יום שני, 18 באוקטובר 2021

זה תמיד מאוחר מדי

 

הטענה הכי נפוצה שהעלו נגד קולט אביטל היא מדוע חיכתה ארבעים שנה כדי לספר ששמעון פרס ניסה לכפות את עצמו עליה בכוח, מדוע סיפרה על כך רק עכשיו, כשכבר אינו בחיים. אבל קולט אביטל סיפרה על כך בזמן אמיתי למשפחתה ולחבריה הקרובים. לציבור הרחב היא לא התכוונה לספר דבר, לא אז ולא עכשיו. אבל כתב "הארץ" גידי וייץ קבע איתה ראיון לרגל הוצאתו לאור של ספרה האוטוביוגרפי, ולפני הראיון הלך לדבר עם מקורביה, וחקר אותם על שמועת הרומן בין קולט אביטל לשמעון פרס. השמועה הזו נפוצה בכל המדינה ואפילו אשה בלתי מקושרת כמוני שמעתי אותה גם במספרה וגם במקומות אחרים כעובדה שאין עליה עוררין. כידוע גם שרה נתניהו ראתה לנכון לדבר על הרומן כביכול בין קולט אביטל לפרס כאילו היה עובדה ניצחת. אני עצמי תמיד פקפקתי בסיפור הזה, מפני שגרתי קרוב לקולט אביטל והכרתי אותה אישית, אמנם היכרות שטחית ביותר, ועדיין הכרתי אותה מספיק כדי לחשוב שהשמועה איננה נכונה. ואכן כשגידי וייץ חקר את מקורביה של קולט אביטל על הרומן כביכול בינה לבין פרס, הם סיפרו לו את מה שידעו על כך שפרס תקף אותה, והוא שאל אותה על כך בראיון, והיא לא רצתה לשקר לו מכיוון שכבר שמע מחבריה את האמת, וכך הסיפור על פרס הפך לכותרת הראיון, למרות שזאת לא היתה כוונתה המקורית של קולט אביטל שרק רצתה לדבר על הקריירה שלה והספר שלה שבו לא הזכירה את מה שקרה לה עם שמעון פרס, שמאד השפיל וציער אותה, כי היא ציפתה ממנו ליחס מקצועי, והוא התייחס אליה כמו לאובייקט מיני. אפשר כמובן לראיין את קולט אביטל על הקריירה שלה בלי לדבר על היחס אליה מצד שמעון פרס, אבל אולי גידי וייץ צדק בכך שחשב שהיחס לקולט אביטל מצד שמעון פרס מראה הרבה על מצבן של נשים מוכשרות ומשכילות שמנסות לממש את כישוריהן ולפתח קריירה וזוכות ליחס משפיל ומבזה כאילו כל קיומן הוא בסיפוק תאוותיהם של גברים, שמוחק את כל כישוריהן והישגיהן המקצועיים.

קולט אביטל חשבה שהלקח מסיפורה הוא שאפשר להתגבר על הדברים האלה ולפתח קריירה למרות היחס הכוחני והמשפיל לנשים מצד גברים ובעצם מצד החברה כולה. אני לצערי חושבת שהיא אופטימית מדי. היה לה מזל שפרס היה כוחני כלפיה אך לא ממש אלים, והיא הצליחה להדוף אותו מעליה וללכת והוא הניח לה. לא כל הגברים מוותרים כשהאשה מתנגדת. יש כאלה שמפעילים כח רב על האשה ומצליחים לבצע מעשים מגונים ומעשי אונס שהאשה איננה מצליחה להתנגד להם גם כשהיא צועקת ונאבקת, וגם גברים שאינם אונסים מפלים נשים לרעה בקידום ובשכר ופוגעים קשות בקריירה שלהן, כך שבפועל רבות מהנשים אינן מצליחות להתמודד ולהתגבר וחשוב לדעת שהן אינן אשמות בכך וצריך לכבד גם את הנשים שמתקשות להתמודד עם היחס המחפיר של החברה לנשים.

