‏הצגת רשומות עם תוויות זמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זמן. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 10 ביולי 2019

זמן תינוק


עכשיו אני חיה בזמן תינוק. זמן תינוק הוא זמן אחר. כל השעות שוות בעיניו, למרות שאינן שוות בעינינו. נעים לקום בבוקר ולקחת תינוק לידיים, אבל בבוקר אין שלוה, כי יש כל כך הרבה לעשות, לסדר ולנקות ולקנות ולבשל ולהוציא את הכלב ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, וקשה עם תינוק על הידיים, אז לא נסדר ולא ננקה ולא נבשל, אבל מה נאכל? ולהוציא את הכלב מוכרחים, וכל הזמן באיחור, כי צריך לחתל ולהחליף ולסדר ולנקות ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, אז אולי נניח אותו במיטה, אבל במיטה הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. כל התינוקות רוצים על הידיים. לבד במיטה זה עצוב. אז הוא על הידיים. אל תבכה, עוד מעט אמא תחזור. הנה אמא חזרה, למה אתה בוכה? מה כואב לך? תמיד משהו כואב. אבל על הידיים כואב פחות. הנה הכלב רוצה ללקק אותך, כי אתה תינוק מתוק.
ובלילה, בלילה כבר לא צריך לעשות דבר. ממילא אין כוח. את מה שלא הספקנו, נדחה כבר למחר, וממילא עייפים, אז שוקעים בכורסה עם תינוק על הידיים, תינוק חם, מכווץ וקמוץ אגרופים, או דוקא פשוט רגליים. יושבים בחושך ומקשיבים. בפינת רחוב הבעש"ט ושדרות ירושלים עובדים. משאית גדולה עומדת בצומת, צפצופים קצובים. כבר אחרי חצות. מי ששיחק מזלו ונרדם כבר איננו שומע. אולי הצפצופים חודרים לחלומותיו. מי שטרם נרדם כבר לא יירדם במהרה. עכשיו אפשר להתמסר לתינוק, לכבות את האור, להרגיש את גופו החם נצמד אלינו. מסכנים האנשים שעובדים עכשיו ברחוב. מתי הם ישנים? אולי לפנות בוקר כשהם שבים הביתה והאור כבר עולה הם עולים על מיטתם. עכשיו הם עובדים. שומעים את הכלים הכבדים, את המשאיות. מכונית בודדת חולפת. מחפשת את דרכה. טוב שאנחנו בבית. בשדרה להקת עטלפים הומה. או אולי אלה עורבים? מפחיד לעבור מתחתיהם. ברחוב יפת כבר סגרו את כל החנויות ובתי הקפה. השכנים ממול כבר הוציאו את הנרגילות הלוהטות כדי שיתקררו ויכבו על הדשא. עוד מעט הם יכניסו אותן למתחם שבנו לעצמם בין שני שיכונים וינעלו את שער העץ וילכו הביתה. בקרוב ילכו כולם לישון, התרנגולים והתרנגולות עם אפרוחיהן שכבר הפכו לפרגיות אבל עודם רצים אחרי אמם בשורה, החתולים של יפו שהם רזים, לא כמו החתולים השמנים של רחביה, שמאכילים אותם בלי סוף מלבד הזבל שהם לוקחים בעצמם. אם התינוק נרדם חזק אפשר להניח אותו במיטה, ולנסות להירדם, אבל דוקא אז באות המחשבות, המחשבות שאין להן סוף, מחשבות בלתי מוזמנות, שמכעיסות. אולי צריך היה להשהות עוד רגע את התינוק בידיים, לנשום נשימות עמוקות, להקשיב לזמזום היתושים, לקרקור התרנגולות, הצפצופים מן המכונות פסקו, אפשר ללכת לישון, לילה טוב.    

יום ראשון, 28 ביוני 2015

שיבוש



היש עוד משהו שיכול לשבש כל כך את נקודת המבט
כמו שעון מפגר?
לערער כך את לוח הזמנים?
להתנגד בעזות-מצח שכזו למהלך השמש?
כמו מחוגים סרבניים שנעצרו בלא עת,
ובלא עת נעו הלאה?
כאילו נשכחה מחצית היום ונעלמה לה.
ולא היו שם בני אדם שאפשר לכוון את השעון הביולוגי על פיהם.
היתה רק שלוה שמחוץ לזמן, ונשימות סדורות של הכלב.

