איש הקש של בנצי גופשטיין

 

נראה כי גם מי שהזדעזעו מתוכן הקלטות של איתמר בן-גביר ששידר רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 13, לא עמדו על מלוא חומרתן: בנצי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן, המככבים בקלטות לצדו של איתמר בן-גביר, אינם "יועצים" ש"מייעצים לו", כפי שתוארו בתקשורת, אלא מי שנותנים לו הוראות ומנחים אותו, ובתור שכאלה הוא פונה אליהם לא בבקשת עצה, אלא בבקשת הוראות פעולה: כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר צמח והתפרסם כפעיל מרכזי בתנועת כ"ך, שלאחר הטבח במערת המכפלה שערך איש התנועה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 הוכרזה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. בן-גביר התפרסם במיוחד זמן קצר לפני רצח רבין, כאשר התפאר בעקירת סמל מכוניתו של רבין ונופף בו בגאווה, והבטיח כי כפי שהגיעו לסמל יגיעו גם לרבין, דברים שהתפרשו במהרה כאיום על חיי רבין שהתממש, אך למיטב ידיעתי בן-גביר לא נענש, לא על עקירת הסמל ולא על האיום על רבין.

לי אישית בן גביר זכור במיוחד מניסיונותיו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים ולהפריע להם, יחד עם גופשטיין וברוך מרזל, שעמד בראש תנועת כ"ך לפני שהוצאה מחוץ לחוק, וניסתה לפעול במסגרות אחרות. לא פעם נהג בן-גביר באלימות והסתבך בקטטות.

ברבות השנים בן-גביר הצטיין מאד ביצירת קשרים עם כתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, למד משפטים במכללת קרית-אונו, ולמד להתחכם ולקרוא "מוות למחבלים" במקום לזעוק "מוות לערבים", ולכן הצליח להימצא כשיר להיבחר לכנסת, בניגוד לבנצי גופשטיין שבחירתו נפסלה, אך כפי שמעידים תמלילי הקלטות, הוא מנחה את פעילותו של בן-גביר כשר משטרה כביכול. בן-גביר משמש איפוא כפנים הלגיטימיות לכאורה של תנועת כ"ך, ונבחר לכנסת בראש מפלגת "עוצמה יהודית", שלכאורה איננה קשורה לתנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. נבחרים אחרים מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, וחברי הכנסת צבי פוגל, אלמוג כהן, לימור סון-הרמלך ויצחק קרויזר, שלאיש מהם אין עבר בתנועת כ"ך, אינם חברים בקבוצת "אסטרטגיה", כפי שאפשר היה לצפות. בקבוצה חברים בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן, לצד רעייתו של בן-גביר איילה ואחרים שאכן משמשים כיועצים, אבל קל להיווכח מהקלטות שלבנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן יש מעמד של מנחים, ולא של יועצים בלבד. בקלטות מציע גופשטיין לבן-גביר להתנכל לשכונה במזרח ירושלים כדי "לעורר את השטח", כלומר להתנכל במזיד לתושבים הערבים כדי לעורר אותם למהומות והתפרעויות, שתשמשנה אחר כך כתירוץ לפגוע בתושבים הערבים. הקלטות מעידות על כך שלא בן-גביר האיש השתלט על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, אלא שתנועת כ"ך הלא חוקית השתלטה עליהן, ומטרתה איננה לשמור על השקט והסדר הציבורי, שזה תפקידה הראשון במעלה של המשטרה ולמטרה זו היא מורשית להפעיל כוח, אלא הפוך מכך: להתגרות בתושבים הערבים במטרה לחולל מהומות. זו מטרה בלתי חוקית שהפוכה לתפקיד המשטרה במדינה מתוקנת, והיא מהווה סכנה גדולה לשלומם וביטחונם של תושבי ישראל. לשון המעטה היא, שבן-גביר איננו ראוי לשמש כשר בישראל, ובוודאי לא כשר אחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר. מניעיו היחידים לדרוש תפקיד זה היו מניעת אכיפה של פשיעה לאומנית והקלה עם פושעים לאומנים שכבר הורשעו כמו רוצח משפחת דוואבשה, שימוש בכוח המשטרה כדי להתנכל לתושבים ערבים ולעוררם למהומות והתפרעויות, וכפי שעולה מהקלטות ואף היה ידוע קודם לכן מהתבטאויותיו הגלויות של בן-גביר, לדכא באלימות את ההפגנות נגד הממשלה, ולמטרה זו לעודד ולקדם קציני משטרה שינהגו כלפי המפגינים באלימות יתרה, כגון השלכת רימוני הלם, שימוש במכת"זיות ובבואש וכיו"ב. בכך פעל בן-גביר לשנות את אופי המשטר בישראל למשטר שמתנכל לערבים, מתיר את דמם ומעודד את שלילת זכויותיהם וגירושם, ומשטר שמדכא את חופש הביטוי וההפגנה בניגוד למקובל במשטרים דמוקרטים. בכל אלה פועל בן-גביר, בשירותה של תנועת כ"ך, נגד מדינת ישראל ותושביה, וסילוקו מתפקיד שר המשטרה חיוני לשמירת שלטון החוק ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולהגנה על שלומם וביטחונם של כל תושבי ישראל ללא הבדל מוצא ודעה פוליטית. האחריות למינויו ולסיכון שכרוך בו לתושבי ישראל היא כמובן על נתניהו, וכל יום נוסף שבו בן-גביר ממשיך בתפקידו היא באחריותו של ראש הממשלה.

עשרים ותשע שנים לרצח רבין

 

עשרים ותשע שנים לרצח רבין. שלושים שנות חיים בצל נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של רבין שנגדו הסית ללא מעצורים, ומעולם לא נענש. אנחנו נענשנו, וממשיכים להיענש בכל יום ויום.

כולם מדברים על הפרשיה הבטחונית. האם באמת היה מישהו שלא הבין מיד שה"בילד" קיבל הדלפה מלשכת נתניהו? אפילו הניסוח בעיתון היה זהה לטקסטים שנתניהו השמיע עוד לפני ש"ציטט את הבילד". האם מישהו נזקק ל"פרשיה" ולפרצופים המטושטשים כדי לדעת שמלשכת נתניהו יוצאת הסתה מתמדת כנגד החטופים ומשפחותיהם, שהם מוקעים כתומכי החמאס, כמי שמונעים את "הניצחון המוחלט", מה שזה לא יהיה, וכמובן כסכנה לשלטון נתניהו. הרי די לעמוד ברחוב עם תמונת חטוף והכתובת החזירו אותם הביתה, כדי שיצעקו לתוך אוזנך: "רק ביבי", או בזמנו "רפיח, רפיח", שם הביאה כניסת צה"ל לרצח שנים-עשר חטופים לפחות. במקרה הטוב רק יצעקו משהו. במקרה הרע גם יקללו וינאצו את כל מי שמזכיר להם שהחטופים נמקים במנהרות וגוועים ברעב וביסורים.

המחאה המתפרצת – וקצרת הימים – בעקבות רצח ששת החטופים הצעירים הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב, שזיעזע את המדינה, החרידה את נתניהו, שבעצם הימים האלה, כפי שלמדנו מהתקשורת, איננו מתכונן למתן העדות במשפטו, שנקבעה, לאחר שכבר נדחתה, ליום השני בדצמבר, אלא לבקשת דחייה נוספת. הסיבה שיציין היא כמובן התמשכות המלחמה, שהוא חייב לנהל. כיצד איפוא ישים קץ למלחמה וישיב את החטופים, כאשר הוא נתלה במלחמה כדי לדחות את עדותו? אמרו שהוא ממתין לבחירות בארצות הברית שתתקיימנה מחר, בתקוה שינצח בן-דמותו האמריקני, דונלד טראמפ המאוס, שנתניהו עושה הכל כדי לסייע לו להיבחר, מאותן סיבות שהזרזיר הולך אצל העורב. טראמפ מצדו איננו חדל להכין את הקרקע להפסד, ולצד האשמת הדמוקרטים בזיופים הוא כבר הסביר שיפסיד בגלל שהיהודים אינם מצביעים לו, ובגלל זה הוא ניבא שבעוד שנתיים ישראל לא תהיה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה במקרה שטראמפ יפסיד. האם תומכיו יעלו על הקפיטול או יתקפו יהודים. לגבי מדינת ישראל אני מרשה לעצמי לנבא שהיא בהחלט תתקיים גם בעוד שנתיים, ותתקיים טוב יותר אם קמלה האריס תנצח, כי ניצחון שלה יפגע ביוהרה האינסופית של נתניהו, ואני מקוה שזה יעזור לרסן את רשעותו חסרת המעצורים נגד החטופים, ולסיים סופסוף את מלחמת שמירת כסאו של נתניהו, שהורגת בנו ללא הרף. מניצחון של דונלד טראמפ אני מפחדת פחד מוות. השילוב של טראמפ ונתניהו מכהנים בראש מדינותיהם מעורר בי חלחלה, למרות שאני מאמינה שגם טראמפ ילחץ בכל כוחו לעצור את המלחמה, ואולי פחות יאיר את פניו לנתניהו ממה שנתניהו מקווה. סביר שנתניהו איננו רוצה לסיים את המלחמה לפני שתיוודע תוצאת הבחירות בארצות-הברית, אבל בראש וראשונה הוא איננו רוצה לסיים כעת את המלחמה בגלל שזו הסיבה שבחר כדי לדחות ולדחות את משפטו ולהישאר ראש הממשלה וכמובן לא ללכת לכלא. האסון שמביאה המלחמה על משפחות כה רבות איננו מטריד אותו. רק מסיום המלחמה הוא חושש, ומהתייצבות בפני השופטים, ממש כאחד האדם.

