מרטין היידגר כותב לאחיו בשבחו של היטלר

ברשימתי "מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף", הבאתי תרגום ראיון שערך העיתון "די צייט" במרס 2015  עם הפרופסורית לפילוסופיה מריון היינץ, שיורשיו של מרטין היידגר התירו לה לעיין במכתביו לאחיו פריץ, שארכיון הספרות הגרמנית במרבאך רכש בשנת 2014, אך לא התירו לה לפרסמם או לצטט מהם. אני מציעה לקוראים לעיין בראיון זה. כעת התפרסם הכרך "היידגר והאנטישמיות" והוא כולל פירסום חלקי של מכתביו לאחיו מן השנים 1930 ועד 1946. בגליון 43 של "די צייט" מן ה-13 באוקטובר 2016, מביאים אלכסנדר קמאן ואדם סובוצ'ינסקי מבחר קטעים ממכתבים אלו, ואני מתרגמת כאן כמה קטעים מתוך קטעי המכתבים שמדברים בעד עצמם.

ב-18 בדצמבר 1931 שלח היידגר לאחיו פריץ ולמשפחתו עותק של "מיין קאמפף", מלוּוֶה במכתב ברכה לחג המולד הקרב, שבו מופיע הקטע שלהלן:

"נראה כאילו גרמניה מתעוררת ונוטלת בידיה את גורלה.

אני מאד מייחל לכך שתתמודד עם ספרו של היטלר, שבפרקי הפתיחה האוטוביוגרפיים הוא חלש. שום בר-דעת איננו יכול עוד לחלוק על כך, שלאיש זה יש אינסטינקט פוליטי בטוח ויוצא-דופן, והיה לו כזה כשאנו כולנו עוד תעינו בערפל. לתנועה הנאציונלסוציאליסטית יצמחו בעתיד כוחות אחרים לגמרי. כבר אין מדובר בפוליטיקה מפלגתית קטנה – אלא בהצלתה או אובדנה של אירופה ושל התרבות המערבית. מי שגם כעת עדיין איננו תופס זאת, ראוי להישׁחק בכאוס. ההכרה בדברים אלה איננה מפריעה את שלוות חג-המולד, אלא מובילה חזרה למהות ולייעוד של הגרמנים, כלומר למקום, שבו מקור דמותו של חג מופלא זה."

להלן שני מכתבים רבי משמעות משנת 1933:

13 באפריל 1933

פריץ היקר,

ברכות ואיחולים לבביים לך ולבני ביתך לחג הפסחא.

אני מודה לך מאד על מכתבך המפורט. כעת רואים מיום ליום לאיזו גדולה צומח היטלר כמדינאי. עולמו של עמנו ושל הרייך מתארגן מחדש, וכל מי שעדיין יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ולב לפעול נסחף ושרוי בהתרגשות עמוקה – אנו שוב פוגשים סביבנו מציאות גדולה, ובה בעת את הדוחק לבנות מציאות כזו בעולמו הרוחני של הרייך ובתפקידה הסמוי של המהות הגרמנית.

אולי שמת לב איך בתוך כל ההתרחשות הזאת הגיע לבסוף תורן של האוניברסיטאות – כי כל השנים הן בכלל סירבו, וכיום רק מעטות אינן קמות נגד שלטון הזקנים והלאומנות שלהם, המסכה שמאחוריה הסתירו את פיגורם ואת מורת-רוחם וסלידתם.

למרבה הצער אינני יכול לבוא להיפינגן, כי ב-22 ו-23 מתקיים בפרנקפורט כנס של איגוד העבודה למדיניות התרבות של מורי בתי הספר הגבוהים בגרמניה. אסור בשום אופן שאיעדר משם. בכלל יביאו השבועות והחודשים הבאים לאוניברסיטה הרבה מאד מהומה ועבודה. על פי חוק עובדי המדינה נעלמים במחלקה שלי פה שלושה יהודים, כך שאני חייב לבצע את העבודה לגמרי לבדי, בלי אסיסטנטים. כך שכנראה יגיע כבר הקיץ, עד שאבוא להיפינגן ומסקירך [מסקירך היא עיירת הולדתם של האחים היידגר ומקום מגורי האח)]. אני מקוה שהחלמת לגמרי מהשפעת.

