי המסכה שנאלצתי לעטות כאשר רצון טוב יותר או תשומת לב רבה יותר דרשו העמדת פנים. זו נלמדת בקושי, ובצורתה המעודנת ביותר הינה שוב צו של אנושיות: דבר איננו גס וחסר-תכלית יותר מאשר להטריד ולבלבל בתביעה לאמת ובלפיד האמת נפשות שרק בדמדומים ובאחיזת עיניים יכולות עדיין להנות מאושר מפוקפק. להימנע מכך, ועם זאת, במובן אחר, להיות אמיתי, זו משימה בפני עצמה, שאמנם חורגת מתחום הספרות אל החינוך העצמי והאהבה. גם אהבה איננה מוּלדת, גם אהבה חייבים ללמוד.

הריפיון שאחז בי תכופות בתוככי דוּד הגיהנום של רוחניות ואטימות לב, יהירות והתנגדות חסרת טעם, הבושה על כל הישויות המשבשות והמכשילות, שעליהן מניתי כעת גם את עצמי, אך שבהן ראיתי מרחוק את דייריו המגורשים של גן קסום, הביאו אותי כעת לשאלה, האם המרדנות הדחוקה, ריב הפרנסה במאבק על המטרה הכוללת, המחנק הפרובינציאלי, השאפתנות הברוטאלית, חוסר האמון וחוסר ההבנה העילאי, כאשר מדובר בעבודה, בשלמות, בשיתוף פעולה, באידיאות, במחשבה וצורה, האם זה ייחוד גרמני, מחלה גרמנית, או שזו תוצאה של המקצוע כפי שהינו, הצד הנגדי האפל, והוא איננו שונה בארצות אחרות מכפי שהינו כאן. הכרתי סופר צרפתי צעיר ועמו חוויתי את הדברים הבאים: התקרבתי אליו, ניהלנו שיחות פוריות איש עם רעהו, ובהזדמנות מתאימה הוא העניק לי ספר שחיבר עם הקדשה ידידותית. זמן קצר אחר כך הייתי במצוקה דוחקת, שבה נותר הספר הזה עזרי היחיד, שמכרתי בכמה גרושים בחנות לספרים משומשים. בכמה גרושים יכולתי להתקיים יומיים שלושה. מאחר שהתגוררנו באותו בניין, לא יכולתי להימנע מלפגוש את הצרפתי, למרות נקיפות המצפון שהיו לי. ומאחד הימים ואילך הבחנתי שהתנהגותו כלפי השתנתה: כאשר פגש אותי הפגין רתיעה נוּגה וגינוי אילם. לא ידעתי לפרש את פניו ואת התנהגותו, נרתעתי בעצמי והצטערתי על ההתרחקות. רק כאשר נסע נפתרה לי החידה באופן מביך כשם שהיה מפתיע. הוא מצא את ספרו בחנות שלה מכרתי אותו, עדיין עם ההקדשה, כי במצוקתי הקשה, האכזרית, לא היו לי החכמה והטקט למחוק קודם סימן זה ליחסים אישיים. הוא המתין עד לעזיבתו את העיר: אז שלח לי שוב את הספר יחד עם מכתב. המכתב הזה היה מסמך של עידון וטוב טעם: ספק אם הגיע לידי משהו דומה לזה, ספק אם לימד אותי מישהו לקח באופן כה עמוק ובייש אותי באופן כה מעודן. מה דחף אותי למעשה המכוער, הוא ניחש, על העובדה שחש נפגע מכך, הוא שתק. לגנותי הוא ציין את העדר האמון. הוא כתב בערך כך: "בוא לפריס. אולי יש בה דברים שתוכל להתלונן עליהם, דברים שבמולדתך הם מושכים יותר, יציבים יותר, בריאים יותר, אבל דבר אחד תמצא שם בין אנשי הרוח ואחינו למקצוע שהיה חסר לי בגרמניה במידה מצערת: חברות אמיתית, נימוס, התעניינות הדדית בלתי-מותנית!"

