בְּדָמַיִךְ חֲיִי

 

יש מי שחשים אי נוחות למקרא שני הפסוקים מיחזקאל ט"ז המצוטטים בהגדה בהיפוך סדר: פסוק ז' תחילה, ופסוק ו' אחריו:

(יחזקאל ט"ז, ז): "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל ט"ז ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִך חֲיִי."

פרק ט"ז ביחזקאל הוא פרק בוטה מאד, שבו מתוארת ירושלים, כלומר העם היהודי, כתינוקת נטושה שהאל אוסף ומגדל, מלביש ומטפח, ובא עמה בברית (פסוק ח), כלומר נושא אותה לאשה, ומעתיר עליה מכל טוב "וַתִיפִי בִִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (פסוק י"ג), אך היא יוצאת לזנות, כלומר עובדת אלהים זרים, והאל מביא עליה עונש נורא. התיאור של ירושלים המייצגת את עם ישראל כאשת ה' מופיע גם אצל ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתִָיךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"  - גם אצל ירמיהו התיאור הזה מקדים את הנבואה על ירושלים שעזבה את האל וזנתה עם אלהים אחרים, ואצל שניהם מופיעה ירושלים בדמות עם ישראל כאשה בוגדת בבעלה, הוא ה', ויוצאת לזנות.

ברוח הפרק פירשו חז"ל את האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כתיאור שמרמז לשני טכסי דמים: האחד ברית המילה, והשני זבח הפסח ומריחת דם השה על המשקוף כדי שלא תבוא על בני ישראל מכת בכורות שהכתה את מצרים: וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

שני האירועים מסמלים את הברית בין העם לאלהיו, שהנביא ממשיל לברית נישואים. חז"ל דנו יותר בנמשל מאשר במשל, ואני מניחה לנמשל ופונה אל המשל.

הייחוד בתיאור ירושלים אצל יחזקאל איננו רק בתיאור הבוטה של חטאי ירושלים, אלא בתיאור יחסי אלהים ועם ישראל מראשית ימיו של עם ישראל כיחסי אב מאמץ-בעל עם תינוקת נטושה, שגדלה להיות נערה נטושה. בכך הוא מדגיש באופן מיוחד את פגיעותו של עם ישראל, תיאור מכמיר לב שמספר לנו גם על גורלן של בנות תינוקות שניטשו, דווקא בנות, שמאחר שנולדו בנות, לא היו רצויות להוריהן, ובכך הוא מספר מבלי דעת הרבה על גורלן של נשים בימי המקרא ולא רק בימי המקרא.

" וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ."

זהו תיאור חי ונורא של תינוקת נטושה שלאחר לידתה, מן הסתם בסתר, הושלכה בשדה: לא כרת שרך – חבל הטבור נותר מחובר אליה, לא רחצוה ולא פיזרו עליה מלח כפי שנהגו בתינוקות לצורך חיטוי ולא חיתלוה בחיתולים, כלומר היא לא נעטפה בבד למען ייחם לה, אלא הושלכה בשדה למות, עודנה מגואלת בדם הלידה, ודומה כי מראה כגון זה לא היה מהנדירים, אלא שהנביא כבר ראה כמותו, ואולי יותר מפעם אחת.

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." הדם כאן הוא דם הלידה, דם האם שהתינוקת הנטושה לא נוקתה ממנו. התיאור כאן איננו תיאור של אימוץ התינוקת: היא נותרת בשדה, אבל איננה גוועת אלא נותרת בחיים וגדלה ללא אב ואם, "כצמח השדה": "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." התינוקת העזובה נותרה בחיים וגדלה לנערה, אבל נותרה עזובה ועירומה. ורק כעת מאמץ אותה האל לחיקו:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי.  וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה."

התינוקת הנטושה איננה מרוחמת ונאספת אלא גדלה פרא עד ש"עתה עת דודים", עד שדם הווסת מעיד על היותה נכונה למשכב דודים. כעת פורש האל את כנפו עליה, מכסה אותה בכנף בגדו ומכסה את ערוותה המדממת, ובא איתה בברית, כלומר לוקח אותה לאשה. כעת הוא רוחץ אותה במים ושוטף את דמיה מעליה וסך את בשרה בשמן, ומלביש אותה בגדי פאר ומעטר אותה בתכשיטים, בנזם באפה וברביד על גרונה, שמקשטים את האשה וגם כובלים אותה לבעלה, שכן אלה תכשיטים שמסמלים את היות האשה שייכת לבעלה ואסורה לאחרים, במקרה זה משל לאלהים אחרים. הנערה העזובה היא כעת רכושו של בעליה, הוא המלביש והקושט אותה, ובכך הוא מסמן את שייכותה אליו.

היפוך סדר הפסוקים בהגדה של פסח יוצר תחושה שהגואל ראה את הנערה בבגרותה, בשלה לנישואין במושגי הזמן, ואז אמר לה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאילו האמירה והברית נכרכו זו בזו, אבל התיאור אצל יחזקאל אכזרי בהרבה: התינוקת הנטושה גדלה נטושה ועירומה, אין לה כסות ואין לה דואג, ורק לאחר שניכרו בה סימני ההתבגרות: שדיה הפכו לשדי אשה, ערוותה התכסתה שיער ודם הווסת ניגר ממנה, בלשונו של יחזקאל "עתה עת דודים" גאל אותה ה' ובא איתה בברית, ונתן בה את סימני בעלותו: נזם באפה ורביד על גרונה. אך היא בגדה בברית ויצאה לזנות ועל כך תענש עונש נורא: ירגמוה באבן, יבתקוה בחרבות, ישרפו את בתיה באש ויעשו בה שפטים "לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת" – יבזוה בין הנשים, מאחר שזנתה תחת בעלה.

חז"ל פירשו "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כדם הברית ודם זבח הפסח הנמרח על המשקוף כדי לגונן על בתי העברים ממכת בכורות, שני טכסי דמים המסמלים את בריתו של עם ישראל עם אלהיו, אבל הדמים שמתאר יחזקאל הם דם הלידה ודם הווסת, ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הוא תיאור של חיי האשה הנולדת וגדלה כדי ללדת, באה לחיים בדמים ובאה לעִתָּה בדמים ויוצרת חיים בדמים וכך היא חיה בדמיה, וזהו כוחם של חיי האשה וגם פגיעותם הרבה. בשנה הזו שנעשו בנו שפטים וביתקונו בחרבות ושרפו את בתינו באש ועודנו מתבוססים בדמנו, אולי יותר מן ההגדה כולה נכונה לנו האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

 

מה שבאמת מטריד

אולי אני שאננה מדי לגבי סכנת מלחמה עם איראן, אבל לא נראה לי שנתניהו רוצה לתקוף את איראן. אם נתניהו היה רוצה לתקוף את איראן, אריה דרעי לא היה אומר שצריך להגיב רק בתיאום עם האמריקאים, שכידוע לא מעוניינים בשום אופן שישראל תתקוף באיראן. ממילא רק הדעה של נתניהו משנה, כי הוא עושה רק מה שהוא רוצה בהתאם לאינטרס האישי שלו ולא מתחשב בדעות של אחרים, אלא אם כן הוא מרגיש מאוים, וביידן בהחלט מאיים עליו שלא יעז לתקוף באיראן. לא האמנתי שטייסים אמריקנים ובריטים וצרפתים וירדנים יתגייסו לעזור לבלום את המתקפה האיראנית עלינו. אני יודעת שהם חששו שישראל תיפגע קשה כי הם חששו שבמקרה שישראל תיפגע קשה היא תתקוף חזרה וכל האיזור ידרדר למלחמה, אבל בכל זאת היתה לי הרגשה טובה מכך שמדינות אחרות התגייסו לעזור לנו לבלום את המתקפה האיראנית. נעים לחשוב שעדיין יש לנו ידידים, גם אם יש להם אינטרס משלהם. היה יפה לראות איך ביידן החמיא לטייסים האמריקנים ורישי סונאק החמיא לטייסים הבריטים ומקרון החמיא  לטייסים הצרפתים ונתניהו החמיא לעצמו.

מה שמטריד אותי והרבה יותר מכך מכאיב לי ומייאש אותי זה שאין שום צפי לעסקת שחרור חטופים. מטריד אותי גם שמדברים הרבה על כך שסינוואר איננו רוצה עסקה ואין לו אינטרס לעסקה, אבל לא מדברים על כך שחמאס הקשיח את הדרישות אחרי שצה"ל הרג שלושה מבניו של איסמעיל הנייה ושאולי זאת הסיבה להקשחה בעמדת חמאס, וזה דבר שישראל גרמה לו, וכבר כתבתי שאני משוכנעת שנתניהו יזם את החיסול, דוקא מפני שיצאה הודעה שהוא לא היה מעורב ורק הדרג הצבאי החליט וביצע את החיסול, ואני חושבת שהוא עשה את זה בכוונה ובכוונה הכשיל עסקה לשחרור החטופים, כדי להמשיך במצב מלחמה לכאורה שמסייע לו לשרוד בשלטון ועוזר לו לדכא את המחאה נגדו ואת הדרישה לבחירות. היום שוב הפגינו אנשים בגינת המשחקים ליד הבית שלי ומול הבית של נתניהו, ושמעתי אותם צועקים "הדם על הידיים של שרה נתניהו". אני לא יודעת למה הם האשימו את שרה ולא את בנימין נתניהו, אולי בגלל ששרה אמרה למשפחות החטופים לשתוק ולא למחות, שהיה עדיף שהיא תשתוק בעצמה. ראיתי שוטר רודף אחרי צעירים שברחו. מה שהפתיע אותי זה שאחרי שהם קראו קריאות הם שרו את "התקוה", כמו בהפגנות ברישיון, ומאז שהממשלה הזאת בשלטון גם המלים של "התקוה" קיבלו משמעות חדשה וטעונה, במיוחד "להיות עם חופשי בארצנו" שקשה להרגיש ככה כשמסתובבים ברחוב עזה בין הגדרות הגבוהות שהציבו מאז הלילה שהשוטרים הרביצו למשפחות החטופים וירו עליהם בבואש והאשימו אותם שהם היו אלימים וניסו לפרוץ לבית של נתניהו שזה שקר גמור כי הם היו בגינה מהצד השני של הרחוב כמו הערב. לא דיווחו בחדשות על ההפגנה הזו כי היא היתה קצרה ולא צפויה ולא היו שם עיתונאים ופרשים ומכת"זיות, ורק השכנים כמוני יצאו למרפסות והסתכלו.

ומה שהכי מטריד זה שקטאר המתווכת רוצה להפסיק את התיווך, ואולי גם זה קשור להתקפות המילוליות של בנימין נתניהו על קטאר, שכמו החיסול של בניו של הנייה גם הן נועדו להכשיל עסקה לשחרור חטופים. המזל של נתניהו זה שהוא כל כך רשע, שאנשים לא מסוגלים להאמין שהוא מסוגל להיות כל כך רשע, לכן רוב האנשים משכנעים את עצמם שנתניהו רצה עסקה וזה לא התממש בגלל החמאס, אבל זה גם בגלל נתניהו. ברור שהחמאס רוצה לשמור לעצמו מה שיותר חטופים לכמה שיותר זמן, כי זה מבחינתו הנכס ואמצעי הסחיטה שלו, וברור שחמאס יודע יפה מאד איפה החטופים, כי כמו שמורן סטלה ינאי סיפרה, היא היתה ביחד עם נועה ארגמני שאמא שלה גוססת מסרטן, ואמרו להן שישחררו רק אחת מהן, והיא היתה משוכנעת שזו תהיה נועה, אבל שחררו אותה ונועה נשארה. אולי דווקא מפני שאמא של נועה סינית וחולה מאד החמאס חושב שאם הם יחזיקו בנועה הם יוכלו לסחוט יותר. ואז בפעימה השביעית והאחרונה הם החזירו רק שבע נשים במקום עשר שהיו צריכות לחזור. וזה כישלון גדול של צה"ל שלא הצליח לאתר ולשחרר יותר משלושה חטופים, ולמרבה הזוועה גם הרג שלושה חטופים, שבדיעבד די ברור שלחצו על ההורים שלהם "לסלוח" לרוצחים של ילדיהם, כדי להשתיק את כל העניין ולא להיגרר לעימותים עם חסידי אלאור אזריה. ברור גם שלא תדרכו את חיילי צה"ל להיזהר מאד ולא לירות כשאין סכנת חיים, כי לא באמת רצו שהצבא יעשה הכל למצוא ולהשיב לישראל את החטופים, ושובר את הלב לראות את המשפחות שלהם, שחג הפסח נהפך להם לחג של אסון כמו ששמחת תורה נהפכה לאסון, ובינתיים אין תקוה ואין מציל.

 

 

 

 

 

  

חיסולים, הפקרה והאשמת הקרבן

 

כששמעתי שהרגו את שלושת בניו של איסמעיל הנייה הרגשתי רק גועל ממכונת ההרג שצה"ל הפך להיות, במקום להיות צבא הגנה לישראל, שמגן על אזרחים ומציל אותם מהאויב. אולי אם זה היה קורה בימים הראשונים אחרי הטבח, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל כשהחטופים מתענים שם כבר חצי שנה, ורבים מהם כבר נרצחו או מתו בסבל ובעינויים, ובמקרה המזעזע ביותר מאש חיילי צה"ל, גם החיסול הזה מעורר בי רק גועל וחרדה ואימה לגורל החטופים שעדיין חיים ושאני מייחלת ומתפללת לשובם בחיים, וחוסר האונים מטריף אותי. אני משוכנעת בלבי שנתניהו החליט על החיסול הזה כדי להכשיל כל סיכוי לשחרור חטופים שמחייב הפסקת אש ואולי הפסקת לחימה בכלל, והוא מעוניין בהמשך המלחמה ובהמשך מצב החירום כדי לשרוד בשלטון ולכן מקריב את החטופים ושולח חיילים למות במשימות חסרות תכלית שחוזרות על עצמן: שוב חזרה לבית החולים שיפא בעזה שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר, החמאס שב אליו, ושוב חזרה לבית חולים בחאן יונס שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר החמאס שב אליו, וכך חוזר חלילה. דווקא ההודעה הבלתי סבירה לחלוטין שהחיסול בוצע ללא ידיעת הדרג המדיני, דבר שמעולם לא שמעתי שהוא אפשרי, והודעה שמעולם לא נשמעה כמותה, דווקא ההודעה החריגה הזו שכנעה אותי שנתניהו חושש להיתפס כאחראי לחיסול, כדי שלא יאשימו אותו בהכשלת עסקה לשחרור חטופים, ולכן רק חיזקה מבחינתי את אחריותו לחיסול, לכל החיסולים ולכל השלכותיהם הביטחוניות והמדיניות.