אחיך מרטין

   

פרייבורג, 4 במאי 1933

פריץ היקר,

תודה מקרב לב על מכתבך. עליך לבחון את התנועה כולה לא מלמטה למעלה, אלא על פי המנהיג ומטרותיו הנעלות. אתמול הצטרפתי למפלגה, לא רק מתוך שכנוע פנימי, אלא גם מתודעה, שרק בדרך זו אפשריים זיקוק והבהרה של התנועה כולה. אם כרגע אינך מוכן לכך, אני רוצה בכל זאת לייעץ לך, להתכונן נפשית להצטרפות ובשום אופן לא לשים לב מה קורה סביבך בדברים נחותים ופחות משמחים.

עקב מינויי לרקטור [של אוניברסיטת פרייבורג ב-21 באפריל 1933] אני עסוק לפתע במשימות חדשות, וחייב קודם כל להניח לעבודתי הפרטית להידחק לגמרי לאחור. אבל כעת חייבים לא לחשוב על עצמנו, אלא רק על הכלל ועל גורלו של העם הגרמני, שמוטל על כפות המאזניים.

אני שולח לך את העותק שביקשת מנאום ההצטרפות שלי.

אחיך מרטין

בעיצומו של קרב סטלינגרד כותב היידגר לאחיו:

פרייבורג, 29 בינואר 1943

פריץ היקר,

שלושת החיבורים: "הלדרלין ומהות השירה", "מהי מטפיסיקה?" וההרצאה על האמת, שכעת הושלמו הגהתה ועימודה, נאסרו על ידי מיניסטריון התעמולה. החיבורים היו מיועדים לחזית. אבל מכיוון שלחיילים אין כעת הרבה זמן לקרוא, אין לאיסור הרבה משמעות. לי עצמי אין כעת שאיפה לראות את עצמי מודפס כמחבר או בכלל להוציא מהדורות גדולות של כתביי.

יותר מכריע כעת לראות את האיום הגדול שהבולשביזם והאמריקניזם מתאחדים לישות אחת כדי להשמיד את הגרמניות כמרכזו של המערב.

לך, שעד כה ישנת, יתברר כעת באמצעות "סטלינגרד" שזהו הדגם למערכה הבאה שלנו. עדיין מסתובבים בני עמנו שחושבים שרוסיה ואמריקה הן תרמית. אחד מטובי תלמידי בשנים 1930-1934 נמצא בסטלינגרד. עוד שלחתי לו את משל המערה [של אפלטון].

עלינו להניח בכל יום את מבטנו מחדש על הבלתי ניתן להשמדה.

ברכות לבביות לכולכם,

אחיך מרטין.

לאחר המלחמה כותב היידגר:

פרייבורג, 23 ביולי 1945

פריץ יקר, ליזל יקרה, פרנץ יקר!

אני מודה לכם על ברכותיכם. כאן פחות יפה. אנחנו חייבים להכניס לדירה אנשים ממחנה-ריכוז. היום ביליתי כמה שעות לפני וועדת הטיהור כדי להצדיק את כהונתי כרקטור. הכל עבר כרצוי. מה שהצרפתים עושים עדיין איננו ברור, אבל לא נראה שהם רוצים לפסול אותי. התיזה העיקרית פה יוצאת מהפוליטיקאים של המרכז, שנגדם מתגוננים התיאולוגים וכל אנשי התבונה. אבל הכל רע וגרוע יותר מאשר בזמן הנאצים. עדיין לא מצאתי אפילו שעה לעבוד, והלב מגיב גרוע לחום ולמצב הירוד של המדינה. בבקתה אינני יכול לעשות כעת דבר. אלפרידה [רעייתו] ודורלה בסדר. רק הצער על הבנים [שנפלו בשבי הרוסים].

אני מברך אתכם מקרב-לב בכל טוב.

אחיך, גיסך ודודך מרטין.

פרייבורג 17 בדצמבר 1945

פריץ היקר,

לחג המולד אני מאחל לך ימים שלווים, מהורהרים. יהיה קשה לחשוב על הבנים [שבשבי הרוסים]. מכתבך מן ה-5 בדצמבר שימח אותי מאד. אתה לגמרי צודק. שמי הוא בעל משמעות פוליטית כך או כך. אומרים עלי הכל ואיש איננו חושב, מלבד המעטים ששומרים על שתיקה. גזירת גורל נוראה מושלת בגרמנים.