יכול להיות שלי אישית קל לקבל את סיפורה של קולט אביטל כי אף פעם לא הערצתי את שמעון פרס ולא אהבתי את הנכלוליות ואת רדיפת הכבוד שלו, למרות ששנים רבות הצבעתי למפלגת העבודה, ואני חושבת כמו קולט שלשמעון פרס היו כישורים מצוינים ושהוא תרם למדינת ישראל רבות. אני גם חושבת שלמרות שפרס כפה את עצמו על קולט אביטל בכוח, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין משה קצב שלא רק ניסה לכפות את עצמו על נשים אלא אנס אותן בצורה מאד אלימה, ומידת האלימות שגבר מפעיל היא המרכיב הקובע את מידת הנפשעות של מעשיו, בדיוק כמו ששוד אלים הוא פשע חמור בהרבה מגניבה. אבל הסיבה העיקרית שאני מרגישה הזדהות עם קולט אביטל היא הניסיון האישי שלי שהיה חמור יותר מפני שעוד הייתי ילדה, או אם רוצים מאד לדייק נערה. אפילו אינני זוכרת בת כמה בדיוק הייתי אז. אולי בת שש-עשרה ואולי פחות.

ואינני מדברת עכשיו על האונס שעברתי בגיל קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר, אלא על רופא שיניים זקן שהורי שלחו אותי אליו והוא נהג לחבק ולמשש אותי בכוח ואפילו לא התבייש לשאול: "זה טוב מה שאני עושה?" ועניתי לו בפשטות "לא" אבל הוא צחק ולא חדל ממעשיו. הוא אמר לי לבוא אליו פעם בשבוע כדי שיטפל כביכול בשיני בינה שלא צמחו כסדרן והיה צריך להוציאן בניתוח, מה שקרה כשהגעתי סופסוף לרופא הגון. אותו אשמאי זקן רק מרח לי מדי שבוע חומר הרגעה נגד הכאבים וביקש שאבוא בשבוע הבא כדי שיוכל למשש אותי שוב. לא ידעתי איך לצאת מהתסבוכת כי פחדתי לספר להורי מה באמת קורה, כי הייתי רגילה לכך שבכל פעם שמישהו פגע בי הורי האשימו אותי ולא את הפוגע. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לשכנע את הורי ש"הטיפול" איננו עוזר לי ושצריך רופא שיניים אחר. רק כמה חודשים מאוחר יותר אזרתי עוז לספר להורי שהרופא הזקן כפי שביטאתי זאת "שולח ידיים" ובגלל זה רציתי לעזוב אותו. לא זכיתי לא לחיבוק ולא לחמלה. הורי רק חזרו ונזפו בי על כך שלא סיפרתי להם מיד. אני לא יודעת אם אמרו משהו לאותו רופא או התלוננו עליו, אבל נראה לי שלא התלוננו, כי לו היו מתלוננים היה בא חוקר נוער לחקור אותי, ואיש לא בא. אני מניחה שבעולם מושגיהם של הורי הייתי אכן אשמה בכך שהרופא עשה בי מעשים מגונים, כי כמו שמקובל גם כיום וכמו שקרה למתלוננות על משה קצב, כשאשה מתלוננת על מעשים מגונים או אונס, מיד יש מי שמכריז שהיא זונה, נפקנית ומופקרת, וכל מה שקרה לה פשוט הגיע לה. אני עצמי כלל לא העליתי בדעתי אז להתלונן במשטרה.

בין האירועים עצמם לבין המועד שבו גיליתי להורי את האמת על רופא השיניים הזקן שנראה לכאורה כה בלתי מזיק עברו שבועות או לכל היותר כמה חודשים עד שאזרתי אומץ לספר את מה שכל כך העיק עלי ובגלל שפחדתי גם מהרופא וגם מהורי – בצדק, כפי שהתברר לי שוב ושוב – נדרשתי לזמן הזה לא רק כדי לאזור אומץ, אולי יותר משאזרתי אומץ לספר הדברים שהעיקו עלי כל כך פשוט התפרצו ממני בשיחה אחרת. אבל הורי לא חדלו לגנות אותי על כך שלא סיפרתי להם מיד. זה היה הדבר היחיד שאמרו לי בנושא. לא זכיתי מהם לא להבעת צער על מה שעבר עלי, לא לתמיכה ולא לנחמה.

כמו שמעון פרס, הורי לא היו האנשים הגרועים ביותר. יש הורים גרועים מהם, שגם מכים את הבת שהותקפה או מתנכרים לה. תמיד יש מישהו גרוע יותר שמעניק לנו פרופורציות על חיינו ועל עולמנו. אבל כשבאים לנשים בטענות מדוע חיכו שנים רבות כדי לספר, או למה לא התלוננו על תוקף בחייו, אני תמיד נזכרת בעצמי ננזפת שוב ושוב שנדרשו ממני כמה שבועות או חודשים כדי לספר להורי שנעשו בי מעשים מגונים בעודי נערה צעירה ורזה במשקל ארבעים קילו בערך, שאפילו גבר זקן היה מסוגל לכפות את עצמו עלי, ומזל גדול שהסתפק במעשים מגונים ולא הרחיק לכת מכך. מי שאנס אותי כשהייתי מעט יותר בוגרת היה גבר צעיר מאד שיצאתי איתו לסרט ועליתי אליו הביתה בידיעה שהוא בחור טוב ובן-טובים. טעיתי כל כך. אט אט איבדתי את האמון בבני אדם. זה היה תהליך. זה לא קרה בבת אחת. זה תהליך שמעולם לא הסתיים ועדיין הולך ונמשך גם בימי זקנתי.

