יום ראשון, 28 בפברואר 2021

אלזה לסקר-שילר / אסתר, עמי

 

 לאסתי

 

אֶסְתֵּר

 

אֶסְתֵּר תְּמִירָה כְּמוֹ הַדְּקָלִים

וּמִשְּׂפָתֶיהָ נִיחוֹחַ שִׁבֳלִים

וְהַחַגִּים שֶׁבִּיְּהוּדָה חָלִים.

 

בַּלַּיְלָה נָח לִבָּה עַל מִזְמוֹר תְּהִלִּים

וְאֶלִילִים מַאֲזִינִים בְּהֵיכָלִים.

 

הַמֶּלֶךְ מְחַיֵּךְ לְקִרְבָתָה –

כִּי בְּכָל מָקוֹם הָאֵל בָּה מִסְתַּכֵּל.

הַיְּהוּדִים הַצְּעִירִים שָׁרִים לַאֲחוֹתָם שִׁירֵי הַלֵּל

שֶׁהֵם טוֹבְעִים עַל עַמּוּדֵי מְבוֹאָתָָה.

 

Esther

 

Esther ist schlank wie die Feldpalme

Nach ihren Lippen duften die Weizenhalme

Und die Feiertage, die in Juda fallen.

 

Nachts ruht ihr Herz auf einem Psalme

Die Goetzen lauschen in den Hallen.

 

Der Koenig laechelt ihren Nahen entgegen _

Denn ueberall blickt Gott auf Esther.

 

Die jungen Juden dichten Lieder an die Schwester

Die sie in Saeulen ihres Vorraums praegen.

 

 

עַמִּי

 

מִתְעַרְעֵר הַסְֶלַע

מִמֶּנּוּ אֶנְבַּע

וְאָשִׁיר אֶת שִׁירֵי אֵלִי...

אֶתְרַסֵּק מִן הַדֶּרֶךְ

וְאֶדְלֹף לְתוֹכִי

הַרְחֵק, לְבַד מֵעַל כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת

אֶל הַיָּם.

 

כֹּה זָרַמְתִּי לִי

מִדָּמִי

תְּסִיסַת תִּירוֹשׁ.

וְתָמִיד תָּמִיד עֲדַיִן הַהֵד

בְּתוֹכִי,

כְּשֶׁלּוּז הַסֶּלַע הַמִּתְעַרְעֵר

עַמִּי

זוֹעֵק לְהַחֲרִיד מִזְרָחָה

לָאֵל.

 

Mein Volk

 

Der Fels wird morsch,

Dem ich entspringe

Und meine Gotteslieder singe…

Jaeh stuerz ich vom Weg

Und riesele ganz in mir

Fernab, allein ueber Klagegestein

Dem Meer zu.

 

Hab mich so abgestroemt

Von meines Blutes

Mostvergorenheit.

Und immer, immer noch der Widerhall

In mir.

Wenn schauerlich gen Ost

Das morsche Felsgebein

Mein Volk

Zu Gott schreit.

 

יום רביעי, 24 בפברואר 2021

עדות שמיעה

 

אחרי שגיסתי וילדיה קברו את אמי בחיפזון בלעדינו, כי הודיעו לנו על מותה רק שעה לפני הלוויה, כדי שלא נוכל להגיע ללווייה, הלכה בתי לדבר עם דודתי, אחותה הצעירה של אמי. דודתי ישבה בכסא הגלגלים שלה והמטפלת טרחה סביבה.

בתי שאלה אותה מה היא יודעת על נסיבות מותה של אמי. דודתי אמרה שהיא דיברה עם אמי ערב לפני מותה, ואמי, לדבריה, התלוננה שהזונדה שהחדירו לה גרמה לה לטעם מר, ודודתי אמרה שניחמה אותה ואמרה לה שמחר היא תרגיש יותר טוב, אבל למחרת אמי מתה.

"הם עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", אמרה דודתי על גיסתי וילדיה, ומיד שאלה את בתי מה יש לנו נגד גיסתי. היא חשבה שעלינו לחבב את גיסתי, ומאד התפלאה שכלל לא חיבבנו אותה, לא לפני ששמענו מדודתי עדות שמיעה שהיא וילדיה "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", ובוודאי שלא לאחר מכן.

בבית המשפט התלוננה גיסתי שאני טוענת שהרגה את אמי. היא לא ידעה שדודתי אמרה לנו שהם "עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", כי עורכת-הדין שלנו לא רצתה לכתוב את הדברים במסמכים שהגשנו לבית המשפט, כי זאת עדות שמיעה ועוד מכלי שני. היא הגישה לבית המשפט רק את דו"ח הפטירה של מד"א, ששם היה כתוב שכאשר הגיעו לבית אמי היתה אמי מחוסרת הכרה אבל עדיין נשמה בקושי, ואחייני הרופא שנמצא במקום ביקש שלא לבצע החייאה באמי. אנשי מד"א התקשרו לרופא שלהם שאישר לא לבצע החייאה ואז כולם עמדו והסתכלו איך אמי גוועת ומתה. זה היה האמבולנס השני שהגיע לבית אמי, כי לפני שהצוות שקבע את מותה הגיע לבית אמי, אמבולנס אחר, איננו יודעות מתי, הוזעק לבית אמי, כי היא סבלה מקשיי נשימה אחרי שלטענת מי שהיה שם, אינני יודעת מי, אמי "כנראה שלפה את הזונדה". כנראה שהזונדה נמצאה מחוץ לגופה. שלושה שבועות קודם לכך עברה אמי ניתוח בכתף, והתקשתה להניע את ידה. כשהכניסו אותה לאמבולנס להסיעה לביתה, היא נפצעה בידה מהדלת והחזירו אותה לבית החולים לעוד יממה. בעצם היא היתה בביתה רק יומיים לפני שנפטרה.

