יום שני, 19 באוגוסט 2019

תשבי מאחור בחושך


לפעמים אין לי דיעה נחרצת על משהו עד שאני רואה או שומעת דברים שמטלטלים אותי ויורדים חדרי בטן, ואני מבינה איפה אני עומדת. לא היתה לי דיעה נחרצת אם צריך להתנגד להפרדה בין נשים וגברים במופע של חרדים, עד שראיתי כתבה על המופע, וראיתי את יפה דרעי יושבת בחושך בחוץ במושב האחורי של המכונית ומחכה בשקט לבעלה אריה דרעי, שעלה על הבמה במופע וצעק: יש פה מישהו שמתנגד להפרדה? כאילו מישהו מהנוכחים, שלא לדבר על מישהי, היה מעז להרים יד ולומר: אני, אני מתנגדת, אני מעדיפה לשבת ליד בעלי והבן שלי. פתאם קלטתי שדרעי הוא לא רק אדם מושחת וצבוע, אלא הוא אדם כוחני לא פחות מבן בריתו בנימין נתניהו, והשאלה שלו היתה שאלה מאיימת. היא לא היתה באמת שאלה אלא איום: אם מישהו, שלא לומר מישהי, תעז לדרוש ביטול של הפרדת הנשים מהגברים, היא כבר תשמע ממני, כמו נתניהו שהחתים את כל חברי הכנסת של הליכוד על הצהרת נאמנות כלפיו, כי כולם פוחדים מהנקמנות שלו. תמיד חשבתי רעות על אריה דרעי, אבל זאת היתה ההפעם הראשונה שקלטתי כמה הוא מפחיד ומאיים, לא בשבילי אבל בשביל ציבור המצביעים שלו, שרועדים מפניו, ואפילו עדינה איש-שלום שהיא בת של הרב עובדיה יוסף שייסד את ש"ס לא מעזה באמת להתנגד לדרעי, והיא ניסתה לרוץ לכנסת ברשימות חילוניות כי אין שום סיכוי שהיא תוכל לרוץ לכנסת ברשימת ש"ס. עכשיו תבואו ותגידו לי שיפה דרעי רצתה לשבת  בזמן שבעלה נואם בחוץ בחושך במושב האחורי של המכונית, שזה המקום שאריה דרעי מייעד לנשים. אתם יכולים לומר וגם היא בעצמה יכולה לומר במו פיה, ועדיין אני לא אאמין לה, שהיא מקבלת בשמחה את ההשפלה הזאת. שמעתי את אריה דרעי צועק והבנתי שהוא בעצמו יודע שהנשים החרדיות ממש לא רוצות את היחס המחפיר שהן מקבלות, אבל אין להן ברירה, כופים עליהן הר כגיגית. ואפשר להגיד שזה לא עסקנו, אבל זה כן עסקנו, כי עושים את זה לכולנו, לכל הנשים. מתעללים בחיילות, כי אסור שחיילים חרדים יראו בחורה – אין כמובן שום איסור לראות בחורות, אנשים חרדים חיים בעולם הזה ובכל אשר יפנו הם רואים גם בחורות, אבל בצבא הם דורשים שאם מגייסים אותם לפחות שיתנו להם להתעלל בנשים ולבזות אותן, כי זה אצלם צורך נפשי עמוק כל כך שנדמה להם שזה צורך דתי. ובאוניברסיטה הם דורשים שגברים חרדים ילמדו בנפרד מנשים ושרק גברים ילמדו את הגברים. הם מרשים לגברים ללמד נשים, אבל לא מרשים לנשים ללמד גברים, והם מעמידים פנים שהאמירה הברברית של איזה רב חשוך קול באשה ערוה שאין לה שום תוקף הלכתי, זה דיבר מעשרת הדיברות.
איך בכלל מדינת ישראל שטוענת שהיא דמוקרטיה, מתירה את קיומן של מפלגות שאוסרות על נשים להתמודד לכנסת כמו יהדות התורה וש"ס, ומאפשרות חברות רק לגברים. מפלגות כאלה היו צריכות להיות אסורות על פי חוק, או שצריך היה לכפות עליהן לתת ייצוג לנשים. אם מדינת ישראל היתה באמת דמוקרטיה ולא תיאוקרטיה מזרח-תיכונית שמתאימה בדיוק לאיזור שבו היא נמצאת, מפלגות כאלה היו אסורות על פי חוק, ואם מפלגות כאלה היו אסורות על פי חוק, כמו במדינה דמוקרטית אמיתית, מהר מאד החרדים היו מגלים שמותר לנשים להיבחר לכנסת, כמו שהם גילו למרבה הפלא שמותר לנשים לבחור לכנסת, אחרי שניסיונותיהם הנאלחים בראשית ימי הישוב למנוע מנשים את זכות הבחירה עלו בתוהו, וכמו שהחרד"לים בבית היהודי גילו שאשה חילונית יכולה לעמוד בראשם אחרי שהם ראו סקרים של מנדטים. זה כמובן לא הפריע לבצלאל סמוטריץ' לצאת בהתקפה נגד איסור ההפרדה. כי מה יעשה בצלאל סמוטריץ' ללא הפרדה. הרי לא רק נשים הוא מבקש להפריד מגברים. גם יולדות ערביות הוא מבקש להפריד מיולדות יהודיות, כדי שכולנו נדע שהאנשים מחולקים לקטגוריות ויש סדר: את הנשים שהן יצורים נחותים צריך להפריד מהגברים, שהם יצורים עליונים כמו בצלאל סמוטריץ', ואת הנשים הערביות שהן יצורים עוד יותר נחותים, צריך להפריד מהנשים היהודיות. הפרדה היא עיקרון קיומי של החרדים והחרד"לים, כי ככה הם מסדרים את העולם, ואין דבר שמפחיד אותם יותר משיוויון, וזה לא משנה אם מדובר על שיוויון בין נשים וגברים או בין יהודים וערבים. שיוויון הוא דבר שמערער את עולמם של מי שאפליה ודיכוי היא העיקרון המארגן של עולמם. וכן, שדולת הנשים צודקת, כי מי שמתחיל בהפרדת נשים במופע זמר בפארק העירוני, ממשיך בסילוק מרצות נשים מהוראה לגברים חרדים, ואולי לגברים בכלל, ובסילוק מדריכות טירונים מתפקידיהן בהדרכת גברים, ובסילוק יולדות ערביות מחדרי אישפוז של יהודיות, ובכפייה של נישואים שמשעבדים את הנשים לבעליהן כמו שפחות, שאי אפשר לשחרר אותן מנישואיהן ללא הסכמת הבעלים. כל הדברים האלה כבר מזמן קורים, והנשים בישראל צריכות להבין שאנחנו נלחמות על נפשנו, ושאם נוותר ונוותר נמצא את עצמנו יום אחד באיראן היהודית ובלי שום יכולת לשנות דברים, ולו זעירים.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2019

היטלר הירבה לשהות שם


הצעיר הישראלי עדי מס נהרג לפני מספר ימים בנפילה מצוק בגרמניה. הוא נפל מהר שנקרא קן הנשרים, אמרה כתבת אחת. כתבים אחרים אמרו דברים דומים. מישהו ידע לציין שהעיר הסמוכה היא ברכטסגאדן. חיליק מגנוס המחלץ התראיין בטלויזיה על חילוץ הגופה, וכשנשאל על המקום בו נהרג עדי מס החל להתפייט: זה מקום יפה מאד, באלפים הבוואריים, לא רחוק מקניגזה (אגם קניך, אגם המלך). המקום אכן יפה להפליא, וקרוב מאד לאגם קניך. הייתי שם, ליד האגם. הייתי בת שמונה-עשרה, בטיול ראשון בחו"ל עם הוריי לפני הגיוס. היינו בזלצבורג אבל אבי הסתקרן וחצה את הגבול לגרמניה. חנינו ליד האגם והבטנו למעלה. הוריי היו המומים מהמוני המבקרים שעמדו בתור ארוך מאד על מדרגות הכניסה לבית. הם חשבו בתמימותם שהגרמנים כבר אינם עולים ברגל לבקר את רוחו של המנוח, אדולף היטלר. הם טעו. המקום המה המון אדם. הבטנו קצת ואז נמלטנו משם מבלי להתקרב לבית עצמו. הסביבה אכן יפהפיה, אבל רבים המקומות היפים בהרי האלפים. למקום הזה עולים אנשים לרגל בהמוניהם מפני שרוחותיהם של אדולף היטלר ואוה בראון עוד משוטטות שם. הנוף המרהיב הוא רק תירוץ.
לא ידעתי מה לחשוב על הכתבים והמחלץ הידוע. האם הם בורים כל כך, או שמא נרתעים מלציין את ההקשר ההיסטורי המבעית של המקום שכנראה עיתונאי בריטי שביקר בו עוד בטרם נחנך העניק לו את שמו האנגלי: "קן הנשרים". בגרמנית אין שם כזה ואין מקום כזה. בגרמנית נקרא האתר באוֹבֶּרזַלְצְבֶּרג Kehlsteinhaus, הבית על הר קלשטיין. את הבית הזה התחילו לבנות בשנת 1934 והוא נחנך בשנת 1939, בשנתו החמישים של אדולף היטלר. בבנייה טיפל מרטין בורמן, אולי האדם הקרוב ביותר להיטלר. בורמן גם הירבה אחר כך להתארח במקום, יחד עם בני חוגו הקרוב ביותר של היטלר: אלברט שְׁפֶּר, הצלם היינריך הופמן, רופאיו של היטלר, ואוה בראון, בת זוגו של היטלר.  
לולא התעניינתי בחייה האומללים של אוה בראון, הייתי נאלצת אולי להאמין לטענות שהיטלר כמעט ולא ביקר בבית קלשטיין, שכונה בגרמנית גם Berghof, החצר ההררית, שלא לומר חצר המלכות על ההר. שוב ושוב קראתי באתרים שונים ברשת שהיטלר לא אהב את המצודה שבנה לו בורמן בהרים, כי היה לו פחד גבהים (הידעתם שלהיטלר היה פחד גבהים?) והוא בקושי ביקר שם. אבל לפני עשור פירסמה ההיסטוריונית הייקה ב. גרתמאקר (Heike B. Goertemaker) ביוגרפיה של אוה בראון, והיא טענה שהיטלר הירבה לבלות במקום עם מקורביו ושזה היה מרכז שלטוני שני לצד ברלין, שהיטלר שהה בו שבועות ואפילו חודשים. אוה בראון עצמה צילמה שם סרטים שבהם מופיעים היא עצמה והיטלר, בורמן, שְׁפֶּר ומקורבים אחרים. הסרטים השתמרו לאחר התאבדותם של בני הזוג היטלר ושימשו כעדות במשפטי נירנברג. נדמה לי שפעם קראתי שאת אחד מניסיונות ההתאבדות המרובים שלה ביצעה אוה בראון בברגהוף, אבל כעת אינני מצליחה לוודא זאת.    
מדוע התאמצו כל כך מי שהתאמצו לתאר את בית ההרים של היטלר כמקום שאין לו באמת קשר הדוק להיטלר, שהיטלר כמעט ולא ביקר שם? האם מדובר בבורות או בהיתממות של בעלי אינטרסים כלכליים? המאבק בין המבקשים לשמר את הזיכרון ההיסטורי לבין המבקשים למוחקו ולנצל את יתרונותיו של המקום המרהיב כדי להטביע את העבר ביוזמות תיירותיות, כגון בניית מלון מפואר במקום, נמשך שנים רבות. נראה שתאוות הבצע ותאוות השכחת ההיסטוריה הנאצית הגדולה אף מתאוות הבצע הכריעו את הכף. מסתבר שטירת ההרים של היטלר, מקום שמשקף היטב את רוחו של הפיהרר, מפורסמת כיום כאתר תיירות מרהיב. ואת זכר העבר מדחיקים, ומעמידים פנים שמדובר אך ורק באתר תיירות תמים ונפלא, ששיווקו כאתר תיירות נטול עבר מניב כנראה רווחים נפלאים. איזה שירות נפלא לגרמניה עשה מי שכינה את המקום באנגלית Eagle's nest. בואו בהמוניכם לקן הנשרים וטיילו בנוף המרהיב של האלפים הבוואריים. ואם תפגשו ברוחות הרפאים של אדולף היטלר ואוה בראון, תאמרו להם שאיש כבר איננו זוכר אותם? לא באמת. בדיוק אותם באנו לפגוש, אבל ממש לא נעים להודות בכך.

