חב"ד בשכונה

 

קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל בכל זאת אנשי חב"ד הצליחו לעצבן אותי הלילה. באחת בלילה הם הופיעו בשכונה עם דגל צהוב שעליו כתר גדול וכתוב עליו מלך המשיח. אני לא מבינה הרבה בתנועת חב"ד, אבל למיטב ידיעתי הם רואים ברבי מלובביץ' המנוח את מלך המשיח, ואם זה באמת כך זה קרוב מאד לעבודת אלילים, כי כמו שאמר הרמב"ם, ראשית עבודה זרה היא לעבוד אחד מן הברואים, והרבי מלובביץ' הוא בן תמותה ככולנו ולא מלך המשיח. בעצם אני לא מעוניינת במלך המשיח בשום מקרה, וגם לא בנתניהו, שחסידי חב"ד מעריצים, כי הם כבר מורגלים לסגוד לאנשים שחושבים שהם מלך המשיח. הייתי רוצה ראש ממשלה שהוא אזרח פשוט, לא מלך, ושהוא בן-אדם. נדמה לי שראש ממשלה שהוא בן-אדם זה הדבר שהכי חסר פה, ולא חסידי חב"ד יפתרו את הבעיה. בכל אופן חבורת אנשי חב"ד עם הדגל נכנסו למרכול הסמוך לביתי שפתוח כל הלילה, ואחד מהם הושיט לי חנוכיה ושאל: יש חנוכיה בבית? השאלה הזאת מאד עצבנה אותי, והחזרתי לו בשאלה: מה זה עסקך? בעיני זאת ממש חוצפה להסתובב ברשות הרבים ולשאול אנשים זרים אם יש להם חנוכיה בבית, כי זה באמת לא עסקו של שום אדם זר אם יש לי חנוכיה בבית. יכולתי כמובן לענות לו שיש לי שתיים, אבל זה באמת לא עסקו, ושאנשי חב"ד ילכו לישון ולא יסתובב באחת בלילה לחלק חנוכיות לאנשים שלרובם יש חנוכיה בבית כי לרוב היהודים יש חנוכיה בבית, או כמה חנוכיות, ומראש אנשי חב"ד מכוונים ליהודים ופונים דווקא ליהודים, אז למה לשאול יהודים אם יש להם חנוכיה בבית כשהתשובה ברוב המוחלט של המקרים היא כן. בימי ששי עומדת ליד החנויות אשה מחב"ד ומציעה לנשים שעוברות חלות קטנות ונרות. לפחות היא לא שואלת אם יש בבית. אני אומרת לה תודה יש לי בבית. לא אכפת לי להגיד את זה, אבל כששואלים אותי מה יש לי בבית זה מאד מעצבן. יש בזה המון התנשאות, מין אמירה כזו שאני יהודי לדוגמה, ועכשיו אני אבדוק אם אתה יהודי טוב כמוני, ומי שם את אנשי חב"ד לחקור אותי מה יש לי בבית ואם אני מקיימת מצוות או מנהגים יהודיים. התנשאות יש בזה בטוח, כי הם פונים גם לאנשים דתיים שניכר בלבושם שהם שומרי מצוות, ואז ההתנשאות שלהם מעצבנת במיוחד. בכלל נדמה שאנשי חב"ד סימנו את השכונה שלנו. לפני זמן מה ראיתי אותם מציבים דוכן להנחת תפילין מול הגימנסיה, ומשדלים תלמידים מהגימנסיה להניח תפילין, ויש כאלה שנענים להם. אני חושבת שבמקרה הזה זה ממש אסור, כי הנערים מהגימנסיה הם קטינים, ואסור לאנשי חב"ד להציע להם להניח תפילין בלי רשות מפורשת מההורים שלהם. באמת כשאני חושבת על זה, יש הרבה פעילות מיסיונרית של אנשי חב"ד בשכונה, ואני תוהה אם יש להם עניין מיוחד ברחביה או שהם מסתובבים ככה בכל השכונות ומציקים לאנשים. פעם הם הסתפקו בלחלק סופגניות לאנשים בלי לשאול שאלות, שזה היה יותר נחמד, אבל עכשיו הם יותר תוקפניים. מספיק שצריך כל הזמן בשכונה להגיד שאנחנו גרים פה ושלא באנו לרצוח את השכן נתניהו ובאמת לא חסר לנו חוץ מכל הצרות אנשים שבודקים את היהדות שלנו באמצע הלילה. שילכו הביתה לישון ויניחו לנו לנפשנו הם והחות'ים, ולילה טוב לכולם.

תחקיר עובדה על חני בלייוייס ושרה נתניהו

 

התחקיר של ספי עובדיה ששודר בתכנית "עובדה", על שרה נתניהו וחני בלייוייס כמארגנות ומפעילות חבורת פעילי ליכוד לצורך התנכלויות, הטרדות, הכפשות ואיומים על התובעת במשפט נתניהו ליאת בן-ארי, על הדס קליין העדה בתיק 1000, וכן על יריבים ומתנגדים פוליטיים של נתניהו, זיעזע אותי עד כדי כך שהתקשיתי להירדם בלילה, ואינני מפסיקה לחשוב עליו באימה וחרדה. אינני בטוחה שאני מבינה בעצמי מדוע התחקיר טילטל אותי כל כך, שהרי כבר זמן רב אני משוכנעת שההתנכלויות האלה, שכולנו היינו עדים להן, מגיעות באופן מאורגן מסביבת נתניהו, אבל למרות כל מה שכולנו למדנו במשך השנים על שרה נתניהו, חשדתי שמי שמארגנים את ההתנכלויות הם עוזרי נתניהו, כמו למשל יונתן אוריך שחשוד גם בפרשת פלדשטיין, וגם היה מעורב בהטרדה ואיומים על העד שלמה פילבר, וחשבתי על שרה נתניהו כעל אשה קפריזית שמסוגלת להשתולל בגלל תמונה לא מחמיאה שלה בעיתון, בגלל שבידיעה עליה בעיתון לא הוזכרה העובדה שהיא פסיכולוגית עם ב.א. וגם מ.א., או בגלל שהטבחית האומללה לא החליפה את מפת השולחן (אחרי שהבן אבנר אמר לה שאין צורך). אבל לא חשבתי על שרה כמי שמפעילה בשיטתיות מנגנון של התנכלות ואיומים בעל אופי פלילי ומאפיונרי, וחשבתי שהדיווחים על מעורבותה במינויים בכירים אולי קצת מוגזמים. אבל בתחקיר הצטיירה שרה נתניהו – מופללת על ידי דבריה שלה – כאשת מאפיה אכזרית בלי גבול ונטולת מעצורים, שאין לה קווים אדומים.

במחשבה שנייה, מבחינתו של בנימין נתניהו, דווקא הפעלתה של רעייתו לצורך פגיעה ביריביו היא מחוכמת, שכן בניגוד לעוזריו היא איננה נחשבת כפופה לו, ואי אפשר לטעון שבכל מקרה יש לו אחריות מיניסטריאלית למעשיה, כפי שאפשר לטעון לגבי יונתן אוריך וטופז לוק, או עוזרים אחרים שעובדים בשירות נתניהו. גם אי אפשר להכריח אותה להעיד נגדו, ולכן גם אין אפשרות שתהפוך לעדת מדינה, כפי שקרה עם כמה מעוזריו לשעבר. ככל שמרבים לחשוב על כך, שרה נתניהו היא האדם המושלם לבצע מעשים פליליים, כגון הטרדת עדים או סחיטה באיומים או שיבוש הליכי משפט בשירות נתניהו, מבלי שיהיה אפשר לטעון לאחריות ישירה שלו למעשיה או להוכיח אחריות כזו. אמנם העובדה שהפעילה דווקא את חני בלייוייס, מי שעבדה במשך שנים רבות בשירותו של נתניהו והיתה ראש לשכתו, כלומר קיבלה משכורת כעובדת בשירותו, מצביעה לעבר מעורבות של בנימין נתניהו במעשים, אבל קל לטעון שהקשר בינה לבין שרה נתניהו היה קשר עצמאי ללא מודעות של נתניהו למעשים.  

אי אפשר להתעלם מהקווים המקבילים בין מעשיה של שרה נתניהו שנחשפו בתחקיר לבין האופן שבו מייחס לה בנימין נתניהו, בעדותו בתיק 4000 , שבו נאשם בעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' במתן שוחד של סיקור אוהד לזוג נתניהו תמורת הטבות רגולטוריות לחברת בזק – אחריות בלעדית לקשר עם הזוג אלוביץ', ולדרישות לסיקור אוהד באתר וואלה, ששרה דרשה לכאורה מאחורי גבו וללא ידיעתו, ולכן כביכול איננו אחראי לדרישות לסיקור אוהד ואין להאשימו בקבלת שוחד, בעוד ששרה נתניהו, מאחר שאיננה מכהנת במשרה ציבורית, איננה יכולה להיות מואשמת בקבלת שוחד.

הגילוי המזעזע מכולם מבחינתי הוא העובדה שמפכ"ל משטרת ישראל, דני לוי, שנחשב למי שנבחר לתפקידו בזכות קרבתו וחנופתו לשר איתמר בן-גביר, הוא למעשה מינוי של שרה נתניהו בתיווכה של חני בלייוייס, שהתוודעה לדני לוי עוד כשהיה מפקד מרחב ירקון. לבקשת שרה המליצה עליו בלייוייס לשר המשטרה בזמנו אמיר אוחנה, בזכות פעילותו הנמרצת נגד מפגינים נגד הממשלה. נראה שהטיפוס המהיר לפסגה תחת השר בן-גביר, המינוי למפקד מחוז חוף במשטרה ואז למפכ"ל למרות הישגים דלים למדי בפעילותו במשטרה, הונחה על ידי שרה נתניהו כדי שיגשים את מה שמבחינתה הוא הפעילות המשטרתית החשובה ביותר: דיכוי המפגינים נגד נתניהו, ואין ספק ש"טיפול" המשטרה במפגינים לאחרונה מוכיח שלוי מצדיק את הציפיות. מלכתחילה חשבתי שמינויו של בן-גביר ל"שר לביטחון לאומי" מבוסס על הסכמה בשתיקה בינו לבין נתניהו, שנתניהו יעלים עין מכך שבן-גביר מעודד פשיעה לאומנית אלימה ואי אכיפה של החוק על פושעים לאומנים, ובתמורה ידאג בן-גביר לדיכוי המפגינים נגד נתניהו. כעת אני מבינה ששרה נתניהו לא הסתפקה במינוי שר משטרה שבראש מעייניו דיכוי המפגינים נגד הממשלה, ודאגה למנות גם מפכ"ל שזו תהא פסגת מפעלותיו.

