עדים בעייתיים

 אריק וייס הכין כתבה לחדשות ערוץ 13 על פרשיות המתנות של בנימין נתניהו מאז הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, שזה נושא אקטואלי, ואפשר לשוחח עליו עם הרבה אנשים, אבל משום מה אריק וייס בחר לדבר על נתניהו עם אהוד אולמרט, שמאד מתבלט בשבועות האחרונים בביקורת על טוהר כפיו של נתניהו, וגם גינה את שולה זקן שהורשעה לדבריו פעמיים בבית המשפט – פעם אחת כשהגנה עליו ולקחה על עצמה את האשמה בארגון מימון כפול לנסיעותיו של אולמרט, ופעם אחרת באותה פרשת שוחד שבה הורשע אולמרט עצמו בעבירות חמורות יותר משל שולה זקן, ויצא בעונש קל יחסית כי בית המשפט העליון החליט להקל עמו, למרות שקיבל שוחד וגם דרש משולה זקן שתימנע מעסקת טיעון ותשב בכלא שנתיים כדי למלט אותו מאימת הדין. אולמרט אמר בראיון אחר שנתניהו הוא ראש ארגון פשע, שגם אני חושבת ככה, אבל אולמרט בעצמו גם הוא ראוי לתואר הזה, וזה לא נשמע טוב כשהפוסל במומו פוסל. אולמרט גם הלין על נתניהו שמימיו לא שילם על כוס קפה. הרבה אנשים העידו על כך שנתניהו תמיד התחמק מתשלום במסעדות, אבל היה מוזר לשמוע דוקא את האיש שזלל פירות ים על חשבון משה טלנסקי מגנה אותו. אחר כך אריק וייס דיבר עם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, שקרא לנתניהו לפרוש, לא מפני שיש לו בעיה עם שוחד, או גזל, או רצח, אלא מפני שהרעיון – רעיון גזל האדמות מערבים, ככל הנראה – גדול מן האיש נתניהו, ולי לפחות היה די מוזר לשמוע את האיש שהטמין פצצות לראשי עיר ערבים מדבר בתור ערכאה מוסרית. הרגשתי מאד מאד מוזר מכל הכתבה הזאת, שהשאלה שהוצגה בה היתה איך נתניהו לא למד לקח מן ההסתבכות שלו במתנות שקיבל כראש ממשלה ולקח לביתו ונאלץ להחזיר למדינה אחרי שהראה בטלויזיה כמה מתנות ואמר שהן חסרות ערך, וגם עכשיו הוא טוען שהסיגרים והשמפניה שארנון מילצ'ן קנה עבורו לא היו שווים כל כך הרבה כסף כמו שהפרקליטות טוענת, כאילו רק לגנוב הרבה זה פשע, ולגנוב קצת זה בסדר. וחשבתי איך מכל האנשים במדינה שאפשר לדבר איתם על בנימין נתניהו, שלא חסר אנשים כאלה שהם נקיי כפיים וחכמים והגונים. אז למה לעזאזל חייבים לראיין את אהוד אולמרט שלקח שוחד והורשע וישב בכלא ועכשיו מעמיד פנים שהוא מומחה למוסר? למה מרבים כל כך לראיין אותו? אפילו כשריאיינו אותו על הפצצת הכור הסורי שהוא הורה עליה הרגשתי שהוא לא מתראיין לשם שמיים אלא חותר לטהר את עצמו מהאשמה, שאי אפשר לנקות אותו ממנה, אבל אפשר היה להבין למה היו חייבים לראיין אותו בתכנית על הפצצת הכור הסורי שהוא יזם כראש ממשלה. אבל למה לראיין אותו בכתבה על פרשיות המתנות של נתניהו, שכל כך הרבה אנשים אחרים יכולים לספר עליה דברים יותר מעניינים. איך בוחרים מרואיינים לכתבות הטלויזיה? האם איש שם איננו מבחין בכך שמאד בעייתי לראיין אדם שחולל בדיוק את אותם פשעים של נתניהו ועכשיו שם עצמו מטיף בשער כאילו היה הוא עצמו כליל השלמות. ברור שאולמרט עצמו שש להתראיין על פשעיו של נתניהו, כאילו הוא עצמו טלית שכולה תכלת, כי כבר מהצורה שבה הוא דיבר על שולה זקן אפשר היה להבין שמדובר באדם שעיוור לפשעיו שלו עצמו ומתכחש להם התכחשות גמורה. אבל האם לכתבי הטלויזיה אין חובה לוותר על מרואיינים נלהבים כאולמרט ולראיין אנשים נקיי כפיים, ולא תאומים רוחניים של הפושעים שבהם מדובר. הרי למרבה הצער רבים רבים מכירים את בנימין נתניהו ויכולים לספר על מעשיו, למשל מי שהיה חשב במשרד ראש הממשלה בזמן פרשת המתנות הראשונה, או יועצים לשעבר – אחד מהם, יוסי לוי, שהיה יועצו של נתניהו ולאחרונה מרבה לכתוב נגדו בחריפות רבה, אכן התראיין בכתבה, אבל מי שהכי נחרת בזיכרון מהכתבה הוא אהוד אולמרט, גם בגלל כשרונו הרטורי וההתלהבות היתרה שלו לגנות את יריבו הפוליטי שלמרבה הצער הרבה יותר דומה לו מאשר שונה ממנו. להביע דיעה על פשעי הזולת צריכים אנשים שלא חטאו, והם אלה שצריכים לקבל את ההזדמנות והבמה.     