השופטת שאלה את האחיין הרופא בחקירתו הנגדית: "מדוע לא החזרת לה את הזונדה? אתה רופא". הוא ענה שבדרך כלל אח עושה את זה. השופטת לא הוסיפה לשאול, וגם לא הזכירה את הדו-שיח הזה בפסק הדין שלה, שהיה לרעתנו, ובו היא כתבה שהצוואה שהאחיינית הודתה שהיא הקלידה אותה, אבל טענה שעשתה זאת לפי הוראותיה של אמי, היא תקפה ויש לקיימה. אנחנו אמרנו שגיסתי כתבה את הצוואה בעצמה, כי היא היתה כתובה כמו שגיסתי מדברת, ובכלל לא כמו שאמי דיברה וכתבה, אבל השופטת האמינה לאחיינים שלי ולגיסתי, שטענו שאני בכלל לא הכרתי את אמי ורק הם הכירו אותה.

לא הבנו מדוע האמבולנס הראשון לא פינה את אמי לבית החולים כדי שיצילו אותה. האם האחיין הרופא ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים, או מישהו אחר שהיה שם בבית ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים – גיסתי, או אחיינים אחרים? המטפלת של אמי כבר לא היתה שם כשמד"א הגיע, כי היא איננה מוזכרת לא בדו"ח מד"א ולא בדו"ח המשטרה. כתוב רק שהאחיין הרופא היה שם ולא כתוב מי עוד היה.

כשבאתי לקחת מהמשטרה את מסמכי חקירת מותה של אמי אמרה לי הקצינה: "מה את רוצה, הנכד היה שם ולקח אחריות". היא הקריאה מהדו"ח שאחייני הרופא התנגד להחייאה והתנגד לנתיחה. אמרתי לה שאני דוקא הייתי רוצה נתיחת גופה, ואז היא צעקה עלי: "למה היית רוצה נתיחה?" כאילו זה משהו אסור, ואמרתי לה שזה ענייני למה הייתי רוצה נתיחה. ראיתי בתיק את עדות אחייני, אבל לא אפשרו לי לקרוא אותה. ביקשתי לקבל את כל החומר מתיק חקירת המוות של אמי אבל הקצינה סירבה ואמרה שאכתוב להם מכתב. ביקשתי מעורכת-הדין שלנו שתכתוב להם מכתב אבל בכל פעם הם הוסיפו תנאי חדש ולא קיבלנו את תיק החקירה. הגשנו לבית המשפט בקשה למתן צו לקבל את תיק החקירה. השופטת נתנה לנו צו אבל כתבה שמותר להם למנוע מאיתנו לראות חומרי חקירה, אז בסופו של דבר קיבלנו רק את הדו"ח של מד"א שהקצינה הסכימה לתת לי מלכתחילה, ומעולם לא קיבלנו את עדותו של אחייני הרופא ולא שום מסמך שמעיד על התנגדותו לנתיחה. רק ההתנגדות שלו לביצוע החייאה באמי היתה בידינו, כי אנשי מד"א רשמו אותה בדו"ח שלהם כדי להגן על עצמם מתביעה. כולם חששו שנתבע אותם, למרות שלא התכוונו בכלל לתבוע אותם, רק רצינו לדעת את העובדות על מות אמי, בגלל שקברו אותה בחיפזון מאחורי גבנו ומנעו מאיתנו להשתתף בלוויה, וגם בגלל שדודתי אמרה מה שאמרה.

לא ביקשנו להוציא את גופתה של אמי מהקבר. גם בגלל שחשבנו שהסיכויים לגלות את סיבת המוות האמיתית מאד קלושים, ובעיקר בגלל שהמחשבה להוציא את גופתה מהקבר זיעזעה אותנו, ולא היינו מסוגלות לממש אותה. אולי גם בגלל שראיתי סרט דוקומנטרי על המכון הפתולוגי, וראיתי כמה קשה לקבוע את סיבת המוות כשלא מדובר במכות קשות או בירייה, שאז הסימנים הם מובהקים. במקרה של אמי אין הוכחות לשום דבר, יש רק תחושה רעה.

אמרתי לשופטת שלדעתי המניע לרצח אמי הוא ההסכם שחתמה אמי עם האחיינים, שתוריש רק להם את דירתה היקרה שבה חיה בשנותיה האחרונות, והתכוונה לחיות בה עד שתמות מוות טבעי. השופטת לא הסכימה לתת לנו צו לראות את ההסכם בין אמי לאחיינים שהופקד בטאבו. עוד לפני שנתנה את פסק-דינה לרעתנו אישרה השופטת בלא ידיעתנו הסכם פשרה בין האחיינים לבין אחותם שמסוכסכת איתם ועם אמה. על פי ההסכם הזה האחיין הרופא שהתנגד להחייאה של אמי קיבל את חלקה של אחותו בדירתה של אמי שהאחיינים ירשו לבדם. בתמורה לחלקי הדירות שהעבירה להם האחיינית המסוכסכת הם הניחו לה להחזיק בכספים שהיא טענה שאמי נתנה לה, אבל הודתה שאמי ביקשה ממנה להחזיר לה כמה פעמים את הכסף והיא סירבה. גיסתי כתבה לאחיינית הזו שאמי מתקשרת בכל יום לשאול מה עם הכסף ובתי אמרה שזה מוזר, כי גיסתי והאחיינים טענו בבית המשפט שהם ביקרו את אמי בכל יום והביאו לה קופסאות של אוכל, אז מדוע אמי היתה צריכה להתקשר אליהם כל יום לבקש מהם חזרה את הכסף שהאחיינית לקחה לעצמה? הרי אם הם ביקרו אותה בכל יום היא יכלה לבקש מהם בעל-פה , ולא היתה צריכה בכלל להתקשר אליהם.