האופן שבו דאגה שרה נתניהו לקידומו ומינויו למפכ"ל של דני לוי הזכיר לי נשכחות מפרשת בר-און- חברון בשנת 1997. אז ביקש נתניהו למנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את רוני בר-און, שהיה אז עורך-דין פרטי ומקורב לליכוד – כמה שנים אחר כך נבחר לכנסת מטעם הליכוד, ולא היה לו ניסיון כפרקליט בשירות הציבורי, וגם לא קריירה אקדמית מוערכת כמו לפרופ' אהרון ברק. לאור הביקורת על מינויו התפטר רוני בר-און מהתפקיד עוד בטרם החל למלא אותו. זמן קצר אחר כך התפרסמו חשדות שמינויו של בר-און היה חלק מקנוניה בין ראש הממשלה נתניהו לראש ש"ס אריה דרעי שנאשם בעסקת שוחד. החשד היה שנתניהו הסכים למינוי בר-און ליועץ משפטי לממשלה תמורת הסכמה של ש"ס לתמוך בנסיגת צה"ל מאיזור חברון על פי הסכמות בין ישראל לרשות הפלשתינית, כדי שבר-און יסדיר לדרעי עסקת טיעון נוחה במשפט השוחד נגדו. מה שהזכיר לי את הפרשה ההיא הוא שהכל חשדו אז בשר המשפטים צחי הנגבי, שהתמחה במשרדו של בר-און, שהוא בישל את המינוי, בעוד שמי שיזם את המינוי בפועל היה דרעי. כך חשבו כולם כעת שמי שאחראי למינויו המתמיה של דני לוי הוא איתמר בן-גביר, כאשר בפועל עמדה מאחורי המינוי שרה נתניהו, מבלי שניתן להוכיח כמובן את מעורבותו או אפילו את מודעותו של בעלה.

כבר כתבתי כאן שבן-גביר, כפי שהתגלה מהקלטות שהושמעו בתכנית "המקור", הוא איש הקש של בנצי גופשטיין, ממנהיגי תנועת כ"ך שנאסר עליו להתמודד לכנסת, והוא מופעל על ידי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן בכוונה לחרחר מהומות בקרב ערביי ישראל כדי להצדיק פגיעה בזכויותיהם. כעת אני חושבת שאולי בן-גביר הוא גם איש קש של בנימין נתניהו, לצורך דיכוי המפגינים נגדו, מבלי שנתניהו נושא באחריות ישירה לכך. כשעלתה הממשלה הזו לשלטון חשבתי לעצמי: הרי לנו ממשלת רצח רבין, שבראשה עומד מי שהסית נגד רבין, צעד בראש הפגנה שבה נישא ארון מתים שעליו הכתובת רבין, ולצדו מופקד על המשטרה מי ששבר את סמל מכוניתו של רבין והודיע שכפי שהגיעו לסמל יגיעו לרבין עצמו, מה שאכן התרחש במהרה, ואיפשר לנתניהו לעלות לשלטון על גופת רעו הטוב ממנו. האם רק כיום בן-גביר הינו איש הקש של נתניהו לצורך דיכוי המפגינים נגד הממשלה, או אולי כבר אז הפעיל אותו נתניהו נגד רבין? מה פשר מערכת היחסים בין שני האנשים האלה, שאיתמר בן-גביר תיאר כאהבה הדדית: "הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שגם אני אוהב אותו". נדמה לי שאין מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר.

 

החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.

דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

נתניהו בורח ממשפט

 

בדרך כלל מייחסים את סירובו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, ופחות מכך לשאיפתו של נתניהו לדחות את משפטו ובמיוחד לחמוק מחקירה נגדית, אבל בימים האחרונים, ככל שהתרבו ניסיונותיו של נתניהו לדחות את מתן עדותו ולמרוח את העדות על פני זמן ארוך ככל האפשר, התחזקה הרגשתי שהסיבה העיקרית לסירובו של נתניהו להפסיק את המלחמה היא השימוש שהוא עושה במלחמה כדי לדחות את עדותו, ונוח לו שהאשמה לכך נופלת על סמוטריץ' ובן-גביר, שלו רצה לסיים את המלחמה היה כבר דואג להשתיק אותם. נוח לו גם שהמניע הוא כביכול אידיאולוגי, ולא שימוש לרעה בכוחו כראש ממשלה כדי לשבש את משפטו.

כעת אני משוכנעת: החטופים והחיילים ממשיכים למות כדי לסייע לנתניהו לחמוק מאימת הדין. וזה לא רק מקומם, זה מפחיד ומצמרר. וזה מפחיד עוד יותר בגלל האירועים בסוריה, שמעניקים לנתניהו הזדמנות לפתוח במלחמה נוספת, שבעצם כבר החלה עם פלישת צה"ל לשטח סוריה וכיבוש החרמון הסורי. שוב שמענו ששותפיו של נתניהו דוחקים בו להרחיב את ההשתלטות על שטחים סורים, מעבר לגבול המוסכם. שוב שותפיו דוחקים בו, או שהוא עצמו מעוניין בפתיחת חזית נוספת? כיצד אפשר לתת אמון בראש ממשלה שמוכן לעשות שימוש במעמדו כדי להפקיר אזרחים וחיילים למותם, לא עקב צורך בטחוני, ואפילו לא עקב צורך פוליטי, אלא כדי לברוח מאימת הדין. מי יבטיח לנו שפעולות צה"ל בשטח סוריה הן הכרחיות לביטחון המדינה, ולא תירוץ לדחיית עדותו של נתניהו במשפט ותו לאו?

עוד בטרם נודע לאן נעלם בשאר אסד, מיהר נתניהו לטפוח על חזהו ולהכריז כי נפילתו של אסד היא פרי פעולותיה של ישראל בלבנון ובאיראן. הפרשן אלאור לוי הסתייג מאד מן ההתפארות הזו. אסד ניצח את יריביו במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה רק בתמיכת רוסיה ואיראן, שכעת נחלשו עקב המלחמה באוקראינה והמאבקים הפנימיים באיראן. ומלבד זאת המשטרים בסוריה ובאיראן שנואים כבר שנים רבות על חלק גדול מנתיניהם, ומשטר ששנוא על מרבית העם סופו ליפול, והכלל הזה חל גם על משטרו של נתניהו, שגם ללא מלחמת אזרחים יפול יום אחד ולא תהיה לו תקומה.

אבל מה שמטריד יותר הוא מדוע נתניהו מתפאר באחריות מדומה לאירוע שכלל לא בטוח שייטיב עם ישראל. בראש המורדים עומד איש אל-קעידה לשעבר, שמבטיחים לנו שהוא התמתן, אבל אל-ג'ולאני התמתן נשמע קצת כמו החמאס מורתע. כלל אין זה בטוח שנזכה מצדו לשקט ושלווה. בין אם ישליט משטר איסלמיסטי נוקשה בסוריה, ובין אם כל האיזור ידרדר לאי יציבות וסוריה תתפרק לכמה יחידות פוליטיות לא יציבות, צפויות לנו סכנות רבות, ומוקדם מאד לשמוח, ומטופש מאד להתפאר שאנו אחראים לשינוי.

אבל אולי שמחתו של נתניהו איננה נובעת מכך שנפילת אסד טובה לישראל. אולי נתניהו שמח משום שנפלה לידו עוד סיבה לדחות את משפטו, כפי שעולה מהדיון המביש בקבינט שבו תקפו השרים את היועצת המשפטית לממשלה על שאיננה דוחה את עדותו של נתניהו ולא נמנעו מלדרוש שהממשלה תדון בדחיית המשפט ותחליט כי חייבים לדחות את עדות נתניהו, דבר שאיננו לא בסמכות היועצת, ולא בסמכות הממשלה, אלא בסמכות בית המשפט בלבד, שהחלטותיו אינן ואסור שתהיינה כפופות לדרג הפוליטי. מכל מקום מפחיד לחשוב שיחסו של ראש הממשלה לאירועים נגזר מהשפעתם האפשרית על מהלך משפטו ועל הפוטנציאל שלהם לספק תירוצים לדחיית עדותו. בכמה דם ודמים ישלם עוד הציבור הישראלי על ניסיונותיו של נתניהו לחמוק מאימת הדין, ואלו מלחמות עוד צפויות לנו כדי לספק לנתניהו תירוצים למטרה זו?

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

מקנזי בל / מרגניות דצמבר וימי דצמבר

 

הנרי תומס מקנזי בל / מַרְגָּנִיּוֹת דֶצֶמְבֶּר וִיְּמֵי דֶצֶמְבֶּר

לבתי ניצן, ליום הולדתה

 

הוֹ, אֵיךְ מַרְאֶה פְּרָחִים לֹא בְּעִתָּם רֶגֶשׁ עָנוֹג מֵעִיר

וּמְמַלֵּא אֶת הַנְּשָׁמָה עֹנֶג שָׁלֵו. מַשֶּׁהוּ מַסְעִיר

אֶת הֶיוֹתֵנוּ עַד הָעֶצֶם, וּבְרַכּוּת מַמְטִיר

עָלֵינוּ מַַחְשָׁבָה נִכְסֶפֶת מוּזָרָה.  

כְּשֶׁעַרְבִּיתוֹ שֶׁל יוֹם דֶצֶמְבֶּר לֹא סוֹעֵרָה,

עֲנוּגָה כְּמוֹ שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים

הַזֹּאת, אֲשֶׁר מֵרַכּוּתָה הַמְּפַתָּה אֲנַחְנוּ מֻקְסָמִים:

וְשָׁם צוֹמֵחַ (כְּשֶׁבַּזֶּה אַחַר זֶה מְגִיחִים כּוֹכָבִים

מֵהַרָקִיעַ הֶחָלָק כְּשֶׁהֵם שְׁלֵוִים)

סָפֵק-לְמֶחְצָה

אִם הַנֶּחְזֶה אָכֵן נִמְצָא.

כִּי אֵין סָפֵק שֶׁאֵין בְּכֹחַ רוּחַ הַדָּרוֹם

חֶסֶד גָּדוֹל מִכָּךְ לִגְרֹם.

אָנוּ רוֹחֲשִׁים אֶת מֵירַב הָהוֹקָרָה

לַשְּׂמָחוֹת שֶׁמוֹפִיעוֹת בְּהַפְתָּעָה גְּמוּרָה.

 

 

December Daisies And December Days By H. T. Mackenzie Bell

 

Ah, how the sight of fair untimely flowers

Awakes a subtle sentiment, and fills

The soul with quiet pleasure. Something thrills

Our being to the core and softly showers

Strange yearning thought upon us. When the close

Of a December day is stirless, mild

As is this twilight hour, we are beguiled

By its seductive softness: and there grows

(As one by one from out the placid sky

 The tranquil stars appear), the half-formed doubt

 Whether the scene be real. For without

 A question kindly Auster cannot try

To bring a greater boon. Joys that arise

All unexpected we most keenly prize.

Source: https://pickmeuppoetry.org/december-daisies-and-december-days-by-h-t-mackenzie-bell/

 

הנרי תומס מקנזי בל (2 במרס 1856 – 13 בדצמבר 1930) היה משורר, סופר וביוגרף בריטי.

