יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

עדי אשכנזי מצחיקה את הגברים


עדי אשכנזי היא סטנדאפיסטית מצליחה, זאת אומרת שהיא מדברת לכל מיני קהלים. היא כאילו מדברת בעיקר לנשים ומתארת בעיקר נשים, וזה העוקץ, כי היא ממש לא מתארת נשים כמו רובנו, נשים שהמשכורת שלהן ממוצעת, או כמו אצל רוב הנשים מתחת לממוצע. היא מתארת נשים שלפעמים קוראים עליהן בעיתון, במיוחד בעיתונים מסוימים, או באתרים מסוימים באינטרנט, ולרוב רואים אותן בטלויזיה, נשים שנשואות לבעלי הון והחיים שלהן בשביל רוב הנשים הן בתחום הבדיון ולא בתחום המציאות, וגם כשהן מתגרשות מהבעלים עתירי ההון שלהן, ומספרות לכל עם ישראל כמה הן סבלו בנישואיהן לאוליגרך ושיהלום עשרים קאראט (אין לי מושג מה זה, אז אולי אני לא מדייקת) ממש לא קונה אותן, למרות שכל עם ישראל, לפחות הצופים והצופות באותן תכניות טלויזיה עתירות צופים משתאים, זוכרים אותן צועדות על שטיח אדום בנעליים משובצות יהלומים שכאילו יצאו מאיזו אגדה של האחים גרים, ומדושנות עונג מהמעמד יותר מכל זוכה פרס נובל שהקדיש את חייו למצוא מזור למכאובי האנושות. הגיוני שנשים כאלו מעניינות את מפיקי הטלויזיה יותר מפקידה במחלקת המים בעיריה שכל הבוקר קיבלה קהל ואחרי הצהרים אוספת את הילדים מהגן, עושה קצת קניות וחוזרת עם הילדים הביתה לבשל ולנקות, שככה חיות רוב הנשים, ובוודאי הנשים הגרושות, שאין להן בעל שמוציא לפעמים את הילדים מהגן ועושה קצת קניות או לוקח אותם למגרש המשחקים בזמן שהן מבשלות ומנקות את הבית. הגרושות עושות את הכל לבד ובדרך כלל הבעל לשעבר לא ממש מתעניין בהן ובילדים, כי יש לו אשה חדשה וכמו שבעלי אמר לי כשהוא עזב עכשיו אני צריכה להצטמצם כי הוא צריך להתחיל חיים חדשים. הוא אף פעם לא העלה בדעתו שהוא צריך להצטמצם כי אני ובנותי צריכות להתחיל חיים חדשים בלי בעל ואבא, והאמת שאלה לא היו ממש חיים חדשים כי הם היו די דומים לחיים הקודמים שלנו שהתנהלו בלי נוכחות יתרה של בעל ואבא ועם אמא שחלק גדול מהזמן מבשלת ומכבסת ומנקה או עובדת מהבית כדי להרוויח מעט מאד כסף שלא ממש הספיק. פעם מצאתי בעיתון נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהכנסות של גברים עולות אחרי הגירושים בארבעים אחוז, והכנסות של נשים אחרי גירושים יורדות בשבעים ושלושה אחוז. אלה נתונים די מזעזעים, מפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא הגוף שמרכז את גופי הנתונים המקיפים ביותר ומשקף אותם בצורה המקצועית ביותר ואלה נתונים מזעזעים גם מפני שרוב תיקי המזונות נפסקים בבית משפט, ומשמעות הנתונים האלה היא שבתי המשפט אינם מגינים על נשים וילדים ממצוקה כלכלית קשה בעקבות גירושין, שזה מה שלרוב קורה, ואם אין עזרה מהמשפחה, שזה מה שמציל נשים גרושות ממצוקה, הן וילדיהן עלולים לסבול רעב ממש. את כל הדברים האלו חוויתי מבשרי כשהתגרשתי, בנוסף להטרדות מיניות, גברים שמספרים שיש להם רומן איתי – לא היה