"שומרי הסף" מוצג לקהל הגרמני

ברשימתי הקודמת על הסרט "שומרי הסף" בגרמניה הבאתי דיווחים אישיים של כתבי שבועונים מובילים בגרמניה שצפו בסרט ודיווחו על תחושותיהם האישיות לגביו, לטוב ולרע. ברשימה זו אני מביאה את האופן שבו הוצג הסרט לקהל הגרמני בשני טקסטים, שהאחד מופיע באתר הערוץ הראשון של רשת השידור הגרמנית שהשתתף בהפקת הסרט ובעריכתו והקרין אותו, והאחר הוא ראיון שהעניק במאי הסרט דרור מורה ליומון החשוב "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג":

Das Erste.de

(הערוץ הראשון.גרמניה)

סרט דוקומנטרי בערוץ הראשון: השכם להורגו

השירות החשאי הישראלי ש"ב

הש"ב הוא השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל, הממונה על הביטחון הפנימי בישראל ועל השטחים הכבושים מאז 1967, כלומר הגדה המערבית של ירדן ועזה. זהותם של עובדי הש"ב חשאית – המוטו של השירות: המגן הסמוי מן העין.

לראשונה מופיעים בסרט דוקומנטרי "השכם להורגו" (באנגלית The Gateskeepers) כל ששת ראשי השב"כ לשעבר שעדיין חיים ומדווחים בגלוי וגם במידה חלקית מתוך ביקורת עצמית על עבודתם, על הצלחות ותבוסות, על האופן שבו בנו את מנגנון הביטחון לאחר מלחמת ששת-הימים והפכו אותו לאחת ממערכות הפיקוח המתוחכמות בעולם.

הם מדברים בגלוי על חיסולים ממוקדים של מנהיגים פלשתינים, על הפצצות על עזה, אבל גם על הטרור של יהודים אולטראורתודוקסים [כך במקור, בדרך כלל ביטוי שמשמש בגרמניה לתיאור חרדים, ע.פ.] שרוצים לפוצץ את הר הבית. "הקם להורגך השכם להורגו", כך המוטו. הם מדווחים על ספקות לגבי ההנהגה הפוליטית של ישראל, על כך שלדעתם ממשלה אחר ממשלה פועלת ללא מטרה וללא איסטרטגיה ברורה.

מעולם הם לא דיברו כה בגלוי וללא כחל ושרק. מסקנתם: עתידה של ישראל קודר, ירושלים אמנם מנצחת בכל קרב, אבל מפסידה במלחמה. והישראלים נהיו אכזריים – לא רק כלפי הפלשתינים, גם זה כלפי זה.

כעת מוקרן הסרט בבתי הקולנוע בישראל. אנשים רבים בישראל חווים בזעזוע שממרכז הכוח נשמעת ברמה ביקורת על הפוליטיקה הישראלית, שעד כה הגיעה רק מן האופוזיציה השמאלית. "מהביקורת הזאת על המדיניות הישראלית האנשים אינם יכולים להתעלם עוד. דברים אלה אינם מגיעים מעמוס עוז או דוד גרוסמן, שהשמרנים אינם מקשיבים להם. בין אם מכבדים אנשים אלה או סולדים מהם – בכל מקרה הם יודעים יותר מכל אחד אחר במדינת ישראל, מה באמת קורה. הם פרגמטים והם אוהבים את ארצם", כך הבמאי דרור מורה.

מורה בן ה-51, בעצמו חייל ביחידה סודית בעברו, עוסק זמן רב בסרטיו בפוליטיקה הישראלית. כשביים את סרטו הדוקומנטרי על אריאל שרון (שודר ב-2008), הבהיר לו שרון, איזו חשיבות ייחס לדעתו של ראש השב"כ, למרות שדעתו היתה מאד ביקורתית כלפי מדיניותו של שרון. שרון הודה שביקורת זו נגעה בעמקי לבו, למרות שהגיעה מלב מנגנון הביטחון, מפיו של ממונה.

אז ידע מורה, שברצונו לעשות סרט על אנשים אלה שבמרכז העוצמה הישראלית, שמשימתם היחידה היא בטחונם של הפלשתינים והישראלים. ראש השב"כ לשעבר עמי איילון אמר למורה מיד שישתתף בפרוייקט שכזה. אט אט יצר מורה קשר גם עם ראשי השב"כ האחרים שעדיים חיים: אברהם שלום, כרמי גילון, יעקב פרי ואבי דיכטר.

לבסוף הסכים גם ראש השב"כ המכהן יובל דיסקין, להתראיין אחרי תום תפקידו במרס 2011. יובל דיסקין הסביר בראיון נוסף למורה, מדוע התייצב לפני המצלמה: ממשלת ישראל הנוכחית מפוחדת, הפכפכה ונרתעת מהחלטות. "בישראל יש משבר מנהיגות. הציבור מאס בזלזול בכל הערכים". הוא חוה זאת מקרוב.

הרשת הגרמנית (NDR) היתה מעורבת בפרוייקט "השכם להורגו" מן ההתחלה. על בסיס הראיונות הראשונים, שמורה ערך ללא מצלמה, רק עם מכשיר הקלטה, החליטה הרשת הגרמנית להיות שותפה בפרוייקט. יחד עם איתי נבו לנדסברג מרשת השידור הישראלית ומריאנה לוי-לבלנק מרשת ארטה צרפת צפתה העורכת מNDR ברברה בימן עם הבמאי דרור מורה בכל חומר הגלם ועיבדה מיבנה לסרט.