אילו הפסיקו את המלחמה

 

 

מאז הוצאת צווי המעצר של בית הדין בהאג נגד נתניהו וגלנט, דנים בתקשורת מה יכול היה למנוע את הוצאת הצווים – אולי הקמת וועדת חקירה ממלכתית, אולי יחס מכבד יותר מצד הממשלה כלפי מערכת המשפט והיועצים המשפטיים. כל אלה היו בוודאי צעדים רצויים ומועילים, שהיו שומרים על מעמדה של ישראל כדמוקרטיה, אבל למניעת הצווים היתה רק דרך אחת: הפסקת המלחמה בעזה כבר לפני חודשים, לאחר שבעצם רוב המטרות הצבאיות של המלחמה הושגו וחמאס הוחלש מאד, ובטרם התערערו יחסי ישראל עם מדינות אירופה, מדינות ערב המתונות ואפילו עם משטרו הדמוקרטי התומך של ביידן בארצות הברית, התערערות שהרסה כל אפשרות להחלפת שלטון חמאס בעזה בגורמים ערביים מתונים יותר, שבחודשים האחרונים התקרבו דווקא לאיראן ושיפרו את יחסיהם עמה, והתרחקו מאד מישראל, שלאחר הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס חסר הבחנה של מבנים בעזה, נתפסת, גם בעיני הערבים המתונים יותר, כאויבת מושבעת של האומה הערבית שאין מקום לקיים איתה יחסים קרובים. אין שקר גדול יותר מדברי נתניהו על שלום קרוב עם סעודיה, ובחירתו של טראמפ לנשיאות, שנתניהו ומחנהו תולים בה תקוות מפליגות, רובן בתחום הפנטסיה, לא תוכל לגבור על הזעם בקרב מדינות ערב על מה שנתפס כהשמדה של עזה מתוך נקמנות וכניסיון לכונן בה משטר כיבוש ולגרש את תושביה לצורך הקמת התנחלויות, שעל כך מכריזים השרים סמוטריץ' ובן-גביר במפורש, מבלי שנתניהו אוסר עליהם להתבטא באופן שכזה, מה שמתקבל בעולם כולו כהודאה בכך שאלו כוונות הממשלה, ומגביר את התחושה בעולם שיש לפעול בהקדם לסיכול כוונה ישראלית לגרש את תושבי עזה וליישב במקומם מתנחלים. גם הנשיא מקרון אמר, שגם בתגובה לטבח המחריד, עדיין ישראל לא יכולה להרוס את כל עזה, אזהרה ששיקפה את דעת רוב מדינות אירופה, ובממשלה התעלמו ממנה התעלמות מוחלטת.

למעשה היתה בקשת הצווים מצד התובע בבית הדין הפלילי, כארים חאן, כרטיס צהוב שממשלת ישראל התעלמה ממנו, ולכן הוצא לה כעת כרטיס אדום. ההתרברבות של נתניהו ושרי ממשלתו לאחר בחירתו החוזרת לנשיאות של טראמפ, נוסח דבריו של בצלאל סמוטריץ', ששנת 2025 תהא שנת החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, זירזה לדעתי את הוצאת הצווים. מדינות העולם מצטערות על כך שלא עצרו מלכתחילה את ההתנחלות הישראלית הזוחלת ביהודה ושומרון מאז שנות השבעים, עד שהפכה לעובדה מבוססת בשטח, והן נחושות למנוע תהליך דומה בעזה. בעוד שהמתנחלים ואולי הממשלה כולה חושבים שניתן כיום לשחזר בעזה ואולי גם בלבנון את תהליך ההתנחלות ביהודה ושומרון, ללא השלכות מרחיקות לכת למעמדה הבינלאומי של ישראל, כפי שהיה בשנות הששים והשבעים, כאשר היתה לפלשתינים נוכחות דלה בשיח הבינלאומי, הרי שכיום גוררת הפגיעה הקשה מאד של ישראל בעזתים תגובות בלתי מתפשרות מצד מדינות העולם וגם מצד הציבור הרחב במדינות רבות, והעולם נחוש למנוע כיבוש ישראלי קבוע בעזה. כבר כעת מתבטא הדבר בעיכוב ומניעת משלוחי נשק לישראל, מעין אמברגו חלקי, מצד מדינות ידידותיות כגרמניה, בריטניה וצרפת, שחשובות מאד לישראל כספקיות נשק וכשותפות סחר, וכלל אין זה בטוח שממשל טראמפ ימלא את מה שאלה יחסירו, גם מפני שאין זה אפשרי, וגם מפני שבניגוד לאשליות של הימין המשיחי, טראמפ איננו מעוניין להכביד על האוצר האמריקני בהוצאות לתמיכה במדינות אחרות, גם אם הן ידידותיות לארצות הברית כישראל, ולעניות דעתי, למרות מינויו של האוונגליסט תומך ההתנחלויות מארק האקבי לשגרירו בישראל, טראמפ, שאיננו מוכן להתעמת עם פוטין על שלטון אוקראיני בקרים, וקורא לזלנסקי להכיר בשליטה הרוסית בקרים מאז 2014, לא יתעמת עם רוסיה וסין על החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, קל וחומר בעזה ולבנון. למעשה הסיפוח של חלק מההתנחלויות שהציע טראמפ ב"תכנית המאה" שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, נועד לפצותם על הקמת מדינה פלשתינית שהיא חלק בלתי נפרד מתכנית זו, ורק נטייתם של המתנחלים – כמו גם של נתניהו – לבלבל בין משאלות לבם לבין המציאות – ראו ערך "החמאס מורתע" - מאפשרת להם לשגות באשליות עקב בחירתו של טראמפ.

כמובן שצעדים מסוג החלטתו של שר הביטחון החדש ישראל כץ לבטל הוצאת צווים מנהליים למתנחלים אלימים – מבלי לבטל הוצאת צווים כאלה נגד ערבים החשודים בטרור – רק מחמירה את מצבה הבינלאומי העגום של ישראל.  

אילו הפסיקה ממשלת ישראל את המלחמה לפני חודשים רבים, היו ניצלים חייהם של עשרות חטופים ושבויים ומאות חיילים שמתו מאז לחינם, כשהם חוזרים וסובבים בעזה, שבים שוב ושוב לג'בליה ולחאן יונס, ובכך גוזרים עוד ועוד מוות והרס על תושבי עזה ועל אנשינו יחד עמם. אילו הופסקה המלחמה היה נמנע חיסולם של חלק מבכירי חמאס וחיזבאללה, אבל היה נמנע גם הרבה מהרס ישובי הצפון ומותם של עשרות תושבים וחיילים מרקטות וכתב"מים, שגררו סבל אנושי עצום ונזקים כלכליים קשים לתושבי הצפון המפונים ושאינם מפונים. לכל דבר יש מחיר, ולהתמשכות המלחמה, גם אם הביאה להישגים מסוימים, יש מחירים כבדים במיוחד, שתושבי עזה ולבנון, אבל גם רבים מתושבי ישראל משלמים. כעת נגבה מחיר גם ממי שהוביל וממשיך להוביל את התמשכות המלחמה ללא צורך משיקולים זרים, והלוואי שהייתי מאמינה שהדבר יוריד את ממשלת ישראל האיומה מהעץ שטיפסה עליו, ויגרום לה להכיר במציאות הקשה שאליה דירדרה את ישראל ולשים סופסוף קץ למלחמה, ולהציל את מי ואת מה שעדיין ניתן להציל. לצערי נראה שממשלת ישראל ממשיכה בסורה.

מדוע מאס אלי פלדשטיין בחייו

 

אלי פלדשטיין, שעצור בחשד להוצאת מסמכים סודיים מצה"ל והעברתם לעיתונות הזרה, הועבר לתא שמור כדי למנוע ממנו להתאבד. מעצר בתנאים קשים עלול בהחלט לגרום להידרדרות במצבו הנפשי של אדם, ובפרט כשאיננו עבריין שמורגל במעצרים. נתניהו חוזר ותוקף את שב"כ על החקירה נגד פלדשטיין, אחרי שבתחילה התנער ממנו וטען שאין לו שום קשר אליו. כולם יודעים שפלדשטיין עבד עבור נתניהו. עבור נתניהו הוא הוציא את המסמכים מצה"ל ועבור נתניהו הוא העביר אותם לפרסום בחו"ל, אחרי שהצנזורה אסרה לפרסם אותם בישראל. כולם יודעים וכולם משתפים פעולה עם השקר, שנתניהו כביכול איננו קשור לעניין, ונתניהו תוקף את השב"כ, כאילו אין מדובר במעשים שנעשו עבורו ומן הסתם בהוראתו. אפילו דפנה ליאל, פרשנית חלבית למדי בדרך כלל, אמרה שלו רצה נתניהו באמת להגן על פלדשטיין, היה צריך לומר שהדברים נעשו בהוראתו, מה שכולם מבינים שאכן קרה, ומאחר שלנתניהו יש סמכות לפרסם גם מה שנחשב לסודי, יכול היה לפטור את פלדשטיין מחקירה ומענישה. אבל נתניהו איננו מודה באחריותו למעשיו של פלדשטיין, מפני שנתניהו רוצה לשמר את השקר, כאילו הוא איננו קשור לניסיון להבאיש את ריחן של משפחות החטופים ולהשפיע על הציבור להתנגד לעסקה לשחרור החטופים, שמחייבת את סיום המלחמה, ותמנע מנתניהו לנצל את המלחמה שהוא עצמו מאריך עד אין קץ, כדי לדחות את עדותו במשפט. מיכאל האוזר טוב מפרסם ב"הארץ" הערב שנתניהו ביקש מהשב"כ חוות דעת שמסוכן לו להעיד במשפטו, כדי להשיג באופן כזה את הדחייה הנוספת במתן עדותו שבית המשפט סירב להעניק לו, ומאחר שהשב"כ סירב לתת לו חוות דעת כזו, הוא תוקף את השב"כ. כמובן שכולם יודעים שנתניהו מבקש דחייה במתן עדותו לא מפני שיש חשש לבטחונו, אלא מפני שהוא חושש להעיד. כולנו חיים בעולם השקר שטווה עבורנו נתניהו, בתוך אותו מופע של טרומן שכולא אותנו בבועת השקר של נתניהו, ואלי פלדשטיין שבוודאי מאד העריץ את נתניהו ומאד רצה לסייע לו, משלם את המחיר על מופע השקר של נתניהו. ואני תוהה עד כמה מצבו הנפשי הידרדר בשל תנאי הכליאה הקשים, ועד כמה מאס בחייו משום שנתניהו מתנכר לו ולעובדה שהוא פעל בשירותו ולטובתו, ובתחילה בכלל הכחיש שפלדשטיין עבד בשבילו. בוודאי פלדשטיין לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. בוודאי הוא חשב שהישארות צה"ל בעזה תשפר את ביטחון המדינה, הרי בעבר היה דובר של איתמר בן-גביר, שרוצה להישאר בעזה ולבנות בה התנחלויות, ובוודאי רצה בכל לבו לעזור לנתניהו למנוע עסקת חטופים ולהשאיר את צה"ל בעזה, וכעת מאשימים אותו בפגיעה בביטחון המדינה. מעניין שנתניהו לקח לעבוד איתו אדם שהיה דובר של בן-גביר. לכאורה מי שעבד עם בן-גביר איננו רצוי לנתניהו. הרי זמן רב נתניהו סירב אפילו להצטלם עם בן-גביר. אבל מתברר שלא היתה לנתניהו בעיה לקחת אדם שהיה מקורב לבן-גביר כדי שיהיה צמוד אליו ויעבוד בקירבה גדולה אליו וימלא עבורו משימות רגישות. ואלי פלדשטיין נענה ברצון לעבוד עם נתניהו, חשב בתמימותו שזה שדרוג, ולא חשב שכבר ביום שנתניהו בחר בו לעבוד איתו יחד, כבר באותו יום נזרע זרע השלכתו לכלבים, כדי לקיים את אחיזת העיניים כאילו לא עבד בשירות נתניהו, וכאילו רק הוא נושא באשמה לכך שעבר על החוק למען נתניהו. לא פלא שהוא חש שטוב לו המוות מחייו. לא טוב להיחקר בידי שב"כ, לא טוב להיות מואשם בפגיעה בביטחון המדינה, ורע עוד יותר להרגיש שמי שהיית מוכן למסור את נפשך בעבורו מוכן להתנכר לך כדי לשמר את השקר שכל כך התאמצת לטוות עבורו.

