יום שבת, 27 במאי 2023

הפגנת פתע

 

אני רוצה לספר על ההפגנה המפתיעה בבוקר יום חמישי, ערב חג השבועות, מול ביתו של נתניהו ברחוב עזה, כי הדיווחים עליה בתקשורת לא היו נכונים, וזאת היתה הפגנה מאד מוצלחת, כי המפגינים הצליחו לשמור על הפתעה והמשטרה לא סגרה את סביבת ביתו של נתניהו מצומת הרב ברלין ועד צומת בנימין מטודלה, כפי שעושים בכל פעם שצפויה הפגנה, אפילו אם זאת הפגנה קטנטנה של כמה גימלאים עם שלטים, שאפילו הקופאית בחנות הפילבוקס הסמוכה שדווקא אוהדת את נתניהו, אמרה לי שהביאו מאתיים שוטרים בשביל חמישה מפגינים. אבל ביום חמישי בבוקר עשרות אנשים הצליחו להיכנס לגינת אנה טיכו מול ביתו של נתניהו, שתמיד חוסמים אותה בגדרות כשיש הפגנה, כי אני יודעת עד כמה מתאמצים מאז תחילת המחאה למנוע ממפגינים להגיע לגינה ולמדרכה שמול ביתו של נתניהו, לכאורה מטעמי ביטחון, אבל מכיוון שביתו של נתניהו כבר מוקף בחומה עם שערים אלקטרוניים ובצמוד אליו הוצבו שלוש סוכות שמירה עם מאבטחים והמדרכה גם נחסמה בגדר סורגים, אין באמת איום על נתניהו מאנשים שמפגינים ברחוב, והמאמץ למנוע מהם להפגין מול ביתו של נתניהו נועד בעיקר לצורכי יחצ"נות, כדי למנוע תמונה של מפגינים מול ביתו של נתניהו עם דגלי ישראל, שבזמן הפגנות מונעים מאנשים נושאי דגלי ישראל להיכנס למתחם, ואפילו אם הם גרים שם אומרים להם להשאיר את הדגל היכנשהו ולהיכנס בלעדיו. אבל ביום חמישי הצליחו להיכנס עם הדגלים לגינת אנה טיכו שמול ביתו של נתניהו ברחוב עזה ולהסתובב בה עם דגלי ישראל, ובמשך כמחצית השעה השמיעו רעש גדול בצפצפות וחצוצרות וצעקו דמוקרטיה, וזה היה מרומם נפש. בעצם בהתחלה כששמעתי את הרעש מהרחוב חשבתי שאלה האוהדים של בית"ר ירושלים חוגגים את הזכייה באליפות. אבל אז שמעתי את הקריאות דמוקרטיה, דמוקרטיה, והבנתי שאלה מפגינים נגד החקיקה הדיקטטורית של הממשלה וממש שמחתי שהם הצליחו להיכנס לגינת אנה טיכו מול בית נתניהו ברחוב עזה שתמיד נחסמת בפניהם בלי שיש לכך ממש סיבה. לא הצטרפתי להפגנה כי רק קמתי מהשינה ועוד לא התלבשתי אפילו, רק הצצתי מהמרפסת על המפגינים סובבים במעגל וצועקים דמוקרטיה ושמחתי שהם הצליחו להגיע לכאן ולא רק לצעוק מעבר למחסומים שמעמידה המשטרה כדי לסגור בפני הציבור את ביתו של ראש הממשלה שבחר להתגורר במקום הכי מפריע שיכול להיות, על עורק תנועה מרכזי בעיר שעמוס בשעות הנסיעה לעבודה והחזרה ממנה, ולעצור את תנועת המכוניות והולכי הרגל בכל פעם שהוא נכנס או יוצא מהבית.

אחר כך ירדתי עם הכלב לטיול וראיתי שהמפגינים תלו על הגגון בתחנת האוטובוס דגל ישראל ודגל ארצות הברית, ואיש זקן ניסה להוריד את הדגלים בעזרת מקל ארוך ולא כל כך בהצלחה. בסופו של דבר הצליחו לסלק כל שריד מההפגנה וכמה מפגינים נעצרו והרוב התפזרו משם דרך עמק המצלבה, ושם צילמו אותם עיתונאים שהגיעו להפגנה באיחור של שעה, כלומר כשהיא התפזרה, ואמרו בערוץ 12 שהמשטרה עצרה את המפגינים וחסמה את דרכם להפגנה, מה שאולי קרה לחלק מן המפגינים, אבל לא מנע את ההפגנה. בממשלה מאד מנסים לשכנע שהמחאה דועכת, ושיש גורמים עוינים שמממנים אותה, אבל האנשים שהולכי להפגנות כמוני יודעים שאף אחד לא משלם לנו, ושהכעס שלנו על הממשלה לא דועך אלא רק מתגבר, ושאנחנו נמשיך להפגין כי אנחנו נלחמים על החיים שלנו מול ממשלה של שנאה שכל יום שהיא בשלטון הוא יום של אסון ומוות, ופשוט מוכרחים להילחם בה בלי הפסקה וכמה זמן שזה יקח עד שנתגבר עליה, ואנו נתגבר.  

