יום ראשון, 4 בדצמבר 2022

למחוק את טעם קיומנו

 

ישנן הרבה מאד מחאות נגד העברת היחידה לתכניות לימודים חיצוניות ממשרד החינוך לשליטתו של אבי מעוז, אך מלבד אביגדור ליברמן, איש לא מחה נגד העברת השליטה לידיו על ארגון "נתיב" שמטפל בעלייה מרוסיה ואוקראינה, ומעטים מתייחסים לדרישת הציונות הדתית ומעוז למחוק מרשימת זכאי חוק השבות את הנכדים לסב יהודי, כדי למנוע את כניסתם לישראל של צאצאי יהודים שנישאו בנישואי תערובת ואינם יהודים בעצמם. זה איננו רק שינוי במדיניות ההגירה של ישראל. זה שינוי בהגדרה העצמית של מדינת ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי הנרדף, תפיסה שהיתה ועודנה טעם קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה ובצלה הכבד, מתוך תחושת החמצה עצומה, שאילו היתה לעם היהודי מדינה משלו לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היה אפשר להציל את חייהם של מיליוני יהודים. חוק השבות עוצב איפוא כתמונת מראה לחוקי נירנברג: הוא כלל את כל מי שנרדף על ידי הנאצים בשל "דם יהודי". המחשבה היתה שראוי שמי שהיה מספיק יהודי עבור היטלר, יהיה מספיק יהודי עבור מדינת ישראל, גם אם איננו יהודי על פי ההלכה, שהרי הגרמנים רצחו בחמדה גם בנים לאבות יהודים שאמם היתה נוצריה, ובדקו מוצא יהודי כמה דורות לאחור. חוק השבות נועד לקיים את ההבטחה הגלומה בקיומה של מדינה יהודית, לבל יהיה עוד בעולם יהודי או צאצא ליהודים שנרדף בשל מוצאו היהודי ואין לו מגן ומקלט.

בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה יש אחוז גבוה של נישואי תערובת, ורבים מזכאי חוק השבות ממדינות  אלה אינם יהודים על פי ההלכה. זה איננו מפריע למי שהשקפת עולמו היא ציונית והיסטורית, ומעוניין בהתכנסותם של כל נרדפי האנטישמיות במדינת ישראל, מתוך תפיסה שמי שנרדף כיהודי ראוי שיתקבל במדינת ישראל על פי נרדפותו ולא על פי הגדרות הלכתיות. אבל זה מפריע למי שמכנים את עצמם ציונות דתית, שחסרים כל תודעה ציונית היסטורית, מנפנפים בציונות כדי לשלוט בפלשתינים ולגזול את אדמותיהם, אך מעוניינים להתנער מהמטרה הראשונה במעלה של הציונות, שהיא להציל את כל הסובלים מרדיפות אנטישמיות ולהעניק להם מקלט בטוח במדינת ישראל, מטרה שלשם הגשמתה צריך להגדיר כזכאי עלייה את כל מי שנרדפים כיהודים, ואין די בהכללתם של יהודים על פי ההלכה בלבד.

מינוי של אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב בתקופה קשה זו של מלחמה אכזרית של רוסיה באוקראינה, כאשר רבים משארית הפליטה של יהודי מדינות אלה מבקשים לעלות לישראל עם בני זוג וילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, והכוונה לבטל את זכאותם לעלייה של נכדים לסב יהודי דוקא בתקופה זו, היא התכחשות ליעודה הציוני של מדינת ישראל ולטעם קיומה, בתקופה שבה יעוד זה עומד למבחן. נתניהו איננו הראשון שבגד ביעוד הציוני. איילת שקד התוותה מדיניות של התעללות בפליטי אוקראינה ובפליטים בכלל והיא שוקדת לקדם את מדיניות ההתעללות והגירוש עד יומה האחרון בתפקיד, שיש לקוות שיהיה יומה האחרון בתפקיד שרה לתמיד. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיתה מתואמת בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עם נתניהו. אין לראות במינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" טעות מצד נתניהו. ככל הנראה מעוניין נתניהו לצמצם את העלייה מרוסיה ואוקראינה, אולי מתוך נקמנות כלפי אביגדור ליברמן, שהוא עדיין הכתובת הפוליטית למרביתם של עולים אלה. הסבל האנושי שנתניהו גורם מעולם לא הטריד אותו. נוח לנתניהו שהמדיניות המרושעת שהוא עצמו מעוניין בה, תוצג כמדיניות של מעוז, ואילו הוא עצמו יופיע כמי שידיו נקיות. כך הוא נוהג כאשר הוא מניח לבצלאל סמוטריץ' לדרוש את חקיקתם של חוקים שיביאו לביטול העבירות שהוא נאשם בהן, כמו מרמה והפרת אמונים, או חסינות ממשפט לראש ממשלה. אבל מאחורי דבריהם ומעשיהם של סמוטריץ' ומעוז ניצב נתניהו, הקול קולם והידיים ידיו.

כנראה שסמוטריץ' ומעוז אוהבים מאד את ארץ ישראל, אבל ספק אם הם אוהבים את העם היהודי ואם יש בלבם מקום למי שסובלים בשל קשריהם לעם היהודי, גם אם ההלכה איננה מקבלת אותם כבניו. מכל הדברים הנוראים שממשלת העבריינים הזו פועלת להביא עלינו, הכי קשה לי הכוונה לערוך את השינוי הזה בחוק השבות, ששומט את הקרקע מתחת לטעם קיומה של מדינת ישראל.   

יום חמישי, 1 בדצמבר 2022

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

 

 

ת.ס. אליוט / קריאת שם לחתולים

 

קְרִיאַת שֵׁם לְחָתוּל הִיא עִנְיָן לֹא קָטָן

הִיא אֵינֶנָּה מִשְׂחָק אוֹ הִתּוּל

אוּלַי תַּחְשְׁבוּ שֶׁהִשְׁתַּגַּעְתִּי כְּמוֹ הַכּוֹבְעָן

כְּשֶֹאֹמַר שֶׁשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת צָרִיךְ חָתוּל.

רֵאשִׁית הַשֵּׁם לְשִׁמּוּשׁ יוֹמְיוֹמִי רָגִיל

כְּמוֹ פִּיטֶר, אוֹגוּסְטוּס, אַלוֹנְזוֹ אוֹ גֵ'ימְס,

וִיקְטוֹר, יוֹנָתָן, ג'וֹרְג' אוֹ בֵּילִי בִּיל –

בְּכֻלָּם הֶגְיוֹנִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ.

יֶשְׁנָם שֵׁמוֹת נָאִים יוֹתֵר אִם לְאָזְנֵיכֶם יַעַרְבוּ,

קְצָתָם לְֱבָנִים וּקְצָתָם לְבָנוֹת:

כְּמוֹ אַפְּלָטוֹן, אַדְמֶטּוּס, אֶלֶּקְטְרָה, דֶּמֶּטֶּר,

כֻּלָּם שֵׁמוֹת הֶגְיוֹנִיִּים לְיוֹם קְטַנּוֹת.

אֲבָל אֹמַר לָכֶם, חָתוּל צָרִיךְ שֵׁם מְהֻלָּל

שֵׁם מְיֻחָד שֶׁמְּכַבֵֵּד אוֹתוֹ,

אַחֶרֶת אֵיךְ יוּכַל לָשֵׂאת זְנָבוֹ אֶל עָל?

לִזְּקֹר אֶת שְׂפָמוֹ? לְטַפֵּחַ אֶת גַּאֲוָתוֹ?