גיסתי כתבה לאחיינית המסוכסכת שאמי רוצה את הכסף בחזרה כי היא רוצה לתת אותו לי ולבנותי. חשבתי שכנראה בגלל זה הם לקחו מאמי את הכסף הזה, יותר משני מיליון שקל, כי אמי רצתה לתת אותו לנו ולא להם, אבל בבית המשפט הם טענו שאמי נתנה את הכסף הזה רק להם, למרות שגיסתי אישרה בעדותה את מה שכתבה במייל, שאמי ביקשה חזרה את הכסף הזה כדי לתת אותו לי ולבנותי. השופטת לא התייחסה לסתירה הזו בפסק-הדין שלה, שכתבה אחרי שכבר אישרה את הסכם הפשרה בין האחיינים לאחותם שחילק ביניהם את הדירות ואת הכספים שלטענתם שייכים רק להם. ידענו כיצד התחלקו בדירות, כי זה נכתב בנסחי הטאבו, אבל לא ידענו כיצד התחלקו ביניהם ביותר משני מיליון שקל שהאחיינית סירבה להשיב לאמי כי אמי רצתה לתת אותם לנו, אבל השופטת אישרה להם להשאיר אותם אצלם, וכתבה שזה לדעתה היה רצונה של אמי, למרות שהאחיינים ואמם הודו שאמי ביקשה את הכסף בחזרה. לא ידענו אם כל הסכום נשאר אצל האחיינית המסוכסכת או שחלק ממנו התחלק בין אחיה. בכל אופן מצאנו צד זכות באחיינית המסוכסכת, שמכיוון שלקחה לעצמה את הכסף שאמי חפצה לתת לנו, הסתכסכה עם אחיה ואמה שגם הם רצו חלק בכסף הזה, ולכן לא נכחה בבית אמי ביום מותה, וברור שאין לה שום חלק במות אמי.

לגבי האופן שבו אחיינים אחרים או אמם "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", כדברי דודתי לבתי, לא יכולנו כמובן להוכיח דבר, למעט התנגדות האחיין הרופא להחייאה באמי. במסגרת הסכם הפשרה בין האחיינים שנאסר עלינו לראות, האחיין הרופא קיבל מאחותו המסוכסכת את חלקה בדירת אמי. שתיים מאחיותיו קיבלו את חלקה של המסוכסכת בדירות אחרות שקיבלו מאמי. רק האחות הקטנה לא קיבלה דבר. ככה זה בחיים. לא כולם יוצאים נשכרים באותה מידה.

יום שבת, 20 בפברואר 2021

אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.

יום שלישי, 16 בפברואר 2021

עצוב ומפחיד

 

היום שרון ואביב הקטן נסעו הביתה. אביב נראה לי עצוב כשהביט בי, קשור במושב שלו. היה לי קשה להיפרד ועכשיו הבית נראה לי שקט ועצוב מדי, בלי ילד קטן שבא אלי למחשב ומבקש שאראה לו אנימציה של אדון שוקו או מקהלה עליזה. הוא מחייך ופושט אלי את הידיים שארים אותו ואושיב אותו על הברכיים. אתמול צפינו בשירים כמעט שעה, וחשבתי שבעצם זה כיף, למרות שכשאני לבדי אני עושה דברים לגמרי אחרים. כשילד מכריח אותך לוותר על הדברים שהיית עושה בלעדיו, זה לפעמים קצת מפריע, אבל זה גם כיף להישען על משענת הכסא ולצפות בקליפים של בובה זהבה ואבא סיפור. איכשהו כשאני קוראת עיתון או שומעת רדיו אני תמיד חושבת על דברים עצובים. אתמול בבוקר שמעתי בתכנית של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בערוץ "כאן" את האיש מחנות הפיראט האדום מספר איך הוא חזר מאיטליה חולה בקורונה והיה יומיים עם ארבעים מעלות חום ולא אכל ולא שתה ומשרד הבריאות כעס עליו שהוא לא זכר את מספר הטיסה שלו ופירסם הודעה שהוא לא מסר מידע וחקרו אותו במשטרה. זה נשמע כל כך הזוי, אבל מאז שיש קורונה כבר אין פרטיות ואין חמלה. בהתחלה פירסמו בעיתונים איפה כל חולה היה, ואני כל הזמן פחדתי שיכתבו שהיה חולה בפילבוקס בין חמש לשש ואני אצטרך להיות בבידוד. מזל שזה לא קרה ומזל שאני לא הולכת לשום מקום חוץ מלקנות אוכל ותרופות ולפעמים לדואר כשמוכרחים. ביום ראשון יפתחו את החנויות ואני צריכה המון דברים אבל אין לי כסף, אז אני אקנה רק אוכל שמוכרחים. הפחיד אותי הסיפור של האיש מהפיראט האדום שסיפר שאחרי שהוא התראיין בטלויזיה המשטרה לקחה אותו לחקירה. זה היה כבר אחרי שהוא הבריא. מזל שהוא הבריא. אבל לא היתה כלפיו שום חמלה. מאז שיש בישראל קורונה אין פרטיות ואין חמלה. עכשיו נתניהו רוצה לחשוף את הפרטים של מי שהתחסן ומי שלא התחסן, כי הוא הביא את החיסונים כדי שכולם יצביעו לו ויבטלו לו את המשפט, ומי שלא מתחסן זה עלבון אישי לנתניהו, ומי שמעליב את נתניהו צריך להיחקר במשטרה ולהיענש. הכל מאד אלים ומאד מאיים. אבל רוב האנשים שלא מתחסנים מפחדים מתופעות הלוואי של החיסון, אז אולי לאיים עליהם זה לא הרעיון הכי טוב. אולי צריך לעשות משהו שייתן לאנשים יותר ביטחון במקום לכעוס ולאיים עליהם. בשבילי הדמות של נתניהו מאד מאיימת, מאד מפחידה, ומאד חונקת. לא צפיתי בראיון איתו כי אני לא מסוגלת לראות אותו ולא להקשיב לו. שמעתי בתכנית הבוקר קטע מהראיון שבו הוא סיפר ששוחח עם ארנון מילצ'ן למרות שזה אסור לו, כי מילצ'ן אמור להעיד נגדו במשפט, ואסור לנאשם לדבר עם עדים ובוודאי שאסור לו לפתות אותם או לאיים עליהם, ונתניהו הוא אדם מאד מאיים, ואם הוא היה אומר לי חג שמח, כמו שלדבריו הוא אמר למילצ'ן, הייתי מתחלחלת. הוא לקח ממילצ'ן את עורך הדין שלו בעז בן-צור. מילצ'ן לא רצה לוותר על עורך-הדין שלו ועוד לטובת נתניהו שהוא אמור להעיד נגדו במשפט, אבל נתניהו שלח אליו מיליארדר אחר שמילצ'ן חשש לסרב לו, כי נתניהו קשור להמון מיליארדרים וככה הוא מנהל את העולם. זה נס שבכלל הצליחו להגיש נגדו תביעות, כי הוא מטיל אימה על אנשים. הפרקליטות שלחה לעו"ד בן-צור מכתב התראה כי הוא אמר למילצ'ן להתקשר לנתניהו, דבר שאסור, אבל בן-צור מצפצף על הפרקליטות כי עכשיו הוא עורך-דין של נתניהו והוא יכול להשתין מהמקפצה כמו הלקוח שלו. העיקרון הכי חשוב במשפט הוא שיוויון בפני החוק, וזה העיקרון הכי לא ממומש, כי נאשם רגיל שמטריד עדים היה מגיע לכלא, ונתניהו מטריד עדים ומצפצף על כל העולם, כי הוא יכול. אני משתדלת לראות את נתניהו מה שפחות כי הוא גורם לי תחושת מחנק, ותחושת אימה. מה שהאוהדים של נתניהו עושים למי שמפחד ממנו זה להפחיד אותו עוד יותר, להגיד לו מות לשמאלנים בוגדים ולאיים על חייו. באופן לא מפתיע זה לגמרי דומה למה שנתניהו רוצה לעשות לאנשים שמפחדים להתחסן.   