לא יום עצוב

ישנן אמירות נימוס שהן נאות לכשעצמן, אבל בהקשרים מסוימים הן מקוממות, מפני שהן משמשות כלי לרידוד מוסרי וטישטוש ערכי. כזו היא האמירה שיום כניסתו של אהוד אולמרט לכלא הוא יום עצוב. העובדה שאולמרט רב הקשרים והעוצמה, שכיהן כראש עיריית ירושלים, כשר בממשלה וכראש ממשלה, וניצל את תפקידיו ומעמדו כדי לקחת שוחד, לחיות חיי נהנתנות ולמעול באמון הציבור ובנכסי הציבור שהופקדו בידו, נותן סופסוף את הדין על מעשיו, ולו גם לזמן קצר בהרבה מהראוי, משמחת מאד, והיא משמחת במיוחד מכיוון שכפי ששמענו בקלטות שולה זקן במו אוזנינו ובקולו שלו, הפעיל אהוד אולמרט את כל עוצמתו כדי ללחוץ ולאיים על שולה זקן, שתיקח עליה את אשמתו ותשב בכלא במקומו. תלכי לכלא לשנתיים, הוא אמר לה. היא אמרה אני אלך לכלא לשנה, אבל אולמרט אמר זה רק אם תתני להם אותי – כלומר אם תספרי עלי את האמת, במקום לקחת את האשמה רק על עצמך, ושולה חזרה ואמרה אני אלך לשנה, כלומר אני מוכנה לשבת בכלא בשבילך שנה, אבל לא יותר, ואולמרט כאילו יעץ לה, אבל בעצם איים עליה, שאם היא תעשה עסקת טיעון ותסכן אותו, הוא לא ידאג לה בעתיד, כשתצא לא תהיה לה עבודה, והיא היתה תמיד המפרנסת העיקרית במשפחתה. בעלה עובד פשוט שמשתכר כמו הרבה מאד עובדים במדינת ישראל רק 6000 ₪ לחודש, והאיום של אולמרט פעל – שולה זקן נמנעה באותה עת מלחתום על עסקת טיעון. היא עשתה זאת מאוחר יותר, כשהבינה שגם אם שתקה והורשעה בפרשת ראשונטורס, בעוד אולמרט, שהיה הנהנה היחיד מהונאת מימון הטיסות, יצא זכאי, וגם אם תקבל עליה את אשמתו ותלך במקומו לשנתיים בכלא, גם אז ייתכן שאולמרט יתנער ממנה. כשקרא לה מושחתת היא התחלחלה, הבינה שהוא מרחיק את עצמו ממנה, כדי שיהיה לו קל יותר להטיל עליה את כל האשמה, ואם יטיל עליה את כל האשמה, לא יקשה עליו גם לנטוש אותה. ורק אז היא שינתה את טעמה.

אין בספר החוקים עבירות כמספר פשעי האדם. דימיונם של הפושעים עשיר מזה של המחוקקים. הפרקליטים והשופטים מתאימים את הפשעים להגדרות שנראות להם קרובות ומתאימות ביותר. נסיונו של אולמרט לגרום לשולה זקן לקחת עליה את אשמתו וללכת לכלא לשנתיים בעבורו הוגדר כ"שיבוש הליכי משפט". שיבוש הליכי משפט הוא עבירה שמוגדרת כחמורה, אבל איש איננו מתייחס אליה באמת כאל עבירה חמורה. לרוב היא מתייחסת לתיאום עדויות, עבירה שמתלווה כמעט לכל פשע. מחמירים מעט יותר אם מדובר בשיבוש זירת פשע או העלמת ראיות, שזו כבר עבירה בפני עצמה. אבל אולמרט בשיחותיו עם שולה זקן לא עסק רק בתיאום עדויות, הוא ניסה לסחוט משולה זקן, על סמך חולשת מעמדה ועוצמת מעמדו שלו, להודות באשמה במקומו ולשבת בכלא במקומו, כדי שהוא ייצא זכאי, כפי שיצא תחילה זכאי במשפטי ראשונטורס וטלנסקי, בנסיבות דומות. הוא גם סיכם איתה, כפי שעולה מההקלטות, שתאמר שהעבירה לאורי מסר כספים שבעצם נתנה לאולמרט, כלומר שתעליל על אחר, שעלול היה להישלח אף הוא לכלא בשל העלילה, וכל זאת כדי שאולמרט ייצא זכאי.

עבירת שיבוש הליכי משפט כל כך מגמדת את פשעיו של אולמרט. מה שאולמרט עשה לשולה זקן, כפי שמעידות הקלטות, זו סחיטה באיומים, איום להעניש אותה בהתנערות כלכלית שתגזור עליה מצוקה קשה, ניסיון לשלוח אשה שמעמדה החברתי חלש משלו והיא חשה מאד מחויבת אליו לקבל עליה את אשמתו, וללכת לכלא לשנתיים במקומו, להפליל את עצמה ולהפליל אדם אחר במקומו. נדמה לי שלכל המעשים האלה יש הגדרות עבירה בספר החוקים, הגדרות חמורות בהרבה מ"שיבוש הליכי משפט". כבר כתבתי על תחושתי הקשה שאולמרט הופלה לטובה בבית המשפט העליון, בעיקר בגלל סירובו של בית המשפט להאזין ולהתייחס להקלטות של שולה זקן, מכיוון שנמסרו לרשויות החוק רק בסיומו של משפט הולילנד, סמוך למתן גזר-הדין. למעשה עד היום איננו יודעים במה באמת אשמים שולה זקן ואורי מסר, כי ברור מההקלטות שגם חלק מהטענות שבתי המשפט קיבלו ואישרו היו שקריות, כמו השקר על העברת הכספים לאורי מסר, כשבעצם הכספים הועברו לידי אולמרט, שקר שלא הופרך בבתי המשפט ותועד בפסקי הדין כאמת.

מבחינה משפטית, העבירה החמורה ביותר של אולמרט היא קבלת שוחד, ועליה הוא קיבל את העונש הגדול ביותר שקיבל בסופו של דבר - שנה וחצי מאסר, שעליהן הוסיף השופט אביטל חן, כמחאה על ענישה מגוחכת בעיסקת הטיעון על עבירת השיבוש, חודש נוסף. עדיין תלוי ועומד עירעורו של אולמרט על עונש המאסר של שמונה חודשים שנגזר לו בפרשת מעטפות טלנסקי. גם אם עירעורו יידחה, הוא יישב בכלא מעט יותר משנתיים. ייתכן מאד שיישב פחות.

