השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

ההצלחה הפרבולית של לאוניד פקרובסקי

לאוניד פקרובסקי עדיין עובד. בקרוב ימלאו לו שבעים, אבל הוא עדיין משכים קום בארבע וחצי לפנות בוקר והולך לבית אמות המשפט, שם הוא יושב בלובי כשוער. זה לא מה שכואב לו. כואב לו שמתוך חמישים אנשים שנכנסים לבניין, אולי אחד מברך אותו לשלום. אפילו אלה שנזקקים לעזרתו אינם מברכים אותו בשלום, ולהגיד שלום, הוא אומר, זה כמו לצחצח שיניים בבוקר.

האם אתה מצטער שעלית לישראל? בשום אופן לא, בשום אופן לא, עם אור כזה ושמש כזאת וים כזה. קרה לי נס, הוא אומר, קרה לי נס. מכל העולים החדשים שכותבים רק הוא הצליח להתפרסם כך בישראל. לדידו זה נס שבני ציפר פירסם את סיפוריו, שקוראים אותו ומעריכים אותו, ששני קובצי סיפורים שלו יצאו לאור. את השני מביניהם, "פרבולה של הצלחה", קראתי עכשיו בהרבה צחוק וגם בשברון לב גדול.

כשיצא לאור קובץ סיפוריו הראשון "מטאטא וסיפורים אחרים", באה כתבת "הארץ" אביבה לורי ז"ל לראיין אותו בבודקה שבה עבד באותה עת, ישבה איתו בבודקה והם שתו קפה ודיברו. על כך הוא מספר בטקסט שעל שמו נקרא הקובץ. עמיתיו שזיהו אותה שאלו: "איך זה שאביבה ישבה בבודקה שלך שלוש שעות?"

"ולמה אתם לא שואלים איך זה שאני ישבתי בבודקה חמש-עשרה שנה?" כותב פקרובסקי. המשפט הזה חותך בבשר.

ועכשיו גם לבודקה הוא מתגעגע. שם היה לו מדף של ספרים ותמונה ממוסגרת של קפקא על הקיר. את קפקא הוא אוהב במיוחד. גם את שלום עליכם. בישראל מתייחסים אליו כנציג של הספרות הרוסית. בוודאי הוא ספוג בספרות רוסית ומושפע כמדומני במיוחד מגוגול ומצ'כוב. אבל הספרות של פקרובסקי היא ביסודה ספרות יהודית, סאטירה יהודית כואבת מבית מדרשם של היינריך היינה, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, וגם נימה מוכרת מחוסר האונים והאבסורד חסר-המוצא של קפקא. אפילו ההצלחה של פקרובסקי היא פרבולית. המריאה לפסגה ומיד שוב גלשה מצדה השני מטה, אל היום יום המייגע ודממת הקשר המענה.

באמת שרציתי לכתוב על הרוח, על הנפש. פקרובסקי דיבר הרבה על הציונות שרצתה יהודי חדש, חזק ולא אינטלקטואל, שיכול לעבוד ולבנות את הארץ. אבל צריך גם מזון לנפש, הוא אומר. איננו מבין כיצד ישנם עורכי-דין שלא קראו את מופסאן. ואני בעוונותי יודעת שגם את קפקא לא קראו מעולם, למרות שמרבים להתייהר בכך.

אבל רוב הזמן כשקראתי את פקרובסקי, וגם אחר כך, חשבתי דוקא על המזון לגוף. האם אין בישראל מו"ל שיכול לשלם לו את שכר המינימום שהוא משתכר כדי שיישב ויכתוב בביתו, ולא בלובי של בית אמות המשפט? כדי שלא יצטרך להשכים קום בארבע לפנות בוקר? והרי הוא כותב כל הזמן, וקוראיו ואוהביו רבים. האם עיתון "הארץ" איננו יכול להעסיק אותו בכתיבת טור שבועי, או כתבה שבועית? והרי מי כמוהו יודע את מצוקת העולים, ואת כאב העובדים הזרים. האם אין אוניברסיטה בארץ שתזמין אותו ללמד קורס אחד על פילוסופיה ואמנות? להעשיר את הסטודנטים שלה במשהו מהים העמוק הזה של תרבות, ספרות, אמנות?

שאלתי אם אין לו אולי עיסוקים אחרים שאפשר להשתכר מהם, האם איננו נותן הרצאות למשל?