שום רומן כזה – נצלנות יתרה בעבודה -כי את גרושה אז תעבדי מסביב לשעון, ממילא אין לך מה לעשות בבית (חוץ מלגדל ילדים לבדך ולעשות הכל בבית ומחוצה לו לגמרי לבד) וגם לא ממש חייבים לשלם לך מה שמגיע לך, כי את גרושה אז בטח לא תעזבי מקום עבודה שמנצל אותך בלי גבול ומשלם לך שכר מינימום (במקרה שלי זו היתה טעות לחשוב כך). בכל אופן נשים גרושות, ועל אחת כמה וכמה אלה שאינן נהנות ממשפחה תומכת, ולא כל משפחה ששה לתמוך באשה שאין לה בעל ולא צריך לעשות שום רושם על המחותנים, וממילא כולם מניחים שהמשפחה עוזרת גם אם היא ממש לא, אז לא צריך מאד להתאמץ, בקיצור רוב הגרושות יותר דומות לויקי כנפו מאשר לניקול ראידמן, ובניגוד לויקי כנפו הן לרוב די שפופות ולא נלחמות על צדק חברתי, רק על אוכל לשים לילדים על השולחן. כמובן שגרושות כאלה לא ממש מעניינות את הציבור ולכל היותר אפשר ללוות אותן למחלקת המים בעיריה לבקש הנחה בגלל הנזילה, ולא לתצוגת אופנה של מעצב על בפריז שיותר מציתה לאנשים את הדימיון, וגם לעדי אשכנזי, שעשתה תכנית על משבר גיל הארבעים ועל נשים שמתגרשות ולדבריה חולבות את הבעל או את שני הבעלים לשעבר ופותחות מכון יופי או משהו כזה. יש בטח בצפון צפון תל אביב איזו אשה אחת כזאת שהתגרשה מאיזה מיליארדר ומאה צלמים רצים אחריה לכל מקום. עדי אשכנזי אפילו הביאה איזו עורכת-דין, או שחקנית ששיחקה עורכת-דין, שהסבירה שכדאי להתגרש כי גרושה יכולה לקנות לעצמה טבעת יהלום – אולי גרושות של אוליגרכים שיודעות על עסקים מלוכלכים שלהם או העלמות מס יכולות לקנות טבעת יהלום. רוב הנשים הגרושות בקושי מצליחות לשלם לעורכת-הדין או עורך-הדין שמסביר להן שלא מגיע להן כלום ושהשופט יטיל עליהן הוצאות. כשמתברר -בדרך כלל זה מה שמתברר – שהשופט הוא היחיד שדואג להן, ואפילו הדיינים המושמצים בבית הדין הרבני משדלים את הבעל לגלות קצת רחמים כלפי אשת נעוריו וילדיהם המשותפים, עורכי-הדין ימהרו להסביר שהכל בזכותם והם אמרו מלכתחילה – הם ממש לא אמרו, הם בעיקר אמרו כמה לא מגיע לך כלום וכמה את בת מזל שבכלל קיבלת משהו, ואת מנסה לעבוד בכל עבודה אבל במשרדים לא רוצים מישהי שיודעת לתרגם מלטינית, כי מה חסר לנו חכמולוגית שתעיר לנו על כל מיני דברים, ובאוניברסיטה בחיים לא יתנו לך קביעות כי מה פתאם שיתנו לגרושות משרות שאפשר לשמור לגברים או לפחות לנשים שנשואות לעמיתים ואת כבר לא מצפה לכלום חוץ מלשים אוכל על השולחן שלפחות לא יסבלו הילדים, למרות שבהכרח הם סובלים, ולמרות שכל מי שתבקשי ממנו עזרה וגם מי שלא תבקשי יסביר לך שהעיקר זה הילדים, ואז תדעי שלא אכפת לו לא ממך ולא מהילדים. אבל כאלה הם החיים. הומור זה דבר חשוב, אבל לי קצת קשה לצחוק מסטנדאפיסטית שמתארת גרושות שחולבות את הבעלים, פותחות מכוני יופי וקונות טבעות יהלום, כשכל כך הרבה שנים האכלתי את בנותי ואת עצמי במגוון תבשילי תפוחי אדמה וכרוב – זה נורא בריא, ובייחוד זה זול, ואפילו טיגנתי להן שניצלים