אלהים הלבן של לאה גולדברג

הספר שיר/עיר המכנס שמונה שירים שכתבה לאה גולדברג לחיתוכי העץ של האמן הבלגי פרנץ מזרל (עורך גדעון טיקוצקי, הוצאת אבן חושן) הוא מתנה לאוהביה של לאה גולדברג, מתנה יפה ומפתיעה מאד, שמספרת סיפור אחד מרתק ומפתיע, ועוד סיפור עצוב ומקומם, שאותו אניח לסוף דבריי.

השם שיר/עיר הוא שם מטעה מעט, כי מרבית חיתוכי העץ והשירים שנכתבו על פיהם אינם מתייחסים להווית הכרך אלא לנופים כפריים או לתמונות ביתיות, שנאספו מתוך כמה ספרים של מזרל לאסופה "נופים ומצבי רוח" Landschaften und Stimmungen שהתפרסמה בשנת 1929 בהוצאת קורט וולף. מזרל התפרסם במיוחד ברומן המצויר שלו "ספר השעות שלי" שיצא בשנת 1919 ותיאר מסע טרגי של אדם צעיר לעיר הגדולה. שם הספר התייחס ליצירתו המפורסמת של ריינר מריה רילקה "ספר השעות" Das Stundenbuch המתאר חיי נזיר ואת יחסיו עם האל המזוהה עם ישו. רילקה הוא אחד המשוררים שהשפיעו במיוחד על שירתה של לאה גולדברג, ושירים אלה מעידים על כך שבצעירותה היתה השפעתו של רילקה על גולדברג גדולה במיוחד גם מבחינת נושאי השירים, ובהשפעתו מרבה להופיע בשירתה המוקדמת אלהים המזוהה עם ישו, אלהים מיוסר. המקריב את עצמו למען האנושות. כך בשיר הרביעי בספר:

וְיֵשׁ גַּם כָּאֵלֶּה

הָאוֹהֲבִים אֶת הַשְּׁקִיעָה וְזֶה אֶת זֶה,

הָרוֹאִים בָּאֹפֶק אֱלֹהִים נִשְׂרַף עַל אַהֲבָתוֹ אוֹתָם,

החיבור של לאה גולדברג למזרל הוא איפוא חיבור כפול: לחיתוכי העץ של מזרל ולשירתו של רילקה, וקריאתה את חיתוכי העץ של מזרל היא דרך שיריו של רילקה, וללא האירוניה המאפיינת הן את מזרל והן את רילקה. דבר זה בולט במיוחד בשיר שבעיניי הוא המרתק ביותר בספר, ואולי גם היפה ביותר. הנה כאן שני בתיו הראשונים:

וּבְכָל זֹאת

יֵשׁ עַל הָאָרֶץ לֵילוֹת מֻשְׁלָגִים

וְאֲלֹהִים לָבָן רוֹקֵד סְבִיב צְרִיחַ כְּנֵסִיָּה,

וְכוֹכְבֵי לֹבֶן הֶעָפִים נִמְזָגִים

מִגְּבִיעַ הַשַּׁחַק אֶל כּוֹס הַדּוּמִיָּה -

וּבַּכְּפַר מִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם הַחֲלוֹם,

וּמַבִּיט בְּעַד כְּפוֹר הַצֹּהַר אֶל לֹבֶן הַלֵּיל,

אֶל הָאֲלֹהִים הָרוֹקֵד מִסָּבִיב לְמִגְדָּלוֹ

עַל מַרְבָד הַשְּׁתִיקָה הָאָפֵל.

שיר זה מעלה בזיכרון קטע מ"ספר השעות" של רילקה שאני מתרגמת כאן:

אֲנִי חַי אֶת חַיַּי בְּמַעֲגָלִים

שֶׁסְּבִיב הַדְּבָרִים מִתְפַּתְלִים

אוּלַי אֶת הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֵם לֹא אַשְׁלִים

אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַסּוֹת בּוֹ בִּשְּׁבִילִי.

אֲנִי חָג סְבִיב הָאֵל, סְבִיב הַמִּגְדָּל מִיְּמֵי עָבָר

וַאֲנִי חָג אַלְפֵי שָׁנִים

וַעֲדַיִּן אֵינֶנִי יוֹדֵעַ: הָאִם נֵץ אֲנִי, אוֹ סַעַר

אוֹ שִׁיר רְנָנִים.

אָחִים רַבִּים לוֹבְשֵׁי גְּלִימוֹת לִי בַּדָּרוֹם

הֵיכָן שֶׁהַדַּפְנָה צוֹמְחָה בַּמִּנְזָרִים

אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הֵם הוֹגִים בַּמָּדוֹנוֹת

אֲנִי חוֹלֵם תְּכוּפוֹת עַל צְעִירוֹת טִיצִיאָנִיּוֹת

שֶׁמַלְהִיטוֹת אֶת אֱלֹהִים.

