זה תמיד מאוחר מדי

 

הטענה הכי נפוצה שהעלו נגד קולט אביטל היא מדוע חיכתה ארבעים שנה כדי לספר ששמעון פרס ניסה לכפות את עצמו עליה בכוח, מדוע סיפרה על כך רק עכשיו, כשכבר אינו בחיים. אבל קולט אביטל סיפרה על כך בזמן אמיתי למשפחתה ולחבריה הקרובים. לציבור הרחב היא לא התכוונה לספר דבר, לא אז ולא עכשיו. אבל כתב "הארץ" גידי וייץ קבע איתה ראיון לרגל הוצאתו לאור של ספרה האוטוביוגרפי, ולפני הראיון הלך לדבר עם מקורביה, וחקר אותם על שמועת הרומן בין קולט אביטל לשמעון פרס. השמועה הזו נפוצה בכל המדינה ואפילו אשה בלתי מקושרת כמוני שמעתי אותה גם במספרה וגם במקומות אחרים כעובדה שאין עליה עוררין. כידוע גם שרה נתניהו ראתה לנכון לדבר על הרומן כביכול בין קולט אביטל לפרס כאילו היה עובדה ניצחת. אני עצמי תמיד פקפקתי בסיפור הזה, מפני שגרתי קרוב לקולט אביטל והכרתי אותה אישית, אמנם היכרות שטחית ביותר, ועדיין הכרתי אותה מספיק כדי לחשוב שהשמועה איננה נכונה. ואכן כשגידי וייץ חקר את מקורביה של קולט אביטל על הרומן כביכול בינה לבין פרס, הם סיפרו לו את מה שידעו על כך שפרס תקף אותה, והוא שאל אותה על כך בראיון, והיא לא רצתה לשקר לו מכיוון שכבר שמע מחבריה את האמת, וכך הסיפור על פרס הפך לכותרת הראיון, למרות שזאת לא היתה כוונתה המקורית של קולט אביטל שרק רצתה לדבר על הקריירה שלה והספר שלה שבו לא הזכירה את מה שקרה לה עם שמעון פרס, שמאד השפיל וציער אותה, כי היא ציפתה ממנו ליחס מקצועי, והוא התייחס אליה כמו לאובייקט מיני. אפשר כמובן לראיין את קולט אביטל על הקריירה שלה בלי לדבר על היחס אליה מצד שמעון פרס, אבל אולי גידי וייץ צדק בכך שחשב שהיחס לקולט אביטל מצד שמעון פרס מראה הרבה על מצבן של נשים מוכשרות ומשכילות שמנסות לממש את כישוריהן ולפתח קריירה וזוכות ליחס משפיל ומבזה כאילו כל קיומן הוא בסיפוק תאוותיהם של גברים, שמוחק את כל כישוריהן והישגיהן המקצועיים.

קולט אביטל חשבה שהלקח מסיפורה הוא שאפשר להתגבר על הדברים האלה ולפתח קריירה למרות היחס הכוחני והמשפיל לנשים מצד גברים ובעצם מצד החברה כולה. אני לצערי חושבת שהיא אופטימית מדי. היה לה מזל שפרס היה כוחני כלפיה אך לא ממש אלים, והיא הצליחה להדוף אותו מעליה וללכת והוא הניח לה. לא כל הגברים מוותרים כשהאשה מתנגדת. יש כאלה שמפעילים כח רב על האשה ומצליחים לבצע מעשים מגונים ומעשי אונס שהאשה איננה מצליחה להתנגד להם גם כשהיא צועקת ונאבקת, וגם גברים שאינם אונסים מפלים נשים לרעה בקידום ובשכר ופוגעים קשות בקריירה שלהן, כך שבפועל רבות מהנשים אינן מצליחות להתמודד ולהתגבר וחשוב לדעת שהן אינן אשמות בכך וצריך לכבד גם את הנשים שמתקשות להתמודד עם היחס המחפיר של החברה לנשים.