חתוכים לנתחים מאד קטנים, כדי שיספיקו לכמה ימים. אני לא ממש כועסת על עדי אשכנזי. אמנם יש לה בן זוג שהוא כנראה די מבוסס לפי תחומי העניין שלה והסיפורים על הבית והמטפלת והמתנה ליום ההולדת (יהלומים?) שהיא התאכזבה ממנה (בלי יהלומים?) ומכוני היופי ומכוני הכושר והתסרוקות והבגדים, ועיני באמת אינה צרה בה, ובסופו של דבר נשים אינן באות לצפות בה לבדן, בכדי למלא אולמות צריך להתחנף קצת לגברים, אלה שקונים את הכרטיסים, ולתאר גרושות סחטניות שחולבות את הגברים ומקימות מכוני יופי וקונות לעצמן יהלומים. יש המון גברים שעוזבים את האשה והילדים ולא ממש אכפת להם שהם יתפגרו, הם אפילו מייחלים לזה, והם בוודאי מאד נהנו מהמופע הזה. אני הייתי שמחה לקצת חמלה ואהדה לנשים הגרושות הממוצעות, השכיחות, החציוניות, כל המושגים הנאים האלה של ססטיסטיקאים, שמאחוריהם מסתתרים רוב האנשים האמיתיים, ואני לא מתכוונת לחמלה המזויפת והמשפילה של משדרי ההתרמות שכבר כתבתי עליהם כאן, אלא לחמלה מתוך כבוד לנשים שכמעט כל אחת יכולה להימנות עמהן בשלב כלשהו של חייה, אבל בתור מישהי שכותבת בחינם באינטרנט ולא הולכת לשום מופע שעולה כסף (החיים מספקים לי לא מעט מופעים והצגות חינם אין כסף) אני לא במצב להגיד לכוכבת הסטנדאפ עדי אשכנזי איך למכור כרטיסים.    
   


יום שישי, 18 באוקטובר 2019

השכן צריך טובה


בטח שמתם לב שהשנה לא כתבתי על החגים אלא יותר על צרות, וזה לא רק מסיבות רעות, כי נולד לי השנה נכד חדש שאני מאד נהנית לטפל בו, אבל גם קרו דברים פחות טובים, ובמיוחד זה שהכלב שלי אושר כל השנה חולה ובמצב לא טוב, הרופאים אומרים שאפשר הכל לתקן אבל בינתיים הוא כל הזמן מאבד ממשקלו והוא נראה רזה וחולה ואני די מיואשת מזה, ומה שהכי קשה זה שבכל פעם שאני מצליחה לשפר קצת את המצב שלו הוא מוצא ברחוב איזו עצם שבורה שאנשים זרקו ובולע אותה לפני שאני מספיקה לעשות משהו ואז הוא נהיה שוב מאד חולה, וזה מה שקרה לי לפני שלושה ימים, שדוקא הרגשתי שהוא משתפר והייתי מאד אופטימית, ואז הוא בלע איזה שבר עצם שמישהו זרק ליד פח זבל ונהיה שוב מאד חולה. אני מנסה להסביר לאנשים לא לשים עצמות שבורות ומזון מקולקל ליד פחי הזבל, כי אוכל שלא טוב לבני אדם לא טוב גם לחיות, וגורם להן מחלות קשות ולבעלים שלהם הרבה צער והוצאות. מה שאינכם רוצים לאכול תזרקו בבקשה לפח הזבל ותסגרו היטב את המכסה, ואל תפזרו את זה ליד פחי הזבל ובגינות כי זה רק גורם סבל וצרות ואפילו מוות של חיות שאוכלות כל דבר גם אם הוא מקולקל, ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, החיות הרבה פחות עמידות למחלות מאיתנו, וסובלות הרבה יותר מאיתנו, כי אנחנו יותר מבינים מה קורה לנו והם לא מבינים, רק סובלים. והבוקר, כשחזרתי עם אושר ממסע שלשולים והקאות שרציתי למות, וניסיתי לנקות אותו ועמדתי בתוך שלולית של מי סבון, הוא שוב צלצל, השכן. לא הספקתי להגיע לטלפון ואמרתי לעצמי שיילך כבר לעזאזל.