הרשת הגרמנית נטלה חלק בכל צעדי ההפקה במיוחד בעריכה. העבודה המשותפת עם דרור מורה והמפיקה פיליפה קוברסקי הצטיינה בשיתוף-פעולה ובאמון. הבעיה הגדולה ביותר היתה, לערוך את החומר המקיף, למצוא מיבנה סיפורי, שלא יעיק על ציבור בינלאומי – ולקצר. דרור מורה מתלוצץ לעתים שהוא איבד בחדר העריכה את לבו, כיליותיו, זרוע ורגל.

בינתיים חוגג הסרט הצלחות בכל העולם. האיגוד הלאומי של מבקרי הסרטים בארצות-הברית העניק לו לאחרונה את פרס הסרט הדוקומנטרי של השנה. האקדמיה לקולנוע בחרה ב"השכם להורגו" כמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי. הענקת פרס האקדמיה ה-85 תתקים בהוליווד ב-24 בפברואר.   

סרט של דרור מורה

בראיון לנירית אנדרמן שמצוטט באתר ויקיפדיה הישראלי על הסרט ישנה גירסה קצת אחרת לגבי השפעת ראשי השב"כ על שרון: שם מספר מורה שדב וייסגלס סיפר לו בראיון ששרון מאד הושפע מראיון שנתנו ארבעה ראשי שב"כ בשנת 2003 לאלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" ובו טענו שמדיניות שרון תוביל את ישראל למבוי סתום. אני מניחה שבגרמניה העדיפו להצניע את העובדה שמדובר בביקורת ממוחזרת שכבר התפרסמה בישראל לפני עשר שנים, שהרי מוכרים שם את הסרט כחידוש מרעיש. לא מצאתי באתר ויקיפדיה הישראלי של הסרט איזכור למעורבות הגרמנית בהפקתו. נדמה לי שבישראל המעורבות הגרמנית קצת הוצנעה מסיבות מובנות. כמובן היה מאד מעניין לדעת איך השפיעה המעורבות הגרמנית על הסרט, אבל לאחר שקראתי את הראיון עם דרור מורה ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", שלהלן תרגומו, הרגשתי שאין טעם שאשאל אותו על כך. מי שעוררו בי הסתייגות מלכתחילה היו ראשי השב"כ, שחשבתי שהסרט היה בשבילם הזדמנות לטהר את עצמם, לקדם את עצמם, ולחסל חשבונות עם יריביהם, בדיוק כפי שחשבתי על הראיון שנתנו בזמנו לידיעות אחרונות, וזאת ללא קשר לדעתי שלי על ממשלות ישראל ומדיניותן. עניין אחד הוא למתוח ביקורת על הממשלה כאזרח פרטי, ועניין אחר הוא למתוח ביקורת כאילו אתה צופה מהיציע, מבלי לבוא חשבון עם עצמך כאחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים, ואני אינני רואה את ראשי השב"כ כאנשים שתרמו תרומה חיובית ליחסינו עם הפלשתינים, בלשון המעטה, ולהיטותם של האנשים האלה, שעשו קריירה יפה מפיקוד על מנגנון שעוסק בעינויים ורצח, להכות על חזה אחרים,  מעוררת בי בעיקר גועל. גם לא הבנתי מדוע לימור לבנת נטפלת ליוצרים הישראלים כשהרבה יותר ראוי לבוא בטענות, אם בכלל, לראשי השב"כ שהתראיינו כשהם חושבים רק על עצמם. אבל אופן הצגת הסרט בתקשורת הגרמנית, החל מהשם שהוענק לו בגרמניה וכלה בדרך שבה הוצג לציבור הגרמני, בהחלט חידש לי ושינה את נקודת המבט שהיתה לי על הסרט, המעורבות הגרמנית וההשפעה הגרמנית על עריכתו וכתוצאה מכך על תוכנו מאד מטרידות אותי ומעניקות לו בעיניי משמעות שונה מכפי שייחסתי לו בתחילה. בשתי הרשימות שהקדשתי לתרגום הדיווחים על הסרט ואופן הצגתו בגרמניה אני מביאה את הדברים לפניכם ומשאירה כמובן את השיפוט לקוראים.

להלן הראיון עם דרור מורה ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג":

פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, 22.3.2013

לא שמאלנים פציפיסטים

סרטו המרגש לצפייה "השכם להורגו" שבו מוסרים ששת ראשי השירות החשאי של ישראל לשעבר את השקפתם על הסכסוך המזרח-תיכוני, מועמד לאוסקר: הבמאי דרור מורה על סיכויים מוחמצים ותקוות אבודות

ביימת סרט ספקטקולרי, שכעת גם מועמד לאוסקר: לראשונה מדברים כל ראשי השב"כ החיים עדיין על עבודתם. איך הדברים הגיעו לידי כך?

זה התחיל בכך שעשיתי סרט על אריאל שרון. ("שרון" ב-2008). בעת העבודה עליו סיפר לי אחד מעמיתיו של שרון, כי ראיון שנתנו בשנת 2003 ארבעה ראשי שב"כ לעיתון ישראלי, השפיע השפעה גדולה על החלטתו של שרון להסיג את ישראל מעזה. כששמעתי את זה חשבתי, שאם ראיון קטן עם ארבעה מאנשים אלה יכול היה לגרום לאדם כמו שרון לשנות את דעתו, אני חייב לכנס את כל ראשי השב"כ החיים עדיין ואולי אוכל להשפיע אפילו על יותר אנשים.