ישנו חוק, וישנו מוּסר. כל מעשיו של אולמרט חמורים, אבל לעניות דעתי מבחינה מוסרית, ניסיונו לגרום לשולה זקן, תוך ניצול עוצמת מעמדו ושפלות מעמדה, לקבל עליה את אשמתו ולשבת בכלא במקומו, הוא המעשה המכוער והפסול ביותר. לקרוא למעשה הזה שיבוש הליכי משפט זו לשון המעטה מגוחכת. אולי גם זה חלק מההקלות שאולמרט מקבל בזכות מעמדו. הפרופסור עמנואל גרוס אפילו לא התבייש לטעון במאמר ב"הארץ" שצריך להקל עם אולמרט בשל תרומתו לחברה. נשכחה ההלכה שכרוּם מעמדו של אדם, כך גודל אחריותו, וכך גם ענישתו. נראה כי בפועל התקבל במקומותינו העיקרון הפסול שעם שועי ארץ מקלים, ואת החומרות שומרים לשפלי המעמד. כניסתו של אולמרט היום לכלא, שנקוה שתימשך לפחות שנתיים, כפי שדרש תוך ניצול מעמדו משולה זקן לשבת בכלא שנתיים במקומו, היא המעט שאפשר לעשות כדי לכפר על העוולות שגרם. היא תיקון קטן של עוול גדול.והיא גם שמחה, על כך שרם-המעלה ורב-העוצמה, שמי יודע כמה שפלי מעמד, אולי אפילו חפים מפשע, ישבו בכלא במקומו, או כמעט נשלחו לכלא בגללו, יושב סופסוף בכלא בעצמו, במקום לשלוח לשם אחרים. זהו מעט צדק על כל העוול שעשה אולמרט במשך השנים, ועל העוול הגדול יותר שתיכנן לעשות.

אכן הנסיבות אינן מעוררות חשק לצהול ולצאת במחולות, אבל גם להצטער אין על מה.    

פרקליטים ועבריינים אחרים

עוד לפני שצפיתי אתמול בערוץ 10 בתכנית "המקור" על אהוד אולמרט ושולה זקן וניסיונותיו של אולמרט לשבש את החקירות והמשפטים נגדו, חשבתי שזה יהיה מרתק, אבל לא חשבתי שזה כל כך יעציב אותי, ולא בגלל חשיפת המאמצים של אולמרט להשפיע על שולה זקן לשתוק, להעלים ראיות, לקחת על עצמה את אשמתו ולשבת במקומו בכלא תמורת תשלום, כל הדברים האלה שלכשעצמם מחייבים עונש הרבה יותר חמור מזה שהוטל על אולמרט בעסקת הטיעון – חצי שנת מאסר שירצה בחפיפה עם העונש המופחת שנגזר עליו במשפט הולילנד – ושכבר ידעתי אותם קודם לכן, ועוד לפני שידעתי, הבנתי שיש משהו כזה, כמו שהרבה אנשים אחרים הבינו את זה ובמיוחד השופט דוד רוזן שכעס מאד והטיל עונשים בהתאם, ובצדק. מה שהעציב אותי יותר מכל הוא מה שהשתמע מדברי סניגוריה של שולה זקן, שאם הבנתי נכון יש עורכי-דין שעכשיו מחרימים אותם, או גם אם לא ממש מחרימים אותם, מסתייגים מהם ולא מדברים איתם, בגלל שהם מסרו לפרקליטות את הקלטות של שולה זקן, שחשפו לא רק את השחיתות של אולמרט, אלא גם את ההתנהגות הפסולה של עורכי-דין מפורסמים ומכובדים כמו נבות תל-צור, שנפגש עם שולה זקן מטעמו של אולמרט וניסה להשפיע עליה לסרב  לעסקת טיעון, שהיתה טובה בשבילה אבל גרועה לאהוד אולמרט. הסניגור של שולה זקן, עופר ברטל, אפילו התנצל, שהוא היה חייב למסור לפרקליטות גם את הקלטת שמפלילה את נבות תל-צור, אחרת זו עבירה של העלמת ראיות, כאילו הוא זה שצריך להתנצל שעורכי-דין אחרים ניסו לשבש הליכי משפט לרעת מרשתו. ההתנהגות הזאת, שמעציבה אותי מאד אבל לא באמת מפתיעה אותי, מראה שאין הבדל גדול בין הפושעים לבין עורכי-הדין שלהם: אלה כמו אלה חושבים שהפשע הכי חמור הוא הלשנה על עבירות של עמיתים למקצוע, וזה לא באמת משנה אם המקצוע הוא לגנוב ולשדוד או לסייע לבית-המשפט ולהוצאת הצדק לאור, שזה לכאורה תפקידם של עורכי-הדין. המוסר הנוהג בשתי הדיסציפלינות הוא מוסר זהה: תפשע כאוות-נפשך, אבל לעולם אל תלשין.