לפני שבוע הוא דפק אצלי בדלת בתשע וחצי בערב. סליחה על השעה, הוא אמר והושיט לי מפתח צהוב, אבל אני נוסע לתל-אביב, וצריך לבוא שותף חדש ואת תהיי בבית בחג? אמרתי לו שדווקא יש סיכוי טוב שניסע ליפו בחג, ששם הבת והנכד שלי גרים, ועדיף שיבקש משכן אחר, למשל מהשכנה  הנכה שבכלל לא יוצאת מהבית, והוא אמר: אבל אני לא מכיר אותה, ואותך אני מכיר. הוא התכוון שפעם הוא לקח ממני מפתח לחדר חשמל, אז נראה לו שהכי הגיוני שאני אהיה נערת המפתח שלו, למרות שכבר מזמן אינני נערה. חשבתי קצת ואמרתי לו שבעצם די בטוח שניסע מתישהו ליפו, אז שיבקש משכן אחר לשמור על המפתח לשותף החדש. הוא הלך וחשבתי שבזה זה נגמר, אבל ממש טעיתי, כי בעשר בלילה הוא חזר. הפעם הוא לא ביקש סליחה על השעה, הושיט לי את המפתח, חזר על כך שאותי הוא מכיר ועדיף שאני אשמור על המפתח, ואם ניסע ליפו, הוא יבוא אלינו ליפו לקחת ממני את המפתח, והוא לקח את הטלפונים שלי ושל הבת שלי, ולפני שהוא הלך הוא עוד אמר לי בקול נוזף: רק שלא תסעי ליפו ותשאירי את המפתח פה. לא לא, אמרתי לו, ושמתי את המפתח הצהוב בתיק הקטן שאני נושאת איתי תמיד, שיש בו קצת כסף וכרטיס כספומט ומפתחות ותעודות וקבלות והרבה שקיות ניילון למקרה שאושר ישלשל, ובדרך כלל הן לא מספיקות. אולי ביום רביעי ניסע ליפו, אמרתי שוב, והוא אמר טוב, ביום רביעי הוא כבר יבוא. כשהוא כבר הניח רגל אחת על גרם המדרגות הוא אמר: יש גם בחורה שצריכה לבוא להוציא דברים, ואני כבר לא אמרתי כלום. אחרי שהוא הלך סופסוף הייתי די עצבנית מהשכן ומהמפתח אבל השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי עד למחרת החג הראשון, שבבוקר הוא צלצל, ואמר שהוא שכח לתת לי את מספר הטלפון שלו, כדי שאוכל להתקשר להגיד לו אם אנחנו נוסעים ליפו. הטלפון הזה מאד עצבן אותי, כי בדיוק פתחתי בזהירות את דלת החדר של שרון ואביבי הקטן כדי לקחת כביסה ואביבי התעורר, אבל רשמתי במחשב את מספר הטלפון שלו, כי לא מצאתי את העט שלי, זאת אומרת את זה שעוד כותב. ביום רביעי כבר ידענו שנישאר עוד כמה ימים בירושלים כדי לקחת את אושר לרופא, והלכתי לשוק לקנות לנו אוכל, והשארתי את המפתח הצהוב על השולחן בסלון, אבל שכחתי להגיד לשרון, ונזכרתי רק בכספומט שהיא לא יודעת על המפתח הצהוב והשותף החדש שצריך לבוא והשכן אמר שביום רביעי הוא יבוא והיום יום רביעי ואולי הוא יבוא ושרון לא תדע כלום על המפתח, אז עליתי עוד פעם הביתה ואמרתי לשרון שמאד התרגזה, והאמת שכשירדתי שוב והלכתי לשוק גם אני מאד התעצבנתי, למה אני צריכה לדאוג לשותף החדש שיהיה לו מפתח לדירה, למה אני ולא השותף הותיק או בעלי הבית, כי מה לי ולדיירים שלהם, במיוחד שהם שכנים איומים ולא רצו לתקן את הצינור