דמותה של מרים אם-ישו

בשלוש הבשורות הראשונות בברית החדשה של מתי, מרקוס ולוקס, שעקב הדימיון בסיפוריהן מכונות הבשורות המקבילות (הסינופטיות), מופיעה מרים או מריה אם ישו כאשתו ואם ילדיו של יוסף החרש או הנגר, ובשום מקום לא נאמר שישו היה בנה הבכור דוקא. איננו יודעים היכן נמצא ישו בסדר האחים והאחיות:

ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש (נפח או נגר), הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו. ולא עשה שם גבורות רבות מפני חוסר אמונתם.

מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.

ואצל מרקוס, המוקדמת בבשורות, גירסה שונה מעט, שם ישו עצמו הוא הנגר, ואולי באמת כזה היה:

הלא זה הוא החרש בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון והלא אחיותיו איתנו פה. הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובין מודעיו ובביתו: ולא יכול לעשות שם כל גבורה, אלא ריפא כמה חולים כשסמך את ידיו עליהם.

מרקוס ו, ג-ו

כמה יפה הסיפור הזה, שהיה למשל ושנינה, על הקושי לזכות בכבוד דוקא בין מודעיך וקרוביך, ועל כוחה של האמונה!

ובכן נפח או בן נפח, או נגר או בן נגר היה ישו, לא בן יחסנים היה, ובן למשפחה מרובת ילדים שהכל הכירוה בעיר. ומה שעוד ידוע לנו מן הבשורות המקבילות הוא, שישו לא היה בדיוק ילד של אמא:

עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי. 

מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.

הנוצרים הם אלה שעירערו על כך שישו היה בנו של יוסף הנפח או הנגר, בעלה של אמו מרים והפכוהו לאלהים בן אלהים שנולד מן הבתולה, ועם חתימת הברית החדשה הכניסו לפרק הראשון שלה את הסיפור הפגאני על לידת הבתולים מרוח הקודש של האל שהתגלם בבשר:

"אבל הולדת כריסטוס כך היתה: כאשר אמו מרים היתה מאורסת ליוסף, בטרם התאחדו, נמצאה נושאת ברחמה מרוח הקודש. אבל יוסף אישהּ, מכיוון שהיה צדיק ולא רצה לשאתה, רצה לשלחה בסתר. בעודו חושב כדברים האלה הופיע מלאך האל בחלומו, ואמר: "יוסף בן-דוד, אל תירא לקחת את מרים אשתך, כי מה שנולד לה, נולד מרוח הקודש: תלד נא את הבן ותקרא שמו ישו. הוא יושיע את עמו מחטאיהם. כל זה נעשה כדי למלא אחר מה שאמר ה' מפי נביאו: הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראו את שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. נעור יוסף מחלומו, ועשה כפי שציוהו מלאך ה', ונשא את אשתו ולא ידעה עד אשר ילדה את בנו בכורו. וקרא את שמו ישו."

מתי, א, י"ח-כ"ה

היהודים דוקא המשיכו להתעקש שישו נולד מזרעו של יוסף, בעלה של אמו כדת וכדין. כל כך התעקשו היהודים שבימי הביניים נפוץ באירופה המזמור הבא:

יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף.

erubescat judaeus infelix, qui dicit Christum ex Joseph semine esse natum

  תומס מקנטימפרה
 Bonum universale de Apibus, Notae,Duaci, 1597

וזה הנוסח המלא של הסיפור אצל תומס מקנטימפרה:

כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.

סיפור זה שימש מקור השראה לסיפור אם המנזר ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, אלא שאצל צ'וסר הפך הסיפור לסיפור עלילת דם ממש המסתיים במות הילד, שבגירסתו של צ'וסר הוא ילד רך שזימר מזמור למריה והיהודים רצחוהו נפש כיוון שהם "עם של הורדוסים", שבכך הוא מכוון כמובן לסיפור טבח הפעוטות בבית-לחם המובא רק בבשורה של מתי ואין לו איזכורים נוספים בברית-החדשה, רמז לכך שמדובר בתוספת אנטישמית מאוחרת. על כך ראו רשימתי "הורדוס, חג המולד וטבח החפים מפשע".