אַךְ כְּשֶׁאַפְנֶה אֶל לִבִּי אֶת עֵינַי

אֱלֹהַי הוּא אָפֵל וּכְמוֹ מִרְקָם

שֶׁל מֵאָה שׁוֹרָשִׁים שֶׁדּוּמָם שׁוֹתִים

אֲנִי יוֹדֵעַ רַק שֶׁבְּחֻמּוֹ אֲנִי מוּרָם

יוֹתֵר אֵינִי יוֹדֵעַ כִּי כָּל עֲנָפַי

נָחִים עָמוֹק לְמַטָּה וְרַק בָּרוּחַ מָטִים.

אלהים של לאה גולדברג בשיר שחיברה לחיתוך העץ של מזרל איננו אפל אלא לבן, והוא איננו המגדל הסימבולי שסביבו חג הנזיר, אלא הוא עצמו חג סביב המגדל הלבן בפתיתי השלג הנופלים. זהו אלהים לבן ובתולי שיפהפיות אדומות-שיער אינן מלהיטות אותו, והוא אפילו אלהים שמח, שמחת ילדים המשתובבים בשלג. זהו אלהים קרוב מאד ולא מאיים כלל.

באחרית הדבר מספר העורך גדעון טיקוצקי שגולדברג ניסתה בשנים מאוחרות יותר לעבד גירסה חדשה של השיר שממנה מחקה את אלהים, ויחד עמו נמחקה שמחת השיר, ואכן גולדברג העדיפה לגנוז גם את הנוסח המעובד. סיפור זה מוסיף משמעות נוספת ל"כאב של שתי המולדות" כפי שכינתה גולדברג בשירה "אורנים" את שבר ההגירה: בתוך חבורתם של שלונסקי ואלתרמן המתנערים הן מן היהדות המסורתית, הן מן הדת בכלל, והשפעות נוצריות בכלל זה, חשה גולדברג שעליה להיפטר מן האלהים התמים והבתולי שלה. בעיבוד המאוחר של השיר החליפה את אלהים ב"מזמורות-ילדות", ואכן היתה זו גירסה דינקותא שהיא כפתה על עצמה להיפרד ממנה. בשירה הציונית-חילונית לא היה עוד מקום לאלהים הבתולי הלבן שרקד בפתיתי השלג כמו ילד. השיר היחיד שפירסמה גולדברג מבין שמונת שירי הספר, מספר העורך, הוא השיר הרביעי, שבו מופיע אלהים המיוסר האוהב את האוהבים ונשרף למענם. למרות שגם כאן האלהים מזוהה עם ישו, אלהים המקריב את עצמו למען האוהבים, הזהות הזו מתלכדת עם האל הבורא:

הָיֹה הָיָה אֱלֹהִים שֶׁיָלַד אֶת הָאֲדָמָה,

חָמַד בָּה כָּל דֶּשֶׁא וְדֶרֶך, כָּל עַקְרָב וְאִילָן מְלַבְלֵב,

כָּל עֵגֶל מְדַדֶּה, כָּל אָדָם מֻכֶּה מַשְׂטֵמָה,

אלהים זה שהוא ישו המקריב את עצמו, אך גם אלהים הבורא שרחמיו על כל מעשיו, מצא את מקומו בשירה העברית. טיקוצקי מצטט שיר נוסף שהתפרסם בספר שיריה הראשון של גולדברג "אֶת אֱלֹהַי רָאִיתִי בַּקָּפֶה", שביתו השלישי רומז לישו הרוחץ את רגליי תלמידיו (בשורת יוחנן פרק י"ג) וגם לאשה החוטאת הנושקת את רגלי ישו (לוקס ז):

לְאוֹר שְׁקִיעָה חִוֵּר וַאֲדַמְדַּם,

כְּמִתְוַדֵּה עַל חֵטְא לִפְנֵי מוֹתוֹ,

יָרַד לְמַטָּה לְנַשֵּׁק רַגְלֵי אָדָם

וְּלְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ.

אלהים הזה שנראה לה בקפה היה אומלל, מספרת גולדברג בבית השני של השיר, וכנראה שאת האל האומלל, המיוסר, הנשרף בעד האנושות, קיבלה השירה העברית של אותם ימים ביתר קלות מאשר את אלהים השמח, הלבן, הרוקד סביב מגדל הכנסיה.