איך המשכת?

תחילה יצרתי קשר עם אחד מהם, עמי איילון, שיזם אז את אותו ראיון, והסברתי לו שאני מתכנן לספר על העימות הישראלי-פלשתיני מנקודת ראותם של ראשי השב"כ. הוא חשב שזה רעיון טוב. ואז ביקשתי ממנו מאד מהר את מספרי הטלפון של חמשת האחרים. בטרם ישנה את דעתו. זה לקח זמן מה אבל בסופו של דבר שכנעתי את כולם.

השב"כ משתמש לעתים ב"לחץ פיזי מתון" כדי לשכנע אנשים לדבר. מה היתה הטקטיקה שלך?

פשוט הלכתי אליהם והצגתי שאלות. נו טוב, ריאיינתי את כולם בביתם. רציתי שיחושו בנוח ככל האפשר בסיטואציה של השיחה, כדי שידברו בגלוי, אבל היה איתי צוות גדול, שתי מצלמות, אנשי קול, לכן לא ייתכן שהם שכחו שהראיון מצולם.

מה שעמיתיך לשיחה אומרים מפתיע במידה קיצונית: ששה ראשי שירות חשאי ישראלים – כפי שאפשר לדמיין, טיפוסים קשוחים, שעבודת יומם כוללת את רצח אויבי ישראל – תמימי דעים שכיבוש השטחים הפלשתינים הוא בלתי מוסרי. הם תומכים בפיתרון שתי מדינות, רואים את הסיכויים לכך פוחתים מדי יום ומאמינים, שאי-כשירותה של הצמרת הפוליטית מובילה את ישראל לאסון. האם ציפית לכך?

ידעתי כבר משיחות רבות לפני ההסרטה מה עמדתם הפוליטית, מה הם חושבים, מה הם חשבו, מבחינה זו לא הופתעתי.

ראשי השב"כ גם תומכים בכך שישראל תדבר עם אויביה, גם עם המקוממים ביותר כמו הג'יהאד או אחמדינג'אד.

ולכך שהם אומרים זאת יש משמעות. הם באים מחיי המעשה. הם השתמשו בכוח, לעתים בכוח מופרז, הורו להרוג – והם יודעים שהדבר יכול להביא אותך רק עד נקודה מסוימת. ביסודו של דבר פועלים ארגוני ביטחון כאלה – צבא, שב"כ, מוסד – בכוח. זו הטקטיקה שלהם. ובכך עוסק הסרט: בטקטיקה לעומת אסטרטגיה. הם הטקטיקנים.

האסטרטגיה לעומת זאת היתה צריכה לבוא מהממשלה.

בדיוק.

וכל הששה אומרים, שביסודו של דבר לממשלות ישראל, להוציא זו של רבין, לא היתה אסטרטגיה.

בהחלט כן. קודם כל היום, לממשלה הנוכחיתא ין שום אסטרטגיה. מה שבאמת הרס אותי בעבודה על הסרט הזה, היה להיוודע, כמה סיכויים לשלום ראשי הממשלות ושרי הביטחון החמיצו במהלך השנים. כמה הזדמנויות מוחמצות היו. משני הצדדים.

אמרת שקיבלת השראה לסרטך מ"ערפל המלחמה" (2004), הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר על שר ההגנה האמריקני לשעבר רוברט מקנמרה, ביסודו של דבר ראיון ארוך. מדוע החלטת לדבר עם ראשי השב"כ ולא עם פוליטיקאים?

כי איש איננו מאמין לפוליטיקאים. פוליטיקאים מסוגלים למכור את אמא שלהם כדי להשיג קולות. אצל פוליטיקאים צריך תמיד לחקור מדוע הם אומרים דבר מה, מה המניעים מאחורי זה. לעומת זאת ששה ראשי שירות חשאי... אם מישהו מבין את העימות הישראלי-פלשתיני, הרי זה הם. זהו גרעין עבודתם, בכך הם עוסקים יום ביומו מסביב לשעון. לכן רציתי שידברו. כי ישראל חייבת להקשיב כשזה בא מהם. אי אפשר לבטל אותם כפציפיסטים שמאלנים.

בינואר יעלה הסרט על המסכים בישראל. האם יש לך יסוד להניח שתהיה לו השפעה?

לאחר הבחירות דובר של צה"ל שנשאל בראיון מדוע לדעתו נאלץ לספוג כזה אובדן קולות. הוא אמר שיש שלוש סיבות לכך: ראשונה, הסרט "שומרי הסף", שנייה: ראיון שנתן ראש השב"כ היוצא יובל דיסקין שבועיים לפני הבחירות, ובו ביקר קשות את מדיניות נתניהו. ושלישית, הפנייה של נתניהו ימינה. ובכן, אם אנשים כאלה בעצמם מציינים את הסרט שלי כסיבה להפסדי הקולות, אז יש לנו השפעה!

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו ראה את הסרט?

כל מה שאני יודע הוא שה"ניו יורק טיימס" התקשר לדוברו של נתניהו, שאמר שראש הממשלה לא ראה את הסרט וגם אין לו כוונה לראותו. מה שלדעתי אומר הרבה עליו.

מדוע החלטת להתחיל במלחמת ששת הימים?