יום שישי, 9 באוגוסט 2019

על שלושה פשעי מצלמה


לא צפיתי בסדרה "מחוז ירושלים", והרגשתי קצת אשמה בגלל זה, שבמקום לצפות בסדרה רצינית על חיינו כאן צפיתי בשופטים של מאסטר שף מדקלמים בזה אחר זה דברי חכמה כמו "פתי בר, פתי בר, יש בכל בית" ובאנשים נחמדים מבשלים קציצות דגים ומרק שום מביסקוויטים שמזכירים לי בעיקר את מחנות הצופים, שכדברי הליצנים סעדנו בהם את לבנו ב"לחם צר ומים לחץ" – גזוז וביסקוויטים, וברגעי האושר ביסקוויטים עם ריבה, שבשבילה לא מצאנו שם מהתנ"ך. גם כסטודנטית מתחילה הכנתי עוגות גבינה עם לפתן אגסים וביסקוויטים במטבח המשותף של המעונות בתקוה שאיש לא יגנוב מהמקרר המשותף. אבל במהרה התחתנתי, קבלתי תנור אפייה ונפרדתי לשלום מהביסקוויטים בלי שום רגשי אשמה. ואין, אין לי ביסקוויטים בבית, ואם כבר מתוק, אני מעדיפה חלה מתוקה, וכן גם סבתי ציפורה ז"ל טחנה בגפילטע פיש שלה פרוסת חלה מתוקה. זה היה סוד כמוס שאסור היה לאיש לדעת, אבל אמי הציצה למטבח של סבתא ציפורה כשזו טחנה במטבח את הדגים, וכך גילתה משהו על הגפילטע פיש המופלא של סבתא ציפורה, שאפילו הגולדברגים בעלי המסעדה היהודית בפאתי המושבה, שבשביל הטשולענט והקישקעס שלהם הגיעו מרחוק, החמיאו לדגים של סבתא ציפורה. המתכון המלא ירד איתה לקבר, ואיש לא הצליח לשחזר מאז את הגפילטע פיש של סבתא, או את החבושים האפויים שלה שאפתה בתנור הלחם של המאפיה של סבא, בחום של שש מאות מעלות, והכניסה והוציאה מהתנור על מרדה העץ הגדול שבימי החול שימש להכנסת והוצאת כיכרות הלחם מהתנור, ואני קצת מקנאה במלאכים בגן-עדן, שסבתא ציפורה מכינה להם את מאכליה לשבת. את החלה מכין להם בוודאי סבא אברהם, חלה מתוקה קלועה וארוכה כמו שהיה מכין לחתונות במיוחד. לפני שמאיר שליו כתב את "עשיו" הוא בא לראיין את אבא שלי על המאפיה של סבא, ואני לא יודעת מה מזה נכנס לספר, כי קראתי רק את ההתחלה וסיפורי התאומים עצבנו אותי, אז לא המשכתי והנחתי את הספר מהיד.
בכל אופן ניסיתי לצפות ב"מחוז ירושלים" ולא התחשק לי. הייתי רוצה לחשוב שחשתי בשקר. תמיד בן-אדם רוצה לחשוב שהוא מבחין בין אמת לשקר, למרות שזה קשה. אבל ראיתי מעט מאד ולא הבחנתי בשקר. נדמה לי שהבחנתי ברהב, בשביעות הרצון העצמית, וזה מה שהיה מעצבן במיוחד – שביעות הרצון העצמית, כי מה לעזאזל כל כך נפלא בזה, שממררים את החיים לפלשתינים? או לכל אחד אחר? ואיזה מין אנשים מוכנים לעשות עבודה כזאת, להעיר משפחות עם ילדים באמצע הלילה כי מישהו הלשין שיש להם נשק ואולי זה בכלל שקר, אולי זאת סתם נקמה בהם של שכן מרושע, או אפילו לא נקמה, סתם רוע-לב? כששלטון ניזון מהלשנות הוא מטפח את השקר והרוע, כמו בדיקטטורות, גם אצל הנשלטים וגם אצל השולטים, לומדים לשקר ולהתעמר, להתעמר ולשקר, ומה שהכי נורא זה שגם נהיים נורא מרוצים ושבעי-רצון מזה, מהסבל שגורמים לאחרים, כאילו אין עונג גדול מזה.
לכאורה מצלמה היא כלי לגילוי האמת ולתיעוד האמת. לכאורה. אבל כשם שהמצלמה יכולה לפעול בשירותה של האמת, היא יכולה לפעול בשירותו של השקר, היא יכולה לתעד ולברוא את השקר, ואז המצלמה הופכת גם לכלי אלים ואכזרי. לכאורה אין קשר בין הסצינות המבוימות של "מחוז ירושלים" לנערים שצילמו את עצמם מקיימים יחסי מין עם הצעירה הבריטית באיה נאפה, לבין המצלמות של מנוולי הליכוד שבאו להפחיד ולהרתיע אזרחים ערבים מלהצביע, והפכו במחי צילום את ישראל למדינה לא דמוקרטית, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על המשמעות הנוראה של מעשיהם. בכל שלושת המקרים היו המצלמים מאד מרוצים מעצמם והשתבחו במעשיהם, ובכל שלושת המקרים היו הקורבנות חסרי אונים, מושא להתעללות וביזוי, התעמרות והשפלה שהוצגו ברשות הרבים בתרועת ניצחון, פרטיותם נגזלה מהם ושמם הוכפש ונגרם להם נזק נפשי וחברתי שאין לו תקנה.
וזה מה שהכי נורא, שנזקו של הקורבן איננו בר תיקון, אפילו כשמתהפך הגלגל. המשפחה הפלשתינית שבניה הוחרדו ממיטתם באישון לילה כדי לשמש ניצבים בתצוגת תדמית של המשטרה, משפחה שאחד מילדיה התעוור מפגיעת כדור ספוג ולא נודע מי השוטר שירה, לעולם לא תחוש עוד בטוחה בתוך ביתה. הצעירה שנמשכה לבחור ישראלי אחד, והוא, כסרסור מיומן, קרא לחבריו לצלם את יחסי המין וגם לקיים איתה יחסי מין בעצמם, כאילו היתה חפץ למכירה, וכולם הכריזו כתוכים שהכל היה בהסכמה והכל כדת אין אונס, ולראיה: הם צילמו במצלמה, הצעירה הזו שזקוקה להגנה ולטיפול נפשי אבל לקול צהלת המסרסרים והתוקפים נזרקה לתא הכלא כאשמה, כדי להזכיר לכל הנשים מה באמת מעמדן בעולם ובחברה, ספק אם תצליח להתאושש מהתקיפה הזדונית שעברה ומהאונס השני שכעת היא חווה, והאזרחים הערבים שנשללה זכותם הדמוקרטית להצביע ללא הפרעה וללא מורא לעולם לא יחושו עוד כאזרחים שווי-זכויות, גם כאשר הבחירות שראוי היה לבטל את תוצאותיהן התבטלו לא בגלל הפגיעה בשיוויון ובדמוקרטיה אלא בגלל שלמרבה המזל לא הוקמה ממשלה וניתנה הזדמנות שנייה לעשות מעט צדק, וגם לכך תקוה די קלושה. כל נפגעי מצלמות הזדון ימשיכו לשלם את המחיר הכבד, גם אם צדקתם תזכה להתגלות ולהישמע.     


  

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

דוד ביטן חוזר



הפרשנים שקראתי ייחסו את החתמת חברי הכנסת של הליכוד על הצהרת נאמנות לבנימין נתניהו והתחייבות שלא להחליפו באחר לנתניהו עצמו, וראו בדוד ביטן מוציא לפועל בלבד. אני חושבת שהיוזמה הגיעה דוקא מדוד ביטן, והיא נושאת את חותם הביריונות והכוחנות שמאפיינים אותו, גם אם ברור שהיא מאד נשאה חן בעיני נתניהו, ועדיין – הצהרת הנאמנות היא הצגה של דוד ביטן. הוא המחזאי, המפיק וגם הבימאי.
וכך לראשונה מאז פרש בדצמבר 2017 מתפקיד יו"ר הקואליציה עקב החקירות נגדו באשמת קבלת שוחד מקבלנים ואנשי עסקים לצורך קידום ענייניהם בעיריית ראשון לציון, שבמועצתה כיהן בעבר, חזר דוד ביטן במלוא הדרו למרכז הבמה הפוליטית. איש לא הזכיר את העובדה שמדובר באדם שעומד בפני העמדה לדין באשמת קבלת שוחד ועבירות נוספות. כל עוד כיהן כיו"ר הקואליציה היה ביטן הדמות הקולנית ביותר בליכוד, ואורח קבוע בתכניות האקטואליה. הוא נחשב לבולדוזר שמניע דברים וליד ימינו של בנימין נתניהו. כשהתפרסמו ההאשמות נגדו פרש והוריד פרופיל. במרס האחרון הודיעה המשטרה שנמצאה תשתית ראייתית להעמידו לדין ותיקו הועבר לפרקליטות. מאז לא התפרסם בעניינו דבר. לא ברור מדוע. מה קורה עם התיק הפלילי של דוד ביטן? אין שואל ואין עונה.
ומכיוון שאין שואל ואין עונה, אפשר להעמיד פנים שאין מדובר בנאשם בפלילים, אלא בחבר כנסת מן השורה. סופסוף ישנם גם שרים ואפילו ראש ממשלה שהומלץ להעמידם לדין באשמות דומות ולא נפלה שערה משערות ראשם.
ובכל זאת מעמדו של ביטן נפגע בזמנו מאד מההאשמות נגדו. הוא איבד את תפקידו רב העוצמה כיו"ר הקואליציה, את הסיכוי להתמנות לשר, וגם נתניהו, חשוד בקבלת שוחד בעצמו, התנכר לו.
כעת מצא דוד ביטן הזדמנות להחזיר לעצמו משהו ממעמדו הקודם ומקרבתו הקודמת לראש הממשלה. הוא חש בחולשתו של נתניהו שנכשל הפעם בהקמת ממשלה וחרד מכתבי האישום נגדו אם לא יצליח בבחירות הקרובות ולא יוכל להרכיב ממשלה ולזכות בחסינות. כעת הראה ביטן לנתניהו שלא כדאי להתנכר לו. הוא עדיין יכול לאלץ את חברי הכנסת של הליכוד עד המקום הארבעים לחתום על התחייבות שלא להחליף את נתניהו, ולאיים עליהם ברשת ב' שיחשוף את שמותיהם של המסרבים, כאילו היה עדיין יו"ר הקואליציה. הוא מראה לנתניהו כי עוד כוחו במותניו, וכי נתניהו עדיין זקוק לו, ולא כדאי לו להרחיקו מעל פניו. אמנם הוא נאשם בפלילים, אך כך גם נתניהו, והנאשמים דינם לרחוץ איש את יד רעהו.
וכך שבים וחוזרים הנאשמים והחשודים: נתן אשל מנהל עבור נתניהו משא ומתן, דוד ביטן מגייס עבורו תמיכה, ומאיים על מי שלא יתגייס ליוזמה המגוחכת, וכך חוזרת ומכה בנו אימרת חז"ל שאין מעמידים על הציבור אלא מי שקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו אומרים לו: "חזור לאחוריך!" חכמינו זכרונם לברכה סברו שמי שתלויה לו מאחוריו קופה של שרצים, אפשר יהיה להתרות בו, שלא יתגאה על הציבור, ולא יקשיח את לבו כלפי פשוטי העם, אבל הם לא חזו את עידן חוסר הבושה שלנו, שבו מעבירה לעבירה ומפשע לפשע עולה כוחו של המנהיג העבריין, ודוקא משום שקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, הוא מקשיח את לבו ומתייהר ומתגאה על הציבור ומתנכל לישרי הדרך ומסלקם. וכך מושלים בנו העבריינים, ודעתם תזוח גם תזוח, וככל שגדול עוונם כך כבדה ידם עלינו, וכל דאלים גבר.