עם עלייתה נפרדה איפוא לאה גולדברג מעולם שלם של דימויים נוצריים ואיקונוגרפיה נוצרית, שדומה כי היתה חלק מאד אינטימי מתמונת עולמה, והשירים האלה לחיתוכי העץ של מזרל ספוגים בתמונת העולם הזו. הבית הראשון בשיר השמיני מספר:

בַּפַּרְבָרִים, עַל יַד גָּדֵר רָעוּעַ,

הֵם עוֹד יוֹדְעִים לִבְכּוֹת וֶלֶאֱהֹב,

הֵם עוֹד יוֹדְעִים לִשְׁכֹּחַ אֶת הָרְחוֹב –

אֶת אֲפֵלַת הַכְּרָךְ שֶׁפָּנָסִים כִּתְרוּהָ

בְּזֵר הַיִּסּוּרִים, בְּזֵר קוֹצִים צָהֹב.

בשיר השני, שנכתב לחיתוך עץ שבמקור ליווה את מעשיות טיל אולנשפיגל, מופיעים ישו ומרים בשמם המפורש, וכל קריאתה של גולדברג את הציור היא קריאה נוצרית. תמונה זו של ים ושמי לילה מעוננים מזכירה את ציורי מריה המתארים ים ומעליו שמי לילה שכוכב יחיד זוהר בהם, שהרי מריה, ששמה נגזר מן המלה הלטינית mare, כלומר "ים", מכונה במסורת הנוצרית stella maris, "כוכב הים". הבית הראשון בשיר שחיברה לאה גולדברג לציור אומר כך:

הָעֲנָנִים טוֹבְעִים בִּקְצֵה הַיָּם

וְהַסְּפִינָה תָּמוּת בֵּין חוֹל וָרוּחַ,

דִּמְעַת יֵשׁוּעַ וּתְפִלַת מִרְיָם

מִכִּלָּיוֹן לֹא יִשְׁמְרוּהָ.

וּמָה אִם יֵשׁ לַתֹּרֶן דְּמוּת הַצְּלָב?

הַלַּיְלָה לֹא יִפְתַּח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר

וְהַסְּפִינָה כְּלֵב שֶׁנֶעֱלַב

תָּשׁוּט מִשַּׁלְוָתָהּ אֶל תּוֹךְ הַצַּעַר.

מעניין עד כמה האסוציאציות של לאה גולדברג לציור הן אסוציאציות נוצריות של מי שהאיקונוגרפיה הנוצרית מתפענחת לו בטבעיות, ודומני שאין זו רק השפעתו הגדולה של ריינר מריה רילקה, אלא גם היכרות אינטימית מילדותה עם האיקונוגרפיה הנוצרית בכנסיות ובבתים. לאה גולדברג קוראת את מזרל קריאה סמלית כציור איקונוגרפי נוצרי שהוא סימבולי ולא תיעודי. את כל זאת מחקה משירתה בארץ ישראל.

למחיקתו של עולם תרבותי שלם שליווה את המשוררת מילדותה משירתה הבוגרת היה בוודאי מחיר נפשי וגם שירי שהוא חלק בלתי נפרד ממחיר ההגירה והעקירה מעולם ששנים ספורות לאחר עלייתה נמחה מעל פני האדמה אל ארץ שבה התערתה לכאורה למופת ובכל זאת נותרה תמיד בבדידותה, בעולם של שירה וציור שאת רובו לא יכלה לחלוק עם איש. המחשבה הזו נוסכת משמעות מיוחדת לשני הבתים האחרונים בשיר השני:

וְאָנוּ הַהוֹלְכִים אֶל הַלְּאָן,

וְאָנוּ הַזּוֹכְרִים אֶת הַמֵּאַיִּן,

נָבִיא אֶל חוֹף-הַלֵּיל יָגוֹן קָטָן

וְאֵפֶר הַבְּרָכָה עַל הַיָּדַיִּם.

וּכְשֶׁתִּגְוַע לְמוּלֵנוּ הַסְּפִינָה

וְהַדְּמָמָה תָּשִׁיר אֶת קִינָתָה לָה,

תֵּדַע שֶׁגַּם אֲנִי כְּבָר מְבִינָה,

שֶׁפֹּה נִתַּק לְעוֹלָמִים הַהָלְאָה.

הספינה איננה טובעת אלא גוועת. אין עוד הלאה כשם שאין דרך חזרה. מכאן ואילך דבר מה חדש, לא המשך.

ובכל זאת לאה גולדברג רק מתחילה כאן את יצירתה. העקירה ממולדתה והעלייה לארץ ישראל לא הפילה עליה שתיקה כפי שקרה לביאליק ולרבים אחרים. היא ממשיכה לשיר, שירה חדשה. סיפור שמח בעיקרו שבכל זאת נמהל בו כדבריה "יגון קטן".