יום רביעי, 24 במאי 2023

ראיון עם אבישי רביב

 

הראיון של עמרי אסנהיים עם אבישי רביב בתכנית "עובדה" מנסה להסביר איך גויס רביב לשב"כ ומה הניע אותו, אבל הוא רק מעלה תמיהות חדשות. אבישי רביב לא נולד בהתנחלות ולא גדל בבית ימני. לפי הדברים שנאמרו בתכנית הוריו תמכו במפא"י וביצחק רבין. השינוי שהכתיב את מסלול חייו קרה כשהיה נער: לדבריו הוא שמע נאום של הרב כהנא ונשבה בדבריו. הוא מתאר את הרב כהנא כאדם שובה לב, אבל קשה לדמיין מישהו מתלהב כל כך מהרב כהנא ללא רקע ימני קיצוני. רוב הישראלים הסתייגו מהרב כהנא, גם אלה ששנאו ערבים. הוא היה אמריקאי וסגנון דיבורו והתנהגותו היו מאד לא ישראלים. מה היה באישיותו של אבישי רביב שמשך אותו לאיש הזה? על זה הראיון לא נותן שום תשובה וגם לא נראה שלרביב יש איזו הבנה בוגרת של התנהגותו כנער. הוא עדיין מתרגש מאישיותו של הרב כהנא, וגם מהקשר עם מפעילו בשב"כ שההיזכרות במפגש מאוחר איתו מביאה אותו לידי דמעות. אבישי רביב אהב להיות סוכן שב"כ ולהרגיש שהוא עושה עבודה חשובה. העבודה הזאת הרסה את נישואיו, סיבכה אותו עם חבריו ואפילו סיכנה את חייו. הוא כן ניסה לעזוב כשהרגיש שחבריו חושדים בו שהוא מלשין עליהם. אבל מפעיליו העדיפו שימשיך.

זה הזכיר לי את הסיפור של אלי כהן שאולץ על ידי מפעיליו לחזור שוב ושוב לסוריה עד שנתפס. מראש לחצו על מעסיקיו לפטר אותו כדי לגייס אותו למשימת הריגול. אמנם יש הבדל עצום בין הפעלת סוכן בארץ אויב לבין הפעלת מודיע באזור בשליטת ישראל: רביב פעל בזהותו האמיתית ולא נדרש לבנות לעצמו פרופיל שקרי, אם כי חזרתו בתשובה היתה גם כדי להקל עליו להיטמע בסביבה הדתית לאומנית של מתנחלי קריית ארבע. מצד שני היה קל מאד לחבריו לחשוף את העובדה שהלשין עליהם. חבר שסיפר רק לו על כוונתו לפוצץ את הר הבית ונעצר לאחר שרביב מסר את הידיעה לשב"כ, הבין מיד מי אשם במעצרו ודיווח על כך לפעיל כך נעם פדרמן. היה ראוי שהשב"כ ישחרר אותו מיד וירחיק אותו מקריית ארבע. ממילא התקשה לפעול לאחר שנחשף. אבל הם לא רצו לוותר עליו. אסנהיים אומר כמה חבל שלא התעקש שאינו יכול יותר ולא עזב. אבל זו איננה אחריות הסוכן. זו אחריות של מפעיליו להרחיק אותו בזמן מאזור הסכנה. כדי לתקן את אובדן אמינותו הסתבך רביב בפעילות לאומנית קיצונית וחצה את גבול המותר. על כך מדברים הרבה בתכנית ובכלל דיברו הרבה בזמן אמיתי על "התקלה" בהפעלתו של רביב שהפך ממודיע ליזם של פעילות קיצונית. אבל התקלה האמיתית היא שלאחר שמסר מידע על תכנון הפעולה בהר הבית שאכן סוכלה, לא הורחק מקריית ארבע. חשבתי על אלי כהן מפני שבעיני הבעיה האמיתית של המוסד והשב"כ היא שלא אכפת להם מחיי אדם ושהם מפעילים סוכנים ומודיעים עד שהם נחשפים ונשרפים, כמו בעסק הביש הנורא במצרים. כשמתייחסים לסוכנים רק כאל מכשירים להשגת מידע ושוכחים לגמרי שהם גם בני אדם, התוצאות עלולות להיות קשות מאד. בסופו של דבר אבישי רביב, למרות כל הצלחותיו, הוא כישלון: למרות שהכיר היטב את יגאל עמיר, את רצח רבין הוא לא מנע. הוא אומר להגנתו שלא האמינו שיהודי יהרוג את רבין, ומצד שני הוא מספר ש"כולם", כלומר בסביבתו בקריית ארבע ואולי בהתנחלויות בכלל, דיברו על כך שצריך להרוג את רבין. אולי רוב אלה שדיברו כך לא התכוונו באמת לבצע, אבל זה שהשב"כ חשב שרצח רבין על ידי יהודי איננו סביר, זה כישלון תהומי. בשב"כ צריכים לחשוב ולהיות מוכנים לכל מה שאיננו עולה על הדעת.

ועוד דבר שעולה מדברי רביב: ההתנכלויות לערבים היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בקריית ארבע. מעשי פוגרום בערבים היו דבר יום ביומו בקריית ארבע. כאן אחראית כבר הממשלה. כיצד לא חשב איש לפנות את המתנחלים, כאשר היו חלשים ומעטים יותר. כיצד הניחו להם לאמץ שגרה של התנכלויות לערבים, הזנחה שאיפשרה את גידולי הפרא של הציונות הדתית שחזינו במלוא כיעורם במצעד הדגלים.

הראיון עם רביב מרתק, אבל איננו מסביר דבר ולפחות בחלקו הראשון איננו מגלה משהו מהותי שלא ידענו על המתנחלים ועל רצח רבין: ההתנחלויות מצטיירות כביצה רעילה של אלימות לאומנית, והאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה כמובילה בהכרח לחורבן הדמוקרטיה בישראל, אם בהריגתו של ראש הממשלה הנבחר שכרת הסכם שלום, ואם בניסיון להרוס את המוסדות הדמוקרטיים ולכונן דיקטטורה בחקיקה, כפי שאנו חווים כיום.      

