יום שני, 19 באוגוסט 2019

תשבי מאחור בחושך


לפעמים אין לי דיעה נחרצת על משהו עד שאני רואה או שומעת דברים שמטלטלים אותי ויורדים חדרי בטן, ואני מבינה איפה אני עומדת. לא היתה לי דיעה נחרצת אם צריך להתנגד להפרדה בין נשים וגברים במופע של חרדים, עד שראיתי כתבה על המופע, וראיתי את יפה דרעי יושבת בחושך בחוץ במושב האחורי של המכונית ומחכה בשקט לבעלה אריה דרעי, שעלה על הבמה במופע וצעק: יש פה מישהו שמתנגד להפרדה? כאילו מישהו מהנוכחים, שלא לדבר על מישהי, היה מעז להרים יד ולומר: אני, אני מתנגדת, אני מעדיפה לשבת ליד בעלי והבן שלי. פתאם קלטתי שדרעי הוא לא רק אדם מושחת וצבוע, אלא הוא אדם כוחני לא פחות מבן בריתו בנימין נתניהו, והשאלה שלו היתה שאלה מאיימת. היא לא היתה באמת שאלה אלא איום: אם מישהו, שלא לומר מישהי, תעז לדרוש ביטול של הפרדת הנשים מהגברים, היא כבר תשמע ממני, כמו נתניהו שהחתים את כל חברי הכנסת של הליכוד על הצהרת נאמנות כלפיו, כי כולם פוחדים מהנקמנות שלו. תמיד חשבתי רעות על אריה דרעי, אבל זאת היתה ההפעם הראשונה שקלטתי כמה הוא מפחיד ומאיים, לא בשבילי אבל בשביל ציבור המצביעים שלו, שרועדים מפניו, ואפילו עדינה איש-שלום שהיא בת של הרב עובדיה יוסף שייסד את ש"ס לא מעזה באמת להתנגד לדרעי, והיא ניסתה לרוץ לכנסת ברשימות חילוניות כי אין שום סיכוי שהיא תוכל לרוץ לכנסת ברשימת ש"ס. עכשיו תבואו ותגידו לי שיפה דרעי רצתה לשבת  בזמן שבעלה נואם בחוץ בחושך במושב האחורי של המכונית, שזה המקום שאריה דרעי מייעד לנשים. אתם יכולים לומר וגם היא בעצמה יכולה לומר במו פיה, ועדיין אני לא אאמין לה, שהיא מקבלת בשמחה את ההשפלה הזאת. שמעתי את אריה דרעי צועק והבנתי שהוא בעצמו יודע שהנשים החרדיות ממש לא רוצות את היחס המחפיר שהן מקבלות, אבל אין להן ברירה, כופים עליהן הר כגיגית. ואפשר להגיד שזה לא עסקנו, אבל זה כן עסקנו, כי עושים את זה לכולנו, לכל הנשים. מתעללים בחיילות, כי אסור שחיילים חרדים יראו בחורה – אין כמובן שום איסור לראות בחורות, אנשים חרדים חיים בעולם הזה ובכל אשר יפנו הם רואים גם בחורות, אבל בצבא הם דורשים שאם מגייסים אותם לפחות שיתנו להם להתעלל בנשים ולבזות אותן, כי זה אצלם צורך נפשי עמוק כל כך שנדמה להם שזה צורך דתי. ובאוניברסיטה הם דורשים שגברים חרדים ילמדו בנפרד מנשים ושרק גברים ילמדו את הגברים. הם מרשים לגברים ללמד נשים, אבל לא מרשים לנשים ללמד גברים, והם מעמידים פנים שהאמירה הברברית של איזה רב חשוך קול באשה ערוה שאין לה שום תוקף הלכתי, זה דיבר מעשרת הדיברות.
