איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

כמה רוע

 

אתמול בהפגנה ליד בית הנשיא היה שלט שאהבתי: "אחים אנחנו" ומתחת חתימה: קין. זה היה שלט שמבטא היטב את הצביעות והרשעות של אנשי הקואליציה שדורסים – פשוטו כמשמעו – את הציבור בעודם מתחסדים: "אחים אנחנו", "אנחנו עם אחד". נתניהו, שמאד משתדל להיראות טוב בתקשורת האמריקנית – מהישראלית הוא מתעלם כידוע, מאחר שאיננה מתחנפת אליו די הצורך – הסביר למראיין האמריקני שאחרי שהאופוזיציה ראתה שהעבירו את ביטול עילת הסבירות, היא תבקש הסכמה על המשך החקיקה, כלומר: הראינו להם שאנחנו יכולים לדרוס אותם, אז עכשיו הם בוודאי ישמחו להיכנע ולהלבין את המשך ביטול שלטון החוק בישראל וביסוסה כדיקטטורה של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר. אפילו כשנתניהו מתאמץ להיראות פייסני, הדורסנות והזחיחות מתפרצות ממנו. כשהוא מדבר על הסכמה רחבה, הוא מתכוון שהוא יתעלל באופוזיציה עד שתיכנע ותסכים לתמוך בחוקים שיבטיחו את שלטונו הדיקטטורי. הסכמה אמיתית שתגובש במשא ומתן בין הצדדים איננה עולה כלל על דעתו.

אינני יודעת מדוע נשמעו קולות החוששים שלאחר ביטול עילת הסבירות המחאה תיחלש. הרי הכעס והזעם בקרב המוחים רק גדלו. ההפגנות אתמול היו סוערות וזועמות עוד יותר מקודם, והן תהיינה כאלה גם בהמשך. היכולת להגיע להסכמות רק תלך ותקטן. קשה לדעת מה יהיה. ברור לכולם שצפויה תקופה קשה ביותר שבה תשתולל הקואליציה, כי נתניהו רוצה להחזיר את אריה דרעי לממשלה ולבטל את משפטו לא כדי לפרוש אלא כדי להישאר ראש ממשלה לנצח – אחרת היה מגיע להסדר טיעון מזמן. זו היתה התכנית מרגע שחזר לשלטון והיא לא השתנתה – השופטות אסתר חיות וענת ברון שנחשבות בלתי נוחות לקואליציה עומדות לפרוש בקרוב מבית המשפט העליון, ונתניהו רוצה למנות במקומן שני שופטים מקורבים שיזכו אותו בערעור. איך הוא יסדר שדוקא המקורבים שהוא מתכוון למנות ישבו בערעור שיגיש על הרשעתו הצפויה במחוזי במרמה והפרת אמונים, גם אם לא בשוחד, קשה לדעת. נתניהו כבר מינה את מי שחשב למקורביו, רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, במחשבה שיסגרו את התיקים נגדו. זה לא צלח. עכשיו הוא רוצה למנות שופטים כלבבו במחשבה שהפעם השופטים שימנה יפעלו כשלוחיו. לא בטוח  שכל היוזמות של נתניהו להשתלטות על מערכת המשפט יביאו לתוצאה הרצויה לו. בטוח שהנזק שכבר נגרם ושעוד ייגרם ממעלליו לאופי המשטר בישראל, לביטחון, לכלכלה, לחברה ולתדמיתה של ישראל עצום ורב וקשה מאד לתיקון.

הדיבורים על אחים ועם אחד חביבים כל כך על קואליציית נתניהו מכיוון שהם מרמזים בדרכם לכוונתה האמיתית, לצמצם עד כדי ביטול את מעמד הערבים כאזרחים שווי זכויות, כדי לאפשר את קיום חזונם של בן-גביר וסמוטריץ' ואנשיהם, למרר את חיי הערבים ולהסיר מהם כל הגנה חוקית כדי לגרום להם להגר מהארץ או אף לגרשם בכוח. אם חשב מישהו שאנשים מסוכנים אלה ימתנו את חזונם השטני עם כניסתם לממשלה, נראה כי ההיפך הוא הנכון. כמובן שיחסם לשמאל ולכל מתנגדיהם איננו שונה בהרבה מיחסם לערבים, ואי אפשר היה להתעלם מעליצותו של בן-גביר לנוכח אלימות שוטרים שכנראה קיבלו ממנו ייעוץ דומה לזה שהוא נותן ללקוחותיו, לא לשאת מצלמות גוף ותגי שם ולהפליא את מכותיהם במפגינים מבלי שיוכלו לזהות את תוקפיהם ולהעיד נגדם.

כמו כל שלטון לאומני גזעני גם גזעני הקואליציה נשענים על מגזר שחונך שנים לגזענות ולאומנות חסרי מעצורים. נורא היה לשמוע את הרב יגאל לוינשטיין בכתבתו של יאיר אטינגר בערוץ כאן, האחרונה בסדרה על הציונות הדתית. לוינשטיין סיפר על תלמידת סיעוד שביקשו ממנה להתנצל על ביטויים גזעניים כלפי סטודנטים ערבים, אבל הוא הצהיר שהם גמרו להתנצל. מעכשיו הגזענות היא מדיניות מפורשת של הציונות הדתית והיא יושבת ליד שלוחן הממשלה. אם חשבתם לתומכם שגזענות היא תופעה מזעזעת שאין לה מקום בחברה מהוגנת, ואם חשבתם שליהודים יש סיבה מיוחדת להתחלחל מגילויי גזענות, טעיתם. הרב לוינשטיין וחבריו נושאים את דגל הגזענות בגאון, ולכך הם מחנכים את תלמידיהם, במימון המדינה.

באותה כתבה התבשרנו גם על התכנית להושיב בשכונות צפון ירושלים גרעינים תורניים, כדי שמסע השנאה שהם מובילים נגד הערבים בערים המעורבות לא יפסח גם על ירושלים, וכדי להבריח את מעט החילונים שעוד נותרו בעיר. בכתבה גם בישרו לנו שראש העיר ירושלים משה ליאון מאד תומך ביוזמה. בשכונות המרכזיות של ירושלים, רחביה, טלביה וקטמון, כבר הצליחה תכניתם של ליאון ופטרונו נתניהו לסלק את החילונים וליישב את מרכז העיר בחרדים מחו"ל. חלק  מבעלי הדירות מגיעים רק לחופשות: למעלה מעשירית הדירות בירושלים נמצאות בידי תושבי חו"ל, רובם חרדים המצביעים לנתניהו. כשמסתובבים ברחביה בקיץ שומעים אנגלית וצרפתית, העברית כמעט נכחדה משכונות מרכז העיר, ובמערכות הבחירות האחרונות בישרו אנשי הליכוד בגאווה שבשכונת רחביה, שנודעה בעבר בתמיכתה בשמאל, יש כעת רוב לליכוד. זה הפרוייקט הגדול של נתניהו ותומכיו: להבריח את החילונים והשמאל מירושלים ואם אפשר גם מישראל. זה כמעט מצליח להם בירושלים, אבל גם בירושלים מפגינים אלפים נגד ממשלת הזדון, וגם מפגיני תל אביב לא יוותרו על ירושלים. אנחנו במלחמה נגד קין ואנחנו נלחמים כדי לשרוד וכדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. כוחנו היחיד הוא העובדה שאין לנו ברירה – אם לא נילחם בשלטון הגזענות לא רק הערבים לא יוכלו לחיות כאן, גם אנחנו לא נוכל לחיות במדינת הלאומנות והגזענות שנתניהו ושותפיו פועלים כבר שנים רבות להקים כאן. אין לנו ברירה, ולכן כוחנו גדול.   

הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

הכל אישי

 