יום שישי, 19 במאי 2023

מחשבות על דודתי

 

השבוע נודע לי שדודתי, האחות הצעירה של אמי, נפטרה בזמן האחרון, אינני יודעת מתי. לבנה וכלתה היה מספיק שכל, או פחד, לא להתקשר אליי, אחרי שהסתירו ממני את מות אמי וקברו אותה בלעדי, מבלי לומר לי מלה לפני הלוויה או אחריה. אני התקשרתי אליהם אז כדי לדלות מהם פרטים על לווייתה של אמי, וכך נודע לי שהם היו הראשונים שגיסתי הודיעה להם על מות אמי, שלפי הודעת הפטירה שקיבלתי מהמשטרה חודשים אחרי מות אמי נפטרה סמוך לחצות, אחרי שגססה כל היום ביסורים, בעוד אחייני הרופא דואג שלא יעשו לה החייאה ולא יצילו אותה, בטענה שזה מה שהיא רצתה, למרות שכדי למנוע החייאה צריך מסמך חתום ולא היה שום מסמך כזה. בכל זאת המשטרה ואנשי מגן דוד אדום הסכימו לבקשת אחייני לתת לאמי למות מבלי להציל אותה, מה שהיה מאד משתלם בשביל אחייני ובשביל אחיותיו, שבצוואה שהציגו לרשויות כצוואת אמי, שהיה ברור לנו שכתבו אותה בעצמם, אבל השופטים האמינו להם שאמי כתבה אותה, הם ניכסו לעצמם את מרבית רכושה ונכסיה של אמי, והותירו לנו כספים בשלושה חשבונות בנק שאחר כך ניסו גם אותם לקחת לעצמם, ועד היום לא הצלחנו לקבל את הסכום המלא, אם כי רובו הועבר לנו אחרי שהגשנו תביעה נוספת, באיחור של כמעט שנה. אחרי מות אמי ביקשתי מבתי הבכורה לדבר עם דודתי, ודודתי שאלה אותה מה יש לנו נגד גיסתי, ואמרה, לשבחה של גיסתי, ש"הם עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה", וכך התברר לנו שאמי נרצחה בידי גיסתי ואחייני, שבתמורה לרצח זכו בירושה בשווי מיליונים רבים, דירות וכספים שהיו בבעלות אמי, והסבירו לשופטים שלנו לא מגיעה בכלל ירושה כי לא טיפלנו באמי כמוהם, טענה שנשמעה שטנית למדי לאור דבריה של דודתי שהם "עזרו לסבתא למות", אבל בבית המשפט הם לא חדלו לשבח את עצמם על "טיפולם" באמי. אמי לא היתה במצב סופני. יומיים לפני מותה היא שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח, במצב סביר לגמרי. כמובן לא היו משחררים אותה אילו חשבו שבעוד יומיים תמות, דבר שרופאים יודעים לאבחן. לפי הדו"ח מבית החולים שהצלחנו לקבל, אחייני מסר לבית החולים, שבו הועסק ושבו אושפזה אמי, ש"המשפחה מעוניינת להשיב אותה הביתה". כנראה התאכזבו מכך שלא מתה בניתוח והחליטו לטפל בעניין בעצמם. כשחזרתי ואמרתי בערכאות המשפטיות שאמי נרצחה וציטטתי את דודתי, השופטים התייחסו אל דבריי כאל דברים הזויים. הרבה פעמים אני חושבת אם הדבר היה שונה לו בתי הקליטה את דודתי. מאד חבל לי שהיא לא הקליטה אותה ושלא יכולנו ללכת למשטרה ולבית המשפט עם הקלטה של דודתי שואלת את בתי: "מה יש לכם נגדם, הם עזרו לסבתא למות". אבל בתוך לבי אני חשה שגם לו היתה לנו הקלטה, כולם היו מתכחשים אלינו והודפים את טענתנו, גם מפני שהמשטרה נכחה במות אמי והשוטרים ואנשי מד"א עמדו והתבוננו באמי גוססת ולא נקפו אצבע להציל אותה או לעזור לה או לפנות אותה לבית חולים. קצינת המשטרה אמרה לי שאחייני התנגד לנתיחת גופה וגיסתי מיהרה בבוקר לחברה קדישא וסידרה לקבור את אמי כבר באותו יום בשעה ארבע, ולי היא הודיעה שאמי מתה רק בעשרים לשלוש כדי שלא אוכל להגיע מירושלים להלוויית אמי בחיפה. זה הגיוני שאנשים שרוצחים את חמותם או את סבתא שלהם לא רוצים נתיחת גופה ורוצים לקבור אותה הכי מהר שאפשר, לפני שהקרובים האחרים ידעו וידרשו נתיחת גופה. אבל מעבר למעורבות האישית של המשטרה ומד"א שאחרי שהבינו שאני כועסת השתדלו להעלים ממני מידע כדי שיקשה עלי לתבוע אותם, וסירבו לתת לי העתק מהעדות שמסר להם אחייני ומסירובו לנתיחת גופתה של אמי. לאף אחד לא היה אכפת אם אמי מתה מות טבעי או נרצחה, וחוץ מזה שהמשטרה ומד"א חששו שנתבע אותם על התנהלותם מול אמי הגוססת, השופטים מאד לא רצו לטפל במות אמי כברצח, כי יש להם הרבה עומס והם רצו לעבוד מה שפחות ולקיים את הצוואה, שזה הרבה פחות עבודה מאשר למנות מנהל עזבון ולברר היקף עזבון ולתפוס את הנכסים ולטפל בחלוקה שלהם. חוץ מזה אמי היתה כבר כמעט בת תשעים ואחת, וכולם חשבו שהיא כבר חיה מספיק, כמו שכולם חשבו שלא מגיע לי להיכנס לדירות של אמי ולקחת משם אפילו חפצים ששייכים לי שהיו אצל אמי, שלא לדבר על מזכרות, אלבומים או חפצים של סבי וסבותי, ושאני צריכה להסתפק במה שגיסתי ואחייני הותירו לי בצוואה שכתבו בעצמם ולא לדרוש את הירושה שמגיעה לי, ושבאופן כללי אני לא צריכה לגרום לרשויות טרחה, ולטפל ברצח גורם המון טרחה. אמנם השופטת אמרה לאחיינית שלי שלא בסדר שהיא מנעה מאיתנו לקבל את הכספים שיועדו לנו בצוואה המזויפת, ואילצה אותנו להגיש עוד תביעה, אבל לעורכת הדין שלנו היא אמרה שביקשנו פיצוי מוגזם על הנזק שנגרם לנו, למרות שעד עכשיו לא קיבלנו את כל הכסף, ובשביל לקבל את הסכום שחסר נצטרך להגיש עוד תביעה.