גם חיסול הבכיר האיראני הוא באחריות נתניהו, אבל במקרה הזה ארצות הברית ואולי גם בריטניה וצרפת היו כנראה שותפות להחלטה, ולכן גם כולם נזעקו להגן עלינו, שזה בהחלט מחמם את הלב לדעת שיש קואליציה של מדינות שיוצאות להגן עלינו, וכנראה גם על עצמן. בכל מקרה חיסולים אינם מעוררים בי שום שמחה, אלא רק אימה וגועל וחרדה מפני מה שיקרה. ברור שההסלמה בכל החזיתות משרתת בראש וראשונה את שאיפתו של נתניהו להישאר בשלטון ולדכא את המחאה נגדו, ושהאיסור על התקהלות של למעלה מאלף איש יכול לשמש כלי בידי השלטון למנוע הפגנות גדולות. בכלל יש לי מין תחושה של חזרה לימי הקורונה והסגרים, כאשר הממשלה הולכת ומשתלטת על כל תחומי חייהם של האזרחים, סוגרת את מוסדות החינוך, מונעת הפגנות ואפילו מונעת מאנשים לעבוד ולהתפרנס וכך פוגעת אפילו בקיום הבסיסי של האזרחים.

נראה שעיקר המאמץ של ממשלת נתניהו וחסידיה לא נועד לתקן ולבנות את מה שנהרס, אלא להעביר את האשמה מממשלת האסון לקורבנותיה. ביום חמישי בערב התקיימה ברחוב עזה הפגנת ימין – לא גדולה במיוחד, רק כמה מאות אנשים - שקראה להיכנס לרפיח ולחסל בכירי חמאס. עמדתי ליד מאהל החטופים כשבידי תמונתה של אחת החטופות, ללא כל כיתוב או שלט בעל משמעות פוליטית, למעט הייחול לשובם של החטופים. למשמע הקריאות מן ההפגנה ל"ניצחון מוחלט" עצר לידי מישהו בדרכו להפגנה  ושאל בהתרסה ובחיוך (לשמחה מה זו עושה): גם אתם בעד ניצחון? כי זה המסר היורד מטה ומתפשט מלשכת נתניהו: המשפחות המתחננות להשבת החטופים הן אלה שמונעות ניצחון על החמאס, שנתניהו מעולם לא התכוון לסלק, אלא אך ורק לטפח כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והטבח בתושבי העוטף לא שינה מבחינתו דבר. אבל צריך למצוא אשמים לכך שנתניהו ממשיך לשמר את שלטון החמאס, ומשפחות החטופים האומללות נבחרו לשמש למטרה זו, כשעיר לעזאזל של כשלון המלחמה שנתניהו לרגע לא התכוון לנהל באופן שיביא לסילוק החמאס ולהשבת החטופים, אלא רק לצורך היאחזותו בשלטון. "גם אתם בעד ניצחון?" שאל אותי חסיד נתניהו בחיוך, ועניתי לו: " אנחנו בעד שהחמאס ירצח אותנו, כמו שביבי סידר לנו." לפחות נמחק לו החיוך מהפנים והוא הלך, אבל ידעתי שאנשים כאלה, שמוכנים לתקוף את משפחות החטופים כדי לעזור לנתניהו ולעצמם להישאר בשלטון, אינם מסוגלים להשתנות, וששלטון נתניהו, כמו כל הדיקטטורות הלאומניות, מוציא מאנשים רק את הרע, וחוגג על פשעים ואסונות כמו רצח הנער בנימין אחימאיר, שמבחינת תומכיו הנאמנים ביותר של משטר נתניהו, המתנחלים האלימים, הוא בעיקר לגיטימציה לפשעי שנאה נגד ישובים ערביים, מבלי לברר מי באמת אשם ברצח. למזלם מתקפת הכטב"מים והטילים מאיראן דחקה את רצח הנער ופרעות המתנחלים בערבים לשולי החדשות, יחד עם כל השאלות הקשות האחרות שאנשים העלו בתגובותיהם לרצח: היכן הוריו של הנער? מי שלח נער בן 14 לבדו למרעה בשש בבוקר באזור מועד לפורענות? מדוע הוא הולך לרעות צאן ולא לומד בבית הספר, היכן שנערים בגילו אמורים לבלות בבוקר במסגרת חוק חינוך חובה? האם מי שהפקירו את עוטף עזה מפקירים גם את ילדיהם שלהם? האם ההפקרה המוחלטת, וההפקרות המוחלטת, היא צדו השני של שיח הניצחון המוחלט?

השאלות רבות, אבל אין קול ואין עונה.

עם לא מצוין

 

האמירה הכי מעצבנת שאני שומעת עכשיו בכל מקום היא שהממשלה זוועה, אבל העם שלנו מצוין. אם העם שלנו כל כך מצוין, למה הוא בחר ממשלה שמורכבת מנתניהו, סמוטריץ', בן-גביר, דרעי וגולדקנופף? איך עם מצוין יכול לבחור ממשלה כזאת? איך עם מצוין בוחר שוב ושוב לראשות הממשלה באדם כמו נתניהו, שהאנוכיות הקיצונית שלו, החזירות, הנהנתנות, העמדת האינטרסים האישיים לפני טובת המדינה, הרשעות, השקרנות, הנקמנות, הפלגנות, עלייתו לשלטון על גופתו של יצחק רבין שנגדו הסית בסגנון שלא היה מוכר בישראל לפניו, הרברבנות ללא כיסוי, גרירת ישראל לארבע מערכות בחירות בזו אחר זו, הסירוב לכבד את ממשלת בנט-לפיד והתרת דמו של בנט שבנס לא הסתיימה ברצח פוליטי נוסף, כל אלה היו ידועים ומוכרים לציבור היטב, כשבחר בו בפעם הששית להרוס את מדינת ישראל? לא רק השלטון צריך לקחת אחריות למעשיו, גם הבוחרים שבחרו בשלטון נפשע, ובכך המיטו אסון נורא על עצמם ועל עמם, צריכים לקחת אחריות למעשיהם. נכון שנתניהו הבטיח לטפל בטרור וביוקר המחיה, ולא סיפר לבוחרים שעיקר עניינו הוא להשתלט על מערכת המשפט כדי להבטיח לעצמו זיכוי מכתבי האשמה נגדו, אבל הציבור הכיר אותו מספיק שנים כדי לדעת עם מי יש עסק, ובכל זאת בחר בו שוב, ובכך המיט אסון נורא על המדינה כולה והביא להרס חבלי ארץ שלמים במדינת ישראל שנבנו וטופחו במשך מאה שנות חלוציות, שאותה ואת ערכיה רמס הליכוד ברגל גסה מאז שעלה לשלטון.

ואיך הלך הציבור שולל אחרי ההבטחות למיטוט החמאס ממי שבמשך שנים הסביר שהחמאס הוא נכס לישראל, דאג למימון החמאס ואחרי כל מתקפה נוספת של החמאס על ישראל הגיב במתן הטבות לחמאס ובהחלשת ורמיסת הרשות הפלשתינית שעמה יש לישראל תיאום בטחוני, לא מושלם אבל משמעותי מאד. איך הסכין הציבור עם הניהול המרושל של המלחמה, ללא תכנית מסודרת, ללא מטרות מוגדרות מלבד מליצות ריקות על מיטוט וריסוק החמאס, תוך דחיית האפשרות היחידה לדחוק את החמאס משליטתו ברצועה – החזרת הרצועה לשליטת הרשות הפלשתינית, שרק בשיתוף פעולה איתה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות להכניס את צבאן לרצועה ולסייע לשמירת השלום. כיצד לא הבין הציבור שנתניהו עושה הכל כדי להשאיר את חמאס ברצועה, והטבח בשמחת-תורה לא שינה דבר בהשקפת עולמו ובדרך התנהלותו, בבחירתו להעדיף את ארגון הטרור הקיצוני והאכזרי ללא גבול על פני הקמתה של מדינה פלשתינית שמנהיגיה מוכנים לחיות לצד ישראל ולא חולמים למחוק אותה מעל פני האדמה כמו אנשי החמאס, ששאיפתם לכבוש את ישראל ולמחותה מעל פני האדמה כה חזקה, שהם היו משוכנעים שכך אמנם יקרה, ומתוך שאיפותיהם ההזויות פעלו באכזריות חסרת מעצורים ובלתי נתפסת בקיצוניות שלה. מי שלא מסוגל להבחין בין הרשות הפלשתינית לבין החמאס, ומעדיף ארגון מפלצתי ברצחנותו ושפלותו על פני אנשים שמוכנים לפשרה ודו-קיום עם ישראל, חזקה עליו שיביא על ארצו אסון, שכך אכן קרה.

גם כעת ממשיך נתניהו לשקר: הוא מדבר על מלחמה כאשר כבר שבועות שצה"ל הפחית את כוחותיו ברצועה וצמצם את פעילותו בעיקר לשמירת בטחון חייליו, אבל נתניהו ממשיך לדבר על מלחמה שאיננה נגמרת כדי לדכא את יריביו הפוליטים ואת הרבים שמאסו בשלטונו, שהופך מיום ליום ליותר גחמני, יותר אלים כלפי מתנגדיו ופחות ופחות דמוקרטי. ברשימתי הקודמת כתבתי על אלימות השוטרים שראיתי ביום שלישי בערב כנגד מחאת משפחות החטופים. מאז שמעתי עדויות נוספות על האלימות הקשה שהפעילו שוטרים באותו ערב ובהזדמנויות נוספות כלפי משפחות החטופים ותומכיהן ללא כל הצדקה, כשהם מאשימים את המוחים באלימות נגד המשטרה, שהגיעה לרחוב עזה הרבה לפני משפחות החטופים עם פרשים, מכת"זיות ובואש, בכוונה לדכא את מחאת משפחות החטופים שהחלה לצבור תאוצה, כאשר הציבור מבין יותר ויותר שהממשלה מונעת גם את החזרת החטופים וגם את הניצחון על החמאס. שיתוף הפעולה בין בריוני משטרת בן-גביר לבין תעמולת נתניהו מושלם: כששוטר הטיח מפגין בשוטרת שנפגעה ופיה שתת דם, שיקרה המשטרה שמפגין היכה שוטרת. למרבה המזל היה תיעוד שהוכיח כי המשטרה היא שנהגה באלימות ולא המפגין, והמשטרה נאלצה לחזור בה מההאשמה. כעת ינסו מן הסתם לפטור מעונש את דורס המפגינים שהוא ובנות לווייתו תועדו מקללים את המפגינים כמנהג הביביסטים לפני הדריסה. עם מצוין לא מפקיר בשנית אנשים שנחטפו מביתם בגלל הפקרה שטנית של ממשלה שדואגת רק לאינטרס של עצמה ולא עוזר לממשלה זדונית ומנוולת להתנכל למשפחות של חטופים ולא נותן לגיטימציה להתרת דמם. עם מצוין קם לתמוך בבניו ובנותיו החטופים והמעונים ולא מתייחס אליהם כאילו סבלם איננו מעניינו וכאילו מישהו עושה להם טובה, כאשר המדינה שהפקירה אותם היא זו שמחוייבת להצילם, והעם שבחר בממשלה הנוראה צריך לא רק לבקש מהם סליחה, אלא לקום ולהילחם למענם ולא להפנות להם את גבו כשחייהם בסכנה. אבל העם שלנו גרוע ולכן יש לו ממשלה איומה, ולכן הוא סובל ויסבול עוד הרבה, עד שיקום ויסלק את ממשלת הזוועה.   

מהמרפסת ראיתי רק אלימות של שוטרים

ארבעים שנה אני גרה ברחוב עזה מספר 46 בקומה העליונה. בדיוק מול ביתו של בנימין נתניהו שנמצא מצדו השני של הכביש. ביתו של נתניהו נמצא על הכביש הראשי. בדיוק במקום הזה מתפצלת מהכביש סמטה צרה בדמות בננה שמקיפה את גינת אנה טיכו ומתחברת מחדש לכביש הראשי בקצה הדרומי של הגינה. ביתי הוא הראשון בסמטה שנחשבת לחלק מרחוב עזה ואין לה שם נפרד. רחוב עזה ההומה מפריד בין בית נתניהו לגינת טיכו, אבל מאז מוצאי שבת רחוב עזה נחסם במקומות רבים באמצעות מחסומים צהובים ניידים שאפשר להזיז בקלות יחסית. אולי העובדה שהכביש נחסם לתנועה גרמה לכתב "הארץ" בר פלג לכתוב משפט כזה "המפגינים הגיעו לרחבה שלפני ביתו של נתניהו". אין שום רחבה לפני ביתו של נתניהו. יש כביש עמוס, אלא אם כן חוסמים אותו לתנועה, מה שקורה בשנה האחרונה לעתים מאד קרובות, ואז רחוב עזה שהוא עורק תנועה מרכזי בין דרום ירושלים לצפונה נחסם גם לתנועת אוטובוסים ותושבי רחביה שרובם זקנים או סטודנטים ולכן תלויים בתחבורה ציבורית נותרים ללא תחבורה. הסבל שגורמת משפחת נתניהו לתושבי השכונה איננו מעניין איש. אבל לא על כך אני רוצה לכתוב כעת.