עברו עלי שבועות רעים של ציפיה וחקירה, וגם כעת אין עדיין החלטה. בעוד שכל המושעים כבר שוב מועסקים ומרצים. ביום ששי הבא אמורים להחליט אם האוניברסיטה מציעה להעסיק אותי שוב. כבר הופעתי פעמיים לפני "ועדת הטיהור הפוליטי של האוניברסיטה". הישיבה האחרונה נמשכה משש בערב עד עשר וחצי בלילה. דנו שם ב-"21 נקודות", בחלקם דברים לגמרי חסרי-שחר, בין השאר שהטלתי אימה על פקידים ומרצים והכרחתי אותם להצטרף למפלגה.

אני מברך אותך מקרב-לב, פריץ יקר, תוך שאני נזכר בימי נעורינו, ומאחל לך שנה חדשה נסבלת.

אחיך מרטין.  

עוד תרגומי מאמרים על היידגר ראו תחת התגית "מרטין היידגר".

     

בנו של מרטין היידגר עונה למבקריו

הרמן היידגר, בנו המאומץ של מרטין היידגר ועד לאחרונה מנהל עזבונו ועורך כתביו, שהשבוע ימלאו לו 95, כותב בתגובה למאמרים הדנים באנטישמיות של אביו, בעקבות פירסום "המחברות השחורות" שלו (די צייט, 6 באוגוסט 2015, גיליון 32), כדלהלן:

את האנטישמיות לכאורה של מרטין היידגר סותרות העובדות הבאות:

1.    ידידת נעוריה הטובה ביותר של אלפרידה היידגר, היהודיה למחצה אליזבת בלוכמן, היתה גם ידידה ומאהבת של מרטין היידגר ונשארה ידידה של הזוג עד מותה. עם הגירתה בשנת 1933 היא קיבלה בתיווכו של היידגר מישרה בבריטניה.

2.    אדמונד הוסרל, יהודי, היה משנת 1919 עד שנת 1933 חבר אבהי של מרטין היידגר. לו הקדיש היידגר את יצירתו "הוויה וזמן" (Sein und Zeit). בנסיעות הרבות ממרבורג [האוניברסיטה בה לימד היידגר] לטוטנאוברג וחזרה לנה לעתים משפחת היידגר אצל הוסרל. את קשר הידידות הפסיק הזוג הוסרל במאי 1933, כאשר הבינו שמרטין היידגר איננו ממשיך את הפנומנולוגיה של הוסרל, אלא דרך מחשבה משלו. מרטין היידגר, כשרק נבחר לרקטור, כצעד ראשון דאג לכך, שיבוטלו פיטוריהם של ארבעת המרצים היהודים בפקולטה לפילוסופיה שפיטר קודמו פרופסור זאואר, בצו של ממשלת באדן מן ה-28 באפריל 1933. עוד בסמסטר הקיץ 1933 קיבל אדמונד הוסרל בזמן הרקטורט של היידגר את ההודעה שהוא רשאי שוב להרצות.

3.    היהודי למחצה ורנר ברוֹק נותר אסיסטנט של היידגר עד ספטמבר 1933, כאשר קיבל בתמיכתו של היידגר מישרה בבריטניה. כל עוד כיהן היידגר כרקטור, יכול היה הפרופסור ומנהל המרפאה טאנהאוזר להישאר באוניברסיטה.

4.    מרטין היידגר אסר על שריפת הספרים שתיכננו הנאצים. ספריו של הוסרל נותרו ללא פגע בסמינר לפילוסופיה.

5.    הידידות הקרובה עם הזוג היהודי סילאשי נמשכה משנת 1919 עד מותו של וילהלם סילאשי [פילוסוף יהודי הונגרי] בשנת 1966 ונמשכה עם לילי סילאשי עד מותה.

6.    כאשר תלמידו היהודי קרל לויט, ששמר לפעמים במרבורג על ילדיו של היידגר, התראה שוב עם היידגר אחרי המלחמה, הוא חיבק את מורו ונשאר עמו מאז בקשרי ידידות.