עשרים ותשע שנים לרצח רבין ועודנו חיים בצלו של נתניהו, מבכים את אסוננו וחרדים מעוד אסון.

מדוע הקריקטורה של אסתר חיות מבהילה

 

בימין לא הבינו למה הקריקטורה בעלון "שביעי" שמציגה את אסתר חיות מניפה דגל על גופת חייל עוררה חרדה בהנהלת בתי המשפט וזעם בקרב מתנגדי הממשלה. הם למשל מאד נעלבו מקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ" שבה תוארה אורית סטרוק כמכשפה שרוכבת על מטאטא ומשליכה פצצות על מטוסים, בעקבות "שאלתה" בישיבת הממשלה האם יש טייסים שסירבו לסייע לכוחות הקרקע בגלל התנגדות פוליטית. מה ההבדל, הם שאלו. מה ההבדל?

ובכן, במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אפילו חריפה, על פוליטיקאים, שחופשיים לענות למבקריהם. לא מקובל למתוח ביקורת על שופטים, מפני שעל יכולתם של השופטים להתבטא בציבור מוטלות מגבלות קשות, והם מנועים מלתקוף את מבקריהם ולרוב גם אינם רשאים להשיב להם. אין זה ראוי לתקוף את מי שמנוע מלהשיב. אבל זאת איננה הסיבה העיקרית.

הסיבה העיקרית שהקריקטורה הבהילה את הנהלת בתי המשפט היא הקהל של העלון – קהל של מתנחלים, שנטייתם להפעיל אלימות נגד ערבים ונגד מתנגדים פוליטיים ידועה היטב. ליתר דיוק – ההיסטוריה של ציבור המתנחלים. או אם נצטמצם לנקודה המכרעת – רצח יצחק רבין.

אף אחד איננו חושד בקוראי הארץ שקריקטורה של אורית סטרוק בדמות מכשפה תגרום למישהו מהקוראים לקחת אקדח ולצאת לירות באורית סטרוק ולרצוח אותה. ברור לכולם שהקוראים יגחכו מהקריקטורה, ואז ייאנחו, וזהו.

אבל כשבעלון שקוראים מתנחלים מציירים את אסתר חיות נועצת דגל בגופת חייל, רבים נחרדים, כמובן לא יאיר שרקי, שחושב שהשב"כ הרג את רבין ושהימין איננו אשם בדבר, ולכן יתקשה להבין מדוע ההסתה החולנית נגד אסתר חיות, גלי בהרב-מיארה, ונגד בג"ץ כמכלול, מעוררת חלחלה. אבל מי שקריאות "בדם ואש את רבין נגרש" עוד מהדהדות בראשו, מי שמראה איתמר בן-גביר מנופף בסמל המכונית של רבין ומבטיח שיגיעו גם לרבין, כפי שאכן קרה זמן קצר אחר כך, עוד מעבירות בו צמרמורת, לא יכול שלא לשאול את עצמו, האם התרת הדם המאורגנת הזו, ההתמקדות באשה הספציפית הזו כאויבת, כפי שמעולם לא התמקדו בחמאס – ולו היו מתמקדים לא היינו נמצאים היום במקום שבו אנו נמצאים לצערנו, לא תוביל חלילה לשפיכות דמים.

מאז רצח רבין הימין הלאומני הוא שור מועד. כאשר אצלו מסיתים, ההנחה הבלתי נמנעת היא שמדובר בהתרת דם, ושיש מי שכבר מכינים את אקדחיהם ומייצרים כדורי דומדום ועוקבים אחר אסתר חיות לכל מקום ומתמקמים מאחורי גבה.

כן, מאז רצח רבין אין למתנגדי הימין מנוח. המחשבה שעוד פעם יטעו בפענוח הסימנים המקדימים, ההתארגנויות, הדמויות החשודות, הנחושות, המשוכנעות שהאל שלח אותם למשימה להציל את מדינת ישראל, ובעיקר המחשבה איך לא חרדנו בזמנו מההפגנות הנוראות עם ארון המתים שעליו כתוב רבין, מהדיבורים, מהצעקות הנוראות בהפגנות, מהאווירה בחוגי המתנחלים, איך לא הבנו אז שכל זה מוביל לשפיכות דמים, ומה ייתכן שאנו מחמיצים כיום, כדי שחס וחלילה לא נטעה שוב, ולא תוטל לפנינו עוד גופה. כי עם רצח רבין, הבנו שלימין המתנחלי אין מעצורים, שהוא איננו מסתפק בחלומות על גירוש העזתים והתנחלות מחודשת ברצועת הדמים, שבדיוק למטרות שכאלה גם את דמם של השופטים הוא מבקש, ובפרט אלה שזכויות האדם הן חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם, וחלומות בן-גביר וסמוטריץ' על הרעבת אסירים, שריפת ישובים ערביים והרג חסר הבחנה של ערבים אינם מעשים שהם מוכנים להשלים איתם.

מאז רצח רבין הימין המתנחלי הוא שור מועד, וקריקטורה שמתארת את חיות על גופת חייל מעלה מיד את השאלה האם מתירים כאן את דמה של חיות, האם חייה בסכנה. איש לא דיבר על כך במפורש, אבל על כך חשבו מי שצפו בקריקטורה וביקשו שלא לפרסם אותה.

כי ככה זה. יש עקרונות ויש מציאות, ויש ימין ויש שמאל, והם אינם תמונת ראי אלה של אלה. הימין הוא הטורף, השמאל הוא הקורבן. אי אפשר בשם השוויון להתייחס לשניהם אותו הדבר.

 

אין סיבה להיעלב

 

קראתי תגובות ומאמרים מלאים כאב ועלבון על ההקבלה שערך נתניהו בין המפגינים לבין אש"ף ואיראן. אני למען האמת אדישה לדברי נתניהו. לא אכפת לי מה נתניהו אומר בכלל ובייחוד לא אכפת לי מה הוא אומר על המפגינים כמוני. אמנם אני הולכת רק להפגנות בירושלים, בעיקר לבית הנשיא שנמצא דקות הליכה מביתי, ואני יכולה לבוא לשם עם הכלב, אם לא בא לו להישאר לבד בבית – הוא כבר רגיל ומצליח לרבוץ על הכביש ולנמנם למרות הצעקות, התופים והצפצפות. מאד מרשים שאנשים נוסעים במיוחד לארצות הברית כדי להפגין נגד נתניהו. אלה כמובן אנשים הרבה יותר אמידים ממני וזה לא קשה. אבל גם כשמפגינים רק בארץ רואים את ההפגנות בכל העולם. כל העולם מסתכל מה קורה בישראל כי זאת הארץ של ישו, וצריך להיות מאד תמים כדי לחשוב שמבחינת התקשורת הזרה משנה אם ההפגנות הן בישראל או בניו-יורק. המחאה בישראל היא גדולה וחזקה והיא מאד בולטת לעין ואי אפשר להסתיר אותה, וגם באמריקה שמו לב אליה מזמן.