שהתפוצץ להם וקלקלו לי פעמיים את התקרה, כי התברר שבפעם הראשונה הם רק הדביקו את הצינור המפוצץ במקום להחליף אותו, וכמובן הוא התפוצץ בחזרה, ובפעם השנייה כבר לא היה לי כוח לתקן את התקרה ונשארתי עם הטיח המתקלף שלפעמים נופל על הראש. כשחזרתי מהשוק שרון אמרה שאף אחד לא בא וכל היום אף אחד לא בא חוץ מג'וק גדול שנכנס לאמבטיה ושרון הטביעה אותו במי סבון. ביום חמישי בבוקר השכן התקשר שיבואו בשתים עשרה לקחת את המפתח, ובשתים-עשרה הוא התקשר שוב להגיד שלא יבואו בגלל צעדת ירושלים, ודחו את זה ליום ששי בצהריים. את תהיי בבית? לא, אמרתי לו, יש לי סידורים, כי הזמנו לאושר, שהמצב שלו הלך והחמיר, תור לרופא. סידורים סידורים, הוא שאל, או סתם סידורים של יום ששי, כי אולי אפשר לסדר משהו. יש לנו תור לרופא, אמרתי לו, ואני אשאיר לך את המפתח אצל השכנה הנכה שאף פעם לא יוצאת מהבית. מה מספר הטלפון שלה? הוא שאל, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז כשתתני לה את המפתח תשאלי אותה ותגידי לי, הוא אמר. הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן אפילו לרדת חצי קומה לשכנה לתת לה מפתח, לכן הוא צלצל שוב ביום ששי בבוקר, כשעמדתי בשלולית של מי סבון וניסיתי לאסוף את המים שנשפכו כשניקיתי את אושר. בינתיים שרון קמה ואמרתי לה שאני צריכה להביא לשכנה את המפתח. זה עוד לא נגמר? אמרה שרון. חשבתי שהם באו אתמול. לא, אמרתי לה, אתמול הם לא באו בגלל הצעדה, אז הוא התקשר שהם יבואו היום, ואמרתי לו שיש לי סידורים, אז הוא רצה לדעת איזה סידורים, ואם זה מוצדק שאני אקח את אושר לרופא במקום לחכות לשותף החדש עם המפתח, והיה מאד לא מרוצה שהתעקשתי שיש לי סידורים ואני אשאיר את המפתח אצל השכנה הנכה, שאותה הוא לא מכיר למזלה. אחרי שגמרתי לנקות הבאתי לשכנה את המפתח וצלצלתי לו ואמרתי לו שהמפתח אצל השכנה הנכה ושלא יטרידו אותה, רק יקחו ממנה את המפתח וזהו. עוד קודם אמרתי לעצמי שאני לא אתן לו שום טלפון שלה כי זה אכזרי לתת לו טלפון של אנשים אחרים. השכנה הסכימה לשמור את המפתח לשותף החדש או למי שלא יבוא וסיפרתי לשרון איך הוא בא אלי פעמיים בלילה, פעם לפני עשר בלילה ופעם אחרי עשר בלילה, ושרון אמרה שבטח אף שכן אחר לא הסכים ואמרתי לה שבטח אף אחד לא פתח לו את הדלת, ושהם עשו בשכל. ואז לקחנו את אושר לרופאה וראינו שהמשקל שלו ירד עוד והרופאה אמרה שצריך לנתח לו בהקדם האפשרי את הרגל הפצועה אבל שקודם יבריא. קיבלנו הרבה תרופות, שילמנו הרבה מאד כסף, נסענו הביתה וקיללנו את האנשים שמפזרים עצמות ואת השכנים שמבקשים טובות, ושרון אמרה שאין דבר כזה טובה קטנה. רציתי לבכות בגלל המחלות של אושר אבל אביבי הקטן הצחיק אותי כי ילדים זה שמחה.