יכול להיות שלי אישית קל לקבל את סיפורה של קולט אביטל כי אף פעם לא הערצתי את שמעון פרס ולא אהבתי את הנכלוליות ואת רדיפת הכבוד שלו, למרות ששנים רבות הצבעתי למפלגת העבודה, ואני חושבת כמו קולט שלשמעון פרס היו כישורים מצוינים ושהוא תרם למדינת ישראל רבות. אני גם חושבת שלמרות שפרס כפה את עצמו על קולט אביטל בכוח, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין משה קצב שלא רק ניסה לכפות את עצמו על נשים אלא אנס אותן בצורה מאד אלימה, ומידת האלימות שגבר מפעיל היא המרכיב הקובע את מידת הנפשעות של מעשיו, בדיוק כמו ששוד אלים הוא פשע חמור בהרבה מגניבה. אבל הסיבה העיקרית שאני מרגישה הזדהות עם קולט אביטל היא הניסיון האישי שלי שהיה חמור יותר מפני שעוד הייתי ילדה, או אם רוצים מאד לדייק נערה. אפילו אינני זוכרת בת כמה בדיוק הייתי אז. אולי בת שש-עשרה ואולי פחות.

ואינני מדברת עכשיו על האונס שעברתי בגיל קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר, אלא על רופא שיניים זקן שהורי שלחו אותי אליו והוא נהג לחבק ולמשש אותי בכוח ואפילו לא התבייש לשאול: "זה טוב מה שאני עושה?" ועניתי לו בפשטות "לא" אבל הוא צחק ולא חדל ממעשיו. הוא אמר לי לבוא אליו פעם בשבוע כדי שיטפל כביכול בשיני בינה שלא צמחו כסדרן והיה צריך להוציאן בניתוח, מה שקרה כשהגעתי סופסוף לרופא הגון. אותו אשמאי זקן רק מרח לי מדי שבוע חומר הרגעה נגד הכאבים וביקש שאבוא בשבוע הבא כדי שיוכל למשש אותי שוב. לא ידעתי איך לצאת מהתסבוכת כי פחדתי לספר להורי מה באמת קורה, כי הייתי רגילה לכך שבכל פעם שמישהו פגע בי הורי האשימו אותי ולא את הפוגע. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לשכנע את הורי ש"הטיפול" איננו עוזר לי ושצריך רופא שיניים אחר. רק כמה חודשים מאוחר יותר אזרתי עוז לספר להורי שהרופא הזקן כפי שביטאתי זאת "שולח ידיים" ובגלל זה רציתי לעזוב אותו. לא זכיתי לא לחיבוק ולא לחמלה. הורי רק חזרו ונזפו בי על כך שלא סיפרתי להם מיד. אני לא יודעת אם אמרו משהו לאותו רופא או התלוננו עליו, אבל נראה לי שלא התלוננו, כי לו היו מתלוננים היה בא חוקר נוער לחקור אותי, ואיש לא בא. אני מניחה שבעולם מושגיהם של הורי הייתי אכן אשמה בכך שהרופא עשה בי מעשים מגונים, כי כמו שמקובל גם כיום וכמו שקרה למתלוננות על משה קצב, כשאשה מתלוננת על מעשים מגונים או אונס, מיד יש מי שמכריז שהיא זונה, נפקנית ומופקרת, וכל מה שקרה לה פשוט הגיע לה. אני עצמי כלל לא העליתי בדעתי אז להתלונן במשטרה.

בין האירועים עצמם לבין המועד שבו גיליתי להורי את האמת על רופא השיניים הזקן שנראה לכאורה כה בלתי מזיק עברו שבועות או לכל היותר כמה חודשים עד שאזרתי אומץ לספר את מה שכל כך העיק עלי ובגלל שפחדתי גם מהרופא וגם מהורי – בצדק, כפי שהתברר לי שוב ושוב – נדרשתי לזמן הזה לא רק כדי לאזור אומץ, אולי יותר משאזרתי אומץ לספר הדברים שהעיקו עלי כל כך פשוט התפרצו ממני בשיחה אחרת. אבל הורי לא חדלו לגנות אותי על כך שלא סיפרתי להם מיד. זה היה הדבר היחיד שאמרו לי בנושא. לא זכיתי מהם לא להבעת צער על מה שעבר עלי, לא לתמיכה ולא לנחמה.