והיגון הנוסף שלא נודע למשוררת למרבה המזל הוא בדרך המבישה שבה טיפלה האוניברסיטה העברית בירושתה ובמורשתה של לאה גולדברג. בהיותה ערירית הורישה גולדברג את דירתה לאוניברסיטה. לאחר מותה בטרם עת ניסתה האוניברסיטה להשליך מן הדירה את אמה הקשישה של גולדברג שהתגוררה יחד עמה והאריכה ימים אחריה. כשנפטרה האם זכתה האוניברסיטה בדירה וגם בספריית המשוררת. ראוי היה שהדירה תישמר כבית לאה גולדברג ותהפוך למוזיאון ומכון מחקר לזכרה של המשוררת האהובה. כך נוהגים במדינות מתוקנות. אבל לא כך קרה. ספרייתה של המשוררת, נכס יקר לחוקרי לאה גולדברג והשירה העברית, פוזרה בין ספריות האוניברסיטה, וחלק מן הספרים נמכרו בפרוטות. למרבה המזל הבחין רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, בשירים הכתובים בספרו של מזרל, ומנע את אובדנם. אין לדעת האם לא אבדו כתבי יד נוספים של המשוררת עקב דרך טיפולה המבישה של האוניברסיטה בירושתה. למרבה המזל הועבר רובו של עזבון כתבי היד של המשוררת לארכיון גנזים ושם הוא שמור לחוקרים, והאהבה הגדולה שרוחשים לה כולנו שגדלנו על "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" משמרת את זיכרה ומפעלה ועושה עמהם צדק.

וראו גם:

לאה גולדברג - מכתבים מנסיעה מדומה

 

לאה גולדברג - מכתבים מנסיעה מדומה

כתבתי על לאה גולדברג ונזכרתי ברשימה ישנה שכתבתי לפני מספר שנים, כשקראתי לראשונה את "מכתבים מנסיעה מדומה" בהוצאה מחודשת ב"ספריית פועלים", שהתקינו אברם קנטור וגדעון טיקוצקי. ואף כללו בו שני פרקים גנוזים, ויפה עשו. שמחתי כל כך בספרון הזה, אבל בה בעת הפריע לי מאד גודש ההערות והביאורים, שחלקם, למרות הכוונות הטובות, שגויים, וחלקם מכבידים כמו משקולות על הספר הקטן הזה שלכאורה מפרש הכל, ובה בעת מסתיר, אבל נדמה לי שההסתרה כאן היא חלק מן הכתיבה המרומזת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים, ואין צורך לקרוע ביד חזקה מדי את מסך המיסתורין. אמנם זהו ספר ביכורים שכתבה גולדברג בראשית שנות העשרים לחייה, אבל גם קסמה וגם עומק מחשבתה של המחברת כבר ניכרים בו, שלא לדבר על אופקיה הרחבים, ויש בו אמירה שכדאי להקשיב לה.

זהו ספר געגועים ופרידה מאירופה, במיוחד מגרמניה ומהתרבות הגרמנית, שנכתב לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובנסיעה המדומה הזו מדמיינת לאה גולדברג את ברלין שממנה נפרדה זמן לא רב קודם לכן – בתחילת שנות השלושים למדה לאה גולדברג באוניברסיטאות של ברלין ובון, והספיקה לסיים את לימודיה ולחזור לליטא, משם עלתה בשנת 1935 לארץ-ישראל – כשברלין בדימיונה מכוסה כעת בצלבי-קרס, כשהיא מודעת לכך שלברלין בשלטון הנאצים, ברלין שעד כה היתה עטופה מבחינתה בחמדת הזיכרון הסטודנטיאלי שאנשים שומרים למקומות לימודיהם, לא תשוב, וכשהיא מרגישה שכעת גם על התרבות הגרמנית שאהבה צריך להסתכל במבט שונה, כי עליית הנאצים לשלטון שינתה הכל, וצר לה על כך שברלין נפלה לידי הנאצים – "אני חסתי על הקיקיון הזה שלא עמלתי בו, שאבות אבותי לא נטעו אותו." היא אומרת – כי ברלין אבדה לעצמה ואבדה גם לה, למי שבתקופת לימודיה חרשה את רחובותיה ובתי הקפה שלה, וכעת איננה עוד לאה אלא רות היא, שעזבה לנצח את עמה ואת מולדתה ואימצה לה ארץ אחרת ועם אחר. עד עליית הנאצים נראתה העלייה לארץ-ישראל כמשהו שיש חזרה ממנו, אפשרות השיבה לאירופה עמדה פתוחה בפני העולים-המהגרים. עם עליית הנאצים לשלטון נחתמה הפרידה מאירופה, הפכה ממשית וכואבת. הגשר המחבר לאירופה קרס והעלייה לארץ הפכה לדרך אל-חזור. ודוקא הסופרת הצעירה הזו, בשנות העשרים המוקדמות שלה, ביטאה את האימה שעוררה הפרידה מאירופה באופן כה כן, שסופרים מבוגרים יותר לא העזו לבטא, מחשש שגעגועיהם לברלין שהפכה נאצית יהיו ללעג, והרי אי אפשר שלא יהיו לאנשים געגועים לארצות מולדתם ונעוריהם ולימודיהם ויצירתם וחייהם, והלעג אין לו מקום. גדולה היא האימה שחש אדם כשמקום שהיה חלק מזהותו נקרע ממנו ומתנכר לו. השאלה האם רות קיימת היא השאלה האם יכולה לאה גולדברג להתקיים בלי המקומות שעיצבו את זהותה ושתרבותם היא תרבותה, האם היא אכן יכולה להפוך מלאה לרות, ומה הדבר אומר על קיומה של לאה, כי סופר שמפקפק בקיום הדמות שהוא רוקם, מפקפק בקיומו שלו, מפקפק בזהותו.