אפשר היה לומר על עו"ד נבות תל-צור ועל עורכי-דין אחרים שהם שירתו את הלקוח שלהם, למרות שגם לטובת הלקוח יש גבולות – אסור לשבש הליכי משפט גם אם השיבוש הוא לטובת הלקוח. אבל כשאני חושבת על הניסיון האישי העגום שלי עצמי עם עורכי-דין, הרי שלא תמיד הם משרתים את טובת הלקוח. לפעמים הם משרתים את ידידיהם ואת בעלי הממון, וכמובן שהרבה פעמים ידידיהם ובעלי הממון הם אותם אנשים, כי הרבה עורכי-דין אוהבים להיות ידידים של בעלי ממון. כשהלקוח איננו בעל ממון, קשה לו מאד למצוא עורך-דין שבאמת ידאג רק לו ולטובתו ולא לשום דבר אחר. כשגיליתי שבעלי בוגד בי פניתי לעורך-דין שהיה ידיד של שנינו ושירת באותה יחידת מילואים עם בעלי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות והסכמתי שהוא יתווך בינינו. במהרה החלטנו להתגרש ואז אותו עורך-דין התקשר אלי ואמר לי שאני חייבת למצוא מיד עבודה – קודם לכן לא עבדתי בצורה מסודרת, כי בעלי התנגד לכך וסירב לסייע לי לטפל בבנות – וכמו כן מעכשיו עלי למשוך מחשבון הבנק רק סכום מוגבל כדי ש"אראה איך אני מסתדרת". הייתי המומה וצעקתי עליו איך הוא מעז לומר לי דברים כאלה, שנועדו ליצור מצג שוא של אשה עובדת שאיננה סמוכה על שולחן בעלה, כדי להפחית במידה ניכרת את גובה המזונות המגיעים לי, לאחר עשור שבו טיפלתי בבנותי ובכל ענייני הבית לגמרי לבדי ללא כל עזרה, ועם כל הויתורים המתחייבים מכך בתחום המקצועי. עורך-הדין קצת נבהל ואמר שיותר לא ייצג איש מאיתנו, אבל במהרה התברר שהוא כן מייצג את בעלי. לימים הוא הפך לשופט שלום ואחר כך לשופט מחוזי, ואפילו ישב בדין באחד ממשפטי אולמרט. לא פעם שאלתי את עצמי, אם הוא מסוגל לשפוט בצדק ולא להעדיף את אלו שאיתם רצוי לו לשמור על יחסים טובים. אחר כך מצאתי עורך-דין אחר שסייע לי במסירות במשך שנים רבות, עד שאבי נהרג וביקשתי ממנו לייצג אותי גם בעניין עזבונו של אבי. הוא עצמו דיווח לי בדיעבד על כמה ביקורים שערכו אצלו קרובי משפחתי, שלדבריו באו להראות לו שהטיפול בעזבונו של אבי בסדר גמור. ומיד הבנתי שמשהו איננו כשורה – אם הכל כל כך בסדר, מדוע נפגש עם קרובי משפחתי ללא ידיעתי ומאחורי גבי, מבלי לבקש את אישורי לפגישה ומבלי להזמינני אליה? רק אחרי שנים התאמת חשדי, כאשר התברר לי שנכס שאבי הוריש לבנותי וצריך היה להירשם על שמן, לא נרשם בטאבו על שמן במשך שתים-עשרה שנים. כאשר הדברים התבררו לי כבר לא היה לי קשר עם אותו עורך-דין, בעקבות התנהגותו בעניין אחר שחשבתי לבלתי ראויה. לימים אף הוא התמנה לשופט שלום, ואני מתפללת שכשופט הוא נוהג ביתר הגינות מכפי שנהג עמי. אם קוראי שואלים את עצמם מדוע לא התלוננתי על התנהגותם של שני עורכי-הדין האלה, הרי לגבי הראשון הגשתי תלונה ללשכת עורכי-הדין והתלונה נגנזה, ולגבי השני העדפתי לא להגיש תלונה כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בעימות איתו שהיה מחייב אותי להעלות מחדש את האירועים הקשים והכואבים ביותר בחיי, שהשאירו עלי את רישומם לכל החיים. וגם למדתי מן הניסיון, שסילוקו של אדם בלתי ראוי, איננו מביא בהכרח למינויו של אדם ראוי יותר תחתיו. לפעמים נופלים מן הפח אל הפחת. הרי גם אהוד אולמרט קנה תחילה את תהילתו כלוחם בשחיתות.

היה קשה מאד למצוא עורך-דין שייצג אותי ואת בנותי בענייני הירושה נגד קרובי משפחתנו העשירים, שעל סמך הניסיון כבר הנחנו מראש שינסו להעביר לצדם כל עורך-דין שייצג אותנו, וכך אכן קרה. בלית ברירה החלטנו לייצג את עצמנו. אחר כך בתי הבכורה גם למדה משפטים, והיום היא עובדת בעצמה כעורכת-דין, אבל בניגוד לעופר ברטל היא הגיעה למקצוע כדי להגן על עצמה ועל משפחתה, ולא מתוך אשליות, וכך היא מתייחסת אליו, כמקצוע שיכול לסייע לאדם להגן על עצמו ועל משפחתו מפני דורשי רעתם.

אנשים עלולים להסיק מדבריי שאין לי אמון בעורכי-דין ובמערכת המשפט, וזה ממש לא נכון. יחסית למערכות אחרות בחברה, בתי משפט הם הרבה יותר הוגנים ושיוויוניים, וכמובן הרבה יותר שקופים ומבוקרים ממערכות אחרות, שבהן הכסף והכוח והקשרים לבדם מדברים ללא בושה, ורק קולם נשמע. כהיסטוריונית הבהירו לי מורי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שהדבר הכי חשוב באקדמיה הוא להשיג כספים, ולכן צריך להתחנף כל הזמן לבעלי המאה ובמיוחד חשוב לא להרגיז את ממשלת גרמניה שנותנת הרבה כסף למחקרים שמוצאים חן בעיניה, ורצוי להשוות את ישראל לנאצים, שאת זה ממשלת גרמניה ואזרחיה במיוחד אוהבים לשמוע. אני סירבתי לאמץ את התורה הזאת וגם הבעתי בכתב ובעל-פה את דעתי עליה, וכמובן זכיתי גם לתביעות דיבה וגם לחרמות של עמיתים מסוג זה שמתאר עופר ברטל, אבל לי זה לא אכפת במיוחד. למזלי היסטוריון איננו נזקק באמת לקשר עם עמיתים, וגם לא לכסף רב. כדי לכתוב היסטוריה צריך רק נייר ועיפרון (לא עט, כי עטים עלולים להזיק לכתבי יד עתיקים). חוץ מנייר ועיפרון היסטוריון צריך הרבה אומץ והרבה יושר, והדברים האלה אינם נקנים בכסף, למרות שלמרבה הצער, לא פעם הם נמכרים בכסף. כמובן שגם עורכי-דין צריכים הרבה אומץ ויושר, ואלה אינם דברים שנקנים בכסף, אבל לא פעם הם נמכרים בכסף.