7.    חנה ארנדט, תלמידתו ואהובתו היהודיה מימיו במרבורג, אימצה מאז שנת 1950 יחס ידידותי להיידגר. היא ביקרה את הזוג היידגר בפעם האחרונה באוגוסט 1975, לפני מותה בדצמבר 1975.

8.    במחברות השחורות ההערות לגבי היהדות הן די שוליות ונובעות מהביקורת על האנושות בעת החדשה. ביקורת זו נוגעת גם לקתוליות, לאמריקאיות ולבולשביזם, וגם לטכנולוגיה, למדע ולאוניברסיטה ולא במקום אחרון לנאציזם. במקום ללכת שולל אחרי הכפשות, סיסמאות ומושגים מפלצתיים, עדיף שהקורא הנבון ישפוט בעצמו על פי כתביו של היידגר.

עד כאן דבריו של הרמן היידגר. במיוחד לגבי סעיף 2 כדאי להעיר שמרטין היידגר הצטרף ב-1 במאי 1933 למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור אוניברסיטת מרבורג. לגבי יחסו להוסרל ראו גם רשימתי "עוד מחברת שחורה של מרטין היידגר." לגבי סעיף 8 כדאי להעיר שאמריקאיות ובולשביזם מזוהים בתפיסה הנאצית עם יהדות. עוד כדאי להעיר שכתבי היד של היידגר אינם נגישים לציבור החוקרים אלא כתביו המודפסים בלבד.

וראו גם:

היידגר המליץ על מיין קאמפף

מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף

מריון היינץ היא פרופסורית לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת זיגן (נורד-ריין-וסטפליה) שעוסקת בפילוסופיה תחת המשטר הנאצי. באפריל יתקיים באוניברסיטת זיגן כנס שידון בתורתו של מרטין היידגר, לאור פירסום "המחברות השחורות" שלו לפני שנה. פרופ' היינץ עיינה לאחרונה במכתבים של מרטין היידגר לאחיו פריץ, שרכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך מיורשיו של פריץ היידגר בנובמבר האחרון, והיא מספרת על השקפותיו של מרטין היידגר, כפי שהן מצטיירות בעיניה לאחר קריאת המקורות שנחשפו בשנה האחרונה, בשיחה עם עורך המדור הספרותי ב"די צייט" תומס אסהוייר. להלן תרגום הראיון:

די צייט, 12 במרץ 2015, גיליון 11

"הוא ראה בעצמו מהפכן"

די צייט: גב' היינץ, בנובמבר של השנה שעברה רכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך את מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. היתה לך הזדמנות לקרוא אותם. בראייה מחמירה, אסור היה לנו בכלל לדבר על כך, או?

היינץ: מותר לנו לדבר על כך, אבל אסור לצטט מהם: לפני כל פירסום של קטעים או אפילו פראפראזות חייבים לקבל היתר מהיורשים.

די צייט: אבל המכתבים ניקנו בכספי משלם המסים?

היינץ: כן. המכתבים גופם הם כעת רכוש ארכיון הספרות במרבאך וחייבים להנגיש אותם לציבור. אבל זכויות היוצרים אינן לפי הבעלות, כך שליורשיו של מרטין היידגר יש, כעת כמו קודם לכן, זכות להתיר או לאסור למי מותר לצטט מהם ולמי לא. זכויות היוצרים בתוקף שבעים שנה אחרי מות המחבר, כלומר לגבי כתבי היידגר עד 2046.

די צייט: אבל גם לחופש המחקר יש תוקף.

היינץ: חופש המחקר מוגבל במקרה זה לעיון. פירסום תוצאות המחקר, לעומת זאת, במידה שיש בו אסמכתאות מתוך המכתבים, מסור להסכמת המשפחה.

די צייט: אבל הפירסום הוא חלק מהותי מהמחקר.

היינץ: זה נכון. זה מאד מצער שלעתים קרובות החלטות המשפחה אינן נקבעות מתוך זווית הראייה הזו. גם אני נדרשתי לאחרונה להגיש את מאמרי המתוכנן על המכתבים בפרייבורג.

די צייט: האם היידגר הוא רק מקרה קיצוני? האם התערבויות כאלה שכיחות?