וכך מספר תומס מקנטימפרה על מריה:

יופיה של מריה הקדושה לא הצית תשוקה באיש

יפה אמר איש קדוש על מלכת הבתולות: אפשר שמריה, גם בגופה, היתה אשה יפהפיה, ומכיוון שהרתה ללא מעורבותו של גבר, וילדה באורח מופלא מבני האדם, כך היתה גם מצוינת ביותר בהליכותיה, כך שיופיה הנאה ביותר מעולם לא גרם לאיש, ולו גם הנפשע ביותר, לתשוקה, ולו גם לפיתוי קל ביותר, ובדבר זה אנו מאמינים ומודים ברוח הקודש הפועל בה. אינינו רואים כיצד יוכל להיות אחרת.

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

כמה מחשבות תשוקה על מריה היו למי שהגה את האגדה הזו!

לפעמים אני חושבת על האשה היהודיה מרים מהגליל שבאה עם הבנים האחרים לדבר עם בנה יהושע, והוא היפנה לה את גבו. אינני מאמינה שהוא היה הבן הבכור.  אני נוטה לחשוב שהיה דוקא מן הצעירים, אולי צעיר הבנים, ואמו, שכבר היתה אלמנה ואישה יוסף מת עליה, באה לדבר איתו בוודאי עם אחיו הגדולים ממנו, כדי שישפיעו עליו לשמוע לה, והוא לא אבה. כמה מביך בשביל אמא. וגם אמיתי. סיפור על בן שמורד באמא. לא אלהים שנולד מהבתולה. ואולי היתה יפה בנעוריה. אבל כמה יכלה לשמור על יופיה אשת נגר שילדה לפחות שבעה ילדים, חמשה בנים שאנו יודעים את שמותיהם, וגם בנות שאת שמן איננו יודעים? יהודיה זקנה, כנראה לבושה שחורים כמנהג הארץ, אריג מצמר עזים שחורות, או אולי דוקא אריג לבן מצמר כבשים? בבשורות מרובות הן הכבשים דוקא יותר מכל בהמות הבית, הכבשים והרועה את הכבשים.

לאיש אחד היו שני בנים: ואמר הצעיר מביניהם לאב: אבא, תן לי את חלק הרכוש שמגיע לי. והאב חילק ביניהם את הרכוש. ולאחר ימים לא רבים, לאחר שקיבץ הכל, יצא הבן הצעיר לניכר לארץ רחוקה, ושם ביזבז את רכושו בחיי מותרות. ולאחר שכילה הכל, חזק הרעב באותה ארץ, והוא החל לסבול מחסור. הלך ונשכר לאחד מאנשי אותה ארץ, והלה שלחו לאחוזתו לרעות חזירים. והוא השתוקק למלא את בטנו בחרובים שאכלו החזירים, ואיש לא נתן לו. והוא שב ואמר לעצמו: כמה משופעים שכירי אבי בלחם, ואני פה אובד ברעב! אקום ואלך לאבי, ואומר לו: אבא, חטאתי לשמיים, ולפניך, וכבר איני ראוי להיקרא בנך, עשני כאחד משכיריך. והוא קם ובא אל אביו. עוד מרחוק ראהו אביו, ונכמרו רחמיו, ורץ ונפל על צוארו ונשק לו. אמר לו הבן: אבא, חטאתי לשמיים ולפניך, כבר איני ראוי להיקרא בנך. אבל האב אמר לעבדיו: מהרו הביאו גלימה והלבישוהו, ועינדו לידו טבעת, ומנעלים לרגליו. והביאו עגל מפוטם ושחטוהו, ונאכל ונחגוג, כי מת בני, והנה חי, אבד והנה נמצא.

   לוקס, פרק ט"ו

אבל האם לא היה ישו עצמו הבן האובד, שתעה ולא שב?

הנוצרים קראו למריה השושנה בין החוחים. החוחים היו היהודים, שמהם יצאה השושנה מריה. בסיפורים הופיעה מריה לבושה בלבן, צבע הבתולים, ובדמות השושנה:

הבתולים נדמו לשושן

הבתולים המבורכים נדמו לשושן בשל לובן השלג, וכן משום שששה עלים זקופים לו, כמו ללב הראשון, שממנו חמשת חושי הגוף, שנשמר מכל מגע לבל ייפגע כלל. ויפה אמרנו שעליו אלה זקופים, שהוא בולט וגלוי, כי, אפשר שכל כבודה של בת מלך פנימה, במידה שדורש זאת המצפון, אבל מכיוון שהאדון מצוה בבשורה, כי מעשינו יאירו לרעינו כמופת, נחוץ שמערכת החושים החיצונית תשועבד כסדר לפקודתו של כבוד הבתולים.  