גבולות 1967 הינם שאלת המפ]תח של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בשנת 1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית, עזה, סיני ורמת-הגולן. עבורי זו נקודת המוצא. אם ברצוננו לפתור בעיה זו, ישראל חייבת לשוב לגבולות 1967.

הרגע העצוב ביותר בסרט עוסק ברצח יצחק רבין. כרמי גילון, האיש שעמד אז בראש השב"כ לא התגבר על כך עד היום. הוא ניסה לשכנע את רבין ללבוש שכפ"ץ, אבל הוא סירב.

לבי לבי לו. הוא איכזב אז. הוא חייב לחיות עם זה וזה קשה לו. האירגון שלו היה צריך להגן על ראש הממשלה והוא איכזב. ישנן הרבה סיבות לאכזבה, אבל הוא איכזב.

כיצד אתה זוכר יום זה?

זה היה יום הולדתי, ה-4 בנובמבר 1995. הייתי בהפגנה הגדולה לשלום אחרי הצהריים, ואז הלכנו למסעדה כדי לחגוג את יום הולדתי ה-34. הלכנו כבר לפני סוף ההפגנה, לא שמעתי אותו שר – הוא שר שיר לשלום. ואז קיבל מישהו שיחת טלפון, שרבין נורה בכיכר. בתוך שתי דקות התרוקנה המסעדה. זה היה הלילה הכי גרוע בחיי.

לפעמים הסרט נראה כמו סרט ריגול ואימה. כאשר מדובר ברצח טרוריסט הצמרת הפלשתיני יחיא עייאש. השב"כ הצליח להבריח לעזה טלפון ממולכד, וכעייאש טילפן ממנו, הוא פוצץ. מדוע מדברים על כך כה בגלוי? האין אלה פעולות סודיות?

כולם יודעים שהשב"כ הבריח לעזה טלפון ממולכד. זה ידוע. אפשר לדבר על כך. אבל איך הוציאו זאת לפועל, איך הם הצליחו לגייס סוכן בסביבתו הבלתי-אמצעית של הטרוריסט, על כך אסור להם לדבר והם אינם עושים זאת.

אולי כדאי להזכיר כאן, שסרטך משכנע גם מבחינה ויזואלית. במקום סצינות עם שחקנים, אתה מעורר לחיים תמונות היסטוריות, שהמצלמה כאילו נעה בתוכם. האם זו טכניקה חדשה? אני בכל מקרה טרם ראיתי משהו כזה.

כן, זה חדש. המצאנו את זה עבור הסרט. לוקחים את כל התמונות שיש מאירוע מסוים, מסדרים אותן בסדר האירועים הנכון, ואז מפיקים את הסביבה כולה במחשב. כלומר, מפיקים בתלת-מימד את האנשים, הסביבה, הכל. ואז משתמשים בצלם וירטואלי, שאיתו אפשר לצלם סרטים סביב האנשים.

לסרטך סיום מריר. איש מראשי השב"כ איננו רואה תקוה לעתיד ישראל.

גם אני במהלך העבודה על סרט זה נהייתי הרבה יותר נטול תקוה מאשר קודם. ממשלתנו רוצה תמיד להוליך אותנו שולל, שהיא נוקטת את כל האמצעים להשיג שלום – רק הפלשתינים תמיד נגד זה ומטרפדים כל ניסיון. וכאשר שומעים מששה אנשים אלה, שמזמן אפשר היה להשיג הסכם כזה, לו רק היה רצון לכך, זה באמת מדכא. בסרט אומר אחד מהם, שכאדם צעיר הוא תמיד האמין, שבירושלים יש באחד הבניינים בקצה מסדרון ארוך דלת נעולה, ומאחוריה יושב אדם חכם, שחושב עבור כל המדינה. ומאוחר יותר הוא באמת היה בבניין הזה, ולא היתה שם שום דלת, ולא היה שום משרד, ולא ישב שם איש שחשב עבור כל המדינה. זו מטפורה טובה למצבה של ישראל. אין איש שאנו האזרחים יכולים לסמוך עליו. אין שם איש.

מה לגבי יאיר לפיד, שקיבל בבחירות במפתיע הרבה קולות? מפלגתו החדשה "יש עתיד" נהייתה השנייה בכוחה.

הוא סימפטי, אבל האם הוא מוכשר כפוליטיקאי עוד צריך לראות. הוא היה מנחה טלויזיה. בסופו של יום דרושה אישיות מנהיגותית חזקה. האמצעים שיהיה צורך לנקוט בהם יהיו כואבים, בוודאי לצד הישראלי. פינוי התנחלויות הוא דבר שיהיה טראומטי לציבור הישראלי. ואינני רואה כעת בזירה הישראלית שום אדם שיש לו הכלים להנהיג את הציבור הישראלי. חוץ מזה גם ההנהגה הפלשתינית חלשה עכשיו.

הראית את הסרט לקהל פלשתיני?

עדיין לא. אבל פעילי שלום פלשתינים ביקשו ממני להציג אותו בגדה המערבית. זה יהיה בוודאי מאד מעניין. השב"כ הוא עבור הפלשתינים בשטחים האויב הגרוע ביותר, גרוע מן הצבא הישראלי. אני בטוח שזה יעשה עליהם רושם גדול כשהם ישמעו, מה אנשים אלה חושבים.

האם מתנחלים רדיקלים ראו את הסרט?