הדברים של נתניהו הזכירו לי את הסרטון שהוא הפיץ בעבר שמראה איך השמאל מביא את דאע"ש לירושלים. בינתיים דאע"ש ירד מגדולתו. הדבר היחיד שהטריד אותי בדברי נתניהו הוא למה הוא הזכיר רק את אש"ף ושכח את חמאס וחזבאללה. מה אנחנו לא כמו חמאס וחזבאללה, רק כמו אש"ף ואיראן? ומה עם התנועה האיסלמית? בכל פעם אנשים מזדעזעים מדברי נתניהו ואומרים איך הוא איבד את זה, אבל נתניהו הוא אותו נתניהו שתמיד הסית נגד השמאל ונגד הערבים, ואני לא מרגישה שמשהו השתנה במובן הזה לטוב או לרע – זה פשוט נתניהו, שהגזענות שלו כלפי ערבים עולה על גדותיה כאשר הוא פוצה את פיו, וההשקפה הלא דמוקרטית שלו שכל יריב שלו הוא בוגד ואויב, כי לדעתו אסור להחליף אותו וכל שלטון שאיננו שלו איננו לגיטימי, ההשקפה הלא דמוקרטית הזו איפיינה אותו תמיד, יחד עם המגלומניה שלו שלדעתו אין אחר מלבדו שראוי בכלל לכהן כראש ממשלת ישראל. ואני לא מרגישה שבו גביר וסמוטריץ' לקחו אותו בשבי. אני יותר מרגישה שנתניהו נהנה להשתחרר מכבלי המהוגנות והממלכתיות ולהצטרף לתומכי יגאל עמיר ועמירם בן-אוליאל, שדוקא מפני שהוא כנראה הרוצח, כל כך תומכים בו בימין הקיצוני, כי בעצם הם רוצים להתיר את דמם של כל הערבים ולהפוך רצח ערבים ללגיטימי ולרצוי ומקובל. אני חושבת שנתניהו מאד נהנה לחבור אליהם, ונהנה מדבריהם משולחי הרסן בכל נושא שהם עוסקים בו ומתיימרים להבין בו, ואני חושבת שכבר הרבה שנים הוא לא רוצה לבוא לטכס הזיכרון ליצחק רבין ועכשיו יש לו ממשלה שהרבה יותר מחוברת ליגאל עמיר מאשר ליצחק רבין, וסופסוף נתניהו יכול לעשות מה שחלם עליו תמיד ולהתעלם מרצח רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ובטכס הזיכרון לרבין כולם חושבים על זה ולפעמים גם אומרים את זה, ואז בימין מתלוננים שלא שומרים על הממלכתיות ולא מאפשרים להם להשתתף באבל על רבין, כשבכלל לא ברור שהם מתאבלים על רבין, נראה שרובם דוקא די שמחים שרבין מת ונתניהו עלה לשלטון, ושממש קשה להם להצטער, והם בעיקר מנסים להכפיש את רבין בכל מיני האשמות כדי להצדיק את הרצח, כמו שהם מנסים להצדיק את האהדה שלהם לרוצח משפחת דוואבשה בכל מיני נימוקים, כאילו בגלל שעינו אותו והוציאו ממנו הודאה בכוח הם תומכים בו, כשבעצם הם תומכים בו מפני שהם בטוחים שהוא רצח את משפחת דוואבשה בצורה הכי אכזרית שאפשר וזה משמח אותם שרוצחים ערבים, ואותם אנשים שמדברים בשבחו של בן-אוליאל תומכים גם ביחיאל אינדור שהרג פלשתיני ובאלישע ירד שהיה שם איתו. נתניהו פירק את הממשלה שהיתה לו עם ציפי לבני ויאיר לפיד, ופירק את הממשלה שהיתה לו עם בני גנץ, ועכשיו יש לו ממשלה שבדיוק מתאימה לו, ובין מוחקי חווארה ורוצחי הפלשתינים בשנתם ותומכיהם וחסידיהם של הרוצחים הוא מצא את המקום שבדיוק מתאים לו, ולהיעלב ממנו זה כמו להיעלב מראש ארגון פשע שמקלל אנשים הגונים שקוראים למשטרה כשהוא מנסה לגנוב את רכוש הציבור.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

הסיפור של מקור ראשון

 

העיתון "מקור ראשון" קרא לעצירת הרפורמה המשפטית ולפיוס, וזה היה הסיפור שסיפר לקוראיו כרקע לקריאה: היה היו שתי קבוצות. פעם הקבוצה האחת סבלה מאד, והקבוצה השנייה היתה אדישה לסבלה. עכשיו הקבוצה השנייה סובלת מאד, והקבוצה הראשונה אדישה לסבלה. זה לא בסדר, כל קבוצה צריכה להיות רגישה לסבל של זולתה ולגלות כלפיה רגישות.

כי הרי אין כמו מצוקת הציבור החוזה בהרס שלטון החוק והדמוקרטיה בידי ממשלת הפושעים והגזענים כדי לנסות לקדם את מיתוס ההתנתקות בגרסת המתנחלים. הזדמנות פז להאשים את השמאל ואת בית המשפט העליון במדיניות שהנהיג אריאל שרון ושר האוצר שלו נתניהו, ולקדם את האינטרס הפוליטי מאחורי המיתוס.

אין ספק שמתנחלי גוש קטיף ושאר ההתנחלויות המפונות, כמו מתנחלי סיני קודם לכן, שהקימו את ישוביהם בתמיכת הממשלה, והשקיעו בהם את מיטב שנות חייהם, קבלו מכה קשה ועברו משבר קשה כשראו את מפעל חייהם נחרב. אבל אין זה נכון שתומכי ההתנתקות היו אדישים לסבלם, וגם בג"ץ לא היה אדיש אליו. אני זוכרת היטב כיצד יוסי ביילין, באותם ימים מנהיג מר"צ, התרוצץ וניסה לסייע בכל כוחו למפונים, למרות שהתנגד להתנתקות, בשל היותה צעד חד-צדדי, וסבר שיש לסגת מעזה במסגרת הסכם עם הפלשתינים ולא בצעד חד-צדדי. ואילו בג"ץ הגדיל בצורה משמעותית את הפיצויים ששולמו למפונים, שחלקם היו אנשים מבוגרים שהשקיעו את כל חייהם בהתנחלויות שפונו. לא שמחה לאיד ולא אדישות הניעו את תומכי ההתנתקות, אלא ההכרה בכך שעזה איננה מקום מגורים ראוי ליהודים, בגלל האוכלוסיה העוינת והפיגועים הקשים שהתרחשו בה במשך השנים, מאז רצח ילדי משפחת ארויו במושב האחורי של מכונית הוריהם בינואר 1971 ועד רצח טלי חטואל וארבע בנותיה בחודש השמיני להריונה בציר כיסופים במאי 2004, שהם רק שניים מפיגועים רבים וקשים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים ולא מעט ילדים. האשמת השמאל ובג"ץ בהתנתקות היא גם שקר, גם רשעות וגם כפיות טובה. ברור שלמתנחלים שכל מפעלם התבסס על האמונה שתפיסת אדמות פלשתינים בכוח הזרוע, הקמת ישובים עליהם בכוח הזרוע והתעללות בתושבים הפלשתינים בתקוה לגרשם מארצם יביאו להשתלטות מוחלטת על הפלשתינים לנצח, קשה להכיל את ההתנתקות, שהראתה שאפשר גם לפנות ולהרוס התנחלויות, והם מעוניינים להציג את ההתנתקות כעוול נורא שנעשה להם ואפילו כסוג של שואה, בתקוה למנוע פינוי התנחלויות בעתיד, אבל לציבור שמעוניין במדינה דמוקרטית שחיה בשלום עם שכנותיה ולא בגזל מפלשתינים, אין שום סיבה לאמץ את הסיפור המתנחלי, אפילו לא תמורת עצירת ההפיכה המשטרית. בהפיכה המשטרית יש להיאבק ללא פשרות ומבלי להיכנע לתעמולת המתנחלים שחזונם הוא גזענות חסרת מעצורים ומלחמה מתמדת עם שכנינו. אין כמו ניסיון ההפיכה המשטרית כדי להבהיר כמה חשוב לייבש את הביצה שבה צמחו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר וחנמאל דורפמן, וכבר לפני שנים המחתרת היהודית, וכן, גם רצח רבין, אירוע שהמתנחלים אינם נוהגים לכלול בסיפורים המעצבים שלהם.

והרי את מה שאנו חווים בימים אלה אפשר לספר גם באופן אחר, וזה יהיה סיפור הרבה יותר אמיתי:

פעם היה ראש ממשלה בישראל בשם יצחק רבין, שרצה לקדם הסכמי שלום עם הפלשתינים ועם ירדן, הסכמים שכללו החזרת שטחים כבושים בידי ישראל לשלטון פלשתיני. אבל המתנחלים שהעדיפו את קידום ההתנחלות על פני שלום הוציאו מקרבם את יגאל עמיר ושותפיו, שזממו והוציאו לפועל את רצח רבין. רצח רבין התרחש על רקע הסתה נוראה נגדו, שכללה הפגנה עם ארון מתים שעליו הכתובת "רבין" שבראשה צעד נתניהו, הצגת רבין בהפגנות אחרות במדי אס-אס או בכאפייה, ושבירת הסמל של מכוניתו והנפתו בידי הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר, שהכריז שכמו שהם הגיעו לסמל הם יגיעו לרבין, שאכן נרצח ב-4 בנובמבר 1995.  בעקבות רצח רבין עלה לשלטון בנימין נתניהו ומאז הוא שולט בישראל לסירוגין ושלטונו צבר עוצמה רבה שהוא מתאמץ להפוך לשלטון דיקטטורי מוחלט ללא ביקורת משפטית וללא ציות לשלטון החוק. את הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר מינה בנימין נתניהו לשר המשטרה בממשלתו הששית עם סמכויות מיוחדות, והעניק לו יד חופשית לנהוג באלימות כלפי המפגינים נגד ממשלתם הגזענית והדיקטטורית. למרות אלימות המשטרה, המחאה נמשכת, ובסופו של דבר היא תנצח.