כך חשתי בקריאה ראשונה של הספרון המקסים הזה וכך אני חשה ביתר שאת, כשאני כותבת לאחר שנתוודעתי לאותה ביקורת שכתבה לאה גולדברג כשבע שנים מאוחר יותר על המחזה "בת-יפתח" שהיא ביקורת מטלטלת של מי שמצוי היטב בתרבות הגרמנית, אבל חש שהנאציזם מחייב גישה שונה ומחשבה שונה לדברים, שדברים שהיו יכולים להתקבל ללא הצל המאיים הזה, אינם יכולים להתקבל עוד.

ככל שיש בלאה גולדברג נוסטלגיה, הרי ברלין שלה, כמו שאר ערי אירופה שהיא מתארת, כלל איננה מקום נוסטלגי:

"בלילה, ליד חלונות בית-המסחר סובבו זונות מצוחצחות, עטופות פרוות, נעולות נעליים גבוהות המגיעות עד ברכיהן. אדומות, צהובות, שחורות. זוכרת אני, כמה נדהם מוחי בן התשע-עשרה, כשנודע לי כי כל צבע נעליים סימן הוא ל"סוג" מסוים של זונות. השחורות – לסדיסטים, הצהובות – למזוכיסטים, האדומות – "סתם". המיון הזה רדף אחרי כחרפתי הפרטית. רבות לא יכולתי אז לסלוח לו, לאדם. עכשיו לא היה הדבר מדהים אותי, אף כי עודני, לתמהונך הנצחי, שייכת לטיפוס האנשים היודעים להשתומם ולהתבייש. פנימיותי לא הפכה עדיין בית-חרושת לחיוכים סקפטיים על כל צרה שלא תבוא. אך דברים כמו אלה --- בצפון העיר ועל כיכר נולנדורף מטיילים נערים מקושטים ומפורכסים ומחכים לקונה. הם יכלו עוד לשמוע את אגדת אמא על נקמת העז בזאב ולהאמין, כי יש בעולם עזים ישרות ומנצחות. הם יכלו לשבת על ספסל בית-ספר ולקרוא את המאמר הראשון על האנרכיזם --- בבתי-מרזח המסואבים, במזרח העיר בוכות ילדות קטנות, כשמכים אותן אהוביהן על שהיו "מובטלות" במשך הלילה: שותות בירה ובוכות, בוכות ושותות בירה – אלה ואלה – מה נורא יותר?"

ברחובות חסרי-הרחמים של ברלין הלילית שבהם היא מטיילת בדימיונה, רודף אחריה שירו של אריך קסטנר, שאולי הוא רֶמֶז שגולדברג שותלת בסיפורה, כשהיא מצטטת רק את שלוש השורות הראשונות שלו:

Nachts sind die Strassen so leer

Nur ganz mitunter

Markiert ein Auto Verkehr

והנה אני מתרגמת לכם כאן את השיר בשלמותו:

אֶרִיךְ קֶסְטְנֵר / לֵיל סְתָו לְדֻגְמָה

בַּלַּיְלָה הַרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

רַק לִפְרָקִים

מְכוֹנִית כְּאִלּוּ שָׁטָה.

חַשְׁרַת עָלִים צִבְעוֹנִים

מְרַשְׁרְשִׁים לָהֶם מַטָּה.

הֶעָלִים זֶה אֶת זֶה רוֹדְפִים

בְּלִי רוּחַ הֵם עָפִים

מְרַשְׁרְשִׁים כִּנְּיָרוֹת וְרוֹדְפִים

וּלְחֻקִּים סוֹדִיִים מְצַיְּתִים

לַמְרוֹת שֶׁהֵם כְּבָר מֵתִים.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים.