יום שני, 14 באוקטובר 2019

מחלות


אתמול כשטיילתי עם אושר פגשנו חברה שלו ואת הבעלים שלה, שהוא אבא צעיר. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כי הוא פעיל בליכוד ואני שמאלנית, אבל אנחנו כן מדברים על הכלבים והחיים והמשפחה. אתמול התחלנו לדבר על וטרינרים, וסיפרתי לו על וטרינר שלא התייחס אליי יפה וחשבתי שזה בגלל שאני לא מוציאה אצלו מספיק כסף, והבחור אמר שווטרינר צריך לתת שירות ולא לעשות כסף, ואמרתי לו שגם רופאים של אנשים הם לא תמיד צדיקים ונזכרתי בתחקיר של תכנית "עובדה" על הרופאים שביקשו מתיירים שהיו כבר במצב סופני כסף מתחת לשולחן תמורת ניתוחים חסרי תכלית. אני בעצמי הכרתי בחיי רופאים שעשו דברים יותר גרועים מהרופאים בתחקיר, אבל לא ממש בא לי לדבר על זה, וחשבתי שעל התחקיר הזה הוא בטח שמע כי בזמנו זה עשה הרבה רעש בישראל, אבל הוא דוקא לא שמע על זה והוא מאד התפלא שהיה דבר כזה. סיפרתי לו שאחד מהרופאים האלה אפילו טיפל באחי כשהוא חלה בסרטן מוח. בעצם הוא לא טיפל באחי, רק לקחו את אחי להתייעצות איתו וכשאחי תיאר לי את השיחה ביניהם, כי אחי ניסה להבין למה לא יכולים לנתח אותו, ולא יכלו כי הסרטן כבר התפשט במוח, ואחי תיאר לי איך הרופא דיבר אליו וחשבתי שהוא באמת אדם גס רוח, שכך הוא הצטייר גם בתחקיר של "עובדה". הבחור שאל על המחלה של אחי ובן כמה הוא היה כשהוא מת, ואמרתי לו שהוא היה בן חמישים וחמש. והוא סיפר לי שכבר ארבעה בני משפחה שלו מתו מסרטן, ושדודו חלה בסרטן ריאות אבל כרתו לו אונה מהריאות והצילו אותו, ואמרתי לו שכמעט בכל משפחה יש אנשים שמתו מסרטן, המחלה הזאת כל כך נפוצה, וחשבתי גם על בת הדודה שלי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, אבל לא דיברתי על תמי. ואז הוא סיפר לי שאבא שלו חלה בניוון שרירים, ושהם שמעו שיש איזה טיפול בדרום-קוריאה והם מקווים להגיע לשם. דרום-קוריאה זה בקצה השני של העולם, אבל כשאנשים נלחמים במוות הם מוכנים לנסוע לקצה העולם. רציתי להגיד לו משהו מנחם, ואמרתי לו שבמחלת ניוון שרירים לפעמים אנשים מחזיקים מעמד יותר זמן ממה שמצפים, ונזכרתי בסטיבן הוקינג, שגם הוא סבל מניוון שרירים וחי עם המחלה המון שנים, אבל הבחור אמר שלסטיבן הוקינג היה סוג אחר של ניוון שרירים. נזכרתי גם בבחורה ישראלית שצפו לה רק שנתיים לחיות אבל היא שרדה ולמדה ועבדה ואפילו ילדה שני ילדים. הבחור סיפר לי שבאמת כשהדודה שלו חלתה במחלה צפו לה שנתיים לחיות, אבל היא חיה עוד שמונה שנים, אם כי בשנה האחרונה היא כבר היתה כמעט צמח ולא יכלה לדבר, רק להניע את העיניים. ואז הבנתי שזה כבר המקרה השני במשפחה שלהם, של מחלת ניוון שרירים, ובעצם מה שהוא מספר לי זה שארבעה אנשים במשפחה שלהם מתו מסרטן, והדודה מניוון שרירים, מחלה שעכשיו אבא שלו חלה בה. הוא בחור כזה שהוא אוהב לראות את חצי הכוס המלאה, שאולי זאת תכונה של ליכודניקים, אז הוא אמר לי שפעם בכלל לא היה מה לעשות, ועכשיו אפשר לפחות להילחם במחלות, ואמרתי לו שבאמת פעם אנשים