 

ראיון עם אבישי רביב

 

הראיון של עמרי אסנהיים עם אבישי רביב בתכנית "עובדה" מנסה להסביר איך גויס רביב לשב"כ ומה הניע אותו, אבל הוא רק מעלה תמיהות חדשות. אבישי רביב לא נולד בהתנחלות ולא גדל בבית ימני. לפי הדברים שנאמרו בתכנית הוריו תמכו במפא"י וביצחק רבין. השינוי שהכתיב את מסלול חייו קרה כשהיה נער: לדבריו הוא שמע נאום של הרב כהנא ונשבה בדבריו. הוא מתאר את הרב כהנא כאדם שובה לב, אבל קשה לדמיין מישהו מתלהב כל כך מהרב כהנא ללא רקע ימני קיצוני. רוב הישראלים הסתייגו מהרב כהנא, גם אלה ששנאו ערבים. הוא היה אמריקאי וסגנון דיבורו והתנהגותו היו מאד לא ישראלים. מה היה באישיותו של אבישי רביב שמשך אותו לאיש הזה? על זה הראיון לא נותן שום תשובה וגם לא נראה שלרביב יש איזו הבנה בוגרת של התנהגותו כנער. הוא עדיין מתרגש מאישיותו של הרב כהנא, וגם מהקשר עם מפעילו בשב"כ שההיזכרות במפגש מאוחר איתו מביאה אותו לידי דמעות. אבישי רביב אהב להיות סוכן שב"כ ולהרגיש שהוא עושה עבודה חשובה. העבודה הזאת הרסה את נישואיו, סיבכה אותו עם חבריו ואפילו סיכנה את חייו. הוא כן ניסה לעזוב כשהרגיש שחבריו חושדים בו שהוא מלשין עליהם. אבל מפעיליו העדיפו שימשיך.

זה הזכיר לי את הסיפור של אלי כהן שאולץ על ידי מפעיליו לחזור שוב ושוב לסוריה עד שנתפס. מראש לחצו על מעסיקיו לפטר אותו כדי לגייס אותו למשימת הריגול. אמנם יש הבדל עצום בין הפעלת סוכן בארץ אויב לבין הפעלת מודיע באזור בשליטת ישראל: רביב פעל בזהותו האמיתית ולא נדרש לבנות לעצמו פרופיל שקרי, אם כי חזרתו בתשובה היתה גם כדי להקל עליו להיטמע בסביבה הדתית לאומנית של מתנחלי קריית ארבע. מצד שני היה קל מאד לחבריו לחשוף את העובדה שהלשין עליהם. חבר שסיפר רק לו על כוונתו לפוצץ את הר הבית ונעצר לאחר שרביב מסר את הידיעה לשב"כ, הבין מיד מי אשם במעצרו ודיווח על כך לפעיל כך נעם פדרמן. היה ראוי שהשב"כ ישחרר אותו מיד וירחיק אותו מקריית ארבע. ממילא התקשה לפעול לאחר שנחשף. אבל הם לא רצו לוותר עליו. אסנהיים אומר כמה חבל שלא התעקש שאינו יכול יותר ולא עזב. אבל זו איננה אחריות הסוכן. זו אחריות של מפעיליו להרחיק אותו בזמן מאזור הסכנה. כדי לתקן את אובדן אמינותו הסתבך רביב בפעילות לאומנית קיצונית וחצה את גבול המותר. על כך מדברים הרבה בתכנית ובכלל דיברו הרבה בזמן אמיתי על "התקלה" בהפעלתו של רביב שהפך ממודיע ליזם של פעילות קיצונית. אבל התקלה האמיתית היא שלאחר שמסר מידע על תכנון הפעולה בהר הבית שאכן סוכלה, לא הורחק מקריית ארבע. חשבתי על אלי כהן מפני שבעיני הבעיה האמיתית של המוסד והשב"כ היא שלא אכפת להם מחיי אדם ושהם מפעילים סוכנים ומודיעים עד שהם נחשפים ונשרפים, כמו בעסק הביש הנורא במצרים. כשמתייחסים לסוכנים רק כאל מכשירים להשגת מידע ושוכחים לגמרי שהם גם בני אדם, התוצאות עלולות להיות קשות מאד. בסופו של דבר אבישי רביב, למרות כל הצלחותיו, הוא כישלון: למרות שהכיר היטב את יגאל עמיר, את רצח רבין הוא לא מנע. הוא אומר להגנתו שלא האמינו שיהודי יהרוג את רבין, ומצד שני הוא מספר ש"כולם", כלומר בסביבתו בקריית ארבע ואולי בהתנחלויות בכלל, דיברו על כך שצריך להרוג את רבין. אולי רוב אלה שדיברו כך לא התכוונו באמת לבצע, אבל זה שהשב"כ חשב שרצח רבין על ידי יהודי איננו סביר, זה כישלון תהומי. בשב"כ צריכים לחשוב ולהיות מוכנים לכל מה שאיננו עולה על הדעת.

ועוד דבר שעולה מדברי רביב: ההתנכלויות לערבים היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בקריית ארבע. מעשי פוגרום בערבים היו דבר יום ביומו בקריית ארבע. כאן אחראית כבר הממשלה. כיצד לא חשב איש לפנות את המתנחלים, כאשר היו חלשים ומעטים יותר. כיצד הניחו להם לאמץ שגרה של התנכלויות לערבים, הזנחה שאיפשרה את גידולי הפרא של הציונות הדתית שחזינו במלוא כיעורם במצעד הדגלים.

הראיון עם רביב מרתק, אבל איננו מסביר דבר ולפחות בחלקו הראשון איננו מגלה משהו מהותי שלא ידענו על המתנחלים ועל רצח רבין: ההתנחלויות מצטיירות כביצה רעילה של אלימות לאומנית, והאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה כמובילה בהכרח לחורבן הדמוקרטיה בישראל, אם בהריגתו של ראש הממשלה הנבחר שכרת הסכם שלום, ואם בניסיון להרוס את המוסדות הדמוקרטיים ולכונן דיקטטורה בחקיקה, כפי שאנו חווים כיום.      

הם לא האחים שלי

 

 

אינני יודעת למי כיוון הנשיא יצחק הרצוג את דבריו על קברו של יצחק רבין ש"אנשים אחים אנו". הרי הצד המנצח הוא זה שמאיים לרמוס את הצד המפסיד ואת זכויותיו. אולי היה מועיל יותר להזכיר למנצחים שהערבים הם אחינו בני אברהם, וגם ההומוסקסואלים. אולי היה מוצדק יותר לדבר אל המנצחים המאיימים על קיומם של מגזרים שלמים באוכלוסיה, ולא אל המפסידים. בכל מקרה ספק אם היו להם אוזנים לשמוע את דבריו.

כמה סמלי שביום הזיכרון לרצח רבין, לאחר הניצחון בבחירות של המסיתים לרצח, שמענו מפי המיועד לשמש שר בכיר שברצח רבין לא אשמים המתנחלים והציונות הדתית, אלה שגזרו על רבין דין רודף והוציאו מקרבם את הרוצח, אלא שירות הביטחון הכללי. כל דיקטטורה מתחילה בשכתוב העבר ובהפניית אצבע מאשימה לקורבנותיה המיועדים. רוצחי רבין ניצחו ועלו לשלטון, ושלטון האימים שלהם מתחיל בסילוף ההיסטוריה.

עוד לפני רצח רבין היתה הסגידה לברוך גולדשטיין ולטבח שערך במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. התרת דם עמדה תמיד במרכז פעילותם של בן-גביר ואנשיו. כל יהודי שרצח ערבים זכה לעידוד והגנה ממנו ומאנשיו. בחתונת הדמים בדצמבר 2015 נראה גם בן-גביר. הוא לא רקד בעצמו, אבל התבונן ברוקדים עם תמונותיו של התינוק השרוף עלי דוואבשה.