כן, הזמינו אותו למשל להרצות בפסטיבל הבינלאומי של הסופרים, אבל אלה לא דברים קבועים, וצריך לקנות אוכל ולשלם את המשכנתא. והרבה מזמינים אותו ואין לו זמן לבוא, בגלל העבודה. ככה זה אימיגרציה, הוא אומר. ואני חושבת שבעברית אומרים עליה וירידה, כאילו מקומה של ארץ ישראל עבור העולים והיורדים הוא אבסולוטי, ורק הם נעים ביחס אליו מעלה או מטה, ואילו בשפות האירופיות מבחינים בין להגר ממקום לבין להגר אל מקום. לאוניד פקרובסקי עלה לישראל מקייב. אחותו נשארה בקייב. גם שם קשה לחיות מהפנסיה. אבל הוא לא היגר מאוקראינה אלא עלה לישראל. יש הבדל גדול בין אנשים שמהגרים ממקום לאנשים שמהגרים אל מקום. פקרובסקי הוא מהסוג השני. הוא חושב שמזל גדול לחיות בישראל עם האור והשמש והים. והוא אסיר תודה בלי גבול לבני ציפר שהוא גם מעריך מאד כעורך, מסאי, מבקר. גם אני חשבתי, עוד לפני ששוחחתי עם פקרובסקי, שאולי בזכות זה שפירסם אותו, יינצל בני ציפר מן הגיהנום.

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומתנצל שהעברית שלו איננה טובה. לדעתי היא טובה למדי, וכמו כתיבתו גדושה בדימויים מלבבים, אבל לאנשים שהשפה היא כלי עבודתם קשה לפעול בשפה זרה, כאילו ניטלו ממך כלי עבודתך הטובים ביותר. ובשבילו, הוא אומר, מלה היא דבר חי. לפעמים במשך מחצית היום הוא מחפש את המלה הנכונה. לפעמים איננו ישן בלילה כי הוא מנסה ללטש משפט. הכתיבה היא התפרצות של אנרגיה, כמו פיצוץ. אבל הוא משקיע זמן רב כדי למצוא את המלה הנכונה, זו שיש בה צבע וריח, כמו לענפי הליבנה שמייבא איזיה לוקימסון מרוסיה לתל-אביב כדי להצליף בהם בסאונות של הומוסקסואלים, שהופכים לענני קצפת ורודים. והקוראים בישראל אינם יודעים כנראה שעץ הליבנה, בריוז'קה, הוא העץ של מריה הקדושה. ומכים בו את הבשר כדי להתייסר ולא כדי להתענג. כמו בסיפור אגדה חסידי ישן, מסרב פקרובסקי להצעתו המפתה של לוקימסון להתעשר. הוא חוזר אל הבודקה, כדי להתבודד ולכתוב.

פקרובסקי נמנע מתקינות פוליטית, שעלולה לעמעם את הצבע, להפיג את ניחוחם של הסיפורים. על כך הוא מותקף לא פעם. הוא אומר שיש סיפורים שאיננו מפרסם, משום שהוא חושש מפמיניסטיות או מגנרלים שלעג להם.

כמעט שאלתי אם הוא מניח לבני ציפר לקרוא את כל הסיפורים שלו, גם את אלה שאיננו מפרסם, ואם הם מפחדים ביחד מפמיניסטיות. אבל האמת היא ששום דבר בסיפורים שלו לא נראה לי פוגעני באמת, למרות שלא תמיד הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו כפשוטם, או שכתב באירוניה.

למשל על עמוס עוז ועל "סיפור על אהבה וחושך" שלו. כשקראתי את המסה הנפלאה של פקרובסקי על עוז, "מסע בנבכי האינטלקט", תהיתי האם באמת אהב את ספרו של עמוס עוז. אני אהבתי יותר את המסה של פקרובסקי על הספר, כי היא יודעת את סוד הצימצום. עמוס עוז מפטפט בלי סוף. מלחמת סבתו במיקרובים בסביבות העמוד המאה בספר ייגעה אותי כל כך, שהנחתי אותו מידי ולא שבתי אליו.

אבל כשאני מדברת עם פקרובסקי הוא מדבר על ספרו של עמוס עוז ברגש כה רב. כל עמוד זה כאבים, הוא אומר, עד היום מאד כואב לעמוס עוז, הוא אומר, שלא קיבלו את אמא שלו.