מאז שנודע לי שהבן והכלה של דודתי היו בהלוויית אמי, ושהם הראשונים שגיסתי הודיעה להם שאמי נפטרה, ושדודתי אמרה לבתי שגיסתי והאחיינים "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", חשבתי מה היה חלקם של דודתי ובן דודי ואשתו ברצח אמי. האם הם וגם דודתי תכננו את רצח אמי יחד עם גיסתי והאחיינים? ומה היה המניע שלהם לשתף פעולה? האם הובטח להם חלק מהירושה שנגזלה ממני? ואיזה חלק ממנה? בניגוד לשנאתה כלפיי וההתעללות שהתעללה בי כל חיי, וכפי שבנותי אומרות, גם אחרי המוות, חשבתי תמיד שאמי מאד אהבה את דודתי ואת ילדיה, והיא תמיד עזרה לה, כשדודתי ובעלה נקלעו לקשיים כלכליים אמי קנתה מדודתי כביכול מחצית דירה שירשו מסבי ונתנה לה את הכסף, אך מעולם לא העבירה את מחצית הדירה על שמה. בכלל היא נתנה לדודתי הרבה כספים והזמינה אותה הרבה לנסיעות לחו"ל, כי אמי היתה מאד עשירה ודודתי ענייה. אבל אולי דווקא בגלל זה דודתי נטרה לאמי טינה. היא רצתה מאד למכור את דירת ילדותן ברחוב החלוץ ולקבל את הכסף על מחצית הדירה, אבל אמי תמיד העדיפה לתת לדודתי כסף ולא למכור שום נכס, ישן ובלה ככל שיהיה. אולי דודתי כעסה שאמי לא מסכימה למכור את הנכסים ולהניח לה לכסות את חובותיה מכספה ולא להיות הקרובה הענייה. אני לא באמת יודעת. לפעמים דודתי היתה מתקשרת אלי ושואלת אותי שאלות עלינו. חשבתי שאמי ביקשה ממנה להתקשר, כי אחרי שאמי ניסתה למנוע מבנותי לקבל ירושה שאבי הוריש להן בנכס שירש מהוריו ואנחנו התעקשנו לקבל את הירושה הזאת, אמי הפסיקה לדבר איתנו ולבקר אותנו, גם כשנפגשנו איתה באירועים משפחתיים, ואפילו הפסיקה להגיד לי דברים שתמיד נהגה לומר לי לפני אנשים, למשל שהכובע שלי מכוער או שיש לי חור בחולצה. רק אחרי שאמי מתה הבנתי שדודתי היתה מתקשרת וחוקרת אותי עלינו בשביל לדווח לגיסתי ולא לאמי, שידעה עלינו הכל ממילא, כי החיים שלנו היו תמיד שקופים ולא הסתרנו שום מידע.

אני חושבת הרבה על כך שאמי תמיד התאכזרה אליי ואל בנותי ותמיד היטיבה עם אחייני ועם דודתי וילדיה, ואנחנו היחידות שלא עשינו לה רע מעולם ולא רדפנו אחרי כספה ורכושה. אמי היתה כמו המלך ליר, אבל הסוף שלה היה הרבה יותר רע.

עורכת הדין שלנו, שהודיעה לי על מות דודתי, כתבה שהיא משתתפת בצערי. אבל אני חשבתי רק מה היה חלקה של דודתי במות אמי וגם על איך באתי לאמי להלוויית אבי שנהרג בתאונה וכולם היו שמחים על מותו, בייחוד אחי וגיסתי, שלקחה לעצמה את מכוניתו של אבי והסתובבה בעליצות עם מפתחות המכונית של אבי, שיומיים קודם עוד נסע בה. אחי אמר שאבי היה כלב וחברה של גיסתי נזפה בי שבכיתי הרבה בהלוויה ודודתי שאלה אותי אם מהאלרגיה שלי אני משתעלת ככה, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה דודתי מרושעת. כולם היו אנשים איומים ואבי מעולם לא עשה להם רע ולפעמים היתה לי הרגשה שהם רצחו את אבי, ושאלהים העניש את כולם בעונשים נוראים, כי בת דודתי מתה מסרטן בדמי ימיה והשאירה תינוק בן שנה. אבל בסופו של דבר המחשבות שלי על מה שאני יודעת שהוא אמת הן המחשבות שלי, ובשביל אחרים הן רק הזיה.

יום רביעי, 17 במאי 2023

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

יום שישי, 12 במאי 2023

מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.   