היינץ: זכויות יוצרים תקפות בכל מקום. אנחנו מכירים הגבלות גם מצד יורשים אחרים. במקרה של היידגר יש פרובוקציה מיוחדת: המחקר מתאמץ מזה עשורים לחשוף את האמת על ההתגייסות שלו לנאציונלסוציאליזם ועל ידי כך לחשוף את הטעיית הציבור על ידי היידגר עצמו. קשה לסבול שהמשפחה יכולה למנוע ואף מונעת פירסום של תוצאות כאלה.

די צייט: המשפחה חוסמת רק חיבורים מסוימים?

היינץ: מרטין היידגר ויורשיו היתנו את מסירת הכתבים לארכיון הספרות הגרמנית בכך שאפשר יהיה לעיין רק ביצירות שכבר פורסמו. אבל הסכם זה איננו תקף לגבי יצירות של היידגר שמקורותיהם אינם כלולים בעיזבון, כמו למשל המכתבים לפריץ היידגר, שנמסרו על ידי משפחתו של פריץ – בהם אפשר לעיין.

די צייט: אבל ההיסטוריון הרמן היידגר (בנו המאומץ של היידגר ומנהל עזבונו) תרם בעצמו לכך ש"המחברות השחורות" פורסמו קודם לכן.

היינץ: אכן. לכן יהא זה עקבי, כמעט ארבעים שנה לאחר מותו של היידגר, להתיר סופסוף לפתוח גם את חלקי העיזבון האחרים ולהבטיח פירסום בלתי מוגבל . זה יהיה מופת ציבורי חשוב בשנת הזיכרון השבעים לשיחרור אושוויץ.

די צייט: מה עדיין סגור לציבור?

היינץ: למיטב ידיעתי, יש קודם כל רשימות רבות, שלא נכללו ביצירות שפורסמו, כתבי יד בודדים, כמו גם הרצאות, פרוטוקולים של סמינרים, מכתבים וספריית העיון שלו.

די צייט: מה תבטיחי לעצמך בכך? הרי רעיונות היסוד של היידגר מוכרים.     

היינץ: החשוב ביותר יהיה להניח בסיס מוצק למחקר. מהדורת כל כתבי היידגר איננה תואמת את העקרונות של מהדורות ביקורתיות: אנו החוקרים מגששים באפילה. איש איננו יודע היכן נחתכו קטעים, היכן נוסף דבר מה מכתבים מקבילים או מאוחרים יותר. אין לנו בסיס אמין לחקור ולשפוט את הפילוסופיה של היידגר על פי אמות המידה המקובלות.

די צייט: מלת המפתח היא מחקר. אוניברסיטת פרייבורג רוצה להחליף את הקתדרה של היידגר בפרופסורה לפילוסופיה אנליטית של השפה. מה דעתך על כך?

היינץ: אני חושבת שצריך להיות מקום בגרמניה שבו יש מחקר ממוסד של היידגר, שיהיה ענייני, וזה אומר גם ביקורתי. לטובת פרייבורג מדברת המסורת, שאפשר לראות בה גם עול. בכל מקרה צריך להגיע למחקר ענייני, ששמירת אמות המידה הפילולוגיות הנהוגות מובנת עבורו מאליה: וזה תלוי עדיין למרבה הצער בעיקר בהסכמת המשפחה.  

די צייט: נדבר בבקשה על מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. אסור לך לצטט מהם, אבל מותר לך לומר במה הם עוסקים.

היינץ: כמובן התכתבות בין אחים היא תמיד גם התכתבות בעניינים פרטיים, ברכות ואיחולים מבית לבית וכיו"ב. אך לא זה המעניין. המכתבים שעיינתי בהם מתחילים בשלהי 1931, כלומר פחות משנה וחצי לפני עליית הנאצים. הם עדויות מאלפות לויכוחים העכשווים על מעורבות היידגר בנאציונלסוציאליזם ועל היחס בין הפילוסופיה והפוליטיקה. הם מלמדים אותנו על תקופה, שעד כה שרויה במידה רבה באפילה. עד כה פורסם רק מכתב חשוב אחד של היידגר לאחיו פריץ ממאי 1933 בכרך ה-16 של כל כתביו: במכתב הזה יעץ מרטין היידגר לאחיו, להתכונן נפשית לכניסה למפלגה, כלומר למפלגה הנאצית.

די צייט: לכאורה היה היידגר לגמרי רחוק מפוליטיקה.