כן. עבורם אני כמובן בוגד במולדת. יש להם הרבה כוח, אבל עם הסרט שלי יש להם כעת בעיה. הם מנסים לטעון כאילו הוצאתי את ההתבטאויות של אראשי השב"כ מהקשרן והצגתי אותן כך שיתאימו להשקפתי הפוליטית. אבל ראשי השב"כ לשעבר התבטאו על כך פומבית והסבירו, שהם עומדים לגמרי מאחורי התבטאויותיהם בסרט: שהמשך והצדקת הכיבוש של אוכלוסיה אזרחית יובילו לחורבן ישראל ולאסון. אותי קל לסתור, אבל את הששה האלה בלתי-אפשרי!

את הראיון ערכה יוהנה אדוריאן.

ברצוני להעיר עוד שתי הערות: יפה אמר דרור מורה שהשב"כ שנוא על הפלשתינים הרבה יותר מצה"ל, ולא בכדי. למרבה הצער העובדה הזו הרבה יותר חשובה מהסרט שלו.

והערה שנייה: מוטב שהפוליטיקאים הישראלים ישתקו בכל מה שנוגע לסרט, למעט ציון העובדה שבישראל יש חופש יצירה, חופש דיעה וחופש ביטוי. לא על כל דבר צריך להגיב. לפעמים עדיף לשתוק. האנטישמיות בוערת בגרמניה ובצרפת כבר אלף שנה והסרט לא יעלה ולא יוריד, כפי שאפילו אדם אחד בישראל לא העביר את קולו מנתניהו ללפיד בגלל הסרט או בגלל ראש שב"כ כזה או אחר לשעבר, ושתיקה תמיד היתה ועודנה סייג לחכמה.

רשימה שנייה על הסרט "שומרי הסף"

ספר תרגומי קפקא שלי

"השכם להורגו" או "שומרי הסף" בגרמניה

דר שפיגל, 18.2.13, גיליון 8

"נהיינו אכזריים"

הסרט הדוקומנטרי הספקטקולרי "שומרי הסף" מראה את ראשי השירות החשאי לשעבר, שמתחשבנים עם הפוליטיקה הפלשתינית של ישראל

אברהם שלום משתהה. הוא היה מעדיף שלא לבטא את האמת המרה שלו. אופי העם השתנה, הוא אומר, הפסקה קצרה, אז הוא מוסיף, במבט אל המצלמה: "נהיינו אכזריים".

שלום, כעת אדם זקן, היה במשך שש שנים ראש השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל. לפני הקמת המדינה הוא לחם בשורות הפלמ"ח, שאחר כך נבלע בשורות צה"ל. הוא השתייך לקבוצת הסוכנים שחטפה את אדולף אייכמן מארגנטינה לישראל, כדי להעמידו למשפט בירושלים.

כעת יושב האיש, שחייו נשזרו בהתהוות מדינתו, לפני מצלמה ומדבר על כך, מה 45 שנים של כיבוש עשו ממדינתו.

עבור סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה "שומרי הסף" מסרו ששה ראשי שב"כ לשעבר עדות בגלוי, בפעם הראשונה בכלל. הסרט שנקרא בגרמנית באופן מתמיה מעט "השכם להורגו" ויוקרן בחודש מרס בטלויזיה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס הקולנוע לשלום בפסטיבל הקולנוע בברלין. כעת הוא מועמד לפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי ומציג את ראשי השירות החשאי של ישראל כשהם מדברים על עבודתם. על הדרך שבה גורמים לאויב לשתף פעולה, על איזו השפעה יש לכך שקושרים את עיני החשוד בחקירה, עוטפים את ראשו ומטלטלים אותו בכוח.

עוסקים לפני הציבור במוסריות של פקודות החיסול או בהצדקה לעינויים. מה קורה למי שעקב תפקידו יש לו כוח להחליט על חיים ומות? אבל מה שמעניק לסרט את משמעותו הפוליטית אינם סיפורים מאזור דמדומים הומניסטי. לא שיטות חקירה שנויות במחלוקת מניעות את ששת ראשי השב"כ אלא המדיניות של מדינתם, החלטותיהם של השלטונות.

עתידה של ישראל קודר, אומר אברהם שלום, הזקן מבין הששה.

ודברים דומים אומרים כולם, אנשים אלה, שבמשך עשורים נמצאו במרכזי ההיגוי של הסכסוך המזרח-תיכוני וצייתו לפקודתם של אותם שלטונות. הביקורת על דרך הניהול של מדינתם היא תמימת-דעים. הם יודעים על מה הם מדברים.

הם, שהרגו אנשים שסומנו כמטרות כדי לעשות את ארצם לבטוחה יותר, אומרים: "אי אפשר לעשות שלום באמצעים צבאיים". הם אומרים: "ישראל איננה תופסת, שהיא זוכה בכל עימות, אבל מפסידה את המלחמה." ששת האנשים, שאינם פציפיסטים, הינם בדיעה, שישראל חייבת לסגת מהשטחים הפלשתיניים.

מדינה שמושלת באוכלוסיה עוינת של זרים, תהפוך "בהכרח לשלטון קולוניאלי מושחת", מצטט מורה לקראת סוף הסרט את הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ'.

"מה אתה אומר על זה?" הוא שואל את יובל דיסקין, ראש השב"כ מ-2005 עד 2011.

"כל מלה קולעת" עונה דיסקין. הציטוט הינו "תיאור מדויק" של המציאות הישראלית מאז 1968.