יום שלישי, 9 במאי 2023

שירת הצער והאבל של יצחק שלו

 

יחיעם וייץ, שבעצמו קרוי על שם דודו שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ביוני 1948, כתב ביום ששי האחרון (5.5.23) ב"תרבות וספרות הארץ" על שמות ילדיהם של המשורר יצחק שלו ורעייתו המחנכת בתיה לבית בן-ברק, ממייסדי מושב נהלל, שכולם נועדו להנציח את מי שהלכו לעולמם בטרם עת. הבן הבכור, לימים הסופר מאיר שלו, נקרא על שם סבו מצד אביו מאיר בסלבסקי, שנפטר שבע שנים לפני שמאיר נולד. הבת רפאלה, ציירת, שציוריה היפים עיטרו בין השאר את קובץ רשימות הגינה המקסימות של מאיר שלו "גינת בר", נקראה על שם אחותו של יצחק שמתה בגיל 12, והבן הצעיר, צעיר בהרבה משני אחיו הבוגרים, ההיסטוריון צור שלו מאוניברסיטת חיפה, נקרא על שם בן אחיה של בתיה שלו, הטייס צור בן-ברק, שנהרג בשנת 1967 בתאונת אימונים קשה, לאחר שלקה בוורטיגו, וצנח אל מותו יחד עם מטוסו.

סיפורו של צור בן-ברק, שלא ידעתי עליו קודם לכן, העלה בי מיד את זכר שירו המצמרר של יצחק שלו "צעירים טייסים ימותו..." להלן שני בתיו הראשונים:

צְעִירִים טַיָּסִים יָמוּתוּ, יָפִים וּכְנוּפִים.

מְהִירִים בִּמְּעוֹף חַיֵּיהֶם וּמְּהִירִים בְּמוֹתָם.

עֲנֶנֶּת מָרוֹם תִּמְשְׁכֶם, כְּמַלְכַּת דְּבוֹרִים

הַמּוֹשְׁכָה חֲתָנֶיהָ לָמוּת בְּטִיסַת כְּלוּלוֹתָם.

 

נוֹלָדִים טַיָּסִים וּפְתַק מְקֻפָּל בְּכַפָּם

וְיָד נֶעֱלֶמֶת רוֹשְׁמָה גּוֹרָלָם בְּקִירָם:

לְבֵין אֵילו ּעָבִים תֹּאחֲזֵם הַסְּחַרְחֹרֶת פִּתְאֹם,

וְאֵיזֶה עָפָר יְבַכֵּם בְּהַגִּיעַ תּוֹרָם.

 

השיר הזה, שכעת אני מבינה שהוא מתעד את אסונו של צור בן-ברק, הופיע בקובץ שיריו של שלו "נער שב מן הצבא" שמוקדש לבנו מאיר שלו, שאף הוא נפצע בשנת 1967, לא במלחמת ששת הימים שבה השתתף ויצא בשלום, אלא כמה חודשים אחר כך, בפעילות בבקעת הירדן, נפגע מאיר שלו מירי כוחותינו ואיבד את רגלו. שירים רבים בספר מתארים את כאבו של האב על בנו שהפך לנכה. כל אלה, מותו של צור בן-ברק, לידתו של צור שלו הקרוי על שמו, ופציעתו של מאיר שלו שהסתיימה בנכות לצמיתות, התרחשו בשנת 1967 רבת האירועים, אבל אין להם שום קשר למלחמת ששת הימים, ואין הם נהנים מהילת הגבורה: הם תוצר של טעויות נוראות ותו לאו. אולי חוסר המשמעות של פציעתו דחף את מאיר שלו שמאלה, בעוד שאביו היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

תחת רישומן של הטרגדיות האישיות והמשפחתיות כתב יצחק שלו באותם ימים את שיריו, שבשונה מעמדותיו הפוליטיות הלוחמניות, הם רוויים בצער וחמלה על הפצועים, ההרוגים, ובני המשפחה שנשארו אחריהם, שחייהם נהפכו על פיהם. בשיר הראשון בספר, "אוֹתוֹ קַיִץ עִם בְּנִי שֶׁלִּי", הוא מקונן על הבן הצעיר וקל הרגליים שהפך לנכה:

 

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשׂרֶה אַתָּה וּבַדְּרָכִים נֵלֵכָה

וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ...

 

חוֹתֵךְ אַתָּה יָשָׁר לְמַעְלָה, קַו תָּלוּל, אַכְזָר.

אֲנִי מוֹצֵא שִׁפּוּעַ נוֹחַ. דֶּרֶךְ לֹא עַזָּה...

 

עַל צוּק אַרְבֵּל הָעַיִט סָב (יַעַן שָׁם קִנּוֹ הוּא)

אֲנִי יוֹרֵד בַּשְּׁבִיל הַטּוֹב. אַתָּה – בְּדֶרֶךְ תֹּהוּ.

 

אבל השיר הופך לקינה:

 

אוֹתוֹ הַקַּיִץ, בְּנִי שֶׁלִּי, הָלַכְתָּ לַצָּבָא,

וְחָזַרְתָּ, בְּנִי שֶׁלִּי, בְּרֶגֶל נְקוּבָה.

 

וְלֹא נַעֲלֶה בַָּהָר, יַלְדִּי, בָּעֵמֶק לֹא נֵלֵכָה

וְהִיא תּוּגַת יָמַי, יַלְדִּי, וְהוּא יְגוֹן חַיֶּיךָ.

 

ועוד רגע שובר לב בשיר "כסא גלגלים", שבו מתבונן האב דרך עיני הבן:

 

וּכְשֶׁנֵּעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ

בָּאוּ לְבַקְּרוֹ

רֵעָיו לַקְּרָב.