לא היתה לי עמדה נחרצת לגבי קיום השיחות בבית הנשיא. לא ידעתי אם הן יועילו או יזיקו או סתם לא ישנו דבר. כשמקיימים שיחות, אפילו עם גורמים בעייתיים כמו הממשלה הנוכחית, לפעמים יוצא מזה משהו טוב למרות הציפיות הנמוכות, אז חשבתי שאולי כן כדאי לקיים שיחות. אבל כששמעתי שקרובים להסכמה על פגיעה במעמד היועצים המשפטיים הייתי די מזועזעת – דוקא על זה להסכים, לפגוע בשומרי הסף החשובים ביותר והמותקפים ביותר, כי הם בקו הראשון של שלטון החוק, עוד לפני השופטים, שאליהם מגיעים רק אלה שיכולים ושמתעקשים. עכשיו אני חושבת – עדיין איננו יודעים בדיוק לאלו הסכמות הגיעו, או רצו להגיע, אבל הדברים שאמר ליברמן, שההסכמה העיקרית תהיה להחזיר את דרעי לממשלה, כלומר לבטל פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים ששלל את חזרתו לממשלה, קשה לי לעכל את זה. אמנם מדובר לכאורה בעניין אישי של עבריין ספציפי שהוא גם ראש מפלגה שנמצאת בקואליציה, אבל מרגע שמדובר בביטול למעשה של פסק דין של בית המשפט העליון ועוד בהרכב מיוחד של 11 שופטים, המשמעות איננה שולית, כי אם אפשר לבטל פסק דין של בית המשפט לגבי אריה דרעי, ולא בדרך המוסדרת בחוק של חנינה, שבכל מקרה ספק אם דרעי, עבריין סדרתי, היה עומד בקריטריונים של מועמדים לחנינה, מה לגבי עקרון השוויון בפני החוק? ומה לגבי שמירת טוהר המידות של אנשי ציבור ומניעת שחיתות? אבל לפני הכל, כמה עלובה ה"רפורמה המשפטית" הזו, שבסך הכל נועדה למלט שני פוליטיקאים מושחתים, אריה דרעי ובנימין נתניהו, מאימת הדין, תוך ניצול מעמדם הפוליטי ובחירתם השקרית לכנסת, כי הם נבחרו לכנסת בהבטחה לדאוג לעניים ובכלל לאזרחים הפשוטים, להוריד את יוקר המחיה ולהפחית את הטרור והפשע, בזמן שכוונתם האמיתית היתה לחזור לשלטון כדי להשתמש בו לרסק את מערכת המשפט ולמלט את נפשם מאימת הדין. כלומר, לולא השחיתות של נתניהו ודרעי שהובילה אותם להיות נאשמים בפלילים, ובמקרה של דרעי גם להיות מורשע בדין יותר מפעם אחת, כל המהפכה המשפטית לא היתה באה לעולם, וכל ההתקפות המכוערות על השופטים לא נועדו אלא למלט מהדין את הפושעים היותר מיוחסים, אלה שנמצאים בשלטון ומנצלים אותו לא כדי להיטיב עם הציבור אלא כדי לנצל את העוצמה השלטונית לצבירת טובות הנאה אישיות. אמנם אי אפשר להעמיד לדין פוליטיקאים על רמאות וגניבת דעת, אבל מאד מוגזם לראות בבחירה כזו בחירה דמוקרטית. בתי שרון אמרה לי שברור שזו היתה המטרה ומה אני מתפלאת, ובכל זאת ציפיתי שלפחות יעמידו פנים שהרפורמה המשפטית, כפי שמכנים אותה הוגיה, היא יותר מחבל הצלה לדרעי ונתניהו מהאופי העברייני הבלתי נשלט שלהם. אבל היא פשוט לא. היא תחבולה שקופה של פושעים ולא שום דבר יותר מזה. אמרו תמיד על יריב לוין שהוא אידיאולוג ולא נהנתן. אולי באמת בניגוד לנתניהו, אין לו עניין בסיגרים ושמפניות, ואשתו לא מבקשת צמיד תואם לשרשרת, אבל בכתבה גדולה שהילו גלזר הקדיש לו במוסף "הארץ" לפני כמה שבועות היה רק עניין אחד: שנאה חולנית לערבים ורצון אינסופי לפגוע בהם, מאז שהיה תלמיד תיכון ועד היום. שנאה גזענית איננה אידיאולוגיה, היא רק דעה קדומה שממלאת את מוחו של לוין ומניעה אותו באש שנאה בוערת, וככל השונאים הפנאטים, הוא איננו מוכן להביא בחשבון נזקים או מגבלות של פעולותיו, והוא אדם מסוכן. ואלה אכן מרכיביה של ה"רפורמה המשפטית": גזענות חסרת רסן, עבריינות ותחבולות של עבריינים. וזה מה שמטריד אותי לגבי השיחות בבית הנשיא: על מה אפשר להסכים כאן? על לגיטימציה לגזענות? על שחיתות אין קץ? על טובות הנאה  לעבריינים? על פושעים בממשלה? ולמה בכלל השיחות האלה חשאיות? הרי זה עניין ציבורי, ועצם קיום השיחות הוא תוצאה של מחאה ציבורית עזה והן הכי מעניינו של הציבור, אז איך אפשר להסתיר אותן מעין הציבור ולהתייחס אליהן כאל סוד מדינה, כאילו דנו שם במדיניות הגרעין הישראלית ולא בחקיקה בעלת השפעה מכרעת על אופי המשטר. אולי בעצם עדיף שלא להסכים לדבר ושהממשלה הגרועה בתולדות ישראל תעשה כטוב בעיניה ותשבור את הראש בקיר, ואנחנו נמשיך להפגין ולצעוק, עד שתיפול הממשלה במהרה בימינו בקרוב.

הפגנת הימין ומסריה

 

הפגנת הימין אתמול ליד בית המשפט העליון הזכירה לי את ההפגנות לפני רצח רבין, הפגנות שכולן הסתה אישית והתרת דם. בהפגנה אתמול, כמו בנאומים קודמים של שרי הליכוד, הותר דמם של נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. זו לא היתה הפגנה למען רפורמה במערכת המשפט, אלא הפגנה למען ריסוק שלטון החוק ודמוניזציה של בכירי מערכת המשפט המייצגים את שלטון החוק. בתעמולת הליכוד כפיפות לשלטון החוק מוגדרת כשלטון השופטים והיועצים המשפטיים בממשלה, ובית המשפט העליון מסומן כידיד הטרור ומגן המחבלים. יריב לוין הבהיר בנאומו בדיוק איזה בית משפט הוא רוצה – כזה שמאפשר את "נוהל שכן", כי חיי פלשתינים אינם נחשבים, כזה שאוסר על קיום טכס זיכרון משותף ליהודים ופלשתינים, כי עידוד שנאה בין יהודים וערבים היא עקרון היסוד של שלטון הליכוד בראשות נתניהו, כאידיאולוגיה מרכזית וכעקרון פעולה, ושמירת זכויות האדם של ערבים, בין אם אזרחי ישראל ובין אם פלשתינים, היא פגיעה בשלטון "העם", כי העם כולל אך ורק יהודים ואך ורק כאלה שמצביעים למפלגות קואליציית רצח רבין השלטת, שמאז הסיתו מרכיביה נגד ממשלתו של יצחק רבין והתירו את דמו עד שנמצא מי שקלט את המסר ויצא לפעולה, הם עולים כפורחים והופכים את ישראל לרפובליקת בננות לאומנית, גזענית, ומושחתת עד היסוד, ומלבד הסתה נגד השופטים והיועצים המשפטיים, הם מנסים כעת לחזור ולהשתלט על לשכת עורכי הדין ולהמליך עליה בשנית את העבריין אפי נוה, כדי שימשיך לבחור שופטים דרך מיטתו ועסקיו וימשיך את השחתת ודירדור מערכת המשפט שנמשכים כבר שנים תחת שלטון השוחד והשחיתות של נתניהו. הרפורמה שמוביל לוין איננה צעד ראשון להרס המשפט והדמוקרטיה, אלא הצעד הסופי, לאחר שנים שבהן נלחם הליכוד בשלטון נתניהו במערכת המשפט ודיכא ביד רמה את זכויות האדם והאזרח. כמובן שדין מבקשי מקלט אפריקאים על פי לוין הוא כדין ערבים: את אלה ואלה צריך לרמוס כדי לשמור על זכויות "העם". ולוין קורא למירב מיכאלי לחבור אליו, כי הוא רוצה להילחם באנסים, מלה שפירושה בלווינית ערבים ואפריקאים, כי יהודים אינם אנסים, ואם תטען חלילה מישהי שיהודים אנסו אותה, עו"ד טלי גוטליב כבר תראה לשקרנית הזאת מה זה, לקול תרועות צדיקי איה נאפה ובן דמותה הגברי של טלי גוטליב, עו"ד ניר יסלוביץ', שאץ רץ לייעץ לכל ישראלי הנאשם באונס בחו"ל כיצד עליו לערער את אמינות הנאנסת האומללה. זה פרצופה של ישראל בשלטון הליכוד בראשות נתניהו: שחיתות, לאומנות, גזענות, דין שונה ליהודי וללא יהודי, דין שונה לימני ולשמאלני, רוע, שנאה ופשע. אין פלא שתחת ממשלה כזו העלייה בפשיעה החמורה מזנקת, ורצח הוא דבר יום ביומו. ממשלה שהאויב שלה הוא מערכת המשפט והייעוץ המשפטי, איננה יכולה להילחם בפשיעה, אלא רק להגביר אותה עשרת מונים, כפי שאכן קורה בפועל.

מתקפות הליכוד על מערכת המשפט אינן חדשות. ב-15 בדצמבר 2009 דיווח עיתון "הארץ" על התקפה קשה של שר האוצר באותם ימים, יובל שטייניץ, על מערכת המשפט, ובראש וראשונה על בית המשפט העליון, באותם ימים בנשיאותה של דורית בייניש. בהרצאה בכנס טען שטייניץ שבית המשפט העליון וגם ערכאות נמוכות יותר מקבלים החלטות שגורמות למדינה לבזבז עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים, ואפילו מיליארדי שקלים, בעוד שבממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית. שטייניץ גם הביא דוגמאות להחלטות שלטענתו הן חסרות אחריות ומופקרות: הדוגמה הראשונה, החלטת בג"ץ לחייב את הממשלה למגן מבני ציבור בדרום, שעלותה 400 מיליון שקלים. הדוגמה השנייה, החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב להכיר בהוצאות עבור מטפלות לצרכי מס, שהיתה אמורה לגרוע מאוצר המדינה מיליארדי שקלים. הדוגמה השלישית: פסילת בג"ץ את התיקון לחוק שאפשר הקמת בית כלא פרטי, שהיה אמור לנצל את האסירים הפליליים כאמצעי לגריפת רווחים, מעבודתם ומעצם החזקתם בכלא, כפי שקורה בארצות הברית.