הַפָּנָסִים כְּבָר אֵינָם דּוֹלְקִים.

הַהוֹלֵךְ מַקְשִׁיב רֹב קֶשֶׁב 

יָכֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֵשֶׂב גָדֵל

לוּ צָמַח בָּרְחוֹבוֹת עֵשֶׂב.

הָרָקִיעַ קַר וְרָחָב

יָרַד שֶׁלֶג בִּשְׁבִיל הֶחָלָב

אָדָם שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

כְּאִלּוּ הָיוּ צַעֲדֵי אֶחָיו

וְצוֹעֵד עִם עַצְמוֹ יַחְדָיו.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

הָאֲנָשִׁים נִרְגְּעוּ

עַכְשָׁיו הֵם יְשֵׁנִים שְׁנַת יְשָׁרִים

וּמָחָר שׁוּב יִקְרְעוּ

אִיש אֶת רֵעֵהוּ לִגְזָרִים.

עכשיו, כשאני קוראת בעקבות לאה גולדברג את השיר הזה, אני חושבת שוב על מה שמטריד אותי כבר זמן מה: כתבתי על הכללתם של פרנץ קפקא ומכס ברוד ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהתקין הרייך השלישי, וכשחיפשתי את שמו של קפקא מתחת לאות K מצאתי שם גם את אריך קסטנר, ותמהתי לעצמי מה היה להם לנאצים כנגד מחברם של "לוטה [אורה] הכפולה" ו"אמיל והבלשים", אולי נראה להם אנושי מדי, ועכשיו אני חושבת כמה מעט אני מכירה את שיריו הנשכניים שאני מתוודעת אליהם אט אט, וכעת אני חושבת שאף דמותה של לאה גולדברג, מבקרת מחמירה וחמורה שכמותה, הפכה אצלנו, שגדלנו על "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" ו"אורי כדורי", למין דודה חביבה שכזו, ואנחנו שומרים לה חיבה כאילו היתה מין גננת מיטיבה, שזה נחמד לכשעצמו, אבל מאד מצמצם את אישיותה ופועלה.

והרי תמיד היתה בה היכולת הזו, להביט על עצמה מן הצד, להיות תמימה ובה בעת ללגלג על תמימותה שלה, כמו בחמשיר ששירבטה לדבריה בעת טיול משותף על חופי הריין עם ידידה ההודי שנתהילל, שבמיפגשם הדימיוני בקלן הוא מצטט לה אותו:

Sie schauten traumerisch in die Ferne,

Ich streichelte das Gras mit zaertlicher Hand.

Sie dachten an eine Josephine, Karoline oder Erne,

 Ich suchte am taeglichen Himmel die Sterne

Und war veraergert weil ich keine fand.

מַבָּט חוֹלְמָנִי שָׁלַחְתָּ הַרְחֵק מֵהֵנָה

אֲנִי אֶת הָעֵשֶׂב בְּרֹךְ לִטַּפְתִּי

חָשַׁבְתָּ עַל יוֹזֶפִינֶה, אוֹ קָרוֹלִינֶה, אוֹ אֶרְנָה

אֲנִי אֲחַרֵי כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי הַיּוֹם רָדַפְתִּי

וּכְשֶׁלֹא מְצָאתִים כְּלָל, זָעַפְתִּי.

ובתרגום בהוצאה המחודשת תורגמו בטעות השורות המתייחסות לגבר בלשון נקבה, וניטשטשה ההבחנה החדה בין אתה, הגבר, לאני, האשה, אתה שנמשך לנערות הגרמניות, ומתייחס אליי המאוהבת רק כאל ידידה, שזה סיפור חייה של לאה גולדברג. ומיד אחר כך הם פוגשים במסעם הדימיוני בקלן את אנשי פלוגות הסער שרים שיר נאצי – והמחשבה על המתרחש במה שנהייתה גרמניה מעכירה את זיכרון הטיול עם שנתהילל האהוב, שלאה גולדברג הצעירה חשבה לגבר אקזוטי וקינאה במשיכתו לנערות הגרמניות, והוא נהנה לעורר את קנאתה.

ציטוטי השירה המרובים בספר אינם התפארות ריקה, אלא דרך לומר את הדברים שקשה לה לנסח בעצמה כפשוטם, ובהם האמירות הקשות ביותר, על עצמה ועל זולתה ועל המצב בכללו:

Cest livret voult dicter et faire escripre

Pour passer temps, sans courage villain;

Ung simple clerc, que l'en appelle Alain.

Qui parle ainsi d'amour pour oyr dire.

"את הספר הזה הכתיב והעתיק / כדי לבטל את הזמן, הנבזה וחסר העוז,/ קלריקוס פשוט אשר שמו נקרא אלן, / והוא מדבר על האהבה ממשמע אוזניים בלבד..."