מאוחר יותר קיבלתי אישור לכך. הכרת הרוח וחיי החברה הרומאניים איפשרה להבין זאת מבפנים. המהות הגרמנית היא פיצול: פיצול עד העצם. ההתפתחות הגרמנית נעה מטלטלה לטלטלה: תקופות של עושר ופריחה מסתיימות בשממה, תופעות עצומות נדחקות באופן בלתי נתפס, בין החלקים הנעים חסרים מתווכים וגשרים, כך שלאיבר חי צמוד איבר מת, כך שבין קבוצה חברתית לזולתה מפרידות חומות בלתי עבירות. מרכז אין ומעולם לא היה: ארבע מאות שנות הרייך המאוחד לא סיפקו מינהל מרכזי. את האמן, את המשורר, אי אפשר היה להכפיף כמו את הפקיד, אז הוא היה אינדיווידואל אבוד, ומעמדו היה תלוי בהצלחתו הכלכלית. רובד אחד של החברה מגנה, את מה שהאחר משבח: מסורות נשברות בן-לילה, החינוך מחריב את הדוגמה, הלמדנות מחריבה את התורה, התחושה מחריבה את החוש, ההצלחה מחריבה את ההישג, התחביב מחריב את האהבה, הפעילות את הדחף. 

את כל זה למדתי ונאלצתי ללמוד, כי טבעי כפה אותי לכך, כי, כפי שאומרים, זה השתלט עלי כליל. הגחתי כעת מן הדמדומים המעורפלים, היה עלי לחפש את הצורות שלי, את התכנים שלי. למה שנולד מהם דרוש היה יחס למציאות וארגון בתוכו. הופיעו משימות: ראיתי את עצמי כמי שנועד ליצור אפוסים, ככזה התעצבתי עם תקופתי ובאמצעות תקופתי. את הסמל והרעיון נתנו ההשראה והדמיון, צבע, תנופה ותשוקה נבעו מדמי, מהשקפתי, מן הטמפרטורה הפנימית. אך מה לגבי החוץ, לגבי כל מה שהיה צריך לשמש לי מזון, מניע, שלד, רקע, "חומר"? שם לא היתה לא אחדות ולא צורה, לא הסכמה ולא התהוות אורגנית. חתיכה-חתיכה, איש-איש, עיר-עיר, מדינה-מדינה, התקבצו יחד החיים הגרמניים ללא נקודת אמצע. הצרפתי צריך רק לכתוב "פריז", והרי לו בקליפת אגוז התרחשות והתפתחות עצומות, מלה שמסמלת בה במידה את החברה, את האומה, את צרפת. בכך הוא מניח כמות קבועה של הנחות, ודוקא הנחות נבחרות, שעל ידיהם ונפשותיהם של הקודמים לו כבר הטביעו את יחודן, דמותן, אמינותן וחותמן התקף. לאנגלי סלולה מזה מאות שנים דרך החיים הציבוריים והפרטיים, מוסכמות בלתי ניתנות לערעור. האיטלקי עמוס בהתייחסויות לעבר מפואר, שעדיין נושא אותו דרך סביבה תומכת, שפה תומכת, וכמעט תמיד וודאי באשר הוא יוצר יראת כבוד גם כלפי הקטן בבני עמו: ברוסיה מחליפים את המסורת ותמונת החיים המספקת חירות מיוחדת ועירוניות: אדם ניצב מול רעהו באופן בלתי אמצעי, לעתים קרובות באופן מובן מאליו באורח מוזר ומבלבל, כי השתייכות למעמדות דמויי קסטות והבדלי מעמדות במובן שלנו אינם קיימים שם ולא התקיימו מעולם.        

רק הגרמני חייב "להתפייט" כאשר הוא רוצה לתאר את האחדות והפיצול החברתי, את החברה בכללה, את הגורלות ביחס לחברה. כאשר הוא מתחמק מכך, הכל מתמוסס לו לבלתי מוגדר, מקרי, פנטסטי. או שהמציאות שלו תהיה בלתי אמינה, בהיותה מוגזמת, מפושטת באופן מְעַוֵות, מוטה בשרירותיות, או שהיא נותרת קטנה, חסרת משמעות וללא חותם טיפוסי. כך מה שמוצג ב"וילהלם מייסטר" [רומן של גיתה, ע.פ.] כחברה, הוא לגמרי "מתפייט" – סינתזה, עיצוב, סכמה. שום ספרות איננה גוררת עמה משא כזה של היסטוריות התפתחות, היסטוריות יחודיות, דיבוקים, מוזרויות פואטיות כמו הספרות הגרמנית. גדולה, אופי, משמעות, יכול להעניק לרומן הגרמני בדרגתו הגבוהה ביותר רק היוצר, שחייב להיות במידה הרבה יותר מרחיקת לכת מכפי שמשערים ממציא, מעצב, משורר. הרומן הגרמני הוא בראש וראשונה אינדיווידואלי, (לרוב גם פרובינציאלי), בעוד שהרומן האנגלי או הרוסי הוא בראש וראשונה לאומי ולכן גם מייצג את האומה.