אני מכבדת את העיתונאים ואת תפקידם הקשה, אבל כמות הדברים הבלתי נכונים שנכתבו ונאמרו ביממה האחרונה על מה שקרה ברחוב עזה בליל אמש מוציאה אותי מדעתי. למשל מואב ורדי, כתב שמאד מקפיד על דיוק בדבריו, אמר "מעון ראש הממשלה" ואז תיקן את עצמו: "לא המעון, ביתו הפרטי של נתניהו". מרוב רצון לדייק הוא טעה: בראשית כהונת הממשלה הנוכחית ניצל נתניהו את הרוב הקואליציוני כדי להעביר חוק שהפך את שני בתיו הפרטיים, ברחוב עזה ובקיסריה, למעונות רשמיים של ראש הממשלה, ולפיכך חייב את אוצר המדינה לממן את הוצאותיהם של שני בתים אלה. הסיבה לכך היא כביכול השיפוץ הבלתי נגמר במעון הרשמי ברחוב בלפור. הסיבה האמיתית היא שנתניהו יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואכן כך הוא עושה. בשום מדינה דמוקרטית לא יכול ראש הממשלה או הנשיא להכריז על ביתו הפרטי כמעון רשמי ממומן. זה עירוב לא דמוקרטי בין רכושו הפרטי של השליט לרכוש ציבורי. זה כמובן איננו המאפיין הבלתי דמוקרטי היחיד של ראש ממשלת ישראל. ובכן מואב ורדי לא דייק הפעם: ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה מוגדר כעת כמעון רשמי של ראש הממשלה, ואפילו כתבים בכירים וידענים אינם מודעים לכך, ולאי הנורמליות שיוצר המצב הזה, שבו סובלת שכונה שלמה מכך שראש הממשלה החליט לקבוע את משכנו הרשמי על עורק תנועה מרכזי שנחסם לתנועת מכוניות ואוטובוסים לימים ארוכים, ובכל עת שהוא נכנס או יוצא מביתו נחסם גם לתנועת הולכי רגל למשך חמש או עשר דקות. אינני יודעת מי הפיץ את השמועה שנתניהו איננו מתגורר בביתו ברחוב עזה. נכון שלעתים הוא שוהה באחד מבתיו האחרים או מתארח בבית אחר, לרוב כאשר עורכים בבית ברחוב עזה שיפוצים. אבל הוא בהחלט מתגורר בבית, וכשכנתו מעבר לכביש קל לי מאד לדעת לא רק שהוא מתגורר בבית, אלא מתי הוא יוצא ונכנס, כי המאבטחים מבקשים אז ממני ומכל מי שעובר ברחוב לעצור ולהמתין לבואו או לצאתו. בערב שלפני הניתוח שעבר הוא ישן בביתו ברחוב עזה אבל מאז שוחרר מבית החולים הוא שוהה כנראה במקום אחר.

כפי שסיפרו לי כמה מכרים שמתגוררים ברחוב בלפור, נתניהו ממשיך לבקר גם במתחם בלפור כי לדבריהם שם הוא מסתפר ומתאפר. אנשים שמתגוררים שם אמרו לי שהם ראו אותו במו עיניהם מגיע לשם. אני אישית לא ראיתי אותו מגיע לשם.

אתמול בערב הייתי במאהל החטופים בטרה-סנטה כשראיתי שני פרשים רכובים נכנסים לרחוב עזה מצפון ויורדים דרומה לעבר בית נתניהו. לא היה אז איש בכביש ותמהתי על הגעת הפרשים. כנראה הודיעו להם שיש צועדים בדרך לרחוב עזה והם הגיעו כדי להרחיק אותם. קצת אחרי שמונה וחצי הגעתי הביתה וכרבע שעה מאוחר יותר שמעתי המולה מכיוון גינת טיכו שביתי צופה עליה. היו שם אנשים, חלקם עם חולצות אדומות, חלקם נושאי אבוקות, שהסתובבו בגינה וצעקו: "אתה הראש אתה אשם". אחר כך שמעתי שהם צעקו "עכשיו, עכשיו" והם התכוונו כמובן להחזרת החטופים. הם לא התקרבו לביתו של נתניהו שנמצא כאמור מצדו השני של רחוב עזה ומוקף בחומה ובגדרות. הם הסתובבו בגינה והשמיעו קריאות. הם לא היוו סכנה לאיש. לפעמים חוסמים את הכניסות לגינה, אבל אתמול בערב הן לא היו חסומות.

אחר כך ראיתי בסמטה שבין הגינה לביתי, לפני בית 48, בחור בחולצה אדומה אוחז אבוקה ובחורה בחולצה תכלת. הם היו רק שניים, ואז ראיתי ארבעה שוטרים עטים על הבחור ותופסים אותו בכוח, ועוד שני שוטרים תפסו את הבחורה והיא נפלה על הכביש. השוטרים גררו אותם משם.

מה בדיוק קרה אז בתוך הגינה לא הצלחתי לראות, אבל בטלויזיה ראיתי את השוטרים גוררים בכוח את איילה מצגר שחמיה הקשיש חטוף בעזה והיא מאד פעילה להחזרת החטופים וזיהיתי שהשוטרים גוררים אותה מגינת טיכו שליד ביתי, שרחוב עזה מפריד בינה לבין בית נתניהו. אף לא אחד מהאנשים שהבחנתי בהם בגינה לא התקרב לבית נתניהו. הם רק הסתובבו בגינה, שלא היתה חסומה, וצעקו כאמור "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו, עכשיו" ואולי עוד קריאות שלא שמעתי היטב.

אני מספרת רק על מה שראיתי בעיני ושמעתי באוזני. אינני יודעת מה התרחש במקומות שלא ראיתי ולא שמעתי. אמרו שמפגינים תקפו שוטרים באלימות ופרצו מחסומים. יכול להיות. אני לא ראיתי דברים כאלה, ראיתי רק מה שתיארתי – אלימות של שוטרים כלפי אזרחים שהסתובבו בגינה שמול ביתו של נתניהו וצעקו "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו, עכשיו".

ראיתי בטלויזיה גם את הבחור ששכב מתחת למכת"זית. בר פלג כתב שזו פעם ראשונה שמפעילים בשכונה בואש, אבל זה לא נכון. גם בפעם הקודמת שמשפחות החטופים הפגינו ליד בית ראש הממשלה הפעילו בואש וגם אז אמרו שהמפגינים היו אלימים. היתה צחנה בשכונה במשך ימים וגם עכשיו יש. כתבתי על כך גם אז. אינני זוכרת שום מקרה אחר בארבעים שנות מגורי בשכונה שבו הופעל הבואש. רק כלפי משפחות החטופים בשתי הפעמים שבהן הפגינו ליד בית נתניהו. העובדה הזו איננה מקרית והיא מדברת בעד עצמה.

אני משוכנעת שאם היתה אלימות בהפגנה השוטרים יזמו אותה ונתניהו מינף אותה וכרגיל ראשי האופוזיציה והתקשורת נפלו בפח וגינו את המפגינים שהיו בעצמם קורבנות לאלימות המשטרה שתוכננה לדעתי מראש. אחרת אינני יכולה להסביר את הופעת הפרשים חצי שעה ויותר לפני שהמפגינים הגיעו לקרבת ביתו של ראש הממשלה, ועם כל הכבוד לעיתונאים הנכבדים ולשאר המגנים, סיבוב בגינת טיכו בקריאות "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו עכשיו" איננו "פריצת מחסומים" ו"נסיון לפרוץ לבית ראש הממשלה", בדיוק כמו שקריאות דמוקרטיה ליד המספרה של שרה נתניהו השקרנית והמנוולת שטענה שצבאו על דלת המספרה ורצו לרצוח אותה אינן ניסיון לינץ'. חבל מאד שהאופוזיציה למול המנוול השקרן והמסית נתניהו כל כך עלובה וניתנת כל כך בקלות למניפולציה, וכך גם התקשורת. רק את יוסי אלי מערוץ 13 ראיתי גם אתמול בטלויזיה וגם היום ברחוב עזה ושאלתי אותו אם הוא ראה מפגינים מכים שוטרים. הוא אמר שהיו דברים כאלה ואני מאמינה לו, אבל אני במו עיני ראיתי רק שוטרים מכים מפגינים ביחס של שניים לאחד ובלי שום סיבה. עכשיו בטח איתמר בן-גביר יקדם אותם כמו שהוא הבטיח, אם מישהו רוצה לשאול אותי שאלת תם, מדוע המשטרה כל כך עוינת דווקא כלפי משפחות החטופים ומדוע היא כל כך אלימה.  

היום הציבו ברחוב עזה במקום מחסומים ניידים גדרות גבוהות קבועות. שלא תגידו שאין הפקת לקחים מטבח שמחת תורה.

אין מפלט מסוכני הרעל

 

הערב הלכתי למאהל החטופים בטרה-סנטה וכל רחוב עזה היה חסום עוד מהבוקר, בכל כמה עשרות מטרים הציבו מחסום והרבה שוטרים ושוטרות עמדו שם וגם רכבים של המשטרה. ליד אחד המחסומים עמדה שכנה ושפכה את לבה שאי אפשר לסבול יותר את החסימות האלה ובאופן כללי אי אפשר לסבול יותר את נתניהו. גם לי היו כמה רגעי משבר לפני כמה שבועות שהרגשתי שאני כבר לא יכולה לשאת את החסימות שאין להן שום הצדקה, כי הבית של נתניהו מוקף חומה עם שערים אלקטרוניים וגדר סורגים עם סוכות שמירה ומאבטחים ואין שום סיבה אמיתית לחסום את כל רחוב עזה לתנועת מכוניות חוץ מפרנויה והתעללות באזרחים שזה המאפיין העיקרי של משטר נתניהו. השכנה אמרה שאנחנו שבויים של נתניהו ואמרתי לה שלפחות אנחנו שבויים ברחוב עזה ולא בעזה. היא דיברה ודיברה על כמה שהמצב נורא ואמרתי לה שהמעט שאנחנו יכולות לעשות זה ללכת להפגנות ובאמת אנחנו הולכות, אבל עדיין מרגישים חוסר אונים שקשה לשאת. השכנה לא הפסיקה לשפוך את לבה ואז בא מישהו עם כלב והייתי צריכה לברוח משם כדי שאושר לא יתנפל על הכלב הזה והלכתי למאהל החטופים. זמן קצר אחרי הגיעה לשם אשה צעירה ושאלה אם גם היא יכולה להחזיק שלטים של חטופים. אמרתי לה שכולם יכולים ותמיד שמחים שבא עוד מישהו. היא סיפרה שהיא מבארי ושהיא גרה כבר כמה שנים בירושלים, אבל בשמחת תורה היא היתה בבארי. הייתי צריכה לשתוק ולתת לה לספר רק מה שהיא רוצה, אבל לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה שאלות, והיא סיפרה שבשמחת-תורה היא היתה שתים-עשרה שעות בממ"ד עם אחיה ואמה, והמחבלים נכנסו אליהם הביתה וירו בדלת הממ"ד וגם זרקו רימון, אבל לא הצליחו לפרוץ את הממ"ד והם לא נפגעו ונשארו שם עד שצה"ל חילץ אותם, אבל כל השכנים מסביבם נרצחו. היה לה מאד קשה לדבר על זה והיא ביקשה לדבר על דברים אחרים. היא הלכה להסתכל בשלטים וחזרה עם שלושה שלטים של חטופים מבארי, והיא אמרה שאחד מהם הוא חבר טוב של אחיה ושאשתו נרצחה. היא קראה לו בשם חיבה. היא אחזה בשלושת השלטים וראיתי שהיא בוכה. היא אמרה שהיא באה פעם ראשונה למאהל כי קודם היא לא היתה מסוגלת. אחר כך בא בחור מוזר קצת ושאל מי הנשים בשלט שהחזקתי. הוא שאל בלחש כאילו זה סוד. החזקתי את התמונות של כרמל גת ושל התצפיתנית לירי אלבג. אני משתדלת להחזיק תמונות של נשים. הבחורה מבארי אמרה שכרמל גת נחטפה מבית לידם. האיש המוזר עמד לידינו קצת והלך, ואז בא איש מבוגר ונעמד לידינו, ובא גם בחור חביב עם מבטא אמריקאי ואמר שהוא שונא פוליטיקה ורוצה להקים מפלגה של אהבת חינם. אמרתי לו שאומרים ככה אבל יש רק שנאת חינם, אין אהבת חינם, כי לאהבה לא צריך סיבה. האיש המבוגר אמר לו שאין קונים לאהבת חינם, והוא התכוון כפי שהתברר בהמשך לעצמו. אחר כך הוא אמר ש"אחים לנשק" זה ארגון פשע, והבחור האמריקאי, שאמר שהוא עולה חדש, שאל מי? והמבוגר אמר לו שאחים לנשק זה ארגון פשע כמו האחים המוסלמים ושהם הלכו להרוס את מאה שערים. חשבתי שאולי הם הפגינו שם נגד חוק ההשתמטות. הוא לא היה חובש כיפה אז הבנתי שהוא מתנגד לאחים לנשק מסיבות אחרות. אמרתי לו שלא יפה לקרוא לאנשים שמשרתים בצה"ל ארגון פשע ואחים מוסלמים, ושאני מבקשת שלא ידבר ככה במאהל, כי מוסכם לא לדבר שם על פוליטיקה, למרות שכולם יודעים שהממשלה מתנגדת לעסקת חטופים ורוצה להמשיך את המלחמה לנצח בתקוה שלא יעיפו אותם כל עוד המלחמה נמשכת, ולכן החזרת החטופים היא עניין לגמרי פוליטי, אבל מוסכם לא לדבר על זה במאהל וזה לגמרי בסדר. היה ברור לי שמי שאומר על האחים לנשק שהם ארגון פשע והם כמו האחים המוסלמים שזה כנראה מין צורה להגיד שהם כמו ערבים שככה נתניהו בדרך כלל מסית נגד ערבים ומי שמדבר ככה הוא ככל הנראה חסיד של נתניהו ולא בא למאהל החטופים מכוונות טובות. ביקשתי שהוא יילך. ממילא הוא לא החזיק שום שלט ולא נראה לי שהוא התכוון לתמוך בהשבת החטופים. ואז באה המתנדבת שהיתה אחראית היום על המאהל וביקשה עזרה בהפעלת הגנרטור שכל פעם נכבה ואז חשוך במאהל, שזה לא באמת משנה כי זה לא מפריע לעמוד בכביש עם השלטים וגם היום ארוך עכשיו, כשכבר יש שעון קיץ. כולם נכנסו למאהל והפעילו את הגנרטור ואחר כך האיש המבוגר שדיבר סרה באחים לנשק הלך סופסוף וחשבתי למה הוא בא בכלל. כל הזמן רציתי וביקשתי ממכרים שיבואו למאהל החטופים לתמוך ופתאם רק רציתי שהאיש הזה יילך, וחשבתי שאולי שלחו אותו בכוונה להציק ולהפריע ולסכסך, כי זה מה שביביסטים עושים בכל מקום, כי הביביזם זו תנועה של רשעות והחסידים של נתניהו גם הם אשמים באסון שקרה לנו, לא רק הוא ושותפיו הפוליטיים אשמים, אלא גם אלה שתומכים בהם ושהעלו אותם לשלטון, ועכשיו מנסים להכפיש את כל מי שמנסה להציל את המדינה מהאסונות שהם המיטו עלינו. אני מקוה שהאיש הזה לא יבוא יותר למאהל החטופים, אבל נראה שהאנשים מסוגו לא ירפו מאיתנו וימשיכו לרדוף אותנו בכל מקום, וזה אחד הדברים שמעיק על הנשמה וחונק.