יום שישי, 2 באוגוסט 2019

סבתא רוחצת בים / סיפור



סבתא אמרה שהיא באה אלינו ליפו לעזור עם התינוק, אבל אמא אמרה שסבתא באה כי אין לה כסף לגמור את החודש, אז היא באה לחיות על חשבוננו. אמא נתנה לסבתא את כרטיס האשראי שלה וסבתא קנתה איתו חזה עוף אצל אבו-חילווה, שבצהרים היא מכינה לנו ממנו שניצלים, וגם ירקות היא קנתה אצל האחים דקה. כשסבתא חוזרת מהקניות היא אומרת לאמא שיפו יקרה פחד, כמו החנויות ברחביה שהיא בחיים לא נכנסת אליהן ולא כמו המחירים בשוק מחנה-יהודה, שסבתא קונה שם אוכל בכל שבוע. סבתא תמיד אומרת לאמא שהיא רוצה ללכת לקניות בשוק הכרמל כי שם הרבה יותר זול, אבל אמא אומרת לסבתא שסבתא הביאה משוק הכרמל ענבים מחורבנים ועדיף שהיא תביא פירות טובים מהאחים דקה, וסבתא אומרת שהאחים דקה זה מקום של יאפים תל-אביבים ואני שואל את סבתא מה זה יאפים והיא אומרת שאלה אנשים צעירים עם כסף כמו אמא ואמא מתעצבנת על סבתא ואומרת הלואי שהיה לי כסף. אני אומר לסבתא שתקנה לי אצל אבו-חילווה שוקיים כי אני אוהב להחזיק בעצם ולאכול מסביב, אבל סבתא אומרת שאי אפשר כי צוצי חולה ואסור לו לאכול עצמות, ואם צוצי יראה אותנו אוכלים עצמות נהיה חייבים לתת גם לצוצי עצמות וזה אסור לו, אז אנחנו אוכלים כל יום שניצלים. אמא אומרת כל הזמן שחבל שסבתא לא השאירה  את צוצי בבית כשהיא באה אלינו, כי הוא עולה כל הזמן על המיטות וממלא את הבית חול. אבל סבתא לוקחת את צוצי איתה לכל מקום, ואמא מתעצבנת שכשהיא מניקה את  יואבי צוצי מתיישב על ידה על הספה ומלקק לעצמו את התחת. אמא צועקת על צוצי אולי תלך כבר ללקק את התחת במקום אחר, אבל צוצי בכלל לא שם לב לאמא וממשיך ללקק את התחת בדיוק כמו קודם. רק כשסבתא קוראת לצוצי לבוא הוא בא, כי הוא חושב שלוקחים אותו לטיול.
בכל יום בצהרים סבתא מכינה סלט חסה שאמא אוהבת לאכול ישר מהקערה. אמא אומרת שחסה זה מאד בריא וטוב נגד עצירות. אחר כך סבתא מכינה סלט חמוץ מכרוב אדום, ולפעמים היא מכינה גם סלט של עגבניות ומלפפונים, ואז היא מוציאה את הקרש וחותכת את חזה העוף לחתיכות מאד דקות, ואז מערבבת ביצה בקערית ושמה בצלחת קמח ופירורי לחם מוזהבים שהיא קונה מהמכולת של נור. ואז היא טובלת את השניצלים בקמח ואז בביצה ואז בפירורי לחם ואז מטגנת אותם במחבת. סבתא מתעצבנת שהכיריים שלנו חשמליות ולוקח לה המון זמן לטגן את השניצלים, והיא אומרת לאמא כל הזמן שהיא חייבת לקנות תנור נורמלי עם כיריים של גז, ולא להשתמש בתנור הישן שלנו, שסבתא אומרת שהוא מסוכן. סבתא אומרת את זה הרבה ואמא נורא מתעצבנת על סבתא ואומרת לה: ואת מושלמת? כי סבתא הוציאה לא טוב את הפיתות מהתנור ושרפה פעמיים את המגבת הקטנה של המטבח, ואמא התעצבנה עליה מאד שהיא שרפה את המגבת. בגלל שלוקח המון זמן לטגן את השניצלים, סבתא מביאה קודם את הראשונים שמוכנים בצלחת בשבילי ובשביל אמא, והיא אוכלת אחר כך את האחרונים ונותנת גם לצוצי לאכול כמה שניצלים – היא שמה לו אותם בתוך הפה, כי ככה צוצי אוהב, שסבתא שמה לו את האוכל בתוך הפה, והוא בולע את השניצלים שלמים.
אחרי שסבתא אוכלת היא אומרת איך בא לי לישון עכשיו, איך היה לי כיף לשכב עכשיו על הגב ולהירדם, אבל היא לא הולכת לישון, רק שוטפת את הכלים ואחר כך לוקחת את צוצי לטייל. סבתא שואלת אם גם אני רוצה לבוא ואם אני בא היא קונה לי גלידה. צוצי הולך לאט ומרחרח כל דבר. הרבה אנשים מפחדים מצוצי למרות שהוא לא עושה כלום, בגלל שהוא נורא גדול. השכנה שיושבת תמיד על כסא בדשא שמאחורי הבית ומגרדת את הגב עם כף שהופכים חביתות צועקת על סבתא למה צוצי משתין על העמוד של הפנס שבקצה של הדשא. השכנה צועקת אנחנו יושבים פה וצריכים להריח פיפי? סבתא לא אומרת לשכנה כלום, רק מושכת את צוצי והולכת איתו הלאה. אנחנו הולכים לפארק כי צוצי אוהב לשכב שם על הדשא, ואני יכול לשחק בינתיים במתקנים. אם צוצי רואה חתולים הוא מנסה לקפוץ עליהם וסבתא נבהלת, כי פעם צוצי הפיל אותה והיא קיבלה מכה חזקה וירד לה הרבה דם והתנפח לה כל הפרצוף, אבל עכשיו צוצי כבר לא קופץ גבוה כי יש לו בעיה עם הרגל. סבתא אומרת שצוצי צריך לעבור ניתוח ברגל אבל עכשיו אין לה כסף לזה, והיא גם מפחדת לעשות לצוצי ניתוח, כי הכל איתו נורא קשה, כי הוא עושה הכל ההיפך ממה שאומרים לו והוא נורא גדול ואפילו שהוא צולע הוא הרבה יותר חזק מסבתא. צוצי תמיד מוצא בפארק משהו לאכול, למשל חתיכה של בייגלה או עצם של תרנגולת, ואז הוא בולע את זה מהר שסבתא לא תיקח לו, וסבתא נאנחת ואומרת שצוצי טיפש והוא כל הזמן עושה לעצמו מחלות מכל הזבל שהוא אוכל. אני רוצה להוציא לצוצי את העצם מהפה אבל סבתא לא מרשה, כי היא מפחדת שהוא ינשוך אותי בטעות מרוב שהוא רוצה לאכול את העצם, כי אם צוצי מוצא איזה אוכל בחוץ הוא חייב לאכול אותו והוא אף פעם לא מוותר.
לפני שסבתא לוקחת את צוצי לטייל היא שואלת את אמא אם היא גם רוצה לבוא עם  יואבי לטיול. לפעמים לאמא אין כוח, כי בלילה היא כל הזמן מניקה את  יואבי במקום לישון, אבל לפעמים אמא אומרת טוב, ואז אנחנו לוקחים מלא דברים כי תמיד צריך לקחת ליואבי מוצץ וכובע וחיתול וצריך להוציא את העגלה של  יואבי מהאוטו של אמא ולסדר אותה ולשים בפנים את  יואבי ולכסות אותו בשמיכה ולתקוע לו את המוצץ בפה שהוא לא יבכה. לפעמים אמא שוכחת את המוצץ ויואבי בוכה וסבתא אומרת אין דבר, כשנתחיל ללכת הוא יפסיק לבכות ויירדם, ובאמת כשמתחילים לדחוף את העגלה הוא נרדם. כשאמא ויואבי באים איתנו אנחנו תמיד הולכים לשפת הים. אנחנו הולכים לאט כי צוצי צריך כל הזמן לעצור ולרחרח ולהשתין. כשאנחנו עוברים את הכביש ליד הדשא הגדול צוצי מושך את סבתא לעץ שהוא רוצה להשתין עליו, ואז בא בריצה ובנביחות כלב קטן לבן מתולתל ונובח על צוצי וצוצי נובח עליו בחזרה. צוצי הרבה יותר גדול ומפחיד מהכלב הזה, אז סבתא תמיד מושכת אותו משם ואומרת שלא נסתבך בצרות. תמיד סבתא אומרת רק שלא נסתבך בצרות, והיא אומרת שצוצי מחפש כל הזמן להסתבך בצרות, כי הוא כלב מַכָּה. אני שואל את סבתא מה זה כלב מכה וסבתא אומרת זה כלב שכל הזמן מסתבך בצרות. אבל צוצי לא הסתבך בצרות כי יצאה מהבית אשה וקראה לכלב הקטן המתולתל לבוא והוא רץ הביתה והתיישב ליד הרגליים של איש זקן בלי חולצה שישב ליד הדלת הפתוחה ועישן נרגילה ואנחנו בינתיים כבר הלכנו.
בשפת הים קנו לי גלידה ואמא וסבתא שתו קולה עם קרח וסבתא נתנה לי גם לשתות מהכוס שלה.  יואבי בכה וסבתא לקחה אותו על הידיים וכיסתה אותו בחיתול הגדול עם הציורים של דובים כחולים, כי סבתא אמרה שיש יותר מדי שמש על  יואבי וזה לא טוב. סבתא הסתכלה בים ואמרה כמה הוא יפה וכמה בא לה לשחות, וכמה חבל שהיא לא הביאה את בגד הים שלה, ואמא אמרה לה אבל יש דגל שחור ויש מדוזות וסבתא אמרה שהיא לא רוצה ממש לשחות, רק לטבול במים. אחר כך צוצי ביקש לרדת לחול והוא נשכב על החול ליד סוכת המציל ולא רצה לזוז משם, ואמא התעצבנה, כי אנחנו חיכינו להם בשמש, ובסוף סבתא משכה את צוצי מהחול ובאה אלינו והתחלנו ללכת משם, וסבתא אמרה שבפעם הבאה היא תביא בגד ים ותיכנס למים, ואולי היא תבוא לבדה בלי צוצי, כי הוא מפחד מהמים ורוצה רק לשכב על החול, ואמא אמרה שצוצי דוקא נכנס איתה פעם למים, ליד הסלעים, אבל כשסבתא ניסתה להיכנס איתו למים הוא משך אותה חזק בחזרה לחול. צוצי הוא כלב נורא גדול אבל הוא נורא פחדן, והאנשים שמפחדים ממנו לא מבינים שהוא הרבה יותר פחדן מהם.
כשחזרנו הביתה סבתא לקחה את  יואבי על הידיים ואמרה לו תישן חביבי, ואמא שמה את העגלה באוטו, וצוצי לא רצה לעלות הביתה לפני שאמא תבוא, אז עמדנו וחיכינו לה ליד הגדר של הבית, וצוצי הסתכל על אמא שקיפלה את העגלה מהצד השני של הכביש והכניסה אותה לאוטו, והוא לא הסכים לזוז בלי אמא, ואז באה השכנה השמנה שלובשת תמיד מכנסי טייטס שחורים וחולצה שחורה שסבתא תמיד אומרת איך אשה כזאת שמנה לובשת מכנסיים שמתפוצצים לה על התחת ורצתה לעבור וצוצי הפריע לה, אז היא צעקה על סבתא תקחי מפה את הכלב שלך יא קס אמק, וסבתא משכה את צוצי הצידה והשכנה הסתכלה על סבתא בפרצוף כועס והלכה, וסבתא אמרה לצוצי עוד מעט נחזור הביתה לירושלים ושם אוהבים אותך, ואני אמרתי לסבתא שגם אני אוהב את צוצי, וסבתא נתנה לי נשיקה וגם ליואבי, שעצם את העיניים חזק כי הוא לא אוהב שנכנסת לו לעיניים שמש. ואמא אמרה שגם היא אוהבת את צוצי, וסבתא אמרה לה את לא, ואמא התעצבנה על סבתא ואמרה את צועקת עליו הרבה יותר ממני.
בבוקר סבתא עשתה כביסה כי מחר נהיה עסוקים ומחרתיים היא נוסעת. סבתא אמרה שהיא רוצה לשטוף את הרצפה אבל אין לה כוח, ואמא אמרה שהיא כבר תנקה יותר טוב אחרי שסבתא וצוצי יסעו הביתה לירושלים. סבתא שאלה את אמא אולי היא תבוא לים עם  יואבי, ואמא אמרה תלכי את. סבתא לבשה את בגד הים שלה ואני לבשתי את בגד הים שלי ולבשנו בגדים מעל הבגד ים והלכנו לים, וסבתא אמרה שאמרו שיהיה חם, אבל היא בכלל לא מרגישה את החום, כי הרוח מהים כל כך נעימה, וזה מזכיר לה איך שהיא היתה ילדה קטנה בחיפה ואבא שלה לקח אותה לים, והוא היה מרים אותה באוויר ביד אחת כי היא היתה מאד קטנה ורזה ואבא שלה היה נורא גדול וחזק, ואז סבתא הרימה אותי באוויר ביד אחת וצחקנו והיא עוד פעם הרימה אותי באוויר ביד אחת, אבל אחר כך כבר נגמר לה הכוח להרים אותי ביד אחת אז סתם הלכנו לים.
כשבאנו לים סבתא אמרה שטוב שיש דגל אדום ולא דגל שחור, אבל בעצם המים מאד סוערים, ואי אפשר באמת לשחות. בכל זאת פשטנו את הבגדים בסככה וסבתא ביקשה מאשה אחת שישבה שם שתשים לנו עין על הבגדים, כי סבתא תמיד מפחדת שמישהו יקח לנו את הבגדים ונצטרך לחזור הביתה רק בבגד ים. הלכנו מול סוכת המציל ששם המצילים קשרו חבלים עם מצופים בתוך הים כדי שאנשים יכנסו רק לשם, וסבתא אמרה שמותר לשחות רק שם כי הים מאד סוער ואם נעבור את המצופים אנחנו יכולים לטבוע בים. אני רציתי רק להישאר על החול כי הגלים היו מפחידים, אבל סבתא נכנסה וישבה במים. היא היתה הסבתא היחידה שם. כולם במים היו ילדים יותר גדולים ממני, ואני לא רציתי להיכנס לשם. בא גל גדול והרטיב את סבתא וסבתא צחקה והמשיכה לשבת שם ובכל פעם שבא עוד גל היא צחקה והכניסה את הראש לתוך המים. על ידי עמדו הרבה ילדים ואחד זרק לסבתא כדור של בוץ על הגב, אבל סבתא לא אמרה לו כלום, אפילו לא סובבה את הראש, רק חיכתה שיבוא עוד גל וירטיב אותה, ואז היא סובבה את הראש והסתכלה עלי וחייכה, אבל הילדים חשבו שהיא מחפשת מי זרק עליה כדור בוץ, וילד אחד הצביע על זה שזרק, אבל סבתא בכלל לא התייחסה אליו, רק סימנה לי ביד שאכנס גם אבל לא התחשק לי. ילדה אחת באה וישבה ליד סבתא. סבתא חייכה אליה והיא חייכה בחזרה ושתיהן חיכו ביחד שהגלים יבואו וירטיבו אותן. גל אחד גדול כיסה את סבתא לגמרי, אבל הוא עבר ושוב היא הרימה את הראש והסתכלה אל הגלים שממשיכים לבוא אל החוף ולא רצתה ללכת משם. בסוף אמרתי לסבתא שתבוא כבר וסבתא הלכה להתקלח במקלחות שעל החוף. היא אמרה שהיא מלאה זיפזיף וחול שהגלים הביאו מהים, ושאמא בטח תכעס שהיא מלכלכת את הבית. אחר כך סבתא רחצה את הרגליים והכפכפים שלה הרבה זמן בברזים שצוצי אוהב לשתות מהם, כדי שהיא לא תביא הרבה חול הביתה ואמא לא תכעס עליה. בדרך הביתה אמרתי לסבתא שהילד השמן זרק עליה בוץ, וסבתא אמרה שזה לא משנה ושאם רוצים לעבור את החיים בקלות ולהיות זקנים לא צריך לשים לב לכל דבר, וכל עוד זורקים רק בוץ ולא אבנים זה לא כל כך נורא. אמרתי לסבתא שאני לא רוצה להיות זקן, וסבתא אמרה שזה יקרה רק בעוד המון זמן, ואולי עד אז אני אוהב את זה, כי היא דוקא אוהבת להיות זקנה, והיא אוהבת שאני ויואבי נכדים שלה. בדרך הביתה סבתא הרימה אותי עוד פעם ביד אחת, כמו שאבא שלה היה מרים אותה בדרך מהים הביתה כשהיא עוד היתה קטנה, ועוד לא היתה לאבא שלה מכונית, כי אז לרוב האנשים לא היו מכוניות והם נסעו באוטובוסים לכל מקום. אבא של סבתא היה איש גדול וחזק אבל סבתא היא קטנה ולא כל כך חזקה, ואחרי שהיא מרימה אותי ביד אחת שתי פעמים נגמר לה הכוח להרים אותי עוד פעם. סבתא אומרת שפעם היה לה הרבה יותר כוח, אבל עכשיו היא כבר ממש זקנה.      