שֵׁמוֹת מִסּוּג מְיֻחָד לָכֶם אַצִּיעַ מְעַט,

כְּמוֹ מוּנְקוּסְטְרַאפּ, קְוַואקְסוֹ אוֹ קוֹרִיקוֹפַּט,

בּוֹמְבַּלוִֹּרִינָה או גֶ'ֶלִילוֹרוּם,

שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ רַק לְחָתוּל אֶחָד.

אַךְ מֵעַל וּמֵעֵבֶר יֶשְׁנוֹ שֵׁם נוֹסָף

הַשֵׁם שֶׁלֹא נִחֵשׁ שׁוּם אִישׁ

הַשֵׁם שֶׁמֶּחְקָר אֶנוֹשִׁי לֹא חָשַׂף

אַךְ הֶחָתוּל עַצְמוֹ יוֹדֵעַ וּמַחֲרִישׁ.

אִם תִּרְאוּ חָתוּל בְּמַחְשָׁבוֹת מִתְעַמֵֵּק

זֶה תָּמִיד מֵאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ:

מוֹחוֹ עָסוּק בְּהִרְהוּר מְרַתֵּק

עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת, עַל מַחְשֶׁבֶת שְׁמוֹ:

עַל שְׁמוֹ הַיִּחוּדִי, הֶעָמֹק וְהַסּוֹדִי

שֶׁהַמְּמַלֵּל לֹא יְמַלֵּל

שֶׁאֵין לְמַלֵּל.

 

מתוך ת.ס. אליוט, "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים", 1939

 


T. S. Eliot
 - 1888-1965

 

The Naming of Cats is a difficult matter,
     It isn’t just one of your holiday games;
You may think at first I’m as mad as a hatter
When I tell you, a cat must have THREE DIFFERENT NAMES.
First of all, there’s the name that the family use daily,
     Such as Peter, Augustus, Alonzo, or James,
Such as Victor or Jonathan, George or Bill Bailey—
     All of them sensible everyday names.
There are fancier names if you think they sound sweeter,
     Some for the gentlemen, some for the dames:
Such as Plato, Admetus, Electra, Demeter—
     But all of them sensible everyday names,
But I tell you, a cat needs a name that’s particular,
     A name that’s peculiar, and more dignified,
Else how can he keep up his tail perpendicular,
     Or spread out his whiskers, or cherish his pride?
Of names of this kind, I can give you a quorum,
     Such as Munkustrap, Quaxo, or Coricopat,
Such as Bombalurina, or else Jellylorum—
     Names that never belong to more than one cat.
But above and beyond there’s still one name left over,
     And that is the name that you never will guess;
The name that no human research can discover—
     But THE CAT HIMSELF KNOWS, and will never confess.
When you notice a cat in profound meditation,
     The reason, I tell you, is always the same:
His mind is engaged in a rapt contemplation
     Of the thought, of the thought, of the thought of his name:
          His ineffable effable
          Effanineffable
Deep and inscrutable singular name.

 

From Old Possum's Book of Practical Cats. Copyright © 1939 by T. S. Eliot. 

יום שני, 28 בנובמבר 2022

שלטון לא דמוקרטי

 

יש בעיתונות הרבה מאמרים שטוענים שאיתמר בן-גביר יגלה במהרה את מגבלות הכוח או שהוא יתמתן, והמאמרים האלה נראים לי יותר כמו משאלת לב מאשר כמו פרשנות מציאותית. כל המדינה ראתה חיילים שמעריצים את בן-גביר, שאחד מהן מפיל אדם ומכה בפניו באגרופו, והשני מסביר שעכשיו בן-גביר יעשה סדר והם – החיילים – כלומר מעריצי בן-גביר שביניהם, הם כעת החוק, כלומר שעכשיו מי שמתנגד להם יקבל מכות, ובן-גביר, שהיה יכול להסתייג מהאלימות – אילו רצה להתמתן – כפי שלימד את אוהדיו לצעוק מוות למחבלים במקום מוות לערבים – העדיף לקרוא למוכים אנרכיסטים ולהאשים אותם בהתגרות ובפריעת חוק, כפי שעשה המנטור שלו נתניהו כלפי מפגיני בלפור. המותקף והמוכה אף נחקר ונשלח למעצר בית, במשטרה שכבר מצייתת לשלטון החדש. המסר של בן-גביר, שמיד התלוו אליו צעדי המשטרה, רק מחזק את מה שאמר החייל, שהבהיר לכל מי שמתנגד לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, שעכשיו איתמר בן-גביר בשלטון, וזה לא שלטון שעומד להתמתן, זה שלטון שעומד לדכא ביד חזקה ובאלימות את כל מי שמתנגד לשליטה בפלשתינים, ושדין התומכים בפלשתינים כדין הפלשתינים – אלימות, דיכוי, מכות, וענישה, כי עבור הממשלה החדשה מי שמכה ערבים ושמאלנים, ואולי גם מי שרוצח אותם, תמיד צודק, ומי שאשם הם השמאלנים והערבים, שמעצבנים את תומכי בן-גביר, ממש כמו הנשים המוכות והנרצחות שהן אשמות כמובן באלימות כלפיהן, והן צריכות להיענש עליה, כדי שילמדו סופסוף לא לעצבן את בעליהן המכים והרוצחים אותן.

הקואליציה במוצהר מקבלת את ניצחונה בבחירות לא כניצחון הרוב שצריך לגלות נדיבות מנצחים, אלא כניצחון טוטאלי, כזכות למחוק את כל מי שאיננו מסכים איתה ובוודאי את מי שמוחה או מתנגד במוצהר. זה בולט במיוחד דוקא אצל השותפות הקואליציוניות, יותר מאשר אצל אנשי הליכוד, שמבינים את הסכנה להיצבע בצבעי בן-גביר, ומסבירים שהם לא יפגעו בזכויות האדם של האזרחים. אבל כיצד הם יכולים להבטיח זאת, כאשר בשטח בן-גביר שולט, ומעריציו וחסידיו נוהגים על פי תורתו, עוצרים ומכים את מתנגדי השליטה הישראלית בפלשתינים, וזוכים לגיבוי מלא. אין באמת ערך להצהרות על מדיניות ליברלית והגנה על זכויות אדם, אם בפועל מתנגדים פוליטיים מוכים ואז מואשמים בפרובוקציה ונענשים. מה שקרה בחברון, החל מהפרעות בערבים לכבוד שבת חיי שרה, וההתנערות הגמורה של מנהיגי המתנחלים מאחריות, שהרי "אינם יודעים מי האנשים האלה", ואז הכאת המתנגדים לפגיעה בערבים, שהרי הסיבה האמיתית לבואם של הפעילים היתה רצונם למחות על הפרעות נגד ערבים בשבת חיי שרה, וזו מן הסתם גם הסיבה האמיתית לכך שהוכו באכזריות. השלטון החדש איננו מוכן לשום התנגדות ומתכוון לדכא כל מחאה בכוח. ושלטון שמדכא התנגדות ומחאה באלימות ובכוח איננו שלטון דמוקרטי, ואיננו שלטון ששומר על זכויות אדם, כי זכויות אדם כוללות את הזכות להתנגד ולמחות.