שיחת גברים

 

 

מכל השיחות המזעזעות שהתנהלו בשנת 2016 בין מי שהיה אז, למרבה הבושה, ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, לבין השופט איתן אורנשטיין שביקש להתמנות לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והתפרסמו בכתבתו של חיים לוינסון במוסף השבת של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (22.3.24), זיעזעה אותי יותר מכל שיחה שאיננה מצוטטת, רק מתוארת בכתבה. לצורך מיון המועמדים ומתן המלצות למינוי הוקמה ועדת איתור ובה שלושה גברים: שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, נשיא בית המשפט המחוזי בצפון אברהם אברהם ומנהל בתי המשפט מיכה שפיצר. ועדה של שלושה גברים. איש לא חשב שבוועדה שאמורה לברור בין מועמדים שחלקם נשים וחלקם גברים, ראוי שתהיה גם אשה. לרוב מספרים לנו שבמערכת המשפט היחס לנשים הוא שוויוני, וככל הנראה לא שמעו במערכת המשפט על הטיות בלתי מודעות בשיפוט – גם אצל שופטים מקצועיים. לפני הוועדה הופיע גבר נוסף, אפי נוה, שקנה לעצמו מוניטין כרודף שמלות. יש אנשים, גברים בעיקר, שחושבים שרודפי שמלות אוהבים נשים. הם לא. הם רואים בהן חפץ לעינוג עצמי ותו לא. אפי נוה הוא אחד הגרועים שבהם. במערכת המשפט יש שופטות חכמות, הגונות, ישרות ואמיצות, למשל דבורה ברלינר, למשל דליה גנות. נוה איננו אוהב שופטות סמכותיות כאלה שמביטות בבוז באדם נאלח כמוהו. הדמות הראויה בעיניו למינוי לשופטת היא אתי כרייף, שעמה ניהל רומן ופעל למנותה לשופטת, למרות ציוניה הנמוכים ולמרות שבראיונות שנתנה שלא בטובתה התברר שכלל איננה מבינה מה הבעיה בכך שחבר ועדה שניהל עמה רומן פעל למנותה לשופטת. אמנם לא הוכח קטיגורית קשר בין הרומן לבין המינוי כדי להרשיע אותה ואת נוה בעבירת שוחד, לכן הסתפקו בהתפטרותה של כרייף מכהונת שופטת, ולמרבה הצער במקום לטלטל ולטהר את המערכת בעקבות חשיפת השחיתות, ניסו לטאטא את השערוריה מתחת לשטיח.

דליה גנות הגישה גם כן מועמדות לנשיאות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואפי נוה היה נחוש למנוע את מינויה לנשיאה ובכלל חפץ לסלק אותה ממערכת המשפט, כדי שלא תדון בתיקים שלו. אפי נוה לא אוהב אנשים, ובמיוחד לא נשים, שאי אפשר לגנוב איתם סוסים. עם אורנשטיין הוא מצא שפה משותפת. הוא הבטיח לתמוך במינויו לנשיא בית המשפט בתנאי שאורנשטיין יפעל להרחקת השופטת דליה גנות מתיקיו של אפי נוה, בלשונו של נוה כפי שמצוטט בכתבה: "אתה נותן רק התחייבות אחת, אחת! אתה מעיף אותה מהתיקי נזיקין, לא מעניין אותי לאן". אורנשטיין הגיב בצחוק. בשיחות נוספות הוא הציע לאורנשטיין להעביר את השופטת גנות לתיקי פירוקים. בסופו של דבר אורנשטיין לא נדרש לממש את התחייבותו לנוה: כששמעה על מינויו של אורנשטיין לנשיא התפטרה דליה גנות ופרשה, לקול צהלתם של נוה ואורנשטיין כאחד.

נחזור לוועדת האיתור: יושבים שלושה גברים ולפניהם מופיע גבר רביעי שאיננו נטול אינטרס, ומכפיש ללא מעצורים את השופטת דליה גנות. את השיחה הזו אנו יכולים רק לדמיין לעצמנו. גבר מושחת, שפל וגס רוח, עומד ומכפיש את השופטת דליה גנות לפני שלושה גברים אחרים בסגנון שאנו כבר מכירים משיחותיו המצוטטות, ואין בחדר אשה שתגן על כבודה של גנות.  

בשיחה נוספת עם אורנשטיין אומר נוה על הופעתו לפני וועדת האיתור: "איילת (שקד) אמרה לי – "רצחת את גנות שם". בשיחה אחרת הוא אומר לאורנשטיין: "הרגתי אותה, נכון. היא (שקד) קיבלה את הפרוטוקול, והיא אומרת לי – הרגת אותה".

זוהי עדות מאלפת לגבי האופן שבו גברים שולטים בעולם וחוסמים את דרכן של נשים, ודוקא במערכת המשפט שמתיימרת להיות שוויונית והוגנת כלפי נשים. לפני אורנשטיין כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופטת דבורה ברלינר. נוה התלונן עליה בפני אורנשטיין: "אי אפשר לעבוד עם ברלינר. היא כזאת בוקית. כשקלטתי שאין עם מי לדבר הלכתי לעבוד עם איילת (שקד). חבל לבזבז זמן. היא (ברלינר) לא פוליטיקאית בכלום". כמו כן כינה את ברלינר "אוטיסטית", "יבשה" ו"צנון". כך ייאמר על שופטת ישרה שאי אפשר לגנוב איתה סוסים. איילת שקד, חברתו ושותפתו לפשע של אפי נוה, היא לגמרי פוליטיקאית שתמיד אפשר לגנוב איתה סוסים. נשים כאלה אפי נוה אוהב. יש אנשים שחושבים את איילת שקד לפמיניסטית. אני אינני ביניהן. הצלחתה בפוליטיקה, לפחות למשך כמה שנים הרסניות למערכת המשפט, מוכיחה לצערי את תחושתי העצובה שנשים מצליחות רק כאשר הן בוגדות באחיותיהן ומשתפות פעולה עם גברים שוביניסטים ועושות עמהם יד אחת נגד נשים הגונות ומוכשרות. בוודאי ששלטון הימין הוא הרסני לא רק למעמדן של נשים במערכת המשפט, אלא מסכן את חייהן ממש, כפי שעושה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כאשר הוא מעודד חלוקת נשק גם לגברים אלימים, ומעניש את מי שמתנגד לכך, כמו הארגון שהקימה לילך בן-עמי לזכר אחותה מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בעלה לעיני בתה הפעוטה, ארגון שמסייע לנשים קרבנות אלימות, שתקציבו קוצץ לאחר שהתריע מפני חלוקת הנשק המופקרת של השר בן-גביר.  

עוד שופטת שנוה בז לה היא נשיאת העליון המנוחה מרים נאור, שלא היתה מודעת לתככים שרקם נוה מאחורי גבה. לאחר מינויו של אורנשטיין נוה מספר לו: "הנשיאה לא מדמיינת. היא מדברת איתי, אומרת לי נו, אני שמחה שהשרה קיבלה את ההמלצה שלי, ולא נעים לי להגיד לה – את חיה בסרט."

לרגע שמחתי שמרים נאור ז"ל כבר איננה איתנו, ואיננה צריכה להתמודד עם הזוהמה הזו שכדרכה של זוהמה סופה להתגלות. איך שהגברים החכמים מסדרים ביניהם את העולם ודופקים את הנשים שאין להן מושג. זהו מותר השיפלות על ההגינות, השקר על האמת והרע על הטוב. אכן אלה החיים.

מפני שהם מתנחלים

 

כששמעתי שהאחים קלמנזון מהתנחלות עתניאל יקבלו את פרס ישראל החדש לגבורה, הם לבדם, חשתי מועקה וגם עלבון, ולא בגלל האחים קלמנזון, שיצאו ביוזמתם בבוקר שמחת-תורה לבארי השורץ מחבלים, ובעזרת הג'יפ הממוגן שלהם ונשקם האישי ותחת אש המחבלים, חילצו מהבתים שהמחבלים הציתו עשרות אנשים והצילו את חייהם, עד שהאח אלחנן ז"ל נהרג מירי מחבל שהסתתר באחד הבתים. לאחים קלמנזון מגיע כל הכבוד על מעשי גבורתם שהצילו חיים רבים, ולא צריך לייסד פרס חדש לצורך זה. מאז מלחמת השחרור מעניק צה"ל על גילויי גבורה יוצאי דופן עיטורים, הגבוה ביניהם עיטור הגבורה, שהחליף בשנת 1970 את אות גיבור ישראל שהוענק אחרי מלחמת השחרור. האחים קלמנזון זכאים לקבל את עיטור הגבורה, או את פרס ישראל לגבורה, שמנסה ליצור מקבילה אזרחית לעיטור הגבורה הצבאי, אבל כמותם היו עוד גיבורים בשמחת-תורה בעוטף עזה: למשל כיתת הכוננות של הישוב שלומית שהצילה את הישוב הסמוך אליהם פרי גן, ושניים מתוכם נהרגו בקרב עם המחבלים, והיו לוחמים נוספים בכיתות כוננות נוספות, שלחמו בגבורה מול עשרות מחבלים והצילו חיים, והיו אנשים שנכנסו שוב ושוב לשטח המסיבה ברעים וחילצו משם אנשים, למשל בן בנימין שמעוני ז"ל, שחילץ חברים מן המסיבה וחזר לשם פעמיים לחלץ אנשים נוספים, אך בפעם השלישית נהרג בעצמו. והיו רופאים ואחיות שטיפלו בפצועים תחת אש המחבלים וחלקם נהרגו, כמו הרופא מבארי דניאל לוי ז"ל. היו הרבה סיפורי גבורה בשמחת תורה בעוטף עזה, ורבים מהגיבורים האלה ראויים לקבל את עיטור הגבורה או עיטור העוז, אבל רק האחים קלמנזון יקבלו את פרס ישראל לגבורה אזרחית שהמציא שר החינוך יואב קיש כדי למנוע את חלוקת פרסי המדע והיצירה לאנשי אקדמיה ותעשייה ויצירה שאינם נושאים חן בעיני הממשלה שהביאה עלינו את האסון ומנסה להתנער מאחריות לאסון, שבבסיסו הקונספציה של נתניהו וסמוטריץ' שהחמאס הוא נכס, וצריך לחזק אותו כדי להחליש את הרשות הפלשתינית וכך למנוע הקמת מדינה פלשתינית, שהובילה לקונספציה שאפשר לקנות את החמאס בכסף, שהובילה לקונספציה שהחמאס מורתע, שהובילה להעברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה ליהודה ושומרון כדי לרצות את המתנחלים. וכך מבלי שהתכוונו לכך, הביאו המתנחלים אסון על עוטף עזה ויושביו, ומעשי הגבורה של האחים קלמנזון אינם יכולים ואינם צריכים למחוק את המציאות העצובה הזו, שבה הביא כוחו הפוליטי הגדול מדי של המגזר המתנחלי להרס חבל ארץ שלם במדינת ישראל שנותר מופקר וזנוח להחריד, ועצם סיפור הגבורה של האחים קלמנזון מדגיש את גודל המחדל וההפקרות, כי הצבא שמדינת ישראל משקיעה בו את מיטב תקציבה היה צריך למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, ואם לא הצליח בכך, היה צריך לפחות לחלץ ולהציל את האנשים, ואם שני אחים עם ג'יפ ממוגן ונשק אישי יכלו להציל אנשים כה רבים, ניתן רק לשער כמה יכול היה צה"ל להציל אילו תיפקד כראוי, שכמובן לא רק הצבא אשם בכך אלא הממשלה והכנסת שהיו אמורות לתחזק ולכוון את הצבא להיות מוכן למתקפה כזו שכידוע גם קיבל לא מעט התראות לכך. מתן הפרס לאחים קלמנזון לבדם נועד למכור את סיפורה של ממשלת המחדל והאסון, לצייר תמונה שלפיה המתנחלים הם אלה שהצילו את קיבוצי עוטף עזה, בעוד שבפועל המתנחלים כמגזר רב עוצמה פוליטית גרמו לאסון, ושום מעשה גבורה אישי, ראוי ככל שיהיה, איננו יכול למחוק את האמת העצובה של קונספציית המחדל של הימין המתנחלי. האחים קלמנזון מקבלים איפוא את הפרס מפני שהם גיבורים, אבל באותה מידה מפני שהם מתנחלים, ומפני שהסיפור שלהם הוא הסיפור שנוח לממשלה ורצוי לממשלה להבליט, ואמנם הפרסים יחולקו כרגיל, אבל הממשלה לא ויתרה על ניצול הפרס כדי לקדם את הסיפור הרצוי לה, ורק את הסיפור הזה. כמה נלוז לדבר על אחדות כאשר ממשלחת המתנחלים מעניקה פרס למתנחלים בלבד ומתעלמת מגבורתם של כל האחרים שאינם מתומכיה, ועוד מתיימרת לעשות זאת בשם האחדות, הסיסמה השקרית ביותר של הממשלה הזדונית ביותר והמסיתה ביותר, שיכלה בקלות להעביר מסר מאחד לו היתה מקפידה להעלות על נס גם את גבורתם של אנשי הקיבוצים והעיירות בעוטף עזה ביום שמחת תורה שהפך ליום אסון, אבל הממשלה הזו יודעת לחלק פרסים וטובות הנאה רק לתומכיה, ורק להם, ואי אפשר לחוש אלא צער ועלבון על האופן שבו מנכסת ממשלה שנואה ומאוסה את נכסי הרוח של המדינה לטובת עצמה, ובעצם מחלקת פרסים לעצמה ולדרכה.