איש הקש של בנצי גופשטיין

 

נראה כי גם מי שהזדעזעו מתוכן הקלטות של איתמר בן-גביר ששידר רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 13, לא עמדו על מלוא חומרתן: בנצי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן, המככבים בקלטות לצדו של איתמר בן-גביר, אינם "יועצים" ש"מייעצים לו", כפי שתוארו בתקשורת, אלא מי שנותנים לו הוראות ומנחים אותו, ובתור שכאלה הוא פונה אליהם לא בבקשת עצה, אלא בבקשת הוראות פעולה: כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר צמח והתפרסם כפעיל מרכזי בתנועת כ"ך, שלאחר הטבח במערת המכפלה שערך איש התנועה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 הוכרזה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. בן-גביר התפרסם במיוחד זמן קצר לפני רצח רבין, כאשר התפאר בעקירת סמל מכוניתו של רבין ונופף בו בגאווה, והבטיח כי כפי שהגיעו לסמל יגיעו גם לרבין, דברים שהתפרשו במהרה כאיום על חיי רבין שהתממש, אך למיטב ידיעתי בן-גביר לא נענש, לא על עקירת הסמל ולא על האיום על רבין.

לי אישית בן גביר זכור במיוחד מניסיונותיו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים ולהפריע להם, יחד עם גופשטיין וברוך מרזל, שעמד בראש תנועת כ"ך לפני שהוצאה מחוץ לחוק, וניסתה לפעול במסגרות אחרות. לא פעם נהג בן-גביר באלימות והסתבך בקטטות.

ברבות השנים בן-גביר הצטיין מאד ביצירת קשרים עם כתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, למד משפטים במכללת קרית-אונו, ולמד להתחכם ולקרוא "מוות למחבלים" במקום לזעוק "מוות לערבים", ולכן הצליח להימצא כשיר להיבחר לכנסת, בניגוד לבנצי גופשטיין שבחירתו נפסלה, אך כפי שמעידים תמלילי הקלטות, הוא מנחה את פעילותו של בן-גביר כשר משטרה כביכול. בן-גביר משמש איפוא כפנים הלגיטימיות לכאורה של תנועת כ"ך, ונבחר לכנסת בראש מפלגת "עוצמה יהודית", שלכאורה איננה קשורה לתנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. נבחרים אחרים מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, וחברי הכנסת צבי פוגל, אלמוג כהן, לימור סון-הרמלך ויצחק קרויזר, שלאיש מהם אין עבר בתנועת כ"ך, אינם חברים בקבוצת "אסטרטגיה", כפי שאפשר היה לצפות. בקבוצה חברים בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן, לצד רעייתו של בן-גביר איילה ואחרים שאכן משמשים כיועצים, אבל קל להיווכח מהקלטות שלבנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן יש מעמד של מנחים, ולא של יועצים בלבד. בקלטות מציע גופשטיין לבן-גביר להתנכל לשכונה במזרח ירושלים כדי "לעורר את השטח", כלומר להתנכל במזיד לתושבים הערבים כדי לעורר אותם למהומות והתפרעויות, שתשמשנה אחר כך כתירוץ לפגוע בתושבים הערבים. הקלטות מעידות על כך שלא בן-גביר האיש השתלט על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, אלא שתנועת כ"ך הלא חוקית השתלטה עליהן, ומטרתה איננה לשמור על השקט והסדר הציבורי, שזה תפקידה הראשון במעלה של המשטרה ולמטרה זו היא מורשית להפעיל כוח, אלא הפוך מכך: להתגרות בתושבים הערבים במטרה לחולל מהומות. זו מטרה בלתי חוקית שהפוכה לתפקיד המשטרה במדינה מתוקנת, והיא מהווה סכנה גדולה לשלומם וביטחונם של תושבי ישראל. לשון המעטה היא, שבן-גביר איננו ראוי לשמש כשר בישראל, ובוודאי לא כשר אחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר. מניעיו היחידים לדרוש תפקיד זה היו מניעת אכיפה של פשיעה לאומנית והקלה עם פושעים לאומנים שכבר הורשעו כמו רוצח משפחת דוואבשה, שימוש בכוח המשטרה כדי להתנכל לתושבים ערבים ולעוררם למהומות והתפרעויות, וכפי שעולה מהקלטות ואף היה ידוע קודם לכן מהתבטאויותיו הגלויות של בן-גביר, לדכא באלימות את ההפגנות נגד הממשלה, ולמטרה זו לעודד ולקדם קציני משטרה שינהגו כלפי המפגינים באלימות יתרה, כגון השלכת רימוני הלם, שימוש במכת"זיות ובבואש וכיו"ב. בכך פעל בן-גביר לשנות את אופי המשטר בישראל למשטר שמתנכל לערבים, מתיר את דמם ומעודד את שלילת זכויותיהם וגירושם, ומשטר שמדכא את חופש הביטוי וההפגנה בניגוד למקובל במשטרים דמוקרטים. בכל אלה פועל בן-גביר, בשירותה של תנועת כ"ך, נגד מדינת ישראל ותושביה, וסילוקו מתפקיד שר המשטרה חיוני לשמירת שלטון החוק ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולהגנה על שלומם וביטחונם של כל תושבי ישראל ללא הבדל מוצא ודעה פוליטית. האחריות למינויו ולסיכון שכרוך בו לתושבי ישראל היא כמובן על נתניהו, וכל יום נוסף שבו בן-גביר ממשיך בתפקידו היא באחריותו של ראש הממשלה.

פיטורי גלנט, משפט נתניהו, בחירתו של טראמפ והחטופים

 

יואב גלנט ציין כסיבה לפיטוריו את המחלוקות בינו לבין נתניהו בשאלת עסקה להשבת החטופים, גיוס החרדים והקמת וועדת חקירה ממלכתית לאסון טבח החמאס, ואלה בוודאי סיבות למתיחות ביניהם, אבל אני מאמינה שהסיבה המיידית לפיטורי גלנט היא התפוצצות פרשת ההדלפות ל"בילד צייטונג" ממקורבי לשכת נתניהו, שגרמה לקריסת האליבי של נתניהו להעדר עסקה להשבת החטופים, כביכול החמאס מסרב לעסקה, וכביכול מחאת משפחות החטופים משרתת את החמאס. אמנם גלנט איננו קשור ישירות לחקירה, אבל נתניהו חייב היה לחבוט בגלנט, מי שחתר בעקביות לעסקה לשחרור החטופים, לאחר שחשיפת הפרשיה הצביעה על נתניהו עצמו כמי שעשה הכל למנוע עסקה וגם להכפיש את משפחות החטופים. אני גם מאמינה לצערי שנתניהו ימשיך למנוע כעת עסקה לשחרור החטופים, לא רק כדי לשמר את ממשלתו ואת שרידותו הפוליטית, אלא בראש וראשונה כדי לבקש דחייה נוספת במתן עדותו במשפט תיקי האלפים, שנקבעה לשני בדצמבר, לאחר בקשת דחייה קודמת. כתבים כבר העריכו שהודעתו של אבנר נתניהו שהוא דוחה את חתונתו המתוכננת בשמונה חודשים, נועדה להכין את הקרקע לבקשת דחייה בעדות נתניהו, כדי שלא תעלה טענה שאם אפשר לקיים חתונה באמצע המלחמה, אפשר גם לתת עדות. עד כה הצליח נתניהו לנצל את המשך המלחמה ללא צורך – שהוא עצמו יזם – לדחיית עדותו במשפט ולדחיות בהתנהלות המשפט בכלל. כעת תלויים חיי החטופים בנכונותם של השופטים לדחות את עדותו של נתניהו פעם נוספת, עד סיום המלחמה שנתניהו הוא המחליט הבלעדי לגביו, מאחר שאין כל סיכוי שמישהו מחברי הקואליציה ייצא בקריאה לסיים את המלחמה ולהציל את החטופים. ההיפך הוא הנכון: גם חברי הליכוד וגם סמוטריץ' ובן-גביר יעשו הכל כדי להאריך את המלחמה עד אין קץ, אם מתוך דאגה להישרדותם הפוליטית, ואם מתוך חלומות להקים התנחלויות בעזה, או לפחות להשאיר פתח למעשים כאלה. בחירתו החוזרת של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית עוררה אצלם תקוות שיצליחו לממש חזון כזה, של גירוש הפלשתינים והקמת התנחלויות לפחות בחלקה הצפוני של עזה. לא בטוח שיש בסיס לציפיותיהם, אבל בינתיים מאיימת התעוררות הציפיות האלו, בעקבות בחירתו של טראמפ, על חיי החטופים שעדיין חיים.

אני משערת שאת רצונו של דונלד טראמפ לסיים את מצב המלחמה, מקווה נתניהו לספק על ידי סיום המלחמה בלבנון, ואכן הוא משמיע קולות בכיוון זה, של סיום המלחמה בלבנון מבלי לסיים את המלחמה בעזה, מתוך הערכה שקרובי משפחתו הלבנונים של טראמפ, שסייעו לו בגיוס קולות המוסלמים בארצות הברית, יסתפקו בסיום המלחמה בלבנון, ולא ילחצו לסיום המלחמה בעזה, כך שיוכל גם לרצות את טראמפ על ידי סיום הלחימה בלבנון, וגם להמשיך את מצב המלחמה בעזה, ולהסתמך על המשך מצב המלחמה בעזה כדי להמשיך ולדחות את עדותו במשפט, וכמובן לרצות את את סמוטריץ' ובן-גביר שמוכנים יותר לסיום המערכה בלבנון, שאין להם לגביה שאיפות טריטוריאליות, אך אינם מוכנים בשום אופן לסיים את מצב המלחמה בעזה ולסגת ממנה.

אם הערכתו של נתניהו שטראמפ יסתפק בסיום המלחמה בלבנון ולא ילחץ לסיום המלחמה בעזה נכונה, הרי שבחירתו של טראמפ הגבירה מאד את הסכנה לחיי החטופים בעזה, והפחיתה מאד את הסיכוי להצלתם. אך למרות שאני מצרה מאד על בחירתו של טראמפ, בגלל דעתי המאד שלילית על אישיותו ודיעותיו, אני מקווה בכל זאת שנתניהו והקואליציה שלו טועים בהערכתם שטראמפ פחות מחשיב את סיום המלחמה בעזה משהוא מחשיב את סיום המלחמה בלבנון, ואני מקווה בכל לבי שטראמפ ילחץ על נתניהו לסיים גם את המלחמה בעזה, ולאפשר את שחרור החטופים. כמובן שאני מקווה קודם כל שהשופטים בתיקי האלפים, שנגזר עליהם לשאת באחריות הנוראה לתוצאות מזימותיו של נתניהו להימלט מאימת הדין, על ידי הקרבת חייהם של החיילים והחטופים, יסרבו להעניק לו דחייה נוספת במשפטו, ויקטעו לפחות את הקשר הפסול שיצר נתניהו בין המשך המלחמה לבין דחיית משפטו, ובכך לא רק יתרמו לעשיית הצדק, אלא אולי גם יצילו חיים.  

עשרים ותשע שנים לרצח רבין

 

עשרים ותשע שנים לרצח רבין. שלושים שנות חיים בצל נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של רבין שנגדו הסית ללא מעצורים, ומעולם לא נענש. אנחנו נענשנו, וממשיכים להיענש בכל יום ויום.