ובכל זאת קשה במיוחד לפגוש עורכי-דין שמשבשים הליכי משפט, שהרי משפטים, בניגוד למחקרים בהיסטוריה, עלולים לשלוח אנשים לכלא, ואם הם כבר שולחים אנשים לכלא, רצוי מאד שישלחו לכלא את האדם הנכון, ולא מישהו שקיבל ממנו כסף כדי לשבת בכלא במקומו, או שאפילו לא קיבל כסף, והסכים להפליל את עצמו מתוך פחד, ובמקרה הזה מדובר באשה שהתבקשה לקחת על עצמה את האשמה, כדי לפטור מאשמה את מעסיקה ופטרונה. היום אותם עורכי-דין ששידלו אותה לשקר למען לקוחם, מאשימים אותה משום שזמן רב אכן שיקרה למענו, עד שהמחיר היה גבוה מדי עבורה, וכאשר הם מגנים אותה כשקרנית, הם דומים לרוצח הוריו שביקש רחמים כי הוא יתום. מה שחשוב לציבור לדעת הוא שאנשים עשירים אכן קונים לעצמם לא פעם את עורכי-הדין ואת פסקי-הדין הרצויים להם, ושלא תמיד הדבר נחשף, ולכן מה שקרה עם אהוד אולמרט ושולה זקן איננו עצוב אלא שמח, מפני שבסופו של דבר האמת יצאה לאור, מפני שלשולה זקן נמאס, וזאת בשורה נעימה, גם לגבי כוחן של נשים שהגברים חושבים שתמיד יוכלו לסובב על אצבעם, ופתאם קמות ואומרות עד כאן, וגם לגבי יהירותם של עבריינים חזקים ועורכי-דינם, שידעו שאולי לא תמיד, אבל לפעמים, מעשי העוולה נחשפים, והצדק יוצא לאור.

  

קול העם

תחושת האיפה ואיפה שעורר בי הפער בין יחסו המקל של בית המשפט העליון לנאשמים המפורסמים והמקושרים בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, הלל צ'רני ואביגדור קלנר ואף דני דנקנר, לבין היחס המחמיר וחסר-הרחמים כלפי הלא מפורסמים ולא מקושרים, מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שנדון לשבע שנות מאסר, ואיש לא התחשב בנסיבות הטרגיות שבהן הידרדר לקבלת שוחד, והמתווך בעיסקה מאיר רבין שנדון לחמש שנות מאסר, ואיש לא מחה לא על הרשעתם ולא על עונשם ולא על דחיית ערעורם, שהתבססו על אותו עד מדינה חולה לב שנפטר לאחר שלושה ימי חקירה נגדית קשוחה של סניגורו של אולמרט רועי בלכר, ופטירתו זו באמצע חקירתו הנגדית שימשה נימוק להקלה בדינו של אולמרט, וגם נימוק לגולל בעפר את המת, שסניגור לא נמצא לו בבית המשפט העליון, להכפישו ולבזותו ולערער על כל דבריו, ועל פסיקותיו של השופט דוד רוזן שהקשיב לעד המדינה הזה במשך חודשים ויכול היה להתרשם ממנו אישית, דבר שנמנע משופטי העליון, בנוסף לכך שמנעו מעצמם מדעת את ההאזנה לעדותה ולקלטותיה של שולה זקן, שעושות את פסק-דינם לצחוק לבושת כולנו, כל זה איננו נותן לי מנוח, כיצד יכולים לא רק שופטי דעת הרוב בעליון שזיכו את אולמרט מעבירת השוחד המרכזית, אלא גם אותם עיתונאים עצמם שהאזינו בשקיקה להקלטותיה של שולה זקן והביאו את מקצתן בפנינו, להעמיד פנים כאילו לא שמעו אותן מעולם, כיצד זוכה אהוד אולמרט שוב ושוב לחמלה ורחמים ואהדה ודברי תהילה ושבח שאין להם שחר, ואי אפשר אלא להרהר בצער בחוסר יכולתם של אנשים חכמים והגונים לכאורה לעמוד כנגד מניפולציות רגשיות ותעמולת שקר מהסוג שאהוד אולמרט מתמחה בו ואיפיינו את כל דרכו הציבורית: חיזורו הבלתי פוסק אחר העיתונאים והליטופים והחיבובים שהם זוכים להם ממנו ומשרתים אותו בתמורה. קשה היה לי המראה בבית המשפט של אהוד אולמרט שלוחץ את ידי העיתונאים כמנהג ידיד נאמן, את פניו של שי שטרן החביב כשלחץ את ידו של אולמרט, את חיוכו של רביב דרוקר, מי שנחשב בצדק לעיתונאי אמיץ וביקורתי, שהצליח שלא בטובתו לשמש את אולמרט כאידיוט שימושי, כאשר העניק לו במה נדיבה לתאר את עצמו, ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין בעירעור, כמי שעמד לחתום הסכם שלום עם אבו-מאזן, שרק חקירתו באזהרה מנעה את השלום המיוחל הזה, למרות שהראיות לכך שאולמרט עמד לחתום על הסכם שלום עם אבו-מאזן דלות בהרבה מהראיות לכך שקיבל שוחד כדי לקדם את פרוייקט הולילנד. מופע חיבוב העיתונאים בבית-המשפט הציג את אולמרט בכשרונו הבולט ביותר: להפוך עיתונאים נחשבים, מוערכים ואמיצים לסמרטוטים שבהם הוא מנגב את עקביו שהזדהמו בכספים מפוקפקים. כמו ילד המרותק למשמע אגדות קסם האזין רביב דרוקר בתכניתו לסיפוריו של אולמרט כיצד פיתה את אבו-מאזן לבוא לביתו, בטענה שרעייתו הנאמנה עליזה כבר עומדת עשרים וארבע שעות ומבשלת למענו, ואי אפשר היה להכיל את הבוז והזילזול וההתנשאות שרשף כלפי אבו-מאזן בדבריו האלה, שבהם גם הלעיג על יכולתו של אבו-מאזן לסייע בשיחרור גלעד שליט, וחייב אותנו להרהר בכך שאפילו לרקוח עיסקה לשיחרור גלעד שליט לא עלה בידי אולמרט – בנימין נתניהו הוא שהביא לשיחרורו המבורך כשהוא חי ושפוי, כמובן בעזרתם של אנשים טובים אחרים, אבל עדיין ההחלטה על מימוש העיסקה הזו עומדת לזכותו, ואי אפשר שלא לחשוב שאישיותו החמוצה והנקמנית של נתניהו, שאתמול, בטרם יבשו דמעותינו על החיים הצעירים והטהורים שנקטלו באכזריות, נאלצנו לחזות בעוד מופע הסתה וגזענות שלו שאפילו מהמעט שידוע על הרוצח שטרם נתפס לא היה לו שום בסיס, האישיות החמוצה והנקמנית הזו המלוה את חיינו זמן כה רב היא אחת הסיבות החשובות לחיבה התמוהה שלה זוכה אולמרט בקרב מיטב עיתונאינו, אחרי שתי מלחמות מיותרות ונוראות שהמיט עלינו בפזיזות וניהל ברשלנות, ואילו היינו מדינה מתוקנת, היה די בזאת כדי לסלקו מכהונתו גם מבלי להרשיעו בפלילים.