בכך אין לי ספק. גם ספרים מפוטפטים נכתבים בהרבה כאב.

פקרובסקי מקוה שעמוס עוז יקבל את פרס נובל. ואני חושבת שעד כמה שריגשה אותי המסה שלו על ספרו של עמוס עוז, רק עכשיו, כשהקשבתי לדבריו, לרגש העז שעלה מהם, הבנתי היכן התחבר לכאבו של עמוס עוז, לכאבם של הוריו, שלא מצאו בארץ המובטחת מנוח לכף רגלם: זו האימיגרציה. זה כאב המהגרים שבאו אל מקום, אל מחוז חפצם, ואהבו את האור והשמש וכחול הים, אבל חשו שהארץ דוחה אותם, וזה היה קשה מנשוא, כי זו לא היתה סתם דחייה, אלא דחייה שדוחה אותך אהובת לבך.

חמש-עשרה שנה בבודקה, כמעט עשרים שנה שומר ושוער. ואין שואלים מדוע ואיך והאם באמת אי אפשר אחרת? איך לא נמצא לאיש עדין הנפש הזה, ששופע כל כך הרבה חכמה וידע, וצמא כל כך לשיחה אינטלקטואלית, שרוחו העשירה כל כך עולה על גדותיה, שיש לו כל כך הרבה ללמד ולהשמיע, איך לא נמצא לו מקום אחר?

כל עמוד שנכתב זה כאבים, וגדול מכולם הכאב שאיננו נכתב.

לאוניד פקרובסקי, פרבולה של הצלחה, ספריית פועלים 2015. תירגמו טניה חזנובסקי ותומר שריג.

והבוקר בעיתון "הארץ" עוד סיפור נפלא של פקרובסקי, שנדמה שמסכם בעוצמה גדולה כל מה שנכתב כאן ויותר מכך. ובעמוד שלאחריו, כאילו בלי קשר, רשימה של אברהם בלבן, על אנשים שאינם מצליחים להתפרנס מאהבתם, ובכל זאת דבקים בה בכל לבם.

ואולי עוד צריך לקוות. Dum spiro spero אמרו בלטינית, ופירושו: כל עוד אני נושם, אני מקוה.

ראיון של רחלי ריף עם פקרובסקי ב"מקור ראשון"

תמר משמר על "פרבולה של הצלחה"