יום שני, 18 במאי 2015

אחי ובועז נוימן ז"ל



אילו אחי היה בחיים הוא היה כותב בוודאי על ההיסטוריון בועז נוימן שמת בשבת ממחלת הסרטן והוא רק בן 43. אחי, שהיה מבוגר מבועז בשתים-עשרה שנים, ליוה את הקריירה המקצועית שלו והעריך אותו מאד. אני יודעת עליו רק מעט, ואילו אחי היה עדיין בחיים לא הייתי כותבת עליו, כי כל כך הרבה אנשים הכירו את בועז ואת עבודתו טוב ממני. אני בכל זאת כותבת על בועז נוימן, כי הוא היה היחיד שהצליח לנחם את אחי אחרי הטיפולים הקשים מאד שאחי עבר ושלא הצליחו לעצור את התקדמות המחלה הקטלנית שהביאה למותו בחודש יולי האחרון. אני הייתי מנסה כל הזמן להצחיק את אחי בסיפורים מצחיקים, והייתי מצליחה להצחיק אותו לרגעים, אבל לנחם אותו על מחלתו הקשה ומותו הקרוב והחיים שכל כך השתוקק אליהם ונלקחו ממנו, לא עלה בידי. אבל בועז ביקר את אחי וסיפר לו על מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים, לראשונה כשהיה עדיין בחור צעיר מאד, ואחרי שנים בשנית, ולפני מספר שנים בשלישית, ובפעם השלישית הוא כבר ידע שהפעם כבר לא יוכל לגבור על המחלה שפעמיים הצליח להתגבר עליה, וכפי שסיפר לי אחי, בועז אמר לו שהוא לא לוקח את זה קשה, שהוא משלים עם המחלה והמות הקרוב, ושותפות הגורל הזאת, עם עמיתו ההיסטוריון, שעסק בנושאים קרובים לאלה שאחי עסק בהם, גרמניה במאה העשרים וגם הציונות, והתמודד עם מחלת הסרטן מגיל כה צעיר, התחושה הזו שחש אחי לאחר שיחתו עם בועז שיש לו אח לגורל, וגם האופן שבו התייחס בועז למחלתו ולמותו הצפוי, ניחמה והרגיעה את אחי יותר מכל שיחה אחרת. כתבתי את זה לבועז אחרי שאחי נפטר, ואינני יודעת מה חשב, כי הוא לא ענה לי, ואינני יודעת מה היה מצבו כשאחי נפטר. אבל חשתי כלפיו הכרת תודה עמוקה.
אינני יודעת אם בועז אמר לאחי את האמת, אם באמת השלים עם מותו הקרוב, או למד להדחיק את פחד המות, להתנהל בשלוה פילוסופית בעולם שאין בו אופק, ואין עתיד לתכנן. אני חושבת כל העת על האמירה שאמר בראיון על ספרו האחרון, שמאז חלה, והוא התכוון למחלתו השלישית, הסופנית, כבר כמעט איננו מסתכל בשעונים, גם לא בלוח השנה, איננו מתעניין בחלוף הזמן, כי חייו נעצרו. ואילו אחי כל הזמן התבונן בשעון. שעות ישב והתבונן בשעון, במיוחד כשמחלתו גברה והוא התקשה לדבר, והיה נדמה לי שהוא מסתכל בשעון החול האוזל של חייו, כאילו מונה כל דקה ודקה שהוא עדיין חי בה, אחי רצה מאד למצות את הזמן שעוד נותר לו, כל כך רצה