יוצר גרמני מעולם לא יכול היה, וכעת גם לא יוצר רומן גרמני (רק עשרים שנה משתמשים במונח Dichter [בגרמנית משורר, אך הפך שם כולל ליוצרי ספרות, גם בפרוזה, ע.פ.] לפני כן לא התירו הפרופסורים לכנות כותב רומן במונח Dichter), לייצג את האומה באותו מובן שבלזק מייצג את צרפת, דיקנס את אנגליה וטולסטוי את רוסיה. האפיקן הגרמני תלוי באוויר, הוא איננו ממלא שום תפקיד בהוויית העם, ואם בכל זאת הוא אונס לכך את עיניו ולבו, הוא חווה מיד התנגדות ציבורית מיוחדת, וכמו כן התגוננות סודית מיוחדת, כאילו יצא כנגד הרצינות והמכובדות.

הקושי שראיתי את עצמי ניצב לפניו, היה עצום. כיצד אחדור למעגל הסגור? כיצד להגיע מעבר לאמת השטחית של מראית העין בלבד לעומק ההשקפה? ניצבתי בשוליים: מאות כמוני הוגלו לשם, הניחו שם בדיוק את כבודם, אך לי לא היה מה לחפש שם. הייתי זקוק למרכז או לפחות לחלק, בינוני, ממוצע, לאדם שמתקיים בפשטות ותנועתו טרם נתפסה במראות. נזקקתי לקשר, להשפעה אנושית, להתנסות חברתית, לסיפון, לסרט כרוך סביבי. במקום זאת מצאתי את עצמי מושלך ומבודד בשילוש של נסיבות מכבידות: כסופר, כגרמני ללא לגיטימציה חברתית, כיהודי ללא השתייכות.      

סוף הפרק

 

הערה: וסרמן מתייחס לתפקיד הסופר כפי שנתפס בזמנו, כמי שמייצר אפוסים לאומיים, שעליהם לייצג את דיוקנה של החברה ותרבותה של האומה, דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה נרחבת ורבת פנים כמו גרמניה, שרוב ימיה התאפיינה בפיצול פוליטי, דתי ותרבותי, בשונה ממדינות ריכוזיות כמו אנגליה, צרפת ורוסיה. וסרמן מייצג כאן את תפיסת תפקיד הסופר במאה התשע-עשרה, שהשפיעה ועדיין משפיעה על תפיסת הסופר בתרבות הישראלית כ"צופה לבית ישראל", תפיסה שהשפיעה רבות על כתיבתם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודוד גרוסמן. אך נראית כיום מיושנת למדי, עם המעבר מ"ספרות מייצגת" לספרות אינדיווידואלית שאיננה חוששת להתמקד בפרט ובסביבתו הבלתי מייצגת, ומודעת מאד לכך שאין בכוחו של סופר יחיד לייצג את האומה אלא את המוכר לו בלבד, ושגם הסופרים האיקונים שוסרמן מזכיר ואכן נתפסו כסופרים לאומיים, תיארו את מה שהכירו מבשרם, ולא את "האומה".   

  

 

           

 

וולפראם פון אשנבאך / פרציפל הנער

 

אני מתרגמת כאן קטע מתוך הספר השלישי של האפוס "פרציפל" Parzival, שחיבר המשורר הבווארי וולפראם פון אשנבאך Wolfram von Eschenbach בראשית המאה ה-13, על פי האפוס הצרפתי Percevaus li Galois, שחיבר Chretien de Troyes בהשפעת סיפורי המלך ארתור במחצית השנייה של המאה ה-12. הקטע שלהלן מספר על פרציפל או פרסיפל הנער, בנו של המלך Gahmuret שנפל בקרב בשירותו של כליף בגדד, ואמו Herzeloide, שפירוש שמה "שברון-לב", גידלה אותו לבדה. בקטע שלהלן יוצא פרציפל לרעות את הצאן ופוגש לראשונה בחייו אבירים. בהמשך ינטוש פרציפל את אמו המיוסרת ויהפוך לאחד מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור. הוא עתיד להגיע לממלכה פלאית ולחזות בגביע הקדוש, הגראל, שאותו יחפש מאז ולימים יהפוך לשומרו. התרגום מוקדש לעדה ורדי ולדוד פרציפל שלה.