איך בכלל מדינת ישראל שטוענת שהיא דמוקרטיה, מתירה את קיומן של מפלגות שאוסרות על נשים להתמודד לכנסת כמו יהדות התורה וש"ס, ומאפשרות חברות רק לגברים. מפלגות כאלה היו צריכות להיות אסורות על פי חוק, או שצריך היה לכפות עליהן לתת ייצוג לנשים. אם מדינת ישראל היתה באמת דמוקרטיה ולא תיאוקרטיה מזרח-תיכונית שמתאימה בדיוק לאיזור שבו היא נמצאת, מפלגות כאלה היו אסורות על פי חוק, ואם מפלגות כאלה היו אסורות על פי חוק, כמו במדינה דמוקרטית אמיתית, מהר מאד החרדים היו מגלים שמותר לנשים להיבחר לכנסת, כמו שהם גילו למרבה הפלא שמותר לנשים לבחור לכנסת, אחרי שניסיונותיהם הנאלחים בראשית ימי הישוב למנוע מנשים את זכות הבחירה עלו בתוהו, וכמו שהחרד"לים בבית היהודי גילו שאשה חילונית יכולה לעמוד בראשם אחרי שהם ראו סקרים של מנדטים. זה כמובן לא הפריע לבצלאל סמוטריץ' לצאת בהתקפה נגד איסור ההפרדה. כי מה יעשה בצלאל סמוטריץ' ללא הפרדה. הרי לא רק נשים הוא מבקש להפריד מגברים. גם יולדות ערביות הוא מבקש להפריד מיולדות יהודיות, כדי שכולנו נדע שהאנשים מחולקים לקטגוריות ויש סדר: את הנשים שהן יצורים נחותים צריך להפריד מהגברים, שהם יצורים עליונים כמו בצלאל סמוטריץ', ואת הנשים הערביות שהן יצורים עוד יותר נחותים, צריך להפריד מהנשים היהודיות. הפרדה היא עיקרון קיומי של החרדים והחרד"לים, כי ככה הם מסדרים את העולם, ואין דבר שמפחיד אותם יותר משיוויון, וזה לא משנה אם מדובר על שיוויון בין נשים וגברים או בין יהודים וערבים. שיוויון הוא דבר שמערער את עולמם של מי שאפליה ודיכוי היא העיקרון המארגן של עולמם. וכן, שדולת הנשים צודקת, כי מי שמתחיל בהפרדת נשים במופע זמר בפארק העירוני, ממשיך בסילוק מרצות נשים מהוראה לגברים חרדים, ואולי לגברים בכלל, ובסילוק מדריכות טירונים מתפקידיהן בהדרכת גברים, ובסילוק יולדות ערביות מחדרי אישפוז של יהודיות, ובכפייה של נישואים שמשעבדים את הנשים לבעליהן כמו שפחות, שאי אפשר לשחרר אותן מנישואיהן ללא הסכמת הבעלים. כל הדברים האלה כבר מזמן קורים, והנשים בישראל צריכות להבין שאנחנו נלחמות על נפשנו, ושאם נוותר ונוותר נמצא את עצמנו יום אחד באיראן היהודית ובלי שום יכולת לשנות דברים, ולו זעירים.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2019

היטלר הירבה לשהות שם


הצעיר הישראלי עדי מס נהרג לפני מספר ימים בנפילה מצוק בגרמניה. הוא נפל מהר שנקרא קן הנשרים, אמרה כתבת אחת. כתבים אחרים אמרו דברים דומים. מישהו ידע לציין שהעיר הסמוכה היא ברכטסגאדן. חיליק מגנוס המחלץ התראיין בטלויזיה על חילוץ הגופה, וכשנשאל על המקום בו נהרג עדי מס החל להתפייט: זה מקום יפה מאד, באלפים הבוואריים, לא רחוק מקניגזה (אגם קניך, אגם המלך). המקום אכן יפה להפליא, וקרוב מאד לאגם קניך. הייתי שם, ליד האגם. הייתי בת שמונה-עשרה, בטיול ראשון בחו"ל עם הוריי לפני הגיוס. היינו בזלצבורג אבל אבי הסתקרן וחצה את הגבול לגרמניה. חנינו ליד האגם והבטנו למעלה. הוריי היו המומים מהמוני המבקרים שעמדו בתור ארוך מאד על מדרגות הכניסה לבית. הם חשבו בתמימותם שהגרמנים כבר אינם עולים ברגל לבקר את רוחו של המנוח, אדולף היטלר. הם טעו. המקום המה המון אדם. הבטנו קצת ואז נמלטנו משם מבלי להתקרב לבית עצמו. הסביבה אכן יפהפיה, אבל רבים המקומות היפים בהרי האלפים. למקום הזה עולים אנשים לרגל בהמוניהם מפני שרוחותיהם של אדולף היטלר ואוה בראון עוד משוטטות שם. הנוף המרהיב הוא רק תירוץ.
לא ידעתי מה לחשוב על הכתבים והמחלץ הידוע. האם הם בורים כל כך, או שמא נרתעים מלציין את ההקשר ההיסטורי המבעית של המקום שכנראה עיתונאי בריטי שביקר בו עוד בטרם נחנך העניק לו את שמו האנגלי: "קן הנשרים". בגרמנית אין שם כזה ואין מקום כזה. בגרמנית נקרא האתר באוֹבֶּרזַלְצְבֶּרג Kehlsteinhaus, הבית על הר קלשטיין. את הבית הזה התחילו לבנות בשנת 1934 והוא נחנך בשנת 1939, בשנתו החמישים של אדולף היטלר. בבנייה טיפל מרטין בורמן, אולי האדם הקרוב ביותר להיטלר. בורמן גם הירבה אחר כך להתארח במקום, יחד עם בני חוגו הקרוב ביותר של היטלר: אלברט שְׁפֶּר, הצלם היינריך הופמן, רופאיו של היטלר, ואוה בראון, בת זוגו של היטלר.  
לולא התעניינתי בחייה האומללים של אוה בראון, הייתי נאלצת אולי להאמין לטענות שהיטלר כמעט ולא ביקר בבית קלשטיין, שכונה בגרמנית גם Berghof, החצר ההררית, שלא לומר חצר המלכות על ההר. שוב ושוב קראתי באתרים שונים ברשת שהיטלר לא אהב את המצודה שבנה לו בורמן בהרים, כי היה לו פחד גבהים (הידעתם שלהיטלר היה פחד גבהים?) והוא בקושי ביקר שם. אבל לפני עשור פירסמה ההיסטוריונית הייקה ב. גרתמאקר (Heike B. Goertemaker) ביוגרפיה של אוה בראון, והיא טענה שהיטלר הירבה לבלות במקום עם מקורביו ושזה היה מרכז שלטוני שני לצד ברלין, שהיטלר שהה בו שבועות ואפילו חודשים. אוה בראון עצמה צילמה שם סרטים שבהם מופיעים היא עצמה והיטלר, בורמן, שְׁפֶּר ומקורבים אחרים. הסרטים השתמרו לאחר התאבדותם של בני הזוג היטלר ושימשו כעדות במשפטי נירנברג. נדמה לי שפעם קראתי שאת אחד מניסיונות ההתאבדות המרובים שלה ביצעה אוה בראון בברגהוף, אבל כעת אינני מצליחה לוודא זאת.    