שיינתן לו עוד זמן ולו מעט, אמר שאם יוכל לראות את נכדתו אפילו יום אחד נוסף, שוה לו לסבול הכל, ואני לפעמים חשבתי שאולי היה עדיף לו למות בלילה שבו נתגלתה מחלתו, למות מיד ולא לסבול יסורים עוד שנה וחצי, אבל הוא רצה לחיות, והוא רצה לחיות בכל מחיר, גם במחיר הסבל, ואף פעם לא אמר לי מלה של צער על כך שלא יכול היה לעבוד יותר, לא יכול היה לכתוב יותר, אפילו יכולת הדיבור נלקחה ממנו, בכל זאת רצה לחיות, לראות את ילדיו, את נכדתו הקטנה, ולהינות ממה שעוד אפשר. היה משהו מאד לא פילוסופי באופן שבו אחי התמודד עם המות, למרות ששנינו היינו קלסיקנים, והפילוסופים של יוון ורומא שאהבנו לא פחדו מן המות, אבל אנחנו פחדנו מן המות ולא רצינו למות. אחי מאד לא רצה למות. כל כך רצה לחיות, נאחז בחיים בכל כוחו, ובועז ניחם אותו לא מפני שאחי השלים עם המות, אלא מפני שהיה אח לצרה, ואפילו בצרה הגדולה ביותר קל יותר להרגיש שאינך לבד. ובועז גם במותו היה צעיר בשתים-עשרה שנים מאחי במותו, ושתים-עשרה שנים הן זמן כה רב, ולזמן יש משמעות גדולה כל כך, כל כך משנה כמה שנים זוכה אדם לחיות על פני האדמה, וגם האנשים שכמו בועז וכמו אחי עשו כה הרבה בזמן שניתן להם, כתבו ולימדו כה הרבה, אפילו העשייה שלהם שתיזכר איננה יכולה לנצח את כוחם של החיים לכשעצמם כשניתן להם הזמן לחיות, החיים לכשעצמם יש להם כוח וחשיבות לכשעצמם, גם כשאינם מלאים בעשייה, ואני שכבר אינני מפחדת מן המות כפי שפחדתי בעבר עדיין חיה, לפעמים מתבוננת בשעון ולפעמים מסיטה את מבטי ממנו. אני חיה ויודעת שאחי כבר מת, בכל רגע של חיי אני יודעת שאני חיה ואחי כבר מת, ועכשיו גם בועז מת, והוא היה מהאנשים שאחי חי בהם ועכשיו כבר איננו חי, ומשהו שנותר מאחי מת איתו גם. תמיד אמר אחי כמה שהזמן יקר ולפעמים רגזתי עליו, חשבתי שהתכוון שזמנו שלו יקר, ועכשיו אני חושבת שאכן זמנו היה יקר, כי ניתן לו פחות זמן מאשר לי, ואני עוד ממשיכה לחיות, ומעולם לא חשבתי שזמני יקר. אולי לאנשים כמוני שזמנם איננו יקר קל יותר לחיות. בכל יום כשאני מטיילת עם הכלב בחורשות ובגנים אני חושבת על הזמן ועל אחי ועל אחי ועל הזמן, אינני יודעת כמה שנים עוד אחיה ומה אעשה בזמן, ולפעמים אינני מצליחה לזכור מה עשיתי בזמן שעבר, ואני חושבת שאולי בכל זאת כל הזמנים הם יקרים כמו שהחיים הם יקרים, הזמן שבו אנחנו זוכים לראות את אור השמש, אני אסירת תודה עליו, על הזמן, ומלבד הזמן הזה שניתן לי אינני מבקשת דבר.   