המוות ביקר פעמיים

 

השבוע ביקר אצלנו המוות פעמיים. בשבת ה-9 במרס נפטרה אמו של חתני עירית רותם ז"ל, וביום שני ה-11 במרס נהרג בעלי לשעבר ד"ר עודד פרי בתאונת צלילה. בתי ניצן שחיה באנגליה היתה בדרכה לישראל ללוויית חמותה כשחתני גיא התקשר אליה לבשר לה שאביה נהרג, ובעצם היא באה לשתי לוויות. אני חזרתי מטיול הבוקר עם הכלב וראיתי שיחה שלא נענתה בסקייפ. חשבתי שזו שיחה מניצן להגיד לי שהם כבר ברכבת בדרכם לשדה התעופה, אבל זו היתה שיחה מבתי הבכורה שרון, שהתקשרו אליה ממשטרת אילת שלאבא היתה תאונת צלילה. שאלתי אם הוא בבית החולים יוספטל באילת כי חשבתי שהוא רק נפצע, אבל תוך כדי שדיברנו הודיעו לשרון שקבעו את מותו. הייתי בהלם בגלל הפתאומיות וגם בגלל שיש מין הרגשה טיפשית כזאת שאם מישהו במשפחה בדיוק מת, לא יכול להיות שעוד מישהו במשפחה ימות אחרי יומיים, זה נראה לגמרי לא הגיוני. בזמן האחרון נכדי דין שהוא בן שש וחצי התעניין במשפחה ואמר לבתי ניצן שהוא רוצה להכיר את אביה, כלומר את סבו. הוא ידע שאביו של חתני גיא מת בדמי ימיו, והוא רצה להכיר את הסבא השני שלו שהיה עדיין בחיים. ביקשתי מבתי שרון שהיתה בקשר טוב עם אביה ובילתה איתו לעתים קרובות, שתאמר לו שדין רוצה להכיר אותו, והוא שאל למה. זה היה גם מצחיק וגם עצוב. חשבתי שעכשיו דין לא יוכל כבר לפגוש אותו והיה לי חבל בשביל דין שהוא כבר לא יוכל לפגוש אף לא אחד מהסבים שלו, ושבתוך יומיים הוא איבד גם סבתא וגם סבא, ועכשיו אני הסבתא היחידה שלו שנשארתי בחיים, ואני גם הסבתא היחידה של נכדי הקטן אביב, ואני צריכה להיזהר לא למות, אחרת לא תהיה לנכדים שלי סבתא בכלל.

המשטרה לא התקשרה לחגית, בת הזוג של עודד, כי הם לא היו נשואים וגרו בדירות נפרדות. הם היו ביחד הרבה שנים ואני לא יודעת למה הם לא התחתנו רשמית. אולי אחרי שני נישואים ושני גירושים הוא לא רצה להתחתן פעם שלישית, וכשהוא היה בחיים זה לא שינה שום דבר, אבל אחרי שהוא מת זה כן שינה, כי אם הם היו נשואים המשטרה היתה מודיעה לחגית, אבל מכיוון שהם לא היו נשואים התקשרו קודם לבן הצעיר שלו מגרושתו השנייה ואחר כך התקשרו לבתי הבכורה שרון. נראה שהמשטרה חיפשה מישהו מהמשפחה, מי שזה לא יהיה, כי כשמישהו נהרג הם צריכים להודיע למשפחה. לשרון לא היתה ברירה. היא היתה צריכה להודיע לחגית בעצמה, וחגית היתה בעבודה ולא יכלה לענות לטלפון, אז שרון השאירה לה הודעה שהיא מחפשת אותה, והתקשרה לבני, האח הבכור של עודד, ובני התקשר למשטרת אילת, כי מכיוון שכבר קבעו מוות היו צריכים להעביר את הגופה למכון הפתולוגי באבו-כביר ובני הבטיח לשרון שהוא יילך לשם לזהות את הגופה, ושרון הרגישה הקלה שהיא לא צריכה ללכת בעצמה לזהות את הגופה. הם לא ידעו לאיזו חברא קדישא צריך להתקשר, כי לא היה להם מושג איפה עודד התגורר. הוא היה אדם מסתורי ושרון רק ידעה שהוא גר בקיבוץ קרוב לירושלים ויש לו גינה שהוא מטפח שהיא מעולם לא ראתה.

שרון החליטה להתקשר לצבא שהיה המשפחה האמיתית של עודד שהיה עובד צה"ל כמעט חמישים שנה והצבא הבטיח לערוך לו לוויה צבאית בבית קברות צבאי ולטפל בכל מה שצריך. בינתיים חגית התקשרה לשרון ושרון היתה חייבת לספר לה שעודד נהרג וחגית היתה בהלם גמור כי הם עמדו לנסוע לחופשה בקפריסין ובעצם לצורך החופשה הזו הוא צלל את הצלילה הקטלנית הזו כדי לחדש את רשיון הצלילה שלו ולצלול בחופים של קפריסין, וחגית כעסה על עצמה שהיא לא מנעה ממנו לצלול, ושרון חשבה שאם הוא היה נהרג בזמן החופשה שלהם בקפריסין והיו צריכים להטיס את הגופה לישראל זה היה עוד הרבה יותר גרוע, ואם כבר מתים עדיף למות בארץ ולא בחופשה בחו"ל.

ביום שלישי קברו את עירית וביום רביעי את עודד. בלוויה של עירית החברות שלה סיפרו כמה היא היתה מצחיקה ואהבה קולנוע ותיאטרון, אבל בעצם עירית היתה אשה עצובה שכל החיים שלה התאבלה על בעלה זיו שמת בדמי ימיו וכל חייה היא אהבה רק אותו והתגעגעה אליו תמיד. בשנים האחרונות היא היתה מאד חולה וכבר לא צחקה בכלל ולא היתה אף פעם שמחה. אני ידעתי שהיא רצתה מאד למות והיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה וכשהיא רצתה למות היא מתה. רשמית היא מתה מדלקת ריאות אבל באמת היא מתה מצער. היא התחילה למות כשזיו מת והיא המשיכה למות כל חייה עד שהיא מתה סופית ולמרות שכאילו זה בכלל לא היה תלוי בה אני ידעתי שהיא מתה מרצונה. עודד לא רצה למות. היו לו חיים טובים מאד. הוא אהב את העבודה שלו ואהב את הצבא ונסע עם חגית להרבה טיולים בחו"ל, ויכלו להיות לו עוד הרבה שנות חיים טובים אם היה מוותר על הצלילה, אבל הוא אהב מאד לצלול. על הקרקע הוא היה נכה צה"ל עם רגל פצועה ובמים הוא היה כמו דג. אולי גם המוות שלו, כמו המוות של עירית, היה בלתי נמנע, למרות שהיה מיותר להפליא. חגית היתה שבורת לב ולא הצליחה לדבר בהלוויה, וגם שרון היתה מאד עצובה, ואמרה לי שכל הלוויה היא רק רצתה לדבר עם אביה, שהיה אומר בוודאי משהו מאד משעשע על הלוויה שלו, והמחשבה שלעולם לא תוכל עוד לדבר עם אביה שברה את לבה. אני הצטערתי יותר על עירית, כי עם בעלי לשעבר לא דיברתי כבר שלושים וחמש שנה, ולעירית הרגשתי הרבה  קרבה דווקא בשנים הרעות כשהיתה כבר מאד חולה ומאד בודדה. ובכל זאת היה חבל לי מאד על שרון, שתמיד כל כך שמחה לפגוש את אבא שלה. אמרתי לה שזה מזכיר לי את המוות של אבי שנהרג בתאונה טיפשית כשיצא לקניות ופגעה בו מכונית ושרון אמרה שזה לא אותו דבר שזאת היתה תאונה, ואבא שלה כנראה מת מאירוע לבבי שתקף אותו במצולות, וזאת לא תאונה, אבל זה כן היה דומה לקבל פתאם טלפון שאבא שלך מת באופן לגמרי פתאומי, ופתאם אין לך אותו יותר, ונדמה שזו גזירת גורל ובכלל לא תאונה.  

בקשת נתניהו לדחיית עדויות במשפטו

 

בקשתו של נתניהו בשבוע שעבר מבית המשפט המחוזי בירושלים לדחות "עד אחרי המלחמה" את עדותם של שלושה עדים במשפטו, קרוב משפחתו ועורך דינו דוד שמרון, היועמ"שית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע-פרגו וכורש ברנור, בעבר ראש היחידה לחקירות הונאה במשטרה, מכעיסה אותי הרבה יותר משיפוץ הבריכה במעונו בקיסריה. אמנם שיפוץ הבריכה על חשבון הציבור בעיצומה של מלחמה קשה, ארוכה ורבת קרבנות ונפגעים הוא מעשה אנוכי, נצלני וחסר בושה, אבל הוא איננו משפיע על המלחמה עצמה, ואילו דחיית העדויות במשפטו של נתניהו לתאריך בלתי מוגדר אחרי מלחמה שהוא עצמו קובע את משכה ואורכה, יוצרת אינטרס ברור לנתניהו להמשיך במלחמה עד אין קץ. זאת לאחר שנתניהו כבר הראה כוונות כאלה ואף הצהיר שהמלחמה תימשך עד שנת 2025, כאשר כבר כעת הלוחמים שחוקים, פרנסתם של אנשי מילואים רבים נפגעה, אזרחים שפונו נמצאים במצוקה והנזקים למדינת ישראל הולכים ומתרבים. ומה שמפחיד במיוחד: גם עסקת חטופים שכרוכה בהפסקת אש משמעותית, אפילו אם אין מדובר בהפסקה מוחלטת של הלחימה, עלולה להיות בלתי רצויה לנתניהו, כל עוד הוא מנסה לשכנע את בית המשפט להסכים לדחיית עדויות שהיא למעשה דחייה בניהול משפטו בתואנה שהלחימה איננה מאפשרת לו להקדיש את הזמן הדרוש להגנתו במשפט. גורל חייהם של חטופים ולוחמים כאחת נמצא כעת בידיו של נתניהו, ומתן אפשרות לנתניהו להשתמש בניהול המלחמה לדחיית משפטו מסכן חיי רבים, גם חטופים וגם לוחמים, עלולים למות מוות מיותר מהמשכה של לחימה ללא תכלית, שכל מטרתה יצירת מצג שוא של מלחמה לצורך דחיית המשפט ודה-לגיטימציה למחאה, שגם אותה מנסים לדכא בטענה שזה איננו הזמן למחאה, כאשר אין זמן שבו המחאה נחוצה יותר, ולמרבה הצער היא מעטה וחלשה מדי. ומה שקשה במיוחד זו המחשבה שגם לאחר שהתנהלותו המיטה אסון נורא על ישראל, נתניהו עסוק בראש וראשונה בקידום האינטרסים האישיים, ובראשם דחיית משפטו.

אולי אין זה הוגן להטיל על כתפי השופטים את המשימה להציל אותנו ממלחמה אינסופית בשירות דחיית משפטו של נתניהו, אבל בית המשפט כבר העלה שיקולים של טובת המדינה כאשר הציע לפרקליטות למחוק את סעיף השוחד מכתב האישום נגד נתניהו. כעת מדובר לא רק בחסכון משאבים למדינה, אלא בחיי אדם. כל דחייה בהשבת החטופים היא גזר דין מוות לחלקם, ודחייה ממושכת עלולה להיות גזר דין מוות לרובם. וכמובן שהמשך הלחימה כרוך בקרבנות, בחייהם של אנשים, רובם צעירים מאד, בעוד אלמנות ויתומים שיחיו עם האובדן לכל ימי חייהם, בעוד משפחות שכולות שאין להן נחמה.