סופרוומן היא קופאית

אתמול ראיתי בערוץ 10 את סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי "סופרוומן", שהשם שלו מאד מטעה. אולי השם מתייחס לנלה האחראית על הקופאיות בסופרמרקט, שמנסה להיות אמא של הקופאיות מול המנהל של הסניף, שהוא כמובן גבר ומקבל משכורת טובה ולא שכר מינימום בקושי כמו הקופאיות, אם כי גם הוא כמובן חוליה בשרשרת שיש בה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם והוא רק מבצע את מדיניות הבעלים, והוא לא רוצה לפטר קצב שהוא גבר גדול וחזק שמתמחה בשימוש מיומן בסכין וגרזן ולא מומלץ להתנהג אליו כמו שמתנהגים לקופאיות. אמנון דנקנר כתב פעם על הסופרמרקטים שיש בהם מר פלוני המנהל הבלתי נראה ויש שולה שקוראים לה רק שולה אבל ברור לגמרי שהיא בעצם עמוד השידרה של העסק ובלעדיה הכל יתמוטט. מאז היתה עלייה מרוסיה ולשולה קוראים נלה או ילנה או לובה וחוץ מזה שום דבר לא השתנה. נלה מנסה להסביר למנהל שאם ימשיכו עוד ועוד לקצץ במשכורת הרעב של הקופאיות הן תעזובנה, אבל המנהל לא חושש מזה. על השאלה של נלה למה קופאיות עובדות בקואופ הוא עונה שזה מה שהן יודעות לעשות, מה שנשמע כל כך אירוני כששומעים את סיפורי החיים של הקופאיות, למשל לארה שהיתה ברוסיה מרצה באוניברסיטה ללימודים ביטחוניים ובהתחלה לא נתנו לה לצאת מרוסיה, ואולי היה עדיף לה אם לא היו נותנים לה לצאת לישראל והיא היתה נשארת מרצה באוניברסיטה עם סיווג ביטחוני גבוה ומשכורת טובה והרבה כבוד. לארה מספרת שהיא בכתה כשהם עזבו את רוסיה, כי היא ידעה שבישראל היא לא תמצא עבודה כזאת. לארה אומרת שפה העבודה כקופאית קשה לה והסטטוס החברתי שלה נמוך, אבל גם ככה אפשר לחיות, והיא מורחת אודם ומסתרקת ומנסה להיראות טוב, כי אולי בישראל לא נותנים ללארה כבוד, אבל יש ללארה כבוד עצמי, ואת זה אי אפשר לקחת מבן-אדם שיש לו את זה. גם ליוליה יש כבוד עצמי, למרות שליוליה אף פעם לא היו חיים קלים או טובים, והיא מתפוצצת כשלקוחה אומרת לה שתדע את המקום שלה. יוליה רוצה לחשוב שאין לה מה להפסיד אם יפטרו אותה מהעבודה בסופרמרקט עם משכורת הרעב, אבל בכל זאת היא מאד מפחדת שיפטרו אותה ובכלל לא יהיה לה כלום. גם ברוסיה יוליה חשבה שאין לה מה להפסיד, שבישראל יהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא קרה, והמחשבה אולי היה עדיף לה להישאר ברוסיה מענה אותה, למרות שהיא מדליקה סיגריה ומנסה להניס את המחשבה הזאת. יוליה איננה רוצה שירחמו עליה והיא מאד מנסה לעמוד על הרגליים של עצמה ומאד מביך אותה שנלה דוחפת לה כסף שתיקח, למרות שלנלה נשבר הלב לראות את יוליה וגם כשצופים בסרט והרבה אחרי שמסיימים לצפות בו העיניים העצובות של יוליה והדמעה שנוזלת מהן נשארות בראש ולא יוצאות ממנו. נלה מדברת על ישראלים גויים כמונו, אלה נשים שהגיעו לישראל עם בעלים יהודים או ילדים מבעל יהודי אבל הן לא מכאן ואין להן פה אף אחד שיוכל לעזור להן. אפילו המשפחה שלהן שם ברוסיה. פה המשפחה שלהן הן הקופאיות האחרות, ולכן מקום העבודה הכל כך מדכא הזה הוא גם נקודת האור בחייהן, כמו שאומר יניב הצעיר כל כך שכבר חלה בסרטן והבריא אבל אז שקע בדיכאון שממנו הוא מתקשה לצאת: כשאנשים במצב חרא לפעמים הם עוזרים אחד לשני. כל הקופאיות אוהבות את יניב ונלה דואגת לו כמו אם ואומרת לו שיפסיק לחפש מקום אחר כי פה טוב לו ואוהבים אותו. כשרואים סרט כזה לא יודעים מה לחשוב, אם להיות עצובים או לשמוח, כי הגורל של האנשים בסרט כל כך קשה, אבל הם אנשים חכמים וטובים שעוזרים אחד לשני, ולפחות לאלה ודימא יש סוף טוב כשדימא מגיע סופסוף מאוזבקיסטן ואלה שפחדה שבשנה הארוכה שבה לא נתנו לדימא הרוסי אשרה לישראל למרות שהם נישאו באוזבקיסטן הוא ישכח אותה ויעזוב אותה וימצא אשה אחרת נוכחה שדימא באמת באמת אוהב אותה ובא לחיות איתה בישראל ונלה רצה לבחירות לועד כדי שיראו את הקופאיות, אבל הסרט נגמר מבלי שיודעים אם היא באמת נבחרה ואם התחילו לראות את הקופאיות, רק רואים את הקופאיות נוסעות במכונית שנלה נוהגת בה כי נלה היא מנהיגה, ולאנשים כמו נלה שום דבר לא יכול להוריד את הראש, הם נשארים מנהיגים ובני אדם בכל מצב. אבל מה שהכי נשאר בראש מהסרט זו יוליה שיושבת ליד הבן שלה אהרן ומזילה דמעה, ואהרן מביט בה בצער בזווית העין ושותק, למרות שיוליה מנסה שהוא לא יראה שהיא בוכה. יוליה מודאגת מכך שאהרן לא מספיק שאפתן ורק רוצה להיות אדם פשוט, אבל אולי זה הלקח שאהרן הנער למד בחיים: שאנשים פשוטים הם טובים יותר, אמיתיים יותר והגונים יותר, זה אולי לקח פשטני, אבל כשרואים באותו שבוע את "סופרוומן" וגם פרקים של "מעושרות", ומסתכלים על הנשים העשירות והריקניות האלה שאינן חדלות להתפעל מעצמן ומהמאמץ היומי שהן משקיעות בפילאטיס ובטיפוח עצמי ובקניות ראווה ובעשיית רושם ובשירי הלל לעצמן, עד כדי כך שאפילו אין להן זמן לבלות עם הילדים העצובים שלהן, קשה להתחמק מהתחושה שהדרך למלכות השמיים היא דרכם של העניים, ושהעשירים הם בעיקר גמל אדיר-ממדים וסר-טעם שתקוע בקוף המחט.