בין נתניהו לבין שותפיו הקואליציוניים הבריונים יש קשר הדוק יותר מאשר בין נתניהו לאנשי מפלגתו. הם שואבים מאותה תפיסה של נתניהו שרק שלטונו שלו הוא לגיטימי, ולפיכך שלטונו של מי שאיננו נתניהו הוא בהכרח גניבת שלטון ופריעת חוק. זוהי המשמעות מאחורי השימוש במלה אנרכיסט למתנגדי נתניהו, שדרשו את הדחתו מהשלטון. אנרכיסט הוא מי שמתנגד לכל שלטון, אבל אם ההנחה היא שרק שלטונו של נתניהו הוא לגיטימי, וכל שלטון אחר איננו לגיטימי, הרי מי שמתנגד לשלטונו של נתניהו הוא אנרכיסט, כלומר מתנגד לכל שלטון, כי שלטון שאיננו שלטון נתניהו, מבחינת נתניהו ותומכיו איננו ואיננו יכול להיות לגיטימי. כמובן שמי שמאמין שרק שלטונו של אדם אחד הוא שלטון לגיטימי, איננו דמוקרט. דמוקרטיה מאופיינת בחילופי שלטון, כלומר שהאדם בשלטון מתחלף לאחר פרק זמן סביר, שמותר להתנגד לו ולמחות נגדו, שחייבים לכבד את המתנגדים ואסור לפגוע בהם, ושנותנים מקום וחלק בשלטון גם למתנגדים. נתניהו כמובן מסרב לכל העקרונות הללו של משטר דמוקרטי: הוא מסרב לפנות את מקומו בשלטון לאחר שכיהן כראש ממשלה חמש עשרה שנה ומתעקש להמשיך בשלטון לזמן בלתי מוגבל, הוא מציג את המתנגדים לו והמוחים נגדו כפורעי חוק לא לגיטימיים, הוא איננו חדל להתנקם ולפגוע בכל מי שמוחה נגדו, ובניגוד לנוהג של שליטים במדינות דמוקרטיות לשתף בשלטון את יריביהם, כפי שאובמה מינה את הילארי קלינטון לשרת החוץ ואת גו' ביידן לסגנו, לאחר שאלה התמודדו מולו, ואפילו יצחק רבין כשנבחר לראשות הממשלה, מינה את שמעון פרס לשר החוץ, למרות הדם הרע שזרם ביניהם, וכך נוהגים כל המנהיגים הנבחרים במדינות הדמוקרטיות, ואילו נתניהו מתנקם בכל מי שמתחרה בו או מתמודד מולו או מותח עליו ביקורת, ואת כל יריביו מדכא ומשפיל ומסלק, ומרומם ומקדם את חדלי האישים שמתחנפים אליו כגודל חנופתם. אלה התנהגויות של שליט לא דמוקרטי, והחיבור בינו לבין הבריונים סמוטריץ' ובן-גביר הוא לפיכך חיבור טבעי, כמו החיבור בינו לבין החרדים, שאף הם מתנגדים לכל ערך דמוקרטי. אין בכוונת הממשלה החדשה להגביל את עצמה ולכבד את מחצית העם שלא בחרה בה. זו ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אבל כל ערך דמוקרטי זר לה, והיא רואה את בחירתה כהיתר מוחלט לדכא ולרמוס את מתנגדיה, ועדיף שלא לטפח אשליות לגביה אלא להתבונן בעיניים מפוכחות בפני הרעה.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.


יום חמישי, 24 בנובמבר 2022

ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

מי שמכה לגוי

 

אורית סטרוק היתה כולה נופת צופים: איזה יום של התרוממות רוח, יום חג! אתה יודע מה זה שבת חיי שרה, קלמן. היית פה וכתבת על זה – היא התראיינה לתכנית הבוקר של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. ליבסקינד נראה קצת נבוך, קשה היה שלא לטבוע בנחילי הצוף. היא אורית סטרוק, לא ראתה שבשבת חיי שרה היכו ופצעו את תושביה הערבים של חברון, זרקו והשחיתו סחורה בשוק, יידו אבנים בפרצופם של אנשים. אלה נערים בלי מסגרת, היא אמרה על אלה שלא ראתה, אני אומרת לאנשים לא לשלוח אותם לבד. היא לא ראתה פרעות בערבים כי היא היתה עסוקה כל היום בלהכין ולהגיש כיבוד לאלפים שבאו ליום המרומם והמרגש הזה, והפרעות בערבים היו רק בשוליים. גם במצעד הדגלים לפני שנה הכאת ערבים, כולל קשישה, והקריאות "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים", כך נאמר לנו, היו רק בשוליים. גם דובר הישוב היהודי בחברון נועם ארנון לא ידע דבר על הפורעים והמכים, הוא בכלל איננו יודע מי הם ומאין הם הופיעו. זה הקו שנשמר אצל כל אישי הציבור מהציונות הדתית ועוצמה יהודית שהתבטאו בתקשורת: כולם רחצו בנקיון כפיהם, בכך שאין להם שום קשר לפורעים ולמכים, ושלא צריך להתייחס לאירוע שהתקיים "רק בשוליים", אלא להתפעל מעשרות אלפי הנוהרים לחברון, לחג שלא ידעתי על קיומו עד כה, והגיע לתקשורת מפני שכעת, לאחר נצחונם הגדול בבחירות, היה היקף הפרעת בערבים חריג ואכזרי במיוחד. פעם, כשהיהודים חיו בגלות, הם היו אחוזי פחד במיוחד מימי החג הנוצריים. חג המולד ופסחא היו מועדים לפורענות, לפרעות ולעלילות דם. יהודים לעומת זאת נחשבו למי שאינם משתכרים ונמצאים בצד המוכה ולא המכה. אבל אלו ימים חדשים. כעת היהודים מתוצרת המזרח הפרוע גם משתכרים, וגם מכים. והכל לכבוד שרה אמנו, זו שאמרה "לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק", ומי שכל קיומו הוא להשכיח מעם ישראל שהישמעאלים הם אחינו בני אברהם, שנגזר עלינו לחלוק איתם את הארץ הזאת, שניתנה לזרע אברהם, מעלה על נס את שרה, ואת שמעון ולוי, שעל הטבח שטבחו בשכם אמר להם יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". אבל אז היו היהודים מתי מעט וכעת הם רבים והכוח בידיהם. והמתנחלים קוראים בתנ"ך את מה שרצוי להם, ובשרה הם מוצאים בת ברית לשנאת ישמעאל. כל מעשה ממעשי המתנחלים הוא מעשה של שנאה, ואינם מעלים על נס אלא את מי ששנאתו כשנאתם, ולשם שנאה. והתנ"ך איננו עבורם אלא ספר צפנים להצפנת השנאה. אהבה אינם קוראים בו. גם לא רחמים. אבל זו קריאתם שלהם. הדרך שבה קורא אדם תנ"ך היא בחירתו. אדם בוחר אם לאהוב את אחיו, להושיט לו יד ולחלוק עמו, או להורגו בחרב. מי שלומד את תורת המתנחלים לא ילמד אהבה. וכפי שאמרו חז"ל, מי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל, ומי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל. ומי שמכה את ערביי חברון ומשליך את סחורתם, כמעשה האנטישמים ביהודים בימים לא רחוקים, סופו שמכה חיילים או חיילות של צבא ההגנה לישראל, באותה שנאה, באותה אכזריות. וחבל שמי שאמורים להתנגד לממשלת השנאה שעומדת לקום, לא ראו שדבר אחד הוא, להכות את הערבים ולהכות את החיילת, וגינו את הכאת החיילת, ולא גינו את הכאת הערבים, ולא ראו שיד אחת היא המכה את יושב הארץ ואת צבא ההגנה לישראל. מי שינהג סלחנות ביד המכה הזאת כשהיא מכה ערבים, אל יתפלא שהוא יהיה המוכה הבא.