יום שלישי, 9 בפברואר 2021

איימן סיכסק אל יפו

 

בערך עשור, מאז שיצא הספר, הוא שכב אצלי ואינני יודעת מדוע לא קראתי אותו. אולי הוא חיכה שיפו תהפוך אצלי לממשות חיה, יפו של היפואים, לא זו שחברתי מקורס מורות חיילות מלי סנפט לקחה אותי לראות לראשונה כשבאתי לבקר אותה בתל-אביב, והלכנו יחד לשוק הפשפשים ולגן צ'רלס קלור. אחרי השירות איבדנו קשר ולא שבתי לפגוש את מלי, ולא ידעתי איך למצוא אותה שוב, וגם ביפו לא ביקרתי עשרות שנים, למרות שהיא היתה שם כל הזמן. רק אחרי שאביב נולד הכרתי את יפו באמת, והלכתי לאורכה ולרוחבה, וכעת אני יודעת את הרחובות הקטנים שמובילים מרחוב יפת לים. אחד מהם נקרא על שם המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן. סמטה קטנה למשורר גדול, אבל אולי היא היתה יפה בעיניו. ההולך ברחוב יפת איננו יודע שהים כל כך קרוב. הוא איננו נראה מבין הבניינים. דרומה דרומה הולך רחוב יפת, עד שהוא נבלע בבת-ים. ומקבילות לו במזרחה של יפו שדרות ירושלים, שעכשיו מניחים לאורכן מסילה לרכבת הקלה. עכשיו אני יודעת גם איפה רחוב שבטי ישראל, שיושב דוקא בלב יפו הערבית, ומתחבר לרחוב יפת בכיכר חאג' כחיל. ואילו שדרות ירושלים נוסעות דרומה אל חולון, ונפרדות מיפו ליד פארק דוידוף. שם בדרומה של יפו גדל איימן סיכסק. בגיל תשע הוא ביקר בפארק דוידוף לראשונה, ביום כיפור, רכוב על אופניו החדשים. כששתה מהברזייה חטף אותם נער גדול ממנו והסתלק איתם כשהוא מחייך אליו. הוא ישב על ספסל עד הערב וחיכה שהנער יחזור עם האופניים. הנער לא חזר. למרות שהספר בידיוני נדמה לי שהסיפור הזה אמיתי. יש עוד סיפור, כנראה גם הוא אמיתי, על פארק דוידוף. הוא הלך עם חברתו לראות שם סרט, ומישהו ניסה לכייס אותו. זאת היתה אשה בהריון מתקדם. הפעם הוא הסתובב בזמן והגנבת הסתלקה. אולי לא הייתי שמה לב לסיפורים האלה, לולא גנבו לפני שבוע את העגלה של אביב מגן המשחקים שמאחורי הבית, מצדו השני של רחוב נחל הבשור. מן הצד האחר שוכן פארק דוידוף רחב הידיים. זו איננה יפו של התיירים. זו יפו של העניים. בחצרות משוטטות תרנגולות ומאחורי הגדרות במלוּנות מאולתרות מיריעות ברזנט נובחים הכלבים, ובלילות מעל עצי הפיקוס מתעופפים וצורחים העטלפים. עכשיו יושבת שם מנהלת פיצוי בינוי או בינוי פיצוי וחולמת להרוס את השיכונים בני שלוש הקומות עם החצרות הגדולות והמדשאות והתרנגולות המשוטטות, ולצופף את תושבי יפו במגדלים לבנים חדשים רבי קומות ומנוכרים, ואינם לומדים לקח מפרבריה של פריס, שבה עשו כך לפני שנים רבות, ויצרו גיהנום של פשע ותסיסה חברתית שהתפוצץ והבעיר את פריס, פשוטו כמשמעו.

נדמה לי שאיימן סיכסק היה הילד שגונבים ממנו ואולי גם מרביצים לו. בראיון לרוני קובן הוא סיפר על מכונית שעצרה לידו ויושביה צעקו לעברו "קוקסינל". הוא גר ביפו והוא הומוסקסואל ויפו היא עיר ערבית. בבתי הקפה שלה יושבים גברים לבדם ומעשנים נרגילות. הנשים מבלות עם הילדים או עם השכנות בחצרות. כל כך קרוב לתל-אביב וכל כך רחוק. נדמה כי גם בתי הקפה והחומוסיות והמעדניות נועדו יותר לתל-אביבים שבאים בסופי השבוע מאשר למקומיים. רובם פועלים ברחוב יפת או בשדרות ירושלים. בתוככי השכונות אנשים יושבים בחצרות עם שכניהם או קרוביהם. לפעמים מכינים קפה על גזיה, לפעמים אחת השכנות מביאה לכולם קפה.