פשוט מתו, ואפילו לא איבחנו איזו מחלה היתה להם. אנשים שחלו בלוקמיה היו מתים תוך כמה שבועות והמוות שלהם נראה כמו מוות פתאומי ולא כמו מוות ממחלה קשה. עכשיו אפשר לפעמים להציל את החולים, או לפחות להאריך את חייהם, וחשבתי שדוקא האפשרות הזו להאריך את חייהם הופכת את מה שהיה פעם מוות פתאומי למחלה ארוכה וקשה, וכמעט בכל משפחה מתמודדים עם מחלות קשות, אם כי יש משפחות שהן מוכות גורל במיוחד, כמו המשפחה של הבחור הזה, שהתמודדה עם ארבעה מקרים של בני משפחה שחלו בסרטן ושני מקרים של ניוון שרירים, שבעצם אבא שלו וכל המשפחה רק מתחילים להתמודד עם זה, ואולי הם יסעו לדרום-קוריאה, שזה בקצה השני של העולם, בתקוה למצוא מזור למחלה חשוכת-המרפא, והם שמחים שיש בכלל אפשרות כזו להילחם במחלה, ולכן הבחור האופטימי הזה חושב ששפר גורלנו לעומת האנשים בימים עברו, שלא היתה להם שום אופציה ושום תקוה. אבל לפעמים התקוה גורמת לאנשים לעשות מעשי יאוש ולהשליך את כספם למען תקות שוא ולאבד את רכושם לחינם. כשאחי חלה אני גם חשבתי שאולי יקרה נס והוא יבריא, או שלפחות ימצאו איזו תרופה שתעצור או תאיט את המחלה. אבל לאחי לא היתה שום תרופה, והרופא גס הרוח אמר לו שהסרטן כבר התפשט במוח ואין כבר מה לעשות, שזאת היתה כמובן תשובה יותר הגונה וישרה מזו שהוא נתן לתיירי המרפא, שגם להם לא היתה שום תקוה אבל בכל זאת לקחו מהם כסף. לפעמים היה נדמה לי שגם אחי מצפה לנס, או שוכח שהמחלה שלו סופנית ואין לו סיכוי, ולפעמים היה נדמה לי שהוא רואה הכל נכוחה. אני לא יודעת מה באמת עוזר לחולים, ההשלמה או התקוה. כשאחי היה כבר רדום דיברתי אליו באוזן ואמרתי לו שזאת אני, ומהעין העצומה שלו התגלגלה דמעה גדולה וזלגה על הלחי, ולא ידעתי אם הוא בכה או שהדמעה היתה לא רצונית. ניסיתי לנחש מה הוא מרגיש ולא ידעתי. פעם אנשים מתו כל כך מהר ועכשיו הם מתים לאט יותר. כל כך הרבה אנשים חולים ומתים, ואני חושבת עכשיו על האבא של הבחור שאולי הוא בן גילי ואולי אפילו צעיר ממני. לא שאלתי אותו בן כמה אבא שלו כי חשבתי שזאת לא ממש שאלה לעניין. כי מה זה כבר משנה. אני מקוה שבמקום כלשהו בעולם ימצאו לו תרופה. חשבתי שניוון שרירים היא מחלה מאד נדירה אבל אולי לא כל כך. גם סרטן מוח היא מחלה יחסית נדירה, לעומת סוגי סרטן אחרים, אבל כשמישהו קרוב אליך מת ממנה היא לא נראית לך נדירה, וגם כשאתה מכיר מישהו שיש במשפחה שלו חולה, וזה מישהו שאתה פוגש בחיים הרגילים, לא במקום מיוחד, סתם בטיול עם הכלב, אתה מרגיש שהמחלה לא רחוקה ולא נדירה, אלא ממש מעבר לפינה. מאז הפגישה הזאת אני חושבת על הבחור ועל האבא שלו וכל המשפחה שלו ואני מתפללת בשבילם, ועכשיו בכל פעם שאפגוש אותו אחשוב מה קורה עם אבא שלו, בין אם נדבר על זה ובין אם נדבר רק על הכלב שלי והכלבה שלו, ועל הנכד הקטן שלי ועל התינוקת שלו, שנולדו כמעט באותו זמן, כי יותר נעים לדבר על הדברים בחיים שלנו שהם שגרתיים ויומיומיים ומשמחים אותנו ונותנים לנו את ההרגשה שהחיים נמשכים ושיש לנו תקוה.     