 

 

יום שישי, 18 בנובמבר 2022

מה שאנשים הגונים עושים

 

אני לא ממש מצליחה להיות עצובה בגלל תוצאות הבחירות – אולי ביומיים הראשונים, משהו כזה. מאז בחירות האמצע בארצות הברית והתוצאות ההולכות ומתבהרות שלהן אני אפילו די שמחה, במיוחד מהירידות על טראמפ, שאפילו ברשת פוקס מסתייגים ממנו. אמנם ארגון יהודי כלשהו העניק לו פרס, מה שסיפק לו הזדמנות לתקוף את היהודים שאינם מצביעים לו. מרים אדלסון העניקה לו את הפרס, אז אפשר לשער מי היו היהודים האלה שמעריצים את טראמפ, שחושב שהיהודים באמריקה חייבים לו משהו בגלל שהוא תומך בימין בישראל ולהיפך. הפרשן המוערך של הניו יורק טיימס תום פרידמן, שכמו עמיתיו הישראלים מתמחה באמירת שטויות גמורות בביטחון גמור, תהה אם המתרחש בישראל מצביע על המגמות העתידיות בארצות הברית. איזה טמטום לחשוב שהזנבנב הקטן של ארצות הברית במזרח התיכון מוביל מגמות עולמיות. לא, ישראל לא מצביעה על מגמות עתידיות בארצות הברית. ממשלת נתניהו החדשה היא רק הזנב של עידן טראמפ בארצות הברית שכבר חלף, כמו אורו של כוכב שמגיע לארץ שנות אור לאחר שגווע.

כמובן מי שהכי אחראי לתוצאות הבחירות איננו מפסיק ליילל. למשל כתבי "הארץ", למשל נרי ליבנה ששלושה ימים לפני הבחירות כתבה בטור שלה שמר"ץ היא בדיחה עצובה ושהיא מצביעה ללפיד, אבל מאז הבחירות היא חולה והיא מתביישת וכו'. למה, מה חשבת שיקרה אם בוחרים של מר"ץ, שאהבו להזדהות כתומכי מר"ץ כשזה תרם למיתוגם החברתי, אבל עכשיו הטרנד זה להצביע ללפיד, או לגנץ, ולהתפייס עם החרדים, אז מה אנשים כאלה חשבו שיקרה אם הם לא יצביעו למר"ץ ויצביעו במקום זה ללפיד? מה הם מתפלאים שהמפלגה של לפיד גדלה, ומר"ץ לא עברה את אחוז החסימה, והימין התחזק? זה מעשה ידיכם, אז מה אתם מייללים? ורוגל אלפר שקרא לאפרת רייטן פשיסטית כי היא הביעה הזדהות עם אבא של חייל שמשרת בגדה, מה הוא חשב לעצמו אחרי שחודשים הוא ממליץ לא להצביע למפלגות השמאל? שלא לדבר על מלחך הפנכה הצבוע של נתניהו גדעון לוי, שכבר ב-2015, כשיצחק הרצוג התמודד מול נתניהו, הוא תמך בנתניהו נגד הרצוג, כי הרצוג לא מספיק שמאלני, ולכן הוא תמיד בעד הימין בשלטון. אביתר אורן כתב שבועות לפני הבחירות מאמר ב"תלם" ששאל למה עיתון "הארץ", שמתיימר להיות שמאלני,  הולך על הראש של העבודה ומר"ץ? מפני שהוא לא עיתון שמאלני, הוא עיתון ימני וקפיטליסטי שחתר תמיד לרמוס את העבודה המאורגנת במדינת ישראל, ואין שמאל, לא בארץ ולא בעולם, שאיננו מתבסס בראש וראשונה על ארגוני עובדים. זעיר-בורגנים צבועים שכל היום מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה אופנתי ומה הטרנד ומה משפר את מיתוגך החברתי, לאיזה צבע לצבוע את השיער ולאיזו מפלגה להצביע, הם לא בסיס למפלגות שמאל, ומדינות שבמקום עובדים מאורגנים מעסיקות בבניין ובכל עבודה שחורה זרים הודים וסינים ופיליפינים ורומנים ומולדבים, אין אצלם שמאל והימין פורח וגם הפשיזם. והכי מצחיקים האיומים לברוח מהארץ. לאן תברחו? לארצות הברית וקנדה הגזעניות? לאנגליה שברחה מאירופה כד לחסום מהגרים? לגרמניה שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עם הרעיונות והדיבורים הנאצים הפכה בה למפלגה השלישית בגודלה? לשוודיה שמפלגה נאצית היא השנייה בגודלה בה ושותפה בשלטון? או לאיטליה שנבחרה בה ראשת ממשלה פשיסטית? קודם התנהגתם בטמטום ובמקום לחזק את מר"ץ והעבודה ריסקתם אותן, ועכשיו אתם מאיימים לברוח לארץ גזענית או פשיסטית אחרת כדי ללקק פשיזם אירופי מקורי? אותי אתם דוקא מצחיקים. הכל מצחיק אותי. שר הביטחון סמוטריץ' ושר האוצר דרעי והשר לביטחון פנים איתמר בן-גביר. באמת פחדתי קודם, אבל עכשיו שזה קרה, יותר מהכל זה מצחיק ומגוחך, המציאות יותר מצחיקה מ"ארץ נהדרת", ואני מאד שלמה עם עצמי כי הצבעתי למי שהאמנתי בו, וזה שזה לא הצליח זה מפני שבחיים לא תמיד מצליחים, גם כשעושים את הדבר הנכון. זאת לא סיבה ליילל או לברוח, זאת סיבה להמשיך להילחם על הדבר הנכון, שזה מה שאנשים הגונים עושים.

יום שני, 14 בנובמבר 2022

ביביבא

 