היינץ: המכתבים שוב מראים, שהמיתוס של ההוגה הלא-פוליטי ורחוק מענייני העולם הזה חסר תוקף. הדמות של פילוסוף שאיננו מתעניין בפוליטיקה שעמיתיו דחפו אותו לרקטורט, וחברי מפלגה אחרים הניעו אותו להיכנס למפלגה הנאצית לטובת אוניברסיטת פרייבורג, כל זה הוא תוצאה של האופן שבו היידגר תיאר את עצמו אחרי המלחמה. הוא רצה לטהר את שמו בזמן הדה-נאציפיקציה.

די צייט: האם הוא התבטא בפני אחיו על תקופתו כרקטור?

היינץ: ההתבטאויות על כך מעטות מדי למרבה הצער. יש קטע קטן על האוניברסיטה שבו הוא מתלונן עד כמה איננה מסוגלת להתחדש. הדבר תואם את העובדה שהיידגר כרקטור הפעיל במודעות מלאה את ה-GLEICHSCHALTUNG (התאמת המוסדות לדרישות המשטר הנאצי). זה כלל איננו כפי שטען בהליכי הדה-נאציפיקציה, שרצה לשמור על הרוח הישנה של האוניברסיטה, נגד הפוליטיזציה של המחשבה והמדע שכפתה המפלגה הנאצית.

די צייט: הוא התעניין בפוליטיקה בת הזמן?

היינץ: כן, בהחלט. המכתבים הם תעודות חשובות, כי הם מראים, איזה צופה מפוכח ודק אבחנה של הפוליטיקה בת הזמן היה היידגר. הוא בבירור עקב אחרי נאומים ברדיו, גם של ברונינג (קנצלר גרמניה ממרץ 1930 עד מאי 1932), הזכיר נאומים של היטלר. היידגר תמיד היה מעודכן לגמרי. הוא קורא עיתון, הוא מאזין לרדיו, ועוקב בעניין רב אחרי ההתרחשויות בשלהי רפובליקת ויימאר.

די צייט: לכאורה הוא ישב באותם ימים בצריף שלו ביער השחור ועסק בפילוסופיה.

היינץ: אלה המיתוסים, שכעת חייבים לתקן אותם.  

די צייט: איך מתבטא היידגר לגבי היטלר?

היינץ: כבר במכתב לחג המולד 1931 הוא המליץ לאחיו להתעמת עם "מיין קאמפף" של היטלר.

די צייט: באופן ביקורתי?

היינץ: לא. ההמלצה הזאת, לייתר דיוק ה"ייחול" הזה, היה מלווה בהערכה מאד חיובית של היטלר. היידגר מעריך את היטלר כאדם שיש לו האינסטינקט הפוליטי הטוב ביותר, ושבו לבדו יש לבטוח, שיציל את המערב. היטלר היה לדידו היחיד, ששלט ברמת ההבנה וההחלטה הדרושות. המעניין בדבר הוא, שהוא כורך את המלצתו על "מיין קאמפף" בשיפוט שלילי של החלק הראשון, האוטוביוגרפי, של הספר. מכאן אפשר להסיק, שהיידגר קרא וייחס חשיבות לחלק השני, שהוא בעצם הבסיס להשקפת העולם הפוליטית של הנאציונל-סוציאליזם, ונותן מידע על הגזענות, האנטישמיות והאנטי-קומוניזם של המדינה העממית המתוכננת. אחרת לא היתה להמלצה על "מיין קאמפף" משמעות. מאוחר יותר טען היידגר, שעקב התנגדותו לתוכן של "מיין קאמפף", הוא לא קרא אותו עד הסוף. יש להטיל ספק באמיתות הטענה הזו.

די צייט: יש מלבד זאת עוד המלצות קריאה?

היינץ: כן. הוא ממליץ לאחיו על ספרים שמקורם בספקטרום הימני של המחשבה האנטי-דמוקרטית. למשל ספרו של ורנר בוימלבורג "גרמניה בשלשלאות", חיבור משנת 1931, שרוצה לשחרר את העם הגרמני המדוכא מחרפת ורסאי, שאלה ה"שלשלאות", וקורא לעם הגרמני לקחת את גורלו בידיו. פירוש הדבר שגרמניה צריכה לאמץ מדיניות רוויזיוניסטית, ולהתנער מהחובות המוטלות עליה על פי הסכם ורסאי. על הספר הזה ממליץ היידגר כחיבור מפתח, שיגלה לאחיו תובנה עמוקה על רפובליקת ויימאר ומצבה התשוש.