עכשיו שיפו היא בשבילי ממשות חיה אני בולעת את הספר הזה ואת העצב השקט שזורם בו, את חוסר האונים הבלתי מוסבר של הגיבור למול נישואיה של אחותו ואירוסיה של אהובתו המוסלמית, אחות חברו שהוא נפגש איתה בסתר. מדוע בסתר? ומי מתנגד לאהבתם? אביו, שלא נאה בעיניו משפחתו של מי שהיה על פי השמועה משתף פעולה? חברו, שממנו הוא מסתיר באדיקות את אהבתו לאחותו? או אולי הוא עצמו חושש להתחייב? האם היה בידו לשנות את מהלך המאורעות? האם היה רוצה בכך? חוסר האונים שלו משקף כמראה את חוסר האונים של הנשים שמשפחתן משיאה אותן בשידוך ודנה אותן לחיים כחיי אמותיהן, החיים שעשו הכל כדי לברוח מהם ולא עלה בידן.

ומנגד ישנה החברה היהודיה, ששירתה בצבא ועובדת כמאבטחת, ולמורת רוחו מסתובבת במדים, מודעת לכך שעליה להגן על חברה הערבי, לבל ייחשד כמחבל. החברה היהודיה שהוא זקוק לה כדי לברוח מעולמו הצר, אבל מתקשה לשאת את אטימותה לתחושותיו כערבי בחברה הישראלית של ימי האינתיפאדה, כשכל ערבי חשוד אוטומטית כמחבל. סצינה מזעזעת של התנכלות לאשה מוסלמית באוטובוס מפרידה ביניהם, אך לא לתמיד. מה חשה החברה היהודיה קשה לדעת. רק תודעתו של הגיבור הערבי נחשפת לפנינו, תמיד נקרע בין משיכה לדחייה, ותמיד שומר את תחושותיו לעצמו.

כמה התפלאתי כשאמר בראיון לרוני קובן שהזהות שהציקה לו ביותר היא היותו הומוסקסואל, והבנתו עוד כילד שאסור לדבר על כך. חשבתי שבמוקד חייו הקושי להיות ערבי כותב עברית בחברה יהודית שאיננה מקבלת אותו כפי שהינו, אלא בתפקיד הערבי שאיננו כמו כל הערבים, זה שאפשר להסתובב איתו כי העברית שלו מושלמת ואין לו בכלל מבטא והוא לא דתי מדי והוא עדין מכדי לגרום אי נוחות ליהודים או לערבים שמסתובבים איתו.

אבל לאיימן סיכסק הכי קשה להיות הומוסקסואל בחברה הערבית הדתית והשמרנית, שאיננה מקבלת הומוסקסואלים, וכך החיים בתפר הכאוב שבין יהודים וערבים והכתיבה בעברית יפהפיה ועגמומית היא גם סוג של מפלט או מקלט, שחרור מכבלי השמרנות החונקת, מרחב מחיה.

ואולי בכלל צריך לקרוא את הספר הזה כסיפור של הסתרה. אולי האהובה המוסלמית היא אהוב, ולכן צריך להסתיר אותה מאחי האהוב שהוא מוסלמי אדוק בדתו, ולכן אי אפשר להתנגד לנישואי האהוב שהסדירה משפחתו. וגם האהובה היהודיה היא אהוב, חייל במדים ואחר כך מאבטח, שמגונן על אהובו הערבי שהמלצר מגיש לו "משקה של בנות", רמז לזהותו המינית. שהרי איימן סיכסק אומר לרוני קובן  שמעולם לא היה עם אשה, מה שדי מפתיע אותי. אולי הסיפור מספר בעצם על הסתרת זהות הומוסקסואלית, יותר משהוא מספר על הסתרת זהות ערבית, והוא עוטף את הזהות ההומוסקסואלית בחידות וברמזים, כי החברה שמסתירים ממנה היא החברה הערבית, והשפה העברית היא צופן.

וזה עצוב אפילו יותר, שאיימן סיכסק, כמו גיבורו בספר היפה והעצוב הזה, יושב בקו התפר ואיננו חש באמת שייכות לשום קהילה, לא הערבית שהוא מבקש להיות נאמן לה אך דוחקת אותו לשוליים, ולא היהודית שבשבילה יהיה לעולם ערבי, ולו גם עם עברית מושלמת ובכלל בלי מבטא.

 

איימן סיכסק / אל יפו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010

איימן סיכסק פירסם רומן נוסף "תשרין", הוצאת אחוזת בית 2016

יום שבת, 6 בפברואר 2021

נתניהו כמו נתניהו

 

עוד לפני ארבע אחר הצהריים כבר נאספו לפני וילה סלאמה, משכן הקונסוליה הבלגית, ניידות רבות של משמר הגבול והמשטרה ושוטרים רבים סביבן. הם מתכוננים להפגנת הערב נגד נתניהו. ככל שיוכלו ינסו למנוע מהמפגינים להגיע למתחם טרה סנטה, שלפניו מתכנסים המפגינים במוצאי שבת, מחוץ למחסומים שניכסו לבית ראש הממשלה את מחצית רחוב בלפור וכל רחוב סמולנסקין, מתחם מבוצר כראוי לשליט שרודה בעמו כבר חמש עשרה שנה ומסרב לפנות את כסאו לאחר, גם לא לאיש מפלגתו. ביום שני הקרוב על נתניהו להתייצב למשפטו ולהשיב על כתב האישום נגדו. ממעמד זה איננו רשאי להיעדר. הוא ניסה לדחות שוב את הדיון שכבר נדחה מהחודש שעבר. נדמה לי שכבר נדחה יותר מפעם אחת. שכחתי את המועד ולא הבנתי מדוע נלחם נתניהו בשיניים להאריך את הסגר עד יום ראשון בחצות ואפילו עד יום שני, ואף האשים את גנץ בשפיכות דמים, לא פחות. רק בתכניתו של רפי רשף שמעתי שביום שני אמור נתניהו להשיב לכתב האישום והכל נהיה ברור. משום מה רק בתכניתו של רפי רשף דיברו על הקשר בין מאבקו של נתניהו להארכת הסגר לבין המשפט. בתכניות אחרות כאילו שכחו מכך ורק תהו מדוע הסגר לא הפחית את התחלואה. הסגר לא הפחית את התחלואה כי הסגר לא נועד להפחתת התחלואה אלא להפחתת המחאה, והוא אכן מצליח להקשות על המוחים בתואנה של שמירה על בריאות הציבור. לו ביקשו להפחית את התחלואה, היו צריכים כנראה לנקוט צעדים אחרים, נגד תומכי נתניהו ולא נגד מתנגדיו. הצעדים האלה אינם קורים כלל או שהם מאד מאוחרים. מדוע תומכי נתניהו מעדיפים למות מקורונה יותר מאשר להישמר ממנה? לא קל להסביר, אבל גם תומכי טראמפ נהגו כך – התנגדו למסכות ולשמירת מרחק ומתו בהמוניהם. נדמה כי יותר מכל מחבר בין תומכי נתניהו לתומכי טראמפ קשר של תודעה. וכמו טראמפ שהתריע על זיופים צפויים בבחירות חודשים לפני הבחירות, גם יאיר נתניהו וחבריו מתחילים להתריע על זיופים. הלואי שיכולנו להסיק מכך שהם צפויים להפסיד. למרבה הצער את תוצאת הבחירות בישראל קשה מאד לצפות, ובשיטת ריבוי המפלגות שלנו גם לאחר הבחירות התוצאה איננה בהכרח ברורה.