כמו שמעון פרס, הורי לא היו האנשים הגרועים ביותר. יש הורים גרועים מהם, שגם מכים את הבת שהותקפה או מתנכרים לה. תמיד יש מישהו גרוע יותר שמעניק לנו פרופורציות על חיינו ועל עולמנו. אבל כשבאים לנשים בטענות מדוע חיכו שנים רבות כדי לספר, או למה לא התלוננו על תוקף בחייו, אני תמיד נזכרת בעצמי ננזפת שוב ושוב שנדרשו ממני כמה שבועות או חודשים כדי לספר להורי שנעשו בי מעשים מגונים בעודי נערה צעירה ורזה במשקל ארבעים קילו בערך, שאפילו גבר זקן היה מסוגל לכפות את עצמו עלי, ומזל גדול שהסתפק במעשים מגונים ולא הרחיק לכת מכך. מי שאנס אותי כשהייתי מעט יותר בוגרת היה גבר צעיר מאד שיצאתי איתו לסרט ועליתי אליו הביתה בידיעה שהוא בחור טוב ובן-טובים. טעיתי כל כך. אט אט איבדתי את האמון בבני אדם. זה היה תהליך. זה לא קרה בבת אחת. זה תהליך שמעולם לא הסתיים ועדיין הולך ונמשך גם בימי זקנתי.

ואני חושבת על קולט אביטל ואומרת לעצמי – גם לו סיפרה מיד, גם לו התעמתה עם שמעון פרס בחייו, היו מתגוללים עליה בתירוצים כאלה ואחרים. כשאשה מספרת שנעשו בה מעשים מגונים תמיד יהיו מי שיאמרו שזה מאוחר מדי, בזמן הלא נכון, לא בסדר וממש מיותר.

שאינם יודעים לכבד

לא פעם מקוממים אותי מעשים ואמירות של חברי כנסת ומשכילים ערביים, ואני משתדלת לכבוש את כעסי ולהתעלם, מתוך מחשבה שהיחסים בין יהודים לערבים גרועים דיים ומתוחים דיים ולא רצוי להוסיף על כך, וגם מתוך הכרה בכך שלממשלות ישראל, ולא רק הימניות שבהן, יש אחריות כבדה ליחסים הגרועים האלה, אבל הערב אני כן רוצה להביע את הכעס שאני חשה על יחסם של חברי הכנסת הערבים לשמעון פרס, סירובם להעניק לו כבוד אחרון, ובמיוחד האופן שבו הם מציגים באמצעות השחרת דמותו של פרס את הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיקר את הצד הערבי בסכסוך, כקורבן חסר אונים של טבח, תיאור שרחוק מלשקף את המציאות.

הפלשתינים אוהבים לנכס לעצמם את אסונם של היהודים, ולתאר את עצמם כאילו היו היהודים בשואה. כמו שהשמדת היהודים בשואה לא היתה רעיון פלשתיני, למרות דברי ההבל של נתניהו, גם השוואת הפלשתינים ליהודים בשואה וכמובן השוואת היהודים לנאצים, איננה רעיון פלשתיני. גם היא מועתקת מהאנטישמיות הגרמנית לאחר השואה, שתיאודור אדורנו כינה אותה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה" (Schuldabwehrantisemitismus), והיא הצורה הנפוצה ביותר של אנטישמיות אחרי השואה, לטעון ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן הם לא יכולים להאשים את הגרמנים בשואה". גם המונח נכבה שבו מכנים כיום הפלשתינים את האסון שהביאה עליהם מלחמת העצמאות היהודית, פירושו "שואה" בערבית, והוא איננו מונח תמים, אלא חלק מהניסיון האנטישמי להשליך את פשעי הנאצים כלפי היהודים על הקורבנות היהודים, כדי לשלול מן היהודים את מעמד הקורבן, שאיננו תואם את האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שרואה ביהודים את רוצחי האלהים, וכמובן איננו תואם את הרצון הגרמני והנוצרי בכלל להתנער מאשמת רצח היהודים. השאיפה להכחשת השואה העניקה לפלשתינים מעמד בינלאומי ותמיכה בינלאומית שאין לשום עם אחר שכמה למדינה משלו, לא הבסקים והקטלונים, לא האבחזים והאוסטים, לא המונגולים והאויגורים ולא הטמילים מעסיקים כך את דעת הקהל הבינלאומית, כפי שהפלשתינים מעסיקים אותה, שלא לדבר על הכורדים, שפטרון הפלשתינים ארדואן הוא גדול מדכאיהם, וגם כשסדאם חוסיין טבח בהם טבח מחריד, הם לא העסיקו יותר מדי את דעת הקהל הבינלאומית, וגם כיום איש איננו תומך בשאיפתם להקים מדינה משלהם. אינני יודעת אם המצב הזה באמת עוזר לפלשתינים או מעכב אותם בעצם. ייתכן שדוקא אדישות בינלאומית, כפי שחווים רוב העמים החותרים לעצמאות, היתה דוקא מקלה על הסכם שלום ישראלי-פלשתיני, כפי שאפשר היה להיווכח כאשר ביל קלינטון ניסה בכל מאודו להשיג הסכם כזה בין עראפת לברק, אבל נשיא צרפת ז'ק שיראק לחץ על עראפת להימנע מחתימה על הסכם ללא מעורבות צרפתית. ספק אם הפלשתינים יצאו נשכרים מהעצה הזו.