יום שני, 29 ביולי 2019

עקרון פומביות הזיון או סטלה המגמרת חוזרת



עכשיו נותיר את החוק והמוסר בצד ונצלול לחלומו של נער ישראלי: לא אהבת נעורים ליפה של הכיתה, לא חיזור סבלני מהוסס, מבויש, והאושר המציף על אהבה ביישנית שמושבת, לא פרטיות, בשום אופן לא אינטימיות, לא מתנות קטנות ולא נשיקה מוגנבת, לא להחזיק ידיים בחשכת הקולנוע ולא להתחבק באין-רואים על ספסל בגן, לא ולא, כל זה נועד לחלשלושים, ולא לקרביים שבדרך. חלומו של הגבר גבר הישראלי בהתהוות הוא משגל מתועד בסרטון, רצוי באתר נופש מפוקפק, עם גויה נאה שאיננה מסרבת, כי לדבר על הסכמה בנסיבות האלה קצת קשה – הרי כשסירבה לשכב עם אחד החברים שנקראו לנצל את ההזדמנות זכתה למטר קללות ונזרקה מן החדר – ועוד העזה להתלונן על אונס המנוולת – כי אם היא לא מחתה כשיחסי המין עם נער אחד הפכו לעוד אחד ועוד אחד – ואנחנו לא נעצור מרצוננו הטוב, כי אם היא לא סירבה במופגן זה חוקי, מה זה חוקי, אלהים בעצמו ובכבודו עמד לצדנו, מרגע שהואשמנו באונס התחלנו מיד להתחזק – האם אלה אנשי חב"ד שמביאים לעצורים יחד עם האוכל הכשר גם כיפות, אולי גם טליתות, כי אין כמו יהדות בכלא? לו לפחות השאירו את אלהים בצד. אבל לא – אלהים נתן לנו את האשה לשעשוענו, וזה הכל היה בהסכמה. כלומר, אחרי שהיא שכבה בחדר עם אחד, הוא קרא לחברים לבוא, שייהנו גם, בזה אחר זה, כי אם אפשר אחד אפשר גם שניים-שלושה, ואם אפשר שניים-שלושה, כמו שאמר מותג הגבריות הישראלית רוני דניאל, אפשר גם שנים-עשר, מה כבר הבעיה. וכמובן שהיא הסכימה, כלומר, עוד לא ממש התנגדה, כשעוד אחד חדר אליה ועוד אחד, ואיך אמר עורך-הדין שלהם: כמה דנ"א בחורה אחת יכולה להכיל, ובכן תתפלא, עורך-דין נכבד, בחורה אחת יכולה להכיל את כל הזרע שהוחדר אליה, בהסכמה, כמובן בהסכמה, הנסיבות מראות שהיתה הסכמה מלאה, והיא היתה שיכורה, שזה אומר שמותר לאנוס אותה, אה, זה מזיק לנו? אז היא לא היתה שיכורה, היא היתה צלולה כבדולח והכל היה בהסכמה, ואלהים שמר עלינו, אלהים אוהב שאנחנו מזיינים גויות נאות שלא בדיוק מדברות עברית ולא בדיוק מבינות מי אנחנו ומה רצינו, וגם אנחנו לא בדיוק מדברים אנגלית, אבל לא צריך לדבר בשביל לזיין, אחד אחרי השני, הבחורה היא רק חפץ לסיפוקנו, ואנחנו נעלה עליה לפי התור וגם נצלם איך אנחנו מזיינים, שכולם יראו איזה גברים גברים אנחנו, כי זה מה שעושים גברים-גברים, תופסים בחורה שמסכימה לשכב עם אחד מהחבר'ה, והוא הראשון, אבל הוא רק הראשון, אחריו באים כולם ושוכבים איתה בזה אחר זה, וזה חוקי, וזה הכל בהסכמה, ואיזה עוול עשו לנו כשאמרו שאנחנו חלאות, שיבקשו מאיתנו סליחה, אנחנו נוער ישראלי למופת, ואחרי שכולם יראו ברשת איך זיינו בחורה בזה אחר זה וצילמנו והפצנו ברשת, ואחרי שכולם יבינו שאנחנו גברים גברים שאין כמונו גברים גברים, אנחנו נלך ליחידה קרבית ונזיין גם את הפלשתינים, ורוני דניאל יתמוגג מאיתנו, כאלה גברים שאין דברים כאלה, אולי אחר כך נלך גם לפוליטיקה ונזיין את כל השמאלנים שיראו מה זה, נטפס עליהם אחד אחרי השני, כמו שטיפסנו על הבחורה וזיינו לה את הצורה, הכל בהסכמה, וגם צילמנו והעלינו לרשת, שכולם ידעו, כי זיונים זה עסק חברתי, כמו שלא אוכלים לבד לא מזיינים לבד, תמיד מביאים גם את החבר'ה, ומשתפים, מאד חשוב לצלם ולשתף, שכולם יראו איך אנחנו מזיינים וידעו איזה גברים גברים אנחנו, הרי לא מזיינים מאהבה ואפילו לא להנאה, מזיינים בשביל להראות לחבר'ה, שכולם יראו וידעו שאנחנו גברים גברים ושגם אלהים היה לצדנו ושמר עלינו, שנישאר בדיוק כמו שאנחנו ולעולם לא נשתנה.

יום שישי, 26 ביולי 2019

הקברים שלי


אתמול נסעתי עם אסתי לקבר של אחי, כי השבוע מלאו חמש שנים למותו. על הקבר שלו פורח לוונדר שצמח לכל הכיוונים. נדמה היה שמזמן לא הישקו אותו, כי האדמה היתה יבשה. השיחים על הקבר צומחים פרע וקצת מכסים את המצבה, אבל אני חושבת שאחי היה אוהב את זה. אמרתי לאסתי שעכשיו יש לי בחיפה יותר קברים ממשפחה: אחי בעין-כרמל, והוריי בשדה-יהושע, וסבא וסבתא שלי בבית הקברות הישן בחוף הכרמל, ואסתי אמרה שאולי נחפש את הקברים שלהם. באמת מצאנו את בית הקברות הישן והיה שם עובד שמצא לנו את הקבר של סבא משה וסבתא שפרה ולקח אותנו אליו. אמי חרתה על קברו של סבי "תלמיד חכם, טוב-לב וישר-דרך" והכל אמת. מאד מאד אני מתגעגעת לסבא משה, וחבל לי שהוא הכיר אותי רק בתור ילדה, ורק היה אומר על דברים שהיו חשובים לו שהוא יספר לי ואני אזכור, כי אולי הוא ידע בחוש שאהיה היסטוריונית, למרות שאני עוד לא ידעתי. סבתא חיה יותר שנים והכירה את הבנות שלי כשהיו ילדות קטנות. אבא שלי מאד רצה עוד לחיות ולראות מה יקרה עם הנכדים, אבל הוא נהרג בתאונה ולא זכה, ואחי מת כשהיה בן חמישים וחמש, והוא הכיר רק את הנכדה הראשונה. אני מאד מאושרת שאני יכולה עוד להיות עם הנכדים שלי ואני מקוה שיהיו להם ממני זכרונות טובים כמו שיש לי מסבא משה וסבתא שפרה, למרות שגעגועים הם גם מעציבים ומכאיבים, אבל יש בזכרונות גם נחמה. היה מאד שקט בבית הקברות הישן, כי כבר לא באים לשם הרבה אנשים. אנשים מרבים יותר לבקר את המתים זה מקרוב מאשר את המתים משכבר. אולי אם הייתי גרה קרוב יותר הייתי באה יותר. בשנים האחרונות מדברים הרבה על המקום הרב שתופסים הקברים, וחברא קדישא ממציאה כל מיני שיטות קבורה מזעזעות בקיר או בנים מעל הוריהם, ויותר אנשים מבקשים לשרוף את הגופה שלהם, וגם אני התחלתי לחשוב שאולי זה רעיון טוב לשרוף את הגופה לעומת כל הקבורות המזעזעות שממציאים בשביל לחסוך מקום לקברים, ומישהי שכתבה על זה אמרה שהיא אף פעם לא עולה לקברים של הוריה, כי היא ממילא זוכרת אותם כל הזמן. זה נכון שזוכרים גם בלי הקבר, אבל בכל זאת נעים לבוא לקבר לפעמים, כאילו באים לביקור אצל הקרובים, וזה שהם לא יכולים לדעת אם באים או לא באים זה לא מה שחשוב, חשוב שהם היו שמחים שבאים לבקר אותם, ושאנחנו יודעים שאנחנו עושים משהו שהיה משמח אותם, ואני חושבת שאולי אם אין קבר בכלל משהו חסר. קבר כאילו נותן לאדם מקום בעולם גם אחרי מותו, וזה יפה שיש לאדם מקום בעולם, אפילו שהוא כבר מת, ואפילו שהמקום קטן, והוא יכול לארח את המשפחה והחברים במקום הקטן הזה. יש משמעות לדברים גם אחרי המוות. אחרת אנשים לא היו מבקשים להיקבר עם בני זוגם, אבל הם כן מבקשים. סבא משה וסבתא שפרה קבורים זה לצד זו וגם ההורים שלי. אמא שלי עשתה את הקבר המשותף אחרי שאבי נהרג בתאונה והיה חשוב לה לשכב על ידו אחרי שתמות, למרות שהיא חיה אחריו עוד עשרים ושלוש שנה. אחי קבור לבדו למרות שהיתה לו משפחה גדולה. רק אחרי שהוא חלה הבנתי שהוא היה מאד לבדו, ואולי בגלל זה הוא מת בטרם עת. אני גם אקבר לבדי, או שאחליט בכל זאת לבקש שישרפו את הגופה, קשה לי להחליט. בכל זאת יהיה נחמד אם יהיה לי קבר באדמה, לא בקיר ולא בבניין ולא בקומות ולא בכל הצורות שקוברים עכשיו, קבר שאפשר לשים עליו עציצים ופרחים. אם היה אפשר הייתי רוצה להיקבר יחד עם הכלבים שלי, אבל אין בית קברות לאנשים וכלבים ביחד, ובעצם בישראל גם אין בית קברות משותף לכל האנשים שמתים. יש רק בית קברות ליהודים ובית קברות למוסלמים ובתי קברות לנוצרים אבל אין בית קברות שאפשר פשוט לקבור בו כל בן-אדם שמת, רק בקיבוצים יש בתי קברות לכולם, אבל עולה המון כסף להיקבר שם. אנשים צריכים כסף כשהם חיים וגם צריכים כסף כשהם מתים, ומי שאין לו כסף קשה לו בחייו וגם אחרי שהוא מת קשה לו למצוא לו מקום בעולם.

יום שלישי, 23 ביולי 2019

אל תתעלמו מהשפה הערבית


אני יודעת שקורים עכשיו המון דברים נוראים, שכמעט אי אפשר לצפות בחדשות מרוב שזה נורא, אבל אני רוצה לכתוב על משהו שהוא כאילו לא נורא, ומאד קל להתעלם ממנו, אבל למרות שהוא לא נורא הוא מאד משמעותי, ואולי הוא כן נורא כשחושבים עליו לעומק. נסעתי השבוע ברכבת ועברתי בתחנת נתב"ג והיתה כריזה רק בעברית ובאנגלית. לא היתה כריזה בערבית. זה כנראה היישום של חוק הלאום, שביטל את הערבית כשפה רשמית, ולכן כבר לא חייבים להודיע הודעות רשמיות בערבית, כאילו הציבור הערבי הגדול שמדבר ערבית ומונה עשרים אחוז מתושבי המדינה איננו זכאי להודעות בשפתו. ולפי חוק הלאום גם לא צריך שילוט בערבית, ועשרים אחוז מתושבי המדינה לא צריכים לראות או לשמוע בשפתם באיזו תחנה הם נמצאים ולאן הרכבת נוסעת ולא צריכים לראות שלטים בשפתם מה שמות המקומות ואיך מגיעים אליהם. הערבית נמחקה, ואי אפשר כנראה להגיש על זה בג"ץ כי עכשיו זה החוק, שערבית כבר איננה שפה רשמית בישראל. אפילו בחוף העלייה ביפו, שהיא עיר ערבית ורוב תושביה ערבים ורוב המתרחצים בחופים שלה ערבים, אפילו בחוף העלייה ליד מרכז פרס לשלום ששואף לקדם שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, אפילו שם המצילים כורזים בערבית רק בסוף, אחרי העברית, הצרפתית, הרוסית ואולי עוד כמה שפות, רק אז אומרים סופסוף בערבית שסוכת המצילים נסגרת וצריך לצאת מהמים כי אין מציל. אנשים שהם ממש רעים ושפלים כמו אנשי הליכוד אף פעם לא חושבים בצורה אנושית, איך להיות הוגנים לאנשים אחרים. הם רק חושבים איך אפשר לפגוע ולהשפיל, ובגלל זה הם חוקקו את חוק הלאום, חוק שהוא כמו כמוסת הגזענות והרוע של בנימין נתניהו ושלטונו, שכדי לתת לו נפח כללו בו סעיפי חוק ישנים, חלקם עוד משנת 1949, כמו החוקים על סמל ודגל המדינה, אבל המטרה האמיתי שלו היתה לפגוע בערבים, להכאיב להם, לבזות אותם ולהשפיל אותם, ולכן ביטלו את הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ועכשיו אי אפשר לחייב את הנהלת רכבת ישראל להשמיע גם כריזה בערבית. יש אנשים, אפילו יריבים של נתניהו, שנורא מתפעלים ממנו. בשבילי נתניהו ושלטון הליכוד בראשותו הם כתם ענק על מדינת ישראל, כתם שחור ענק של שנאה וגזענות שדוקא מפני שהוא כל כך קטנוני הוא מבחיל פי כמה, כי מה המטרה ומה התועלת של ביטול הערבית כשפה רשמית? הרי הערבים ממשיכים לחיות פה ולדבר ערבית, אבל מדינת ישראל בשלטון נתניהו מעמידה פנים שהם אינם קיימים, ומערך הרכבות שלה ונתיבי התחבורה שלה מעמידים פנים שהערבים אינם קיימים, שזה כמו לומר למישהו: בשבילי אתה אפס, אתה שקוף, אתה לא קיים. זה מעליב ומעורר מרירות ושנאה, וכמובן לא משיג שום מטרה מעשית, אבל לאנשים שפלים ורעים כמו בנימין נתניהו ומפלגתו יש כל כך הרבה הנאה מלגרום לזולתם כאב והשפלה, שכל עוד הם משיגים את המטרה החולנית הזאת לא מעניין אותם אם הם גורמים נזק או מעוררים שנאה, כל עוד הם מתענגים על השפלתו וכאבו של הזולת. אני הייתי מציעה לרכבת ישראל להוסיף כריזה בערבית למרות שאיש איננו מחייב אותה לכך, כי רבים מהנוסעים הם ערבים, והרכבת צריכה לשרת אותם כראוי ולהוסיף הודעות בשפתם. כשהמדינה מתנהגת בצורה מחפירה, התושבים יכולים להציל את המצב אם הם מחליטים להתנהג בהגינות וביושר, ואולי הרכבת אפילו תרוויח מזה. זה דבר אחד שהנהלת הרכבת וגם גופים אחרים יכולים לעשות בשביל שהחיים פה יהיו טובים יותר, ואולי הם אפילו ירוויחו מזה משהו. להתנהג בכבוד ללקוחות שלך זה דבר שעשוי להשתלם, יותר מאשר לזלזל בהם ולהתעלם מהם, ושלטון הגזענות והשנאה של בנימין נתניהו לא יימשך לעד.    