מדוע התאמצו כל כך מי שהתאמצו לתאר את בית ההרים של היטלר כמקום שאין לו באמת קשר הדוק להיטלר, שהיטלר כמעט ולא ביקר שם? האם מדובר בבורות או בהיתממות של בעלי אינטרסים כלכליים? המאבק בין המבקשים לשמר את הזיכרון ההיסטורי לבין המבקשים למוחקו ולנצל את יתרונותיו של המקום המרהיב כדי להטביע את העבר ביוזמות תיירותיות, כגון בניית מלון מפואר במקום, נמשך שנים רבות. נראה שתאוות הבצע ותאוות השכחת ההיסטוריה הנאצית הגדולה אף מתאוות הבצע הכריעו את הכף. מסתבר שטירת ההרים של היטלר, מקום שמשקף היטב את רוחו של הפיהרר, מפורסמת כיום כאתר תיירות מרהיב. ואת זכר העבר מדחיקים, ומעמידים פנים שמדובר אך ורק באתר תיירות תמים ונפלא, ששיווקו כאתר תיירות נטול עבר מניב כנראה רווחים נפלאים. איזה שירות נפלא לגרמניה עשה מי שכינה את המקום באנגלית Eagle's nest. בואו בהמוניכם לקן הנשרים וטיילו בנוף המרהיב של האלפים הבוואריים. ואם תפגשו ברוחות הרפאים של אדולף היטלר ואוה בראון, תאמרו להם שאיש כבר איננו זוכר אותם? לא באמת. בדיוק אותם באנו לפגוש, אבל ממש לא נעים להודות בכך.

יום שישי, 9 באוגוסט 2019

על שלושה פשעי מצלמה


לא צפיתי בסדרה "מחוז ירושלים", והרגשתי קצת אשמה בגלל זה, שבמקום לצפות בסדרה רצינית על חיינו כאן צפיתי בשופטים של מאסטר שף מדקלמים בזה אחר זה דברי חכמה כמו "פתי בר, פתי בר, יש בכל בית" ובאנשים נחמדים מבשלים קציצות דגים ומרק שום מביסקוויטים שמזכירים לי בעיקר את מחנות הצופים, שכדברי הליצנים סעדנו בהם את לבנו ב"לחם צר ומים לחץ" – גזוז וביסקוויטים, וברגעי האושר ביסקוויטים עם ריבה, שבשבילה לא מצאנו שם מהתנ"ך. גם כסטודנטית מתחילה הכנתי עוגות גבינה עם לפתן אגסים וביסקוויטים במטבח המשותף של המעונות בתקוה שאיש לא יגנוב מהמקרר המשותף. אבל במהרה התחתנתי, קבלתי תנור אפייה ונפרדתי לשלום מהביסקוויטים בלי שום רגשי אשמה. ואין, אין לי ביסקוויטים בבית, ואם כבר מתוק, אני מעדיפה חלה מתוקה, וכן גם סבתי ציפורה ז"ל טחנה בגפילטע פיש שלה פרוסת חלה מתוקה. זה היה סוד כמוס שאסור היה לאיש לדעת, אבל אמי הציצה למטבח של סבתא ציפורה כשזו טחנה במטבח את הדגים, וכך גילתה משהו על הגפילטע פיש המופלא של סבתא ציפורה, שאפילו הגולדברגים בעלי המסעדה היהודית בפאתי המושבה, שבשביל הטשולענט והקישקעס שלהם הגיעו מרחוק, החמיאו לדגים של סבתא ציפורה. המתכון המלא ירד איתה לקבר, ואיש לא הצליח לשחזר מאז את הגפילטע פיש של סבתא, או את החבושים האפויים שלה שאפתה בתנור הלחם של המאפיה של סבא, בחום של שש מאות מעלות, והכניסה והוציאה מהתנור על מרדה העץ הגדול שבימי החול שימש להכנסת והוצאת כיכרות הלחם מהתנור, ואני קצת מקנאה במלאכים בגן-עדן, שסבתא ציפורה מכינה להם את מאכליה לשבת. את החלה מכין להם בוודאי סבא אברהם, חלה מתוקה קלועה וארוכה כמו שהיה מכין לחתונות במיוחד. לפני שמאיר שליו כתב את "עשיו" הוא בא לראיין את אבא שלי על המאפיה של סבא, ואני לא יודעת מה מזה נכנס לספר, כי קראתי רק את ההתחלה וסיפורי התאומים עצבנו אותי, אז לא המשכתי והנחתי את הספר מהיד.