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

הנוצרים לא סלחו מעולם ליהודים שמתוכם יצאו. הם שללו את היות ישו בנו של אביו היהודי, ומעולם לא חדלו להתפלא על כך שאמו של ישו היתה יהודיה: לידת הבתולים היתה מפלאי הטבע, אבל גדולה ממנה היתה הפליאה שישו יצא מן היהודים:

שלמות הגוף הבתולי היא לכל הדבורים

הן לא תתמזגנה ביניהן במשכב, ולא תשקענה בתשוקה, ובכל זאת תוצאנה נחיל בנים. ובכך אפשר לראות את הפלא הגדול ביותר על פי הספרות, ואחד מסודות הטבע הנסתרים ביותר. אם דבר זה אמנם יימצא בחיות מעטות, מהי חרפת היהודיה, הבתולה היחידה שילדה אצל הנוצרים? ולא סתם אדם, אלא את ישו שאנו מאמינים שהוא המשיח שבא, ואתם אומרים שהוא יבוא. ראה איפוא שישו נולד מן היהודיה, ואל תתפלא על לידת הבתולים. 

תומס מקנטימפרה, Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

פירוש שם הספר: הטוב הכללי מן הדבורים. תומס שכתב גם ספר מדע פופולרי על הטבע והחי, האמין כבני זמנו ובעקבות אריסטו שהחרקים אינן מזדווגים אלא נולדים מתוך החומר.

ברנאר מקלירוו קרא למריה החוטר, שעליו צמח הפרח ישו. הוא הסתמך על תרגום השבעים השגוי לפסוק מישעיהו י"א: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה": תרגום השבעים והתרגומים הלטינים בעקבותיו תירגמו "ויצא חוטר מגזע ישי ופרח עולה משורשו". virgo est virga חזר ברנאר ואמר, כלומר: הבתולה היא החוטר:

מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה.

ברנאר מקלירוו, דרשה 2 על ביאת המשיח

ראו גם ברשימותי: "כיצד הפך ישו לפרח" ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה".

כך הפכה מרים היהודיה לחוטר, virga, שבלטינית, כמו בעברית, פירושו גם ענף וגם מקל, חוטר שבאמצעותו חבטו הנוצרים ביהודים שנים רבות, ועודם ממשיכים לחבוט. מריה היתה השושנה בין החוחים, כי היהודים היו החוחים, שמתוכם יצאה השושנה מריה. ומריה היתה החוטר שעליו צמח הפרח ישו, החוטר המופלא, מטה הקסמים. כך הופיעה בסיפור על הילדה היהודיה רחל שנחטפה למנזר שסיפר תומס מקנטימפה במאה ה-13. סיפור זה הוא עדות עצובה לחטיפת ילדים יהודים למנזרים נוצריים בימי-הביניים:

על היהודיה רחל, שהפכה לנזירה בפארק ליד לוון

ראיתי במחוזות בראבנט נזירה מן המסדר הציסטריאני, שהמירה את דתה מן היהדות, והצטיינה להלל בעבודת מריה האלוהית אם ישו. בטרם מלאו לה חמש שנים, בבית הוריה היהודים, החלה לתת את דעתה על כך, מדוע יש הבדל בין שמות היהודים לבין שמות הנוצרים, שהרי בני שני העמים שווים בפניהם ובשפתם. כושר אבחנה מפליא שכזה אצל ילדה! קנאתה עוד גברה, כפי שסיפרה לי לאחר מכן, בשומעה שגדול שם נוצרי משם יהודי. ובמיוחד שימח אותה לשמוע את שמה של מריה הברוכה, כאשר הנוצרים נהגו  לבקש דבר מה זה מזה או להישבע זה לזה. היא גנבה לחם משולחנם של הוריה, וחילקה בחשאי לנערים הקבצנים, כדי שבהשיבם לה תודה תשמע את שם מריה. בהפליאה לעשות מעשים שכאלה מעת לעת, הסתירה זאת בחכמה, כך שאיש מהוריה לא יכול היה להבחין או לשמוע על מחשבת הבת. קרה איפוא שהוריה הגיעו עם בתם מקולוניה (קלן בגרמניה) לעיר לוון שבבראבנט (כיום בבלגיה). כאשר במשך הזמן באה הנערה עם נערים נוצרים לביתו של כהן דת מפורסם שנקרא המורה ריינר, וכהן הדת שהכירה בשמה והבחין שהיא באה אליו לעתים קרובות וברצון, שאל אותה: הרוצה את, רחל היקרה, להיעשות נוצריה? והיא השיבה: אני רוצה, בתנאי שתלמדני מה פירוש להיעשות נוצריה. אז כהן-הדת, שבהיותו איש קדוש, שמח להפליא, כי חש ברוחו שלנערה עתיד קדוש מאין כמוהו, והחל מבריאת העולם, החל להסביר לה את הכתבים שבאמצעותם יכול היה להביא לידיעתה או להראות לה את אמונת ישו, או את ישו עצמו. הסברים אלה, כפי שסיפרה לי בעצמה, הבינה אז, ברוחה הנבונה, באופן כה מושלם, גם באותו גיל של שש שנים ומחצה, שרק לעתים נדירות צריך היה כהן הדת לחזור שנית על הסבר כלשהו. לימוד זה נמשך בערך שנה ומחצה, במקום חשאי שבו לימד את הנערה החטופה בגניבה וכפי שהזדמן. וראה זה פלא: מעולם לא שבעה רחל או עיפה מלשמוע את דבר האל, ומאחר שכהן הדת והמשרתת מרתה, אשה אדוקה ונבונה מאד, שניהם התעייפו לעתים קרובות, התחלפו לסירוגין בהוראה. למה נרבה מלים? במהרה כשהחלו  ההורים להבחין במחשבות אצל הילדה, נאספו יהודים רבים והסכימו לשלוח את הילדה מלוון אל מעבר לריין, כדי שימסרוה לחתן שישמרנה מכל משמר. כאשר נודע הדבר לנערה, סיפרה לכהן הדת בדמעות, שאם לא יחטפנה באותו לילה ויעשנה לנוצריה, לנצח תאבד. כששמע זאת כהן הדת, הורה לנערה לבוא מוקדם בבוקר למקום הרגיל. רחל הסכימה לכך מיד, ואמרה בערב לאמה: הלילה ברצוני לשכב רק עם אמא. הילדה אמרה זאת בתמימות, והאם סירבה זמן רב ולבסוף הסכימה, והורתה להכין לה מיטה קטנה מעל צוארה ועד רגליה. שכבה איפוא הילדה עד הבוקר, ומאחר ששכחה כליל את אשר הבטיחה לכהן הדת בלילה הקודם, נעמדה לפניה בשלג מריה אם ישו המהוללה בבגד לבן, ובהושיטה לה חוטר מופלא שנשאה עמה, אמרה: קומי קתרינה וצאי לדרך, הלא דרך רבה נותרה לך. כשמריה אמרה דברים אלה, רחל האמינה שהצליחה לתפוס את החוטר, והיא נפלה מן המיטה וצעקה. לקול צעקתה ניעורה האם ושאלה לסיבת הצעקה. הילדה נזהרה להעמיד פנים, והאם המשיכה לישון. רחל קמה ובמהרה מצאה את המקום שבו נדברה עם כהן הדת. הוא לקח אותה בשמחה והביאה למנזר שנקרא גן הגבירות (parcus Dominarum), שנמצא מחצית המיל מאותה עיר, ולשמחת כולם הטביל אותה וקרא לה בשם קתרינה, שבו קראה לה קודם אמו של ישו, ומיד כשהוטבלה, הולבשה בלבוש המסדר. לא עבר זמן רב עד שהאב וחבריו שמעו מה אירע, נזעקו והשתדלו אצל הדוכס אדון העיר, אצל בישוף לוון ולבסוף אצל האפיפיור, ונתנו כספים רבים, כדי שיחזירו להורים את הילדה שנלקחה מתחת לגיל המותר, שאם בבית ההורים תתמיד באמונתה עד גיל שתים-עשרה, אז תוכל לשוב בצדק לשמה הנוצרי. לשוא הם חשבו כי במשך הזמן יוכלו להטות בקלות את נפשה הילדותית, כדי שתשוב לאמונת הוריה מלידתה. במאמצי המירמה שלהם, כמה יסורים! תמכו בכספים שנתקבלו אנשים רבים, גדולים ומלומדים, שבעטיים סבל כהן הדת הנ"ל לא מעט. רק לישו ולאמו, שהיא חוללה את אותו מעשה, קרא בדמעות שליש. עניין מופלא, ועד עתה הוא נלמד בכל דור ודור. הילדה ביקשה מכהן הדת שיביאנה בפני כל ערכאה וכל שופט. אולי, אמרה, ישפיע גילי על השופטים, והם יתרגשו מקורבני. וכפי שביקשה ואמרה כך נעשה. ובאחד הימים בלוון באה לפני הבישוף, הכמרים, והאצילים, פרקליטים ושופטים שונים, והיא בלבלה וריגשה אותם בהגיונה העקבי והכן, עד שקולות המייללים והזועקים בדמעות יכלו להישמע למרבה התדהמה מן המקומות המרוחקים ביותר מכנסיית למברטוס הקדוש, כך שכולם יכלו לדבר ולראות בבירור, שגם בגיל כה רך גוברת רוח האל על החכמה. לאחר שנתיים הופסק הדיון המשפטי והוכנה מלכודת שולל. יהודי צעיר ויפה-מראה, שנשכר למטרה זו, הגיע למנזר האמור, שבו היתה הילדה, העמיד פנים וקיבל טבילה. מאחר שהוא התחזה להפליא, ביקש שיתאפשר לו לדבר עם הילדה, כביכול קרובת משפחתו, כדי ללמוד. הוא אמר איפוא: יותר מכל הדרשות משפיעים עלי ביעילות דבריה של קרובת משפחתי. אבל היא, כפי שסיפרה לי, הבחינה שהצעיר קיבל את האמונה באופן מזויף, ולפיכך שום תפילה, שום מחיר ושום צייתנות לא יוכלו להטותו, מלבד הדבר שדיברה עם הצעיר. כאשר היהודים ראו זאת, הירפו ממנה. אבל הצעיר הפך מכוער עד גועל. על כך ראינו את הכרת תודתה הכה רבה, שלא ניתן היה לראותה באופן ברור יותר, כי הורי הנזירות האצילות באו לראות את הבנות או קרובות המשפחה ברצון רב, ואילו היא באה אל דיוקן הבתולה הקדושה, ובפנים חסודות אמרה: "האחיות הנזירות האחרות שלנו מוצאות נחמה ושמחה באמהות ובחברים, ואילו אני ענייה, יתומה, נזקקת, באה באמונה אלייך, גבירה, כאל קרובת-משפחתי. מכולם רק את לבדך מקלטי ונחמתי."