שטייניץ לא התבייש להציג את שלוש הדוגמאות האלה, שמבהירות היטב מי באמת דואג לאזרחי המדינה, וזו איננה הממשלה, שסירבה למגן מבני ציבור בעוטף עזה והעדיפה להפקיר את תושבי הדרום כדי לחסוך כסף שהוא כספם של אותם האזרחים. כמובן שהכרה בהוצאות על מטפלות היא חיונית לנשים רבות, שללא ניכוי הוצאות המטפלת אין להן טעם לצאת לעבודה. ומיותר לציין כמה מסוכנת הפקרת האסירים לשרירות לבם של בעלי הון שרק אינטרס כלכלי בראש מעייניהם, וזאת כאשר רוב האסירים הפליליים בישראל מגיעים משכבות חלשות, ואחוז גבוה בתוכם הם יוצאי אתיופיה ועדות המזרח בכלל, קבוצה שהליכוד תמיד התיימר, ללא כל כיסוי, לדאוג לה. רק לאחרונה סיפר שופט העליון בדימוס מני מזוז, כיצד כילד שעלה מתוניס וגדל בעיירה נתיבות במשפחה של תשעה ילדים, קיבל מהמדינה בשליטת מפא"י, המושמצת עד אין קץ, חינוך ותמיכה רבים יותר משהממשלה מספקת היום לילדים, כאשר המדינה הרבה יותר עשירה מכפי שהיתה בשנות החמישים והששים. ובחינה בשבע עיניים של הוצאות? לא כאשר מדובר בכיסוי הוצאותיה של משפחת נתניהו, מימון בתיהם, בגדיהם, תסרוקתם, איפורם, ארוחות הפאר שלהם ונסיעותיהם לחו"ל שתועלתן מועטה והנאתן מרובה. רעייתו של שטייניץ, השופטת גילה כנפי, מכהנת כעת בבית המשפט העליון, אבל לאחרונה הוא שוב התגייס לטובת הרפורמה המשפטית, וכמובן לטובת תפקידו החדש כיו"ר רפאל, שאליו מונה בתמיכת יריב לוין. אין ספק שבליכוד יודעים על מה חשוב להוציא כספים ועל מי חבל לבזבז, למשל על תושבי עוטף עזה מוכי הקסאמים.

גם במחנה מתנגדי הרפורמה יש לא מעט צדקנים, שלמשל מיצג השפחות אינו לרוחם, והם שואלים מה הקשר בינו למציאות. קשה לגברים להבין מה הקשר למשל בין נשים עגונות, שבהעדר בעלן אינן יכולות להשתחרר מנישואיהן, לעתים עד יומן האחרון, לבין שפחות, אבל ננסה: אשה נשואה במדינת ישראל, שבה ההלכה לבדה קובעת את מעמדן של נשים נשואות, איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, ושום בית דין איננו יכול לשחרר אותה, ללא הסכמת הבעל, גם אם הבעל נעדר עשרות שנים ואין יודע אם הוא בכלל בחיים. בדין הבינלאומי מצב כזה נקרא שעבוד, כלומר האשה היהודיה בישראל, בנישואיה לבעלה, משתעבדת לו עד קץ הימים או עד שיסכים להעניק לה גט. כמובן שעצם המציאות הזו לבדה מעניקה לגברים כוח עצום בהליכי גירושין. הייתי רוצה שכל הלועגים למיצג השפחות יחוו, ולו לדקות ספורות, את אשר חוויתי כאשר בעלי לשעבר, אז עדיין בעלי, הופיע בבית הדין הרבני שלוב זרוע עם המאהבת, לימים אשתו השנייה, לימים גרושתו השנייה, ועורך דינו איים עלי שלא אקבל גט אם לא אענה לדרישותיו הכספיות. באותו רגע הבנתי שגם אם אקבל גט בתנאים סבירים, לעולם לא אנשא שוב, בוודאי לא לגבר יהודי. אינני רוצה להיות שפחתו של איש, ואינני רוצה להיות נתונה לאיומים של בעל נואף שהדין היהודי מעלה לגדולה באשר הוא גבר. לו היה בית המשפט אקטיביסטי באמת, כפי שמאשימים אותו בליכוד, היה פוסל את קביעת המעמד האישי על פי דיני ההלכה, שמתייחסת לנשים כאל בהמות, היה פוסל בתיעוב את חוק הלאום הגזעני שמעגן בחוק העדפה של יהודים ופוגע קשות בזכויות הערבים וכל הלא יהודים בישראל, ואת חוק האזרחות שמונע מזוגות מעורבים של ישראלים ופלשתינים זכויות אדם בסיסיות. אבל בג"ץ תחת שלטון ממשלת השחיתות והגזענות של נתניהו, הוא גוף מפוחד ומוכה, שהגנתו על זכויות האדם בישראל מינימלית, וגם המצב הזה אין די בו למפלגת הליכוד, שרוצה לסרס את בג"ץ לחלוטין ולבטל את שלטון החוק בישראל, כדי שממשלת הפוגרום של קואליציית רצח רבין תעשה ככל העולה על רוחה ללא מעצורים. האם אני מיואשת ממדינת ישראל? ממש לא. אני מאמינה בהתנגדות לממשלת הזדון וההרס של נתניהו ולוין, ואני מאמינה שבסופו של דבר ננצח במאבק על דמותה של ישראל ונסלק את ממשלת הרשע. אני רק מתפללת שהמאבק הזה, וההסתה והתרת הדם מצד הממשלה וראשה, לא יגבו מאיתנו מחיר דמים.

אל תכפו עלינו, רק על עצמכם

 

בהפגנות מול בית הנשיא בירושלים, המארגנים מאד משתדלים לשקף את כל הציבורים והמגזרים בישראל, גברים ונשים, יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, דתיים וחילוניים וכמובן גם חרדים, שאולי אינם משקפים את הזרם המרכזי בחברה החרדית, וודאי לא את המפלגות החרדיות בכנסת, אבל מייצגים השקפות שקיימות במגזר החרדי ושהמחזיקים בהן רוצים לתווך למגזרים אחרים. זה מאד יפה, כמובן, שהמחאה כוללת קולות רבים ומנסה לשקף אותם ולקבל אותם. במוצ"ש האחרון, שהוקדש לדוברות נשים, דיברה בין השאר ציפי לביא, פעילה חברתית חרדית, שחברה בין השאר בארגון "נבחרות", שפועל למען ייצוג לנשים ברשימות החרדיות לכנסת. אני מאד מעריכה את פעילות הארגון, כיוון שמטרתו היתה צריכה להיות מובנת מאליה והמדינה היתה צריכה לחייב ייצוג נשי בכל הרשימות בכנסת, ומפני שידוע לי שהנשים שנלחמות על הזכות הבסיסית הזאת סובלות מהתנכלויות בחברה החרדית. ובכל זאת הטרידו אותי דבריה של ציפי לביא, אפילו הרגיזו אותי, מאחר שהיתה בהם התעלמות גמורה מהמציאות החוקית במדינת ישראל, שהחרדים מבקשים להתנער ממנה, וגם מצליחים בכך כל כך הרבה שנים.

המוטיב המרכזי בדבריה של ציפי לביא היה בקשה להימנע מכל כפייה. "אל תכפו לימודי ליבה, תאפשרו". אבל במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה, שנאכף על כל ילדי ישראל, ותוכנו נקבע בעיקרו על ידי משרד החינוך, כלומר על ידי המדינה, באמצעות צוותי מומחים במקצועות שונים, מתוך מחשבה מהו הידע שיועיל לילדים בהתבגרם. לכן למשל מלמדים את השפה העברית, מכיוון שזו שפת המדינה, ומלמדים את השפה האנגלית, מפני שהיא השפה הבינלאומית שבאמצעותה יכולים דוברי שפות שונות להתקשר ביניהם, ומלמדים חשבון, כי בלי לדעת חשבון אין אדם יכול לנהל חנות או עסק, ובלי לדעת לחשב ריבית איננו יכול לדעת מה הסכומים שיידרש לשלם תמורת הלוואה או משכנתא שתידרש לו כדי לקנות דירה. כמובן מלמדים גם תנ"ך ומדרשים וספרות, כי זו תרבותנו. ומלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, כדי שהתלמידים יכירו את עולמנו כיום וידעו גם על העבר. ומלמדים פיזיקה וכימיה, כדי שיהא לתלמידים מושג על האופן שבו פועל הטבע סביבנו. ומלמדים אמנות ומוסיקה, כדי להעשיר את הרוח. וכן הלאה. אפשר להתווכח על מה וכמה ללמד, אבל בעיקרון המדינה קובעת מה חיוני ללמד את הילדים, ומה יתאפשר כבחירה, והחרדים נלחמים כדי שילדיהם לא ילמדו מקצועות חיוניים כמו אנגלית וחשבון, מתוך מחשבה שככל שיהיו בורים וצרי אופקים יותר, כך ידבקו בדברי הוריהם ומוריהם ולא יעזבו חלילה את החברה החרדית. במקום מקצועות חיוניים הם מעמידים את לימוד התורה וההלכה, אבל בפועל אין מדובר בלימוד, כי הם אינם בוחנים את הטקסטים בעין ביקורתית, ואינם דנים במשמעותם כפי שמבין אותה החוקר, אלא סופגים הטפה שמחוזקת בשברי פסוקים משובשים, וכך הופך פסוק הדן בביזה של בנות האויב ובאונס של שבויות "כל כבֻדה בת מלך פנימה" בשורוק, לסיסמה חרדית "כל כבוֹדה בת מלך פנימה" – ובאמצעות הפסוק המשובש הזה מחנכים דורות לדחוק את הנשים הביתה ולמנוע מהן את הייצוג שציפי לביא נלחמת עליו. מדוע מה שנאכף על כל ילדי ישראל לא ייאכף על החרדים, כדי שיזכו בחינוך ראוי ולא יכלאו בכלא של אינדוקטרינציה ובורות, שאין בו מקום למחשבה מקורית וחופשית, אלא לחזרה ושינון.