בכל אופן ניסיתי לצפות ב"מחוז ירושלים" ולא התחשק לי. הייתי רוצה לחשוב שחשתי בשקר. תמיד בן-אדם רוצה לחשוב שהוא מבחין בין אמת לשקר, למרות שזה קשה. אבל ראיתי מעט מאד ולא הבחנתי בשקר. נדמה לי שהבחנתי ברהב, בשביעות הרצון העצמית, וזה מה שהיה מעצבן במיוחד – שביעות הרצון העצמית, כי מה לעזאזל כל כך נפלא בזה, שממררים את החיים לפלשתינים? או לכל אחד אחר? ואיזה מין אנשים מוכנים לעשות עבודה כזאת, להעיר משפחות עם ילדים באמצע הלילה כי מישהו הלשין שיש להם נשק ואולי זה בכלל שקר, אולי זאת סתם נקמה בהם של שכן מרושע, או אפילו לא נקמה, סתם רוע-לב? כששלטון ניזון מהלשנות הוא מטפח את השקר והרוע, כמו בדיקטטורות, גם אצל הנשלטים וגם אצל השולטים, לומדים לשקר ולהתעמר, להתעמר ולשקר, ומה שהכי נורא זה שגם נהיים נורא מרוצים ושבעי-רצון מזה, מהסבל שגורמים לאחרים, כאילו אין עונג גדול מזה.
לכאורה מצלמה היא כלי לגילוי האמת ולתיעוד האמת. לכאורה. אבל כשם שהמצלמה יכולה לפעול בשירותה של האמת, היא יכולה לפעול בשירותו של השקר, היא יכולה לתעד ולברוא את השקר, ואז המצלמה הופכת גם לכלי אלים ואכזרי. לכאורה אין קשר בין הסצינות המבוימות של "מחוז ירושלים" לנערים שצילמו את עצמם מקיימים יחסי מין עם הצעירה הבריטית באיה נאפה, לבין המצלמות של מנוולי הליכוד שבאו להפחיד ולהרתיע אזרחים ערבים מלהצביע, והפכו במחי צילום את ישראל למדינה לא דמוקרטית, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על המשמעות הנוראה של מעשיהם. בכל שלושת המקרים היו המצלמים מאד מרוצים מעצמם והשתבחו במעשיהם, ובכל שלושת המקרים היו הקורבנות חסרי אונים, מושא להתעללות וביזוי, התעמרות והשפלה שהוצגו ברשות הרבים בתרועת ניצחון, פרטיותם נגזלה מהם ושמם הוכפש ונגרם להם נזק נפשי וחברתי שאין לו תקנה.
וזה מה שהכי נורא, שנזקו של הקורבן איננו בר תיקון, אפילו כשמתהפך הגלגל. המשפחה הפלשתינית שבניה הוחרדו ממיטתם באישון לילה כדי לשמש ניצבים בתצוגת תדמית של המשטרה, משפחה שאחד מילדיה התעוור מפגיעת כדור ספוג ולא נודע מי השוטר שירה, לעולם לא תחוש עוד בטוחה בתוך ביתה. הצעירה שנמשכה לבחור ישראלי אחד, והוא, כסרסור מיומן, קרא לחבריו לצלם את יחסי המין וגם לקיים איתה יחסי מין בעצמם, כאילו היתה חפץ למכירה, וכולם הכריזו כתוכים שהכל היה בהסכמה והכל כדת אין אונס, ולראיה: הם צילמו במצלמה, הצעירה הזו שזקוקה להגנה ולטיפול נפשי אבל לקול צהלת המסרסרים והתוקפים נזרקה לתא הכלא כאשמה, כדי להזכיר לכל הנשים מה באמת מעמדן בעולם ובחברה, ספק אם תצליח להתאושש מהתקיפה הזדונית שעברה ומהאונס השני שכעת היא חווה, והאזרחים הערבים שנשללה זכותם הדמוקרטית להצביע ללא הפרעה וללא מורא לעולם לא יחושו עוד כאזרחים שווי-זכויות, גם כאשר הבחירות שראוי היה לבטל את תוצאותיהן התבטלו לא בגלל הפגיעה בשיוויון ובדמוקרטיה אלא בגלל שלמרבה המזל לא הוקמה ממשלה וניתנה הזדמנות שנייה לעשות מעט צדק, וגם לכך תקוה די קלושה. כל נפגעי מצלמות הזדון ימשיכו לשלם את המחיר הכבד, גם אם צדקתם תזכה להתגלות ולהישמע.     


  

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

דוד ביטן חוזר



הפרשנים שקראתי ייחסו את החתמת חברי הכנסת של הליכוד על הצהרת נאמנות לבנימין נתניהו והתחייבות שלא להחליפו באחר לנתניהו עצמו, וראו בדוד ביטן מוציא לפועל בלבד. אני חושבת שהיוזמה הגיעה דוקא מדוד ביטן, והיא נושאת את חותם הביריונות והכוחנות שמאפיינים אותו, גם אם ברור שהיא מאד נשאה חן בעיני נתניהו, ועדיין – הצהרת הנאמנות היא הצגה של דוד ביטן. הוא המחזאי, המפיק וגם הבימאי.