לשי שטרן סלחתי לאחר שצפיתי בכתבתו על פסק-דין הולילנד שבה התלבט בעצמו האם היה עליו ללחוץ את ידו של אולמרט, ובמיוחד בעקבות שיחתו המרעישה עם האדריכל ישראל גודוביץ', שסיפר על ישיבת הועדה המחוזית שבה אושר הפרוייקט בקלות מחשידה מאד, והתנגדותו של גודוביץ' לפרוייקט בשם אגודת המהנדסים והאדריכלים נדחתה בחטף – הנה ראיון שהייתי שמחה לראות את רביב דרוקר וברוך קרא מרחיבים אותו לתחקיר מאלף, כיצד אושר פרוייקט הולילנד בוועדה המחוזית, שלמיטב זיכרוני מפסק הדין עמוס הפרטים והמסמכים של השופט רוזן, התבססה הרשעתו של אורי לופוליאנסקי בשוחד בין השאר על כך שסייע ליזמי הולילנד להעביר את הדיון בפרוייקט מן הוועדה העירונית לוועדה המחוזית כדי לחסום התנגדויות, ואותו לופוליאנסקי מכר את נכסי הציבור הירושלמי שהופקד לטפחם ולשומרם – מעילה באמון קוראים לזה – למען תרומות למפעל חייו המבורך לכשעצמו יד שרה, שלפיכך סלחו לו רבים, כאילו עשה מעשה צדקה כשמעל בנכסי הציבור למען קידום מפעלו, חשוב ככל שיהיה.