יום שישי, 19 ביולי 2019

קרקס הבחירות


אני לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש לא מצליחה לקחת את הבחירות האלה ברצינות. זה לא שאני לא מתעניינת – אני דוקא מאד מתעניינת במעשי הפוליטיקאים, ואני יודעת שאלה האנשים שמשפיעים ומעצבים את חיינו, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר להתייחס ברצינות, כי הכל נראה לי כמו קרקס שאין לו שום קשר למציאות, מציאות של חיים באיזור מלחמה במצב מלחמה מתמשך שרוב האנשים מתייחסים אליו, כנראה כדי לשמור על שפיותם, כאילו הוא קורה במקום אחר, והדבר הכי חכם שיש לפוליטיקאים להגיד זה שככה זה, כאילו אי אפשר לשנות שום דבר, שזה שקר. למשל אם ישראל היתה מכירה בקיומה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית, זה יכול היה לשנות הרבה, וזה שהשלטון הנוכחי לא מעוניין להכיר במדינה פלשתינית, זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה, ובטח שזה לא אומר שזה לא ישנה שום דבר. כשלא מתחשק לאנשים לעשות משהו הם אומרים שממילא זה לא ישנה, אבל כשכן עושים דברים הם כן משנים. בגין שינה הרבה כשעשה שלום עם מצרים, ורבין שינה הרבה כשחתם על הסכם אוסלו, שלא הביא שלום עם הפלשתינים, אבל איפשר את השלום עם ירדן, ושינה לגמרי את מעמדה של ישראל באיזור.
אבל הדבר היחיד שהפוליטיקאים עושים כעת זה לקדם את ענייניהם האישיים, והחיבורים ביניהם, כמו המאבקים ביניהם, הם אישיים ורק אישיים. נתניהו הכריז על בחירות חוזרות כדי למנוע מאדם אחר להרכיב ממשלה במקומו, והוא נלחם באביגדור ליברמן שסירב להצטרף לממשלה עם חרדים וחרד"לים, והכי הוא נלחם באהוד ברק שמראש לא היה לו סיכוי גדול לעבור את אחוז החסימה, כי אנשים זוכרים שבמשמרת שלו החלה האינתיפאדה השנייה, ואלה שעוד נשארו נאמנים לו אחריה, זוכרים איך הוא פירק את מפלגת העבודה כדי להצטרף עם פלג ממנה לממשלת נתניהו, שבדיעבד זה דוקא הוסיף למפלגת העבודה כמה שנות חיים. אני לעולם לא אבין איך אנשים יכולים לראות באהוד ברק את תקוות השמאל, אחרי שהוא בגד במפלגתו כדי להיות שר ביטחון אצל נתניהו, ועכשיו תוקף את נתניהו מפני שאחרי שהוא מכר הכל בכדי להציל את נתניהו, נתניהו זרק אותו. אילו ברק רצה באמת לעזור לשמאל הוא יכול היה לחזור למפלגת העבודה, אבל הוא הקים מפלגה מתחרה כדי לחבל בסיכויי העבודה או כדי לכפות עליה לקבל אותו כמנהיג למרות שבבחירות הדמוקרטיות במפלגת העבודה נבחר עמיר פרץ וברק ככל הנראה לא היה נבחר בבחירות דמוקרטיות. כל מה שברק עשה בפוליטיקה נבע אך ורק מדאגה לעצמו ולקריירה האישית שלו, ובכך הוא לא שונה הרבה מנתניהו. ברק הוא הרבה יותר תמונת ראי של נתניהו מיריב שלו. ויש הרבה צדק בצרות שיש לו עכשיו, לא בגלל שאני חושבת שהוא התעניין בבחורות של ג'פרי אפשטיין. ממש לא נראה לי. הוא הרבה יותר רודף כבוד מנשים. וכמו שאמרו חז"ל הכבוד בורח ממנו, כי התמונה שלו רעול פנים בפתח ביתו של ג'פרי אפשטיין היא קודם כל תמונה מצחיקה, שמאד מגחיכה אותו. ועוד יותר מגוחך שהוא טוען שהתלבש כך בגלל הקור, כי אם היה לו קר למה הוא הרכיב משקפי שמש כהים מעל הרעלה המוזרה שבה כיסה את פניו? המקום היחיד שהגיוני להתלבש ככה זה אתר סקי באלפים, כשרוצים הגנה גם מהקור וגם מקרינת השמש החזקה שהשלג מחזיר. אבל איזו קרינה יש בבית של אפשטיין? ברור לגמרי שברק ניסה להסתיר את זהותו. אני לא מאמינה שהוא התעניין בבחורות של אפשטיין, אבל ברור שהוא לא רצה שיידעו שהוא ביקר שם, אולי בגלל שאפשטיין היה כבר עבריין מורשע ואולי מסיבה אחרת. נראה שכולם ידעו שאפשטיין מסרסר בנשים, אבל לא עשו דבר להפסיק את זה, ודונלד טראמפ דוקא מצא עם אפשטיין שפה משותפת בדיוק בגלל זה. עדיף היה כבר שברק היה אומר את האמת, שהוא היה בקשרים עם אפשטיין בעבר ולא רצה להתנכר לו, לא רק בגלל שאפשטיין עשיר אלא בגלל שהם היו ידידים. זה היה מעורר יותר אמון וגם יותר אהדה מהשקרים שלו שהוא עטה רעלה ומשקפי שמש כהים נגד הקור. אבל אהוד ברק הוא יותר מהכל דמות מגוחכת, ליצן בקרקס הפוליטי, ובכלל לא בטוח שהוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה. אבל נתניהו נלחם בו ובליברמן, וזאת לא מלחמה רציונלית אלא נקמנות כפשוטה שאין בה שום היגיון, כמו הנקמנות של נתניהו נגד נפתלי בנט ואיילת שקד שרק גרמה לו להזיק לעצמו.
וגם עמיר פרץ הוא דמות מגוחכת בדרכו. לפני שנים, כשהוא נבחר לראשונה לראשות מפלגת העבודה, הוא נראה כמו תקוה חדשה, ומאד תמכתי בו, לפני שהוא נכשל ועזב וחזר ועזב וחזר מי יודע כמה פעמים. גם את אורלי לוי תמיד הערכתי. אבל אתמול הברית ביניהם, שבעבר הייתי בוודאי מאד שמחה עליה, נראתה לי כמו תרגיל פוליטי זול, שבו פרץ מחלק את מעט המנדטים של מפלגתו המצטמקת לאנשים שיהיו מחויבים לו, במטרה לדחוק אחורה את יריביו החזקים איציק שמולי וסתיו שפיר. שלי יחימוביץ' כבר הלכה בעצמה הביתה וזה הדבר המכובד היחיד שנותר לה לעשות בכדי לא להמשיך ולהופיע בקרקס שבו אפשר רק להתבזות. גם בה תמכתי פעם בהתלהבות, אבל תמיכתה באבי גבאי, שבלעדיה כנראה לא היה נבחר לעולם לראשות העבודה ומביא אותה אל עברי פי פחת, חייבה אותה להסיק מסקנות, למרות שגם גבאי היפנה לה עורף ופגע בה כשהרגיש חזק לרגע, ומה שעצוב שגם בלי אבי גבאי העבודה נראית כמו סמרטוט משומש, פלטפורמה למי שהיו פעם תקוה ועכשיו מחפשים סידור עבודה.
אולי כל זה יעזור למפלגת כחול-לבן שמצליחה להתנהל בשקט יחסי שבהתחשב בקרקס שמסביב זה לא כל כך רע. אולי אחרי הכל בני גנץ עוד יהיה ראש ממשלה, וזה יהיה שיפור עצום לעומת כהן השנאה והגזענות נתניהו, וארגון "אם תרצו" שמוציאים שם רע להרצל, שהם בסך הכל עוד זרוע של נתניהו לדיכוי היצירה והמחשבה ייעלם מחיינו. אבל אולי זאת עוד אשליה מתוקה. אולי עוד לא גמרנו לסבול משלטון השנאה של נתניהו, ונותר לנו רק להתפלל שמר"ץ תעבור לפחות את אחוז החסימה, ויהיה לפחות מישהו שיזכיר שיש פה סכסוך לאומי שצריך לפתור וחוק לאום גזעני ומביש שצריך למחוק ואנשים שחיים בצל טילים ופיגועים, ואלה רק הבעיות היותר רציניות.

יום שלישי, 16 ביולי 2019

נסיעה ברכבת


היום חזרנו ברכבת לירושלים, אושר ואני, וחשבתי שהכל ילך לנו חלק, כי כבר חזרנו פעם בקו החדש מתל אביב לירושלים דרך נתב"ג. אבל מה שקרה זה שהרכבת לרחובות איחרה והגיעה בדיוק בשעה שבה היתה אמורה להגיע הרכבת שלנו לנתב"ג, ועליתי עליה בטעות, ואז במקום בנתב"ג היא עצרה בכפר חב"ד והייתי קצת מופתעת, אבל רק כשכמעט הגענו ללוד שאלתי את הפקח שהגיע לקרון מתי נגיע לנתב"ג והוא אמר לי לחזור לתל-אביב ולהחליף רכבת, כי עליתי בטעות על הרכבת לרחובות, והוא אמר שהיה עיכוב בלוח האלקטרוני והייתי צריכה יותר לשאול ולא הבנתי אם הוא מתכוון שהלוח האלקטרוני הודיע על עיכוב או איחר להודיע על עיכוב כמו שהרכבת איחרה אבל לא היה לי נעים לשאול למה הוא מתכוון. זה לא היה כל כך נורא, זה לא שמישהו חיכה לנו בירושלים, רק חזרנו הביתה, ובכל זאת כמעט רציתי לבכות, כי בכל פעם שאני מתבלבלת החיים נראים לי מאד מסובכים ואני נראית לעצמי מישהי ששייכת לעולם ישן והגיעה בטעות למאה העשרים ואחת שהכל בה נורא מסובך, וצריך לדעת לדבר עם מכונות, ולקנות כרטיס ממכונה במקום מאנשים שיושבים בקופה ואפשר לדבר איתם בלשון בני אדם, ולדעת איך להניח את הכרטיס כדי שיפתח לך את הדלתות שיכניסו אותך לרציף ויוציאו אותך ממנו, ושמה שנראה כמו כרטיס הוא רק קבלה ושהכרטיס האמיתי הוא ברב-קו, שזאת המצאה שקשה לי איתה, כי אני אוהבת לקנות כרטיסים מהנהג או מהקופאים ולדבר איתם ולהסביר להם שאני זקנה ואני צריכה כרטיס לירושלים לזקנה שזה בחצי מחיר. עכשיו בכל מקום יש מכונות וצריך לדבר עם מכונות, וצריך לסחוב כל מיני דברים שמדברים עם מכונות. אם מתקשרים לסדר משהו צריך לדבר עם המון מכונות בשביל להגיע לבן-אדם אם בכלל מצליחים, והרבה פעמים אני לא מצליחה כי צריך למשל להגיד מספר של טלפון נייד ואין לי. לפעמים אני אומרת את המספר של הבת שלי אבל לא נעים לי ממנה. ואנשים שואלים אותי מה אין לך נייד כאילו זה משהו שחובה לשאת איתך כמו תעודת זהות. תעודת זהות דוקא יש לי וגם דרכון ואני אשה לגמרי מזוהה אבל זה לא כל כך עוזר לי במקומות שמבקשים מספר נייד וכרטיס אשראי, שגם את זה אני לא מחזיקה. מחשב דוקא יש לי אבל זה נראה לאנשים מהמאה העשרים ואחת מכשיר כבד ומיושן. האמת שאני לא יודעת אם הרכבות בישראל הן באמת מהמאה העשרים ואחת, כי הן כל הזמן מאחרות. לפעמים רק בשתי דקות שזה לא נורא ולפעמים בהרבה יותר. בכל אופן שמחתי שהפקח בא לקרון והסביר לי איך לחזור לתל-אביב, ואז כשחזרתי לתל-אביב וירדתי שוב לרציף לנתב"ג קרה פלא: היה שם פקח עם אפוד צהוב ששאל אותי אם אושר כלב נחיה, ואמרתי לו שהוא כלב רגיל. קצת פחדתי שהוא יאסור עלי לעלות איתו לרכבת, אבל הוא רק אמר שהוא חשב שאולי אני צריכה עזרה, ואמרתי לו שאני דוקא לא עיוורת אבל טעיתי ברכבת ועכשיו אני צריכה עזרה לעלות לרכבת הנכונה, והוא הבטיח שהוא יבוא להגיד לי כשתגיע הרכבת הנכונה. הרכבת לרחובות עוד פעם הגיעה באיחור אבל הפעם שמתי לב שכתוב עליה "רחובות", וחיכיתי לרכבת לנתב"ג, וכשהיא הגיעה האיש שישב לידי אמר לי את צריכה לנתב"ג, זאת הרכבת, עוד לפני שהפקח גם בא להגיד לי שזאת הרכבת. ואז הגענו לנתב"ג והיינו צריכים להחליף לרכבת לירושלים ואני כבר כל כך פחדתי לעלות לרכבת הלא נכונה, ששאלתי כמה פעמים: זאת הרכבת לירושלים? למרות שראיתי שרוב הנוסעים שעולים עליה הם חרדים עם הרבה מזוודות, וושתי נשים שגם סוחבות מזוודות ענקיות וגם דוחפות עגלות תינוק שחוץ מהתינוק שבפנים תלוי עליהן גם ילד קטן מבחוץ והן בהחלט נראו כמו נשים שנוסעות לירושלים, אז שאלתי אותן: זאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן, ושוב שאלתי: בטוח שזאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן. ואכן זאת היתה הרכבת לירושלים, שכבר נסעתי בה פעמיים, ומאד נעים להגיע אליה אחרי כל הטעויות שאני עושה בדרך, ותמיד אני עושה כמה טעויות שמאריכות לי את הדרך, נוסעת יותר מדי תחנות או עולה לרכבת הלא נכונה. ואז הגענו לירושלים והלכנו ברגל הביתה דרך השוק ואחר כך אושר ביקש ללכת לבית הקפה האהוב עליו כדי לקנות שם באגט, שזה מה שעושה לנו הרגשה שאנחנו בבית. כשהגענו הביתה הייתי לגמרי מותשת וצנחתי על המיטה, למרות שבסך הכל נסעתי מיפו לירושלים ברכבת, עם כמה סטיות קטנות מהדרך, אבל אולי זה בגלל שאני באמת כבר זקנה.