וכך לראשונה מאז פרש בדצמבר 2017 מתפקיד יו"ר הקואליציה עקב החקירות נגדו באשמת קבלת שוחד מקבלנים ואנשי עסקים לצורך קידום ענייניהם בעיריית ראשון לציון, שבמועצתה כיהן בעבר, חזר דוד ביטן במלוא הדרו למרכז הבמה הפוליטית. איש לא הזכיר את העובדה שמדובר באדם שעומד בפני העמדה לדין באשמת קבלת שוחד ועבירות נוספות. כל עוד כיהן כיו"ר הקואליציה היה ביטן הדמות הקולנית ביותר בליכוד, ואורח קבוע בתכניות האקטואליה. הוא נחשב לבולדוזר שמניע דברים וליד ימינו של בנימין נתניהו. כשהתפרסמו ההאשמות נגדו פרש והוריד פרופיל. במרס האחרון הודיעה המשטרה שנמצאה תשתית ראייתית להעמידו לדין ותיקו הועבר לפרקליטות. מאז לא התפרסם בעניינו דבר. לא ברור מדוע. מה קורה עם התיק הפלילי של דוד ביטן? אין שואל ואין עונה.
ומכיוון שאין שואל ואין עונה, אפשר להעמיד פנים שאין מדובר בנאשם בפלילים, אלא בחבר כנסת מן השורה. סופסוף ישנם גם שרים ואפילו ראש ממשלה שהומלץ להעמידם לדין באשמות דומות ולא נפלה שערה משערות ראשם.
ובכל זאת מעמדו של ביטן נפגע בזמנו מאד מההאשמות נגדו. הוא איבד את תפקידו רב העוצמה כיו"ר הקואליציה, את הסיכוי להתמנות לשר, וגם נתניהו, חשוד בקבלת שוחד בעצמו, התנכר לו.
כעת מצא דוד ביטן הזדמנות להחזיר לעצמו משהו ממעמדו הקודם ומקרבתו הקודמת לראש הממשלה. הוא חש בחולשתו של נתניהו שנכשל הפעם בהקמת ממשלה וחרד מכתבי האישום נגדו אם לא יצליח בבחירות הקרובות ולא יוכל להרכיב ממשלה ולזכות בחסינות. כעת הראה ביטן לנתניהו שלא כדאי להתנכר לו. הוא עדיין יכול לאלץ את חברי הכנסת של הליכוד עד המקום הארבעים לחתום על התחייבות שלא להחליף את נתניהו, ולאיים עליהם ברשת ב' שיחשוף את שמותיהם של המסרבים, כאילו היה עדיין יו"ר הקואליציה. הוא מראה לנתניהו כי עוד כוחו במותניו, וכי נתניהו עדיין זקוק לו, ולא כדאי לו להרחיקו מעל פניו. אמנם הוא נאשם בפלילים, אך כך גם נתניהו, והנאשמים דינם לרחוץ איש את יד רעהו.
וכך שבים וחוזרים הנאשמים והחשודים: נתן אשל מנהל עבור נתניהו משא ומתן, דוד ביטן מגייס עבורו תמיכה, ומאיים על מי שלא יתגייס ליוזמה המגוחכת, וכך חוזרת ומכה בנו אימרת חז"ל שאין מעמידים על הציבור אלא מי שקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו אומרים לו: "חזור לאחוריך!" חכמינו זכרונם לברכה סברו שמי שתלויה לו מאחוריו קופה של שרצים, אפשר יהיה להתרות בו, שלא יתגאה על הציבור, ולא יקשיח את לבו כלפי פשוטי העם, אבל הם לא חזו את עידן חוסר הבושה שלנו, שבו מעבירה לעבירה ומפשע לפשע עולה כוחו של המנהיג העבריין, ודוקא משום שקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, הוא מקשיח את לבו ומתייהר ומתגאה על הציבור ומתנכל לישרי הדרך ומסלקם. וכך מושלים בנו העבריינים, ודעתם תזוח גם תזוח, וככל שגדול עוונם כך כבדה ידם עלינו, וכל דאלים גבר.

יום שישי, 2 באוגוסט 2019

סבתא רוחצת בים / סיפור



סבתא אמרה שהיא באה אלינו ליפו לעזור עם התינוק, אבל אמא אמרה שסבתא באה כי אין לה כסף לגמור את החודש, אז היא באה לחיות על חשבוננו. אמא נתנה לסבתא את כרטיס האשראי שלה וסבתא קנתה איתו חזה עוף אצל אבו-חילווה, שבצהרים היא מכינה לנו ממנו שניצלים, וגם ירקות היא קנתה אצל האחים דקה. כשסבתא חוזרת מהקניות היא אומרת לאמא שיפו יקרה פחד, כמו החנויות ברחביה שהיא בחיים לא נכנסת אליהן ולא כמו המחירים בשוק מחנה-יהודה, שסבתא קונה שם אוכל בכל שבוע. סבתא תמיד אומרת לאמא שהיא רוצה ללכת לקניות בשוק הכרמל כי שם הרבה יותר זול, אבל אמא אומרת לסבתא שסבתא הביאה משוק הכרמל ענבים מחורבנים ועדיף שהיא תביא פירות טובים מהאחים דקה, וסבתא אומרת שהאחים דקה זה מקום של יאפים תל-אביבים ואני שואל את סבתא מה זה יאפים והיא אומרת שאלה אנשים צעירים עם כסף כמו אמא ואמא מתעצבנת על סבתא ואומרת הלואי שהיה לי כסף. אני אומר לסבתא שתקנה לי אצל אבו-חילווה שוקיים כי אני אוהב להחזיק בעצם ולאכול מסביב, אבל סבתא אומרת שאי אפשר כי צוצי חולה ואסור לו לאכול עצמות, ואם צוצי יראה אותנו אוכלים עצמות נהיה חייבים לתת גם לצוצי עצמות וזה אסור לו, אז אנחנו אוכלים כל יום שניצלים. אמא אומרת כל הזמן שחבל שסבתא לא השאירה  את צוצי בבית כשהיא באה אלינו, כי הוא עולה כל הזמן על המיטות וממלא את הבית חול. אבל סבתא לוקחת את צוצי איתה לכל מקום, ואמא מתעצבנת שכשהיא מניקה את  יואבי צוצי מתיישב על ידה על הספה ומלקק לעצמו את התחת. אמא צועקת על צוצי אולי תלך כבר ללקק את התחת במקום אחר, אבל צוצי בכלל לא שם לב לאמא וממשיך ללקק את התחת בדיוק כמו קודם. רק כשסבתא קוראת לצוצי לבוא הוא בא, כי הוא חושב שלוקחים אותו לטיול.