במציאות פעלו הפלשתינים יחד עם מדינות ערב לא רק כדי לסכל את החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שהעניקה להם מדינה משלהם, כפי שהעניקה ליהודים מדינה משלהם, אלא גם כדי לחסל את הישוב היהודי. הם לא הצליחו לחסל את הישוב היהודי, אבל הסבו לו אבידות קשות ביותר: ששת אלפים יהודים, אחד מכל מאה משש-מאות אלף היהודים שחיו אז בארץ ישראל, נהרגו במלחמה, רבים מהם במעשי טבח של אוכלוסיה אזרחית. הפלשתינים הפסידו בסופו של דבר במלחמה ומאות אלפים מהם גורשו מן הארץ, אבל ההפסד, הגירוש והאבידות הפלשתיניות היו תוצאה של לחימתם האכזרית ביהודים והאבידות הכבדות שגרמו ליהודים, ותיאורם כקורבנות פסיבים וחסרי אונים של טבח יהודי הוא תיאור שקרי שאין לו שום קשר למציאות, ומטרתו היחידה היא לשכתב את ההיסטוריה ולתאר את היהודים כפושעים שטבחו אוכלוסיה חסרת-אונים, ולא כאנשים שנלחמו על חייהם, שכן כל הפסד מצד היהודים גרר מעשי טבח נוראים מצד הערבים. גם המימשל הצבאי והיחס האכזרי של ממשלת ישראל במשך תקופה ארוכה לציבור הערבי היו תוצאה של אימי מלחמת השיחרור, ופחדם הקיומי של היהודים מפני הפלשתינים.   

כשפרצה מלחמת השיחרור היה שמעון פרס בן 24 בלבד. הוא כיהן כעוזרו של בן-גוריון וטיפל בעיקר ברכישת נשק. הוא לא השתתף בלחימה עצמה ולא היה לו קשר לא לגירוש הפלשתינים ולא למעשי טבח בהם.

 מלחמת השיחרור לא היתה המלחמה האחרונה שבה פגעו הערבים ביהודים בצורה קשה. במלחמת יום הכיפורים בחר נשיא מצרים אנוואר סאדאת לתקוף את ישראל ביום הקדוש ביותר ליהודים. לעולם לא אשכח את המראה המצמרר של אנשים עטופים בטליתות, נוסעים בעמידה במשאיות צבאיות, שעברו ליד בית הוריי באמצע יום הכיפורים. הם נלקחו למלחמה מבית הכנסת, מבלי שהספיקו אפילו לקפל את טליתותיהם או להיפרד ממשפחתם, ולא כולם שבו הביתה. המדריכים שלי בצופים ובגדנ"ע, שלמה הלפרין, חיים שוורץ ועופר שוולבה, נהרגו במלחמה הזו בטרם מלאו להם עשרים, והיו עוד הרוגים רבים מבוגרי בית ספרנו. גם לנו היהודים יש פצעים מהסכסוך הישראלי-ערבי, ולא רק מהשואה. זיכרון השואה העצים את הטראומה של היהודים מהמלחמה, אבל אסור לשכוח שהערבים פגעו ביהודים פגיעות קשות והרגו בהם ועדיין הורגים בהם, בחיילים ולא מעט גם באזרחים. על הטרור הפלשתיני שהופנה תמיד בעיקר נגד אזרחים, וריסק את אמונתם של הישראלים באפשרות של שלום, אינני רוצה להרחיב כאן את הדיבור.