ועוד אמרה ציפי לביא "אל תכפו גיוס, תאפשרו". מה פירוש אל תכפו גיוס? הרי הגיוס לצבא איננו רשות, יש חוק גיוס חובה שחל על האזרחים ככלל. החילונים, גברים ונשים כאחת, מחויבים בגיוס לצבא על פי חוק. ייתכן שרבים היו מתגייסים גם ללא חוק גיוס חובה, אבל צעירים המגיעים לגיל 18 אינם נשאלים אם הם מעוניינים לשרת בצבא, אלא מגויסים לשירות על פי חוק גיוס חובה, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם היו מעדיפים ללמוד או לעבוד או לנסוע לחו"ל בגיל שבו צעירים במדינות אחרות יכולים לעבוד ולחסוך, לרכוש השכלה גבוהה או לטייל ולבלות. מה פירוש "אל תכפו גיוס"? הרי החרדים אינם מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא שכיר בלבד, שאנשים מתגייסים אליו על פי בחירתם ומקבלים שכר בהתאם, כפי שקיים במדינות מסוימות וקיים גם בישראל אחרי שירות החובה, אבל לא במקומו. באיזו זכות דורשים החרדים לעצמם פטור מגיוס שחל על אזרחי ישראל היהודים ממגזרים אחרים, ופוטר את האזרחים הערבים כדי שלא ייאלצו להילחם בבני עמם, כפי שקרה ליהודים בגולה. למעשה האמירה הזו: "אל תכפו", היא התחכמות, כי משמעותה היא: העניקו לחרדים פטור, העניקו להם פריווילגיה, שאין לאחרים, לפטור את עצמם מחוקים המטילים חובה על שאר אזרחי המדינה, ובמקרה של חוק הגיוס, חובה שעלולה להביא לפציעה ולמוות.

ציפי לביא דיברה גם על כך שאין לכפות על החילוניים להתלבש על פי כללי הלבוש החרדי, או לאכול על פי כלליהם, אבל זה המצב ממילא, בעיקר מפני שאין לחרדים כלים לכפות את כלליהם בתחומים אלה באופן מוחלט, ועדיין אזרחי ישראל אנוסים לממן כמה כשרויות, כאשר מספיקה אחת, ולהתחתן בנישואים דתיים, מפני שאין בישראל נישואים אזרחיים, ולהיקבר בבתי קברות דתיים בטכס דתי, מפני שבתי קברות חילוניים מעטים והקבורה בהם יקרה מאד. וכמובן שהמגזר החרדי מתפרנס מאספקת שירותי נישואים וקבורה וכשרות וכופה על כלות חילוניות לטבול במקוה – בתשלום – לעיני הבלנית, שבודקת אם הכלה נקייה די הצורך, ולהאזין לדברי הבל של רבניות בורות המטיפות להן לשמור נידה באיום שאם לא תעשינה כן הבעל יברח מהן, ואיש איננו שואל אותן אם הן מעוניינות בכך, ולאיש לא אכפת מההשפלה ואי הנעימות הכרוכים בכפייה הדתית ובפגיעה הקשה בפרטיות.

כל כך הרבה כפייה דתית יש בישראל, וכל כך הרבה פטורים ופריוילגיות למגזר החרדי, מחובות שמוטלות בחוק על כל המגזרים האחרים, ובראש כולם הגיוס לצבא וסיכון הבריאות והחיים למען המדינה ותושביה. כיצד אפשר לבוא ולומר: "אל תכפו, תאפשרו", אלא אם כן מניחים כמובן מאליו את העובדה שהחרדים אינם צריכים להיות כפופים לאותם חוקים שאזרחים אחרים כפופים להם, אלא זכאים לבחור איזה חוק לכבד, ומאיזה חוק להתעלם, ובעוד גברים ונשים חילוניים נשלחים לכלא על אי ציות לצווי גיוס, הם רשאים לבחור אם לציית או לסרב ולהתעלם.

"אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון", שרים בהפגנות. אכן הגיע הזמן לשוויון, הגיע הזמן שחרדים יצייתו לחוק כמו כולם, ואם אינם רוצים לציית לחוקים, שהם יאפשרו לכולם לא לציית. שילחמו לבטל את שירות החובה ולהקים במקומו צבא שכיר בתשלום, שיאפשרו לכל מי שרוצה לבחור את תכנית הלימודים לילדיו, שירפו את אחיזתם משירותי הדת ויאפשרו נישואים וגירושים אזרחיים בישראל וקבורה אזרחית לפי בחירה ובמחיר סביר לכל המעוניין. אבל אם כל רצונם שאחרים ישרתו עבורם וימותו עבורם והם יתנהגו כאילו הדבר מובן מאליו, הרי זוהי דרישה שאין לאיש זכות לדרוש מאחרים, ואי אפשר לקבל.   

לא המן הרשע אשם

 

אולי בהשפעת פורים בוחרים לא מעט אנשים חכמים להאמין בתיאוריית אחשוורוש התמים והמן הרשע, ומשכנעים את עצמם ואת זולתם שנתניהו מאד רוצה לעצור את חוקי ההשתלטות על בית המשפט העליון ולהתפשר עליהם, כדי למנוע את הנזקים האיומים שכבר נגרמים בעטיה של החקיקה. את תפקיד המן הרשע הם מעניקים ליריב לוין, או לשמחה רוטמן, או לשניהם כאחד, לבדם או בצירוף יאיר נתניהו שלכאורה שולט באביו. הם מתעלמים מהראיות המובהקות לשליטתו של נתניהו באירוע ומכך שהוא עתיד להיות הנהנה העיקרי ממנה, מי שיזכה למנות שופטים שיתחייבו לזכות אותו. נתניהו רוצה זיכוי, לא עסקת טיעון במחיר פרישה, והוא רוצה שלטון, לא לתקופה אלא ללא הגבלת זמן. בין השאר פועל הליכוד, לכאורה באמצעות אחרים, ובעצם בגלוי, להאריך את כהונת כנסת האימים לחמש שנים. והוא לגמרי בעניין ולא חיכה לחוק הנבצרות המושחת לכשעצמו כדי להיכנס לעניין – דקות ספורות לאחר פרסום מתווה הנשיא הוא ביטל ודחה אותו בגסות רוח, מה שלא הפריע לו אתמול, בעוד נאום מתחסד ומרושע כאחד, להאשים את האופוזיציה שמסרבת להידברות " וכבר איבדנו שלושה חודשים". כאילו יש לו עניין להידבר עם מישהו שאיננו נכנע כליל לרצונותיו. נתניהו רוצה למנות את שופטי העליון ונשיאו, ובאופן כזה הוא מקוה לזכות בזיכוי בעירעור על משפטו, כיוון שברור לו שיורשע בפלילים, לא מפני שתפרו לו תיק, אלא מפני שהוא אשם. והוא רוצה בכך לא רק מפני שהוא רוצה לחמוק מהכלא, אלא מפני שהוא רוצה להישאר בשלטון. לו רצה לפרוש היה מסדיר בקלות עסקת טיעון של ענישה קלה או פטור מענישה בכלל תמורת פרישתו, אבל כל שנה נוספת שנתניהו החזיק בשלטון גרמה לו עוד יותר לחשוב שהוא לבדו יכול וזכאי להיות ראש הממשלה ואין בלתו.

את חוק הנבצרות שהוא התווה הוא תיאר כאילו מישהו אחר העביר את החוק המושחת הזה, שמקשה על הוצאת נתניהו לנבצרות. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל, ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות אך ורק כדי להעביר חוקים לטובת עצמו והנצחת שלטונו. שימוש לרעה בסמכות מכוננת קוראים לזה. כן כן, אולי לא עלה הדבר בדעתכם, אבל הרעיון בבחירות דמוקרטיות לכנסת הוא שהכנסת הנבחרת והממשלה מטעמה תפעלנה לטובת הציבור, שהחוקים וההחלטות שיתקבלו ישמשו לשיפור מצבו של הציבור ולמתן מענה לצרכיו ומצוקותיו. כל ח"כ נשבע אמונים למדינת ישראל, וכל שר שמושבע לכהן בממשלה מתחייב למלא אחר חוקי המדינה. מוזר שאיש טרם קרא תיגר על ההתנערות הגמורה של הממשלה הנוכחית מכיבוד החוק שכל שר ושר שחבר בה התחייב אישית לכבד. מה יחליט בג"ץ אם יצטרך לתת את הדין על הזלזול בחוק מצד שרי הממשלה וראשה? האם אין די בסירובם למלא את חוקי המדינה כדי להרחיקם מתפקידם? ומה דינו של יריב לוין, שככל חבריו התחייב אף הוא למלא את חוקי המדינה, ומכריז בראש חוצות שלא יכבד את פסיקת בג"ץ אם יפסול את ההפיכה המשפטית שלו?

מעבר לשחיתות ולבריונות גם גסות רוח אינסופית, חוצפה תהומית, שום מחויבות לציבור או לחוק המדינה, התנכרות גמורה לציבור והתעלמות גמורה מזעקותיו. ובראש הבריונים ראש הממשלה – לא איש חלש ונתון לשליטת אחרים, אלא מי שקובע, מי שהקפיד לדחות את מתוה הנשיא, מי שהשתיק את שר הביטחון יואב גלנט כילד נזוף בשולי הכיתה, מי שאחראי לאסון שהמיט עלינו ועל חיינו.

ואל תניחו לו לחמוק מאחריות למעשיו ואל תקלו ראש באחריותו.