כולם מדברים על הפרשיה הבטחונית. האם באמת היה מישהו שלא הבין מיד שה"בילד" קיבל הדלפה מלשכת נתניהו? אפילו הניסוח בעיתון היה זהה לטקסטים שנתניהו השמיע עוד לפני ש"ציטט את הבילד". האם מישהו נזקק ל"פרשיה" ולפרצופים המטושטשים כדי לדעת שמלשכת נתניהו יוצאת הסתה מתמדת כנגד החטופים ומשפחותיהם, שהם מוקעים כתומכי החמאס, כמי שמונעים את "הניצחון המוחלט", מה שזה לא יהיה, וכמובן כסכנה לשלטון נתניהו. הרי די לעמוד ברחוב עם תמונת חטוף והכתובת החזירו אותם הביתה, כדי שיצעקו לתוך אוזנך: "רק ביבי", או בזמנו "רפיח, רפיח", שם הביאה כניסת צה"ל לרצח שנים-עשר חטופים לפחות. במקרה הטוב רק יצעקו משהו. במקרה הרע גם יקללו וינאצו את כל מי שמזכיר להם שהחטופים נמקים במנהרות וגוועים ברעב וביסורים.

המחאה המתפרצת – וקצרת הימים – בעקבות רצח ששת החטופים הצעירים הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב, שזיעזע את המדינה, החרידה את נתניהו, שבעצם הימים האלה, כפי שלמדנו מהתקשורת, איננו מתכונן למתן העדות במשפטו, שנקבעה, לאחר שכבר נדחתה, ליום השני בדצמבר, אלא לבקשת דחייה נוספת. הסיבה שיציין היא כמובן התמשכות המלחמה, שהוא חייב לנהל. כיצד איפוא ישים קץ למלחמה וישיב את החטופים, כאשר הוא נתלה במלחמה כדי לדחות את עדותו? אמרו שהוא ממתין לבחירות בארצות הברית שתתקיימנה מחר, בתקוה שינצח בן-דמותו האמריקני, דונלד טראמפ המאוס, שנתניהו עושה הכל כדי לסייע לו להיבחר, מאותן סיבות שהזרזיר הולך אצל העורב. טראמפ מצדו איננו חדל להכין את הקרקע להפסד, ולצד האשמת הדמוקרטים בזיופים הוא כבר הסביר שיפסיד בגלל שהיהודים אינם מצביעים לו, ובגלל זה הוא ניבא שבעוד שנתיים ישראל לא תהיה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה במקרה שטראמפ יפסיד. האם תומכיו יעלו על הקפיטול או יתקפו יהודים. לגבי מדינת ישראל אני מרשה לעצמי לנבא שהיא בהחלט תתקיים גם בעוד שנתיים, ותתקיים טוב יותר אם קמלה האריס תנצח, כי ניצחון שלה יפגע ביוהרה האינסופית של נתניהו, ואני מקוה שזה יעזור לרסן את רשעותו חסרת המעצורים נגד החטופים, ולסיים סופסוף את מלחמת שמירת כסאו של נתניהו, שהורגת בנו ללא הרף. מניצחון של דונלד טראמפ אני מפחדת פחד מוות. השילוב של טראמפ ונתניהו מכהנים בראש מדינותיהם מעורר בי חלחלה, למרות שאני מאמינה שגם טראמפ ילחץ בכל כוחו לעצור את המלחמה, ואולי פחות יאיר את פניו לנתניהו ממה שנתניהו מקווה. סביר שנתניהו איננו רוצה לסיים את המלחמה לפני שתיוודע תוצאת הבחירות בארצות-הברית, אבל בראש וראשונה הוא איננו רוצה לסיים כעת את המלחמה בגלל שזו הסיבה שבחר כדי לדחות ולדחות את משפטו ולהישאר ראש הממשלה וכמובן לא ללכת לכלא. האסון שמביאה המלחמה על משפחות כה רבות איננו מטריד אותו. רק מסיום המלחמה הוא חושש, ומהתייצבות בפני השופטים, ממש כאחד האדם.

עשרים ותשע שנים לרצח רבין ועודנו חיים בצלו של נתניהו, מבכים את אסוננו וחרדים מעוד אסון.

שרקי ולייבזון מחנכים את הרבה הקווירית

 

לכאורה עיתונאי שמנסה להביא הלכי רוח, במקרה זה של יהודי ארצות הברית, אמור להקשיב למה שיש להם לומר. אבל שרקי ולייבזון לא באו להקשיב, וודאי שלא להבין, אלא להתווכח ולהטיף, ובמקום להעניק לנו תמונה של הלכי הרוח בקרב יהדות ארצות הברית, הם העניקו לנו מפגן של צדקנות ועיוורון ישראלים שאינם מוכנים להתבונן נכוחה בעצמם, ולשאול את עצמם שאלות קשות.

הרבה, שהיא בת לשושלת רבנים אורתודוקסית וגם ציונית, אבל מגדירה את עצמה כקווירית וכאנטי-ציונית, קראה, יחד עם רבנים אחרים, להפסקת אש בעזה. זה הספיק לשרקי ולייבזון להתייחס אליה כאילו היא תומכת בחמאס, למרות שחזרה ואמרה: אינני תומכת בחמאס, אני רוצה הפסקת אש בעזה. אבל למה להתווכח עם אשה שרוצה בהפסקת המלחמה, בהפסקת ההרג הנורא, אשה שחושבת שדי בהרג של למעלה מ-43 אלף עזתים, מספר מזעזע גם בהתחשב בזוועות טבח החמאס, ודי בעקירת עזתים מביתם, ודי בהרס בתיהם, ודי בהפקרתם לרעב וצמא, והגיע הזמן להפסקת המלחמה ולהסדר, למה להתווכח עם דעותיה האמיתיות, אם אפשר לחזור ולשאול אותה כאילו לקו בחרשות – ואולי אכן לקו בסוג של חרשות – כיצד היא תומכת בחמאס, ולייבזון אף השמיעה באוזניה את ההתחכמות שכבר שמעתי כמה פעמים, שקווירית שתומכת בחמאס – שוב, היא לא תומכת בחמאס, אבל כך תיארו אותה שרקי ולייבזון – ההתחכמות המרוצה מעצמה: זה כמו שתרנגולות יתמכו בקנטקי פרייד צ'יקן, לו היית בעזה היו מיד רוצחים אותך, אשה קווירית שכמותך במכנסיים מנומרים, וגם רבה של בית כנסת. שום דבר מכך לא עורר אצל שרקי הבנה או הזדהות. והוא הופתע במיוחד לשמוע שהרבה איננה רואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות לשוב לציון.

רק את השאלה המתבקשת, מה מפריע לה במדינת ישראל שגורם לה להסתייג ממנה הם לא שאלו, ואולי גם לא רצו לשמוע את תשובתה.

אני דווקא אשה ציונית שחיה בישראל ובהחלט רואה במדינת ישראל את הגשמת חזון הדורות לשוב לציון. אבל האם אני אוהבת את המדינה כפי שהינה כיום? ממש לא. ויש לי כמה סיבות, שאולי מפריעות גם לרבה הקווירית להרגיש הזדהות עם מדינת ישראל כפי שהינה כיום.

גם בעיניי העובדה שחמאס ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר ורצח אלף ומאתיים ישראלים, גברים נשים וקשישים וילדים רכים, איננה מצדיקה הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס עצום של רצועת עזה שנמשך למעלה משנה ואיננו מצופה להסתיים בקרוב. גם אני חושבת כבר חודשים רבים שחייבים להפסיק את המלחמה. כתבתי את הדברים חזור ושוב. גם אני אינני מבינה מדוע צה"ל שב ועוקר את העזתים ומגרש אותם ממקום למקום, דבר שבהכרח יוצר משבר הומניטרי נורא, ואני מזועזעת לשמוע ולקרוא שמטרת הממשלה היא להקים התנחלויות בצפון עזה, דבר שאני מקווה שאיננו אמת, אבל נשמע חזור ושוב במפלגות המרכיבות את הממשלה, כולל עריכת כנסים להתיישבות בעזה.

יתרה מכך, אינני מאמינה כהוא זה בטוהר כפיו של צה"ל. רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם מהשבי ונרצחו בידי חיילים שהפרו הוראות פתיחה מאש וגם הפרו פקודה ברורה של חדל אש כדי להרוג בכל מחיר, גרמו לי לאבד כליל את שארית האמון שעוד היתה לי בצה"ל. ומה שקרה אחר כך חמור אפילו יותר: במקום להעמיד לדין את החיילים הרוצחים, לפחות על הריגה בנסיבות מחמירות, הביאו את ההורים השכולים ההמומים להעניק להם חיבוק, כאילו היה מדובר באמירה לא ראויה ולא ברצח שלוש נפשות.

ואם יטען מישהו שמדובר במקרה חריג, הרי שמענו בימים האחרונים התפארויות על שריפת בתים ורצח אזרחים בעזה, שאינני יכולה אלא לשאול את עצמי האם מדובר בכלל בצבא שיש בו סדר ומשמעת וציות וערכים בסיסיים של אנושיות, או שמדובר במיליציות של מתנחלים ששורפים ומפוצצים בתי עזתים והורגים ללא הבחנה. זוועות טבח החמאס אינן תשובה ואינן הצדקה להתנהגות שמעוררת תהייה האם יש בכלל הבדל בין צה"ל לחמאס, או שמדובר בשני ארגוני רצח שמתחרים זה בזה באכזריותם ורצחנותם.

והאם זהותה הקווירית של הרבה צריכה לגרום לה לחבב את מדינת ישראל כשבממשלתה יושבים בן-גביר וסמוטריץ', שני מקללי ההומוסקסואלים, ואורית סטרוק, שביקשה להעביר חוק שמתיר לרופאים להימנע מחובתם האנושית והמקצועית להעניק טיפול להומוסקסואלים, וגם יאפשר לספקי שירותים שונים להימנע מלהעניק להם שירות.

למרבה הצער, ישראל בשליטת ממשלת החורבן של נתניהו - בן-גביר - סמוטריץ' - גולדקנופף – דרעי איננה אטרקטיבית לרבים מיהודי ארצות הברית, שלמרות האנטישמיות הגוברת ובעיות אחרות שמאפיינות את ארצות הברית, נהנים עדיין מחירויות אזרחיות שבישראל אפשר רק לחלום עליהן. הרי בארצות הברית יכולה אשה קווירית להיות רבה של בית כנסת ולהתקבל כשווה בקהל הרבנים. בישראל כל זה איננו עולה על הדעת. אז אולי מבחינתה דווקא לתמוך בישראל שמסרבת לסיים את המלחמה, שמפקירה למוות את החטופים והשבויים, ששולחת את אזרחיה למות במלחמה שמזמן הפסיקה להגן על מדינת ישראל ומתמקדת בהגנה על המשך שלטונה של ממשלת החורבן, אולי דווקא לתמוך בישראל דומה מבחינתה לתמיכה של תרנגולת בקנטקי פרייד צ'יקן, ואולי דווקא אנחנו כאן צריכים לפקוח סופסוף את עינינו למה שקורה סביבנו ולזעוק בכל כוחנו די.