חוץ מלהודיע על זיופים צפויים עסוקים תומכי נתניהו כמנהגם בציד ערבים. מי שדיבר על ירח דבש בין נתניהו למגזר קצת הגזים, ומה גם שמדובר בכל מקרה רק במי שיתמוך בנתניהו, לעולם לא במתנגדיו. הקרבן הנוכחי היא הבמאית איבתיסאם מראענה, שבכל תכנית אקטואליה שאלו את מירב מיכאלי על פוסט שכתבה לפני שנים, ומיכאלי הרגישה צורך להתנצל ולומר כמה לא היה לה נעים לקרוא שאיבתיסאם מראענה איננה מכבדת את הצפירה של יום הזיכרון. אני לא מרגישה אי נעימות מזה שערבים לא עומדים בצפירה. מבחינתם צה"ל הוא צבא שהורג את בני עמם, וכך הם מתייחסים אליו. לכן פטרו אותם משירות צבאי, כדי שלא יצטרכו להרוג את בני עמם. אני שמחה שאני לא צריכה להיות במקומם ולבחור בין נאמנות למדינה לנאמנות לעם. אני מאד מקוה שההצטרפות המאד משמחת מבחינתי של איבתיסאם מראענה למפלגת העבודה לא תסתיים כמו הצטרפותו של זוהיר בהלול, שמבחינתי גם סיימה את הנאמנות הארוכה שלי למפלגת העבודה. עברתי למר"ץ ונשארתי שם. אני רוצה לתמוך במפלגה שמסוגלת להכיל ערבים, ולהתייחס בהגינות לדילמות הקשות שעמן הם מתמודדים כאזרחי ישראל, ולא תצפה מהם להזדהות עם צבא שהורג בבני עמם – גם אם אין לו ברירה, זה לא משפר את הרגשתם. התלבטתי קצת אם להצביע למיכאלי שאני מאד מעריכה את מה שהיא עשתה ואני חושבת שהיא פועלת מאד נכון, אבל אני אמשיך להצביע למר"ץ כי היא יותר קרובה לדעות שלי. אני למשל תומכת בחלוקת ירושלים מחדש בין פלשתין לישראל, כי מזרח ירושלים צריכה להיות בירת פלשתין כפי שמערב ירושלים היא בירת ישראל. בניגוד להנהגת מר"ץ דוקא שמחתי שטראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. זה היה דבר צודק שחבל שהדמוקרטים לא עשו אותו קודם. חבל שדוקא טראמפ שאני כל כך מתעבת עשה את זה, אבל זה דבר טוב שהוא עשה וטוב שהמימשל של ביידן לא יבטל את זה. אני חושבת שצריכה לקום מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים ושגם אם זה יקח הרבה זמן בסוף זה יקרה. אני לא יודעת מה יהיה אחרי הבחירות ואני יודעת שמר"ץ בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה, אבל אני רוצה להצביע למפלגה הזאת ואני מקוה שהיא תצליח למרות שאנחנו כל כך מעטים, שזה עצוב לי, אבל תמיד צריך לדבוק באמונה שלך ולקוות לטוב, ולהצביע לפי האמונה שלך זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, בלי קשר למה שתהיה התוצאה. לפחות אתה שלם עם עצמך ולא מרגיש בסוף אידיוט כמו אלה שחושבים שהם אסטרטגים דגולים ותומכים במפלגות רחוקות מלבם ובסוף גם פוגעים במפלגה שמייצגת אותם באמת וגם נוחלים מבחירתם אכזבה מרה.

   

יום רביעי, 3 בפברואר 2021

השוטרים ביפו

 