ובאומרה כך, מי יחשוש שנמנעה ממנה נחמת אם הרחמים הרחומה מכל? אין זה ראוי לך, גבירה, לבוז לבשרך ודמך, שיצאה מתוך עמך כשושנה מן החוחים.            
תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

בסיפורו של תומס מקנטימפרה על הילדה רחל שהפכה לנזירה קתרינה מופיעה מריה הלבושה לבן על פני השלג – כמו המלאך ש"לבושו לבן כשלג" שישב על קבר ישו הריק (מתי כ"ח, ג'-ד'), ואוחזת בידה virga splendida – חוטר מופלא, שכפי שראינו בפרשנותו של ברנאר, מסמל את מריה עצמה, החוטר מגזע ישי שעליו פורח השושן ישו. virga אפשר לתרגם כחוטר או ענף, אך גם כמקל או מטה, ושם התואר splendidus יכול להיתרגם כזוהר או כמופלא, והרי לנו מטה קסמים זוהר שהוא בעצם גלגול סמלה של מריה, החוטר המופלא. כבת דמותה של מריה בבגדי לובן האוחזת בחוטר מופלא, תופיע מאוחר יותר באגדות פיה צחורה שאוחזת במטה קסמים, ומביאה לתפנית במהלך הסיפור – למשל בסיפור סנדריון, גירסתו לסיפור סינדרלה של שרל פרו, ובעיבוד הקולנועי של וולט דיסני שנעשה על פיו. ואילו בגירסת האחים גרים מביא האב לבתו, על פי בקשתה, את החוטר הראשון שנוגח בכובעו, והנערה שותלת אותו על קבר אמה, שם הוא הופך לעץ פלאים שעליו יושבת ציפור לבנה המספקת את כל מבוקשה. כשתצפו בפעם הבאה בפיה הלבנה כולה האוחזת במטה קסמים לבן ומזמרת "סלגה דולה, מנצ'יקה בולה, ביבידי בובידי בו" או משהו מעין זה, שהופך את סינדרלה עטופת הסמרטוטים לנסיכה בשמלת פאר יפהפיה ובנעלי זכוכית זעירות, תדעו שמאחורי הפיה הלבנה מסתתרת אם האלהים מן האגדות, ומאחורי אם האלהים מסתתרת יהודיה זקנה מהגליל, שלא עשתה שום קסמים, ולא הצליחה לדבר עם בנה, ולא הצליחה להציל את בנה, וגם לא את כל בני עמה שנרצחים בשמו אלפיים שנה.