יָשְׁבוּ בִּפְאַת מִטָּה

צָחֲקוּ הֵם רָב.

(כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלֹו

לְמַעַן יְמֹעַךְ הַבְּכִי בְּחַלְחֲלוֹ)

 

הִשְׁפּיל הוּא אֶת עֵינָיו.

רָאָה נַעֲלֵי צָבָא גְּבֹהוֹת,

עוֹרוֹת אֲדַמְדַּמִּים

עוֹטְפִים רַגְלֵי אֵיתָן,

שׁוֹקֵי הָעֲלָמִים...

 

את נקודת מבטו של מאיר שלו עצמו על פציעתו ונכותו זכיתי לשמוע בערב לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "פציעה", ספרו של הארכיאולוג יורם צפריר, שפרסם את ספריו האישיים תחת שם העט יורם אבי-תמר. הספר מתעד את פציעתו הקשה של צפריר במלחמת ששת הימים. מאיר שלו הזדהה מאד עם משפט בספרו של צפריר: "הייתי פצוע צעיר וכעת אני נכה מבוגר". הוא דיבר על ההילה הרומנטית שמתלווה לפציעתו של חייל צעיר, ועם השנים נעלמת כליל, ומותירה אדם נכה, שככל הנכים הוא סובל סבל שלאיש אין עוד סבלנות לשמוע עליו, סבל שהולך וגובר עם ההזדקנות, שאז הוא הופך מגיבור צעיר ורומנטי לנטל על סובביו. הוא עמד על כך שיותר מהכל זקוקים הנכים לאוזן קשבת לכאבם, שאותה הם מוצאים לעתים רק אצל אחיהם לצרה. אני שבה ונזכרת בדברים האלה בכל עת שעולה לדיון סבלם של החיילים פגועי הגוף והנפש, שכבר אינם חיילים צעירים, ובעוד סבלם רק גובר עם השנים, הם הולכים ונשכחים מלב. גם את הפגיעה בנפש תיאר יצחק שלו בשיר שעל שמו קרוי הספר "נער שב מן הצבא", פגיעה שבאותם ימים אפילו שם לא היה לה:

 

נַעַר שָׁב מִן הַצָּבָא

 

הֵבִיא הַבַּיְתָה שְׁנַת נְדוֹד

וַחֲלוֹמוֹת טְרוּפִים

עֲלֵי רֵעָיו אֲשֶׁר נֻקְבוּ,

אֶחָיו הַשְּׂרוּפִים.

 

כבר חמישים שנה הספר הזה, שכולו קינת הפצועים, הנכים, המתים, הנשארים אחריהם, הנעורים שאבדו, וכאב האובדן, אינו יוצא מידי, ונדמה כאילו משנה לשנה הפך יותר ויותר עכשווי. כבר למעלה משלושים שנה שיצחק שלו איננו עמנו, וכעת הצטרף אליו לישיבה של מעלה גם בנו בכורו מאיר, אבל שירי הצער והאבל של יצחק שלו מיטיבים עדיין לקונן על ההווה שלנו, כשם שהיטיבו לקונן על העבר, ויהי רצון שיצאו לאור מחדש, ושקולם, העדכני כל כך, ישוב ויישמע.

 

 

 

 

 

 

יום שישי, 5 במאי 2023

כמו הנשים מכיכר מאי

 

אתמול כולם דיברו על כך שהיו פחות מפגינים ב"יום השיבוש", שקראו לו גם "יום השיוויון", ונועד למחות נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל וגם נגד בתי הדין הרבניים שמפלים נשים ורודפים להט"בים. גם אני לא השתתפתי ביום הזה, כי לא היה לי כוח. יום לפני כן נאלצתי לבקר אצל כירורג ואורטופד, ואתמול אצל רופא שיניים, והכל היה קצת יותר מדי. את הפגנות מוצאי שבת בבית הנשיא ובכיכר צרפת אני פוקדת באדיקות, והייתי גם בשתי ההפגנות הגדולות ליד הכנסת, שבסופו של דבר התקיימו ליד בית המשפט העליון, כי את הגישה לכנסת חסמו, אבל אז החקיקה דהרה והסכנה לדמוקרטיה נראתה מאד קרובה ומוחשית, ועכשיו אמנם ההרגשה היא שיריב לוין עדיין אורב להזדמנות לחקיקה מחריבת דמוקרטיה ולא מוכן לוותר, אבל לפחות הדהירה המטורפת לחקיקה הנוראה נעצרה, ונראה שהמסר של המחאה, שאזרחי ישראל לא יסכימו לכונן פה דיקטטורה, עבר. אולי האמירות של עיתונאים רבים שהמהפכה המשטרית מתה הן מוקדמות ומוגזמות, והסכנה עוד קיימת, אבל קשה להאמין שהיוהרה והדורסנות של יריב לוין ושמחה רוטמן תחזורנה באותה צורה ובאותו קצב, גם אם בבית הנשיא לא יגיעו לשום הסכמות, וכנראה שלא יגיעו, כי נתניהו מקוה עדיין למנות מקורבים לו לשופטים בבית המשפט העליון, בתקוה שאלה יזכו אותו. נתניהו כבר מינה בעבר את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואת אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שאלשיך יסגור את תיק החקירה נגדו, ושמנדלבליט לא יגיש נגדו כתב אישום, אבל תקוותיו נכזבו. יכול מאד להיות שגם מינוי מקורביו לשופטים בבית המשפט העליון, שבו הוא תולה את יהבו להשגת זיכוי מההאשמות נגדו, ושלמענו הוא הורס את מערכת המשפט ואת המדינה כולה, יכזיב אותו כמו מינוים של אלשיך ומנדלבליט. יש אנשים הגונים בעולם, שעושים את הדבר הנכון גם כשזה קשה להם. מכל מקום נתניהו הוא כיום האיש שמנסה לשכנע את מנהיגי החרדים לדחות את הגשת חוק הגיוס, שהתחייב בהסכמים הקואליציוניים להעביר לפני התקציב, ואם זו כעת עמדתו של נתניהו, נשאלת השאלה למה להפגין בבני ברק? נראה שאין בכלל רוב בליכוד להעברת חוק הגיוס, ושהסיכוי להעביר אותו ולהעניק לחרדים פטור גורף מגיוס, הולך ומתרחק. וחוץ מזה, כפי שהראה סקר בחדשות "כאן", ארבעים אחוז מהנשאלים בכלל לא רוצים שהחרדים יתגייסו, רק שיפסיקו לשבת בישיבות כדי לחמוק מגיוס ושיצאו לעבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם הגדולות מאד שהם מקימים בגיל צעיר. אין בציבור המשרת בצה"ל הסכמה לגבי שירות צבאי של חרדים, ולכן עדיף שהמחאה תתמקד בחוקים שפוגעים בדמוקרטיה ולא בגיוס חרדים שאין עליו הסכמה.