היום גנבו את העגלה של אביב. שרון ירדה איתו לגינת המשחקים והוא דחף את העגלה כמו שהוא אוהב עד שהיא נתקעה והוא רץ למקום אחר ושרון רצה אחריו וכשהם חזרו לקחת את העגלה היא כבר לא היתה שם והם לא ראו אותה בשום מקום. ישבו שם זקנות ואמרו לשרון שככה זה בשכונה שלהם, כי ביפו יש הרבה פשע ואם מטיילים ברחוב אחרי הצהריים או בלילה שומעים יריות. שרון חשבה שאולי זה לא פושע ממש שגנב את העגלה, רק מישהו שאיבד את העבודה בגלל הקורונה ואין לו כסף, אז אולי הוא רוצה למכור את העגלה ולהרוויח מזה. זה היה מדכא וגם אני הייתי מאד מדוכאת שגנבו את העגלה ונזכרתי איך נסענו לקנות אותה כשאביב היה בן כמה ימים ונראה כמו גמד עם כובע, ועוד לא ידע להשליך את כל הכובעים שמלבישים לו וישבתי איתו על אחת הכורסאות שהוצעו בחנות למכירה וחשבתי כמה חבל שאין לנו כסף לקנות אותה גם. ונזכרתי איך צילמו בדיוק לפני הבית ששרון מתגוררת בו עכשיו את הסדרה השוטרים שעכשיו מקרינים בטלויזיה ואני מפחדת לצפות בה. אבל ביומיים שצילמו לפני הבית של שרון לא יכולתי להינתק מהחלון במטבח שצפה אל מגרש החניה שבו התקיימו הצילומים. הביאו מכונית שרופה לגמרי. הביאה אותה מכונית גרר והורידו אותה לאט עד שהיא עמדה על האספלט. היו שם הרבה אנשי משטרה אמיתיים כנראה, וניידות משטרה אמיתיות, ומסביב למכונית השרופה הציבו מחסומים. אני חשבתי שמצלמים סדרת פשע על יפו, אבל שרון אמרה לי שכתוב על המחסומים "עיריית נהריה", וכנראה זו סדרה על העולם התחתון בנהריה, שהיה הרבה בחדשות לפני כמה שנים. בסצינות שצילמו במגרש החנייה מול הבית של שרון לא היו שום כוכבים, רק ראו שני אנשים בחליפות מיגון ניגשים למכונית, פותחים את הדלת ומסתכלים פנימה לתוך המכונית השרופה. הם נראו כמו צוות רפואי במחלקת קורונה, מכוסים במדי מיגון לבנים מכף רגל עד ראש ואי אפשר היה לראות להם את הפנים. כנראה הם היו אמורים להיות פתולוגים שמוצאים גופה, אני חושבת. אתם שלא מפחדים לצפות בסדרות פשע יודעים בוודאי יותר ממני מה מצאו הפתולוגים במכונית הזאת. בכל פעם הבמאי צעק אקשן והאנשים בחליפות המיגון ניגשו למכונית ופתחו את הדלת שלה והסתכלו פנימה. הם חזרו על כך שוב ושוב. לפני ואחרי הרבה אנשים התגודדו מסביב למחסומים ולמכונית השרופה ולא הבנתי אם זו סצינה מהסדרה או סתם הם מתגודדים. הרבה אנשים ישבו בצד על כסאות פלסטיק שהביאו וצפו בצילומים, אבל רוב הזמן לא צילמו אלא סידרו כל מיני דברים. בעצם נורא מעט קרה, ובכל זאת לא יכולתי להתיק את עיני מהמכונית השרופה ומהאנשים שהתגודדו סביב. והיה לי נורא מוזר שמצלמים ביפו סרט על פושעים בנהריה. אם מצלמים סרט על נהריה, למה מצלמים אותו ביפו ולא בנהריה? לכל עיר יש פושעים משלה וביפו יש די והותר פושעים משלה, ונכון ששיכון כמו זה ששרון גרה בו יכול להיות בכל מקום, ומגרש החנייה מוקף כולו בבניינים ולא רואים שום דבר שמעבר לבניינים, אז מישהו שיראה את הסידרה לא ידע שצילמו את נהריה ביפו, אבל לי זה ממש הפריע, שלא מצלמים בנהריה וזה עושה את הכל לא אמיתי. הצילומים לקחו יומיים ולא ממש ברור למה, כי צילמו נורא מעט סצינות, בעיקר את המכונית השרופה, ורוב הזמן סידרו את המכונית השרופה כדי שתתאים לצילומים, והמכונית השרופה היתה כמו כוכבת שכל הזמן מאפרים אותה. בלילה כשטיילתי עם אושר היו על המדרגות שני שקיקים עם פתילים שנראו כמו מטעני חבלה ונבהלתי, ועמדה שם משאית של ההפקה ושאלתי אותם מה זה הדברים האלה והם אמרו שזה בסדר, שהכל בסדר, שהם הניחו את זה ואני לא צריכה לפחד מכלום. אחרי שגמרו את הצילומים בא שוב הגרר והעלו עליו את המכונית השרופה ונסעו, ועל האספלט נשאר אפר שחור, ואחר כך ניקו את האפר ולא נשאר יותר שום סימן לכל המהומה שהיתה במגרש החניה ביומיים של הצילומים. לא תמיד ידעתי מה חלק מהסדרה ומה לא. למשל שוטר אחד שטף את הניידת בדלי, ולא ידעתי אם זה גם חלק מהסרט או שסתם הוא רחץ את הניידת. אולי עיריית נהריה לא רצתה שיצלמו בנהריה סרט על הפשע בנהריה, אז צילמו אותו ביפו כי שם כבר צילמו סדרות על פשע ולא אכפת לאף אחד שיצלמו שם עוד סרט אחד, או אפילו סדרה. בגלל שכל היום צפיתי מהחלון על המכונית השרופה, התחלתי לחשוב ולדמיין כל הזמן סצינות של פשע. למשל כשהלכתי עם אושר ואביב למכולת של נור, יצאו שני בחורים מהמכולת ודיברו ביניהם, ואחד עלה על האופנוע שלו והם המשיכו לדבר ופתאם, בלי שום אזהרה, הם התחילו לריב והלכו מכות ונורא פחדתי שאחד יהרוג את השני, פתאם הם נראו כאילו הם רוצים להרוג זה את זה, אבל למרבה המזל תוך כדי מכות הבחור שעל האופנוע פשוט התחיל לנסוע והסתלק משם, וחשבתי איזה מזל שאף אחד לא נהרג, ובמיוחד חשבתי איזה מזל שאף אחד לא נהרג לי לפני העיניים, ואחרי זה לא הייתי יכולה לישון מרוב פחד. איך אנשים מתחילים פתאם לריב וממש ללכת מכות, אנשים שרק דקה קודם שוחחו כמו ידידים? ואיך בן אדם מחליט לגנוב עגלה של תינוק, בזמן שאמא שלו רצה אחריו לקצה השני של הגינה? ואיך כל כך הרבה שוטרים באו לשם בצילומי הסדרה, אבל בכל הפעמים האחרות שהייתי ביפו, אפילו פעם אחת לא ראיתי שוטר.