אינני משוכנעת שדחיית בקשות הדחייה של נתניהו תקרב את סופה של המלחמה, כי בכל מקרה התמשכות הלחימה בהחלט מסייעת לנתניהו לדכא את המחאה נגדו ואת הקריאות להתפטרותו בטענה הפופולרית וחסרת השחר שזה איננו הזמן המתאים, ובדיבורים האינסופיים על אחדות, דיבורים שלבד מדיכוי ההתנגדות לנתניהו אין להם שחר. איזו אחדות יש בישראל, כאשר ההסתה נגד השמאל נמשכת במלוא עוזה, וכל קריאה לשלום בין יהודים לפלשתינים, כל הבעת תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית וכל שיתוף פעולה בין יהודים לפלשתינים מוצגים כבגידה וכבלתי לגיטימים. הקריאה לאחדות היא בסך הכל דרישה מוסווית ולא נעדרת נכלוליות לתמיכה בנתניהו ולהשארתו על כס ראש הממשלה. ובכל זאת, להיענות של השופטים לבקשות הדחייה של נתניהו תהיה משמעות נוראה למדינה כולה. רק תמימות קיצונית מאפשרת להאמין שנתניהו לא ישתמש בדחייה מוסכמת כזו לרעה ויאריך את המלחמה עוד ועוד. השופטים אולי לא חפצו באחריות כזו, אבל אם לא ידחו בתוקף את בקשות נתניהו לדחיית עדויות במשפטו ולדחיית המשפט כולו, אם ינהגו בסלחנות כלפי נתניהו, ללא כל כוונה לתוצאה כזו, יחרצו למוות את גורלם של רבים.

 

די למלחמה ודי להכשלת עסקה

 

הדרישה של ישראל מחמאס למסור מראש את רשימת השמות של החטופים שהם מתכוונים לשחרר בעסקה שנידונה כעת היא לכאורה הדרישה הכי בסיסית והכי הגיונית, אבל בפועל היא דרישה שנועדה להכשיל את העסקה שנתניהו על פי כל הסימנים איננו מעוניין בה, כי החמאס, כמו בעסקה הקודמת, מוכן למסור את שמות המשוחררים רק ברגע האחרון, וכך נהג גם חיזבאללה בזמנו, כשהחזיר את הגופות של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, וסירב למסור מראש אם הם חיים או מתים, והתמונה של חיזבאללה מעמיסים את ארונות המתים על רכב זעזעה את כל המדינה, למרות שהיו כבר קודם לכן ידיעות שהם לא בחיים. חיזבאללה וחמאס אוהבים להתעלל גם בחטופים וגם במשפחות, וגם בכולנו, ואפשר לומר שאין סיבה להניח להם להתעלל בחטופים ובמשפחות, ומצד שני בלי שמאפשרים להם את ההתעללות הזאת הם בכלל לא מוכנים לעסקה, ואם רוצים להחזיר את החטופים שעדיין חיים, עדיף לאפשר להם את ההתעללות הזאת, שיסתירו את המידע על החטופים עד הרגע האחרון, ובלבד שיחזירו אותם כבר ויפסיקו את ההתעללות הגדולה בחטופים שחייהם בסכנה בכל רגע בכל שנייה. הלואי שהיה לי אמון בנתניהו ובממשלתו, אבל אין לי טיפת אמון בהם, ואני מתקשה להאמין שהדרישה הזאת מהחמאס, שברור שהחמאס מסרב להיענות לה, וכולם יודעים שהחמאס מסרב להיענות לה, אני מתקשה להאמין שהיא הועלתה בכוונה טובה. אני הרבה יותר משוכנעת שנתניהו העלה אותה כדי להכשיל את העסקה ולהרחיק אותה, כי הוא רוצה להמשיך במלחמה שכבר מזמן איבדה כל טעם, במחשבה שכך ייקל עליו להישאר בכס ראש הממשלה שרוב הציבור כבר איננו מעוניין לראות אותו שם. למלחמה אין מטרות מוגדרות ואין אסטרטגיה, ואפילו צה"ל לא יודע מה הממשלה רוצה ממנו, חוץ מזה שברור שנתניהו רוצה שצה"ל יישא באשמת המחדל של טבח שמחת תורה, ויותיר את נתניהו צח כשלג מהפקרת והזנחת תושבי עוטף עזה ומטיפוח ומימון החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. אבל למעט חסידיו המושבעים של נתניהו שתמיד ירחשו לו הערצה, רוב הציבור לא קונה את ההתנערות הזאת של נתניהו מאשמה ומכל אחריות.

בינתיים המלחמה נמשכת ומכיוון שאין אסטרטגיה ואין מטרה חיילים נהרגים לחינם בפעולות מטופשות. אתמול נהרגו שלושה חיילים וארבעה עשר נפצעו, רבים מהם נפצעו קשה ויישארו נכים, וכל זה כדי לפוצץ בית. זה איננו האסון הראשון שקורה כשמפוצצים בית בעזה. כבר היה אסון פיצוץ בית שנהרגו בו עשרים ואחד חיילים. כמה אובדן ושכול נוראים כדי לפוצץ בית. האם באמת יש צורך  בכל פיצוצי הבתים האלה שזורעים הרס ומוות בין העזתים ובין חיילינו הצעירים, שאנחנו צריכים אותם חיים, שהמדינה צריכה אותם חיים ומפסידה אותם לתמיד? כלכלת המלחמה היא כלכלת הפסד. במקום לייצר הורסים, במקום להחיות הורגים ונהרגים. האם מישהו יושב וחושב מה הטעם בכל הפיצוצים המסוכנים האלה? האם אין די בכל הבתים שהרסנו בעזה, והאם באמת השגנו בכך משהו ממשי? בהעדר מטרות מוגדרות, עבור מה אנו נלחמים? כדי להציל את נתניהו מהדחה? כדי להגן על שלטונו שהביא עלינו אסון ומוות?

הגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהנמיך את הדרישות מחמאס ובלבד שישיב את חטופינו שעדיין חיים ויבוא סוף לסבל הנורא שלהם ושל משפחותיהם. נורא לחשוב שחייהם בידי חמאס מזה ובידי נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר מצד שני. אסור להשלים עם הכשלה של עסקה נוספת, עסקה של הצלת נפשות, ואסור שהציבור יילך שולל אחרי מי שמנסה להכשיל באצטלה של משא ומתן קשוח, שבעצם הוא עמידה על הדם.

                                   

מופע ההתנערות מאשמה של יולי אדלשטיין

 

יולי אדלשטיין סירב לנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון בנוכחות דני אלגרט שאחיו איציק חטוף בעזה, בטענה שהטלאי הצהוב שענד אלגרט ועליו מצוין תאריך הטבח ב-7 באוקטובר הוא זילות השואה וזו חציית קו אדום מבחינתו. אינני מאמינה למלה מדבריו. כבר ציינו רבים את העובדה שגם שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מופיע מאז הטבח עם טלאי צהוב על חזהו ואדלשטיין לא יצא נגדו ולא טען שארדן מוזיל את השואה. אבל הבעיה איננה רק בעשיית איפה ואיפה. הבעיה היא שאדלשטיין איננו אדם נייטרלי שזכותו לשפוט את התנהגותו של אלגרט, אלא בתפקידו כיו"ר וועדת חוץ ובטחון הוא אחד מהנושאים באחריות לטבח בשמחת תורה. הוועדה שאדלשטיין עומד בראשה היא הגורם החשוב ביותר שאמור לפקח על טיפול הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זו הוועדה שהיתה אמורה לדון בקונספציה שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל שעוזר לה למנוע הקמת מדינה פלשתינית מאחר שהוא מחליש את הרשות הפלשתינית, זו הוועדה שהיתה צריכה לברר מדוע הממשלה מקטינה את תקציבי כיתות הכוננות בעוטף עזה, לוקחת מהן את הנשק הארוך ומשאירה בידיהן אקדחים בלבד. זו הוועדה שהיתה צריכה לשאול מדוע הממשלה מעבירה כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון ומותירה את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לתוקפנות החמאס. אבל אדלשטיין, כמו כל ממשלת נתניהו, לא פיקח על מדיניות הממשלה ולא חלק עליה, מאחר שהיה שותף למחשבות ההבל שקידמו נתניהו וסמוטריץ', לפיהן חיזוק החמאס והעברת מימון לחמאס אלו פעולות נכונות למטרת החלשת הרשות הפלשתינית. כמו כל ממשלת נתניהו וכל זרועותיה של ממשלה זו, גם אדלשטיין צריך לתת את הדין על חוסר התפקוד שלו בפיקוח על התנהלותה של הממשלה בנושא הגנת עוטף עזה וכמו שאר האחראים למחדל ההגנה על ישובי העוטף ולאסון שקרה בעקבות מחדל ההגנה העצום של הממשלה שאיפשר את האסון הנורא, גם הוא צריך להתנצל לפני קורבנות המחדל ולפנות את מקומו לטוב ממנו, ולא לחלק ציונים למשפחות החטופים, בין אם מאבקם הנואש לשחרור קרוביהם מול ממשלה שעושה הכל להכפיש ולרמוס אותם נושא חן בעיניו ובין אם לאו.

ובדיוק משום כך, משום שאדלשטיין הוא חלק מהנושאים באשמה להפקרת עוטף עזה ולאסון הנורא שקרה לתושביה עקב מחדלם הנורא, בדיוק משום כך מוצא אדלשטיין פסול באחי החטוף, לא בגלל הטלאי הצהוב, שדווקא חביב על אנשי הימין, לא רק השגריר ארדן. גם בהתנתקות הצמידו תושבים מגוש קטיף ותומכיהם לחזם טלאי כתום דומה לטלאי הצהוב שאולצו היהודים לעטות בשואה. אדלשטיין טען אמנם שבזמנו התנגד בתוקף לטלאי הכתום – יכול להיות שכך הדבר, אם כי אינני סבורה שהוא דובר אמת. לדעתי ההשוואה בין טבח שמחת תורה לשואה מרגיזה אותו לא בשל זילות השואה, אלא בגלל שהוא מדגיש את אשמתה של ממשלת נתניהו למחדל הפקרת תושבי העוטף ואי מניעת הטבח, בשל טיפוח החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, בשל העברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על העוטף ליהודה ושומרון, בשל הפגיעה בכיתות הכוננות, בשל התנהלות שערורייתית ומופקרת שאפשרה את האסון ולא פעלה למנוע אותו או לפחות להקטין את היקפו.

ההתקפה של אדלשטיין על דני אלגרט היא התקפה לצורך התגוננות מאשמה. משפחות החטופים מותקפות השכם והערב על ידי אנשי הימין, מפני שהן מזכירות להם את המחדל הנורא של טיפוח החמאס והפקרת עוטף עזה. דווקא עיסוקי רב השנים בהכחשת השואה ובגילויי העוינות והתוקפנות בגרמניה ובאוסטריה ובמדינות נוספות ששיתפו פעולה עם הנאצים כלפי ניצולי השואה, מאפשר לי להבין את העוינות והתוקפנות של אנשי הימין כלפי משפחות החטופים וכלפי החטופים עצמם. אלה עוינות ותוקפנות של אנשים שיודעים שהם נושאים באשמה כלפי הקורבנות שמזכירים להם את אשמתם, אשמה שהם מסרבים לשאת בה ועושים הכל כדי להכחיש ולהטיל על אחרים. אבל לא ההתנתקות ולא עסקת שליט ולא הסכמי אוסלו ולא השמאל אשמים בטבח שמחת תורה. רק ההתנהלות הכושלת של נתניהו וממשלתו אשמה בטבח, ומסע ההכפשה הזדוני וחסר המעצורים נגד החטופים ומשפחותיהם, וההתנערות מחובת הממשלה להגן על כל אזרחיה, ומהאחריות הנוראה להפקרתם ולאסונם, לא תשנה את העובדה העצובה הזו. האשמה צרובה על מצחה ועל ידיה של ממשלת נתניהו ואנשיה, ושום מתקפה על הקורבנות ומשפחותיהם לא תנקה אותה מכך, היא רק תגביר את אשמתה.

 

חבל על האירוויזיון

 

בדרך כלל לא מאד אכפת לי מהאירוויזיון, אבל אני כן רוצה שישראל תשתתף בו, גם מפני שהוא משמח הרבה אנשים, גם מפני שהוא במה נהדרת לזמרים ישראלים מעולים שרוצים לפרוץ לעולם, גם מפני שחשוב להיכנס למועדונים שלא כל כך רוצים לקבל אותך, ואותנו מאד רוצים לסלק עכשיו מהאירוויזיון, אז לא נראה לי חכם לתת למארגנים סיבה טובה. חבל מאד שבחרו בשיר הזה. השם שלו "גשם אוקטובר" נשמע כמו פרפראזה על "מבול אל-אקצה", וההתחלה שלו, לפחות לפי הגרסה שמצאתי ב"שירונט", "כותבי ההיסטוריה עִמדו לצדי", גם לא קשורה בכלל להמשך השיר, וגם מחברת את השיר, שלא בטובתו, לאקטואליה ולרצון הישראלי לקבל תמיכה בינלאומית, ובכך כמובן מזמינה בעיטה בינלאומית. וכמובן האזכור לאוקטובר, והדיבור על "שבעה באוקטובר", כדי שיישמע כמו האחד עשר בספטמבר, שהיה סתם יום חסר משמעות לפני מתקפת אל-קאעידה, בזמן שבמקרה שלנו מדובר בטבח שהתרחש במכוון בשמחת תורה, חג חשוב שקשור ללב הווייתנו, ובכך גם דומה למלחמת יום הכיפורים, שפרצה ביום הקדוש לנו ביותר, ואז עוד לא היינו כל כך משועבדים לאמריקניזמים, ורק הערבים קראו למלחמת יום-הכיפורים מלחמת אוקטובר. אנחנו קראנו לה תמיד מלחמת יום הכיפורים ולא היה צריך מחשב או וועדה שיבחרו לה שם. למה אנחנו בוחרים לטשטש את העובדה שלא רק שהתקיפו אותנו באכזריות בלתי נתפסת כלפי אזרחים בלתי חמושים כולל תינוקות וילדים וקשישים, אלא שעשו את זה בחג דתי שלנו שמוקדש לתורה שהיא תמצית הווייתנו הלאומית והדתית גם יחד וזה לא חסר משמעות, דוקא מפני שהחמאס הוא תנועה מאד דתית, ותנועות דתיות אמורות לכבד דתות של עמים אחרים. בכל אופן מרוב שהדגשנו דווקא את אוקטובר, מספיק שהמלה אוקטובר תופיע בשם של שיר או בתמליל שלו כדי שכולם יקפצו עלינו, ובמקרה הזה לגמרי הבאנו את זה על עצמנו, ולא בחכמה. אפשר היה לשלוח שיר אהבה או כמה פסוקים מולחנים משיר השירים שזה תמיד עובד ואז היינו מסתפקים במחאות של הסקנדינבים בתלבושת ויקינגים או כיו"ב ואולי מוצאים גם כמה אוהדים.