אנשי הליכוד התגייסו לטהר את בן-גביר. הם קוראים לו בשמו הפרטי איתמר, כדי שהדברים יישמעו חמימים, ידידותיים, כאילו יש בכך כדי לרכך את דמותו האמיתית, וגם את דמותם שלהם. אבל קואליציית רצח רבין בנויה על מתן לגיטימציה להתרת דמם של הערבים והיריבים הפוליטיים, בד בבד עם הכשרתם של הרוצחים ותומכיהם. התרת הדם היתה שם תמיד. עוד בימים שבהם עמדו איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מאחורי מחסום המשטרה בכיכר צרפת בירושלים ליד מלון המלכים וקראו קריאות נאצה כלפי הצועדים במצעד הגאווה. ברחוב רמב"ן שבו עבר המצעד נתלו סדינים שעליהם נכתבו בדיו שחורה כתובות ברוח האיסורים בספר ויקרא על משכב זכר. אני זוכרת את צירוף המלים "מות יומת" שנכתב עליהם. לפעמים זרקו מהמרפסות שקיות מים או דברים אחרים על הצועדים.

תומכיו של בן-גביר קוראים בכל הזדמנות "מוות לערבים". אם מצלמים אותם, הם משנים ל"מוות למחבלים". מחבלים הוא שם הקוד שלהם לערבים. ככל שמנסים להסתיר את הקריאה הזו, מישהו בקרבתם יצעק במוקדם או במאוחר "מוות לערבים" וישנה בחיוך ל"מוות למחבלים".

אומרים לנו לא לפחד, אבל אנחנו מפחדים. האנשים שמאיימים עלינו ברצח אינם האחים שלנו, ואי אפשר לטהר אותם רק מפני שנבחרו לשלטון. אפשר להכשיר דעות שונות. התרת דם ורצח אי אפשר להכשיר, גם כאשר הם נבחרים ברוב קולות. נחמד לדבר דברי חלקות ולהגיר נופת צופים. התרת דם ושפיכות דמים אי אפשר להכשיר. צריך לומר עד כאן.

אנשי עוצמה יהודית והציונות הדתית אינם אחינו. גם בני בריתם אנשי הליכוד של נתניהו אינם אחינו. הם אחיהם של בן-גביר וסמוטריץ', ואנו איננו מאותה משפחה. בעשרת הדברות שלנו כתוב לא תרצח. הכתובת הזאת היא גם בלבנו. האנשים שדמו של רבין על ידיהם אינן אחינו. האנשים שדמם של בני משפחת דוואבשה שנרצחו בשנתם על ידיהם אינם אחינו. גם אלה שצהלו ורקדו על דמם אינם אחינו. בחירה דמוקרטית איננה יכולה להכשיר כל שרץ. שפיכות דמים היא ייהרג ובל יעבור. בחירה דמוקרטית איננה מכשירה אותה.

   

הרביעיבנובמבר 2021

 

אולי במקרה של רצח רבין היו צריכים לציין אותו בתאריך הלועזי ולא בתאריך העברי, למרות שזה מנהג יפה לציין ימי זיכרון בתאריך העברי, אבל רצח רבין כל כך קשור בתודעה לרביעי בנובמבר, שבלי קשר לכך שמציינים את יום הזיכרון לרצח בתאריך העברי, תמיד ברביעי בנובמבר חושבים על רצח רבין, ועל עשרים ושש שנים של כאב וצער, כמו שניבה לניר כתבה היום במאמר ב"הארץ". אחרי הרצח בא אליי חבר שהיה אז פעיל במר"ץ – מאז הוא זז ימינה כמו הרבה אחרים, והוא אמר לי שעכשיו ננצח בבחירות, ואני ידעתי שלא. כתבתי אז מאמר ב"הארץ" שהכותרת שלו היתה "לבכות פעמיים", על מותו של רבין ועל מותו של מחנה השלום שהבנתי מיד שזאת המשמעות של הרצח. אנשים תמיד מקווים שאם קרה משהו רע, יקרה בעקבותיו משהו טוב, אבל במציאות כשקורה משהו רע קורים בעקבותיו עוד הרבה דברים רעים. מחנה השמאל אף פעם לא התאושש מרצח רבין, ואפילו המפלגות הקטנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וגדעון סער, שלא יכלו להרכיב ממשלה בלי העבודה ומר"ץ, התנהגו אליהן כאילו הן שוות פחות וכאילו הבוחרים שלהן הם בוחרים סוג ב', וכאילו הם בכלל עשו לשמאל טובה, ועוד הרבה עיתונאים כותבים את זה שלשמאל אין אפשרות להיות בממשלה אחרת, כאילו לנפתלי בנט או ליאיר לפיד היתה אפשרות לכהן כראשי ממשלה בממשלה אחרת, וגדעון סער אפילו לא קיבל מנתניהו תפקיד של שר ואת זאב אלקין נתניהו ביזה כשלקח ממנו את המשרד לאיכות הסביבה ומינה אותו לשר המים שכולם צחקו לו על זה. ועדיין יש לימין תחושה שהוא העם והשמאל הוא לא העם, והליכודניקים שיש להם בסך הכל רבע מקולות הבוחרים ושום אפשרות להרכיב ממשלה מתייחסים לעצמם כאילו לפחות שני שליש מהעם הצביע להם או לפחות תומך בהם. כל זה כמובן לא רק בגלל רצח רבין אלא בגלל מסע ההסתה האינסופי של נתניהו נגד השמאל והערבים, אבל אם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה נהיה ראש ממשלה וכל הרעל שנשפך על השמאל כל כך הרבה שנים לא היה בכלל אפשרי. היו צריכים להעמיד את נתניהו לדין על הסתה, על הליכתו בראש ההפגנה שבה נישא ארון קבורה מדומה של יצחק רבין, ועל העמידה שלו במרפסת בכיכר ציון מול השלטים המסיתים והקריאות הנוראות, והיו צריכים לדון למאסר את איתמר בן-גביר על כך ששבר וגנב את הסמל מהמכונית של רבין, והיו צריכים לדון את יגאל עמיר לא רק על רצח אלא גם על בגידה, כי לרצוח מנהיג נבחר במדינה דמוקרטית זאת בגידה בעם. את כל זה לא עשו וגם עכשיו לא מעמידים את נתניהו לדין על הסתה, ויש לו עוד חוצפה לטעון שמסיתים נגדו כשמזכירים לו את ההתנהגות האמיתית שלו שהשפיעה מאד על האווירה הציבורית שהובילה לרצח רבין. נתניהו הוא האיש שיותר מכל אדם אחר אחראי לשיח שמתייחס לאנשי שמאל כאל בוגדים, והוא רק מרחיב את השיח הזה עכשיו כלפי נפתלי בנט שהחליף אותו כראש הממשלה ובינתיים מצליח להוביל את המדינה לא רע, ואפילו אני שמאד התנגדתי למינוי שלו לראשות הממשלה חושבת שבסך הכל הוא ראש ממשלה בסדר, ובוודאי איננו גורם לציבור את הסבל הנורא והנזקים שנתניהו גרם בסגרים הקשים שהטיל לא רק כדי להיאבק בקורונה, אלא גם כדי לעצור בכוח את ההפגנות נגדו, שלא לדבר על הרעל האינסופי שנשפך עלינו ממבצר בלפור בימי נתניהו. אני מצטערת שעדיין המתחם של בית ראש הממשלה סגור מרחוב עזה עד בלפור ומרחוב קרן-היסוד לאורך כל רחוב סמולנסקין, כי נתניהו הרחיב את מבצר ראש הממשלה והפך אותו לאטום ובלתי עביר, לא בגלל סכנות אמיתיות, כי שמאלנים בניגוד לימנים לא מאיימים על חיי ראש הממשלה, גם אם נתניהו ממש התאמץ להמציא על השמאל כאלה סיפורים הוא מעולם לא היה מאוים, רק איים ועדיין מאיים על חיים של אחרים. עכשיו כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה הוא וחסידיו התנערו מכל רסן ומנסים להתכחש בכל דרך לרצח רבין ולקרוא לכיכר רבין בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל, ונתניהו גם לא בא לטכס הזיכרון לרבין למרות שהוזמן, אבל בכך הוא וחסידיו רק מדגישים את העובדה שהם הכי מתאמצים להכחיש, שנתניהו עלה לשלטון על גופתו של רבין וגם על גופתו של מחנה השמאל שלמרות חזרה קצרה לשלטון בימי אהוד ברק לא התאושש מעולם מהרצח וכמעט לגמרי נמחק. בכל פעם שנתניהו נואם אני עדיין מתחלחלת ומחליפה ערוץ. תמיד הוא יהיה קשור בתודעתי לרצח רבין ולהסתה נגד רבין, ולא כעסתי על הנכד של רבין שדיבר על תחושת השחרור מעול נתניהו כי זה היה בדיוק מה שהרגשתי, שלפחות הוא לא ראש הממשלה יותר ולא יכול יותר להכפיש ולתקוף את השמאל מכס ראש הממשלה שתמיד הרגשתי שהוא ניצב על גופתו של רבין. ועדיין קשה להרגיש הקלה כשרואים את איתמר בן-גביר משמיע דברי נאצה לא כבריון מהרחוב אלא כחבר כנסת, שגם זה קרה באדיבותו של נתניהו, שהרבה יותר קרוב רוחנית לבן-גביר ממה שחושבים, והרעל ששניהם שופכים על ראשי השמאל והערבים מגיע ממקור זהה, משנאה לאומנית מזוהמת ורעילה יותר מכל שפך תעשייתי, שעדייו נשפכת על ראשנו, ועדיין זורמת במרחב הציבורי שלנו ללא הפסקה.