ובכלל אני חושבת שטוב להפגין במוצאי שבתות כשאנשים פנויים להפגין, ולא להתיש את המפגינים בהפגנות מרובות בימי החול, כי צריך לשמור כוחות למקרה שהחקיקה הדורסנית תתחדש, או שהממשלה תנסה לפגוע בציבור בדרכים אחרות, ולא צריך לשבש או לחסום שום דבר, כי זה סתם מעורר עוינות. צריך רק להיות נחושים ולהמשיך בהפגנות של מוצ"ש כי ההתמדה היא החשובה, ולא ההחרפה שאיננה דרושה. הדוגמה שלי תמיד  היתה הנשים מכיכר מאי, אותן מתנגדות למשטר האימים של הקולונלים בארגנטינה, שילדיהן נחטפו ונמסרו לאימוץ לתומכי המשטר. הנשים מכיכר מאי באו שבוע אחר שבוע, ודרשו שהשלטון ישיב את ילדיהן החטופים, או לפחות ימסור עליהם מידע. ההפגנה שלהן היתה עצובה ושקטה, אבל היתה בה  עוצמה גדולה. הצלחתה היתה חלקית, אך היא הפכה לסמל ומופת כלל עולמי של התנגדות לדיקטטורה.

ורציתי לומר עוד משהו על הפגנת הימין שכבר כתבתי עליה, ושהעיתונאים הרגישו חובה לומר שהיא היתה מרשימה, כדי שלא יואשמו בחוסר אובייקטיביות. אבל הפגנה שהממשלה מארגנת ומממנת לטובת עצמה, ושמובאים אליה באוטובוסים בני נוער מההתנחלויות, איננה יכולה להיות מרשימה כמו הפגנות המחאה, שרוב הנוכחים בהן באים כמוני בלי לדעת מי בכלל המארגנים, בתחושה שחובתם למנוע את הרס שלטון החוק ומערכת המשפט, ולא במקרה אנשים כמו יריב לוין מנסים לייחס את המחאה למזימה של ממשלת ארצות-הברית, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שכל כך הרבה ישראלים יצאו לרחובות מתוך תחושת איום וסכנה למדינה שלהם, ואף אחד לא צריך לארגן ולממן אותם כדי שיצאו מהבית ויבואו להפגין מדי שבוע, כמו בשירו של אמיר גלבוע שחזר להתנגן "פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". ההפגנות הן יצירתיות, מלאות שלטים שנונים שאנשים מציירים וכותבים בעצמם, ומיצג השפחות שמוציא את הימין מכליו הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר. בהפגנות האחרונות בירושלים הופיעו חמישה דינזאורים שביקשו להציל את זכויות האדם והדמוקרטיה מהכחדה. הם העלו חיוך על פני כולם. הפגנת הימין לעומת זאת היתה מפגן של הסתה ושנאה. לא כלפי מנהיגי איראן או מנהיגי החמאס, אלא כלפי בכירי השופטים והיועצים המשפטיים, נגד אנשי החוק ונגד שלטון החוק. מיצג הדריכה האיראני על דיוקנאות השופטים היה מביש ולא מרומם נפש כמו הפגנות המחאה. הוא רק ביטא את עליבות היומרה של תומכי הדיקטטורה לייצג את העם, שאת זכויותיו החשובות ביותר, הזכות לסעד משפטי, להגנה ולצדק, הם מבקשים לרמוס. על כך יצאנו לרחובות.     

אז בואו נאמין בעצמנו ובכוחנו ולהתראות מחר.