מאז נצחונם של הכוחות הישראלים במלחמת ששת הימים 1967 השב"כ הוא רשות הביטחון החזקה ביותר בישראל: לפחות 5000 איש עובדים בשבילו, חלקם בגדה המערבית וברצועת-עזה הכבושות. "זו צריכה להיות פעולה טהורה ביותר", למשל בשעת הגילוח, הכל חוזר, אומר יובל דיסקין על ההתמחות של השירות, חיסולים ממוקדים. "השב"כ היה אלהים" נאמר בסרט.

יעקב פרי, כיום ח"כ מטעם המפלגה החדשה "יש עתיד", מנסח את השורה התחתונה של פעילותו כסוכן באופן מעט ציני: "כשיוצאים לגימלאות, נהיים שמאלנים."

סרטו של מורה הוא יותר מדין וחשבון של ששה ראשים מדברים. מהסבריהם ומחשבותיהם, בלווית חומר ארכיוני שנאסף במשך שנים מכל העולם, נוצרת פסיכוגרמה של הכיבוש. זה בה בעת פרוטוקול של הסכסוך המזרח-תיכוני מזווית בלתי-ידועה: כאן מדבר החוג הפנימי של המימסד הישראלי.

השלטונות איכזבו, את זאת מבהירים כל ששת ראשי השב"כ, כי הם לא רצו להשיג הסכם שלום עם הפלשתינים. " אלה מותרות עבור ישראל להאמין, שאסור אף פעם לדבר עם אויבים", אומר כרמי גילון.

"הם אומרים תמיד שאין להם פרטנר, אבל זה שקר", אומר עמי איילון, ראש השב"כ משנת 1996 עד שנת  2000.

המגעים בקמפ-דיויד לא נכשלו בגלל ערפאת, אלא בגלל אהוד ברק. הוא איים על ערפאת, במקום לנהל איתו משא ומתן. ברק, אז ראש ממשלה ולאחרונה שר ביטחון תחת בנימין נתניהו, יכול להיות גאה רק בדבר אחד, אומר איילון: בעובדה שבנה יותר התנחלויות מכל פוליטיקאי אחר לפניו.

כל הממשלות מאז 1967 או סבלו או קידמו את בניית ההתנחלויות באופן פעיל, נאמר בסרט. אפילו את המתנחלים הקיצוניים ביותר לא העמידו במקומם: "הם אינם תופעה משונה, הם הרצון הפוליטי", אומר כרמי גילון. תמונות ארכיון בשחור-לבן מראים חברים במחתרת היהודית, קבוצה של מתנחלים טרוריסטים, שהניחו פצצות באוטובוסים פלשתינים ובמכוניות של אישי ציבור פלשתינים. בניסיונות התנקשות של קנאים נפצעו קשה ראשי הערים של רמאללה ושכם. במיקרופון של ערוץ רדיו אומר חובש כיפה רחבה: "אני בטוח שכיפת הסלע לא תישאר בהר-הבית, ושהרוצחים שקצצנו את רגליהם, ראויים לגורלם."

"שומרי הסף" איננו התחשבנות, אומר הבמאי מורה על ספת ביתו ביפו. אולי זה היה פשוט בדיוק בזמן בשביל האנשים לחלוק עם ציבור גדול יותר את מה שעד אז אמרו רק בחוג מצומצם. "הם דואגים לארץ", אומר מורה. חמש שנים הוא עבד על הסרט. אחד מראשי השב"כ המליץ לו על נוגדי-דיכאון, מספר מורה. והוא אמר לו גם: הי, דרור, פוליטיקאים יכולים להשתנות, הכל יכול עוד לצאת לטובה.

ממשרדו של בנימין נתניהו נמסר שאין בכוונתו לצפות בסרט.

יוליה עמליה האייר Heyer

סוף הכתבה

בגרמניה קוראים לסרט "השכם להורגו" (מילולית הרוג תחילה, קודם כל הרוג) וזה כמובן לא מתמיה ולא מפתיע. כתבת "דר שפיגל" חשה אי נוחות והעדיפה להשתמש בשם האנגלי. כמעט שכחתי שעמי איילון היה ראש השב"כ. בויקיפדיה קראתי שהוא שיקם את השירות אחרי רצח רבין. אחר כך הוא הצטרף למפלגת העבודה והתמודד על ראשות המפלגה נגד אהוד ברק, אבל הפסיד לברק ומאוחר יותר עזב את המפלגה והפוליטיקה. את זה דוקא זכרתי. כמובן שאין לזה שום קשר לכך שבסרט הוא תוקף את אהוד ברק. יעקב פרי מעיד על עצמו שעם צאתו לגימלאות נהיה שמאלני. הוא מתכוון כנראה בצאתו לגימלאות מהשב"כ, שאז נהיה דירקטור בבנק המזרחי והרוויח מיליונים. זה בטח די נוח להיות שמאלני עם משכורת של בנקאי. כשהוא התקדם בשירות עד לדרגת ראש השב"כ הוא לא גילה סממני שמאלנות אבל כל אחד והעיתוי שלו. כפי שמורה אומר העיתוי היה כנראה נוח לכולם לדבר. גם לאבי דיכטר, שמרוב אהבתו לשלום עם הפלשתינים מקדם הצעת חוק לביטול הערבית כשפה רשמית בישראל ולהעדפת אינטרסים יהודיים על אינטרסים דמוקרטיים. ואברהם שלום שקיבל חנינה על רצח השבויים בקו 300 מקונן שנהיינו אכזריים. הוא בוודאי מתכוון אליי, כי הוא בעצמו איש רחום וצדיק.