איומים על מנדלבליט

אינני מסוגלת לצערי להאמין לבנימין נתניהו ושרי הליכוד שלא הוא ולא אנשי ליכוד אחרים השמיעו איומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כפי שנכתב בעיתון המקורב "ישראל היום" בשתי גירסאות שונות: הראשונה ייחסה את האיום לנתניהו עצמו והשנייה לאנשי ליכוד בלתי מזוהים. מה גם שכל השרים שהתגייסו לפטור את נתניהו מאשמת האיום על מנדלבליט, טענו בעצמם שאין זה ראוי שיפרסם את המלצותיו לפני הבחירות, ויו"ר הקואליציה דוד אמסלם השמיע גם הוא בהזדמנויות שונות איומים עקיפים על מנדלבליט ועל רשויות החוק בכלל, שלא לדבר על ההתקפות של נתניהו עצמו על המשטרה שהמליצה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, ודרישה מפי שרים וחברי כנסת שמנדלבליט יימנע מפירסום החלטה להעמיד את נתניהו לדין היא בפני עצמה אמצעי לחץ ואיום. והאיומים העקיפים, המוסווים והמוכחשים כלפי מנדלבליט, וגם הכחשת האיומים שאינה אלא ניסיון התחמקות עלוב של המאיימים מאחריות לאיומיהם, מעוררים חלחלה עוד יותר כשהם מצטרפים לחילול קבר אביו של מנדלבליט, כמנהגם של פורעים נאצים ומכחישי השואה שנתניהו כה מזדהה עמם, שהרי לדבריו היטלר לא רצה להרוג יהודים, ונאצים הם חברים, ורק השמאל, מלה שהוא מבטא בתיעוב אינסופי, בניגוד לשם "היטלר" שדוקא מעורר אצלו סימפטיה, כי היטלר לא רצה לדבריו להרוג יהודים, ורק קיבל את הרעיון מהמופתי של ירושלים, שהיה ערבי, ו"ערבים" כמו "שמאל" בניגוד ל"היטלר" ו"נאצים" שכלפיהם נתניהו חש סימפטיה, "ערבים" ו"שמאל" מעוררים בו מיאוס שאין לו גבול, מה שלא מפריע לו ולתומכיו להתלונן שה"שמאל", זה שלטענתו גרוע מן הנאצים, איננו אוהב אותו, וגם לנוכח הרוצח הנאצי מפיטסבורג וערימת הגופות של מתפללים יהודים קשישים ונכים שהותיר אחריו, הקפיד נתניהו לגנות כמובן את "השמאל" שהוא הכי גרוע ליהודים לדבריו, בניגוד לנאצים וערימות גופות היהודים שהם משאירים אחריהם, שהם דוקא חברים של נתניהו, והוא לעולם איננו מדבר עליהם באותם שנאה לוהטת ומיאוס שניתזים מפיו יחד עם המלה "שמאל".

והרי גם את ההסתה המחרידה נגד רבין הוא מכחיש בטענה שהנה, הוא אפילו אמר שרבין איננו בוגד, וזה הרי מזכה אותו מכל הדברים האחרים שאמר וכל האווירה שיצר ושכעת הוא יוצר כנגד אביחי מנדלבליט, ואינני יכולה שלא לחרוד: האם חייו של מנדלבליט בסכנה? בהיסטוריה שלנו חילול קברים הוא רק הקדמה, רק הצהרת כוונות, ואיומים הם רק סימני דרך. מה עוד עלול לבוא? שהרי תמיד הקפיד הימין גם להתלונן על כך שמאשימים אותו ברצח רבין, ובה בעת לנפנף בחדווה ברצח הזה למול פרצופו של השמאל: אם מישהו יחזיר אפילו אבן קטנה זעקה דניאלה וייס למול פניו של העיתונאי מואב ורדי וניפנפה בחלוק חצץ שהרימה מן הקרקע, אפילו אבן קטנה, אחרי שדיברה באהדה לא מוסתרת על יגאל עמיר שאת מעשהו פטרה כפזיזות שמקורה בחוסר הבנה, לא חלילה כפשע נורא שמקורו בהסתה זדונית ונפשעת. שהרי מה הם כל דיבורי השנאה על השמאל אם לא התרת דם וסחיטה באיומים כמו זו שנעשית כעת כלפי מנדלבליט, בתירוץ שהשמאל הוא המאיים על מנדלבליט – השמאל מעולם לא איים עליו, רק דרש ממנו להעמיד לדין את נתניהו, אבל כשנתניהו ואוהדיו מאשימים את השמאל ברדיפה והסתה הם נוהגים כמעשה הפוסל במומו, את ערוותם שלהם הם חושפים כאן, ואת ניסיונם העלוב לחמוק מאחריות לאימה שהם מטילים, להסתה שהם מלבים, לתוקפנות וחוסר הבושה שהם נוהגים, ואין די לומר למנדלבליט כפי שעשה הפרופסור מרדכי קרמניצר "אל תירא", כי למול האיומים מותר למנדלבליט לפחד, ועל פחדו הגדול מעידה העובדה שביקש שלא לפרסם את דבר חילול קבר אביו, שתיקה שאפשר לפרש רק כביטוי לפחד מפני מי שלחשדו חילל את הקבר או שלח אחרים לחללו או הניעם לכך, ולא מנדלבליט עצמו אלא המדינה היא האחראית להגן עליו ועל חייו מפני ראש הממשלה שאיננו רק חשוד בעבירות שוחד חמורות, אלא גם תוקף ומכפיש ומאיים ומטיל את חיתתו ואימתו על אנשי החוק, ודבק בכסאו שיש לסלקו ממנו מיד, כדי שלא ינצל את כוחו לרעה ויאיים על אנשי החוק העושים את מלאכתם נאמנה, וחלילה יתיר את דמם. שהרי רצח רבין השתלם לימין ובפרט לנתניהו בלי גבול: הוא לא רק העלה את הימין לשלטון ואיפשר לו שלטון רב-שנים, אלא גם ריסק את השמאל ללא תקנה, והותיר את נתניהו ללא מתחרים. ומי שהרוויח כה הרבה מרצח רבין, ולא שילם על ההסתה שקדמה לו שום מחיר, לא יירתע מהתרת דם נוספת, שהאחריות לה תוטל כמובן על השמאל, שלא למד עדיין שראשות הממשלה והמדינה כולה הם רכושו הבלעדי של הימין ושל בנימין נתניהו אישית, ושאבוי למערערים על כך.       

עצרת הרוב ומוסר המיעוט

תנועת "דרכנו" שאירגנה את העצרת במלאת 23 שנים לרצח יצחק רבין, היא תנועה חביבה, גירסה של "צו פיוס" שמעודדת סובלנות וכבוד לערכים ממלכתיים. הצטרפתי פעם להפגנת תמיכה שלהם בנשיא רובי ריבלין, אחרי שמירי רגב תקפה אותו בגסות רוח אופיינית לה כשסירב לחון את חביב הימין אלאור אזריה, והם הזמינו אותי להצטרף לפעילויות נוספות, מה שלא יצא, כי רוב הפעילות שלהם רחוקה מירושלים שבה אני מתגוררת, ואינני אומרת זאת כביקורת, כי הפעילות היא היכן שנמצאים רוב התומכים, ולהפגנה מול בית הנשיא באו לצערי רק מעט ירושלמים והרבה צעירים מערים אחרות, שהיו מאד חביבים ומאד מחויבים, והיה מאד משמח לפגוש אותם. ובכל זאת הרגשתי עם הזמן שתנועה החביבה הזאת איננה מתאימה לי, וההרגשה הזאת התעצמה מאד כשקיבלתי את המייל עם הקריאה לבוא לעצרת לזכר רצח רבין בכותרת: "הרוב המתון מתייצב בכיכר נגד הפילוג וההסתה". כי הכותרת הזאת מעבירה מסר אחד שהוא שקרי, ומסר נוסף חמור ממנו, שמסוכן לדמוקרטיה.