בכל יום בצהרים סבתא מכינה סלט חסה שאמא אוהבת לאכול ישר מהקערה. אמא אומרת שחסה זה מאד בריא וטוב נגד עצירות. אחר כך סבתא מכינה סלט חמוץ מכרוב אדום, ולפעמים היא מכינה גם סלט של עגבניות ומלפפונים, ואז היא מוציאה את הקרש וחותכת את חזה העוף לחתיכות מאד דקות, ואז מערבבת ביצה בקערית ושמה בצלחת קמח ופירורי לחם מוזהבים שהיא קונה מהמכולת של נור. ואז היא טובלת את השניצלים בקמח ואז בביצה ואז בפירורי לחם ואז מטגנת אותם במחבת. סבתא מתעצבנת שהכיריים שלנו חשמליות ולוקח לה המון זמן לטגן את השניצלים, והיא אומרת לאמא כל הזמן שהיא חייבת לקנות תנור נורמלי עם כיריים של גז, ולא להשתמש בתנור הישן שלנו, שסבתא אומרת שהוא מסוכן. סבתא אומרת את זה הרבה ואמא נורא מתעצבנת על סבתא ואומרת לה: ואת מושלמת? כי סבתא הוציאה לא טוב את הפיתות מהתנור ושרפה פעמיים את המגבת הקטנה של המטבח, ואמא התעצבנה עליה מאד שהיא שרפה את המגבת. בגלל שלוקח המון זמן לטגן את השניצלים, סבתא מביאה קודם את הראשונים שמוכנים בצלחת בשבילי ובשביל אמא, והיא אוכלת אחר כך את האחרונים ונותנת גם לצוצי לאכול כמה שניצלים – היא שמה לו אותם בתוך הפה, כי ככה צוצי אוהב, שסבתא שמה לו את האוכל בתוך הפה, והוא בולע את השניצלים שלמים.
אחרי שסבתא אוכלת היא אומרת איך בא לי לישון עכשיו, איך היה לי כיף לשכב עכשיו על הגב ולהירדם, אבל היא לא הולכת לישון, רק שוטפת את הכלים ואחר כך לוקחת את צוצי לטייל. סבתא שואלת אם גם אני רוצה לבוא ואם אני בא היא קונה לי גלידה. צוצי הולך לאט ומרחרח כל דבר. הרבה אנשים מפחדים מצוצי למרות שהוא לא עושה כלום, בגלל שהוא נורא גדול. השכנה שיושבת תמיד על כסא בדשא שמאחורי הבית ומגרדת את הגב עם כף שהופכים חביתות צועקת על סבתא למה צוצי משתין על העמוד של הפנס שבקצה של הדשא. השכנה צועקת אנחנו יושבים פה וצריכים להריח פיפי? סבתא לא אומרת לשכנה כלום, רק מושכת את צוצי והולכת איתו הלאה. אנחנו הולכים לפארק כי צוצי אוהב לשכב שם על הדשא, ואני יכול לשחק בינתיים במתקנים. אם צוצי רואה חתולים הוא מנסה לקפוץ עליהם וסבתא נבהלת, כי פעם צוצי הפיל אותה והיא קיבלה מכה חזקה וירד לה הרבה דם והתנפח לה כל הפרצוף, אבל עכשיו צוצי כבר לא קופץ גבוה כי יש לו בעיה עם הרגל. סבתא אומרת שצוצי צריך לעבור ניתוח ברגל אבל עכשיו אין לה כסף לזה, והיא גם מפחדת לעשות לצוצי ניתוח, כי הכל איתו נורא קשה, כי הוא עושה הכל ההיפך ממה שאומרים לו והוא נורא גדול ואפילו שהוא צולע הוא הרבה יותר חזק מסבתא. צוצי תמיד מוצא בפארק משהו לאכול, למשל חתיכה של בייגלה או עצם של תרנגולת, ואז הוא בולע את זה מהר שסבתא לא תיקח לו, וסבתא נאנחת ואומרת שצוצי טיפש והוא כל הזמן עושה לעצמו מחלות מכל הזבל שהוא אוכל. אני רוצה להוציא לצוצי את העצם מהפה אבל סבתא לא מרשה, כי היא מפחדת שהוא ינשוך אותי בטעות מרוב שהוא רוצה לאכול את העצם, כי אם צוצי מוצא איזה אוכל בחוץ הוא חייב לאכול אותו והוא אף פעם לא מוותר.