 

היינה בלי טשולענט

גם הרשימה הזו מוקדשת לבתי שרון שאוהבת אותה

אירוניה היא דבר מסוכן. תמיד יהיה מישהו שיקח אותך ברצינות גמורה. אפילו לביאליק זה קרה: הפרופ' רפאל פלק מצא ציטוט מרשיע שלו: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם!" ומיד עשה אותו אבן פינה למחקר על הגזענות היהודית (רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, הוצאת רסלינג, 2006, עמ' 20). ביום שלימדו בבית הספר על אירוניה היה התלמיד רפאל פלק חולה כנראה, או אולי לא לימדו שיעור כזה, שכן אחינו בני אשכנז מעט מתקשים בעניין. יגאל לוסין, אוהב גדול של היינה, כתב עליו ספר שתוכו רצוף אהבה, וכמו אותם מוזיאונים שמעריצים מקימים לאליליהם, הוא מאסף בתוכו במידה זהה של התלהבות נטולת-ביקורת כל פרט אפשרי על היינה, וכך קראתי שם את המשפט המפתיע הבא: "חיבה יתרה גילה [היינה] ל"קרן הפלאים אשר לנער", האנתולוגיה של ארנים וברנטאנו. "כל הרוצה להכיר את העם הגרמני בחביבותו, יקרא נא את השירים העממיים האלה," כתב."

כך איתרע מזלו של היינה, מלך מלכי האירוניה, ליפול קורבן לפצעי אהבתם הנאמנים של מעריצים עתירי כוונות טובות: פולמוס מר שהניב שנאה מרה לא פחות התנהל בין היינה לבין שלושת הגיסים של הרומנטיקה הקתולית הלאומנית והאנטישמית להחריד: המשורר קלמנס ברנטאנו, המשורר אכים פון-ארנים הנשוי לאחותו של ברנטאנו בטינה, סופרת בזכות עצמה, והפרופסור למשפטים והדמות שהניעה והשפיעה יותר מכל על עבודתם של האחים גרים – הפרופסור פרידריך קרל פון סאויניי Savigni, הנשוי לאחותו של ברנטאנו קוניגונדה המכונה גונדה. דעתו של היינה על "חביבותו של העם הגרמני" היתה דומה לדעתו על השירים שארנים וברנטאנו אספו, עיבדו או חיברו בעצמם לאסופה "קרן פלאים לנער" שפירסמו ב-1805, ושהעם הגרמני מצא בה מענה לרחשי לבו הלאומיים מול הכובש הצרפתי. הנה לפניכם דוגמה אחת מ"קרן פלאים לנער" שלא קשה לשער מה היתה דעתו של היינה עליה, ושיש לי סיבות לחשוד שקלמנס ברנטאנו חיבר אותה בעצמו:

היהודים בפסאו

(מתוך ספר שירים כתוב באוסף של קלמנס ברנטאנו)

בשם האל שבדברו

כל דבר נברא

נפתח ונספרה

על מעשה נורא.

איך כריסטוף אייזנהאמר

במעשה עוולה

הביא על העיר פסאו

יגון ויללה.

אל היהודים הוא חש

וכך מהם דרש

"הלא תרצו לרכוש

את הלחם הקדוש?"

מיד תשובה השיבו

"הבא אותו עמך

וממתת ידינו

תבוא על סיפוקך."

בליל סוער בחושך

הוא פרץ את הדלתות

מכנסיית מרים שלנו

הוציא שמונה פרוסות.

הכל יחדיו תמורת זהוב

 מכר את כל השמונה

כל פרוסה, כך החישוב

שלושים פרוטות ללחם עוני

בבית-הכנסת היהודים

את הפרוסות הניחו 

מיד שלפו את הסכין

ובלחם אותו הטיחו.

מיד פרץ החוצה

הדם, סמיך וזך

ודיוקנו נראה

דומה לילד רך.

הם נבהלו כל כך

ומצאו עצה בצר:

"שתי חתיכות נשלח

אל זלצבורג, עיר מבצר.

שתי חתיכות לנוישטאט

ושתיים לפראג גם כן

ושתיים פה נותירה

לשוחט ולבוחן."

הם התכוונו ואף קיוו

על ישו לגזור כרת

לכן את לחם הקודש

זרקו אל תנור לוהט.

אך ראו, לנגד עיניהם

איך שני מלאכים יצאו

עם שתי יונים צחורות

שאימה ופחד זרעו.

כריסטוף השודד

שהחטא סימא את עיניו

כמו את עיני יהודה הבוגד

את כל מה שמצא - גנב.

כאשר בגרמנסברג היה

לשדוד את אוצר הכנסייה

השומרים תקפוהו

ובמוט היכוהו.