למרות ההתקפה האכזרית ביום הכיפורים והאבידות הנוראות במלחמה, שמח הציבור היהודי על בואו של סאדאת לישראל, קיבל אותו בברכה ותמך ברובו המכריע בשלום עם מצרים. גולדה מאיר באה לכנסת ללחוץ את ידי סאדאת ולבקש שגם גברת זקנה כמוה, כפי שסאדאת אהב לכנותה, תזכה לראות שלום בין ישראל למצרים. כשסאדאת נרצח התאבלו מנהיגי ישראל ואזרחיה על מותו, וכיבדו אותו כמי שהקריב את חייו למען שלום עם ישראל, למרות שהיה זה אותו סאדאת שפתח במלחמת יום הכיפורים שבה איבדה ישראל אלפיים וחמש מאות חיילים צעירים, מכה שממנה התקשתה להתאושש.

אם תושבי ישראל ומנהיגיה יכלו לסלוח לסאדאת על מלחמת יום הכיפורים וללחוץ את ידיו בחייו ולכבד אותו במותו, גם ח"כ איימן עודה וחבריו יכולים וצריכים לכבד את שמעון פרס, אדם שעסק שנים רבות בביטחון ישראל, והיה אחראי גם למלחמות והפצצות נגד פלשתינים, אבל גם נאבק למען הסכם שלום עם הפלשתינים, ופעל ללא הרף לשכנע את הציבור הישראלי לתת אמון בפלשתינים ולהגיע עמם להסכם שלום, ואפילו פעל נגד התכנית להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, מתוך חשש שהדבר יגרום להסלמה ולמלחמה. למרות המחיר האישי והפוליטי ששילם, דבק פרס עד יומו האחרון בפעילות למען הסכם שלום, וגם כאשר הציבור הישראלי ברובו איבד בעקבות אינתיפאדת אל אקצה את אמונו באפשרות של שלום עם הפלשתינים, הוא המשיך לפעול בעקשנות למען הסכם שלום כזה.

גם לירי באזרחים ערבים בראשית אינתיפאדת אל-אקצה, שאיימן עודה ניסה לקשור אליה את פרס, לא היה פרס אחראי. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק ושר המשטרה הפרופסור שלמה בן-עמי. אין שום סיבה מוצדקת לתגובות המחפירות של הרשימה המשותפת של ערביי ישראל למותו של פרס וסירובם להשתתף בהלוויתו, חוץ מניסיון להמציא היסטוריה שקרית שמציגה את הערבים כקורבנות תמימים ואת היהודים כפושעי מלחמה, דבר שאין לו שום קשר למציאות. ייתכן שהפלשתינים וערביי ישראל בכללם מוצאים וימצאו בקרב האנטישמים באירופה ובעולם אוהדים לשקריהם ולגישתם, אבל בישראל גורמת התנהגותם רק לביזוי התומכים בשלום והנלחמים למענו, ששמעון פרס היה המסור והנלהב שביניהם, ולחיזוק אנשי הימין הטוענים שהשמאל שוגה באשליות והוזה כשהוא קורא לשלום עם הפלשתינים. והגרוע מכל, התנהגותם נוטעת יאוש אפילו בלבם של המאמינים העיקשים ביותר בהסכם שלום עם הפלשתינים ובכל הויתורים הנדרשים למענו. אני מאמינה שאיימן עודה עתיד להצטער על סירובו לכבד את שמעון פרס, שאיננו מוסיף כבוד לו ולחבריו.

  