תשדיר של הסתה

הרבה פעמים בעבר הסכמתי עם קובי ניב בעניינים רבים, אבל ההגדרה שלו את תשדיר הבחירות הפוגעני של ש"ס כלפי העלייה הרוסית כ"תמים" היא זריית חול בעיניים. כל מערכת הבחירות של ש"ס מבוססת על הסתה כנגד העלייה הרוסית, כמו למשל האמירה של אריה דרעי שבוחרי הליכוד-ביתנו הם "רוסים ולבנים", שהוא מיהר להתנצל עליה, כדי שיוכל גם לקצור רווח פוליטי מההסתה וגם להתחמק מביקורת עליה. מדובר בקו תעמולה מגמתי, זדוני ומחושב, שתשדיר הכלה הרוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

מה שהפריע לי במיוחד זו הנחת היסוד של קובי ניב שעולה מהאמירה שלו: "או שמא מצאו פה הנאורים גזענות נגד רוסים, אשכנזים, בשר מבשרם?" כאילו האשכנזים בישראל רואים בעלייה הרוסית בשר מבשרם, ולכן, כך נדמה לי נרמז כאן, העלייה הרוסית היא בעצם בשר מבשרה של העילית האשכנזית החזקה, ואיננה סובלת מאפליה ומחולשה חברתית, והיא בעצם שייכת לאותם אשכנזים חזקים שמפלים את המזרחיים המסכנים, שמכיוון שהם כביכול מסכנים מותר להם להסית נגד האשכנזים שהם קבוצה חזקה וגזענית.

על כך שגזענות קיימת בכל הקבוצות בישראל אינני חולקת, אבל אין בכך רבותא, כי רובם המכריע של בני האדם הם גזענים, גם אלה שבעצמם מאד סובלים מגזענות. מה שמפריע לי היא הקביעה שאיננה משקפת כלל את המציאות, כאילו העולים מרוסיה, בהיותם אשכנזים, הם חלק מהקבוצה החזקה בישראל, ולכן אפשר להתייחס בסלחנות להסתה מכוערת נגדם.

לא זה המצב, ממש לא. הציבור האשכנזי הותיק בארץ מרגיש זרות גדולה כלפי העולים שהגיעו ממדינות ברית-המועצות בשנות התשעים, ולהיפך. הקשרים החברתיים בין אשכנזים ותיקים לבין עולים מרוסיה הם מעטים גם אחרי עשרים שנה, והעלייה הרוסית חיה מזה עשרים שנה בסוג של גטו, שבשל גודלה המספרי הוא גטו רחב למדי, אך עדיין גטו. גם אחרי עשרים שנה מועסקים עולים אקדמאים רבים כמאבטחים וקופאיות. גם לעולים אקדמאים מצפון-אפריקה זה קרה, אבל זה לא עושה את זה נסבל יותר.

בעיתונים היללו ושיבחו את הנס שקרה לליאוניד פקרובסקי כאשר בני ציפר פירסם את סיפוריו בעיתון "הארץ" ואחר כך התפרסמו סיפוריו בספר. פקרובסקי עצמו סיפר כמה מעסיקו רמי אונגר מעריך ומכבד אותו ומיטיב איתו. זה יפה כמובן. אבל פקרובסקי, שהיה ברוסיה מבקר אמנות ומרצה, הוא עדיין מאבטח בישראל. אפילו בני ציפר שמאד מעריך את סיפוריו לא חשב למשל לסדר לו מישרת מבקר ב"הארץ". אז מה אם איננו יודע לכתוב עברית? האם קשה כל כך לקבל ממנו מאמרים ברוסית ולתרגם אותם לעברית? מעיון בעזבונו של הנשיא המנוח זלמן שז"ר התברר לי כי כאשר עלה מכס ברוד לישראל, הזמין אותו שז"ר לפרסם טור קבוע בעיתון "דבר" שהוא היה עורכו באותה עת. ברוד כתב כמובן בגרמנית, ולאה גולדברג, שהיתה מבקרת התיאטרון של "דבר", תירגמה את מאמריו לעברית נאה. האם כיום אי אפשר להעסיק בעיתונות הישראלית כותבים רוסים ולתרגם את מאמריהם לעברית? מדוע צריכים אינטלקטואלים יהודים שעלו מרוסיה לעבוד כל חייהם בעבודות שחורות ונחותות, כאילו הם נמצאים בעונש לדיסידנטים ברוסיה הסטליניסטית?