כך מתרגמת לאה גולדברג את "אותה אהבה המתוארת בספר השירים העצוב ההוא, שיכול לשמש מוטו לכל סִפרִי ונכתב לפני חמש-מאות שנה" – ספרו של אלן שרטיה, מחנכו של מלך צרפת לואי האחד-עשר. תרגום זה אינו מתחייב כלל. אפשר להבין את הדברים גם כך:

"את הספר הזה הזמין והורה לכתוב / כדי לבלות את הזמן, עם-הארץ עלוב-נפש / כומר פשוט אשר שמו נקרא אלן / שמדבר איפוא על אהבה למען ישמעו."

תרגומה של לאה גולדברג, תרגום אפשרי אם כי חופשי למדי, כמו ציטוטיה ותרגומיה האחרים בספר מיצירות אהובות, רובן שגורות מאד בפי המשכילים בני הזמן, אינו רק קביים לקוראים שאינם מבינים צרפתית עתיקה או צרפתית חדשה או גרמנית – הוא חלק מדרכה המעודנת להעביר מסרים לקורא הקשוב. אלא שאת האירוניה הדקה של הכומר הכותב על אהבה מפי השמועה הרג המהדיר שתירגם בהערה "קלריקוס", clerc בטקסט הצרפתי, מן הסתם בהשפעת האנגלית המודרנית, כ"פקיד". וכך איבד הקורא העברי דימוי מרכזי בספרון היפהפה ושובר-הלב הזה, שהמחברת מציגה כמוטו אפשרי לספרה – הריהי ככומר שכותב על אהבה.

לתוך הציטוטים בספר שוזרת לאה גולדברג באורח שובר-לב את נפשה שלה. כך השורות מתוך שירו הידוע של רילקה "יום סתיו" שהיא מסיימת בו את המכתב הרביעי בספרה:

Wer jetzt kein Haus hat, baut sich keines mehr

Wer jetzt allein ist – wird es lange bleiben,

Wird lesen, Wachen, lange Briefe schreiben

מילולית אומרות השורות:

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב.

המלה lange חוזרת פעמיים, פעם כשם תואר, ארוך, ופעם כתואר הפועל במשמעות "זמן רב, זמן ארוך".

והנה בהערה מביאים המהדירים תרגום שהתקינה גולדברג לשיר שנים לאחר מכן:

"אֲשֶׁר אֵין בַּיִת לוֹ – לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ,

אֲשֶׁר בּוֹדֵד עַכְשָׁיו – לַנֶּצַח בְּדִידוּתוֹ,

תִּדַּד שְׁנָתוֹ, יִקְרָא, יִכְתֹּב אִגֶּרֶת."

"לנצח בדידותו" מכה בקורא כאגרוף - בדידות החורף של רילקה שמאפיינת את ימי הקור בצפון אירופה, הפכה אצל לאה גולדברג לבדידות נצח, בדידותה האינסופית שלה. קדרותו של החורף הקרב הפכה למצב קיומי, שנוסך עצבות על הפרק שדן דרך סיפורו של המחזאי גרהרד האופטמן בעליית הנאצים, ובעצם בהתמודדות הקשה מאד לאנשי הרוח היהודים עם המציאות שבה אנשי התרבות הגרמניים הנערצים עליהם השלימו עם עליית הנאצים, והותירו את עמיתיהם היהודים בבדידות גמורה מול ההסתה האנטישמית הפרועה שהחלה מיד עם עליית הנאצים לשלטון, עוד בטרם ננקטו צעדים ממשיים לפגיעה ביהודים. לא נבואה של לאה גולדברג יש כאן, כפי שנכתב באחרית הדבר, אלא תיאור המציאות כהוויתה – אימת הנאצים נפלה על היהודים זמן רב בטרם הפכה לרצחנות כפייתית. וגם עניין זה אפשר שהרחיק מן הספר את האינטליגנציה הציונית, שהתקשתה מאד להתמודד באותם ימים עם התנכרותה הגוברת והמאיימת של התרבות הגרמנית – תרבות שהיהודים ראו אותה כשלהם ואת עצמם כשייכים אליה, וכעת התברר להם, כמו בפרשנותה של גולדברג לשירו של רילקה, כי בדידות הסתיו והחורף היא בדידות נצח. והרי גם בימים אלה מתקשים המשכילים הישראלים להכיר בניכור שמתנכרת אליהם התרבות האירופית, שעדיין הם רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנה.