הערב כשחזרתי מטיול עם הכלב ראיתי מאבטח של נתניהו משתין לתוך השיחים בכניסה לבית שלנו. מצד אחד זה עצבן אותי ומצד שני די ריחמתי עליו, כי שום בן אדם לא יבחר להשתין ברחוב אם יש לו ברירה. הוא שמע שאני מתקרבת והסתכל אחורה ונעצרתי וחיכיתי קצת לפני שירדתי במדרגות לכניסה שלנו. לשנינו היה די לא נעים. עכשיו כשנתניהו שוב נבחר לראשות הממשלה וגר בבית מולי, עומדות לידינו הרבה מכוניות של מאבטחים ומשטרה ומשטרת התנועה ומשמר הגבול והרבה מאבטחים מסתובבים בגינה וברחוב לידינו, וכמעט בכל פעם שאני יוצאת או חוזרת מהבית, לא משנה באיזו שעה, עוצרים אותנו שוטרים ומבקשים לחכות עד שנתניהו יוצא או נכנס, וכל הזמן הוא יוצא ונכנס ונוסע וחוזר בשיירה ארוכה שבראשה נוסעת מכונית משטרה ואחריה שיירת מכוניות שחורות וכולם צופרים עד שהם עוברים. את הדירה התחתונה בבניין הם הפכו לחניון. אני מכירה את הדירה הזו, כי פעם כשבתי שרון חיפשה דירה הציעו אותה להשכרה ונכנסנו לראות אותה. זאת היתה דירה איומה. ארונות המטבח היו רקובים, האמבטיה היתה דוד תלוי במסדרון עם צינור ולידו השירותים, והיתרון היה שאפשר להשתין ולהתקלח ביחד. באמת להפוך את הדירה הזאת לחניון זה היה שדרוג. בהתחלה היתה לנתניהו דירה אחת בקומה העליונה שהיתה שייכת לאמו, ככה קראתי פעם ב"כל העיר", ואז הם קנו את הדירה ליד וסידרו פנטהאוז, ועשו חלונות שאי אפשר להסתכל פנימה, כי הצלמים היו עולים לגג שלנו ומסתכלים להם לתוך הבית, ופעם הציעו לשכנה שלי שהדירה שלה פונה אליהם לשלם לה כדי להציץ לנתניהו מהחלונות שלה ולצלם. ממני לא ביקשו כי הדירה שלי אחורית ופונה לרחוב בנימין מטודלה ואפשר לראות ממנה רק את קופת החולים שזה לא מעניין אף אחד, חוץ מפעם כשדוד השמש של קופת החולים התפוצץ בערב שבת וצלצלתי למשטרה כי נשפכו משם מים בכמויות עצומות, והשוטר עלה לדירה שלי לראות איך הדוד משפריץ ואמר לי שזה אלפי ליטרים של מים נקיים שנשפכים והוא הכיר אישית את מנהל הסניף אז הוא דיבר איתו וסגרו את המים. תמיד קורה אצלנו משהו, למרות שבבניין שלנו כולם אנשים לגמרי רגילים ולא אשמתם שהם שכנים של ראש הממשלה. אני לא יודעת למה לא דואגים למאבטחים שיהיה להם מקום נורמלי להשתין, כי נדמה לי שעכשיו כל הדירות בבניין שייכות לזוג נתניהו, ויש שם כמה קומות. בתקופה הראשונה שנתניהו היה ראש ממשלה היתה להם רק הקומה העליונה והם רבו עם השכנים בקומה מתחת, כי המאבטחים היו עומדים שם, כי שרה לא הרשתה להם לעלות למעלה, ככה כתבו בעיתון. אחר כך הפסיקו לכתוב. כנראה שנתניהו קנה את הדירה מהשכנים. פעם ראיתי שמעלים לפנטהאוז מיטה עם מנוף. אולי זה היה הקבלן עמדי שנדמה לי שזאת היתה פרשת נתניהו הראשונה, שהקבלן עמדי עשה לזוג נתניהו כל מיני עבודות, והם ביקשו תשלום ממשרד ראש הממשלה. הזוג נתניהו לא כל כך משתנה עם השנים. בכל מקום שהם נמצאים בו יש תמיד מהומה. שום ראש ממשלה שהיה פה בארבעים השנים שאני גרה ברחוב עזה לא עשה כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה רעש וטרדה לשכנים. בחודשים הספורים שיאיר לפיד התגורר בבית אריה מול בית אגיון שנמצא כעת בשיפוצים, בכלל לא הרגשנו שהוא נמצא, רק את נתניהו מרגישים כל הזמן, כי הוא חייב שהשכנים כל הזמן ישמעו שהוא בא והוא יוצא ושוב בא ושוב יוצא, כל היום וכל הלילה, ונדמה שאף פעם הוא לא ישן ואף פעם אין לו מנוחה. אתמול ראיתי את אסנת מארק עומדת בכניסה לבית שלו עם עוד בחור צעיר שלא הכרתי ואולי הוא בכלל הבן שלה. מעניין למה היא באה. אולי היא בכלל באה לשרה כי אמרו בחדשות ששרה מעורבת בהכל. האם עדיין שרה לא מרשה למאבטחים לעלות לקומה העליונה? האם אין למאבטחים דירה בבניין כמו שחשבתי שסידרו להם? דירה שהם יוכלו להשתין שם כמו בני אדם ולנוח קצת, ואולי לשתות קפה שישמור אותם ערים בלילות, כשהם צריכים לחפש בגינה חפצים חשודים ואנשים מסוכנים, וזה לא פשוט כי אנשים אוכלים בגינה ומשאירים שם שקיות של סושי רחביה וקרטונים של פיצה מטודלה וכל מיני זבל, והילדים תמיד שוכחים שם דברים, כדורגל או בובה או גרב או מעיל של תינוק או נעליים קטנות, והמאבטחים מסתכלים בי יושבת על הספסל בקצה הגינה ואושר שוכב לידי על הספוגית ששפכו שם כדי שהילדים לא יקבלו מכה כשהם נופלים מהמתקנים ושנינו מנמנמים, כי אני כבר מאד עייפה ורוצה לעלות הביתה לישון ואושר רוצה להמשיך לשכב בגינה באוויר הצח, ונתניהו נכנס לחניון ויוצא מהחניון כי הוא תמיד מתרוצץ ואף פעם לא נח, וכל עוד הוא יהיה ראש ממשלה לא נמצא מנוח, לא הוא ולא אנחנו.

  

יום רביעי, 9 בנובמבר 2022

יוליה שקודובה / שלוש שנים ללא שם


 

במרס 1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב הראשון בדרך להשמדה.  

את זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה" איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים, מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.

יוליה יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את חייה.

העובדות במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.

יוליה שמועסקת במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית, זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.

ההישרדות במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן. בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא עתידה לגלות שהוא לא שרד.

מאבק ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים, החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב אדם.

יוליה פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?  

פרופ' חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית. גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.

 

יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,

יד ושם, ידיעות אחרונות, 2022

 

84 שנים לליל הבדולח  

 

 

יום שני, 7 בנובמבר 2022

הם לא האחים שלי

 

 

אינני יודעת למי כיוון הנשיא יצחק הרצוג את דבריו על קברו של יצחק רבין ש"אנשים אחים אנו". הרי הצד המנצח הוא זה שמאיים לרמוס את הצד המפסיד ואת זכויותיו. אולי היה מועיל יותר להזכיר למנצחים שהערבים הם אחינו בני אברהם, וגם ההומוסקסואלים. אולי היה מוצדק יותר לדבר אל המנצחים המאיימים על קיומם של מגזרים שלמים באוכלוסיה, ולא אל המפסידים. בכל מקרה ספק אם היו להם אוזנים לשמוע את דבריו.

כמה סמלי שביום הזיכרון לרצח רבין, לאחר הניצחון בבחירות של המסיתים לרצח, שמענו מפי המיועד לשמש שר בכיר שברצח רבין לא אשמים המתנחלים והציונות הדתית, אלה שגזרו על רבין דין רודף והוציאו מקרבם את הרוצח, אלא שירות הביטחון הכללי. כל דיקטטורה מתחילה בשכתוב העבר ובהפניית אצבע מאשימה לקורבנותיה המיועדים. רוצחי רבין ניצחו ועלו לשלטון, ושלטון האימים שלהם מתחיל בסילוף ההיסטוריה.

עוד לפני רצח רבין היתה הסגידה לברוך גולדשטיין ולטבח שערך במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. התרת דם עמדה תמיד במרכז פעילותם של בן-גביר ואנשיו. כל יהודי שרצח ערבים זכה לעידוד והגנה ממנו ומאנשיו. בחתונת הדמים בדצמבר 2015 נראה גם בן-גביר. הוא לא רקד בעצמו, אבל התבונן ברוקדים עם תמונותיו של התינוק השרוף עלי דוואבשה.

אנשי הליכוד התגייסו לטהר את בן-גביר. הם קוראים לו בשמו הפרטי איתמר, כדי שהדברים יישמעו חמימים, ידידותיים, כאילו יש בכך כדי לרכך את דמותו האמיתית, וגם את דמותם שלהם. אבל קואליציית רצח רבין בנויה על מתן לגיטימציה להתרת דמם של הערבים והיריבים הפוליטיים, בד בבד עם הכשרתם של הרוצחים ותומכיהם. התרת הדם היתה שם תמיד. עוד בימים שבהם עמדו איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מאחורי מחסום המשטרה בכיכר צרפת בירושלים ליד מלון המלכים וקראו קריאות נאצה כלפי הצועדים במצעד הגאווה. ברחוב רמב"ן שבו עבר המצעד נתלו סדינים שעליהם נכתבו בדיו שחורה כתובות ברוח האיסורים בספר ויקרא על משכב זכר. אני זוכרת את צירוף המלים "מות יומת" שנכתב עליהם. לפעמים זרקו מהמרפסות שקיות מים או דברים אחרים על הצועדים.