אבל לצערי, אחרי הצפייה בתכניתו של שי שטרן, כבר לעולם לא אוכל להתגבר על התיעוב שעורר בי חיים כהן, והוא הרי היה האיש הנחמד שנהניתי כל כך לצפות בו מארח אנשים ומבשל להם, ומספר על אמא שלו המנוחה בזמן שהוא מפלט דגים ונחמד לזקנות שבאות להפגין את כישורי הבישול שלהן במאסטר שף, ופתאם בתכנית של שי שטרן הוא התגלה כבן דמותם של נהגי המוניות שמטיחים בנוסעיהם השבויים את מה שמכונה "קול העם". השופט רוזן פסק בלי ראיות, צעק חיים כהן, וחבט באגרופו בשולחן, מה זה כל יום תולים פה בן אדם בלי ראיות, וגם מי שמעלילה צריכה ללכת לכלא בדיוק כמו האנס. ואני שבמשך ימים ושעות רבות ישבתי וקראתי את פסק-הדין המורכב של השופט רוזן, שהיו בו הרבה מאד ראיות, מסכת כבדה וסבוכה של ראיות, אינספור מסמכים ועדויות, מטילה ספק רב בכך שחיים כהן ישב וקרא אי פעם ולו דפים ספורים מפסק-הדין הזה. את הטענה שהשופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי ראיות שמע חיים כהן מן הסתם מפי עורכי-דינו, דובריו וחבריו של אהוד אולמרט, כפי שכולנו שמענו אותה מפיהם, אלא שהוא גם שמח לאמץ אותה ללא הסתייגות. חיים כהן מאכיל אנשים שיש להם כסף לשלם על ארוחות במסעדות, ולאולמרט יש הרבה כסף, שחלק גדול ממנו הושג בצורה מאד מפוקפקת ועל חשבון הכלל, אבל זה איננו מעניין את חיים כהן, שהפך מטַבָּח מוכשר, חביב וצנוע למעצמת תקשורת כוחנית, וכוח משחית, במיוחד כשהוא מגיע ללא חכמה ושיקול דעת שיאזנו אותו. ואת קביעתו שנצעקה על המעלילה שצריכה ללכת לכלא כמו המורשעים באונס השמיע כהן, באותה צעקנות וחבטת אגרוף בשולחן שאיפיינה את כל הופעתו בתכנית, בתגובה לסיפורה של כנרת בראשי על אורלי רביבו האומללה. לאיזו מעלילה התכוון חיים כהן? כמובן למתלוננת על אונס, שהרי ידוע שמתלוננות על אונס כולן זונות שקרניות שצריך לשלוח לכלא, אם לא להוציא להורג. כן, כן, חיים כהן הוא "קול העם", מושג שעלה השבוע בתכניתו של חיים זיסוביץ' "תיק תקשורת" בשיחה בין נרי ליבנה לבין בני ציפר עטור הפפיון, שבא להלין על יחס התקשורת לשרה נתניהו וחזר והבטיחנו, אותו איש שאיננו חדל להתנאות בידידיו המלומדים מן האקדמיה הצרפתית, שהעם יודע את האמת, ששרה נתניהו היא אשה נחמדה ומקסימה, והעם איננו מאמין לכל דיווחי השקר של התקשורת שהביאה את סיפוריהם המזעזעים של עובדי בית ראש הממשלה על רעיית ראש הממשלה המתעמרת בהם בלי גבול. נרי ליבנה העירה בעוקצנות שבני ציפר איננו בדיוק העם, ואחר כך העלתה אפשרות שהעם הוא כנראה מרכז הליכוד. פעם אכן הריעו במרכז הליכוד לרעיית ראש הממשלה, אבל במרכז הליכוד יש לראש הממשלה ולרעייתו גם מבקרים דעתניים, ולכן אפילו מרכז הליכוד איננו העם. וכמובן שעובדי הקבלן העשוקים מבית ראש הממשלה, שטורטרו וננזפו עד כדי התעלפות והתקף לב ולא זכו לרחמים על סבלם אינם העם. גם הנשים הצעירות והעניות שמשכירות את עצמן כפקידות ועוזרות זוטרות והופכות לצעצועי מין של בעלי השררה עד אובדן נפשן וכבודן אינן העם. העם הוא בני ציפר ועו"ד יוסי כהן ועו"ד אלי זוהר ועו"ד גיורא אדרת והיועץ אמיר דן וניר חפץ וסנדרה רינגלר וחיים כהן – אנשים שמרוויחים את לחמם מחנופה ושירות ושירות וחנופה לבעלי הממון, ההון והשלטון, ומן השירות והחנופה האלה הם שואבים את לחמם ואת כוחם, שמרוממים אותם ונושאים את קולם מעלה מעלה, לא רק מעל עובדי ניקיון ומטבח רמוסים, שחוטפים צעקות ונעליים בפרצופם, אלא גם מעל שופטים הגונים ואמיצים שאינם נושאים פני שררה, ועיתונאים שרק האמת נר לרגליהם. מי שנמכרים לנו כקול העם הם בני אותה פמליית החצר שחבריה שונים ומשונים במעמדם, בהשכלתם, במקצועם ובאופיים, אבל כולם בובות חוטים מרקדות של השררה המדבררים את דברה, ומעל כל הקולות האחרים נשמע קולם.       

הקושי שלי עם זיכויו החלקי של אולמרט

אבי המנוח, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שהיה שופט ארבעים שנה, בתפקידו האחרון נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הסביר לי לא פעם את הקשיים העומדים בפני שופטים להרשיע נאשם, עקב דיני הראיות המחמירים, לעתים דינים פרוצדורליים, שמונעים מהשופט להעלות טענות שלא הועלו בידי הצדדים. אבל, סיכם ואמר: אם פסק-הדין מתנגד לתחושת הצדק הטבעית זה עצוב מאד. כך אני חושבת על זיכויו היום של אהוד אולמרט מעבירת קבלת שוחד, בטענה שלא ידע על כך שעד המדינה שמואל דכנר, ששיחד שורת אנשי ציבור למען קידום פרוייקט הולילנד, שילם לאחיו יוסי אולמרט, שהיה מצוי בקשיים כספיים, סכומי כסף גדולים, לדברי דכנר חצי מיליון ₪, ותחושתי הקשה רק הלכה והתגברה בעת שקראתי את תקציר פסק-הדין המחזיק 50 עמודים.

התחושה קשה במיוחד משתי סיבות: דפוס התנהגות מאד דומה של דכנר התגלה בעניינו של מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שהרשעתו היא החמורה ביותר בתיק הולילנד, ערעורו נדחה והוא נשלח לרצות עונש חמור של שבע שנים בכלא, על שורת עבירות שוחד שבהן הורשע לצורך קידום פרוייקט הולילנד ואישור חריגות הבנייה שלו.

עבירת השוחד הראשונה שבה הורשע אורי שטרית, היא תשלום שלוש המחאות  בסך כולל של 130,000 ₪, שמסר עד המדינה שמואל דכנר לאחיו של אורי שטרית יורם שטרית. אורי שטרית ביקש בערעורו לבית המשפט העליון לבטל את ההרשעה בעבירה זו, כי היא מסתמכת רק על עדותו של שמואל דכנר, שעקב שקרים וסתירות בעדותו הוענק לה משקל מופחת. אבל השופטים דחו את ערעורו בעניין זה בטענה שיש די ראיות התומכות בדברי דכנר, ואלו הן, על פי השופט פוגלמן, שארבעת השופטים הנוספים בהרכב הצטרפו אליו:

"דכנר מסר ליורם שלושה שיקים בסך 130,000 ₪, עד המדינה ויורם לא הכירו זה את זה קודם למתן הכספים, ושניהם היו מקורבים לאדם אחד – אורי שטרית. יורם ואורי היו קרובים זה לזה: חודשים ספורים לפני הפגישה בין דכנר לבין יורם –הפגישה שבה העביר לו את השיקים – הציע דכנר לסייע לשטרית במצוקתו הכלכלית: ושטרית קיבל מדכנר שוחד במקרים נוספים. נקבע כי צירופן יחד של כל הראיות אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי, והמסקנה המתבקשת היא כי שטרית היה החוט המקשר בין דכנר לבין אחיו יורם."