נכון שגם השיר חי של עפרה חזה היה קצת פוליטי וגם השיר של כוורת, אבל הם שרו בעברית ואף אחד לא הבין את המלים ולא היו בשירים מלים לא עבריות שכל אחד בעולם מזהה. השיר "גשם אוקטובר" אמנם נכתב על ידי יוצרים אהובים בישראל, אבל הוא נראה כאילו ניסה להתאים את עצמו לממשלה שאוהבת לעשות לכל העולם דווקא ומי שחוטף את המכה אחר כך הם אזרחי ישראל. אנחנו מצליחים באירוויזיון כשאנחנו מניחים לתחושת הקורבן שלנו ושולחים שירים משמחים כמו ששרו דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי, שאולי פחות משמחים את מיקי זוהר ומפלגתו, אבל מציגים צד אופטימי של ישראל שאנשים מתחברים אליו רגשית גם בניגוד לעמדתם הפוליטית. בשביל לגייס אהדה צריך שכל, ומי שנורא רוצה שיקשיבו לו צריך לדעת מתי להגיד מה ומתי לא להגיד מה שלא צריך. חבל שמראש אימצו עמדה לעומתית ועכשיו מעדיפים לא להשתתף מאשר להחליף את השיר שנשמע כמו אוסף ציטוטים מלהיטי עבר בסרטים הוליוודים בשיר יותר חביב ופחות יומרני, ובלי אזכורים ישירים או עקיפים למבול אל-אקצא, שאם החמאס רוצים שהם יחברו עליו שיר וישירו אותו במנהרות.

בן גביר והנאנסות בעזה

 

בראיון ל-ynet, אמר השר בן-גביר שהוא מנסה לשכנע את הממשלה שהמשטרה צריכה לפרוץ להר הבית כאשר מניפים שם דגלי חמאס או תמונות של סינוואר "כשבנות שלנו נאנסות בעזה". פתאם מגלה השר רגישות לגורלן של החטופות בעזה, כמובן, כמנהג ממשלת האסון, תוך התעלמות גמורה מאחריותו האישית ומאחריות הממשלה לגורלן של החטופות בעזה. לבן-גביר אחריות כפולה ומכופלת לגורלן של החטופות בעזה: ראשית, יחד עם הממשלה כולה, הוא אחראי להפקרה הנפשעת של ישובי עוטף עזה, כאשר הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובים אלה ולמנוע חטיפת ישראלים לעזה הועברו לגזרות אחרות, ובפרט ליהודה ושומרון, וזאת בלחץ המתנחלים שזוכים לייצוג יתר בכנסת ובממשלת האסון, שבן-גביר עצמו הוא אחד ממנהיגיהם, וכולנו זוכרים איך עמד על זכותו לנוע בחופשיות ביהודה ושומרון בתוך אוכלוסיה פלשתינית עוינת. לחופש התנועה של בן-גביר וחבריו היה מחיר: שאיבת מרבית יחידות צה"ל ליהודה ושומרון, וכפי שהעיד קצין צנחנים ראשי, העבירו את כל סוללות התותחים מהעוטף, אלה שהיו אמורות לעצור את המחבלים הפולשים, לצפון וליהודה ושומרון, ובכל עוטף עזה נותרה רק סוללת תותחים יחידה בשבטה לצורך הדרכה, והתותחנים המיומנים הועסקו בביטחון שוטף של מתנחלי יהודה ושומרון, וזו כמובן רק דוגמה אחת לשאיבת כוחות צה"ל מגבול עזה לשירות המתנחלים. שנית, בן-גביר התנגד לעסקה שבמסגרתה שוחררו למעלה ממאה חטופים, בעיקר ילדים ונשים. למרבה המזל לא היו לו די קולות למנוע את העסקה, שבלעדיה גם ילדות היו נאנסות בעזה. ושלישית, בן-גביר הוא הגורם העיקרי שמונע עסקה נוספת של שחרור חטופים ומטיל אימה על נתניהו באיום לפרק את ממשלתו, ובכך הוא מבטיח את המשך האונס של נשים חטופות בעזה. עדיף היה שלא היה מעלה על דל שפתיו את זכר הבנות הנאנסות בעזה, שהוא אחראי מרכזי לעינויים שהן עוברות. אבל בן-גביר נכנס לממשלה בראש וראשונה כדי לחרחר מהומות עם ערביי ישראל ולעודד שפיכות דמים שבעקבותיה הוא מקווה לפגוע במעמדם כאזרחים, ואיננו יכול לוותר על תעמולה ארסית כדי לקדם את עמדותיו. הוא רוצה שמשטרת ישראל תפרוץ לשטח הר הבית בתירוץ כזה או אחר, כדי לעודד מהומות ושפיכות דמים, ולמען מטרה קדושה זו הוא נזכר פתאם בסבלן של הבנות הנאנסות בעזה, שלולא היתה סיעתו בממשלה כנראה לא היו נחטפות מלכתחילה, ובכל מקרה יכלו כבר להשתחרר. כדי לשכנע בנחיצות פריצות משטרה להר הבית בחודש הרמדאן, שלכל ברור שתוצאותיהן עלולות להיות הרות-אסון, הוא נזכר פתאם ש"הבנות שלנו נאנסות בעזה". אבל הבנות שלנו נאנסות בעזה במידה רבה באדיבותו של איתמר בן-גביר.

לרוב נחשבים הגזענים והלאומנים בעולם למי שמבטאים את דעותיהם האיומות בכנות כשפיהם ולבם שווים, ואילו הצביעות מיוחסת לשמאלנים וליברלים כשהם נלחמים על זכויות אדם, כאשר הגזענים טוענים שבעצם כולם חושבים כמותם ולא אומרים זאת רק מתוך צביעות – ראו דיבורי סמוטריץ' על כך שאיש איננו רוצה בקרבתם של ערבים. אבל איתמר בן-גביר מצליח להיות בו זמנית גם גזען, גם לאומן, גם מנוול וגם צבוע, והעובדה שכל כך הרבה יהודים תומכים בו מעידה למרבה הבושה שלא חסרים יהודים שהם גם רעים וגם מטומטמים.

יאיר יעקב ז"ל

 

 

אתמול, במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, פגשתי לראשונה את יצחק, בחור ירושלמי ביישן ושתקן, שאחז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב למול המכוניות החולפות. שאלתי אותו אם הוא קרוב משפחה והוא אמר שכן. שאלתי אם הוא בן-דוד של הילדים ששוחררו מהשבי, והוא אמר שכן. פניהם של אור ויגיל יעקב שצפיתי בהם שבים מהשבי נחרתו בלבי. יש להם עיניים מאירות. אחר כך דלית מהמארגנים ביקשה ממני לדבר בתוך האוהל עם בחור אחר, קרוב של חייל חטוף, שמתנגד למאבק המשפחות, כי הוא משוכנע שאסור לשחרר מחבלים כי את טבח שמחת תורה תיכננו המשוחררים מעסקת שליט. אמרתי לו שאני משוכנעת שאין שום קשר בין טבח שמחת תורה לעסקת שליט, שבמקום כל בכיר חמאס וכל מחבל שנהרג בא אחד אחר, שבכירי חמאס הוציאו פיגועים גם מהכלא ושהסיבה לדעתי לטבח שמחת תורה היא שגבול עוטף עזה הופקר והיו שם רק שלוש מאות לוחמים שלא יכלו לעצור אלפי מחבלים, ולא היו שם טנקים ותותחים כדי לעצור את המחבלים מיד כשחצו את הגדר. הוא אמר שכן היו, אבל אני יודעת שלא. הוא אמר שאנחנו מדינה חלשה וטיפשה ושמותר להרוג מאתיים ילדים אם עומד בתוכם מחבל שיורה עליך. הוא חשב שצריך להרוג את כל המחבלים. אמרתי לו שגם אם נהרוג את כל לוחמי חמאס עדיין יש בעזה שני מיליון פלשתינים שבקלות יצמיחו מתוכם לוחמים חדשים במקום כל מי שנהרוג. הוא אמר אם ככה את אומרת שאין פתרון, ואני אמרתי שאין פתרון פשוט, רק מאבק באיראן בשותפות עם ארצות-הברית ומדינות נוספות, וגם מצרים וירדן שאיתן יש לנו שלום יציב ואולי גם סעודיה שמוכנה בעיקרון לחתום על הסכם שלום איתנו, ורק בשותפות עם כולם יחד אפשר להחליש את איראן שתומכת בחמאס, ושבכל מקרה לדעתי צריך לשחרר את החטופים האזרחיים, כי יש הבדל בין חייל שנופל בשבי לאזרחים שנחטפים מחדר השינה שלהם שבכלל לא נלחמו, כולל ילדים וזקנים שלשחרר אותם זאת הצלת חיים. הוא אמר שגם לחייל לא מגיע למות, מה שנכון, וזאת היתה סתירה להתנגדות שלו לעסקה. בסך הכל הוא קרוב של חייל חטוף, והוא רוצה שהקרוב שלו ישתחרר, רק שבעסקה לשחרור חטופים חייבים לשחרר מחבלים והוא מתנגד לשחרור מחבלים ומאמין שאם נהרוג עוד הרבה עזתים נצליח לשחרר את החטופים, שאני מפחדת שזה לא יקרה, כי כבר הרגנו כמעט שלושים אלף עזתים כולל הרבה מחבלים ואת רוב החטופים ששחררנו הצלחנו לשחרר רק בעסקה. כמובן שהתרגשנו ושמחנו מאד שהצליחו לשחרר את פרננדו מרמן ולואיס הר, שהם קרובי משפחה של חברנו משה ליימברג, שעכשיו כל חמשת בני משפחתו החטופים שבו לישראל, אשתו גבי ובתו מיה שהדהימה את כולם כשירדה מרכב החמאס עם הכלבה בלה חבוקה בידיה, והאחות של גבי ופרננדו קלרה, שחזרו במסגרת העסקה, אבל לא יכלו למצוא שלוה לעצמן עד שפרננדו ולואיס חזרו השבוע, ולא שוכחות את כל החטופים שנשארו שם, כי מי שהיה שם יודע כמה סבל עובר על החטופים, שלא כמו רמי איגרא שחושב שהמשפחות מגזימות בתיאור הסבל של החטופים, שבכל פעם שהוא מדבר אני נזכרת בדמות מהספר של גבריאל מרקס "אהבה בימי כולרה", של רופא שבעצמו נוטל משככי כאבים בשפע, אבל נמנע מלתת משככי כאבים למטופליו, כי כאבים של אחרים הרבה יותר קל לסבול.

בזמן שדיברתי עם הקרוב של החייל החטוף דלית נכנסה עם יצחק וביקשה שיישב לידינו כי מישהו שעבר בחוץ נטפל אליו וזה היה לא נעים. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה ויצחק רק שתק והמשיך לאחוז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב ואחרי דקות ספורות חזר ויצא לעמוד עם התמונה בכביש. בינתיים נכנס עוד מישהו מהמארגנים וביקש שלא נדבר במאהל החטופים על פוליטיקה, והקרוב של החייל נפרד לשלום והלך ושנינו נשארנו עצובים כי לא משנה מה הדעות שלך כל המצב כל כך עצוב. אחר כך הלכתי הביתה והעיניים העצובות של יצחק שאוחז בתמונתו של יאיר יעקב נשארו לי בלב. בבית ראיתי שכבר התחילו החדשות, ובערך בשעה תשע בערב אמרו שקיבוץ ניר עוז מודיע שיאיר יעקב נרצח כבר בשביעי באוקטובר, והראו את הקטע מדברי בת זוגו מירב טל, שסיפרה שכשהמחבלים הפרידו ביניהם ולקחו אותה יאיר אמר לה שהוא הולך למות. הוא היה פצוע קשה, אבל אני בטוחה שאפשר היה להציל אותו אם היו מזעיקים אותו לבית חולים, מה שבנסיבות השבת הארורה הזו לא יכול היה לקרות ולא קרה. היה לי כל כך קשה לשמוע את הבשורה המרה הזאת, מפני שאור ויגיל ששוחררו מהשבי כל כך נכנסו לי ללב, וקרוב משפחתם יצחק גם הוא נכנס לי ללב, וחשבתי כמה עצב וצער ירדו עליהם עכשיו, על הנער אור ואחיו הצעיר יגיל, שאמר למחבלים שהוא צעיר מכדי שיקחו אותו בשבי, מה שלגמרי נכון, אבל המחבלים לקחו גם תינוקות לעזה, ולא כולם חזרו, משפחת ביבס לא חזרה, ועכשיו אור ויגיל שעברו את השבי בגיל כל כך צעיר צריכים להתמודד גם עם יתמות, ועל קרוב המשפחה השתקן והצנוע יצחק, שכל כך כמה לחזרתו של יאיר. חשבתי איך אפשר להכיר אדם לא מוכר דרך עיני הקרובים אליו. כשאמרו שיאיר יעקב היה אדם צנוע ואיש משפחה הרגשתי כאילו מדברים על אדם שהיכרתי. חשבתי על שני בניו הצעירים וחשבתי על קרוב משפחתו יצחק, והרגשתי שהעצב אין לו סוף.   