יום רביעי, 3 במאי 2023

למה נתנו לו למות

 

בעשרה לחמש אחר הצהרים הדלקתי את הטלויזיה וראיתי ששוב יש מלחמה. היום כבר לא קוראים למלחמות מלחמות. קוראים להן מבצעים או סבבים או בכל מיני שמות כאלה שנשמעים כמו שפה של אנשי צבא וכנראה הם באמת כאלה, אבל כשיורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה וחוזר חלילה, אני אומרת שיש מלחמה, ואני מרגישה שיש מלחמה, ותמיד נופל עלי פחד שאני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית. כמו כל האנשים שמפחדים אני מחפשת הסחת דעת – ראיתי סרט שלא הסיח לי הרבה את הדעת, כי הוא סיפר על חייל אמריקאי שנהרג בעיראק, והשאיר אשה וילד קטן שהכיר את אביו רק מהיומן שהוא כתב לו כמו מכתב ארוך, ואז ראיתי מבזק חדשות וראיתי שמאז ששמעתי על ירי של עשרים טילים על שדרות שגרמו לשבעה פצועים, ירו עוד עשרים טילים, ושכולם בשדרות יושבים בממ"דים כי הם מחכים שיפלו עוד טילים, שזה מה שקורה בדרך כלל. עוד בחמש דיברו אם צריך להגיב או לא צריך להגיב, ואני חשבתי רק למה נתנו לאסיר מהג'יהאד האיסלמי למות בכלא. איך נתנו לו לצום 86 ימים, שזה נס שהוא לא מת קודם, אבל זה רק מחמיר את חוסר האחריות. החיים של אסיר הם באחריות הנהלת הכלא, ובמקרה הזה גם באחריות הממשלה. איך נתנו לאדם לא לאכול 86 ימים ולא העבירו אותו לבית חולים? ושמעתי שמישהו אצלנו, לא קלטתי מי, אמר שחדר עדנאן החליט להתאבד, וזה נשמע כמו הודאה שבישראל רצו שהוא ימות ונתנו לו למות, ומי שמחזיק אסיר בכלא אחראי על החיים שלו ואחראי למנוע ממנו למות גם אם הוא מתאבד, ובוודאי אחראי למנוע ממנו למות משביתת רעב. אולי בישראל כעסו על חדר עדנאן כי הוא כבר שבת רעב הרבה פעמים בגלל מעצרים מנהליים שעצרו אותו שוב ושוב בגלל חברותו בג'יהאד האיסלמי, והצליח לגרום לכך שישחררו אותו, אז אולי מישהו חשב, מישהו די מטומטם כנראה, לתת לו לשבות עד שימות ולא לשחרר אותו – אולי מישהו חשב שככה ילמדו אותו לקח לא לשבות רעב ולא להביך את מדינת ישראל, למרות שלא מגיע לשום בן אדם עונש מוות על התנגדות למעצר מנהלי או למאסר בכלל, ובכלל לא אמור להיות בישראל עונש מוות, וחדר עדנאן אפילו לא היה מחבל. הוא לא היה מחבל כי הוא לא פגע באף אחד בעצמו. הוא בהחלט היה חבר בג'יהאד האיסלמי ותמך במאבק מזוין נגד ישראל, שזו אולי סיבה למאסר אבל לא סיבה לתת לאסיר למות, שזה בעצם כמו להרוג אותו, כי שלטונות הכלא אחראים לחיי האסירים וחייבים למנוע את מותם. אולי מישהו, כנראה מישהו די מטומטם, ששביתות הרעב של חדר עדנאן פגעו לו באגו, החליט להראות לו ולתת לו לשבות עד מוות בלי לטפל בו ולהציל את חייו, כי עובדה שהוא מת בכלא ולא בבית החולים, שלשם היו צריכים לפנות אותו כבר מזמן, והטמטום הוא של כל מי שהיה מעורב בסיפור, ואני מפחדת שהיה מעורב בסיפור גם שר או הקבינט או הממשלה כולה אפילו, כי לא מדובר באסיר רגיל שלא מדווחים על מה שקורה איתו לממשלה, וזה ששרי הממשלה הזאת מטומטמים ויהירים בלי גבול זה לא סוד. הסיפור הזה מזכיר לי גם את מה שקרה עם האסיר הבטחוני בן זיגייר, ששברו אותו נפשית וממש גרמו לו להתאבד, שאולי זה גם מה שקרה עם חדר עדנאן, שאמנם במאסרו האחרון נכלא על הסתה וחברות בארגון טרור ולא במעצר מנהלי, ואולי מישהו חשב שכך יוכלו להצדיק את היחס אליו. אולי זה כמו עם המהפכה המשפטית שכולם רואים איך המדינה מידרדרת לאסון, אבל הממשלה לא רוצה לעצור ולא רוצה להגיד שהיא עוצרת, רק אומרים שבינתיים משהים את הרפורמה בהא ולא בעין, אבל גם אומרים שימשיכו ושתהיה רפורמה בכל מקרה, וככה כולם מבינים שסכנת הרפורמה לא חלפה ולא פחתה כהוא זה. מפחיד לחשוב שאף אחד לא דאג להציל את חייו של חדר עדנאן, כי הוא לא היה צריך למות בכלא ולא היינו צריכים להיות עכשיו במצב מלחמה ולבקש מהמצרים לתווך, כל זה היה צריך להימנע, ובמקום לדבר על זה שהיה אסור לתת לחדר עדנאן למות בכלא משביתת רעב, ומזמן היה צריך להעביר אותו לבית חולים, מדברים על זה שצריך להגיב בעוצמה על הטילים שחמאס יורה עלינו, ומראיינים אנשים שאומרים שצריך לגמור עם זה אחת ולתמיד, וכל מיני דיבורים כאלה בלי כיסוי, כי אי אפשר למנוע מהחמאס לירות טילים על ישראל, אפשר רק להימנע מלתת לו סיבות לירות, ומעל הכל, גם אם מישהו חבר בארגון טרור ועושה לישראל הרבה צרות, זה לא אומר שמותר לתת לו למות, כי חיים של בן אדם יותר יקרים מהאגו של מי שכלא אותו, ומי שמוקיר חיי אדם ושומר עליהם, אפילו אם אלה חיים של איש הג'יהאד האיסלמי, שומר טוב יותר על חייהם של הישראלים, עד כמה שזה נשמע מוזר.