כעת הוא אסיר בפסאו

כלוא במצודה

את כל אשר עולל הוא

מרצונו הודה.

וגם פשעי היהודים

צברו מאז משקל

כשמזימתם צלחה

ולחם הקודש חולל.

אל מול חילול הקודש

לב הבישוף נחרד

לכן הורה בלי שום לצון

לתפוס אותם מיד.

ואז הודו שאת הלחם

בסכין דקרו

בתנור שרפו

ובשלוש ערים פיזרו.

אמנם ארבעה מתוכם

נהגו בתבונה

זכו באושר

וקיבלו את האמונה.

את כל השאר הבעירו

ואת הארבעה

שלנצרות המירו

החרב בלעה.

וכריסטוף שמכר בפרוטות

לחם קודש ליהודים

גם הוא נענש בצבתות לוהטות

לאחר שבועות אחדים.

נהוג היה ברייך הגרמני שיהודים נידונים למות שהמירו את דתם זכו למות בעריפת ראשם ולא בשריפה על המוקד. בכל מקרה הומתו היהודים שהורשעו בחילול לחם הקודש, ההופך כידוע במיסה הקתולית לגופו ובשרו של ישו, ושותת את דמו של האלוהים שהתגלם בבשר.

ביום א ה-16 בדצמבר 2007 קראתי ב"הארץ" את כתבתו, החביבה באמת, של חגי חיטרון, על כנס היינה שנערך ביום ה, ה-13 בחודש, לכבוד יום הולדתו המאתיים ועשר של המשורר, ובו קראו משיריו וקינחו באכילת טשולענט, שכן היינה כתב כי הטשולענט "מאכל שמיימי" הוא, ואני מקוה שהמתכנסים, החביבים באמת, לא נפלו קורבן לעוד מהתלה של היינה, שעד כמה שהבנתי מגעת, העדיף את מאכליה המתוחכמים וצירי הבשר המשובחים של עיר מקלטו פריס, על פני העבודה הקשה בחומר ובלבנים של יהדות אשכנז.

בבוקר אותו יום א מיהרתי לספריה הלאומית שקיימה כמדי פעם מכירת ספרים. לרוב אפשר היה לרכוש שם במחיר סביר את כל כתבי היינה, או גיתה, או שילר, אלא שהפעם היה מדובר בשאריות של שאריות, במצב גרוע ובמחיר מופקע, ובכל זאת מצאתי לי כמה מציאות, כמו האסופה "שירה נוצרית מן הבארוק ועד ימינו" (בגרמנית) שערך יירגן פ. ואלמן ופירסם ב-1981. דיפדפתי באסופה ותהיתי כיצד מתחלפים להם הכמרים הלותרנים הצנועים עם נשותיהם היפות וגדודי ילדיהם הפורטים עמהם עלי עוגב צלילי פעמונים של זמרת מלאכים שמיימית זכה, ביונקרים הקתולים של הרומנטיקה, ששיריהם צבעוניים ומנצנצים כחלונותיה של קתדרלה, וביניהם יושב לו היינה שלנו עם שיר שהכינוי "נוצרי" מחמיץ אותו מעט, שיר ציני לגמרי שמצליח לשבור את הלב ואינו דומה לשום שיר אחר מסביבו:

היינריך היינה / העלייה לרגל לקבלאר

1.

בחלון עמדה האם

במטה שכב הבן.

"אינך רוצה לקום, וילהלם,

בתהלוכה להתבונן?"

"חולה אני כל כך, אמא

שלא אראה ולא אשמע:

על גרטכן המתה אני חושב

ולבי על כך דואב."

"קום, לקבלאר אנו יוצאים

טול ספר ומחרוזת תפילה

שם תרפא לך אם האלוהים

ללבך החולה תביא גאולה."

מתנופפים דגלי כנסייה

שירי כנסייה שרים

שם בעיר קלן שעל הריין

הצועדים עוברים.

האם מצטרפת להמון

את הבן היא מובילה

היי ברוכה מריה,

שרים שניהם במקהלה.

     

2.

אם האלוהים מקבלאר

התלבשה במיטב שמלותיה

הרבה עליה לפעול היום

חולים רבים באו אליה.

החולים מביאים אליה

כקורבן מנחה מעלים

איברים עשויים משעוה

רגליים וידיים מפוסלים.

ומי שמקריב יד שעוה

מתרפא לו הפצע ביד

ומי שמקריב רגל שעוה

רגלו מבריאה מיד.