נתניהו הוא סיבת הכל

 

הרבה אנשים טובים מציעים להעניק לנתניהו חנינה בתמורה לפרישתו, מתוך אמונה מוטעית שנתניהו מחזיק בשלטון כדי לבטל את משפטו, בעוד שההיפך הוא הנכון. נתניהו מעוניין לבטל את משפטו כדי להחזיק בשלטון לזמן בלתי מוגבל ולמנוע את החלפתו. לו רצה נתניהו לסיים את משפטו בעסקת טיעון שתכלול את פרישתו מראשות הממשלה, היה יכול בקלות להסדיר עם אביחי מנדלבליט עסקה כזאת בעת כהונתו של האחרון כיועץ המשפטי לממשלה. אבל נתניהו התעקש על עסקה ללא קלון, מכיוון שכמו שותפו אריה דרעי, מטרתו איננה רק לחמוק מהכלא אלא להישאר בשלטון, והחקיקה שיריב לוין מוביל בעבורו לא נועדה רק לבטל את משפטו ולמלטו מהכלא, אלא לבצר את החזקתו בראשות הממשלה.

לכאורה המתוה שהציג הנשיא הרצוג פותר את הדאגות העיקריות של נתניהו לצורך קיום הקואליציה שלו: הוא מאפשר את כהונתו של אריה דרעי כשר למרות פסילתו בבג"ץ, הוא מאפשר להעביר חוק גיוס שיפטור כליל את החרדים משירות ואף יכיר בלימוד התורה נוסח החרדים – שהוא הרבה יותר אינדוקטרינציה מלימוד – כשירות למדינה שמשתווה בערכו לשירות הצבאי.

אבל נתניהו דחה מיד את המתוה ואפילו לא השתהה כדי להתעמק בו, והדבר מוכיח שרצונו לשלוט בוועדה למינוי שופטים ולמגר את הביקור השיפוטית על הממשלה על ידי בג"ץ ועל ידי יועצים משפטיים שחוות דעתם מחייבת הוא רק צעד ראשון בתכנית מרחיקת לכת יותר להנציח את שלטונו. טעות היא לחשוב שנתניהו שבוי בידי שותפיו. הוא היוזם והוא המוביל, ונוח לו שלוין ורוטמן מלכלכים את ידיהם בחוקים המושחתים להרס הדמוקרטיה. ללפיד יש אולי אינטרס לקרוא ליריב לוין "ראש הממשלה האמיתי" ולתאר את נתניהו כשבוי המובל על ידי שותפיו, אבל אין בכך שמץ אמת. שותפיו של נתניהו משרתים את מטרותיו. לוין ורוטמן משליטים אותו על המערכת המשפטית, אבל המטרה היא להשתלט על כל המערכות: בנק ישראל, התקשורת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולהעביר חוקים שיאפשרו לנתניהו להישאר בשלטון ללא מצרים. גם איתמר בן-גביר משרת את נתניהו. נתניהו הכיר יפה את פוטנציאל ההרס שלו ואת ההפקרות שבה הוא מתנהל, וזה בדיוק מה שהתאים לו מבלי שידע על ההפגנות הצפויות נגד ההפיכה המשטרית שיזם, אבל מתוך הערכה שהפגנות במתכונת הפגנות בלפור תתחדשנה עם שובו לשלטון, ושהוא זקוק לשר בריוני ואלים שידכא את המפגינים באלימות ותוך זלזול גמור בזכות המחאה ובחוק בכלל. גם הפרעות בחברון בשבת חיי שרה ובעיירה חווארה חזור ושוב, אינן מטרידות את נתניהו יתר על המידה. הסתה נגד ערבים ופגיעה בהם מדביקות יחד את ציבור התומכים בנתניהו, כדברי מקורבו נתן אשל: לכידותו של מחנה נתניהו מבוססת על שנאה לערבים, לשמאלנים, לליברלים, למשכילים ובפרט לעשירים שהינם משכילים וליברלים, והשנאה בקרב מעריציו מטופחת בהתמדה.

יותר ויותר מתברר שאי אפשר להסתפק במתוה פשרה לשימור שלטון החוק והדמוקרטיה, אלא חייבים לפעול להפלת ממשלתו של נתניהו באותה התמדה ובאותה נחישות שהוא עצמו פעל נגד ממשלת בנט ולפיד. כדי להציל את שלטון החוק והדמוקרטיה חייבים לסלק אותו ואת ממשלתו. מטרה זו מחייבת מאבק ארוך ונחוש שכולל הפסדים בקרב כדי לנצח במלחמה, וצריך להצטייד בנשימה ארוכה ובסבלנות – זו תהיה מלחמה ארוכה וקשה, אבל מוצדקת והכרחית.

שקר ניגוד העניינים

 

השקר הגדול ביותר של נתניהו הוא שאיננו יכול לעצור את בליץ החקיקה נגד מערכת המשפט, מכיוון שהיועצת המשפטית לממשלה אסרה עליו לעסוק במערכת המשפט בשל הסדר ניגוד העניינים שלו. מה שבאמת היה אסור לנתניהו לעשות על פי הסדר ניגוד העניינים שלו, זה להתחיל בכלל בחקיקה שפוגעת במעמד בתי המשפט והיועצים המשפטיים. אסור היה לנתניהו להוביל חקיקה שמגבירה את השפעתו על בחירת וקידום שופטים ועל סמכויות בתי המשפט, שזה בדיוק מה שהוא עושה באמצעות זרועו הממשלתית – שר המשפטים יריב לוין שאותו מינה לתפקיד, ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן שמונה לתפקיד מטעם הקואליציה של נתניהו. העובדה ששני ממונים מטעמו מובילים את החקיקה לביטול כפיפות הממשלה לשלטון החוק, איננה מבטלת את ניגוד העניינים, ואינני מאמינה לרגע לאלה שטוענים שיריב לוין פועל על דעת עצמו, וראיה לדבר ששלושה מהחוקים שהועברו במסגרת בליץ החקיקה הם חוקים פרסונליים לטובת נתניהו ומשפחתו: מימון בתיו ברחוב עזה בירושלים ובקיסריה והגדלת תקציב ההוצאות לו ולמשפחתו, התרת קבלת תרומות להוצאות משפטיות לו, לרעייתו ולילדיו, והקשחת התנאים להכרזת נבצרות של ראש הממשלה. ברור לגמרי שנתניהו מכתיב את עצם החקיקה, את קצב החקיקה, ואת תוכנה, והוא גם זה שמחליט מה חשוב יותר – למשל האיסור על בג"ץ להתערב במינויי שרים מושחתים, כדי שאריה דרעי יוכל לכהן בממשלתו למרות פסיקת בג"ץ שפסחלה אותו לכהונת שר – ומה יכול להידחות בינתיים – למשל השאיפה המרושעת של הד"ר שלמה קרעי לסגירת תאגיד השידור, כמובן בתנאי שהתאגיד יפנה משבצות שידור לטובת תומכי נתניהו. כל אלה הם פועלו של נתניהו וכולם מהווים הפרה בוטה של הסדר ניגוד העניינים, שבג"ץ יצטרך להתייחס אליה כשידון בחוקים מפלצתיים אלה שתכליתם לבטל את שלטון החוק ולהתיר כל רסן מפעילות הממשלה ומשוד אוצר המדינה בידי משפחת נתניהו.

הדבר היחיד שהיה על נתניהו לעשות, לו כיבד את הסכם ניגוד העניינים שהוטל על תפקודו כראש ממשלה עקב היותו נאשם בפלילים, היא להימנע מכל חקיקה שפוגעת במעמד בתי המשפט ומגדילה את כוחם של הממשלה והעומד בראשה לפגוע במעמדם ובעצמאותם של בתי המשפט והיועצים המשפטיים, או לפחות לעצור ולהפסיק אותה לאלתר. אילו הורה ליריב לוין ולשמחה רוטמן להפסיק מיד כל פעולת חקיקה הפוגעת במעמד בתי המשפט לא היה איש בא אליו בטענות.

לכן הטענה שבגלל היועצת המשפטית לממשלה נתניהו איננו יכול לרסן את ההפיכה המשטרית המתכנה בפיו רפורמה משפטית או לפעול להשגת פשרה לגביה, היא שקר ואחיזת עיניים, ואלה החוזרים עליה אינם אלא פתאים או אנשי זדון שמבקשים, כמו נתניהו, לבטל את שלטון החוק במדינת ישראל, ולהפוך את בתי המשפט לזרוע נוספת של הממשלה, שבה, על פי המדיניות החדשה, יהיה מותר לפגוע בערבים, בלהט"בים ובמתנגדי הממשלה בלי שום מחויבות לחוק ומבלי לתת את הדין על מעשים כאלה, ולעומת זאת תוטלנה הגבלות חמורות וענישה חמורה על כל פעולת התנגדות לממשלת נתניהו ולעומד בראשה, ויהיו ניסיונות לדכא את ההתנגדות באלימות קשה.

 ולמרות הכל, לא בטוח שנתניהו ועושי דברו יצליחו במעשיהם. המחאה איננה דועכת אלא מתגברת, ובג"ץ עדיין לא נכנס למערכה ולא התייחס עדיין לחקיקה המגבילה את סמכויותיו. כמובן שהמשך המחאה עלול להביא להתנגשויות ולמשבר חוקתי ואפילו לאלימות, אבל לא בטוח שנתניהו ותומכיו ינצחו במערכה. תומכי הדמוקרטיה הם עקשנים והם לא יוותרו וגם להם יש סיכוי לנצח.