אכזריות איננה ריאליזם

 

תמיד האנשים שטוענים שהם התפכחו בעקבות הטבח בשמחת-תורה הם אלה שנהיו ימניים יותר ואכזריים יותר, ואולי בעצם היו כאלה תמיד, וכל מה שהם רוצים זה להרוג מה שיותר אנשי חמאס או להרוג סתם ערבים באשר הם, לגרש את העזתים מהרצועה והעיקר: להחניף לנתניהו ולימין בכלל, כאילו הימין שהביא עלינו את האסון כשהפקיר לחלוטין את תושבי עוטף עזה והעביר את כל הצבא ליהודה ושומרון כי "החמאס מורתע" ראוי לפרס החכמה וראיית הנולד. אנשים כמוני, שתמיד חשבו שצריך לחזק את הרשות הפלשתינית ולדכא את החמאס, לא מפני שהרשות מושלמת אלא מפני שהיא האפשרות הריאלית הפחות גרועה, ושצריך להסכים למדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, ולחזק את ישראל בכריתת הסכמי שלום עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות, לא במקום שלום עם הפלשתינים אלא על בסיס שלום עם הפלשתינים, אנשים כמוני לא טוענים שהם התפכחו, כי הם נשארו באותה דעה שהיתה להם קודם, שהרעיון של נתניהו לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, היה רעיון מטורף, ושנתניהו דומה לאדם שהכניס לביתו נמר כדי להבריח את השכן ולהשתלט על דירתו, ואז מתפלא שהנמר בוחר לטרוף דוקא אותו, ושהאפשרות הריאלית היחידה לשיפור מצבה של ישראל היא להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, צעד שיזכה לתמיכת כל מדינות העולם וישפיע לטובה על כל תחומי חיינו, כולל מצבנו הבטחוני, כי במקרה כזה אפילו מדינות ערב יתנגדו לשאיפה של חמאס למחוק את ישראל, שכיום יש עליה מעט מאד ביקורת בעולם הערבי, שמושתקת במהרה. כמובן שיש לישראלים חששות מזה שחמאס ישתלט על הרשות הפלשתינית ושהיא תיהפך לחממה של טרור, וברור שישראל תצטרך להמשיך להחזיק צבא חזק – בכל גבולות ישראל ולא רק בשירות המתנחלים, אבל מדיניות ההתנגדות לרשות הפלשתינית וההחלשה שלה מצד ישראל עד כה בוודאות חיזקה את חמאס, ומי שרוצה להמשיך בדיוק באותה מדיניות ופסגת שאיפותיו היא לבנות מחדש התנחלויות בלב אוכלוסיה פלשתינית עוינת בעזה, רק ידרדר את ישראל עוד יותר ויהפוך את חמאס לגיבור הגדול של הפלשתינים, שזאת ההצלחה העיקרית של מדיניות נתניהו עד עכשיו. אבל אף אחד לא אומר התפכחתי מהניסיון להתעלם מהפלשתינים וחייבים להגיע איתם להסדר מדיני, ואפילו האנשים שתמכו בהסדר לפני הטבח חוששים לומר עכשיו שחייבים להגיע להסדר עם הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות כמו מצרים וירדן שכבר יש לנו הסכמי שלום איתן ששרדו הרבה טלטלות וסעודיה שתחתום איתנו הסכם שלום אם נכיר ברשות הפלשתינית כמדינה, והפחד הזה מאד מחליש את האופוזיציה לנתניהו, ומאפשר לנתניהו ולימין בכלל להמשיך להציף אותנו בתעמולה שהיא גם מטומטמת וגם מרושעת בלי גבול.

למשל הטענה שאם נשחרר אסירים כדי לשחרר את החטופים בידי חמאס יהיה עוד טבח, כי יחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט והוא - כביכול הוא לבדו בזמן שמדובר בתכנית שתכננה כל הנהגת חמאס - יזם את טבח שמחת תורה, מבוססת על ההתנערות של נתניהו מאחריותו לטבח, שלא נגרם בגלל השחרור של סינוואר לפני שנים בעסקת שליט, אלא בגלל שממשלת נתניהו הפקירה לחלוטין את עוטף עזה והעבירה את כל התותחים, השריון ויחידות הקומנדו ליהודה ושומרון. במקור החמאס תכנן לבצע את הפיגוע בפסח שעבר ונסוג בגלל שישראל הציבה בגבול כוחות. במקרה זה משתמשים בעוד טיעון של הטוענים להתפכחות שמגזימים ביכולות החמאס, בזמן שהחמאס כדרכו התנפל על אזרחים, ילדים וזקנים ונשים, בדיוק כפי שעשה כשפוצץ באינתיפאדה בתי קפה ואוטובוסים, ולעומת זאת כשהתייצבו מולו כיתות כוננות נחושות – וקטנות מאד – לוחמיו נמלטו מבלי שהצליחו לגרום נזק רב, מה שהוכיח את הטמטום והזדון של ממשלת נתניהו שעשתה הכל להחליש את כיתות הכוננות, להקטין את תקציבן ולקחת מהן נשק, שזה לחלוטין בלתי מובן. לנתניהו וממשלתו נוח מאד להציג את הדברים כאילו הסיבה היחידה לטבח היא עצם קיומו של החמאס, בזמן שהסיבה לטבח היא קודם כל הפקרת ישובי עוטף עזה והכשלון המתמשך בהגנה עליהם, שהיא לגמרי באחריותו של נתניהו. יחיא סינוואר הוא רק אחד ממנהיגי תנועת החמאס, שתקפה מטרות אזרחיות ורצחה בעיקר אזרחים מאז הופיעה בשטח, הרבה לפני שסינוואר הגיע להנהגת החמאס, בימיהם של השיך יאסין ורנטיסי בימי האינתיפאדה השנייה וגם קודם לכן, והחזקתם בכלא או שחרורם של מנהיגי חמאס מסוימים איננה משנה הרבה, כי הם מסוגלים להוציא פיגועים גם מהכלא, והאדם היחיד בחמאס איננו חשוב כפי שמספרים לנו, כי התנועה ממשיכה באותו קו כבר שנים רבות למרות אינספור חיסולים של מנהיגיה בדרגים שונים, ולכן גם הריגתו של סינוואר שנתניהו וגלנט מבטיחים לא תשנה את יכולת החמאס לפגוע בנו: במקום ההרוגים יצמחו מנהיגים חדשים שעלולים להיות אכזריים מקודמיהם, כפי שקרה עד כה, והפקרת החטופים לצורך הריגתו של סינוואר או בכירים נוספים תגרום רק למותם של החטופים, להרס משפחותיהם, ולהעצמת התחושה שממשלת נתניהו הפקירה את תושבי העוטף למוות וממשיכה בכך, ולא תגרום לסילוקו של איום החמאס שמשתקם מאד מהר וחוזר להילחם עם מנהיגים חדשים, כפי שקרה תמיד בעבר וקורה ממש עכשיו בכל שטח ברצועה שצה"ל מפנה. השינוי היחיד יכול לבוא מחיזוק ההגנה על עוטף עזה ולא מהריגתו של סינוואר או בכירי חמאס אחרים,  שמטרתה היחידה לחזק את נתניהו בקרב מעריציו הצמאים לנקמה אינסופית בחמאס, ומתעניינים הרבה פחות בהגנה ראויה על ישובי העוטף, ועוד פחות בהצלת חיי אדם, שבני משפחותיהם כבר איבדו בטבח בני משפחה. אבל כנראה שמי שחושב שמי שנלחם ונהרג הוא זה שצריך להילחם יותר ולההרג יותר, חושב גם שמי שהופקר ונרצח צריך להמשיך להיות מופקר ולהירצח, ומי שהפקיר לא צריך לשאת בשום אחריות למעשיו ולא מחויב לתקן.

מי שמאמין שסירוב לעסקת חטופים והרג מנהיגי חמאס יביא ניצחון וביטחון איננו ריאלי יותר ממי שמבקש, כמוני, להפסיק את המלחמה בתמורה להשבת החטופים ולהגברת המעורבות של הרשות הפלשתינית ומדינות ערב המתונות במתרחש בעזה, שזה להערכתי המקסימום שישראל יכולה להשיג. לומר שאם רק נרצה בכך ונפקיר את החטופים למותם נשיג ניצחון מוחלט, נחסל את החמאס, נגרש את תושבי עזה וניישב את הרצועה במתנחלים איננו יותר ריאלי ממני, הוא רק אכזרי יותר, גזעני יותר ומגלומני יותר, ומגלומניה גזענית ואכזרית איננה מאפיין של ריאליזם, ורגישות לחיי אדם איננה ביטוי לתמימות אלא לשמירה על צלם אנוש.

 

   

תן וקח על חשבוננו

 

רבים התפלאו לראות את שר השיכון יצחק גולדקנופף בכנס לעידוד התיישבות בעזה, לצדם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', מבטיח לבנות שיכונים בעזה "כדי לצרוב את תודעת האויב" ו"לתקן את העוול ההיסטורי של הגירוש מגוש קטיף". מעולם לא שמענו קודם לכן שהשר גולדקנופף מזועזע כל כך מ"הגירוש" מגוש קטיף, והצירוף הזה, "לצרוב את תודעת האויב", איכשהו לא נשמע כמטבע לשון חרדי, שיושב בפיו של שר חרדי ובראש וראשונה חסיד גור נאמן. היו מי שפירשו שחסידות גור היא ימנית יותר מחרדים אשכנזים אחרים, ועדיין משהו לא הסתדר בהופעתו של גולדקנופף כחייל של הלאומנות המתנחלית.

אבל הבוקר פתר לי "דה מארקר" את החידה. בכתבתו של הדר חורש נאמר שבעוד שכמעט כל משרדי הממשלה נאלצים לקצץ בתקציביהם כדי לממן את המלחמה, משרד השיכון של גולדקנופף הצליח דווקא להגדיל את תקציבו בלמעלה ממיליארד שקל, שהוקצו לסבסוד דירות בפריפריה: עשרת אלפים דירות במחיר מציאה של כ-800 אלף ₪ לדירה. התכנית התקבלה בטענה שהיא תסייע למשפחות ממעמד הביניים, אך הדירות רחוקות ממרכזי תעסוקה, ולכן ייהנו מהן בעיקר חרדים. הכתבה מציינת שכך קרה גם עם תכניות מסובסדות קודמות לעידוד קניית דירות בפריפריה -שהסובסידיה היטיבה בעיקר עם חרדים.

ובכן גולדקנופף לא בא לרקד בכנס החזרה לעזה כדי למחות נגד ההתנתקות ולעודד חרדים לעבור לגור בעזה. הוא בסך הכל עשה טובה לחבר סמוטריץ', והחבר סמוטריץ', שכנראה גם כתב לגולדקנופף את הטקסט שהאחרון דיקלם, ונשמע כה מוזר בפיו של שר חרדי, גמל לו יפה בהגדלת תקציב משרדו בלמעלה ממיליארד שקל נוספים, בזמן שכל תקציבי המשרדים האחרים מקוצצים קשות. כך מנצל סמוטריץ' את המשרה שנתן לו נתניהו: אם ברצונכם לקבל תוספת תקציב, עיזרו לי להפיץ את מסר החזרה לעזה, הביעו זעזוע ממראות "הגירוש", כלומר ההתנתקות, והאשימו את ההתנתקות בטבח שמחת-תורה, שהרי מאז 2005 ועד היום לא היתה ממשלה בישראל שמוטל היה עליה להגן על עוטף עזה. רק אריאל שרון אשם, וכמובן גם השמאל ובג"ץ, ושמעון פרס ויצחק רבין שחתמו על הסכמי אוסלו, ורק נתניהו נתניהו נתניהו לא אחראי לדבר ואיננו אשם בדבר.

וגולדקנופף, מה הוא לא יעשה כדי לקושש עוד מיליארד שקל לסבסוד דירות שמיועדות בעיקר לחרדים. הוא יגנה את "הגירוש" וידבר בשבחה של החזרה לעזה, שלא ילדיו ולא נכדיו יצאו להילחם ואפילו למות כדי לממש מטרה הזויה כזו, להתיישב בלב אוכלוסיה ערבית דתית וקיצונית במיוחד. לאחר טבח שמחת תורה מתקשים רבים מהמפונים לשוב לביתם ולישוביהם, בגלל קרבתו של החמאס. אבל המתנחלים משוכנעים, שבעקבות הטבח להוטים הישראלים לגור דווקא בלב האוכלוסיה העזתית, כאשר רבים תוהים כיצד אפשר לקומם ולשקם את ישובי העוטף ההרוסים, כיצד יסכימו משפחות עם ילדים לשוב ולהתגורר בקיבוצים, במושבים ובעיירות שחוו כזה אסון, וזעקו לשווא לצבא ולממשלה שיבואו להצילם ממוות.

כמה נוח לעשות עסקים עם פוליטיקאים חרדים, שרק שלושה עקרונות יש להם. האחד: לסחוט כסף מאוצר המדינה, השני להימנע משירות בצבא ולהתעקש שאחרים יקריבו את חייהם למענם, והשלישי לדכא נשים ככל האפשר. עם שלושת העקרונות האלה נתניהו מקפיד לאמצם ללבו ולשמר את נאמנותם, כי היכן עוד ימצא שותפים כאלה שאין להם שום עיקרון מלבד להיטיב עם עצמם על חשבון זולתם. זה נתניהו ואלה שותפיו, ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא בן מינו.