ואני חושבת על קולט אביטל ואומרת לעצמי – גם לו סיפרה מיד, גם לו התעמתה עם שמעון פרס בחייו, היו מתגוללים עליה בתירוצים כאלה ואחרים. כשאשה מספרת שנעשו בה מעשים מגונים תמיד יהיו מי שיאמרו שזה מאוחר מדי, בזמן הלא נכון, לא בסדר וממש מיותר.

יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

יום שבת, 9 באוקטובר 2021

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

"גם אני לא מתאימה להיות במקום שהיום לכל אשה עשר ביצים במקום רחם. אשה של היום לא זקוקה לשום גבר שיתפקד בעבורה או שיצא לציד. אני אשה פרימיטיבית... האני שלי לא מסוגל לעכל את החיים דרך הרציו. אין לי איי קיו, אני אומרת לאנשים. השכל שלי הוא הלב."

הדברים האלה של אמירה הס מטרידים אותי כל הזמן כשאני קוראת. הספר שלה מתעתע. הפרוזה בו היא שירית והשירה פרוזאית. לפעמים דיבור פשוט וישיר כמו המלים האלה שתוכנן מטריד אותי, ולפעמים שפה מעין תנ"כית שנראית לי קצת מלאכותית, אבל אינני יכולה להפסיק לקרוא. אני בולעת את כל הספר הדק הזה שתוכנו קשה מנשוא, וכולו סתירות, וכולו אימה וכאב וצער, והוא עוסק בגעגועים לבגדד ובמשבר ההגירה ובעימות האשכנזי-ספרדי והמערבי-מזרחי, אבל יותר מהכל הוא עוסק בגברים ונשים, בגברים ונשים כמהות מהותנית, שלא לומר כסטריאוטיפים של גבריות ונשיות, והפער בין התיאור החי של מציאות החיים הקשה וגם היפה, מלאת הכאב ומלאת הרגש לבין הסטריאוטיפים המהותנים של הגבריות והנשיות יוצרת איזה דיסוננס מעיק.

כי אפשר לקרוא את הספר כזעקת הילדה וכזעקת האשה. הפרק השובר לב ביותר הוא סיפורה של האם סלימה היתומה מאביה שהשיאוה לבעלה השוטר שהפך למנהל תחנת רכבת וקיבל למגוריו ארמון, ובילה את לילותיו עם נשים זרות ואשתו השלימה עם כל מעשיו, דבר אחר לא עלה על דעתה. או אולי לא השלימה, כי ניסתה להתאבד ובנס היה מי שהצילה. והאשה הזאת מילאה את ראש בתה בסיפורי אימה כגון שאם תבלע גרעין של אבטיח ותתעטש תיכנס להריון, עיקר סיפוריה היו בענייני נשים, והנשיות הצטיירה בהם כאיום, כמו האשה שמובלת לגרדום כי שאלה מדוע לגבר איבר ארוך ולאשה "חור שחור". איבר המין הנשי חוזר ומופיע כאיום, כסיוט, הצבע השחור שולט בו, במקלחת המשותפת במעברה. הנשיות היא סיוט מאיים, והגבריות מאיימת עוד יותר. האב האוהב הוא אב מכה, והוא כועס שלאחר בנו הבכור נולדו לו חמש בנות, ורק אחריהן נולד בן:

"דודה ג'ורג'יה סיפרה שבכל פעם שסלימה הביאה עוד יצור נקבי לעולם, דודותי וסבתי מצד אבי הענישו את סלימה ושמו אותה בחצר כמו חתולה. כך יאה לזו שרק מאכזבת. זו כנראה היתה הסיבה לאישונים הנפחדים שהביטו מעיני סלימה על העולם."