תומכיו של בן-גביר קוראים בכל הזדמנות "מוות לערבים". אם מצלמים אותם, הם משנים ל"מוות למחבלים". מחבלים הוא שם הקוד שלהם לערבים. ככל שמנסים להסתיר את הקריאה הזו, מישהו בקרבתם יצעק במוקדם או במאוחר "מוות לערבים" וישנה בחיוך ל"מוות למחבלים".

אומרים לנו לא לפחד, אבל אנחנו מפחדים. האנשים שמאיימים עלינו ברצח אינם האחים שלנו, ואי אפשר לטהר אותם רק מפני שנבחרו לשלטון. אפשר להכשיר דעות שונות. התרת דם ורצח אי אפשר להכשיר, גם כאשר הם נבחרים ברוב קולות. נחמד לדבר דברי חלקות ולהגיר נופת צופים. התרת דם ושפיכות דמים אי אפשר להכשיר. צריך לומר עד כאן.

אנשי עוצמה יהודית והציונות הדתית אינם אחינו. גם בני בריתם אנשי הליכוד של נתניהו אינם אחינו. הם אחיהם של בן-גביר וסמוטריץ', ואנו איננו מאותה משפחה. בעשרת הדברות שלנו כתוב לא תרצח. הכתובת הזאת היא גם בלבנו. האנשים שדמו של רבין על ידיהם אינן אחינו. האנשים שדמם של בני משפחת דוואבשה שנרצחו בשנתם על ידיהם אינם אחינו. גם אלה שצהלו ורקדו על דמם אינם אחינו. בחירה דמוקרטית איננה יכולה להכשיר כל שרץ. שפיכות דמים היא ייהרג ובל יעבור. בחירה דמוקרטית איננה מכשירה אותה.

   

יום שישי, 4 בנובמבר 2022

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.


יום שני, 31 באוקטובר 2022

הבדיחה היא על עצמך

 

בדרך כלל הטור של נרי ליבנה במוסף "הארץ" הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום ששי בבוקר. במיוחד אהובים עלי הטורים שעוסקים באווירת שנות הששים בחיפה, שבה גדלנו ובגרנו שתינו כמעט באותן שנים, בטרם נסענו ללמוד בירושלים, שם נישאנו וגידלנו ילדים. בתי הצעירה היתה אפילו מיודדת עם בנה הבכור, וכפי שגיליתי לאחר מות אמי, היו להורינו חברים משותפים והיתה ביניהם היכרות ואולי גם ידידות, למרות שלא ידעתי עליה הרבה בזמן אמיתי. אבל דוקא השבוע קראתי את הטור רק היום בבוקר כשקמתי מוקדם מדי – אני תמיד מתקשה להסתגל לשינויי השעון. אילו קראתי אותו ביום ששי בבוקר הייתי בוודאי כותבת רשימה אחרת ביום ששי, ואולי הייתי גם מבינה יותר את אווירת הנכאים במר"ץ שדי מרגיזה אותי, כי צריך להילחם ולא להרים ידיים מראש וזה גם מאד משפיל להתחנן ללפיד שלא יגנוב ממר"ץ מצביעים.

קודם כל נרי ליבנה מודיעה שהיא תצביע ללפיד, אחרי שהרבה שנים סיפרה שהיא מצביעה למר"ץ, וגם סיפרה שאמרו לה שהיא מצביעה למפלגה קטנה, והיא ענתה שאם יותר אנשים יצביעו למר"ץ, היא לא תהיה כל כך קטנה. אבל כל זה היה מזמן ועכשיו היא מצביעה ללפיד, כי מר"ץ לדבריה היא בדיחה עצובה, וההוכחה לכך היא שהתקשר אליה מישהו ממר"ץ לבקש תמיכה בזהבה גלאון, והוא, שומו שמיים, העמיד פנים שהוא מכיר את נרי ויודע עליה דברים, אבל התגלה בבורותו כשחשב שנרי היא גבר ולא היה לו מושג שזו אשה.

לי הסיפור הזה הזכיר בעיקר בדרן שהיה מאד מוכר בזמנו ויום אחד התקשר אליו צעיר שלא ידע מיהו והוא יצא מכליו כיצד מישהו מעז שלא להכיר אותו. לפעמים כשאתה רוצה להראות כמה מישהו אחר פאתטי, אתה דוקא נהיה פאתטי בעצמך. אז מה אם מישהו איננו קורא "הארץ" וגם לא צפה ב"אח הגדול" בהשתתפות נרי ליבנה, ובכלל חשב שנרי זה קיצור של אבנר, מה לעזאזל זה אומר על מר"ץ. אם כבר טרחת להזיק להם שלושה ימים לפני הבחירות, לפחות תמצאי תירוץ טוב יותר מזה שהתקשר מטעמם מישהו  שלא היה לו מושג מי את. עם כל הכבוד את לא ראש הממשלה ואפילו לא מגישת טלויזיה שרואים כל יום בחדשות.

ומכיוון שלא טרחת להציע סיבה סבירה בעצמך, אני מרשה לעצמי לנחש: לא היית מרוצה מזה שמר"ץ הצטרפה לממשלה של בנט ולפיד ועשתה המון ויתורים אידיאולוגיים כדי שהממשלה הזאת תוכל לקום ולהוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה. ואולי, את זה אני יכולה בהחלט להבין, חשבת שהם יכלו לעשות יותר כדי לקדם ערכים ועמדות של השמאל. אבל איך זה גורם לך להצביע ללפיד, שאין לו שום ערכים של שמאל, שהוא איש עשיר שדואג במוצהר למעמד הביניים, או ליתר דיוק למעמד הבינוני-גבוה, מקדם נשים אבל לא פמיניסט גדול, נוהג בחביבות בערבים אבל לא נקי מגזענות, תומך בשתי מדינות לשני עמים אבל לא עכשיו, והליברליות שלו נעצרת בנישואי תערובת, שמתויגים אצלו תחת הקטגוריה שואה והשמדה. מישהו שאפשר בהחלט לקבל אותו כראש הממשלה של גוש השינוי, אבל לא מישהו ששמאלנים יכולים למצוא אצלו בית, שלא לדבר על הנושא הרגיש של דמוקרטיה פנימית ב"יש עתיד" שאיננה קיימת – מי שחולק עליו מוצא את עצמו בחוץ.

הסיבה האמיתית שמצביעי מר"ץ לשעבר החליטו להצביע הפעם ללפיד, כפי שבבחירות הקודמות הצביעו מצביעות מר"ץ רבות למירב מיכאלי, שזה לפחות יותר קרוב אידיאולוגית, וזאת הסיבה שבכירי מר"ץ נרעשים כל כך, הסיבה האמיתית היא שזה עכשיו טרנד להצביע ללפיד, זה אמור להציג אותך כמעודכן, אופנתי ורענן. זה לא אמור בשום אופן לבטא אידיאולוגיה. אנשים כמוני שמצביעים למר"ץ מסיבות אידיאולוגיות, כי זו המפלגה הקרובה לדיעותיהם ואין להם, לפחות כעת, שום מפלגה אחרת שהם מסוגלים להצביע לה, לא יצביעו ללפיד בשום תנאי, כי כאיש ימין מתון הוא רחוק מדי מדיעותיהם.