לפני שסבתא לוקחת את צוצי לטייל היא שואלת את אמא אם היא גם רוצה לבוא עם  יואבי לטיול. לפעמים לאמא אין כוח, כי בלילה היא כל הזמן מניקה את  יואבי במקום לישון, אבל לפעמים אמא אומרת טוב, ואז אנחנו לוקחים מלא דברים כי תמיד צריך לקחת ליואבי מוצץ וכובע וחיתול וצריך להוציא את העגלה של  יואבי מהאוטו של אמא ולסדר אותה ולשים בפנים את  יואבי ולכסות אותו בשמיכה ולתקוע לו את המוצץ בפה שהוא לא יבכה. לפעמים אמא שוכחת את המוצץ ויואבי בוכה וסבתא אומרת אין דבר, כשנתחיל ללכת הוא יפסיק לבכות ויירדם, ובאמת כשמתחילים לדחוף את העגלה הוא נרדם. כשאמא ויואבי באים איתנו אנחנו תמיד הולכים לשפת הים. אנחנו הולכים לאט כי צוצי צריך כל הזמן לעצור ולרחרח ולהשתין. כשאנחנו עוברים את הכביש ליד הדשא הגדול צוצי מושך את סבתא לעץ שהוא רוצה להשתין עליו, ואז בא בריצה ובנביחות כלב קטן לבן מתולתל ונובח על צוצי וצוצי נובח עליו בחזרה. צוצי הרבה יותר גדול ומפחיד מהכלב הזה, אז סבתא תמיד מושכת אותו משם ואומרת שלא נסתבך בצרות. תמיד סבתא אומרת רק שלא נסתבך בצרות, והיא אומרת שצוצי מחפש כל הזמן להסתבך בצרות, כי הוא כלב מַכָּה. אני שואל את סבתא מה זה כלב מכה וסבתא אומרת זה כלב שכל הזמן מסתבך בצרות. אבל צוצי לא הסתבך בצרות כי יצאה מהבית אשה וקראה לכלב הקטן המתולתל לבוא והוא רץ הביתה והתיישב ליד הרגליים של איש זקן בלי חולצה שישב ליד הדלת הפתוחה ועישן נרגילה ואנחנו בינתיים כבר הלכנו.
בשפת הים קנו לי גלידה ואמא וסבתא שתו קולה עם קרח וסבתא נתנה לי גם לשתות מהכוס שלה.  יואבי בכה וסבתא לקחה אותו על הידיים וכיסתה אותו בחיתול הגדול עם הציורים של דובים כחולים, כי סבתא אמרה שיש יותר מדי שמש על  יואבי וזה לא טוב. סבתא הסתכלה בים ואמרה כמה הוא יפה וכמה בא לה לשחות, וכמה חבל שהיא לא הביאה את בגד הים שלה, ואמא אמרה לה אבל יש דגל שחור ויש מדוזות וסבתא אמרה שהיא לא רוצה ממש לשחות, רק לטבול במים. אחר כך צוצי ביקש לרדת לחול והוא נשכב על החול ליד סוכת המציל ולא רצה לזוז משם, ואמא התעצבנה, כי אנחנו חיכינו להם בשמש, ובסוף סבתא משכה את צוצי מהחול ובאה אלינו והתחלנו ללכת משם, וסבתא אמרה שבפעם הבאה היא תביא בגד ים ותיכנס למים, ואולי היא תבוא לבדה בלי צוצי, כי הוא מפחד מהמים ורוצה רק לשכב על החול, ואמא אמרה שצוצי דוקא נכנס איתה פעם למים, ליד הסלעים, אבל כשסבתא ניסתה להיכנס איתו למים הוא משך אותה חזק בחזרה לחול. צוצי הוא כלב נורא גדול אבל הוא נורא פחדן, והאנשים שמפחדים ממנו לא מבינים שהוא הרבה יותר פחדן מהם.
כשחזרנו הביתה סבתא לקחה את  יואבי על הידיים ואמרה לו תישן חביבי, ואמא שמה את העגלה באוטו, וצוצי לא רצה לעלות הביתה לפני שאמא תבוא, אז עמדנו וחיכינו לה ליד הגדר של הבית, וצוצי הסתכל על אמא שקיפלה את העגלה מהצד השני של הכביש והכניסה אותה לאוטו, והוא לא הסכים לזוז בלי אמא, ואז באה השכנה השמנה שלובשת תמיד מכנסי טייטס שחורים וחולצה שחורה שסבתא תמיד אומרת איך אשה כזאת שמנה לובשת מכנסיים שמתפוצצים לה על התחת ורצתה לעבור וצוצי הפריע לה, אז היא צעקה על סבתא תקחי מפה את הכלב שלך יא קס אמק, וסבתא משכה את צוצי הצידה והשכנה הסתכלה על סבתא בפרצוף כועס והלכה, וסבתא אמרה לצוצי עוד מעט נחזור הביתה לירושלים ושם אוהבים אותך, ואני אמרתי לסבתא שגם אני אוהב את צוצי, וסבתא נתנה לי נשיקה וגם ליואבי, שעצם את העיניים חזק כי הוא לא אוהב שנכנסת לו לעיניים שמש. ואמא אמרה שגם היא אוהבת את צוצי, וסבתא אמרה לה את לא, ואמא התעצבנה על סבתא ואמרה את צועקת עליו הרבה יותר ממני.