גם אני כבר זקנה, אולי בגלל זה החיבור בין ראשי-השב"כ המתחסדים לאנטישמיות הגרמנית המתחסדת בעיקר מצחיק אותי. ככה זה כשאתה שמאלני מנעוריך, ואין לך הזדמנות להפוך לשמאלני אחרי שתטפס לצמרת השב"כ ותרצח הרבה אנשים ואז תפרוש ותנהל בנק ואז תלך לפוליטיקה, לא לפני שתעשה לביתך. אנחנו שהיינו שמאלנים מנעורינו ואף פעם לא רצחנו אנשים, לעולם לא נוכל להכות על חזה זולתנו בסרטים עם הצלחה בינלאומית שגורפים פרסים.

רק את בנימין נתניהו אינני מבינה: האם גאון הסברה שכמותו איננו יכול לומר משהו מרשים יותר, למשל "ראש ממשלת ישראל מכבד את חופש היצירה ואיננו מגיב על תוכנן של יצירות אמנות"?

די צייט, 28 בפברואר 2013, גיליון 10

"הצבא שלנו ברוטאלי"

"השכם להורגו": בסרט דוקומנטרי מתחשבנים ראשי השירות החשאי הישראלי עם ממשלותיהם

מאת תומס אסהוייר Assheuer

הסצינה, בדיוק הראשונה, היא רק סימולציה, אבל היא תואמת למציאות: הרדאר של המזל"ט מזהה מטרה ברצועת-עזה, רכב כהה. בטוח בנצחונו הוא עוקב אחר המועמד למות, מעניק לו בנדיבות עוד מעט מרחב תנועה. אז הטלה, הטיל פוגע. כל היושבים מתו.

"סיכול ממוקד" מכנה הש"ב את ההוצאות להורג מהאוויר. המטרה היא טרוריסטים של החמאס ומתכנני פיגועים של הג'יהאד האיסלמי. ש"ב הוא השם הקודם של השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל, הממונה על הלוחמה בטרור. את ראשיו מדמיינים כבעלי קו תקיף, כמשרתים כנועים של מדינתם, שפורצים בצחוק מתגלגל כשהם רק שומעים את המלה: "תהליך השלום".

בלתי מתקבל על הדעת שמנהלים לשעבר של הש"ב מתבטאים מול המצלמה ומדברים בגלוי על עבודתם, על ארצם, על הפלשתינים. אבל הם עשו זאת. עמי איילון , יובל דיסקין, אבי דיכטר, כרמי גילון, יעקב פרי ואברהם שלום מסרו לבמאי הדוקומנטרי דרור מורה מידע, ומה שהם אומרים, מעולם לא נשמע: הם מודים, שישנם רגעים, שבהם חייהם נעצרים, בלילה או בחופשה. "אתה חושב, שזה לא נורמלי: הכוח הזה למחות בשנייה חיי אדם, ולו גם של טרוריסטים." הם אומרים שישראל זוכה בכל קרב, אבל מפסידה במלחמה. הם אומרים שרוב ראשי הממשלה היו שוי-נפש כלפי הפלשתינים, אהוד ברק, גם את זה אומר אחד מראשי השב"כ, לחץ בקמפ-דיויד על עראפת והתרברב בכך שבנה את רוב ההתנחלויות." היינו צריכים לסגת לפני שהם יזרקו אותנו. כעת אנו הופכים את חייהם של מיליוני אנשים לבלתי-אפשריים, אנחנו מאריכים את סבלם לאין שיעור."

"השכם להורגו" (שומרי הסף) נקרא הסרט הדוקומנטרי, שארטה תשדר ב-5 במרס ב20.15 וARD ב-6 במרס ב-22.45 ושמציב בפני הצופים פרדוקסים חסרי-תוחלת. "רצינו ביטחון", אומר למשל עמי איילון, "וקיבלנו טרור. הפלשתינים רצו מדינה וקיבלו כל הזמן עוד התנחלויות יהודיות." או: סיכולים ממוקדים אינם מלמדים איש בינה, כל טרוריסט מת יוצר טרוריסט חדש. אבל גם למסקנה ההפוכה אין תוקף: "אפשר היה לומר: בואו נפסיק להרוג, אז גם הם יפסיקו. החשבון איננו נכון: הם ממשיכים."

כוח וכוח נגדי, כך טוענים ראשי השב"כ, כבר שינה את "אופי העם". ישראל הפכה ל"צבא כיבוש ברוטאלי" (אברהם שלום), המדינה "אכזרית נגד עצמה" ו"אכזרית נגד הפלשתינים, שאנו שולטים בהם בתואנה של מלחמה בטרור. דרור מורה מקריא ליובל דיסקין משפטים של הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ' מהשנה 1968: "ישראל תהפוך למדינת משטרה, לשלטון קולוניאלי מושחת שמדכא את הערבים ומטפח בוגדים." לא, אומר דיסקין, "ישראל איננה מדינת משטרה, אבל חוץ מזה כל מלה נכונה."הסרט עוצר את הסצינה, ומאוחר יותר נשמע יעקב פרי: "באמצע הלילה אתה דופק בדלת ומעיר משפחה. הבכי של האם, רגעי הפרידה האחרונים של החשוד, שאתה קורע מזרועות משפחתו. אתה רואה משפחה סובלת, אבל הקשה ביותר הוא מה שקורה בין הורים וילדים, זה משפיע עליך עמוקות. כשאתה נפרד מהשירות, אתה נוטה קצת שמאלה מבחינה פוליטית."