יום שני, 5 בספטמבר 2011

ארור אתה נהר הזמן

כשהגעתי כמעט לסוף הספר נזכרתי שהייתי אמורה לטוס באותו היום לחו"ל, אבל ויתרתי בגלל שביקשו ממני להוסיף מאתיים דולר על הסכום שאמרו לי מלכתחילה. אחרי שאמרתי שאני מוותרת אמרו שבעצם אני יכולה לשלם את המחיר הקודם, אם אשלם באותו היום, אבל כבר יצא לי החשק לטוס. אמרתי שאשאר בארץ, זה הרבה יותר אקולוגי, ואת צילומי המסמכים שרציתי אקבל כבר בדואר. תמיד כשמבקשים ממני יותר מדי כסף אני אומרת שכבר לא צריך בכלל. לנהל משא ומתן אינני אוהבת. פעם כשנשבר התריס הגדול שהיה בין חדר השינה למרפסת הזמנתי מתקני תריסים שאמרו שתריס חדש יעלה ארבעת אלפים שקל. אמרתי שלא צריך ואז הם הציעו לי תריס חדש באלפיים שלוש מאות, אחר כך באלף מאתיים, אחר כך בשמונה מאות שקל, אבל זרקתי אותם מהבית. מאז אין לי תריס ואני מתלבשת בחושך, אבל אני יכולה להתבונן תמיד בעציצים שבמרפסת שמלבלבים ופורחים. נזכרתי בטיסה שלא יצאה לפועל כי תמיד לפני הטיסה אני קונה ספרים בעברית כדי לקרוא במטוס ולשכוח את עצמי בספרים, כי לרוב אינני חשה בטוב בטיסות, ולמרות שויתרתי על הטיסה ובכלל שכחתי ממנה, במקרה קניתי בדיוק השבוע כמה ספרים בעברית, לא מקור, תרגומים, ובשבת שקעתי בספרו של פר פטרסון "ארור אתה נהר הזמן", שם שלקוח משיר של מאו צה טונג, והמשכתי לקרוא אותו למחרת ביום ראשון, ואז לגמרי שכחתי את עצמי בספר עד שנזכרתי לפתע שהייתי אמורה לטוס באותו היום.
תמונות שבריריות של פרידה, של הכפר באותם ימים.
ארור אתה, נהר הזמן: חלפו מאז שלושים ושתיים שנה.
השיר הקטן הזה העביר בי צמרמורת וגם שבר את לבי. בכלל לא ידעתי שמאו כתב שירים, אבל גיבור הספר שנקרא ארוויד ידע, כי הוא היה הרבה שנים מאואיסט והיתה לו תמונה של מאו מעל המיטה. הרבה שנים הוא היה פעיל במפלגה הקומוניסטית וניסה לשנות את העולם, אבל בסופו של דבר העולם שינה אותו, כמו שבדרך כלל קורה. עלילת הספר מתרחשת בשנת 1989, שאז אמו של הגיבור לוקה במחלת הסרטן והוא עומד להתגרש מאשת נעוריו, וזו אמורה להיות הסיבה לשבר בחייו, אבל בעצם עלילת הספר מתרחשת בדיוק כשהמשטרים הקומוניסטים מתמוטטים, ובשום מקום בספר זה לא נאמר במפורש, אבל התמוטטות המשטרים הקומוניסטים היא זו שהופכת את סיפור חייו של ארוויד למטופש במיוחד, והיא גם הדבר העיקרי שגורם לו לבכות. ארוויד הוא אדם שמאד האמין בקומוניזם מנעוריו, ועזב את לימודיו במכללה כדי להיות פועל, כי כך המליצה לו המפלגה, ותמך בצפון וייטנאם הקומוניסטית, והתאהב בנערה שתמכה גם היא בצפון-וייטנאם ונדמה שזו היתה לפחות אחת הסיבות לכך שהתאהב בה. ובסוף הקומוניזם נפל, והוא בעצמו הזדעזע מאד מדריסת המפגינים בכיכר טיינאמן, ונפילת הקומוניזם הפכה את כל הקרבנות שהקריב למענו למאד מאד טפשיים. מה גם שגם בזמן אמיתי אף אחד לא התרשם מן ההקרבה של ארוויד ולא הלך בעקבותיו, ואת הוריו שהיו פועלים כל ימיהם בלית ברירה אחרת הוא רק ציער, כי הם דוקא חלמו שהבנים שלהם לא יצטרכו להיות פועלים, וכמו רוב הפועלים האמיתיים הם לא מצאו בחיי הפועל שנכפו עליהם לא אידיאולוגיה ולא רומנטיקה.