 

באַחַד הַיָּמִים הוּא יָצָא לִרְעוֹת

לְאֹרֶךְ מִדְרוֹן רָחָב מְאֹד.

כְּדֵי לִשְּׁרֹק הוּא קָטַַף עָלֶה,

בְּקִרְבַת מָקוֹם בּוֹ הַשְּׁבִיל עוֹלֶה.

שָׁם הוּא שָׁמַע רְקִיעַת פְּרָסוֹת

וְאֶת חֲנִיתוֹ הוּא הֵחֵל לְנַסּוֹת,

וְאָמַר: "מַה זֹאת שָׁמְעוּ אָזְנַי?

הַשָׂטָן הָרַע קָרֵב אֵלַי

מָלֵא זַעַַם וְשָׁפֵל?

מִיָּד אוֹתוֹ אֲחַסֵּל!

אִמִּי לֹא אָמְרָה עָלָיו טוֹבוֹת

כַּנִּרְאֶה הִיא פָּחֲדָה מְאֹד!"

שָׁם הוּא נִצָּב נָכוֹן לַקְּרָב,

כִּי הַדְּהָרָה קָרְבָה אֵלָיו:

כַּמָּה נִפְלָא! אַבִּירִים שְׁלֹשָׁה

חֲמוּשִׁים מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשָׁם.

הַנַּעַר חָשַׁב בְּלִי לְהָתֵל

שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֵם הוּא אֵל.

הוּא כְּבָר לֹא עָמַד זָקוּף בַּדֶּרֶךְ:

עַל הַשְבִיל כָּרַע הוּא בֶּרֶךְ,

וְקָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי, אֵל! אֵל כָּל-יָכוֹל!"

הָרִאשׁוֹן בֵּינֵיהֶם הָיָה נִרְגָּז

כִּי הַיֶּלֶד מִן הַשְּׁבִיל לֹא זָז:

"וֶלְשִׁי טִפֵּשׁ עוֹצֵר בַּגּוּף

אֶת מַסָּעֵנוּ הַדָּחוִף! "

(אֶת הַשֶׁבַח שֶׁבּוֹ הַבַּוָּארִים מִשְׁתְַבְּחִים

גַּם לַוֶלְשִׁים לְיַחֵס מֻכְרָחִים

כְּמִנְהַג הַבַּוָּארִי גַּם הַוֶּלְשִׁי מְטֻמְטָם

אַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיֹאמְרוּ לְהַגַּנָּתָם,

שֶׁבְּוֶולְס כְּמוֹ בְּבַּוָּארִיָּה הָאֲנָשִׁים

מִתְּבוּנָה פָּשׁוּט לֹא מִתְרַגְּשִָׁים.)

 

עִם רִתְמָה תְּלוּיָה

יָרַד מִן הַגִּבְעָה

אָדוֹן גֵּאֶה, נִשְׁקוֹ נָכוֹן,

רוֹדֵף זוֹעֵם וּבְחִפָּזוֹן –

הֵם כְּבָר הִרְחִיקוּ מֵאִתּוֹ –ּ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁלְְבָשְׁתּוֹ

חָטְפוּ נַעֲרָה מִנַחְלָתוֹ -

הָאַבִּיר חָשַׁב זֹאת לְחֶרְפָּתוֹ.

עֶלְבּוֹן הַנַּעֲרָה גַּם בּוֹ עָלַב

כְּשֶׁהֻכְרְחָה מֵעִמּוֹ לִרְכַּב.

אוֹתָם שְׁלֹשָׁה הָיוּ מֵאֲנָשָׁיו.

עַל סוּס מִקַּסְטִילְיָה הוּא רָכַב,

מָגִּנּוֹ כִּמְעַט נֻפַּץ,

וּשְׁמוֹ הָיָה קַרְנָק-קַרְנַנְטְס,

הָרוֹזֵן מֵאוּנְטֶר-לֶק,

הוּא שָׁאַל: "מִי זֶה שֶׁלֹא מִסְתַּלֵק?"

אָז אֶל הַנַּעַר הוּא רָכַב

וְהַנַּעַר אוֹתוֹ לְאֵל חָשַׁב,

כִּי זֹהַר כָּזֶה לֹא רָאָה בִּכְלָל:

כַּנְפֵי מְעִילוֹ נִגְרְרוּ בַּטַּל

עִם פַּעֲמוֹנֵי זָהָב קְטַנִּים

שֶׁלִּפְנֵי הָרַגְלַיִם מְדַנְּדֵנִים.