בבוקר סבתא עשתה כביסה כי מחר נהיה עסוקים ומחרתיים היא נוסעת. סבתא אמרה שהיא רוצה לשטוף את הרצפה אבל אין לה כוח, ואמא אמרה שהיא כבר תנקה יותר טוב אחרי שסבתא וצוצי יסעו הביתה לירושלים. סבתא שאלה את אמא אולי היא תבוא לים עם  יואבי, ואמא אמרה תלכי את. סבתא לבשה את בגד הים שלה ואני לבשתי את בגד הים שלי ולבשנו בגדים מעל הבגד ים והלכנו לים, וסבתא אמרה שאמרו שיהיה חם, אבל היא בכלל לא מרגישה את החום, כי הרוח מהים כל כך נעימה, וזה מזכיר לה איך שהיא היתה ילדה קטנה בחיפה ואבא שלה לקח אותה לים, והוא היה מרים אותה באוויר ביד אחת כי היא היתה מאד קטנה ורזה ואבא שלה היה נורא גדול וחזק, ואז סבתא הרימה אותי באוויר ביד אחת וצחקנו והיא עוד פעם הרימה אותי באוויר ביד אחת, אבל אחר כך כבר נגמר לה הכוח להרים אותי ביד אחת אז סתם הלכנו לים.
כשבאנו לים סבתא אמרה שטוב שיש דגל אדום ולא דגל שחור, אבל בעצם המים מאד סוערים, ואי אפשר באמת לשחות. בכל זאת פשטנו את הבגדים בסככה וסבתא ביקשה מאשה אחת שישבה שם שתשים לנו עין על הבגדים, כי סבתא תמיד מפחדת שמישהו יקח לנו את הבגדים ונצטרך לחזור הביתה רק בבגד ים. הלכנו מול סוכת המציל ששם המצילים קשרו חבלים עם מצופים בתוך הים כדי שאנשים יכנסו רק לשם, וסבתא אמרה שמותר לשחות רק שם כי הים מאד סוער ואם נעבור את המצופים אנחנו יכולים לטבוע בים. אני רציתי רק להישאר על החול כי הגלים היו מפחידים, אבל סבתא נכנסה וישבה במים. היא היתה הסבתא היחידה שם. כולם במים היו ילדים יותר גדולים ממני, ואני לא רציתי להיכנס לשם. בא גל גדול והרטיב את סבתא וסבתא צחקה והמשיכה לשבת שם ובכל פעם שבא עוד גל היא צחקה והכניסה את הראש לתוך המים. על ידי עמדו הרבה ילדים ואחד זרק לסבתא כדור של בוץ על הגב, אבל סבתא לא אמרה לו כלום, אפילו לא סובבה את הראש, רק חיכתה שיבוא עוד גל וירטיב אותה, ואז היא סובבה את הראש והסתכלה עלי וחייכה, אבל הילדים חשבו שהיא מחפשת מי זרק עליה כדור בוץ, וילד אחד הצביע על זה שזרק, אבל סבתא בכלל לא התייחסה אליו, רק סימנה לי ביד שאכנס גם אבל לא התחשק לי. ילדה אחת באה וישבה ליד סבתא. סבתא חייכה אליה והיא חייכה בחזרה ושתיהן חיכו ביחד שהגלים יבואו וירטיבו אותן. גל אחד גדול כיסה את סבתא לגמרי, אבל הוא עבר ושוב היא הרימה את הראש והסתכלה אל הגלים שממשיכים לבוא אל החוף ולא רצתה ללכת משם. בסוף אמרתי לסבתא שתבוא כבר וסבתא הלכה להתקלח במקלחות שעל החוף. היא אמרה שהיא מלאה זיפזיף וחול שהגלים הביאו מהים, ושאמא בטח תכעס שהיא מלכלכת את הבית. אחר כך סבתא רחצה את הרגליים והכפכפים שלה הרבה זמן בברזים שצוצי אוהב לשתות מהם, כדי שהיא לא תביא הרבה חול הביתה ואמא לא תכעס עליה. בדרך הביתה אמרתי לסבתא שהילד השמן זרק עליה בוץ, וסבתא אמרה שזה לא משנה ושאם רוצים לעבור את החיים בקלות ולהיות זקנים לא צריך לשים לב לכל דבר, וכל עוד זורקים רק בוץ ולא אבנים זה לא כל כך נורא. אמרתי לסבתא שאני לא רוצה להיות זקן, וסבתא אמרה שזה יקרה רק בעוד המון זמן, ואולי עד אז אני אוהב את זה, כי היא דוקא אוהבת להיות זקנה, והיא אוהבת שאני ויואבי נכדים שלה. בדרך הביתה סבתא הרימה אותי עוד פעם ביד אחת, כמו שאבא שלה היה מרים אותה בדרך מהים הביתה כשהיא עוד היתה קטנה, ועוד לא היתה לאבא שלה מכונית, כי אז לרוב האנשים לא היו מכוניות והם נסעו באוטובוסים לכל מקום. אבא של סבתא היה איש גדול וחזק אבל סבתא היא קטנה ולא כל כך חזקה, ואחרי שהיא מרימה אותי ביד אחת שתי פעמים נגמר לה הכוח להרים אותי עוד פעם. סבתא אומרת שפעם היה לה הרבה יותר כוח, אבל עכשיו היא כבר ממש זקנה.