אבל למר"ץ תמיד היתה בעיה מובנית, וזו לא רק הבעיה שחיים לוינסון ציין פעם בצדק, שקשה לחבר בין הרצון של מר"ץ לייצג את הציבור הערבי לבין רצונה לייצג את הקהילה ההומוסקסואלית, שהציבור הערבי ברובו דוחה. הבעיה הכי גדולה של מר"ץ, שבעבר היתה דוקא היתרון שלה, היא שתמיד היו לה מצביעים טרנדיים, כאלה שפעם הצביעו למר"ץ לא מפני שהם אהבו את זה שמר"ץ מתנגדת לחוק הלאום הגזעני ולחוק האזרחות הגזעני, חוקים שמפלים בצורה גסה את הציבור הערבי, ולא מפני שמר"ץ תומכת במשא ומתן לשלום ולא מבקשת לדחות את קיומו לאחרית הימים, אלא פשוט מפני שפעם מר"ץ נראתה להם מגניבה וטרנדית, והם נורא נהנו להגדיר את עצמם כשמאל, אולי אפילו כשמאל רדיקלי, ועכשיו הם מחפשים אופנה אחרת, כי כדי להישאר תמיד אופנתי צריך כל הזמן להחליף ולא ללבוש כמוני כל הזמן את אותה חצאית ולהצביע כל הזמן לאותה מפלגה. אלא שלנסות תמיד להיות אופנתי זה כמו לנסות להיות מפורסם: זה גורם לך לחשוב שאתה משדרג את עצמך, אבל זה מוציא אותך פאתטי, ועל אחת כמה וכמה אם ימלאו לך בשנים הקרובות שבעים.


הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.



יום שישי, 28 באוקטובר 2022

ציפיות ותקוה

 

בתור מצביעה נאמנה של מר"ץ הרגשתי קצת מושפלת מהתחנונים של בכירי מר"ץ ליאיר לפיד לא לגנוב להם את הבוחרים, כאילו מדובר בילדים קטנים שמישהו מפתה בדברי חלקות. אני לא מאמינה שאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים ללפיד כי הם חושבים ברצינות שזה יעזור לו לנצח את נתניהו. אולי הם בעצם כועסים על מר"ץ ואומרים לעצמם טוב, לפחות נצביע למישהו שנגד נתניהו. כמובן שזה מאד טפשי, כי הם כועסים על מר"ץ בגלל שהיא לא הצליחה לקדם מדיניות שמאלנית, אז הם מצביעים למישהו שהרבה יותר ימני מהם, ובכלל אין לו עניין לקדם מדיניות שמאלנית, או בחירות פנימיות דמוקרטיות, או משהו אחר שחשוב להם, אבל על לפיד הם לא כועסים כי אין להם ציפיות ממנו, וממר"ץ כן יש להם ציפיות. זה קצת כמו החבר של אמא שלי שהתלונן שכולם בישראל מושחתים ולכן עזב לאיטליה, ואז הוא אמר לאמא שלי ששם כולם עוד יותר מושחתים, אבל שם לא אכפת לו. היה קשה להיות אנשי מר"ץ בממשלה שהיא בסך הכל ימנית, ושהימין בה, כמו שימין בדרך כלל, מאד תוקפני ומאד מרושע. קשה להיות שמאלני בממשלה שמתעללת בערבים ישראלים שהתחתנו עם ערבים לא ישראלים, ובמהגרים מכל מיני מדינות איומות באפריקה או מאוקראינה מוכת המלחמה. יאיר לפיד כל הזמן אמר שיש לו ולבנט ממשלה מצוינת, ואני בכלל לא חשבתי שהממשלה שלהם מצוינת – ממשלה שאיילת שקד שרת הפנים בה ומתעללת בפליטי מלחמה היא לא ממשלה מצוינת בעיני, אבל בכל זאת חשבתי שהיתה ממשלה פחות או יותר בסדר: העבירו תקציב, שזה לא רק כלי הכרחי לניהול המדינה, אלא הכלי הכי חשוב של הכנסת לפקח על הממשלה, ולכן גם הכלי הכי חשוב לקיום הדמוקרטיה, לא עשו סגרים שהורסים לאנשים את הקיום והפרנסה, והשתדלו לטפל במה שצריך לטפל. אני לא כעסתי על אנשי מר"ץ והעבודה בגלל שהם נאלצו לוותר לימין בממשלה, למרות שכן חשבתי שהם היו צריכים להיות יותר תקיפים לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה בתור חברת כנסת להצביע בעד חוק האזרחות. לא הייתי מסוגלת להצביע בעדו בשום אופן. אבל אני לא חברת כנסת ולאדם פרטי יותר קל לשמור על עקרונות מאשר למי שנמצא בתוך מערכת. פעם רציתי לעבוד בעיתון "הארץ" – מאד רציתי להתפרנס מעיתונות – אבל היו במערכת אנשים שהתנגדו בכל הכוח שהעיתון יעסיק אותי וזה לא קרה. אחר כך כשמו"ל נאצי קנה מניות של העיתון חשבתי שגם אם הייתי מועסקת בעיתון לא הייתי מסכימה לעבוד בעיתון בבעלות כזאת והייתי עוזבת, וזה עזר לי לחשוב שלא נורא שלא רצו להעסיק אותי בעיתון "הארץ" וגם לא בעיתון "מעריב", אבל אולי אם אתה כבר מועסק בעבודה שאתה רוצה זה יותר קשה לעזוב, אם כי עזבתי מאד בקלות מקום עבודה שהייתי יכולה להיות מועסקת בו כל החיים ואולי גם לעשות שם דברים טובים, אבל שנאתי לעבוד שם. אני לא יודעת אם להתעקש על דברים ולעבוד רק במה שרוצים ואיפה שרוצים זה אומץ או פינוק. כמובן שבניגוד ללפיד אף פעם לא הייתי עשירה ואפילו את הירושה שהייתי אמורה לקבל גזלו ממני, ולא הייתי מאד מופתעת מזה כי התרגלתי לפני הרבה שנים להיות ענייה והאמנתי שתמיד אהיה ענייה, ואני שמחה שאני לא עד כדי כך ענייה כמו שחשבתי שאהיה, אבל אני מרגישה סוג של זרות כלפי לפיד, ולא הייתי מסוגלת להצביע בשבילו. הצבעתי בעבר ליצחק רבין ולאהוד ברק ולשלי יחימוביץ' ולעמיר פרץ, אבל זה היה בימים אחרים שהעבודה היתה מפלגת שלטון או שהאמנתי שיש לה סיכוי להיות מפלגת שלטון. לאבי גבאי כבר לא הייתי מסוגלת להצביע, במיוחד אחרי שהוא חזר על הדברים המטופשים של נתניהו על השמאל, ואני לא אצביע למישהו שמטנף על השמאל, בשביל זה יש את נתניהו שאני מפחדת פחד מוות מזה שהוא יחזור. אני מפחדת קודם כל מנתניהו, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מסמוטריץ' ובן-גביר. אולי אני טועה בזה, אבל אני מרגישה שסמוטריץ' ובן-גביר, עם כל הרהבתנות שלהם, הם רק בלונים שנתניהו ניפח, והוא האיש שבאמת מסוכן, ולא מדובר בסכנה עתידית אלא בכך שבשנות שלטונו המרובות הוא רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, דירדר את מעמדה של הכנסת והפך את הליכוד למפלגה של איש אחד ואת הממשלה לחותמת גומי של האינטרסים שלו, שרק אותם הוא קידם, וגם דרדר מאד את מערכת המשפט בפוליטיזציה קשה של הוועדה לבחירת שופטים, שהתמלאה באנשים כמו אפי נוה ואיילת שקד ומירי רגב ואסנת מארק, ובחרה שופטים שמתחנפים לחברי הוועדה המושחתים, ואנשים חנפנים לא יכולים להיות שופטים טובים, כי שופט חייב להיות אמיץ וישר ולשפוט ללא משוא פנים וזה לא הולך יחד עם חנפנות. אני מלאה פחד וחלחלה מחזרה של נתניהו מהקמת ממשלה של הליכוד עם הציונות הדתית והחרדים, ומה שחשוב לי זה לא להרים ידיים מראש, להאמין בכל הכוח שמפלגות השמאל תהיינה יותר גדולות ממה שמנבאים להן בסקרים, שזה לפחות מה שקרה בבחירות הקודמות ואני מקוה שלפחות מי שמגדיר את עצמו כשמאלן ותומך בהכרה במדינה פלשתינית ולא חושב שזה לא עומד על הפרק אלא חושב שזה הכי עומד על הפרק והדבר הראשון שצריך לעשות, שיצביע למר"ץ ואני מקוה שמר"ץ תגיע לפחות לששה מנדטים כמו בבחירות הקודמות ואני מקוה שיאיר לפיד יוכל להרכיב ממשלה שיהיו בה מפלגות שמאל ומפלגות ערביות ושיהיה בה פחות כוח לימין. אני מקוה ומתפללת לזה ואני אוהבת שאומרים שתקוה היא תכנית פעולה.