צִלְצְלוּ רְצוּעוֹת דָּרְבְּנוֹתָיו

שֶׁיָרְדוּ מַטָּה אֶל רַגְלָיו.

פַּעֲמוֹנִים צִלְצְלוּ עַל זְרוֹעוֹ הַיְּמָנִית

כַּאֲשֶׁר הֵנִיעַ אוֹתָה אוֹ הוֹשִׁיט

לָכֵן כֹּה הִרְעִישׁ כְּשֶׁהָפַךְ אֶת הַחֶרֶב

הַגִּבּוֹר הִתְרַגֵּל לִשְׁבָחִים בְּלִי הֶרֶף.

כָּךְ עֲטֶרֶת הֶחָצֵר רָכַב

בְּתִפְאֶרֶת בְּגָדָיו.

זֵר פְּרָחִים לְכָל יֹפִי גַּבְרִי נַעֲרָץ.

שָׁאַלֹ אוֹתוֹ קַרְנָק-קַרְנַנְטְס:

"שָׁמַעְתָּ, רָאִיתָ בְּעֵינֵיךָ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁבִּקְשׁוּ לְנֶגְדְּךָ

אֶת כְּבוֹד הָאַבִּירוּת לִרְמֹס?

כַּוָּנָתָם הִיא לֶאֱנֹס.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה יְהֵא עָנְשָׁם

נַעֲרָה בְּתוּלָה הֵם חָטְפוּ מִשָּׁם."

לַנַּעַר נִרְאָה הָאִישׁ הַזָּר

כְּמוֹ אֱלֹהִים, כִּי הוּא זָכַר

מַה אִמּוֹ לִמְדָּה אוֹתוֹ תְּחִִלָּה

כְּשֶׁהִסְבִּירָה לוֹ מַהִי הִלָּה.

לָכֵן קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי אֵל, אֵל כָּל-יָכוֹל!"

עַל בִּרְכָּיו לְהִתְפַּלֵּל נָפַל

בֵּן הַמֶּלֶךְ גַּמּוּרֶט, הוּא פַּרְצִיפַל.

"אֵינֶנִּי אֵל", הַנָּסִיךְ אָמַר,

"אַךְ לְמִצְוָתוֹ בְּרָצוֹן אֲנִי סָר.

אַרְבָּעָה אַבִּירִים כָּאן תִּרְאֶה לְנֶגְדֵּךָ.

הֲתַחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחַר מַרְאֶה עֵינֵיךָ?"

הוֹסִיף הַנַּעַר וְשָׁאַל:

"אָמַרְתָּ אַבִּיר? מַה זֶה בִּכְלָל?

אִם בְּכֹח אֵל אֵינְךְ מַחֲזִיק,

אֱמֹר לִי: מִי אַבִּירוּת מַעֲנִיק?"

"הַמֶּלֶךְ אַרְתּוּר שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ,

נוֹתֵן לְךָ אֶת בִּרְכָּתוֹ,

אוֹתְךָ מַעֲלֶה לְדַרְגַּת אַבִּיר

וְלִתְּהִלָּה אוֹתְךָ מַכְשִׁיר,

כִּי דַּמְךָ דַּם אַבִּירִים, מְאֹד סָבִיר."

כָּךְ חָשְׁבוּ הָאַבִּירִים עַל הַצָּעִיר,

שֶׁעָמַד שָׁם כְּמוֹ יְצִיר כַּפֵּי הָאֵל

כָּךְ הַסִּפּוּר אוֹתוֹ מְהַלֵּל,

שֶׁעַל פִּי הָאֱמֶת לִי הֻגַּד –

גִּבּוֹר נָאֶה מִמֶּנּוּ לֹא נוֹלַד

מֵאָז הָאֵל אֶת אָדָם הָרִאשָוֹן הִנְשִׁים -

כָּךְ נוֹדַע שִׁמְעוֹ בֵּין הַנָּשִׁים.

אַךְ הַנַּעַר הוֹסִיף לִשְּׁאֹל,

וְעַל פְּנֵיהֶם הֶעֱֱלָה חִיּוּךְ גָּדול:

"הֵי אַבִּיר, אֱלֹהִים, מַה שֶׁתִּרְצֶה לִהְיוֹת,

יֵשׁ לְךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טַבָּעוֹת,

שֶׁגּוּפְךָ סָבִיב סָבִיב עָטָה

פֹּה לְמַעְלָה וְשָׁם לְמַטָּה."