די צייט: האם היידגר מתבטא בחיוב על הנאציונלסוציאליזם?

היינץ: אפשר להסיק מחליפת המכתבים, שהיידגר בהחלט לקח לתשומת לבו את ההערכות השליליות של סביבתו. התבטאויות כמו: הנאצים הם מחוללי מהומות לא מחונכים וכיו"ב. הערכות שליליות כאלה מופיעות, אבל היידגר מיד מרכך אותן: היידגר חושב שצריך להשלים עם גסות-הרוח [של הנאצים], כי להיטלר אין אלטרנטיבה והוא הכרח של הרגע ההיסטורי. טענות נגד היטלר והנאצים הוא מבטל כחששות של אזרחים מפוחדים. כאשר בשנת 1932 עמד הינדנבורג שנית לבחירה, והיתה חזית רחבה של כוחות שמרניים, שלמרות חששות גדולים היו מוכנים לבחור שוב בהינדנבורג, תחת הסיסמה "הינדנבורג או היטלר", היידגר תמך בבחירת היטלר ומתח ביקורת על מאמציו של ברונינג לפעול לבחירת הינדנבורג.     

די צייט: האם היתה זו בגידתה של הפילוסופיה האזרחית?

היינץ: היידגר עצמו ראה את עצמו כמהפכן בפילוסופיה. הוא ראה את עצמו במובן מסוים כזיווגו הפילוסופי של המהפכן של תנועת העם היטלר.

די צייט: מה היתה מטרת אותה מהפכה?

היינץ: לכך יש רק רמזים מעטים במכתבים, אבל בכל זאת ברור: בהתגייסות של היידגר לנאציונלסוציאליזם מדובר מלכתחילה בפרספקטיבה היסטורית תקופתית. נפתחת מערכה של הכל או לא-כלום: שקיעה בביצת הרפובליקה הויימארית או הצלת המערב ותרבותו. לפני הכל לתת שוב תוקף למהות הגרמנית. זה הדגם הנוקשה של השיח האנטי-דמוקרטי, הלאומני, של הימין הקיצוני ברפובליקת ויימאר.

די צייט: הצלת המערב באמצעות גדודי ביריונים פשיסטים?

היינץ: כדי להבין את אהדתו של היידגר להיטלר, צריך לזכור את עיסוקו בניטשה, שהתחזק בשנים 1929-1930. באמצעות ניטשה הוא ראה את ההווה שלו לא רק במשמעות הפסימיזם התרבותי של רפובליקת ויימאר כבנאלי, רקוב, בורגני וכן הלאה. אלה היו רק הסימפטומים של ניוון עמוק יותר של האפלטוניות שהפכה לניהיליזם של המטפיסיקה המערבית. לכן היידגר מכיר במחוה כה רדיקלית. הוא מאמין שאפשר לעקור את התרבות שעיצב הדקדנס של תקופת ויימאר ושחייבים לבצע מהפכה גמורה בפילוסופיה.

די צייט: ולכן הוא רואה את הביקורת על הוולגריות של הנאצים כשטחית?

היינץ: הביקורת היא מבחינתו רגש זעיר-בורגני, שאיננו עושה צדק עם גדולתה של תכנית הנגד הרדיקלית שהיידגר עצמו מבקש. תכנית נגד זו אומרת: מי שרוצה לגבור על הדקדנס, צריך לטפל בשורשיו. הוא צריך לסלק את ההשקפה האפלטונית של האידיאלי והרציונלי המונחת בבסיסו.

די צייט: ומחשבה זו קושרת בין המכתבים לאח פריץ לבין "המחברות השחורות"?