יום שישי, 12 ביולי 2019

מות אמי


לאחרונה נודעו לי פרטים חדשים על נסיבות מותה של אמי. היא עברה ניתוח בגלל זיהום בכתף, והפצע מהניתוח הזדהם, אז טיפלו בה באנטיביוטיקה. בזמן הזה מצבה הידרדר קשות והיא הפכה רתוקה למיטתה. כבר שנים היתה אמי נכה והתניידה בכסא גלגלים, אבל יכלה ללכת מעט עם הליכון, ובבית החולים כבר לא ירדה מהמיטה ולא הלכה. אולי הניתוח והאנטיביוטיקה התישו אותה כליל. היא גם התקשתה להזיז את כתף ימין, הכתף שנותחה, ואת יד ימין. זאת אולי הסיבה שכאשר ניסו להכניס אותה לאמבולנס כדי לשלוח אותה הביתה היא נחבלה קשות ביד ימין מדלת האמבולנס, עור ידה התקלף וגם השכבה שמתחת לעור והיא דיממה קשות. לכן השאירו אותה בבית החולים יממה נוספת, אבל למחרת שלחו אותה בכל זאת הביתה בעשר בבוקר. היא הספיקה להיות בבית רק מעט יותר מיממה ואז מתה. במשך כמעט יומיים הסתירו ממני שאמי מתה, וגיסתי התקשרה אלי לביתי בירושלים רק שעה ועשרים דקות לפני הלוויה, כדי שלא אספיק לבוא ללוויה וכדי שלא יהיה לי זמן להתוודע לנסיבות מותה של אמי ולבקש נתיחת גופה. הם ידעו שאם הם יקברו את אמי כבר לא אבקש להוציאה מהקבר, וגם אין בכך טעם חודשים לאחר מותה.
מדוע שלחו את אמי הביתה במצב כה רע? אחייני הרופא שחתום על סיכום המחלה כתב שהמשפחה מעוניינת להשיבה הביתה. כשגיסתי ואחייני מדברים על המשפחה הם מתכוונים לעצמם, כי הם מעולם לא כללו אותי ואת בנותי במשפחה. אמי היתה אשה עשירה מאד, והם מעדיפים להיות משפחתה היחידה. גם אחותה של אמי לא ידעה שאמי שבה הביתה. היא התקשרה אליה במקרה כדי לדבר עם המטפלת הזרה שלה, ואז המטפלת הושיטה את הטלפון לאמי. אמי אמרה לאחותה ששמו לה זונדה ושזה עושה לה טעם מר. אחותה אמרה לה שבבוקר היא בוודאי תרגיש יותר טוב, אבל בבוקר היא כבר היתה מתה.
מה שמוזר זה שאמי היתה בבית יממה שלמה מבלי להודיע לאחותה ששבה הביתה. בדרך כלל היא היתה מדברת עם אחותה בכל יום או יותר מפעם ביום. שתיהן היו אלמנות, כי בעלה של דודתי מת מסרטן ושנה אחר כך נהרג אבי בתאונת מכונית משונה ביותר, שתמיד שאלתי את עצמי אם זו היתה תאונה או רצח מוסווה כתאונה. היו אנשים שהרוויחו ממותו של אבי, כי אחרי מותו נהיה קל בהרבה לסחוט כספים מאמי, ואמי כאמור היתה אשה מאד עשירה. לא ידעתי כמה עשירה היתה, אבל מסתבר שהיו אנשים שידעו בדיוק ולקחו זאת לתשומת לבם. אמי ואחותה היו גם שתיהן אמהות שכולות, כי דודתי איבדה את בתה הצעירה שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה אחריה תינוק בן שנה, ואחי מת מסרטן לפני חמש שנים. בלוויה של בת דודתי כולם בכו ובלוויה של אחי רק בתו הרביעית בכתה. אמי ואחותה ישבו בכסאות הגלגלים שלהן ואמי אמרה לאשה אחת שניגשה לנחם אותה: אל תקומי, אני אבוא אלייך. אבל היא נשארה במקומה.
מוזר גם שאמי אמרה לדודתי ששמו לה זונדה כאילו זה היה דבר חדש שקרה רק לאחר שהגיעה הביתה, אבל בסיכום המחלה כתוב שכבר בבית החולים הזינו אותה בעזרת זונדה, ושזה שיפר את מצבה. היה לה גם צנתר בוריד שדרכו היא קיבלה אנטיביוטיקה. לא הבנתי למה שלחו אותה הביתה עם זונדה ועם צנתר, ומי היה אמור לטפל בבית באשה כל כך חולה, כי בבית היתה רק מטפלת זרה, לא אחות ולא רופאה. עכשיו אני מבינה שהסתירו ממני את מותה של אמי לא רק כדי למנוע ממני כניסה לדירתה אלא גם כדי להסתיר ממני שמתה רק יממה לאחר שנשלחה הביתה מבית החולים לבקשת אחייני הרופא שכתב בסיכום המחלה שהמשפחה מעוניינת בהשבתה הביתה כי אני ובנותי אינן נחשבות בעיניו לחלק מן המשפחה.
גם קודם היו לי מחשבות שאולי אמי נרצחה ולכן הסתירו ממני את מותה ומנעו ממני ומבנותי לבוא ללוויה, אבל אולי לא היה צריך לרצוח אותה באופן פעיל. אולי מספיק היה לשלוח אותה הביתה כדי שתמות ולהסתיר ממני ששולחים אותה הביתה, כדי שלא אבוא לבית החולים ולא אבקש להשאיר אותה בבית החולים. בבית החולים לא חשבו שהיא עומדת למות, כי אמרו לה לחזור בעוד שבועיים לביקורת, מה שנשמע לי מוזר, כי אמי יכלה להתנייד רק באמבולנס ולא נראה לי הגיוני לשלוח הביתה חולה שיכול להתנייד רק באמבולנס ולצפות שיגיע אחרי שבועיים לביקורת באמבולנס. שום דבר לא נראה לי הגיוני בנסיבות מותה של אמי. אני רק יודעת שהיה לה אמון מוחלט באחייני ולכן התאשפזה בבית החולים שבו עבד הרחק מביתה.
מלבד שיחתה עם דודתי אינני יודעת מה עבר על אמי מאז ששבה מבית החולים לביתה ועד שנמצאה מתה במיטתה, רק מעט יותר מיממה לאחר מכן. אני מניחה שגיסתי איחרה להודיע לי על מות אמי גם כדי שלא אוכל לפגוש את המטפלת הזרה ולשאול אותה על נסיבות מותה של אמי. אמי בטחה ביטחון מוחלט באנשים שגם אישפזו אותה וגם השיבו אותה הביתה ששם מתה מעט יותר מיממה אחרי שובה. אינני יכולה שלא לחשוב על כך כמה גורלי יכול להיות האמון שאנו נותנים באנשים, וכמה מסוכן יכול להיות חופש הבחירה.

יום רביעי, 10 ביולי 2019

זמן תינוק


עכשיו אני חיה בזמן תינוק. זמן תינוק הוא זמן אחר. כל השעות שוות בעיניו, למרות שאינן שוות בעינינו. נעים לקום בבוקר ולקחת תינוק לידיים, אבל בבוקר אין שלוה, כי יש כל כך הרבה לעשות, לסדר ולנקות ולקנות ולבשל ולהוציא את הכלב ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, וקשה עם תינוק על הידיים, אז לא נסדר ולא ננקה ולא נבשל, אבל מה נאכל? ולהוציא את הכלב מוכרחים, וכל הזמן באיחור, כי צריך לחתל ולהחליף ולסדר ולנקות ולקרוא ולכתוב ולשאול ולענות, אז אולי נניח אותו במיטה, אבל במיטה הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. כל התינוקות רוצים על הידיים. לבד במיטה זה עצוב. אז הוא על הידיים. אל תבכה, עוד מעט אמא תחזור. הנה אמא חזרה, למה אתה בוכה? מה כואב לך? תמיד משהו כואב. אבל על הידיים כואב פחות. הנה הכלב רוצה ללקק אותך, כי אתה תינוק מתוק.
ובלילה, בלילה כבר לא צריך לעשות דבר. ממילא אין כוח. את מה שלא הספקנו, נדחה כבר למחר, וממילא עייפים, אז שוקעים בכורסה עם תינוק על הידיים, תינוק חם, מכווץ וקמוץ אגרופים, או דוקא פשוט רגליים. יושבים בחושך ומקשיבים. בפינת רחוב הבעש"ט ושדרות ירושלים עובדים. משאית גדולה עומדת בצומת, צפצופים קצובים. כבר אחרי חצות. מי ששיחק מזלו ונרדם כבר איננו שומע. אולי הצפצופים חודרים לחלומותיו. מי שטרם נרדם כבר לא יירדם במהרה. עכשיו אפשר להתמסר לתינוק, לכבות את האור, להרגיש את גופו החם נצמד אלינו. מסכנים האנשים שעובדים עכשיו ברחוב. מתי הם ישנים? אולי לפנות בוקר כשהם שבים הביתה והאור כבר עולה הם עולים על מיטתם. עכשיו הם עובדים. שומעים את הכלים הכבדים, את המשאיות. מכונית בודדת חולפת. מחפשת את דרכה. טוב שאנחנו בבית. בשדרה להקת עטלפים הומה. או אולי אלה עורבים? מפחיד לעבור מתחתיהם. ברחוב יפת כבר סגרו את כל החנויות ובתי הקפה. השכנים ממול כבר הוציאו את הנרגילות הלוהטות כדי שיתקררו ויכבו על הדשא. עוד מעט הם יכניסו אותן למתחם שבנו לעצמם בין שני שיכונים וינעלו את שער העץ וילכו הביתה. בקרוב ילכו כולם לישון, התרנגולים והתרנגולות עם אפרוחיהן שכבר הפכו לפרגיות אבל עודם רצים אחרי אמם בשורה, החתולים של יפו שהם רזים, לא כמו החתולים השמנים של רחביה, שמאכילים אותם בלי סוף מלבד הזבל שהם לוקחים בעצמם. אם התינוק נרדם חזק אפשר להניח אותו במיטה, ולנסות להירדם, אבל דוקא אז באות המחשבות, המחשבות שאין להן סוף, מחשבות בלתי מוזמנות, שמכעיסות. אולי צריך היה להשהות עוד רגע את התינוק בידיים, לנשום נשימות עמוקות, להקשיב לזמזום היתושים, לקרקור התרנגולות, הצפצופים מן המכונות פסקו, אפשר ללכת לישון, לילה טוב.    

יום שישי, 5 ביולי 2019

פרנץ קפקא / הַשַּׁיָּט


ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. כאן אני מתרגמת שני טקסטים קצרצרים שלו משלהי שנת 1920 שחביבים עלי, ואולי גם מתאימים לאירועי הימים האלה.
הַשַּׁיִט אצל קפקא הוא תמיד בהשראת המיתולוגיה היוונית, שבה שטים המתים על פני הנהר אל ארץ המתים, והשַׁיָּט הוא תמיד בן דמותו של חרון, שַׁיָּט ספינת המתים המסיעם אל ארץ המוות. והאשה – קיומה של האשה הוא תמיד הפתעה, ותמיד משהו חוצץ בינו לבינה, ונוכחותה היא מעין פלא אפוף מסתורין.