וּבְיָדוֹ הוּא הֶרְאָה בְּהַתְרָסָה

עַל הַבַּרְזֶל שֶׁהֶאַבִּיר נָשָׂא.

עַל צַוָּארוֹן הַבְַרְזֶל הוּא חָפַץ לְהַרְאוֹת:

"לְנַעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי טַבָּעוֹת

שֶׁבְּחוּטִים עַל צַוָּארָן קְשׁוּרוֹת

אַךְ אֵינָן יַחְדָיו מְחֻבָּרוֹת."

הַנַּעַר בְּאֹמֶץ רַב שָׁאַל:

"לְמָה זֶה טוֹב בִּכְלָל?

כָּל כָּךְ יָפֶה בְּזֶה לְהַבִּיט

אֵינִי יָכוֹל אֶת עֵינַי לְהָסִיט".

 

הַנָּסִיךְ אָז אֶת חַרְבּוֹ חָשַׂף:

"אִם יוֹצֵא אַבִּיר מוּלִי לַקְּרָב,

בְּמַכּוֹת חַרְבִּי עַל עַצְמִי אָגֵן,

וּמִמַּכּוֹת יְרִיבִי אֶתְגּוֹנֵן.

מִפְּנֵי יְרִיָּה וּדְקִירָה אֶתְחַשֵּׁל

בְּעֶזְרַת שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל".

אָז אָמַר הַנַּעַר הַנִּרְגָּשׁ:

"לִצְּבָאִים וַאַיָּלוֹת יֵשׁ פַּרְוָה כָּזוֹ מַמָּשׁ.

אַנִּיחַ לַחֲנִית וּבָכֶם לֹא אֶפְגַּע

אֲנָשִׁים רַבִּים הִיא כְּבָר הָרְגָה."

הָעִכּוּב גָּרַם לָאַבִּירִים צַעַר –

הוּא הָיָה כֹּה יַלְדוּתִי הַנַּעַר.

אָז אָמַר הַנָּסִיךְ: "הָאֵל יִשְׁמָרְךָ!

לוּ רַק הָיִיתִי יָפֶה כְּמוֹתְךָ!

אֱלֹהִים נָתַן לְךָ מַתָּנָה

שֶׁבַּחַיִים תִרְכֹּשׁ בִּינָה.

יִשְׁמָרְךָ הָאֵל מִכָּל צָרָה!"

הָאַבִּירִים יָצְאוּ בִּדְּהָרָה

וּבְעִקְבוֹת אֲדוֹנָם הִגִּיעוּ מִיָּד

לְשָׂדֶה בְּיַעַר-עַד.

הַגִּבּוֹר בְּלִי חֲשָׁשׁוֹת

פָּגַשׁ שָׁם אִכָּרִים וּמַחֲרֵשׁוֹֹת.

הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים נִרְעֲשׁוּ

שֶׁשָּׁם בַּחֲרִיצוּת חָרְשׁוּ.

חֶלְקָם זָרְעוּ וְאָז שִׂדְְּדוּ,

בְּעֶזְרַת הַשּׁוֹט בַּשְּׁוָרִים רָדוּ.

הַנָּסִיךְ עָצַר וְאוֹתָם בֵּרֵךְ

וְשָׁאַל: "אוּלַי רָאִיתֶם אֵיךְ

הִרְכִּיבוּ כָּאן נַעֲרָה בִּמְּצֻקָּה?"

הֵם עָנוּ לוֹ  דְּבָרִים עַל דִּיּוּקָם

וְסִפְּרוּ לוֹ בִּקְּצָרָה:

"שְׁנֵי רוֹכְבִים עִם צְעִירָה

עָבְרוּ פֹּה הַיּוֹם בִּרְכִיבָה.

הָאִשָּׁה נִרְאֲתָה כֹּה עֲצוּבָה.

בְּדָרְבָּנוֹת אֶת סוּסֵיהֶם הֵם דָּחֲפוּ.

הֵם אֵלֶה שֶׁאֶת הַבְּתוּלָה חָטְפוּ."

הָיָה זֶה מַלִּיגַּנְס

אוֹתוֹ שָׁלַח קַרְנָק-קַרְנַנְטְס.

הוּא שִׁחְרֵר אֶת הָאִשָּׁה בִּלְּחִימָה.

הִיא הָיְתָה עוֹד מִצַּעַר הֲמוּמָה.

שְׁמָה הָיָה אִימָנֶה

הִִיא הָָיְְתָָה מִבֶּל פוֹנְטַנֶּה.