יום שני, 1 בפברואר 2021

נמאס

 

נדמה לי שעכשיו זה באמת הגיע אליי. הסגר הזה כבר גורם לי תחושת מחנק שאני לא מצליחה להדוף. כבר נדבקה לי המסכה לפנים, ואי אפשר לנשום יותר. נמאס לי כל כך. אני רוצה להפסיק כבר לראות מחסומים ושוטרים ולהפסיק כבר לחשוב על מחסומים ושוטרים, למרות שאת רובם אני רואה בגלל ההפגנות מול בית ראש הממשלה, ואני גרה במורד הרחוב. לכל מקום שאני הולכת אני רואה שוטרים. רק בלילה אין אף אחד, רק אנשים כמוני עם כלבים שצריכים לטייל אפילו אם קר מאד וגשום ואין שום בית קפה שאפשר להיכנס אליו ולהתחמם. כשירד ברד עמדנו מתחת לצלון של בית קפה אחד שהיה כמובן סגור, אבל יש אנשים בשכונה שבאים לאכול לפני בית הקפה הסגור, מביאים איתם אוכל מהבית ויושבים שם ביחד לאכול, כדי להרגיש נורמלי. אני רק מדברת עם אנשים ברחוב בלי להתקרב ולא יושבת עם אנשים בשום מקום, כי אני בקבוצת סיכון ולא התחסנתי. פחדתי בגלל האלרגיות ובגלל שאני צריכה לטפל באושר ואין מישהו שיכול לטפל בי אם ארגיש לא טוב, ולשרון אסור לבוא אליי עכשיו בגלל הסגר. בכל שבוע אנחנו מתכננות שהם יבואו אליי. כבר לא פגשתי אותם מחנוכה ואני כל כך מתגעגעת לחבק את אביב הקטן. מאז שהוא נולד עברה רק שנה וחצי וכל כך הרבה מתוך זה הוא היה בסגר ולא יכול לבלות עם סבתא, רק עם אמא בבית. מי יודע מה הילדים הקטנים מרגישים וחושבים. האם הם מבינים שהכל לא נורמלי ושקודם היו חיים אחרים, חיים שמותר לפתוח חנויות ולמכור לאנשים תחתונים וגרביים או ספרים או צעצועים בלי לקבל עונש, ומותר לנסוע לסבתא ולהיות אצלה בבית ולפתוח את המגירות בסלון ולזרוק את כל מה שיש בתוכן על הרצפה. זה שסגרו את חנויות הרחוב נראה לי העוול הגדול ביותר, כי לחנויות האלה לא נכנסים יותר מאחד או שניים גם בזמנים רגילים, ואני לא מאמינה שאנשים נדבקים מזה שהם קונים בחנויות קטנות בשכונות, שמדי פעם נכנס אליהן קונה, ובשאר הזמן המוכר מסדר את החנות והסחורות וחלון הראוה ולפעמים גם מטאטא את הכניסה לחנות. בכל פעם אני רואה שנסגרים עוד מקומות שאהבתי ואני לא יכולה לראות את זה. והרחובות כל כך עצובים עם החנויות הסגורות, כאילו עקרו לרחובות את העיניים והם נהיו עיוורים וריקים. זה מדכדך. בכלל לא ידעתי כמה אני אוהבת חנויות קטנות. בכלל לא חשבתי שאני אוהבת לקנות. אבל עכשיו כשבכלל אי אפשר זה מדכא אותי. אי אפשר לקנות חולצה לעצמי וגם לא לנכדים, וככל שהסגר מתארך זה מתחיל להעיק עלי. אם היו שואלים אותי מקודם לא הייתי מאמינה שכל כך יעיק עלי שאי אפשר ללכת לחנות ולקנת חולצה לעצמי או לנכד, אבל עכשיו זה מעיק עלי. ככה מרגישים בוודאי אנשים בכלא שלא יכולים ללכת לאן שהם רוצים ולא לעשות מה שהם רוצים, ואם הם עושים משהו שאסור הם מקבלים עונש, אפילו אם זה לא דבר רע לכשעצמו, כמו לצאת לחצר, ורק לשבת קצת בשמש. עכשיו כולנו אסירים, וכמעט כל דבר שמתחשק לעשות אסור או בלתי אפשרי, אפילו אם רוצים דברים מאד קטנים כמו לפגוש את הילדים והנכדים או לנסוע מירושלים לתל-אביב או להיפך. ניצן חלמה לילה אחד שהיא באה אליי מאנגליה ועל השולחן יש המון עוגות. ואני מדמיינת לעצמי איזה עוגות אופה להם כשהם יבואו, איך אמלא את השולחן בקרואסונים ושטרודל ועוגת גבינה עם דובדבנים ופאי שוקולד ואגסים ובורקס ממולאים בגבינה. יום לפני שהם יבואו אני כבר אכין הכל ואז אפרוש מפה נקייה ואולי גם אקנה פרחים לשים באגרטל, ומסביב אסדר את כל העוגות, שהם ייכנסו ויתפעלו. אבל בינתיים זה רק חלום. לא רק מאנגליה אי אפשר לבוא, אפילו מתל-אביב אי אפשר. ואני חושבת על כל אלה שמצליחים לחיות כאילו אין קורונה, הולכים לחברים ויושבים אצלם בבית ומדברים וצוחקים. כשאני מטיילת עם אושר בלילה ברחוב והכל ריק, אני שומעת אנשים יושבים מאחורי תריסים מוגפים ומדברים וצוחקים בקולי קולות. למרות שאני חצי חירשת אני שומעת אותם ממש חזק בלילה, כשהרחובות ריקים ושומעים את הצעדים של עצמך מכים במדרכה ומהדהדים. ואני מתגעגעת לרחוב עזה כמו שהוא היה מקודם, למרות שאז, כשבתי הקפה והברים היו מפוצצים, זה קצת עצבן אותי. י=עכשיו אני מצטערת שבר היין סגור וריק ולא מלא אנשים שיושבים בחוץ במדרכה עם כוסות ובקבוקים וכשאני כבר הולכת סופסוף הביתה לישון בחצות, הם עדיין מבלים. נמאס לי נורא מהשקט העצוב הזה, ואני רק רוצה שיוציאו אותנו כבר מהכלא, ויתנו לנו לחיות חיים רגילים.