פרנץ קפקא / האוחז בהגה הספינה

"האם אינני האוחז בהגה?" קראתי. "אתה?" שאל איש מגודל וכהה והחליק בידו על עיניו, כמגרש חלום. עמדתי ליד ההגה בלילה האפל, המנורה דולקת חלושות מעל ראשי, וכעת בא איש זה ורצה לדוחפני הצדה, ומאחר שלא נכנעתי, הוא הניח את רגלו על חזי ודחק אותי לאט מטה, בעודי תלוי כל העת על מוטות גלגל ההגה ובנופלי מטה מושך אותם אתי. אבל אז תפס האיש את ההגה, השיבו לתקנו, אבל אותי הדף משם. מיד התעשתתי, רצתי לאשנב הפונה לחדר הצוות וקראתי: "צוות! חברים! בואו מהר! זר גירשני מן ההגה!" אט אט הם באו, טיפסו החוצה במדרגות הספינה, דמויות חזקות מתנודדות עייפות. "האם אני האוחז בהגה הספינה?" שאלתי. הם הנהנו, אבל הביטו רק אל הזר, הם עמדו בחצי מעגל סביבו וכאשר ציווה: "אל תפריעו לי" הם התקבצו, הנהנו כלפיי ושוב ירדו במדרגות הספינה. איזה מין אנשים אלה! אתם גם חושבים, או רק תועים ללא טעם על פני הארץ? 


פרנץ קפקא / הַשַּׁיָּט

הסירות חלפו על פני. הַשַּׁיָּט היה איש זקן שזקנו לבן וארוך. התעכבתי מעט על מדרגות המעגן. הוא חייך. הסתכלתי עליו כשעליתי. הוא הצביע על הקצה הרחוק ביותר של הסירה. שם התיישבתי. אך מיד קפצתי ואמרתי: "יש לך פה עטלפים גדולים", כי כנפיים גדולות רחשו מעל לראשי. "אל תדאג", הוא אמר, כשהוא מתעסק כבר במוט הסירה ואנו נדחפים מן היבשה, כך שכמעט נחבטתי בספסל. במקום לומר לשַׁיָּט לאן ברצוני לנסוע, רק שאלתי אם הוא יודע זאת. אם להסיק לפי ניד ראשו, הוא ידע. זאת היתה עבורי הקלה עצומה, מתחתי את רגליי והשענתי אחורה את ראשי, אך הבטתי כל העת בעיניו ואמרתי לעצמי: "הוא יודע, לאן אתה נוסע, מאחורי המצח הזה הוא יודע זאת. והוא דוחף את המשוט שלו לים רק כדי להביא אותך לשם. ובמקרה קראת בדיוק אליו מתוך ההמון, והתמהמהת לעלות." עצמתי מעט את עיני מרוב שביעות רצון, אבל רציתי לפחות לשמוע את האיש, אם אינני רואה אותו, ושאלתי: "בגילך אינך רוצה להפסיק לעבוד? אין לך ילדים?" "רק אתה", הוא אמר. "אתה בני היחיד. רק למענך אני שט עדיין את השַׁיִט הזה, אז אמכור את הסירה, אז אפסיק לעבוד." "אתם מכנים כאן את הנוסעים ילדים?" שאלתי. "כן", הוא ענה. "זה מנהג פה, והנוסעים קוראים לנו אבא." "זה ראוי לציון", אמרתי. "והיכן האמא?" "שם", הוא אמר, "בתא". התרוממתי וראיתי איך מהחלון העגול הקטן של התא, שנבנה באמצע הסירה, נופפה יד לשלום והופיעו פני אשה עטופים במטפחת תחרה שחורה. "אמא?" שאלתי בחיוך. "אם אתה רוצה", היא אמרה. "אבל את הרבה יותר צעירה מהאבא?" אמרתי. "כן", היא אמרה. "הרבה יותר צעירה, הוא יכול היה להיות סבי, ואתה – בעלי. "את יודעת", אמרתי, "זה כל כך מדהים, שאדם נוסע לבדו בלילה בסירה ופתאם יש שם אשה."        



יום רביעי, 3 ביולי 2019

לא ישנו סטריאוטיפים


כשהיו המהומות של יוצאי אתיופיה אחרי שהמשטרה ירתה למוות ביהודה ביאדגה הייתי באוטובוס בדרך לפגישה בתל-אביב ונתקעתי בדרך עד שהפגישה נגמרה. כשהגענו לתל-אביב מאוחר מדי, לפני ששבתי לירושלים כלעומת שבאתי, ראיתי שהנוסעים איתי באוטובוס היו, מלבד כמה זקנות כמוני, צעירים אתיופים שאיחרו להפגנה בגלל ההפגנה. לעובדה שלא הגעתי לפגישה היו תוצאות, שבדיעבד אינני יודעת אם הן היו לטובה או לרעה. יש בחיים המון דברים שבזמן אמיתי נראים לך חשובים ומכריעים ובדיעבד נראים פחות חשובים. אבל אני יודעת שמשהו קרה לי אז, כי השבוע, כשהאתיופים הודיעו על הפגנות, עוד לפני שידעתי כמה ההפגנות האלה יהיו אלימות, וכמה הן יפגעו בחפים מפשע, הרגשתי רק כעס כלפיהם, לא הזדהות ולא חמלה, למרות שהירי למוות בנער סלומון טקה, שלא אחז לא בנשק חם ולא בנשק קר, כנראה הרבה יותר חמור מהמקרה של יהודה ביאדגה, שאיים על השוטרים בסכין. אפשר להרגיש חמלה כלפי מישהו שסובל, אבל אי אפשר להרגיש חמלה כלפי מי שפוגע בך וחשוב לו לפגוע בך, גם אם זה לא אישי. והאנשים בהפגנה ביקשו שיזדהו איתם, ולא יכולתי להזדהות איתם, גם כי אני כועסת על האלימות שלהם, שהיתה סתם אלימות לשם אלימות, שפגעה בהמון אנשים שלא עשו להם שום רע, וגם כי לא כל כך האמנתי להם שהם מסכנים, כי אם הם יכולים לעצור את התנועה במדינה הם לא מסכנים, ואין מה לרחם עליהם. זה דומה לפלשתינים שמאד רוצים שכולם ירחמו עליהם ויזדהו איתם, וגם רוצים להכאיב לנו בפיגועים, ושני הדברים אינם עולים בקנה אחד: או שאתה מבקש הזדהות או שאתה מפגין כמה נזק אתה יכול לגרום, כלומר מפגין כח, ואז אתה צריך להשלים עם זה שלא יאהבו אותך ולא ירחמו עליך. אי אפשר גם וגם. ואי אפשר לשנות סטריאוטיפים גזעניים בהתנהגות אלימה. אם אדם מפלה אנשים שחורים, הוא לא יפסיק להפלות אותם בגלל שהם מתנהגים באלימות. אם כבר אז להיפך: מי שראה את ההפגנות נצרבו לו בתודעה תמונות של אנשים מהקהילה האתיופית נוהגים באלימות, ומי שנפגע מהמהומות, גם אם הוא חושב שיש למהומות סיבה צודקת, יש יותר סיכוי שהוא יזדהה עם השוטרים מאשר עם הצעירים מאתיופיה, שרובם כבר נולדו בישראל וכמו כל הישראלים הם גם קורבן של הגסות והאלימות בחברה הישראלית וגם חלק בלתי נפרד ממנה, והם מחקים במודע את הפלשתינים ואת המוסלמים בפרברי פריס ששרפו מכוניות במהומות שלהם, והמהומות שלהם והאלימות שלהם אינן ספונטניות אלא מתוכננות ומחושבות ומעבירות קודם כל מסר כוחני שהם יכולים לפגוע לא רק במי שפוגע בהם אלא הם יכולים לפגוע בכלל, במי שייצא להם לפגוע בו, וזה מסר מאד חזק אבל בשום אופן לא מסר שמשנה סטריאוטיפים אלא להיפך, מחזק אותם. אם מישהו חשב קודם שיוצאי אתיופיה הם אלימים, עכשיו הוא משוכנע בכך, ואם מישהו חשב קודם שהמשטרה אלימה כלפיהם בצדק, עכשיו הוא בטוח בכך, ואולי הוא אפילו רוצה שינהגו בהם בכוחנות ובאלימות. באלימות אפשר לעורר פחד, אבל אי אפשר לשנות סטריאוטיפים, ואי אפשר לעורר אהדה.      

יום ראשון, 30 ביוני 2019

אלזה לסקר-שילר / שירי חוה אמנו


חַַוָּה
הִרְכַּנְתְּ אֶת רֹאשֵׁךְ עֲמֻקּוֹת מֵעָלַי,
רֹאשֵׁךְ עִם שֵׂיעָר זָהָב אֲבִיבִי,
וּשְׂפָתַיִךְ מֵרַכּוּת מֶשִׁי וְרֻדָּה,                                 
כְּמוֹ פְּרִיחַת עֲצֵי גַּן הָעֵדֶן סְבִיבִי.

וְהָאַהֲבָה הַנּוֹבֶטֶת הִיא נִשְׁמָתִי,
הוֹ, נִשְׁמָתִי הִיא כִּסּוּפִים מְסֻלָּקִים,
וְאַת רוֹטֶטֶת מִצִּפִּיּוֹת,
וְאֵינֶךְ יוֹדַעַת מַדּוּעַ חֲלוֹמוֹתַיִּךְ נֶאֱנָקִים.

וַאֲנִי נִסְמֶכֶת בִּכְבֵדוּת עַל חַיִּיךְ,
כְּמוֹ אֶלֶף גְזָעִים שֶׁל זִכָּרוֹן,
וְאַת צְעִירָה כְּאָדָם, צְעִירָה עַד עִוָּרוֹן...
הִרְכַּנְתְּ אֶת רֹאשֵׁךְ עֲמֻקּוֹת מֵעָלַי.


שִׁירָה שֶׁל חַוָּה
הָאֲוִיר מַר מִתְּסִיסַת הֶעָפָר
וְיַעַר מַרְס הָעֵירוֹם נִכְמַר
כְּמוֹתֵךְ – הוֹ, רָצִיתִי לִהְיוֹת לְאָבִיב,
עִם אַגָּדָה טְהוֹרָה הִפְרַחְתִּיךְ סָבִיב.

לוּ לֹֹא מֵת כּוֹחִי!
לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעֶצֶב הֶכְרֵחִי
וְאֹדֶם לִבִּי בְּדִמְדּוּמִים
נִקְרַע בְִּיְדֵי שָׁמַיִם זוֹעֲמִים.

וְקֵהִים הֵם חוּשַׁיִךְ
וּשְׁתֵּי אֵילוֹת הַשַּׁחַר עֵינַיִךְ
וְהַתַּלְתַּל עַל מִצְחֵךְ זָהָב
כְּאִלּוּ שְׁמָשׁוֹת נִתְכוּ עָלָיו.

אֲבָל אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת כְּמוֹתִי
כִּי אַתְּ שׁוֹקַעַת אֶל קַרְקַעִית נִשְׁמָתִי
כְּשֶׁאֹשְׁרוֹ שֶׁל יוֹם הַדַּעַת מִמֶּנִי זוֹעֵק
וּפַחַד הַמָּוֶת עָָלָיו לְהִתְעַנֵג.

יום רביעי, 26 ביוני 2019

המקום שלנו


אתמול חזרתי לירושלים עם אושר אחרי כמעט חודש שהיינו ביפו אצל שרון, כדי לעזור לה אחרי הלידה. כשהיינו ביפו לא הרגשתי שום געגועים לירושלים, הייתי עסוקה באביב הקטן ובכל הדברים שצריך לעשות, וגם אהבתי את המדשאות של יפו והגינות של יפו ושפת הים היפהפיה של יפו וגם את החנויות ברחוב יפת שגם התל-אביבים באים במיוחד ליפו כדי לקנות בהן בשר וקפה ותבלינים וטחינה ובקלוואה וכנאפה, ושלוש פעמים אכלתי פלאפל בפלאפל כחיל, שבירושלים אני כמעט אף פעם לא אוכלת. אתמול כשחזרנו לירושלים הכל נראה לי מוזר, כאילו שנים לא הייתי פה ולא רק חודש אחד, כמעט. אפילו הבית שלי נראה לי מוזר ובכלל לא זכרתי איך השארתי אותו. אתמול בלילה כשיצאתי עם אושר לטיול הלילה שמאד חיכיתי לו אחרי היום הלוהט, ראיתי שברחוב עזה עושים עבודות ויש דחפורים ורעש נוראי והתנועה משובשת, ואושר קצת פחד, ואיש אחד צעק עלי כשנתתי לאושר לשתות מהברזיה שליד האקדמיה למדעים, שאנשים שותים משם ולמה אני נותנת לשתות לכלב, ופתאם רחוב עזה נראה לי כל כך סואן ומלא המוני אדם. אבל היום יצאנו יותר מאוחר ועוד היו קצת עבודות בכביש אבל היה הרבה יותר שקט, וכשהלכנו לבית הנשיא היה שקט גמור ואושר ביקש לשכב על אי התנועה האהוב עליו בצומת מרכוס והנשיא, שמכוסה דשא סמיך, ונשארנו שם הרבה זמן בשקט ונשמנו את האוויר של ירושלים, ואחר כך הלכנו לאט הביתה, וחשבתי שלזה אני כן מתגעגעת, לרחוב הנשיא בלילה ולעצים הגדולים ברחוב מרכוס ולאוויר של ירושלים. אפילו אתמול בצהרים כשצעדתי עם אושר מהרכבת לגן סאקר והמדרכות היו לוהטות והיינו צריכים לעקוף את כל אתרי הבנייה שממלאים את הכניסה לירושלים וחוסמים את כל הדרכים, עדיין חשבתי שהאוויר של ירושלים מיוחד, ותמיד משמח אותי לנשום אותו כשאני חוזרת ממקום אחר. בכל זאת אני די אוהבת לגור בירושלים, זאת העיר שאני בחרתי לגור בה. הבנות שלי בחרו ערים אחרות, כי כל אחד צריך לבחור את המקום שלו, אבל פה זה המקום שלי ולהיות רחוק ממנו זה תמיד קצת קשה. עכשיו אני תוהה איך ארגיש כשאחזור ליפו, אם אתגעגע לירושלים יותר מקודם, או שאשמח לטייל עם אושר לשפת הים ולדרוך איתו בחול הרטוב, כי מהמים הוא קצת פוחד ומשתדל לא להיכנס לתוכם. בימים יפו די נחמדה אבל בלילות אני רוצה להיות בירושלים, כשהאוויר נהיה קריר וכשכבר אין הרבה מכוניות ואנשים ברחוב ואז אפשר להרגיש שזה המקום שלי ואף אחד לא יצעק עלי ואני לא אצטרך כל הזמן להתנצל. הייתי רוצה לגור במקום שבו איש לא יבוא אלי לעולם בטענות, מקום שאוהבים בו כלבים ואפילו כאלה שלא מתנהגים למופת. אבל מקום כזה כמו שאני חולמת עליו איננו קיים באמת. בכל מקום יש אנשים שלא אוהבים כלבים וצועקים עלי: תקחי אותו מכאן, ואני שמחה שאושר לא מבין כי הוא היה נורא נעלב. מאד מעליב אותו כשסוגרים בפניו איזו דלת או אומרים לו לא להיכנס לאיזה מקום, ואז הוא דוקא נכנס, ודוקא מתיישב על המיטה, שכולם יראו שגם לו יש זכות. גם כלב, כמו בן אדם, רוצה את המקום שלו, ושאף אחד לא יבוא אליו בטענות ולא יצעק עליו. אולי החלומות של אנשים ושל כלבים לא כל כך שונים אלה מאלה, לשכב על הדשא באוויר הקריר של הלילה, ושאף אחד לעולם לא יגיד לך ללכת מכאן.   