כשארוויד שואל את אמו אם היא מפחדת למות היא אומרת שהיא לא מפחדת למות, היא רק איננה רוצה למות עכשיו, וארוויד חושב שהוא מאד מפחד מהרגע שלפני המות, "כשאתה מבין פתאם שכל האפשרויות להיות מי שבאמת רצית להיות חלפו ואינן, ושמי שהיית הוא זה שהאחרים יזכרו." את הפחד הזה שלא תצליח לעולם להיות מי שבאמת רצית אני מכירה, למרות שאני כבר מבינה שלעולם אינך נהיה בדיוק מי שרצית, ותמיד יש דברים שנראים לך כהחמצה, למרות שככל שהזמן עובר כבר אינך בטוח אם זוהי החמצה או גורל, כי הרי אינך יודע באמת מראש מה באמת יכולת להיות ועם הזמן שחולף כבר אינך בטוח מה באמת רצית. בכל אופן שמתי לב שבשנים האחרונות המות הפסיק להפחיד אותי כפי שהפחיד אותי בנעוריי, כשהרגשתי שעוד לא עשיתי שום דבר בחיים, וכבר כעת אני מבינה שמי שהייתי באמת זה מה שהאחרים יזכרו, וזאת לא מחשבה כל כך גרועה מבחינתי. בכל זאת מאד הבנתי את ארוויד שוויתר כל כך הרבה למען הקומוניזם ובנה את חייו סביב הקומוניזם ובסוף לא רק שהקומוניזם נפל, אלא שהוא בעצמו כבר לא יכול היה לסבול את הקומוניזם, במיוחד את הקומוניזם הסיני, זה שהוא תמיד העריץ ושדוקא לא נפל, והחומה שכן נפלה היתה מהרבה בחינות החומה שהגנה על אמונתו הקומוניסטית, על תמימותו שהשאירה אותו תמיד קצת ילד גם כשהוא גדל, ולכן כשהחומה נפלה הוא בכה, כאילו נפל קיר מגן שסוכך על חייו.
אבל בספר ארוויד לא עושה איזה חשבון נפש מפורש בעניין הקומוניזם, אלא יותר מספר על חייו הפרטיים ועל הנערה שאמורים להבין שאותה הוא נשא מאוחר יותר לאשה, למרות שגם את זה הוא לא אומר בשום מקום במפורש, ודוקא רציתי שהוא יאמר, ובגלל זה הצטערתי קצת שהספר נגמר לפני שהוא אמר אם אשתו שהוא עומד להתגרש ממנה היא הנערה הזאת. זה אמור להיות ברור שכן, אבל רק אמור. אני רציתי לדעת איך הנערה שהוא התאהב בה נהייתה האשה שהוא התחתן איתה ואחר כך התגרש ממנה, כי היה לי ברור מהמעט שהוא כן סיפר שהאשה שהוא עמד להתגרש ממנה היתה מאד שונה מהנערה שהוא התאהב בה, כל כך שונה שלרגע חשבתי שזו אשה אחרת, וגם רציתי לדעת איך בדיוק אביו הנורווגי של ארוויד פגש את אמו הדנית, שיש לזה משמעות גדולה בסיפור, כי זה שינה את כל חייה של אמו שהלכה אחרי בעלה לנורווגיה ונהיו לה ילדים נורווגים שבמקום לגדול בחוף ים כפרי בדנמרק גדלו בשכונת פועלים באוסלו. אבל פטרסון מספר רק מה שהוא רוצה לספר, ובגלל זה כשהספר נגמר היתה לי הרגשה כאילו הוא נגמר באמצע, לפני שכל מה שצריך לספר סופר. אבל כנראה שזאת היתה הכוונה.