מתנות לאביונים

 

יפה שלכבוד פורים החליטה הכנסת להעביר חוק מתנות לאביונים, ומי לנו אביון יותר מבנימין המרוד נתניהו ורעייתו הקבצנית שרה, שכעת יוכלו ללקט תרומות להוצאותיהם המשפטיות ללא הפרעה מצד היועצת המשפטית לממשלה, שעוז רוחה ועמידתה מול הממשלה המושחתת עד היסוד מעורר הערצה. כמה שקרים נאלצנו לשמוע מפי מגיש החוק ח"כ עמית הלוי, כאילו המצב החוקי הקודם אוסר על אנשי ציבור לקבל תרומות מקרובי משפחה. מותר לקבל תרומות מקרובי משפחה שהם אך ורק קרובי משפחה, אבל התברר שבן הדוד שממנו קיבל נתניהו תרומה לא היה רק בן-דוד, אלא שותף עסקי, שנתניהו החזיק במניות חברתו ואף מכר אותן ברווח נאה, ולכן נאסר על נתניהו לקבל ממנו תרומות. כעת יוכל ראש הממשלה לקבל תרומות גם מאנשי עסקים שיש להם אינטרסים כאלה ואחרים, תמורת קידום האינטרסים האלה בתפקידו כראש ממשלה. ולא רק נתניהו, אלא רעייתו וגם בניו, על פי לשון החוק, כך שיאיר נתניהו, שבתי המשפט חייבו אותו לשלם סכומים גבוהים כפיצוי לאנשים שהכפיש את שמם והוציא את דיבתם ללא בסיס. כעת יוכל לגייס תרומות ולא לשלם את הקנסות מכיסו.

את היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה, שחוות דעתה התנגדה להצעת החוק מאחר שהיא מעודדת שחיתות ומכשירה שוחד, למעשה היא השחיתות השלטונית בהתגלמותה, הכפיש השר במשרד המשפטים דודי אמסלם בגסות-רוח שקשה לתאר, גסות רוח שהיא המאפיין הבולט של ממשלת הפושעים שנכפתה עלינו הר כגיגית. כל כך התנפח דוד אמסלם מאז מונה לשר במשרד המשפטים, בחלוקת סמכויות לא ברורה בינו לבין שר המשפטים יריב לוין. נראה שתפקידו העיקרי של אמסלם הוא להתגולל על האנשים ההגונים שעוד נותרו במערכת בסגנון שלא היה מבייש את המאפיה הסיציליאנית, ולדחוק אותם להתפטר, כדי שאפשר יהיה להחליפם במושחתים לטעמם של השרים בממשלת הזוועה הזו, שלולא היתה מחרידה ומסוכנת כל כך, יכלה להיות מצחיקה להפליא.

למשל השר בן-גביר, שדיווח על מידע מודיעיני שהמפגינים מתכננים רצח, אמירה שמתכתבת עם הניסיון לייחס למפגינים ליד המספרה שבה הסתפרה שרה נתניהו "ניסיון לינץ' בשרה נתניהו", שהרי עמדו ליד המספרה וצעקו בקול גדול "דמוקרטיה", שזאת התנהגות מפחידה ביותר לזוג נתניהו, כי הם נמצאים פה כדי לשלוט לנצח, והמחשבה שתהיה פה דמוקרטיה, ואולי יבחרו במישהו אחר במקום נתניהו, והזוג לא יוכל להעמיס את הוצאותיו הפרטיות על המדינה, היא אכן מחשבה מחרידה עבור זוג הפרזיטים שרשות הממשלה עבורם איננה שליחות בשירות העם, אלא גן עדן של שוד הקופה הציבורית לצרכיהם הפרטיים.

אפשר לצחוק על בן-גביר ועל נתניהו ושופריו בערוץ 14, שהפכו הפגנה בלתי מזיקה לניסיון לינץ', ובודים איומים ברצח, אבל קשה לצחוק כשחושבים על כך שכל אחד מהאישים הבזויים האלה משליך על המפגינים את אופיו שלו. נתניהו שהסית נגד רבין טוען שהם מסיתים לרצח ראש הממשלה, וכך גם בן-גביר, חברו להסתה נגד רבין. הם בודים את ההאשמות נגד המפגינים, מפני שהם עצמם היו שמחים לירות במפגינים ולקפח את חייהם, בתקוה לעצור את המחאה שעוכרת את שלוותם ומטלטלת את כסאם. ואל תטעו בנתניהו: נוח לו מאד שבן-גביר אחראי על המשטרה ופועל לדיכוי המחאה, לכאורה מטעם עצמו, אבל בפועל לגמרי בשירותו של נתניהו. המדיניות שהם מקדמים ברורה מאד ומשותפת לשניהם: פוגרומים נגד ערבים ואלימות נגד מפגינים, הכפשות ונאצות נגד אנשי שלטון החוק ועידוד תומכיהם לאלימות נגדם עד כדי סיכון חייהם. קשה לצחוק כשחושבים על רצח אמיל גרינצוויג ורצח רבין, רצח בסגנון דומה שישרת את האינטרס של נתניהו ובעלי בריתו, שכמובן הם יתכחשו לאחריותם לו בדיוק כפי שהתכחשו לאחריותם לרצח רבין, ויתלוננו על כך שמאשימים אותם על לא עוול בכפם.

קשה לצחוק בפורים הזה, למראה להקת הטורפים שהשתלטה על כנסת ישראל וממשלתה ועושה שמות במדינה. אכן הצחוק יפה לבריאות, אבל כעת אנו זקוקים לא לצחוק אלא לנחישות והתמדה, כי את ממשלת הזדון הזו צריך להפיל ולסלק, כי כל רגע נוסף שממשלה זו עדיין בשלטון הוא סכנה נוראה לשפיכות דמים, וסכנה לעצם קיומנו.  

 

אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

איום על כל נשות ישראל

 

אתמול שמענו על איום מצד יהדות התורה על נתניהו, שאם יסוג מהרפורמה המשפטית לא תהיה לו ממשלה, מה שמחזק עוד יותר את ההבנה שהבעיה איננה רק האינטרסים של נתניהו, אלא האידיאולוגיה החרדית שמבקשת להחליש את בית המשפט העליון. כמובן שפסיקותיו של בית המשפט העליון נגד הפטור מגיוס לחרדים הן במרכז העוינות החרדית לבית המשפט, אבל לא פחות מכך הפסיקה שהכריחה את יהדות התורה לשנות את התקנון המאפשר לגברים בלבד להיבחר לכנסת, למרות שלא היתה לכך שום השפעה מעשית. החרדים מבקשים להסיר כל מחסום חוקי בפני הפליית והדרת נשים, שהפכה למוקד מלחמתם במודרניות, והיא סיבה מרכזית לעוינות החרדית לבית המשפט העליון, שלצערי אין מקדישים לה את תשומת הלב הנדרשת: בית המשפט העליון הוא מוסד שמורכב משופטות ושופטים, נשים וגברים, וגם פסיקותיו בנושאי הפליית והדרת נשים מבוססות על עקרון השיוויון בין המינים, ואילו החברה החרדית מבוססת על הבחנה והפרדה בין גברים לנשים, ועל אמונה מהותנית בכך שמדובר בשני יצורים שונים לגמרי, שמהותו של הגבר שונה בתכלית ממהותה של האשה, שהגבר נועד לשלוט והאשה לציית, כאמור: "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך". לצערי אין מספיק הבנה לכך שמאבק החרדים להחליש את בית המשפט העליון הוא בראש וראשונה מאבק להחלשת מעמד הנשים במדינה ולדיכוי הנשים כולן, והשאיפה לחזק את בתי הדין הרבניים, איננה רק שאיפה לחזק את מעמד ההלכה במרחב הציבורי הישראלי, אלא שאיפה לחזק את כוח השיפוט של בתי דין המורכבים מגברים בלבד, עם כל ההשלכות שיש לכך על מעמד הנשים בישראל, ולא רק על הנשים הדתיות, כפי שציינו מי שנאבקות בהחלשת בית המשפט העליון. שתי המפלגות החרדיות בקואליציה נאבקות למחוק את כל הישגיהן של הנשים ואת השותפות שקנו להן ברשויות השלטון, ובפרט ברשות השופטת, שכן החרדים אינם יכולים לשאת את המצב שבו שופטות נשים פוסקות את דינם ו"מושלות בהם", מצב שמבחינתם הוא מנוגד לטבע ולתורה.

קחו למשל את שיטת הסניוריטי שהימין נלחם בה בעוז. שיטת הסניוריטי היא שיטה עיוורת למגדר. לעתים השופט הוותיק ביותר הוא גבר, לעתים זו אשה. באופן כזה הגיעו השופטות דורית בייניש, מרים נאור וכיום אסתר חיות לכהן כנשיאות בית המשפט העליון. אם תבוטל שיטת הסניוריטי והממשלה או אנשים מטעמה יבחרו את נשיא בית המשפט העליון, הסיכוי שזו תהיה נשיאה יפחת מאד, ונראה בזה אחר זה נשיאים גברים, כפי שאנו רואים כבר כעת בימין מיעוט מבוטל של נשים כחברות כנסת ושרות, ואף לא מנכ"לית אחת של משרד ממשלתי. עם הזמן נראה פחות ופחות נשים נבחרות לבית המשפט העליון: הרי בוועדה שישבו בה בעיקר מקורבי מחנה נתניהו והחרדים, יעשו הכל להרחיק נשים משיפוט. הרי גם בבחירות הפנימיות בליכוד בחרו לכנסת רק שלוש נשים, ואפילו כשאירגן מפגש של אנשי עסקים, תעשייה והייטק עם אנגלה מרקל, לא חשב נתניהו להזמין גם נשים העוסקות בתחומים אלה למפגש, ואנגלה מרקל היתה האשה היחידה בין עשרות הגברים שהוזמנו. היא לא יכלה שלא לציין שהדבר מצער. זה לא היה רק מצער. זה היה מביש, והציג את ישראל כמדינה דומה באופיה לשכנותינו במזרח התיכון, מה שממילא חושבים עלינו באירופה. אבל תדמיתנו בעולם המערבי היא הנזק הפחות גרוע. הנזק העיקרי הוא שאנשים מתרגלים למה שהם רואים לנגד עיניהם. אם הציבור יראה מיעוט נשים בפוליטיקה ובבית המשפט, הוא יחשוב שזה מה שצריך להיות, וילדות ונערות כלל לא תחשובנה שהן מסוגלות להיות שופטות וחברות כנסת. במגזר החרדי נערות כלל אינן מעלות על דעתן שהדבר אפשרי. המציאות מחנכת את הציבור יותר מכל בית ספר. כל אשה שמגיעה למשרה רמה ולהישגים מקצועיים, מעודדת אחרות להגיע לשם, וכל אשה שמופלית ונדחקת אחורה, מביאה לכך שאחרות כלל אינן מנסות, ואז יכולים החרדים לטעון, שנשיהם בכלל אינן רוצות לכהן כחברות כנסת או ללמד באוניברסיטה, שלא לדבר על לכהן כשופטת. אבל האמת היא שיש לא מעט נשים שרוצות והחברה החרדית מדכאת אותן עד עפר והורסת את חייהן, אם אינן מקבלות את הדיכוי הגברי בברכה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הן מעזות להיאבק בדיכוי הזה, שמונע מהן אפילו להשמיע את קולן בציבור, ומדקלם אמירה ברברית של רב על קולן של נשים כאילו היה מדובר בדיבר מן התורה.    