יום שני, 24 באוקטובר 2022

לעצור את הדיקטטור

 

הדבר שהכי מאפיין את הליכוד של נתניהו זו הזחיחות והיוהרה. "שנה אחת הספיקה" הם כתבו על שלט הבחירות שנצבע על אוטובוסים, עם תמונות של לפיד ובנט וגנץ ומנסור עבאס. ולי זה דוקא לא הספיק בכלל, רק התחלתי לנשום קצת אוויר צח אחרי שתים עשרה שנות דיקטטורה רצופות של נתניהו ועדתו וצמרמורת אוחזת בי למחשבה שהדיקטטור יחזור ושוב יתמלאו רחובות השכונה בשוטרים שיעצרו אנשים שיפגינו נגד נתניהו ויכו אותם מכות נמרצות ואחר כך יאשימו אותם בתקיפת שוטר. בשום מקום בארץ לא חוו את הדיקטטורה כמונו, השכנים של נתניהו שלא בטובתם. ועכשיו כשהבחירות קרבות, והופכת מוחשית האפשרות שהדיקטטורה תחזור עם ניידות משטרה ומג"ב בכל פינה ושוטרים שעוצרים אנשים ברחוב ופקחים שקיבלו הוראה להתנכל למפגינים, לחפש תירוצים לעצור אותם, להכות אותם, להטיל עליהם קנסות, ומכיוון שדיקטטורים רואים בכל אדם סכנה, יעצרו ויכו ויקנסו גם סתם הולכי רגל שיעברו לתומם ברחוב, כי כאלה הם פני הדיקטטורה, והרי כבר כעת כשאינם בשלטון הם מכים את יריביהם בכל מקום ומתגאים בכך, ומאיימים כל העת שידרסו אותנו וירמסו אותנו ולא ישאירו מאיתנו מאום, ומיד מתבכיינים ושואלים למה אנחנו כל כך שונאים אותם, הרי הם הבטיחו לדרוס ולחסל אותנו, ואיך יכול להיות שאנחנו מתעבים אותם כל כך, האם ההבטחה לדרוס אותנו לא מעוררת בנו אהבה כלפיהם? כי את הדיקטטור צריך לאהוב ולסגוד לו, הדיקטטור רוצה אהבה. ולדיקטטור ברור שהוא ממש מציאה, ולא ייתכן שאין מתגעגעים אליו, לא ייתכן שאפילו בעדת החנפים ומלחכי פנכתו לא מעטים הם המייחלים לתבוסתו. אבל גרועים מכולם מי שקשרו את גורלם בגורלו, והפכו לכלבי התקיפה בשירותו. "אם יאיר לפיד יכול להיות ראש ממשלה, גיחך שר האסון במירון המלא מעצמו. אם אמיר אוחנה יכול להיות שר משפטים או שר לבטחון פנים, יאיר לפיד יכול לקבל את פרס נובל לשלום. כמה עלובות היו עדויותיהם בוועדת החקירה לאסון מירון, אוחנה הזחוח ונתניהו המיתמם, שלא ראה ולא שמע ולא ידע דבר, ואיננו אחראי לדבר. האנשים האלה שכל עניינם בעצמם רוצים לשלוט במדינה. לא לנהל אותה, כי לנהל אינם מסוגלים, אבל לשלוט בה, לחרוץ את גורלם של אנשים שמעניינים אותם כקליפת השום. וכעת כשהבחירות מתקרבות, התכונה בביתו של נתניהו ברחוב עזה הנמצא מול ביתי גדולה. יאיר לפיד מתגורר גם הוא במעלה רחוב עזה, אבל איננו חשים בו, ואילו נתניהו חולש על חיינו. השוטרים עוצרים אותנו כשמכוניתו עומדת לצאת מחניון הבית שמולנו וכשהיא חוזרת אליו. ואפילו בתוך הבית אני שומעת את השיירה נוסעת וחוזרת, תמיד באיזו בהילות, כאילו קרה אסון, ואולי באמת עומד לקרות אסון, ואנחנו הקורבנות.

לו רק אפשר היה לכלוא את הדיקטטור בביתו כמו באי בודד. כל יציאה שלו מעוררת חלחלה. ראשי ממשלה התחלפו לפניו, איש לא נהג כמוהו. עד שהגיע והשתלט על חלק נכבד מרחובות בלפור וסמולנסקין, ידענו שאנחנו שכנים של ראש הממשלה, אבל חיינו היו שגרתיים ואיש לא גזל את חירותנו. ליד בית אגיון פעל בשלוה הקונסרבטוריון למוסיקה, וילדים ונערים יצאו ונכנסו בו, נושאים עמהם את כלי הנגינה הגדולים לעתים מן המנגן, קלרינט וטרומבון וצ'לו, והקטנטנים המנגנים בכינורות ציפו בסבלנות לשיעורם. כמה שמחה היתה במקום הזה עד שהגיע נתניהו וכפה עצמו על חיינו הר כגיגית. תמיד בשיירת רכבים, תמיד בקול תרועה, תמיד מפריע את מנוחת השכנים, ביום ובלילה, וצופרי שיירת המכוניות שלו מכריזים: אני פה, ולא אתן לכם להתעלם מנוכחותי. שוב ושוב הן עוברות בקול תרועה. לו הייתי יודעת לצלם סרטים הייתי מצלמת את השיירה הזו הנוסעת וחוזרת אנה ואנה, נוכחות מדכאת של שלטון דכאני שצופר את קיומו כדי שלא נוכל לשכוח ממנו אפילו לשנייה. במעלה רחוב עזה, במורד רחוב עזה, ושוב מסתובבים וחוזרים שוב ושוב עד צאת הנשמה. מיום ליום התרבו הגדרות והסורגים והרחובות שלפנים היו פתוחים והומי אדם נסגרו בפני תושבי השכונה, וכוסו בוילונות ענק שחורים ואטומים, ואוי למי שעוצר לתומו בסמוך להם לשוחח עם מכר: מיד יקפצו עליו המאבטחים וירעימו: מה אתה עושה כאן, וישחק לו מזלו אם יניחו לו להמשיך בדרכו.

והנפש מסרבת לקבל שזו בכלל אפשרות. שהדיקטטור ישוב וינהל את המדינה לבדו, שהרי הממשלה והכנסת היו רק חותמת גומי מבחינתו. ככל שקרב יום הבחירות נופלת עלי אימה למחשבה שהדיקטטור ישוב ויטיל סגרים ומגבלות תנועה ויהרוס פרנסות וחיים בהינף יד כי מה שרצוי לדיקטטור הוא החוק, רק הוא לבדו התנין הגדול היושב בתוך יאוריו, אני ואפסי עוד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהסיוט הזה יחזור, צריך לעצור אותו בגופנו. עוד אפשר לעצור אותו. מוכרחים לעצור אותו. מוכרחים.