 

מלחמת שמחת תורה

 

אני לא יודעת איך להתייחס ליום הזה, שנקבע להיות יום זיכרון לטבח שמחת-תורה, שכולם קוראים לו טבח השביעי באוקטובר, שאותי זה דווקא מעצבן, כי זה נשמע כמו חיקוי של ה-11 בספטמבר, ואני שונאת שמחקים דברים אמריקאים, אבל אולי זו רוח הזמן ואין מה לעשות נגד זה. בשבילי היום הכי קשה השנה והכי יום הזיכרון לטבח היה שמחת-תורה, ביום חמישי האחרון. מאז שקמתי בבוקר נזכרתי איך התעוררתי בבוקר שמחת-תורה ההוא מהאזעקה, ואיך במשך כמה שניות הייתי מבולבלת ולא בטוחה אם זו באמת אזעקה או צפירה ממושכת מדי של אמבולנס, ואחר כך שמעתי מעוד אנשים שאצלם זה היה בדיוק אותו דבר. אבל הצפירה היתה מאד ארוכה, ככה היא נשמעה לי, ואחריה באו עוד ועוד אזעקות, והיה ברור שמשהו מאד חריג קורה, כי בירושלים לכל היותר היו אזעקות בודדות בכל המלחמות והמבצעים, אף פעם לא היו כל כך הרבה אזעקות אחת אחרי השנייה, וכשראיתי שזה לא מפסיק החלטתי בכל זאת לצאת עם הכלב, ובכל פעם שהיו אזעקות נכנסנו לחדר המדרגות הכי קרוב, וככה הסתובבנו שעה שלמה, כי אושר לא רצה בשום אופן לחזור הביתה מהר, שזה מה שאני הכי רציתי, ולכל אדם שפגשתי ברחוב – כמעט כולם היו אנשים ששבו מבית הכנסת, אמרתי שיש מלחמה וצריך לחזור הביתה, וגם לזוג תיירים יפנים שפגשתי ליד בית הנשיא, והיו די המומים. ואז חזרתי הביתה והדלקתי את הטלויזיה לדעת מה קורה, וראיתי את כתבי החדשות מדברים עם אנשים בעוטף עזה שביקשו עזרה ואיש לא בא לעזור להם, ועדיין לא הבנתי בכלל מה קורה. המספר הראשון של קורבנות שאמרו בטלויזיה היה עשרים הרוגים, וחשבתי שזה הרבה. רק למחרת התחילו לדבר על שלוש מאות קורבנות, אחר כך חמש מאות, ושש מאות ושבע מאות, וכבר לא יכולתי לעכל את זה, ועד היום קשה לי לעכל שביום הנורא ההוא נרצחו אלף ומאתיים אנשים, ומאז מתו עוד שבע מאות ואולי עוד מעט זה יגיע לשמונה מאות ונגיע לאלפיים הרוגים, ואני חושבת שכל אחד חשוב ושככל שמספר ההרוגים רב יותר, ככה יותר כואב ויותר נורא לשמוע על עוד הרוג, ואני חושבת שמי שאמר שאם מתו כל כך הרבה לא נורא שימותו עוד מאה חטופים הוא אדם מתועב. ואת כל האימה והזעזוע והצער והאכזבה והיגון חוויתי שוב בעוצמה גדולה ביום שמחת תורה השנה, כאילו התעוררתי לחוות שוב את אותו יום שמחת-תורה ההוא. גם בכל יום כיפור בשתיים בצהריים אני חוזרת שוב ליום הכיפורים ההוא כשהייתי בת שבע-עשרה ועמדתי במרפסת בית הוריי בדרך הים בחיפה ונדהמתי לראות משאית נוסעת באמצע הכביש ובחלק האחורי שלה עומדים אנשים בטליתות ונוסעים למה שרק מאוחר יותר הבנתי שהוא מלחמה איומה ונוראה, ושאולי חלק מהאנשים שראיתי שלקחו אותם ישר מבית הכנסת למלחמה לא חזרו הביתה בחיים. נכון שמלחמת יום הכיפורים נשמע יותר מתאים ממלחמת שמחת-תורה, כי יום הכיפורים נשמע הרבה יותר מתאים למלחמה נוראה שמתחילה בטבח מחריד מאשר שמחת-תורה שהצירוף שלה עם מלחמה נשמע אוקסימורוני, ועכשיו שמעתי את השר לשעבר והאב השכול יזהר שי, שבנו נהרג במלחמה הזו, מציע "מלחמת שמיני עצרת", שזו הצעה טובה לדעתי, אבל בלבי תמיד אני אקרא לה מלחמת שמחת-תורה, ואם יותר מחמישים שנה אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא אני עדיין חוזרת לעצמי בת שבע-עשרה ושומעת מדי יום על חברים גדולים ממני בשנתיים-שלוש שנהרגו במלחמה, המדריכים שלי בצופים עופר שוולבה וחיים שוורץ שהיה בן יחיד של ניצולי שואה, ואמא שלי שהיתה עובדת סוציאלית וביקרה את הוריו אמרה לי אין אלפיים חמש מאות הרוגים יש עשרת אלפים, כי כשהם נהרגו גם ההורים שלהם הפסיקו לחיות, והמדריך שלי בגדנ"ע שלמה הלפרין, שלושתם נשארו צעירים לנצח בזמן שאני בגרתי וזקנתי, כנראה שעד מותי כבר לא תהיה לי שמחת-תורה אלא בכל שמחת תורה אני אשוב ליום הטבח שלא היה כמוהו, ולא משנה מה יחליטו מי שמחליטים.  

וצרחת בחגך

 

השירה היתה כל כך חזקה שהיא נשמעה היטב מעבר לכביש ולגינת המשחקים. חשבתי שאולי עורכים בגינת המשחקים אירוע עם רמקולים, אבל כשירדתי לגינה בחצות הלילה הבנתי שהקולות מגיעים מהדירה העליונה בבניין שמעבר לכביש, והם אינם נזקקים לרמקולים. ושמחת בחגך, והיית אך שמח, הם שרו בקולי קולות, והגבירו עוד ועוד את קולותיהם שקרעו את הלילה. היה ברור שהם מנסים להרעיש ככל האפשר, בליל שבת שבאמצע החג, כשאיש לא יוכל לבקש להנמיך את הקולות, להתחשב בשכנים. לכאורה הם חגגו את חג הסוכות, אי אפשר להתלונן על זה, ובכל זאת, אפשר היה להרגיש שהם רוצים שכולם מסביב ירגישו כמה שמח להם, למקרה שמישהו מעז להיות עצוב. מאז הטבח גם עצב ושמחה הם פוליטיים.

כמה פעמים בירכו אותי ב"חג שמח" מהדהד, והתקרבו אליי קצת יותר מדי. כולם היו צעירים דתיים בבגדי שחור ולבן. המשותף לכולם היה שאינני מכירה אותם כלל. הם לא בירכו אותי מתוך ידידות, כמו השירה בקולי קולות, גם הם העבירו מסר: המצב נפלא. הטבח, המלחמה, שורת ההרוגים האינסופית, החיילים הצעירים שנהרגים לעשרות, החטופים שנמקים בשבי, וכל אלה שאינם מוכנים להתעלם ולשכוח, את כל אלה אנחנו נחריש בקול ענות. את שמחתנו נכפה עליהם בכוח, כי אנחנו בשלטון ואנחנו חוגגים את שלטוננו ודורכים על מתנגדינו. זה היה המסר, שנעטף בשמחת חג כפי שעוטפים מטוס לצורך הסוואה, אבל קווי מתארו בולטים מתחת למסוה.

גם בפורים העצוב מישהו דחף את פרצופו אל פני וקרא: "חג שמח". וראש עיריית ירושלים משה ליאון, מי שהחל את הקריירה כראש לשכתו של ראש הממשלה נתניהו ואח"כ כמנכ"ל משרד ראש הממשלה נתניהו, החליט שדווקא השנה חייבים לקיים את העדלאידע שלא התקיימה למעלה מארבעים שנה. מוכרחים להיות שמח. אם אנשים יחשבו על הטבח ויתעצבו ללבם, הם עלולים גם לחשוב על כך שראש הממשלה אחראי להפקרת האזרחים לטבח, וזה לא רצוי. מוכרחים לשמוח, ואם לא ישמחו מרצונם נכריח אותם.

יום אחד הופיעה במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה קבוצת אנשים שביקשו לערוך טקסים דתיים. הם ביקשו לערוך הבדלה בשולי העצרת של מוצאי שבת. באותה שבת הסתיימה צעדה של כמה ימים, והצועדים זרמו לכיכר צרפת ומילאו אותה עד אפס מקום. הקבוצה החלה לערוך הבדלה קולנית, והמשיכה בפיוטים. בינתיים התחילה העצרת ואנשים עלו לנאום. קבוצת המבדילים לא חדלה מלשיר בקולי קולות כאילו לא חשו שהם מפריעים לעצרת, עד שאנשים התמלאו זעם והשתיקו אותם. למרבה השמחה אחרי זמן קצר שבו לא זכו להיענות שציפו לה, נעלמו מהמאהל כלעומת שבאו.

גם בסרטון שבו הודיע נתניהו שלא נפגע מהכטב"ם שנשלח לדברי האיראנים אל ביתו בקיסריה ופגע מאד קרוב לבית, הוא היה מדושן עונג, ודיווח בצהלה על מלחמת התקומה, שכך הוא קורא למלחמה שפרצה בעקבות הטבח. כפי שלקבוצת תומכיו שמנסים לייאש את משפחות החטופים ולסכל את מאבקם לעסקה לשחרור חטופים קוראים פורום תקוה. הוא מאמין כנראה שאם יקרא שוב ושוב למלחמת ההפקרה והחורבן מלחמת התקומה, כולם ישכחו למה פרצה המלחמה ומי האשם. אבל לא ישכחו, כי אי אפשר.

אי אפשר להכריח אבלים לשמוח, והאבלים הם רבים, וחלקם הפכו אבלים בעצם הימים האלה. פצעם מדמם ומכתם טרייה. אפשר לרקוד סביבם, אפשר למשוך אותם אל מעגל הרוקדים בכוח. אי אפשר לגרום להם לשמוח כשהשמיים נפלו עליהם.

השמחה צריך שתבוא מבפנים, וזה לא יקרה כעת. עוד המכה טרייה, עוד הבית שרוף וחרב, עוד הגופות חמות. לא נוכל עוד לשמוח בשמחת תורה כאילו דבר לא קרה. פשוט לא נוכל.

אין שמחה שיכולה להשכיח את האסון, והאצבע בעין רק מנכיחה אותו יותר, מגבירה את הכאב.

מוטב היה להם שיזמרו חרישית. לפחות לא היו מעוררים כעס וחימה.

העומדים על הדם

 

בנפול אויבך אל תשמח, אמר החכם באדם, ולמרבה הצער לא כולם מקשיבים לו. עדיף היה לוותר על הערק והבקלוואות, וגם על הטפות המוסר לאלה שכבר חודשים מבקשים לשים קץ למלחמה, והיו עלולים למנוע מהציבור את ההתענגות על מות נסראללה ואנשיו – וגם היו מונעים מהציבור לקבור חיילים צעירים ושבויים וחטופים שיכלו לשוב בשלום לחיק משפחתם, ואנשי מילואים שמותירים אחריהם אלמנות ויתומים רכים, שחלקם לא יכירו את אביהם לעולם. לפני מספר שבועות כתבתי על ממשלת האסון שהיא מאה בנקמות ואפס בביטחון, ואני יכולה לחזור על כך שוב ושוב. נתניהו אפילו חדל מלהבטיח ביטחון לאזרחיו. עכשיו הוא רק מבטיח לגמול לאויבינו, ואנו גומלים וגומלים והמוות מכה בשורותינו ללא הרף. ואת המחיר הזה של מלחמת שלום הכס, המחיר בדם ובשכול, אין מביאים בחשבון די הצורך. הנורא מכל הוא שיש מי שהמחיר הזה ראוי ואפילו רצוי בעיניהם, מי שחיי אדם זולים בעיניהם וחסרי ערך, מי ששכחו את קדושת החיים ואת הציווי לבחור בחיים.