והיא עצמה, אמירה, פחדה להיבעל ופחדה להתעבר ופחדה ללדת, ובעלה הראשון שמאס בסירובה אנס אותה, בעיקר כדי להראות לאמו שכלתו בתולה. וכל זה כבר קרה בישראל שאליה העבירו את בגדד, בלי ארמון על גדות החידקל ובלי משרתים ובלי בגדי ארגמן וזהב, עם הבוץ של המעברה ששבר את מלכות אביה והרגו בחייו, ואת העלייה היא חווה גם כמעין מוות, ובעיקר כערעור על סדר העולם, כהיפוך מלכות הגברים ועבדות הנשים:

"הן בבואנו לארץ הקודש, דומה שהגברים הפכו נקבות והנקבות הרימו דגל. ותהא מטריארכליות באוויר."

ואכן האב נשבר, אבל האם המצב באמת השתנה? האם מצד אחד בעלת תושיה, מבשלת לילדיה במעברה, רוחצת אותם בגיגית ממים שהרתיחה על הפתיליה, ורצה עם התינוק נשוך העקרב הצהוב לצריף הרופא שמציל את חייו. וגם לומדת עברית, דורשת מבתה ללמדה את השפה, וקוראת עיתונים, דברים שלא עשתה בבגדד. ובעלה כבר איננו מבלה בלילות עם ערק ונשים, כעת הוא חי איתה בבית הקטן והם רבים ונצים, האם משום כך היא מבקשת את נפשה למות?

והספר הזה כולו געגועים לבגדד, לארמון על גדות החידקל, למירוצי הסוסים שאליהם לקח אותה אביה, לבגדי הארגמן שתפרו לה, לנסיכות, שכך קרא לה אביה "אמירה" נסיכה, וגם שם אירופי "ליאוני", ורק כעת אני מבינה מאין נטלו פקידי העלייה את השם "לאה" שהעניקו לה, השם שבו הכרתי אותה, ושכל כך לא הלם אותה. והרי לאוני איננה לאה אלא לביאה. כמה יפה היה לו קראו לה בישראל "לביאה". כמה היה השם הזה הולם אותה.

והרי אין תימה שאדם מתגעגע לילדותו, אבל מדוע היא בזה כל כך לפמיניזם, מדוע היא מייחלת למלכות אביה ולשעבוד אמה? האם אלה הגעגועים לבגדד, גן העדן שממנו גורשו, שהיה גן עדן רק במבטה של ילדה, ובכל מקרה ספק אם היו ממשיכים לחיות בגן עדן לו נשארו שם? קשה לעכל את הייחולים האלה לעולם שכל כך התאכזר לנשים, למציאות שהיתה כל כך נוראה. וקשה לעכל את תחושת האפסות בפני האשכנזים – "ילדת מעברה אני", כלומר, עיראקית ולא אשכנזיה. והרי במעברה היו גם הפולנים ומרצ'ל הרומני שחיזרו אחרי אחותה הגדולה היפהפיה. מדוע הפכה המעברה שם נרדף למזרחיות? והרי גם אפרים קישון, ניצול השואה ההונגרי, התגורר שם לצד מי שהונצח כסלאח שבתי, שידע לענות בשנינות למזכירת הקיבוץ שגם מעברה איננה מקום לחיות בו.

כמובן רגשות אינם הגיוניים, ויחסם של אנשים להוריהם, לילדותם, למוצאם, למולדתם, הוא לרוב מלא סתירות, אבל כאן נראה שעל פני הרגשות העזים, הזיכרונות החיים כל כך, זרם התודעה השוצף, והכאב האינסופי, מולבשת המהותנות של תפיסת הגבר והאשה שלא מרפה, הגבר והאשה שלאיברי המין שלהם יש משמעות מאגית: כוח הגבר באלימותו, כוח האשה בכישופיה, בחיבור המאגי שלה לעולם שמעבר למציאות. לאשה אין שכל, יש לה רק לב וחוש ששי. הרחם מתחבר ללב, השכל מתחבר לביצים. הגעגועים לילדות הם גם געגועים לעבר ולעולם של העבר, ובעבר הזה אין מקום לנשים שיש להן יותר מרחם ומלב. אלה הן נשים שמייצגות היפוך של סדר העולם הישן. והרי אין באמירה שום דבר מהאשה הכנועה של העולם הישן, גם כשהיא מכריזה על עצמה כאשה של העולם הישן. ויש משהו מקומם באופן שבו היא מתארת את עצמה, קודם כל מפני שאין בו אמת, ויש בו התרפקות טפשית על כל מה שהיה נורא בעבר. וההתרפקות הזאת על עולם שבו זורקים את יולדת הבת להתגולל בעבר מפחידה. מפחידה יותר מאובדנו של העולם הישן.


אמירה הס / אם יבוא החסד, מקטעי זכרונותי בפרוזה ובשירה, הוצאת גמא, 2021

יום שני, 4 באוקטובר 2021

עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.