המסר השקרי הוא "הרוב המתון". אין בישראל רוב מתון. הקואליציה השלטת שמורכבת מהליכוד, כולנו, הבית היהודי, ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות, ומייצגת את רוב ציבור הבוחרים, איננה מתונה, ואיננה מתנגדת לפילוג והסתה, אלא ההיפך מכך, מעודדת אותם. המסית הזדוני ביותר בישראל הוא ראש הממשלה, שמייצג את המפלגה הגדולה ביותר, המונה רבע מציבור הבוחרים. הוא האיש שעודד את בוחריו להצביע ביום הבחירות בקריאה "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", קריאה שמלבד היותה שקר גס, העבירה מסר שהצבעה של אזרחים ערבים לכנסת היא תופעה שלילית שיש להילחם בה, וניסתה להשחיר את פני עמותות השמאל בהעברת מסר גזעני ובלתי דמוקרטי, ששיתוף פעולה בין יהודים וערבים הוא דבר פסול. זו היתה הקריאה האנטי דמוקרטית, המסיתה, הגזענית והמפלגת ביותר שהושמעה בשנים האחרונות, והיא עדיין מהדהדת במרחב הציבורי שלנו. איש בליכוד מלבד רובי ריבלין לא גינה את ראש הממשלה על הקריאה הזאת, ולכן שום איש ליכוד מלבד נשיא המדינה איננו ראוי לנאום בעצרת לזכר רצח רבין, מפני שמדיניות הליכוד, שהיא מדיניות הרוב, היא מדיניות גזענית, מסיתה ומפלגת שמערערת את הדמוקרטיה הישראלית.

קריאתו של נתניהו היתה הקדמה לחוק הלאום שביטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ובכך שלל את זכותם הלאומית להכרה בשפתם כשפה רשמית במדינה שבה הם מהווים כחמישית האוכלוסיה, ובכלל שלל שלילה גורפת את זכותם של הערבים במדינת ישראל לזכויות לאומיות כלשהן, בטענה המגוחכת שזכויות אלה מאיימות על אופיה היהודי של המדינה. שבעים שנה הוכרה השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ולא היתה שום פגיעה באופיה היהודי של המדינה עקב כך. ייתכן שלחוק הלאום לא יהיו תוצאות מעשיות, אבל הוא העביר מסר של פלגנות, הסתה וגזענות כלפי ערביי ישראל. לכן מי שתומך בחוק הלאום איננו צריך להשתתף בשום עצרת לזכר רצח רבין, שנרצח בגלל רצונו לכבד את הזכויות הלאומיות של הערבים הפלשתינים כדי לבסס חיי שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל.

וכאילו לא די בכך, פועלת כעת הממשלה להעביר חוק שיפקיד בידי שרת התרבות סמכות לשלול תקציבים ממי שפעילותם האמנותית מזיקה לדעתה למדינת ישראל, מתוך ידיעה וכוונה שחוק זה ישמש את שרת התרבות לפגיעה ביוצרים וביצירה אמנותית שמזוהה עם צדה השמאלי של המפה הפוליטית, שמתנגד לדיעותיהם של השרה והמחנה הפוליטי שלה.  מגוחך לגמרי לדבר על פיוס וסובלנות ושיתוף בין אנשי שמאל וימין, כאשר כל פועלה של ממשלת נתניהו והרוב הקואליציוני שלה מהוה מתקפה פרועה על שמאלנים וערבים ושלילת זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר. בתקופה שבה הרוב הקואליציוני תוקף ורודף את יריביו הפוליטיים באופן שמערער את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, צריך להילחם בשלטון בכל הכוח, ולא להתחבק עם מהרסי הדמוקרטיה ולטשטש את התהום הקרועה בין תומכי הדמוקרטיה לבין מהרסיה.

כל דיבור על "הרוב המתון" תחת ממשלת נתניהו הנוכחית הוא לא רק שקר, אלא שקר שמקעקע את המאבק במתקפה השלטונית על הדמוקרטיה, שככל מתקפה על הדמוקרטיה, היא פועלת בראש וראשונה נגד המיעוט שמתנגד לממשלה, גם אם בהמשך היא מקעקעת גם את זכויותיהם של יריבי ראש הממשלה במחנהו שלו, כפי שמנסה ראש הממשלה לעשות כעת בהמצאת שקר על קשר שרקחו נגדו יריביו בליכוד גדעון סער ורובי ריבלין, שקר שמזכיר את העלילות שממציאים משטרים רודניים אפלים נגד יריביהם הפוליטיים כדי להצדיק את חיסולם, וכבר אץ רץ שליחו של ראש הממשלה לשנות חוק יסוד ולהגביל את סמכויות הנשיא לטובת ראש הממשלה הנוכחי. וכאן אנחנו מגיעים למסר השני, המובלע יותר והמסוכן יותר בכותרת של מארגני העצרת, המסר שלפיו יש איזה יתרון מוסרי להשתייכות לרוב הפוליטי, שנסמכת על השקר הקודם, שהרוב הוא מתון. בדמוקרטיה אדם צריך לכבד את החוק ואת זכויות הזולת. כל עוד הוא מכבד את השניים האלה, הוא רשאי להחזיק בכל דיעה שיחפוץ בה, ואין שום יתרון מוסרי בכך שאדם מחזיק בדיעה המקובלת על הרוב. לא פעם דוקא המחזיקים בדעת מיעוט הם אלה שרגישים יותר לשיקולים מוסריים, שהרוב לעתים מתעלם מהם, וזו בדיוק המציאות כיום במדינת ישראל, כאשר הרוב הקואליציוני פועל לפגיעה בזכויות הערבים והשמאלנים ולעירעור הדמוקרטיה. העלאה על נס של עצם היות האדם חלק מן הרוב ומחזיק בדיעות מקובלות על רבים, מעבירה מסר שהשתייכות למיעוט פוליטי היא פסולה לכשעצמה, ומארגני העצרת אף ניסו לתת ביטוי בוטה למסר זה בשלילת השתתפותה בעצרת של מנהיגת מפלגת מר"ץ, בעודם גודשים את שורת הנואמים באנשי ימין, ורק לאחר הביקורת הציבורית הוזמנה גם תמר זנדברג לדבר בעצרת. בכך חטאו מארגני העצרת פעמיים: גם בכך שהעבירו מסר לא דמוקרטי שיש פגם מוסרי בהחזקה בדיעות פחות מקובלות, וגם בכך שניסו להעמיד במישור אחד את התומכים ברצח רבין מימין ואת התומכים בחלוקת הארץ משמאל. עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט פוליטית איננה הופכת את אנשי מרץ וחד"ש לפסולים מוסרית ולשקולים לאויבי הדמוקרטיה מימין. אולי ההיפך הוא הנכון. לא הכל בחיים אנלוגי, ולפעמים העמדה המוסרית מוצאת את עצמה נדחקת לשוליים. במצב כזה לא העמדה המוסרית פסולה, אלא מי שדוחקים אותה לשוליים, ואם אנשי דרכנו נתנו את ידם להעברת מסר כזה, ראוי שיפשפשו במעשיהם היטב.

הדבר היחיד שמצא חן בעיני בעצרת הן שריקות הבוז לצחי הנגבי, שגררו גינויים מתחסדים מכל סותמי הפיות והמסיתים ובראשם המסית והמפלג הראשי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעביר החוקים הגזעניים והאנטי דמוקרטים להשתקת ודיכוי כל מתנגדיו ויריביו. לא בגלל התקרית שהזכירו רבים, שבה חיבל הנגבי במיקרופונים שדרכם אמור היה יצחק רבין לנאום כדי להשתיק את קולו, ימים ספורים בטרם השתיק אותו הרוצח לנצח, תקרית ששכחתי לגמרי, אלא בגלל שלא האמנתי למלה מדבריו, ובמיוחד כעסתי שאמר שלמרות התנגדותו לרבין הרגיש אחרי הרצח בדיוק כמו המחנה השני. האמירה הזו הזכירה לי את הרופאים שכמעט הרגו את בתי כשנתנו לה תרופה לא מתאימה, ואחר כך הורו לכל האחיות לומר לי שהם דואגים לבתי ממש כמוני. לצחי הנגבי ולמחנהו אין שום מושג ולא יכול להיות להם מושג מה מרגישים האנשים שכן תמכו ביצחק רבין, שהאמינו בדרכו ושמתאבלים עליו באמת, ולו היה להם הם היו עסוקים בדברים אחרים מאשר לרמוס ולרדוף את השמאל עד חורמה ברשעות ובתוקפנות שיש רק למי שמקור כוחם בשפיכות דמים, ולא בערכים דמוקרטיים.  