אין מלחמה שטובה משלום, ואין מלחמה שרק מצליחים בה. בעלות הברית שלא היתה להן ברירה אלא להילחם בהיטלר, השיגו את הניצחון במחיר דמים נורא, ושנים רבות אחרי המלחמה עוד ליקקו את פצעיהן. אילו בחרנו להגיע להסדר עם לבנון לפני שבוע, היינו עושים זאת כמנצחים. כעת אויבינו מרגישים שגם הם יכולים לגמול לנו, והם יגמלו ויגמלו. לעתים נצליח להכות בהם, ולעתים נספוג מכות בעצמנו. כזו היא המלחמה, והחכמים משתדלים להימנע ממנה ככל האפשר, ואם אין ברירה אלא להילחם, כפי שחשנו בצדק לאחר הטבח, צריך לחשוב כל העת כיצד לסיים את המלחמה ולחתור לכך בכל הכוח, ובוודאי שלא להאריך את המלחמה משיקולים זרים. גם את הפיגועים המתרבים קשה למנוע באווירת מלחמה בלתי-נגמרת. רק הרגעת חזיתות הלחימה תוכל להקטין את הדחף לחולל פיגועים.

הגילויים על נסיונותיו של סינוואר לצרף את חיזבאללה ואיראן למערכה נגד ישראל, הופכים על פיה את התמונה שנתניהו מנסה למכור לנו. לא אויב אירני שדוחף את שלוחיו לתקוף את ישראל הוא עיקר דאגתנו, אלא ארגון טרור פלשתיני, שמניעיו גם דתיים אך בראש וראשונה לאומניים. ללא הסדר עם הפלשתינים, הסדר שיעניק לפלשתינים חופש משלטון ישראלי, ויבטל את הלגיטימיות של מאבקם נגד ישראל, לא יהיה למדינת ישראל מנוח מטרור פלשתיני. נכון שאין ביטחון שמדינה פלשתינית לצד ישראל תעניק לנו שלום ושלווה, אבל בוודאי לא תהיה לנו מנוחה במצב של התעלמות גמורה משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים, והמשך הגזל של אדמותיהם, והתכניות המטורפות להתיישבות בעזה, שבניגוד לשנות השבעים, כשהוקם גוש קטיף כמעט בחשאיות, אין להן היתכנות, כי ישראל לא תוכל להקים כיום התנחלויות בעזה מבלי לקומם את העולם כולו ולמצוא את עצמה במצב של אמברגו נשק כולל וסנקציות אחרות.

בהכרח שוחרי ההתיישבות בעזה ומלחמת הנצח מוזילים את ערך החיים, מתעלמים מהציווי לבחור בחיים, מוכנים לשפוך את דם האדם, מקלים ראש בעמידה על הדם ובשפיכות דמים, קוראים להפקרת החטופים, קריאה שהיא למעשה קריאה לרצח. אין סליחה ואין כפרה למפקירים ולעומדים על הדם, שקטן המרחק בינם לבין שופכי דמים. אבוי לנו שאנשים כאלה נמצאים בעמדות הנהגה, ומנהיגים את צאן מרעיתם לזילות חיי אדם ולשפיכות דמים.

בחג הסוכות נצטווינו לשמוח, ודווקא המצווה הזו איננה מן הקלות בימים האלה. נותר רק לברך שתשלוט בנו החכמה ולא גבהות הלב, ולהתפלל שה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.

משפחת אבדיה ומשפחת ברסלבסקי

 

אתמול שמעתי בחדשות שדני אבדיה הודיע שלא ישתתף במשחק של קבוצתו שיתקיים ביום הכיפורים, וזה כמובן יפה מאד, אבל לצערי אינני יכולה לשכוח את הסיפור שירד מהר מהכותרות, על משפחתו של החטוף רום ברסלבסקי, שנסעה לארצות הברית כדי לגייס תמיכה וכספים, וגייסה עשרות אלפי שקלים. עם הכסף בתיקיהם הם יצרו קשר עם אביו של דני אבדיה והגיעו לצפות במשחק של דני וגם נפגשו והצטלמו איתו. אביו של דני אבדיה, זופר, הוא זה שאירח אותם והורה להם להשאיר את התיקים עם הכסף ברכבו ולא בלוקרים של המגרש, כפי שחשבו לעשות. אחרי המשחק טען, לדברי משפחת ברסלבסקי, שרכבו נפרץ והתיקים נגנבו וסירב להראות להם את המכונית. מאז ניתק איתם קשר וטען שהם מנסים לסחוט אותו ואת בנו.

המגיבים לכתבה על הפרשה של הכתב דניאל אלעזר מערוץ כאן נחלקו בין אלה שמאמינים למשפחה לבין אלה שמאמינים לאביו של דני אבדיה. תגובתו של דני לא הובאה בכתבה. רבים מהמגיבים ציינו שתגובתו של זופר אבדיה מעוררת תמיהות, במיוחד לאור העובדה שדני אבדיה מרוויח 14 מיליון דולר לשנה, ויכול היה בקלות לפצות את משפחת החטוף.

היו גם מגיבים שטענו שמשפחת ברסלבסקי נהגה בטיפשות והיתה צריכה לוותר על המשחק ולהביא קודם כל את הכסף למקום בטוח. יש הגיון בטענה הזו, אבל כמי שמכירה מקרוב את מידת הנואשות של משפחות החטופים, שעושות כל מאמץ להיפגש עם דמויות מוכרות ומפורסמות, בתקוה לקדם את הצלת חייהם של קרובי משפחתם, אינני יכולה לשפוט לרעה את המשפחה, שלא רצתה לוותר על ההזדמנות לגייס את פרסומו של דני אבדיה לטובת המאבק הקשה והמייאש למען שחרור החטופים, וכנראה גם לא העלתה בדעתה שהכסף ייעלם.

אצלי התנהגותו של זופר אבדיה מעוררת חשד כבד. אבל גם אם אני חושדת בכשרים, בהתחשב בכך שזופר אבדיה הוא שהציע להם להשאיר את התיקים עם הכסף במכוניתו, ובהתחשב במיליונים שדני אבדיה מרוויח, היה ראוי שישיב למשפחת ברסלבסקי את הכסף שנגנב מהם, ולו כמחווה של רצון טוב. פגשתי פעם את אביו של רום ברסלבסקי במאהל החטופים. אינני מכירה את המשפחה מעבר לכך, אבל אני מאמינה להם שסיפורם הוא אמת, וראוי היה בכל מקרה שדני אבדיה יפצה אותם, כפי שכתבתי, ולו גם כמחווה של רצון טוב. כמה מגיבים לכתבה התייחסו לכך שהפרשה לא התפרסמה בערוץ הספורט, ומלבד הפרסום בערוץ "כאן" לא היה פרסום נוסף, ולא מעקב אחרי הפרשה, וייחסו זאת לקשרים בין אבדיה לערוץ הספורט. אינני מבינה לא בספורט ולא בערוצי הספורט, אבל גם אני תמהתי מדוע הפרשה קיבלה סיקור כה צנוע, אם בכלל.

יפה הדבר שדני אבדיה ויתר על משחק ביום הכיפורים, אבל עדיף היה שישיב למשפחת ברסלבסקי את הכסף שנעלם, גם אם אין אפשרות לברר אם היתה פריצה לרכב או גניבה. טוב לצום ביום הכיפורים, וטוב עוד יותר לעשות חסד עם רעך, שלא לדבר על השבת אבידה.

   

נאום נתניהו בטכס הזיכרון לטבח

 

לא צפיתי אתמול בטכס הזיכרון לטבח שמחת-תורה שאירגנה מירי רגב. אחרי הצפייה בטכס היפהפה שאירגנו ניצולי הטבח ומשפחות הקרבנות, העדפתי לכבות את הטלויזיה. ובכל זאת הצליח נאומו של בנימין נתניהו בטכס, שלא שמעתי, רק קראתי את תוכנו בעיתון, לקומם אותי. שני דברים שאמר נתניהו קוממו אותי במיוחד, שתיהן אמירות שיש בהן הונאה וגניבת דעת.

האמירה האחת: "כל עוד חטופינו בעזה, נוסיף להילחם. לא נוותר על אף אחד ואחת מהם. אני לא אוותר."

התנאי לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה בעזה. לומר שכל עוד החטופים בעזה נמשיך להילחם, פירושו שכל עוד יש חטופים חיים בעזה, ימשיך נתניהו לסכל כל עסקה לשחרורם על ידי סירוב לחדול מלחימה, ובכך יביא על החטופים מוות, כפי שכבר הביא על עשרות מתוכם. המשך האמירה הוא הונאה וגניבת דעת. אם לא נפסיק להילחם כל עוד חטופינו בעזה, אנו גוזרים עליהם מוות. נתניהו לא רק מוותר עליהם, לא רק ויתר עליהם מזמן וסיכל ככל יכולתו כל עסקה לשחרורם, אלא בנוסף לכך מסית את אספסוף תומכיו נגדם ונגד משפחותיהם, ואלה מקללים ומכים אותם, וגם את מי שתומך בהם וקורא לסיום המלחמה ולהשבת החטופים בעסקה, ללא סיכון חייהם וחיי החיילים המחלצים אותם.

האמירה השנייה: "7 באוקטובר יסמל לדורות את מחיר תקומתנו." טבח שבעה באוקטובר איננו מחיר תקומתנו, אלא מחיר חורבננו, מחיר המחדל, ההפקרה והכישלון, מחיר היוהרה והטירוף של טיפוח  החמאס והתעלמות מסכנתו ומכוונותיו הזדוניות. האמירה הזו היא ניסיון עלוב של נתניהו לחמוק מאחריותו לטבח בכל היבט אפשרי: טיפוח החמאס, הפקרת הישובים בעוטף עזה, הפקרת החיילים בעוטף, הפקרת החטופים והשבויים למותם, השארת החמאס על כנו עקב הסירוב להכניס כוחות של הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות תומכים של מדינות ידידותיות, כך שהחמאס ממשיך לשלוט ברצועה, וצה"ל חוזר ונכנס שוב ושוב למקומות שכבר היה בהם ועזב, בתואנה שהחמאס משתקם בהם, וחייליו נהרגים לחינם במלחמה הסיבובית הזו שאין שום אופק ושום אסטרטגיה לסיומה. באמירה השקרית הזו שהטבח הוא מחיר תקומתנו מנסה נתניהו להציג את קרבנות המחדל וההפקרה שלו ושל ממשלתו, כקרבנות למען תקומת ישראל, כאילו נהרגו במלחמת השחרור, כאילו לא נטבחו במלחמת המחדל וההפקרה, בעוד הצבא כולו מגויס לשירות המתנחלים, והתותחנים שהיה עליהם להתפרס בגבול עזה ולהגן על תושבי העוטף מהחמאס, הועברו ליהודה ושומרון והועסקו שם בביטחון שוטף כדי לרצות את המתנחלים, וזו רק דוגמה אחת למחדל ולהפקרה של תושבי העוטף לטובת תומכי נתניהו.  