פעם הייתי עדה בתחנת האוטובוס להתנפלות של אשה, שהציגה את עצמה כבת לעדות המזרח, על עולה מרוסיה, שאותה אשה צעקה עליה "גויה" ודברים גרועים מכך. העולה לא השיבה לה דבר, וכשאני ביקשתי ממנה להפסיק לצעוק ולנבל את פיה זכיתי לשמוע ממנה שאני "הזבל של האשכנזים". כשהמערכון המבריק של אורי זוהר ואריק איינשטיין על העולים שמתעמרים בעולים חדשים מהם מתרחש במציאות, והוא מתרחש במציאות כל הזמן, הוא הרבה פחות מצחיק מאשר בטלויזיה. מאד לא נעים להיות עולה מרוסיה, ומאד קשה להתערות בחברה הישראלית, שהיא חברה מאד גסה וכוחנית.  

העולים מעדות המזרח סבלו מאד מאפליה ומהתעמרות, דרכוניהם נלקחו מהם, רבים מהם הושלכו ממשאיות לעיירות פיתוח במדבר בתנאים מזעזעים, וישנן עדויות גם לחטיפת ילדים והעברתם לאימוץ. על כל הדברים האלה אין כפרה, אבל זה בשום אופן לא אומר שלהיות עולה אשכנזי מרוסיה זה קל, ושליוצאי מרוקו או עיראק מותר להסית נגד עולים מרוסיה, בין אם הם יהודים ובין אם הם רוסים שנישאו ליהודים ועלו בעקבותיהם לישראל כמנהג רות המואביה. מי שעזב את אביו ואמו ודבק בבן זוגו היהודי ועלה עמו לישראל איננו צריך להיות חשוף ליחס פוגעני ומשפיל. בוודאי אין להסכים שתשדירי בחירות, שממומנים מכספי הציבור, יכללו מסרים פוגעניים כלפי ציבורים שלמים.

וממש מקומם השימוש של קובי ניב בחוק השבות כדי להצדיק את הגזענות של ש"ס. חוק השבות חוקק משום שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים אחרי השואה ובצלה, מתוך רצון שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים והוכרזו כ"חסרי מדינה" עקב מוצאם היהודי יוכלו למצוא בישראל מקלט. כשהוקמה מדינת ישראל בנסיבות שבהן הוקמה חשבו עליה קודם כל כעל מקלט ליהודים נרדפים, שכזו היא היתה וכזו היא עדיין במידה רבה. האמירה של קובי ניב שהיהדות היא הקריטריון היחיד לקבלת אזרחות בישראל פשוט איננה נכונה. כל מי שנולד בארץ לאזרחים ישראלים, וכאלה הם גם תושביה הערבים של מדינת ישראל, מקבל אזרחות אוטומטית כמו ילודים יהודיים. יש קושי גדול למי שאינם יהודים להתאזרח בישראל, מפני שמפלגת ש"ס מחזיקה במשרד הפנים ומובילה מדיניות של התעמרות בלא-יהודים שמבקשים להתאזרח בישראל. בדיוק משום כך צריך להתנגד לדרכה של תנועת ש"ס ולהילחם על כך שמשרד הפנים ייצא מידיה ושמדיניות ההתעמרות במבקשי אזרחות שאינם יהודים תשתנה. הגדרת מדיניות השנאה וההסתה של ש"ס כ"תמימה" איננה מסייעת לכך. היא רק נותנת לגיטימציה למי שמחזיקים בשלטון כבר שנים רבות ומנצלים זאת לקידום מדיניות של שנאה, בטענה שהם עצמם המסכנים והמופלים, גם כאשר הם יושבים ליד שולחן הממשלה.