   

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

רוקדים על הדם

אתמול אחרי הצהרים טיילתי עם אושר לגן העצמאות וליד טרה-סנטה ראינו את השיירה של נתניהו חוצה מרחוב עזה לרחוב קרן-היסוד, בדרך לאתר הפיגוע בטיילת של ארמון-הנציב, וחשבתי איזה מזל מטורף יש לנתניהו, שתמיד כשעלול להיות לו ערב מביך, מיד הפלשתינים מסדרים לו איזה פיגוע, ובמקום לענות על שאלות מביכות הוא יכול לנסוע לאתר הפיגוע ולשאת שם נאום ממלכתי נגד הטרור, ובכלל בערב של יום שנהרגים בו שלוש חיילות וחייל, כולם צעירים מאד, למי בכלל אכפת מביבי ומנוני ומהקומבינונים שלהם, ומהשמפניה הורודה והסיגרים, שירון לונדון דן בהם ארוכות בחמדה. למי אכפת. ממקהלת אלאור אזריה, לעומת זאת, לא יכולנו לברוח, וגם זה היה צפוי, שהפיגוע ישמש הוכחה שאסור היה להרשיע את אלאור אזריה ושצריך להרוג את כל המחבלים, בכל תנאי. כמובן שמי שרוצה להרוג מחבלים לא צריך הוכחות. הוכחות זה דבר שצריכים בבית משפט, ששופט לפי ראיות ולפי חוקים, וחוקים זה לא דבר שאוהדי אלאור אזריה אוהבים. הם אנשים שמדברים מהלב, והלב אומר להם להרוג את כל הערבים, סליחה, את כל המחבלים, אבל לפעמים הם קצת מתקשים להבדיל בין השניים, כי ככה זה כשנשמעים רק ללב ולא מערבים את השכל לחשוב אם המחבל עדיין מסוכן, או שכבר ירו בו ששה כדורים והוא כבר לא מהוה סכנה. אנשים שמדברים מהלב לא אוהבים אבחנות דקדקניות כאלה. גם דנה ספקטור מדברת מהלב, והלב אומר לה לשחרר את אלאור אזריה, כי הוא הרג את האיש הרע שזה המחבל, ומי שהרג את האיש הרע הוא האיש הטוב, ככה לדעתה חושבים הילדים, והיא כמובן חושבת גם כן אותו הדבר. וזה מעניין, כי דנה ספקטור, שהיא חברת פאנל ביומן של ערוץ אחד ובעלת טור ב"ידיעות אחרונות", העיתון של נוני מוזס שהוא כאילו נגד נתניהו, אבל הוא לא יכול באמת להיות נגד נתניהו, כי גם נתניהו וגם נוני מוזס שייכים למחנה המדברים מהלב, ובגלל זה הם מדברים ללב האזרחים, דנה ספקטור היא גם אשה שעזבה את בעלה כדי לחיות עם גבר שעזב כמה נשים. בחברות מסוימות, שגם אצלן מדברים מהלב, יורים בנשים כאלה, כי לדעתם הן נשים רעות. אלה לא חברות שחיות מאד רחוק מאיתנו. גם בישראל נשים כמו דנה ספקטור נרצחות מדי שנה על ידי גברים שחושבים מהלב, והייתי מצפה מדנה ספקטור שתחשוב על זה, שאולי האינטרס האישי שלה מחייב לחשוב קצת פחות מהלב ויותר מהראש, ובמקום מושגים כמו טוב ורע, להשתמש במושגים כמו מותר ואסור וחוקי ולא חוקי. למרבה המזל בארצנו אסור לרצוח אשה שעזבה את בעלה כדי לחיות עם גבר אחר, למרות שיש בארצנו לא מעט אנשים שחושבים מהלב שזה הדבר הנכון לעשות וגם עושים את זה. למרבה המזל בארצנו לא כל אחד יכול לקחת נשק ולהרוג את מי שלדעתו הוא איש רע. למשל יגאל עמיר יושב בכלא על זה שהוא רצח את מי שלדעתו, ולדעת חבריו, היה איש רע. גם לדעת התומכים של אלאור אזריה רבין היה איש רע, כי הם שרים לרמטכ"ל גדי אייזנקוט גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר, כי לדעתם אלאור אזריה שרצח מחבל – בלחץ ההמון המירו את העבירה להריגה, אבל אני ראיתי במו עיני לגמרי רצח – לדעת חסידיו של אלאור אזריה, בדיוק כמו לדעתה של דנה ספקטור, אזריה הוא האיש הטוב שהרג את המחבל הרע, וגדי אייזנקוט הוא האיש הרע שמעניש את האיש הטוב לדעתם אלאור אזריה, ולכן הם רוצים לרצוח אותו כמו שיגאל עמיר, שהוא לדעתם בן אדם טוב, רצח את רבין, שהיה לדעתם בן אדם רע, כי הוא חתם על הסכמי שלום עם הפלשתינאים, ולדעת התומכים של אלאור אזריה פלשתינאים צריך להרוג ולא לחתום איתם הסכמי שלום. למה אנשים כמו שלי יחימוביץ' צריכים לתמוך באנשים ששמחים שרבין נרצח ורוצים לרצוח גם את גדי אייזנקוט שמפריע להם לרצוח מחבלים חופשי, או בכלל לרצוח ערבים חופשי, אני לא מבינה. אולי היא חושבת כמו רון כחלילי שרק אשכנזים מותר להרשיע ברצח, ועל מזרחיים שרוצחים צריך לרחם. מעניין אם היא היתה רוצה גם לחון את המזרחיים שרוצחים את האשה שלהם, כי האשה בגדה בהם או כי הם חושבים שהיא בגדה בהם, או את הערבים שרוצחים נשים ואפילו נערות כי לדעתם הן רעות ולא מתנהגות בסדר. ברצח תמיד יש מדרון חלקלק. מי שמתייחס בסלחנות לרצח, כל רצח, מעודד רצח, ואם הוא עושה את זה כדי למצוא חן, זה בלתי נסלח. אלאור אזריה הוא רוצח, כי הוא ירה בראשו של מחבל והרג אותו פרק זמן ארוך אחרי שהמחבל נורה בששה כדורים והיה מוטל על הקרקע ללא יכולת לקום. היו צריכים לפנות את המחבל מיד לבית חולים והעובדה שלא פינו אותו מיד היא מחדל של המפקדים במקום, אבל זה לא משנה את העובדה שאסור היה לאלאור אזריה לירות בו, והוא גם ידע את זה יפה מאד לדעתי, כי בסרטון רואים אותו חומק בשתיקה כך שהמפקד שעמד שם ודיבר בנייד לא הבחין בו מתגנב ורוצח את המחבל, והוא בכלל שירת שם בתור חובש ולא בתור לוחם, הנשק שניתן לו ניתן לו להגנה עצמית ולא לרצח. גם התומכים של אלאור אזריה מבינים יפה מאד שהוא עשה מעשה אסור, כמו שהם מבינים שרצח רבין היה מעשה אסור, אבל הם רוצים להטיל אימה על רשויות החוק ועל הרמטכ"ל ועל כל מי שרוצה שמדינת ישראל תתנהל על פי חוק, כפי שהם רוצים להטיל אימה על ראשי ממשלה ופוליטיקאים מהשמאל כשהם מנפנפים ברצח רבין, ובכך הם מודים שהם תומכים ברצח רבין ושזאת ההצלחה הכי גדולה שלהם ומקור הכוח שלהם ושמכך הם שואבים את מקור כוחם לדרוש חנינה לאלאור אזריה, מרצח רבין, שהעלה את הימין לשלטון וריסק את השמאל לעשרים שנה ויותר. מי שתומך במתן חנינה לאלאור אזריה לא יכול להתחבא מאחורי סיפורים שהוא מדבר מהלב ושהוא רוצה לאחד את העם, כי אלאור אזריה וחסידיו מתבטאים מאד בבירור, והם תומכים ברצח רבין ותומכים ברצח ערבים באשר הם ערבים ותומכים ברצח כל מי שמפריע להם לרצוח ערבים מבלי להיענש כמו הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, שנשאר לבד לשים את האצבע בסכר ולחסום את הנחשול שמאיים למוטט את ישראל כמדינת חוק, בזמן שפוליטיקאים בכירים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשת האופוזיציה שלי יחימוביץ' ושאר האנשים שיש להם חוצפה לתאר את עצמם כמדברים מהלב בזמן שרק הציניות וההתרפסות בפני ההמון מניעים אותם לחוש לרצות את חסידי אזריה הרצחניים, הרוקדים על דמו של יצחק רבין ומאיימים לרצוח את כל העומד בדרכם, ובנימין נתניהו, שבנה את הקריירה שלו בדמו של יצחק רבין, חובר אליהם, כי זרזיר הולך אצל עורבים, גם עם שמפניה ורודה בכוס וסיגר קובני בפה.