היום כבר הועלתה הצעה של שר הדתות מטעם ש"ס מיכאל מלכיאלי והח"כ מטעמה אוריאל בוסו, שמתברר שהיא חלק מההסכמים הקואליציונים בין הליכוד לש"ס, דבר שלי לפחות לא היה ידוע עד היום. על פי הצעה זו יוטל עונש של חצי שנת מאסר על נשים שתופענה בכותל בלבוש לא צנוע או תתעטפנה בטלית ותשאנה בידיהן ספרי תורה, או תתקענה בשופר או תכנסנה לעזרת הגברים או תתפללנה בלוויית מוסיקה. ההצעה כפי שהוסבר נועדה בעיקרה לפגוע בנשות הכותל הרפורמיות שנלחמות להתפלל ליד הכותל בדרכן. הכותל מעולם לא היה בית כנסת. לפני קום המדינה הובילה אליו סמטה צרה שגברים ונשים עמדו בה יחדיו בדחילו ורחימו. מי שחוו זאת סיפרו לי שהכותל נראה אז בעיניהם גבוה ומסתורי פי כמה. במלחמת ששת הימים ניצלו, ביוזמתו של הרב שלמה גורן, את המולת המלחמה, כדי להרוס את השכונה שלפני הכותל ולהופכה לרחבה גדולה, ובמהרה הפכו הרב גורן ומקורביו הדתיים-לאומיים את הרחבה לבית כנסת אורתודוקסי, והציבור הישראלי כולו נאלץ להסכין עם השתלטות דתית ופוליטית על נכס לאומי היסטורי ששייך לעם ישראל כולו, בארץ וגם בתפוצות. ברחבי הארץ מקימים להם יהודים אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים ורפורמים, חרדים ודתיים לאומיים, בתי כנסת לפי טעמם ומתפללים בהם, אבל כותל יש רק אחד, ומגזר אחד ניכס אותו לעצמו ומבקש לכפות על כל הציבור את דרכו תוך שימוש בחקיקה חומייניסטית ברוחה. התגובות להצעת החוק היו כמובן קשות, ונתניהו הודיע שהסטטוס קוו יישמר, מה שמעלה את השאלה מדוע חתם על הסכם קואליציוני שכולל הסכמה מצדו לחקיקה כזו. אסור להאמין שזו רק עז שהוכנסה ושלא היתה באמת כוונה לממשה. אם לש"ס יהיה מספיק כוח, וכעת יש לה כוח רב, היא תעביר חוקים כאלה, לאחר שתאסור על בית המשפט העליון לבטל אותם, וישראל תהפוך לאיראן. צריך להביט בעיניים למציאות הנוראה שממשלת נתניהו ושותפיו זוממת לכפות עלינו. אם לא נגן על בית המשפט העליון, תהיה גם אצלנו מהסה אמיני, וגם בנו יירו משמרות המהפכה השיפוטית של יריב לווין ושמחה רוטמן או של חברם איתמר בן-גביר. זו איננה אזעקת שוא. זו אזעקת אמת.   

תיקונים נדרשים

 

טוב עשה אבי חימי שהתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, ובכלל, הצעתו של יריב לווין להפסיק את חברותם של נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים איננה החלק הגרוע בהצעתו. עורכי דין פעילים שמופיעים בבית המשפט, אינם צריכים לעסוק במינוי שופטים, ושופטים אינם צריכים להיות תלויים בעורכי דין שמופיעים בפניהם, שהשפעתם על קידום השופטים עלולה לגרום להטיית דין מודעת או לא מודעת. זאת גם בהתעלם מהתנהגותם של אפי נווה ואבי חימי שהכתימו בהתנהגותם את לשכת עורכי הדין, ולכך נוספה התנהגותו הפסולה של עו"ד אייל בסרגליק כלפי משפחתו האומללה של יורי וולקוב. מצד שני בולטים בהיעדרם מוועדת המינויים משפטנים מן האקדמיה, שיכלו להוסיף לוועדה למינוי שופטים גם מומחיות בתחום וגם שיקול דעת שאיננו תלוי עניין. לא יזיק גם שימוע בכנסת למועמדים לשיפוט. ספק אם אשה בלתי ראויה לשיפוט כמו אתי כרייף היתה עוברת שימוע כזה בהצלחה. בסופו של דבר הערובה הטובה ביותר למניעת שחיתות היא חשיפה מירבית לעין הציבורית.

הרבה אמירות אלימות ומיותרות נשמעות במהלך המאבק הקשה שהוטלנו לתוכו, כשמצד הממשלה מובילים אותו אנשים גסי רוח, המתנהלים בתוקפנות ונקמנות, ומעוררים למרבה הצער תגובות בהתאם. האמירה המעצבנת מכולן נאמרת דווקא על ידי המנסים להרגיע ולגשר: "כמובן שדרושים תיקונים במערכת המשפט", כאילו נטילת סמכויות מבתי המשפט ומן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היא סוג של תיקון. לא כל מה שמכנים רפורמה או תיקון הוא אכן רפורמה או תיקון.

תיקון שכן מתבקש הוא להסדיר בחקיקה את היחסים בין בתי המשפט לממשלה ולכנסת, מפני שהם אינם מוסדרים דיים, ושורש הרע הוא העדר חוקה בישראל שתגן על זכויות יסוד של האזרחים ותמנע מכל הרשויות לנצל את סמכותן לרעה. גם באנגליה, שממנה שאלה מדינת ישראל את שיטת המשפט שלה, אין חוקה, אבל יש מסורת חזקה כיצד להתנהל שהנבחרים מכבדים. באנגליה ראשי ממשלה וחברי פרלמנט שמפסידים בבחירות או נתפסים בהתנהגות בלתי הולמת מתפטרים. טוני בלייר, ראש ממשלה אהוב, התפטר כשנוכח שהצטרפותו למלחמה בעיראק גרמה לציבור הבריטי להפנות לו עורף. דייויד קמרון, שזכה ברוב מוחלט בבחירות, התפטר אחרי שבמשאל עם נדחתה עמדתו להישאר באירופה, ורוב קטן של הבריטים הכריע במשאל בעד עזיבת האיחוד, צעד שגרם לבריטניה נזק כלכלי רב וכיום מעורר צער וחרטה. ליז טראס התפטרה אחרי חודש וחצי בלבד בראשות ממשלת בריטניה, משום שמדיניותה הכלכלית – שממנה הזהירו אותה רבים – דרדרה את ערך הליש"ט ופגעה אנושות בחסכונות של הציבור, ובוריס ג'ונסון, שגם הוא נבחר ברוב מוחלט, אולץ להתפטר לאחר שנתפס שוב ושוב בהתנהגות בלתי הולמת ובשקרים, במיוחד בהפרת תקנות הקורונה שהוא עצמו הטיל על העם הבריטי. ג'ונסון ניסה בזמנו להשבית את הפרלמנט כדי שלא ידון בברקזיט, אך בית המשפט העליון בבריטניה אילץ אותו להניח לפרלמנט לפעול, שהרי העם הוא הריבון והפרלמנט הוא נציג העם האחראי על הממשלה ולא להיפך. בנוסף לכך בבריטניה, כאשר בית המשפט או בית הלורדים "ממליצים" לבטל חוק לא ראוי או לשנות אותו, הפרלמנט מיד מציית להם, כי הקוד הבריטי הוא ש"המלצה" היא בעצם צו מנומס שיש לכבד. בישראל כידוע שר שהורשע שלוש פעמים בעבירות שפוגעות בציבור – העלמת מס היא גניבת כספו של הציבור, וחמורה במיוחד כשמבצע אותה שר – מסרב לפרוש גם כאשר בית המשפט העליון פוסל את מינויו ומנסה לכפות את המשך כהונתו, בטענה שבוחרי מפלגתו בחרו בו, שמכוח בחירה זו הוא חושב שזכותו לכפות את שררתו על כל הציבור, שמרביתו, לפחות על פי הסקרים, איננו חפץ בו כלל. בבריטניה שום ראש ממשלה שהתובע הכללי היה מורה לו להימנע מעיסוק בבתי המשפט לא היה חולם לומר, כמו נתניהו, שהייעוץ איננו מקובל עליו, ולהפר ברגל גסה הסדר ניגוד עניינים שרק מכוחו הכשיר אותו בג"ץ לכהן כראש ממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. כמובן בבריטניה די היה בפרסום החשד לעבירות כאלה כדי להביא להתפטרות ראש הממשלה מתפקידו. בבריטניה שום ראש ממשלה או שר לא היה מעלה על דעתו להודיע שמאחר שמפלגתו נבחרה לשלטון הוא מתכוון לסגור את ה-BBC. השידור הציבורי הוא רכוש הציבור, לא רכוש הממשלה, ותהא הממשלה הנבחרת אשר תהא, מחובתה להגן עליו ולטפח אותו, ואין היא רשאית לסגור אותו. לממשלות בריטניה זה ברור כשמש. לממשלת ישראל ממש לא.