וחוץ מזה לא רציתי שהספר ייגמר כי שקעתי בו וקראתי אותו יומיים כאילו אין בעולם שום דבר אחר, למרות שהיו לי המון דברים אחרים לעשות אבל נורא רציתי לשקוע בספר ולשכוח את עצמי בספר מהתחלה עד הסוף, פתאם היה לי מין חשק כזה ובגלל זה גם קניתי ספרים חדשים למרות שיש לי המון ספרים בבית שמחכים להיקרא, ובחלקם אני באמצע הקריאה, אבל הייתי צריכה ספר חדש בעברית לקרוא מההתחלה עד הסוף ולשקוע בתוכו ולשכוח את עצמי, ואז כשנזכרתי שהייתי אמורה לטוס באותו היום חייכתי לעצמי שלמרות שלא טסתי שיקעתי את עצמי בספר כדי לשכוח את עצמי בדיוק כמו שאני עושה בטיסה, וזה קצת דומה לארוויד שמשקיע את עצמו כל הזמן באלכוהול כדי לשכוח את עצמו, וכל הזמן שותה יותר מדי ועושה המון שטויות בגלל זה, וחשבתי שלשקוע בספר כדי לשכוח את עצמך זה קצת דומה לשיכרון. פעם קראתי על תופעה שקוראים לה שיכרון קריאה והיא בדרך כלל מיוחסת לילדים ששוקעים בספרים מבלי יכולת להפסיק לקרוא, אבל בכל זאת שיכרון קריאה מזיק פחות משיכרון אמיתי, למרות שכשארוויד קרא ספרים הם גרמו לו להשתוקק למשקאות החריפים שנשתו באותם ספרים ולרכוש אותם לעצמו, קלוודוס למשל, ששותים בנורמנדי, ואני שתיתי פעם בפריס והייתי שמחה לשתות עוד פעם, אבל כשקראתי את הספר, שארוויד המספר מזכיר בו כמה וכמה משקאות שאני דוקא אוהבת לשתות, לא התעורר בי שום חשק להשתכר, ורק פתאם נזכרתי בגבר היחיד בחיי שאהבתי באמת ולא חייתי איתו מעולם, שחשבתי שהגעגועים שלי אליו כבר דעכו בשנים האחרונות והעמוסות שעברו עליי, ופתאם כשקראתי את הספר הזה פתאם נזכרתי בו בחדוּת והרגשתי אליו געגועים עזים שכבר לא תקפו אותי כמותם מזה זמן רב, ולא ידעתי אם זה בגלל תיאורי האהבה בין ארוויד לנערתו המאד צעירה או בגלל תיאורי הנוף הצפוני העגמומיים עם החולות והים וצמחי ידיד החולות שאהבתי את שמם, שלא אלה ולא אלה אינם קשורים בשום צורה לאהבת חיי. לפעמים קשה מאד להבין למה ספרים מעוררים בנו דוקא רגשות כאלה ואחרים או מחשבות כאלה ואחרות, דוקא על דברים כאלה ואחרים, אולי זה קשור למחשבה על מה שבאמת רצינו בחיים ולא קרה וגם לא היה יכול לקרות ויכאיב לנו רגע לפני שנמות. כל דבר שקראתי עליו בספר הזה יכולתי לראות לפני העיניים, למרות שמימיי לא הייתי בסקנדינביה, וגם לחוש את הקור העז שחותך בבשר, כמו שאני זוכרת את החורפים האירופים שלי בארצות לא סקנדינביות, הקור העז שחותך בבשר והקרח שתמיד מעדתי והחלקתי עליו שלא במתכוון, ופתאם כשקראתי על האגם המכוסה קרח שארוויד ואהובתו חתרו בו בסירה, דבר שחשבתי שהוא מסוכן ביותר, לחתור בסירה קלה באגם קפוא למחצה, נזכרתי בכל האגמים הקפואים האפורים שנסעתי ימים רבים ברכבות לאורכם וצפיתי בנערים מחליקים על פניהם במחליקיים, וראיתי את עצמי הולכת על הקרח והקרח נבקע ואני נופלת אל מי האגם, המים שמתחת לקרח, כמו שראיתי בהרבה סרטים מפחידים, כשהמים הכהים המאיימים מתפרצים מתוך הקרח הבהיר, והרגשתי איך אני טובעת במים שמתחת לקרח הנבקע, גם נחנקת וגם קופאת מקור. לא יכולתי בכלל להבין או אפילו לנחש למה הרגשתי את כל הדברים האלה כשקראתי את הספר של פר פטרסון "ארור אתה נהר הזמן", וחשבתי שלא אתן אותו לבנותיי לקרוא כי הוא ידכדך אותן יותר מדי, אלא אשמור אותו לעצמי כדי שאוכל לקרוא בו מעת לעת בכל זמן ולחשוב על מי שהייתי ומי שיכולתי להיות לפני כל הזמן שחלף, למרות שאני עצמי דוקא סלחתי לזמן.

פר פטרסון, ארור אתה נהר הזמן, הוצאת כתר, בתרגום דנה כספי.
התרגום נעים מאד לקריאה.