ההם שהלכו לקבלאר על קביים

על חבל כעת מחוללים

ואפילו פורטים יש כעת על כינור

שקודם היו בכל אצבע חולים.

האם נטלה נר שעוה

ויצרה ממנו לב

"לאם האלוהים אותו תקריבה

והיא תרפא את הכאב."

נאנח הבן בנוטלו את הלב 

אל דיוקן הקדושה ללכת

נשפכת דמעה מן העין

ומלה מן הלב נשפכת:

"את אלה רמת מעלה

את שפחת האל הזכה

את מלכת השמיים

את סבלי אלייך אזעקה!

עם אמי התגוררתי

בקלן העיר הגדולה

העיר שבה מאות

כנסיות ובתי תפילה.

ולידינו גרה גרטכן

אך מתה היא כעת

ולב שעוה אביא לך, מריה

נא רפאי את לבי השותת.

רפאי את לבי החולה –

ובוקר וערב אריעה:

מעומק לבי אתפלל:

היי ברוכה, מריה!"

3.

הבן החולה והאמא

ישנו בחדר קט.

ואם האלוהים לשם פנימה

צעדה בשקט מוחלט.

היא רכנה מעל החולה

והניחה יד רכה

בשקט מוחלט על לבו

וחייכה והסתלקה.

האם ראתה זאת בחלומה,

ועוד רבות ראתה

היא התעוררה משנתה

הכלבים נבחו ברמה.

שם בנה שכב שרוע

שם בנה המת שכב

ואדמומית השחר

השתעשעה על חיוורון לחייו.

האם חבקה ידיים

מה היה לה היא לא ידעה

בחרדת קודש היא שרה חרש

היי ברוכה, מריה.

כל כך רצה ואלמן לכלול גם את היינה באוסף השירים שלו, בין כל המשוררים הגרמנים בעלי השם שכתבו שירי תהלה לישו ומריה, וכך מצא את דרכו לספר המזמורים הזה גם השיר הזה, לתפארת היהודיה האהובה בכל הזמנים. כמה רחוק משיר ההלל למריה לחג-מולד, אחד מביניהם, של קלמנס ברנטאנו:

הו את שושנה בין החוחים!

הו את אם רבת-חסד!

הניחי לדרבן אותי בדורבנות

אם עלי באמת ובתמים להשתנות!

כמה טוב להיות ישר בין ישרים

וכמה טוב להיות טהור בין טהורים

אך אין תכלית עליונה

מאשר בין החוחים להיות השושנה.

ואין כל ספק מיהם עבור ברנטאנו החוחים.

*

כהנה וכהנה קראתי על היינה, ומכל אשר קראתי העסיקו והטרידו אותי דוקא דבריו של הסופר היהודי גרמני יעקב וסרמן (1934-1873), שכמה מספריו הידועים, ביניהם "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר", תורגמו לעברית. דברי וסרמן על יחסו להיינה הופיעו באוטוביוגרפיה שלו, "דרכי כגרמני וכיהודי", שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית. האוטוביוגרפיה התפרסמה לראשונה בשנת 1921, ובשנת 2005 התפרסמה מחדש בהוצאת "זוהרקאמפ", ועוררה עניין בגרמניה. היא ראויה מאד להתפרסם גם בעברית.

אני מביאה איפוא את דברי וסרמן על היינה, הכלולים בפרק 10 של ספרו, ונאמרים בדרך הכנה, הבוטה והחשופה, האופיינית לוסרמן, ללא כחל וסרק:

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתיפיפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזרעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי חלק מן הנוכחים ויותר מדי יוצא דופן. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.       

לא במקרה נזכרתי בדברי ווסרמן למקרא הכתבה על אירוע הטשולענט של היינה, שאני חוזרת וקוראת עליו בכל שנה, ואין לי כמובן דבר וחצי דבר נגד טשולענט, מאכל יהודי מכובד שמיטיב להביע את הקשר שבין החומר לבין הרוח, אבל תהיתי ביני לביני שמא הגיעה העת להרחיב את העיסוק בהיינה מעבר להתרפקות על נעורים אבודים וקרקורי מעיים. סוף כל סוף לא היה היינה נופת צופים, וחייו אף הם היו קשים ומרים, ויחסיו עם יהודים וגרמנים כאחד היו סבוכים ומסובכים להפליא, והמחלוקות הקשות שבהן היה מעורב היו רבות השלכות ורבות חשיבות להיסטוריה של גרמניה ושל העם היהודי כאחת, ואולי כדאי שהדיון על היינה בישראל ייתן לכך ביטוי.