גם עילת הסבירות הגיעה משיטת המשפט הבריטית, שיטה שכמו כל ההתנהלות הבריטית מבוססת על התפיסה שיש דברים ראויים ודברים בלתי ראויים. למשל בלתי ראוי, ולכן בלתי סביר, ששר שהורשע שלוש פעמים בעבירות של שחיתות והעלמת מס ימשיך לכהן כשר. לאריה דרעי זה דווקא נראה סביר לגמרי שמי שניצל את כהונתו לצורך פגיעה בציבור למען טובתו הפרטית ימשיך לכהן באותה כהונה. בתרבות הישראלית חוצפה חסרת מעצורים וניצול סמכות לרעה נראים כדבר סביר בתכלית, ולכן צריך חקיקה ברורה מה כן ומה לא, ואי אפשר להשאיר דברים להגיון ולטעם הטוב, כי שניהם מדירים את רגליהם מישראל.

מאחר שהזכרתי את ליז טראס שכיהנה בראשות ממשלת בריטניה חודש וחצי בלבד, מאחר שסירבה להאזין לאזהרות הכלכלנים בדבר הסכנה הנשקפת מתכניתה הכלכלית, והתרסקה יחד עם התכנית, כדאי שגם נתניהו ישים לב לאזהרות הכלכלנים, למרות שבישראל זה סביר לגמרי שראש ממשלה שריסק את הכלכלה ימשיך בתפקידו ויגנה את כל מי שיקרא להתפטרותו כמי שמנסה לבצע הפיכה, שהרי אין אמירה חביבה יותר על ראש הממשלה שעלה לשלטון על גופת יריבו הפוליטי. מ"שלטון מחליפים בקלפי", עניין שנשכח ממנו לגמרי כשהסית נגד רבין.     

אינני טוענת חלילה שנתניהו ודרעי אינם מתבססים על שום עיקרון. הם דווקא מחזיקים בעקרון הייצוג: מי שנבחר לייצג צריך לדעתם להחזיק בתפקידו בכל מחיר, והבחירה לדעתם גוברת על פסיקת בית המשפט העליון שאיננו נבחר ואיננו מייצג. אפשר לקבל אפילו עיקרון מרחיק לכת כזה, אם מיישמים אותו בעקביות, אבל יריב לווין מתכחש לחלוטין לעקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הוא דורש שבוועדה למינוי שופטים יהיה לקואליציה רוב מוחלט, ולאופוזיציה רק נציג אחד. אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרו אחר , והבחירה בנתניהו ודרעי מבטלת אפילו הרשעה או פסילה של בית משפט, אי אפשר לשכוח לגמרי את עקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הרי לאופוזיציה יש 56 מנדטים, ולקואליציה 64. שני המספרים הם כפולות של המספר 8 וקל מאד לחשב את היחס ביניהם שהוא 8:7. כלומר, אם הוועדה למינוי שופטים מונה שמונה נציגים מהקואליציה, היא חייבת למנות גם 7 נציגים מהאופוזיציה, כי אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרון אחר, הוא צריך להיות עקבי. אי אפשר לתקוף את בית המשפט העליון על כך שאין בו די שופטים מזרחיים (שאלת תם – מי אשם בכך אחרי שנים ארוכות של שלטון הליכוד וש"ס?), ובה בעת למנוע מהאופוזיציה ייצוג הולם בוועדה למינוי שופטים. זו צריכה להיות הדרישה הראשונה של המתנגדים לרפורמה: נציגות הולמת לאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר לבחור עקרונות לפי הנוחיות. יהא העיקרון אשר יהא, הוא צריך להיות כללי ולחול על הכל ועל כולם. וזאת גם מבלי שהתייחסנו לכמעט שבעה מנדטים של אנשי שמאל כמוני שבתוקף אחוז חסימה שרירותי לחלוטין נותרו מחוץ לכנסת. לי אין חברה בשווי שני מיליארד בבורסה ואין לי לאן ללכת. אני נשארת פה ואני אלחם על זכותי לייצוג הולם בכנסת, לכך שקולי יישמע ולכך שהממשלה הנבחרת, עם כל הכבוד לבוחריה, לא תוכל לרמוס אותי ואת חברי בגלל רוב מקרי שהשיגה ולמען אינטרסים פסולים.

 

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.

ממשלת גסי הרוח

 

בדרך כלל בטכס חילופי שרים משתדלים להיות מנומסים – בכל זאת יש מידה של חגיגיות בחילופי שלטון. אבל ממשלת גסות הרוח והגזענות של נתניהו איננה מבזבזת זמן על גינונים, ומציגה לראווה את אופיה ללא כחל ושרק. יואב קיש דיבר בזמן שהשרה היוצאת יפעת שאשא-ביטון נאמה. היא הציעה לו להקשיב לה, והוא אמר: שמענו אתכם שנה וחצי. כי הרי עבור כת נתניהו, לשעבר מפלגת הליכוד, לא היתה לממשלת השינוי לגיטימציה לשלוט – הרי הם הדיחו את נתניהו מכהונתו הנצחית כראש ממשלה, ורק לנתניהו מותר להיות ראש ממשלה. אם הכנסת מביעה אמון במישהו אחר, ברור שהוא לא לגיטימי, כי אין ראש ממשלה מלבד נתניהו והוא ישלוט לנצח. זה כמובן לא הפריע לנתניהו לנאום באוזני האופוזיציה שעליהם לכבד את ממשלתו, כי הפסד בבחירות הוא הדמוקרטיה. הוא התכוון הפסד למתנגדי נתניהו, כי הרי הפסד של נתניהו, כמו שראינו, איננו דמוקרטי, ונתניהו בשום אופן לא הסכים להכיר בשלטונם של בנט ולפיד. הוא הנחה את תומכיו לקרוא לבנט "הנוכל" ולקרוא לעצמו "ראש הממשלה" גם כאשר לא היה ראש הממשלה. ומכיוון שאין אצל נתניהו בושה, הוא לא מתבייש להטיף לאחרים את ההיפך הגמור מהתנהגותו שלו עצמו. כל קיומו של שלטון נתניהו מבוסס על האמונה שאין דינו כדין זולתו. כשאולמרט היה ראש ממשלה עם כתבי אישום זה היה לא לגיטימי, אבל כשנתניהו שולט עם שלושה כתבי אישום זה לדעתו לגיטימי גם לגיטימי, וכך גם שותפותו לשלטון של אריה דרעי, שמאחר שהוא משתף פעולה עם נתניהו הוא זוכה ללגיטימיות המוחלטת של שלטון נתניהו לנצח. לא ברור מדוע העבירו חוק שמותר לכהן כשר עם מאסר על תנאי, ומדוע לא העבירו חוק שלנתניהו ודרעי מותר לגנוב וגם לקבל שוחד. זה היה פותר את כל הבעיות של ממשלתם החדשה באבחת חרב, וגם מבהיר לאזרחים את טיב שלטונם ואופיו: שלטונם של הנמצאים מעל החוק.

כשמעריצי נתניהו אומרים שתפרו לנתניהו תיקים, הם לא מתכוונים שהוא לא אשם, הם מתכוונים שזה לא משנה שהוא אשם, כי אסור להעמיד אותו לדין על אשמה, כי הוא מעל החוק. כשהם אומרים שצריך להוציא להורג את מי שהעמיד את נתניהו לדין, הם לא מתכוונים להוציא אותו להורג על האשמת שוא. הם מתכוונים שמי שמעמיד את נתניהו לדין על אשמה אמיתית צריך למות, כי אסור להעמיד את נתניהו לדין, כי הוא מעל החוק. וכל דבר שממשלת בנט-לפיד עשתה הם מבטלים, לא רק כדי לבטל חוקים מסוימים, אלא כדי להראות שזאת היתה ממשלה בלתי חוקית, כי היא לא היתה ממשלה של נתניהו, ולכן צריך לבטל כל מה שהיא עשתה.

וזה אחד הדברים שיהרוס את ממשלת נתניהו הששית: הדווקא. כשעושים דברים רק כדי לעשות ההיפך ורק כדי לעשות דווקא, בהכרח יורים לעצמך ברגל. כי הממשלה של לפיד ובנט עשתה הרבה דברים טובים, והתמודדה עם הרבה דברים טוב יותר ממשטרו ההיסטרי של נתניהו. למשל היא הצליחה להילחם בקורונה בלי להטיל סגרים ובלי להרוס לאנשים את החיים. מעניין מה יעשה נתניהו אם יהיה עוד גל של קורונה. אני מפחדת מהמחשבה שהוא שוב יטיל סגר, כי הדיכוי וההגזמה הם חלק בלתי נפרד ממשטר נתניהו, והחזרה של משה בר סימן-טוב למשרד הבריאות אותי איננה משמחת, כי הוא קשור בתודעתי בשימוש הדכאני של נתניהו בקורונה כדי לדכא את ההתנגדות נגדו: סגרים, אלימות משטרתית, כפיית מסכות גם בחוץ, מחסומים. נתניהו פירושו מחסומים. נתניהו פירושו חנק. כשראש הממשלה מעל החוק האזרחים נחנקים.

ואני מתפללת שלפחות זה ייחסך מאיתנו.