בדומה לכך חולקת אני גם על פרשנותו של גדעון טיקוצקי בסוף הדבר כי פשר הנסיעה המדומה הוא עיצוב ספרותי לעלייתה של לאה גולדברג לארץ-ישראל, מסע שהוא עצמו מספר כי תחילתו ומסלולו היו שונים. הנסיעה המדומה היא אכן בעיניי נסיעה מדומה של לאה גולדברג לברלין, עיר לימודיה וחוויות נעוריה היפות, וכעת בירתם של הנאצים. נסיעה שמתרחשת בדימיון וחוזרת אל המקומות שהכירה היטב לא מנסיעה אלא ממגורים ממש, וכעת שוב אין איש מחכה לה שם ואף אינה רצויה שם כלל, ולא נותר לה אלא לדפדף בדימיונה באותם מסמכים שנותרו לעם היהודי מהשקעות הנדל"ן האבודות שלו בתרבות הגרמנית, עדות יחידה לזמנים אחרים – השירים הגרמניים שיהודים כה רבים ידעו על פה, יצירות התרבות שנותרו בזיכרון, כאותו אדון לשעבר במחזהו של גורקי "בשפל", הנאחז בספל החרסינה היחיד שנותר לו מימי אדנותו. ואכן כאב לבה של גולדברג על אי ההתקבלות של יצירתה דומה לכאבו של מי שהתקין לאהוביו בשקידה אלבום נאה של תמונות עבר יפהפיות, וגילה כי לא מצאו חפץ בהתרפקות על עברם האבוד. המכתבים שנכתבו אל הקורא הארץ-ישראלי לא נתקבלו באהדה, ואל הקורא שמעבר לים כבר לא היה טעם לכתוב. לא רק הנסיעה מדומה. גם האהבה מדומה, שכן מושאה רחוק מלהשיב אהבה. כל מושג האהבה מגוחך בהקשרה של מערכת היחסים הזו, שדומה לפיכך לעיסוקו באהבת הבשרים של הכומר.

זהו פִּשרה של האהבה הספרותית – לאירופה האבודה, יותר מאשר לגבר כלשהו, וזהו פשרה של הספרות כמשקפיים – הספרות היא הקשר האחרון שנותן עדיין טעם לאהבת גרמניה הנכזבת. השימוש בספרות כמשקפיים לאהבת אירופה אינו פגם נפשי אלא היאחזות בקש של מי שהאחיזה הממשית ניטלה ממנו. שכן מבט הפרידה של לאה גולדברג באירופה אינו מבט ספרותי כלל, ובולטת בו דמותן של ילדות – ילדות מפרנסות, ילדות זונות או ספק זונות, דמויות שמזכירות משהו מתמונת ברלין של כריסטופר אישרווד – תמונות של רעב וניצול מיני שמזכירות כי הימים הנחשקים של העבר כבר נשאו ברחמם את זרע הפורענות.

והנה שני הציטוטים הקטועים, מקסטנר, ומרילקה, מתכתבים יפה זה עם זה: הראשון לקוח משירו של קסטנר "ליל סתו לדוגמה", ואילו השני משירו של רילקה "יום סתו". הסתו האירופי, שלא כמו הסתו הישראלי, קוטע את ימי הקיץ באחת, וכולו שלכת של עלים מתים ורוח פרצים שמבשרת את החורף הארוך, החורף הארוך שבו שקעה אירופה עם עליית הנאצים לשלטון. עוד לא ידעה לאה גולדברג את הבאות, אבל בתרגומה למילותיו של רילקה כבר נפרדה מאירופה ושקעה בנצח בדידותה, כפי שכתבה בהקדמה: "המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות, פרי בדידותי הם." דברים אלה דברי אמת הם ואינם צריכים פירוש.

ואני מסיימת בתרגומי לשירו של ריינר מריה רילקה "יום סתו":

רַיְנֶר מַרִיָה רִילְקֶה / יוֹם סְתָו

אֵלִי, זֶה הַזְּמַן. הַקַּיִץ הָיָה אָרֹךְ עַד מְאֹד

הַטֵּל צִלְךָ עַל שְׁעוֹנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

שַׁחְרֵר אֶת הָרוּחַ בַּשָּׂדוֹת.

מַלֵּא עָסִיס אֶת עוֹלְלוֹת הַפְּרִי

וְתֵּן לָהֶם עוֹד שְׁנֵי יְמֵי דָּרוֹם

הָאֵץ בָּם לְהַבְשִׁיל עַד תֹּם

וּמְזֹג אֶת הַמְּתִיקוּת הָאַחֲרוֹנָה לְיֵין צֳרִי.

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב

וּבַשְׂדֵרוֹת הוּא יְשׁוֹטֵט לוֹ עַד אֵינְסוֹף

לְלֹא מָנוֹחַ, כְּשֶׁעָלִים נוֹשְׁרִים לַרְחוֹב.