הכלא שאליו מובא החשוד, הוא "כל כך נורא, שכל אחד יודה מרצונו ברצח ישו." מניעת שינה, תנוחות ישיבה משפילות במשך שעות, אז טלטול, קשירת עיניים, הטלת אימה. "אתה חייב להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותך." כמו כשלאחר הפיגוע הרצחני באוטובוס בשנת 1994 נפטר פלשתיני מטראומת הטלטול, התעוררה מחלוקת על שיטת חקירה זו. ללא הטלטול הברוטאלי שקעו אחוזי ההודאה מתשעים לשבעים. "אתם רוצים בזה?"

אז שואל דרור מורה את ראש השב"כ הזקן ביותר, אברהם שלום, על מקרה "קו 300". ארבעה פלשתינים תפסו בשנת 1984 אוטובוס, שניים נורו, שניים נותרו בחיים. שלום נתן הוראה "לסיים את העניין". החיילים שברו את עצמות המחבלים והיכו באבנים בגולגלתם. למה? "לא רציתי שטרוריסטים יעמדו למשפט". "והמוסר?" שואל מורה. "מוסר? כשמדובר בטרור אין מוסר. איפה המוסר אצל טרוריסטים?"

ראשי השב"כ אינם תמיד תמימי-דעים, אבל כולם אומרים שרצח רבין היה נקודת-מיפנה. עקב כך נעצר תהליך השלום: הרוצח, טוען כרמי גילון, השיג את מטרתו. "הוא שינה את מהלך ההיסטוריה, עד היום. ישראל חצויה כעת ולגבי הימין הקיצוני ממילא אין לאיש אשליות. פעם תקפה קבוצת קנאים את ראשי הערים של שכם ורמאללה ורצתה להרוג 250 פלשתינים. הם נשפטו, אבל בלחץ חוגים מקורבים לממשלה השתחררו במהרה. דתי אדוק אומר למצלמה: "הפלשתינים שקצצנו את רגליהם, זה קרה בצדק".

צילומים היסטוריים משולבים בראיונות, כמה מהם מעולם לא הוצגו לצופים גרמנים. מי שראה את כל זה, איננו מאמין יותר בשלום, בסוף לבניין ההתנחלויות, במדינה פלשתינית. אבל אם לא תקום מדינה כזו והפלשתינים לא יזכו לייצוג, גם את זה לומדים, ישנה תמיד קבוצה שמרויחה מזה, כמו אז כאשר אש"ף חדל מטרור ונוצר חלל שהחמאס מיד ניצל. מה לעשות? פיתרון צבאי, אומר אבי דיכטר, אין, שלום מתבסס על אמון, לא על נשק. אז מוכרחים לדבר. גם אברהם שלום רוצה לדבר עם כולם, אפילו עם החמאס. לדבר עם האויב המושבע, שרוצה רק דבר אחד: למחות את היהודים מעל פני האדמה.

סוף הכתבה

אני מתרגמת מגרמנית: העיתונאים כותבים מזיכרונם. מה בדיוק נאמר במקור אינני יודעת כי לא ראיתי את הסרט, רק קראתי הרבה אודותיו. תומאס אסהוייר איננו מומחה לישראל אבל נדמה לי שהוא קלט את אברהם שלום יותר מאחרים, את האיש הברוטאלי הזה שמוכן למתוח ביקורת על כל העולם אבל את מעשיו הנוראים שלו עצמו מצדיק. את הצביעות של יעקב פרי ואבי דיכטר קשה יותר לחשוף, היא איננה צועקת לשמיים. ובכל זאת יעקב פרי מקפיד להבהיר שרק כשמסיימים את השירות נוטים שמאלה, לא דקה אחת קודם. להעיר משפחות בלילה זה משהו שעושים כשאתה חייל צעיר, לא כשאתה ראש השב"כ. אם זה כל כך השפיע על יעקב פרי, מה גרם לו להמשיך בשירות עד שהגיע לצמרת? קודם הוא לא הבין כמה זה מזעזע? מישהו הכריח אותו?

את הסרט מוכרים בגרמניה כ"דברים שטרם נשמעו" מפי "אנשים שמעולם לא דיברו". למי שרואה בעיקר טלויזיה ישראלית קצת קשה שלא לצחוק מההישג העצום של לראיין את יעקב פרי ואבי דיכטר, עמי איילון וכרמי גילון. אפילו אברהם שלום כבר דיבר לפני שנים על רצח השבויים בעיתונות הישראלית, ואז זה היה מזעזע בשבילי, למרות שכבר אז ידענו הרבה ורק נשארה השאלה הפתוחה אם יצחק שמיר ושמעון פרס ידעו או הורו על רצח השבויים. בשאלה הקשה והבאמת מזעזעת הזאת הסרט איננו מחדש. מי שרוצה להביא מידע חדש שואל ומקשיב, לא מקריא למרואייניו הצהרות של ישעיהו ליבוביץ' שגם בישראל וגם בגרמניה מכירים היטב כבר יותר מארבעים שנה. משום מה דואגים לציין בעיתונות הגרמנית שליבוביץ' הוא "פילוסוף יהודי" - כדי לתת תוקף לדברים, כפי שמנסים לתת תוקף לדבריהם של ראשי השב"כ?

רשימה ראשונה על "שומרי הסף". המשך יבוא