דברים גדולים ודברים קטנים

שתי קריקטורות ראיתי על לידת בתם של קרלה ברוני וניקולא סרקוזי: ב"ניו יורק טיימס" נראה סרקוזי מודיע בטלפון שכשיגמור להציל את אירופה מהמשבר יקנה קצת חיתולים, וב"הארץ", בקריקטורה של עמוס בידרמן, גם כן סרקוזי דיבר בטלפון והודיע בשמחה למרקל שישבה לידו: "היא עשתה קקי!" אנחנו אמורים לצחוק מזה כי לנהל מדינה גדולה זה דבר גדול וחשוב, ולטפל בתינוק זה דבר קל ערך, זה אומר שמתעסקים בקקי וחיתולים ואלה דברים ברמה נמוכה, אלה לא דברים חשובים והם לא מקנים לך חשיבות כשאתה מתעסק בהם, ולכן כשמערבבים ניהול מדינה עם טיפול בתינוק זה אמור נורא להצחיק. עכשיו ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום פרופסור שהמציא חומר כימי שמפרק צואה, וכל הזמן הם התבדחו על זה שהוא מתעסק בקקי, במקום להתעסק למשל בנשק אטומי, שזה כנראה מה שפרופסורים צריכים לעשות, למרות שלי באופן אישי נראה הרבה יותר דחוף לטפל בפינוי צואה מאשר בייצור נשק אטומי, אבל זה כמובן מהזווית הלא חשובה שלי. ההנחה היא שמי שמתעסק בדברים חשובים צריך לעשות רק דברים חשובים, ולטפל בתינוק זה לא דבר חשוב, כי זה לטפל בקקי ובחיתולים וכו', לחייך, ולהגיד משפטים פשוטים. או אם להיות לגמרי כנים, אלה דברים שנשים אמורות להתעסק בהם, לא גברים ומכיוון שלא מערבבים דברים חשובים ודברים לא חשובים, עדיף שנשים לא יתעסקו בדברים חשובים, כדי שלא יהיה ערבוב בין חשוב ולא חשוב, אלא אם כן הן נשים חשובות, ואז כמו שאמרה אשת ראש הממשלה, היא לא צריכה לשטוף כלים כי היא פסיכולוגית. יש לה אנשים שיעשו בשבילה כאלה דברים. ואז שמעון פרס אמר שאשתו עושה כלים והוא עושה כלים וגם גברת ראש הממשלה יכולה לעשות כלים כי אין אצלנו אדונים ומשרתים. נזכרתי בזה אתמול כששמעון פרס היה אצל משפחת שליט וחשבתי שהוא בן-אדם משכמו ומעלה, והוא תמיד יהיה בן-אדם משכמו ומעלה, גם אם הוא יעשה כלים או יחליף חיתול לנינים. אני מאד אסירת תודה לפרס שהוא תמך בשחרור מחבלים כדי להציל את חייו של גלעד שליט, ושהוא יודע להיות אנושי כלפיי אנשים שכל כך סובלים, ואני חושבת שאלה שאומרים שהיה צריך לתת לגלעד למות, ובעצם כל אלה שמתנגדים לעיסקה בעצם לזה הם מתכוונים, ואני חושבת שהם גם רשעים וגם מטומטמים, למרות שהם חושבים שהם רציונלים וחכמים ולא נכנעים לרגש ומאד גבריים, ובעצם הדבר שהכי בולט אצל כל אלה שמתנגדים לעיסקה זה שהם שונאים ערבים, ושנאה היא בדיוק רגש כמו רחמים ואהבה, היא לא יותר רציונלית, היא רק יותר דוחה. להיות חסר רחמים זה אולי נחשב גברי אבל זה לא בהכרח רציונלי ובדרך כלל זה ממש לא חכם, ולא מראה בהכרח שאתה מתאים לטפל בענייני מדינה ובדברים חשובים. כי מי שמטפל בדברים חשובים כדאי מאד שיהיו לו גם רגשות וגם רחמים, וכדאי מאד שהוא יידע איך זה לטפל בתינוק, כי זה בהחלט יכול לתת לבן-אדם כמה כלים לטפל גם באנשים מבוגרים. גנדי למשל התעסק הרבה בטוויה, כדי לומר שאין כזה דבר דברים חשובים ולא חשובים, כי כשמפרידים בין דברים חשובים ולא חשובים, מפרידים בעצם בין אנשים חשובים, אלה שלא מטפלים בתינוקות, לא של עצמם ובוודאי לא של אחרים, לבין אלה שמטפלים בתינוקות, שלא אמורים לעשות דברים חשובים ברמה גבוהה, כמו שפרופסור אחד אמר לי לפני הרבה מאד שנים: "יש לך ילדות לטפל בהן אז מה את כבר תעשי? גם אם תסכמי את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה." הוא לא היה יוצא דופן. היו אחרים שאמרו דברים דומים. כי איך את יכולה גם להחליף חיתולים לתינוק וגם לעשות מחקר בהיסטוריה, שלא לדבר על לנהל משהו? זה נראה לו ממש סתירה. זהו, שרציתי להגיד שאפשר למרבה הפלא גם לטפל בתינוקות ולהחליף חיתולים וגם לעשות מחקר בהיסטוריה. העיסוק בגידול ילדים איננו משבש את הפעילות המוחית, גם לא אצל נשים. אני מאד מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יעשו דברים לא חשובים כמו גידול תינוקות, כדי שיותר ויותר גברים ונשים יוכלו לעשות גם דברים חשובים, ואני מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יתעסקו גם בדברים הלא חשובים, כדי שהם ידעו להיות יותר אנושיים.