יום שישי, 21 ביוני 2019

בבית החולים הוטרינרי


היום לקחתי את אושר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, כי כבר הרבה זמן הוא חולה ולא אוכל והמצב שלו רק מידרדר. פחדתי מאד ממה שיגידו לי הרופאים, אבל הם אמרו שאין לו מחלה שאי אפשר לטפל בה, רק הרבה זיהומים, וצריך לתת לו המון תרופות, ובכלל אם הוא היה כלב קטן וידידותי לכלבים אחרים היו מאשפזים אותו ונותנים לו תרופות לוריד, שזה בטח היה יותר פשוט מאשר לשכנע אותו לבלוע כדורים, שאני דוחפת לכל המאכלים שהוא מאד אוהב, והוא מנסה לאכול מסביב ואת הכדור להוציא ולזרוק. כלבים הם חכמים אבל לפעמים זאת בעיה, כי אי אפשר להסביר להם איך להיות חכמים באמת ולא לבלוע זבל ברחוב וכן לבלוע תרופות מועילות. אני מאד מקוה שהמצב שלו ישתפר ולא נצטרך לאשפז אותו, שזה מאד מדכא. גם סתם ללכת לבית חולים של חיות זה מדכא, כמו ללכת לבית חולים של אנשים, כי רואים שם כלבים חולים מאד שמובילים אותם באלונקות או כלבים פצועים. ראינו שם טרייר קטן עם עין אחת שפיטבול גדול התנפל עליו וניקב לו את הריאה ושבר לו צלעות וכמעט הרג אותו. הוא עבר ניתוח והמשפחה באה לבקר אותו, אבא ואמא וילד חמוד מאד שרצה ללטף את כל הכלבים שהיו שם ולא רק את הכלב המסכן שלו שיצא מאד חבול מהמפגש עם הפיטבול, אבל בעזרת הרופאים בבית החולים הוטרינרי הוא ישרוד. אני פחדתי מאד שנהגי מוניות לא ירצו לקחת אותנו מהדירה של שרון ביפו לבית החולים, אבל באיזור תל-אביב יותר קל למצוא נהגים שאוהבים כלבים מאשר בירושלים. אמנם גם בירושלים מצאתי נהג מונית שלקח אותנו לשרון, אבל כל הדרך הוא קיטר שהכלב ילכלך את המרצדס החדשה שלו, ורצה שאני אשלם לו יותר כסף ממה שאמרו לי בחברה. באמת שילמתי לו יותר אבל אמרתי לו שזה בגלל שיש לו קול יפה וכל הדרך ליפו הוא שר ברגש שירים של זוהר ארגוב. זה היה עוד לפני ששרון ילדה והייתי די מודאגת והתפללתי שאושר יבריא בעצמו אבל הוא רק היה יותר ויותר חולה וגם אני גרמתי לו לחלות עוד יותר במאמצי הכושלים לגרום לו לאכול. אז היום שרון הזמינה לנו נהג מהסביבה שלקח אותנו לבית החולים הוטרינרי ואמר שהוא בעצמו נוסע אחר כך לתל-השומר לעשות MRI, כי למזלו יש לו קשרים והוא קיבל תור. בדרך כלל מקבלים תור ל-MRI רק עם פרוטקציה, ומי שאין לו קשרים הוא פשוט מת. סיפרתי לו על החברה שלי שנפלה במדרגות ולא רצו לתת לה תור לMRI ארבעה חודשים, והיא התפתלה מכאבי תופת, ורק אחרי שהבת דודה שלה שחברה של אשתו של רופא בכיר סידרה לה פרוטקציה עשו לה בדיקת MRI ומיד שלחו אותה לניתוח. לא סיפרתי לנהג שיום אחרי הניתוח הרופא המנתח ניסה לזרוק את החברה שלי מהמיטה שתלך הביתה והאחיות החזירו אותה לשכב, ורק אחר כך היא סיפרה לי שבזמן שהוא סירב לשלוח אותה לבדיקה ולניתוח הוא ניסה לסחוט ממנה עשרים אלף דולר שלא היו לה, והוא מאד כעס שסידרו לה פרוטקציה והוא היה צריך לנתח אותה בחינם. הנהג הזה היה נחמד ואני מקוה שהוא יהיה בריא ולא יצטרך את הקשרים שלו בשביל לקבל טיפול. רציתי שהוא יקח אותנו גם בחזרה אבל במקומו בא נהג אחר, גם הוא היה מבוגר, והוא סיפר לי שבמלחמת יום הכיפורים הוא לקח איתו למלחמה את הכלב שלו, כלב רועים גרמני, והכלב היה איתו כל המלחמה וגם חצה איתו את התעלה למצרים, והוא לא פחד מכלום. אחר כך היתה לו הזדמנות לטוס הביתה ליומיים והוא השאיר את הכלב עם החיילים וכשהוא חזר הוא לא מצא את הכלב והוא השתגע, אז הוא לקח משאית והתחיל לנסוע ולצעוק לכלב, ואז הוא שמע ברשת הקשר שהמפקד מחפש אותו וכועס שהוא לקח משאית מלאה דלק בשביל לחפש את הכלב והבין שהוא חייב לחזור, אבל אז הוא ראה פתאם את הכלב רץ אליו, והתברר שבזמן שהכלב טייל במצרים הוא חטף מחלת מעיים קשה והיה בסכנת חיים, אז הוא החביא את הכלב בתוך קיטבג, השאיר את הריצ'רץ' קצת פתוח שהכלב לא יחנק, והבריח אותו למטוס שהחזיר אותם לארץ. אבל בדרך הכלב התחיל להקיא ולשלשל וככה גילו אותו והעמידו אותו למשפט על הברחת כלב לכלי טיס וסיכון חיילים, ודנו אותו לחודשיים מאסר, והוא אמר למפקד שיתנו לו מצדו חצי שנה מאסר, רק שישחררו אותו לכמה ימים לטפל בכלב, ובאמת שיחררו אותו לטפל בכלב ואז הוא חזר לרצות את המאסר, אבל הקצין ריחם עליו והמיר לו את עונש המאסר במאסר על תנאי, כי כמו שהוא אמר הוא לא הבריח סמים, רק כלב נשמה. בפעם הזאת הכלב ניצל, אבל אחר כך הוא נסע לחו"ל והשאיר את הכלב אצל חבר בצפון, ושם הכיש אותו נחש והוא מת. אף פעם לא שמעתי על כלב שעבר כאלה עלילות, חוץ מעזית הכלבה הצנחנית, אז אני מספרת לכם את סיפורו של נהג המונית כפי שהוא סיפר לי אותו. יבורכו כל נהגי המוניות שאוהבים כלבים ושמוכנים להסיע אותם לאן שצריך, ואפילו לבית החולים הוטרינרי, ואפילו כלבים חולים, שגם להם יש נשמה וגם הם סובלים, ויבורכו הרופאים שמטפלים בחיות, ובבקשה אלהים שאושר שלי יבלע את התרופות ויבריא.

יום ראשון, 16 ביוני 2019

בת ששים ושלוש


היום מלאו לי ששים ושלוש שנים. אני אוהבת את המספר הזה. אני אוהבת להיות זקנה ולשלם באוטובוס רק שלושה שקלים ושאנשים מציעים לי לשבת. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתכל על החיים שלי אחורה. מזמן כבר הפסקתי לחשוב מה צריך להספיק בחיים. אני לא צריכה להספיק כלום, רק לחיות ולראות מה עוד יקרה. לפני פחות משבועיים נולד לי נכד חדש, והנכד הראשון שלי חגג שנתיים. אני סבתא ויש לי שתי בנות ושני נכדים, ואני מאושרת. אני אשה די מסורתית. קודם רציתי הכי הרבה להיות אמא, ואחר כך רציתי הכי הרבה להיות סבתא, שזה כבר לא תלוי בי וזה עוד יותר משמח שזה קורה. לקבל נכד זה כמו לקבל מתנה. זה משהו שאתה לא יכול לבקש שיקרה, רק לקוות. ומתנות זה דבר כל כך משמח. כשמביאים מתנות לתינוק אני מרגישה כאילו מביאים מתנה בשבילי, ואני שמחה כמו ששמחתי במתנות כשהייתי ילדה, שאחר כך איבדתי את השמחה הפשוטה הזאת, ועכשיו היא חוזרת. אני אוהבת את הדובון שכתוב לו על הבטן "הדובי הראשון של אביב", והוא באמת הדובי הראשון של אביב, ואני אוהבת את כל הבגדים הקטנים של התינוק. בכל פעם שאנחנו מחליפות לו בגדים אנחנו אומרות: מה נלביש לו עכשיו? כאילו הוא דוגמן, ואחרי שאנחנו מלבישות אותו אנחנו מתפעלות ממנו ואומרות כמה הוא תינוק יפה, ובאמת הוא תינוק יפה, והכל אצלו יפה, העיניים והשפתיים והאוזניים והידיים והרגליים, הכל יפה ומתוק. תינוק הוא מתנה שלא נגמרת ואני מדמיינת איך הוא יהיה כשהוא יגדל, ואני מקוה שהנכד שלי מאנגליה גם יבוא לבקר אותי ואני אשב עם שני הנכדים ביחד, שזה כאילו הכי מובן מאליו אבל זה גם הכי מיוחד. שרון שאלה אותי קודם מה ארצה לעשות ביום ההולדת ולא רציתי לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות. הכנתי ריבת משמש ואפיתי עוגת גבינה עם דובדבנים ושכבתי על הספה וקראתי כתבה נוראית ב"הארץ" על אשה שרצחו אותה בצוללת. אני לא יודעת למה רציתי לקרוא את זה. בדרך כלל אני לא אוהבת סיפורי רצח ואני מאד שונאת בלשים. אבל על הסיפור הזה כבר קראתי הרבה. אולי בגלל שהוא קרה בצוללת בים, וזה עושה אותו לסיפור כמעט לא אמיתי, למרות שהוא לגמרי אמיתי. אחר כך גם ראיתי את "חתונה ממבט ראשון" ששרון ממש שונאת וכל הזמן שואלת אותי מתי התכנית הזאת תיגמר, ואני מנחמת אותה שזה כבר הסוף. אני לא יודעת למה אני צופה בתכנית הזאת שהיא ניסוי אכזרי בבני אדם, ששמים אותם יחד בקופסה כמו שעושים לעכברי מעבדה ומצלמים מה קורה להם. היה צריך להוציא תכניות כאלה מחוץ לחוק ולאסור על הצפייה בהן בגלל התעללות ביצורים חיים, אבל אני צופה בזה בכל פעם שיש לי הזדמנות. בשביל לפצות את עכברי המעבדה נותנים להם כל מיני פינוקים: שמים אותם במלונות מפוארים עם ג'קוזי ומצלמים אותם רבים בג'קוזי בבגד ים, שזה אכזרי במיוחד. אם כבר לריב, אז לפחות ללבוש משהו מכובד, ולא בגד ים, למרות שבחרו לתכנית אנשים שנראים יחסית טוב בבגד ים. בכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה שמוכרת המון פרסומות לתמרוקים ולבתי מלון ולשבולת שועל, או לבנק, והזוגות נורא משתדלים להעמיד פנים שהם מצאו את אהבת חייהם, אבל תמיד יש כמה שלא מצליחים להסתיר את האומללות. אני לא יודעת למה אני צופה בזה. אין לי שום תירוצים, ואני מחכה כבר לפרק של מחר. בשלב זה של חיי היה ראוי שאוקיר את זמני ואתרכז בדברים חשובים, אבל מה בכלל חשוב חוץ מהילדים והתינוקות והזמן שמקדישים להם, שהוא הזמן היחיד שעליו אף פעם לא מצטערים.