הטכס שאירגנה מירי רגב, ונאום נתניהו בטכס, נועדו אך ורק לגנוב את דעת הבריות בניסיון לעוות את האמת על הסיבות והנסיבות לטבח, ובפרט על אחריות ממשלת נתניהו ואחריותו האישית של נתניהו לטבח הנורא, להפקרת תושבי העוטף תחילה בשביעי באוקטובר, שאפשרה את הטבח והחטיפות לעזה, ובהמשך במריחת המלחמה עד אין-קץ ללא שחרור החטופים, שגורמת למות החטופים והשבויים בשבי האכזרי להחריד. אבל ניסיון העיוות והטשטוש לא יצלח. נתניהו אחראי אישית לטבח, וככזה ייזכר לדורות.

הפיגוע שנדחק מהכותרות

 

הפיגוע הרצחני ברכבת הקלה ביפו הפחיד אותי יותר מכל הטילים האיראנים. בתי ונכדי גרים ביפו ונוסעים ברכבת הקלה דרך שגרה. השכנים סיפרו לי על הפיגוע ביפו כשישבנו במקלט שבגינת המשחקים. אילו הייתי בבית בזמן האזעקה לא הייתי רצה למקלט בגינה. הייתי יורדת שתי קומות ויושבת עם אושר על המדרגות, שזה המקום הכי בטוח בבניין הישן שלנו. אבל היינו בגינת המשחקים, ואחת המאבטחות של נתניהו באה עם פנים מבוהלות ואמרה לי מהר מהר למקלט יש צבע אדום, אז קמתי וירדנו למקלט, שהמוני אנשים זרמו אליו, חלקם שכנים וחלקם אנשים שלא הכרתי שנקלעו לסביבה. שני החדרים במקלט התמלאו במהרה והאוויר היה מחניק , ולרוב האנשים לא היה מקום לשבת והם פשוט עמדו או התיישבו על הרצפה. שמענו הרבה מאד פיצוצים, כנראה של יירוטים, ואז השכנים סיפרו לי שהיה פיגוע ביפו, ומרוב בהלה שכחתי שבעצם דיברתי עם בתי לפני שיצאתי עם הכלב ובעצם ידעתי שהיא כבר מזמן בבית, אבל כששמעתי על הפיגוע כל כך נבהלתי ששכחתי שהיא כבר מזמן בבית ולא ברכבת הקלה, ועבר הרבה זמן עד שנזכרתי שבעצם היא כבר מזמן בבית עם הילד והצלחתי להירגע. אחר כך היא גם כתבה לנו שהיא במקלט. השכנים שלי כל הזמן הסתמסו עם הילדים שלהם שגרים במקומות אחרים, והאלמנה של הבן שנפטר מסרטן שלחה להם תמונות של יירוטים, והשכנה שלי כתבה לה שתשמור על עצמה ולא תצלם יירוטים. הם היו מאד מודאגים מהטילים ואני רק חשבתי על הפיגוע ביפו, שאחר כך התברר שנרצחו בפיגוע שבעה אנשים, רובם צעירים, וגם צעירה אחת שהיא בת יחידה לאמה, ונזכרתי איך הד"ר חן קוגל מהמכון הפתולוגי סיפר על הפיגוע בדולפינריום, שהוא היה צריך להודיע לכל כך הרבה הורים שעלו מברית המועצות שילדם היחיד, שלמענו הם עלו לישראל, כבר איננו בחיים. איך אפשר בכלל לקום מאסון כזה. הבוקר שמעתי שאחד הפצועים בפיגוע שירו לו שני כדורים בגב סיפר שהוא היה ברכבת עם שתי הבנות הקטנות שלו ושכב עליהן ולכן ירו לו שני כדורים בגב, והבנות שלו ניצלו. אני לא מפסיקה לחשוב על הפיגוע הזה, והדיבורים האינסופיים על מתקפת הטילים האיראנית והתגובה המתוכננת של ישראל רק מעצבנים אותי. כל זה כל כך מאפיין את שלטון נתניהו, שדיבר כל הזמן גבוהה גבוהה על איראן, ואמר שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, שאם זה לא היה כל כך נורא ועצוב זה היה יכול להיות נורא מצחיק. עכשיו הוא חזר לשמחתו להתעסק באיראן והוא מסרב לסיים את המלחמה בעזה ולשחרר את החטופים והשבויים בגלל המלחמה בצפון ובגלל שאיראן תקפה את ישראל בטילים, והוא מקווה שכולם יתלהבו מזה שהורגים את בכירי חיזבאללה וישכחו את השבויים והחטופים שמתים בגללו. קראתי שעמית סגל אפילו הרים כוסית וודקה באולפן לכבוד זה שהרגו את נסראללה ואמר כמה זה נפלא שלא הפסיקו את המלחמה ולא הצילו את חיי השבויים והחטופים ועל דמם נתניהו יכול לפרוח. הוא כמובן לא אמר את המשפט האחרון אבל זה כנראה מה שהוא חשב. אני כמובן לא צופה בתכנית שלו, אבל כתבו על הרמת הכוסית בעיתון. אני שמחה שלא צפיתי. בדרך כלל כשמשדרים תכנית עם עמית סגל אני מחליפה ערוץ, כי לא בא לי לשמוע תעמולה של נתניהו שמתחזה לפרשנות. אני מבינה שנתניהו חושב שכל הציבור בישראל הוא כמוהו, כל כך מתלהב מהריגת ערבים שלא אכפת לו שהחטופים והשבויים והמון חיילים ימותו. אני מעדיפה שהמלחמה תיגמר כבר, ושיצילו את החיים של השבויים והחטופים שמתים במנהרות חמאס, ושייפסק ההרג של חיילים צעירים שבתוך ימים ספורים כבר מתו תשעה מהם, והצטרפו לשבעת הנרצחים בפיגוע, אבל נראה שלנתניהו ולתומכיו יותר חשוב להמשיך את המלחמה ולהישאר בשלטון. לפעמים נדמה לי שאפילו האמהות המתנחלות מעדיפות שהילדים שלהם ימותו במלחמה ובלבד שנתניהו יישאר בשלטון, כי הן מדברות בצורה כל כך מוזרה. אני לא יכולה להבין אמא שמתנגדת לסיום המלחמה, ואני לא יכולה להבין אנשים שיודעים מה עברנו כדי במלחמות לבנון ועדיין רוצים שצה"ל שוב יילחם בלבנון, ושוב ייהרגו לנו המוני חיילים צעירים וישאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובסופו של דבר נצא משם בהסדר שיכולנו להשיג גם בלי לשפוך את כל הדם המיותר הזה, והיחיד שייהנה מכך הוא נתניהו שממשיך את המלחמה כדי להישאר בשלטון ולדכא את מתנגדיו ולהטיל כל מיני הגבלות על הפגנות ומחאות, כמו שהוא עשה גם בתקופת הקורונה, כשהוא הטיל גזירות דרקוניות בלי שום צורך והרס להרבה אנשים את הפרנסה כדי לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון, ואיך אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבין שנתניהו שב ץכל פעם ממציא שקר אחר, פעם שאנחנו כפסע מניצחון וחייבים רק לכבוש את רפיח, ופעם שחייבים להישאר בציר פילדלפי, ועכשיו שחייבים להילחם בלבנון, ואולי האנשים רוצים שנתניהו ישקר להם ויוליך אותם שולל, כי הם מעדיפים שאנשים ימותו ובלבד להחזיק בשלטון, שאצל המתנחלים זו אידיאולוגיה להקריב חיי אדם למען השלטון, כי הם צריכים להחזיק בשלטון כדי להמשיך לשלוט בפלשתינים, והרבה יותר חשוב להם להרוג פלשתינים מלהציל חיים של אנשים, אפילו אם אלה הילדים שלהם. חוקר אחד כתב שמי שיש לו הרבה ילדים מוכן להקריב ילדים במלחמה. זה דבר נורא לומר אבל אולי לגבי המתנחלים זה נכון.

רק עכשיו אני מבינה מדוע נתניהו רצה לצרף בזמנו את גנץ ואייזנקוט לממשלה. זה היה כדי שיעזרו לו נגד גלנט, שרצה להילחם במקביל נגד החמאס ונגד חיזבאללה, בשתי החזיתות, כי הוא רצה שהמלחמה תהיה עוצמתית אבל קצרה ותסתיים בהחזרת השבויים והחטופים. אבל נתניהו רצה למשוך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כי כך נראה לו שייקל עליו להישאר בשלטון עד הבחירות הבאות, ולכן צירף את גנץ ואייזנקוט שהתנגדו למלחמה בשתי חזיתות ואמרו שקודם צריך להילחם בעזה ואחר כך בצפון, ועזרו לנתניהו לסכל את הכוונה של גלנט להילחם במקביל בשתי חזיתות, שזו היתה אסטרטגיה נכונה וטובה יותר לסיום יעיל ומהיר של המלחמה. בסופו של דבר נתניהו משך שנה את המלחמה בעזה, שהיה אפשר לסיים בכמה שבועות, ועכשיו התחיל להילחם בצפון מבלי לסיים את המלחמה בעזה כפי שגנץ ואייזנקוט רצו, ולכן הם עזבו את הממשלה שלא היו צריכים להיכנס אליה מלכתחילה, ועכשיו נתניהו הכניס את צה"ל למלחמה בשתי חזיתות במקביל, שנראה שצה"ל בהחלט יכול לעמוד במלחמה בשתי חזיתות, אבל עכשיו נתניהו שולח את צה"ל להילחם בשתי חזיתות לא כדי לסיים את המלחמה מהר, אלא כדי לא לסיים את המלחמה, או יותר נכון כדי להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, שזו היתה התכנית שלו מלכתחילה, וכמו שגנץ עזר לו בקורונה להשליט משטר חירום נגד מתנגדיו, כך גנץ עזר לנתניהו עכשיו להאריך את המלחמה ולהמשיך אותה גם בעזה וגם בלבנון, כך שנראה שהבעיה האמיתית מבחינת נתניהו איננה להילחם במקביל בשתי חזיתות, אלא להבטיח את המשך המלחמה, ומכיוון שחיזבאללה הכריזו שהם נלחמים כדי לעזור לחמאס, ואם ישראל תסיים את המלחמה בעזה הם יפסיקו לירות, נתניהו מסרב לסיים את המלחמה בעזה, כי אז המלחמה בשתי החזיתות עלולה להסתיים באחת, וקשה לנתניהו ששנוא ומאוס על רוב הציבור להישאר בשלטון בלי לעשות מלחמות. בסוף אחרי הרבה אבידות יימאס גם לציבור מהמלחמה הבלתי נגמרת הזאת, ומהתגובה לתגובה האיראנית ומהתגובה לתגובה לתגובה, ומהביטחון האישי שלנו שרק מידרדר עם כל הצלחה שנתניהו מתגאה בה, שזה יותר להרוג אנשים מאשר להציל חיים של אנשים, ואם אנשים נהרגים הוא אומר שאלה החיים, כאילו זה קורה מעצמו ולא בגלל ההחלטות שלו, שעליהן הוא לוקח אחריות רק במקרה שהוא יכול להלל את עצמו.

כשיצאנו מהמקלט אחרי המתקפה האיראנית השכן שלי אמר כמה נעים לנשום אוויר צח, ואני חשבתי שכבר שכחנו מה זה לנשום אוויר צח, בלי עשן מלחמה, ושעשן המלחמה יכול לשכר אנשים יותר מוודקה, ורק שפיכות דמים בלתי נגמרת יכולה לגרום להם להתפכח מהשכרון, ואפשר רק להתפלל שמישהו יצליח לעצור את שפיכות הדמים במהרה, ולא נצטרך לחכות שנותש במלחמה, כדי לפוגג את מקסם השוא של המלחמה ולהיזכר בכוחו של השלום לאפשר לנו לנשום בבטחה.