ובכן, הרשעתו החמורה של אורי שטרית בעבירה זו מתבססת על ההגיון. איש איננו מטיל ספק בכך שאורי שטרית ידע על הכספים שהועברו לאחיו יורם. אבל במקרהו של אהוד אולמרט, מופיע לפתע הגיון אחר, לפחות בדעת הרוב שכתב השופט ניל הנדל:

"לדעת השופט נ' הנדל, גם התסריט לפיו דכנר לא סיפר ל[אהוד] אולמרט על העברת הכספים הוא סביר, הגיוני ונתמך בראיות. אמנם, על רקע אופיו ואישיותו של דכנר, אין להיתמם ולחשוב כי נתן ליוסי את הכספים משום שמצבו נגע ללבו... דכנר נתן את הכספים ליוסי בבחינת "שלח לחמך", כפי שהוכח שנהג במקרים אחרים. זאת מתוך מחשבה כי הדבר ישתלם לו במערכת יחסיו מול אולמרט בעתיד..."

אבל דכנר רצה לקדם את פרוייקט הולילנד בהווה. איזה הגיון יש בכך שמסר ללא כל תמורה כספים ליוסי אולמרט, שלא היה לו שום עניין איתו קודם לכן, מלבד הרצון לשחד בדרך זו את אהוד אולמרט? מדוע מה שהגיוני ומובן מאליו לגבי אורי ויורם שטרית – שהמתן ליורם נועד להשפיע על מהנדס עיריית ירושלים אורי שטרית לקדם את פרוייקט הולילנד, הופך פתאם לגמרי לא ברור  ולגמרי לא מובן מאליו כשמדובר בראש עיריית ירושלים באותם ימים ולימים ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחיו יוסי אולמרט?

ואכן בדעת המיעוט של השופט ג'ובראן ההגיון זהה לזה שהופעל בעניינו של אורי שטרית. וכך מסכם התקציר את דעת השופט ג'ובראן:

"התרחיש הרביעי והאחרון עוסק באפשרות ש[אהוד] אולמרט הוא שפנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו יוסי. השופט ס' ג'ובראן קבע כי תרחיש זה מעוגן היטב בחומר הראיות, ואולמרט לא הצליח להעלות ספק סביר שמא הוא איננו נכון. קביעה זו התבססה בין היתר על היחסים האינטרסנטיים בין אולמרט לעד המדינה, על עדותו של מוריס טלנסקי המלמדת כי אולמרט פעל להסדרת חובותיו של יוסי באמצעות בעלי ממון, ועל עדותה של שולה זקן במשטרה, ביחס לאפשרות כי אולמרט הוא זה שביקש מעד המדינה להעביר את הכסף ליוסי."

בינתיים למד הציבור מעדותה המאוחרת של שולה זקן, שלא נכללה בחומר הראיות, שאהוד אולמרט ידע גם ידע על העברת הכסף מדכנר לאחיו יוסי, ואף הודה לו על כך באותה עת, אבל גם בהתעלם מעדות מכרעת זו, אני חשה תמיהה גדולה למקרא הטענה שאולמרט לא ידע על העברת הכספים לאחיו, ויתרה מכך, אני חשה תחושה קשה של איפה ואיפה לנוכח הפער הצורם בין יחס השופטים לתשלום של שמואל דכנר ליורם שטרית, לבין יחסם לתשלום של אותו שמואל דכנר ליוסי אולמרט. מה גם שעדות טלנסקי על כך שאהוד אולמרט ביקש ממנו בשנת 2004 לסייע ליוסי, מצביעה על דפוס זהה לזה שתיאר שמואל דכנר. על כך אומר השופט הנדל, שייתכן שאהוד אולמרט כלל לא ידע על חומרת מצבו של אחיו יוסי עד שנת 2004, שאז ביקש מטלנסקי לסייע ליוסי, ולכן הוא רואה כאפשרי גם תרחיש שהעברת הכסף מדכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002, שנתיים קודם לכן, נעשתה ביוזמת דכנר וללא ידיעת אולמרט, כ"שלח לחמך", והיא שונה מהמקרה של בקשת אולמרט מטלנסקי לסייע לאחיו יוסי.

אני לא השתכנעתי, לא בשוני בין הכספים שהעביר דכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002 לבין הכספים שהעביר מוריס טלנסקי ליוסי אולמרט לבקשת אולמרט בשנת 2004, ואני גם מתקשה לראות את השוני בין ההיגיון שהוחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של מהנדס העיר אורי שטרית לבין ההיגיון שחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של ראש העיר אהוד אולמרט. בשני המקרים מדובר בתשלום נדיב מאדם שבמרכז חייו עמד פרוייקט הולילנד לאחיהם של עובדי ציבור בכירים שיכלו לסייע בקידום הפרוייקט. הפרשות השונות שבהן כבר הורשע אולמרט, כולל הרשעתו שהושארה על כנה בקבלת שוחד מדכנר בסך 60 אלף ₪, מראות על אדם שמקבל באופן שיטתי כספים מבעלי עניין לצורך קידום ענייניהם. למרבה הצער פסק הדין שנתן היום בית המשפט העליון, שתקפותו התערערה מאד עוד לפני שניתן, בעקבות עדויותיה וקלטותיה של שולה זקן לאחר הסדר הטיעון שלא נכללו בחומר הראיות ולא עמדו לפני שופטי בית המשפט העליון בעת כתיבת פסק-דינם, איננו לכבודו של בית המשפט העליון, והמסר שהוא מעביר לגבי השיוויון בפני החוק והמלחמה בשחיתות, כפי שכבר התפרש, תוך שקרים וסילופים, על ידי עורכי-הדין של המורשעים, הוא מסר מטריד, בלשון המעטה.