הינץ: כל דפוס המחשבה הימני איננו רק התבטאויות של האזרח היידגר, איננו מבטא רק דיעות פרטיות על אירועי הזמן: לא, דפוסי מחשבה אלה שבים, משתנים ומקבלים תוספת ערך ב"מחברות השחורות". דרך זו של ביקורת התרבות משמשת הוכחה לתזה של כל ההיסטוריה האירופית המובילה לניהיליזם. דרושה תפנית רדיקלית, ולכן אנו חייבים - כפי שהיידגר אומר באחת מהרצאותיו על ניטשה – לסטות כביכול מן ההיסטוריה האירופית. אנו חייבים לנצח את הניגוד של האפלטוניות או האידיאליזם והניהיליזם. אנו חייבים לחזור לראשית המחשבה המערבית, חזרה לפילוסופים שלפני סוקרטס, בטרם נוסדה האפלטוניות של האידיאלי והרציונלי. זו הדרך לעתיד.

די צייט: כיצד הגיע הרדיקליות הזאת? ב"הוויה וזמן" (Sein und Zeit, ספרו הנחשב ביותר של היידגר) היידגר עוד מתייחס לפרטים.  פתאם הוא עוסק במכלול.

היינץ: אולי עלינו לקרוא שוב את "הוויה וזמן" מחדש. כי הפרשנויות שהיידגר עצמו נותן לכך במחברות השחורות, מאירות את עבודתו העיקרית באור חדש. היידגר טוען, ש"הוויה וזמן" מכיל עדיין שאריות של אפלטוניות במובן שהוא אונטולוגיה, כלומר מדע. ולדעתו משמעות הדבר שב"הוויה וזמן"המהפכני בשאלת ההוויה והגדרת הקיום (Bestimmung der Dasein) טרם נפרשו באופן עקבי. מהערכות כאלה מקבלים את הרושם, שהיידגר עצמו איננו רואה שבר בין "הוויה וזמן" לבין מחשבותיו בשנת 1933, אלא מותח ביקורת על מה שמכונה עבודתו העיקרית בגלל העדר החלטיות.

די צייט: "הוויה וזמן" איננו מהפכני דיו?

היינץ: הוא פוטר את "הוויה וזמן" מן הכוונה לספק צורה של תיאוריה. היידגר רוצה מאוחר יותר להחליף את ההיסטוריוּת של הקיום בהיסטוריה של ההוויה שקובעת את גורל העמים. הכוונה היא להביא את העם הגרמני להוויית עצמו, והוויה עצמית זו של הגרמנים צריכה להיות מוגדרת על פי יחסם המצטיין להוויה, לכן יש צורך לא רק בפיהרר, אלא גם בפילוסוף.

המושג המרכזי שמריון היינץ השתמשה בו הוא מהפכנות. המושג שעלה בדעתי היה משיחיות. מעניין עד כמה מילאה הקתוליות של מרטין היידגר תפקיד בהתמסרותו לנאציזם. אולי צריך לחזור לקרל לויט, לחיבורו על Heilgeschichte, ההיסטוריה של הגאולה, אולי צריך לומר, היסטוריה של אחרית הימים. השאלה האחרונה ששאל המראיין את פרופ' היינץ, שלא תירגמתי אותה כאן, היא מה אפשר להציל מהיידגר, אולי את ביקורתו על המיסחור. מריון היינץ סירבה לבודד חלק מתורתו של היידגר, שכביכול איננו נגוע בנאציזם. הרי ביקורתו של היידגר על המיסחור, כמו כל התפיסה הרומנטית הגרמנית המסתייגת מהמודרניות, שמופיעה כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה, וממלאת תפקיד מרכזי ביצירתו של גיתה, היא תפיסה דתית ביסודה, וגם תפיסה מאד אנטישמית, שמציגה את היהודי כסוכן המודרנה, כהיפוכו התלוש של האיכר הגרמני השורשי. כיצד אפשר להפריד את הפילוסופיה משורשיה במחשבה הדתית, מהרקע בשתוכו היא צומחת. וכיצד אפשר היה להיתמם כל כך לגבי מעורבותו הפוליטית של היידגר במשטר הנאצים כל כך הרבה שנים, היתממות שעודנה שרירה וקיימת. כיצד שבעים שנה אחרי נפילת הרייך השלישי, עדיין רווחת כל כך בגרמניה התנגדות אידיאולוגית למודרנה, שהזינה גם את הצלחת הירוקים, מבלי להתייחס להקשרים הרומנטיים והנאצים של הערצת הטבע והעדפתו על פני האדם. אלו רק כמה מהמחשבות הרבות שעולות למקרא הדברים.

והמשך יבוא, מן הסתם.