יום חמישי, 10 באוקטובר 2019

לא לליברמן


באמת שעלה לליברמן השתן לראש מרוב שהעיתונאים והפרשנים סוגדים לתעלוליו. המתווה שלו הוא מפגן של שגעון גדלות: הוא מצפה שכחול לבן, מפלגה של שלושים ושלושה מנדטים שהוא לא המליץ על מנהיגה לנשיא, תקבל תכתיב שלו לאפשר לנתניהו לכהן ראשון כראש ממשלה בממשלת אחדות, שאת קווי היסוד שלה יכתיב ליברמן. מבחינתו של ליברמן כולם עובדים אצלו: נתניהו עם שלושים ושניים מנדטים צריך לוותר על החרדים והימנים שיש להם ביחד יותר מעשרים מנדטים, ולקבל את הדרישות של ליברמן, וכחול לבן צריכים לעזור לליברמן להכתיב לנתניהו את הדרישות של ליברמן שלא המליץ על גנץ לראשות הממשלה, כדי לאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה, כאשר מצביעי כחול לבן וכל המפלגות שכן המליצו על גנץ לראשות הממשלה, רוצים קודם כל להפסיק את כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, יותר מכל דבר אחר, כי כולם מבינים שאם נתניהו יישאר על כסא ראש הממשלה כביכול באופן זמני, הוא מהר מאד יהפוך את הזמני לקבוע ולא יעזוב אותו. כחול לבן לא חייבת לליברמן שום דבר, ואם ליברמן רוצה שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה, שיתכבד ויצטרף לממשלת נתניהו ביחד עם החרדים והחרד"לים ושייהנה מחברתם, כי אף אחד בכחול לבן ובמפלגות שתמכו בגנץ לראשות הממשלה לא חייב לו כלום, והיוהרה של אנשי ישראל ביתנו עם שמונת המנדטים שלהם להכתיב לכל חברי הכנסת מה לעשות היא פשוט מקוממת, בין אם תומכים בנתניהו ובין אם מעדיפים את גנץ. אם כחול לבן והליכוד יצליחו להגיע לסיכומים על ממשלת אחדות, הם ממש לא צריכים את ליברמן. יש לו בסך הכל שמונה מנדטים ואגו מנופח, ועצם העובדה שחברי מפלגתו בכלל מעזים לבוא לתקשורת ולהציע בכלל את המתווה המגוחך שלהם שנתניהו ימשיך לכהן אבל בראש ממשלה חילונית שאיננו מעוניין בה היא חלק מהעיוות שיצרה ההתפעלות המופרזת מליברמן, וכדאי מאד שישראל ביתנו תחזור לקבל יחס שמתאים לגודל הטבעי שלה: מפלגת מגזר קטנה וגזענית ותו לא. אם נתניהו רוצה להקים ממשלת אחדות עם כחול לבן, גנץ צריך להיות ראשון כי יש לו מנדט אחד יותר, ואין שום סיבה בעולם שנתניהו ימשיך לכהן, ועדיף כבר ללכת לעוד מערכת בחירות אחת או עוד כמה מערכות בחירות, כמה שצריך כדי להיפטר מנתניהו, שזה יקרה בסופו של דבר. זה לא יקרה בגלל ליברמן אלא זה יקרה כי זה צריך לקרות, ואם צריך עוד מערכת בחירות או עוד שתי מערכות בשביל שנתניהו יבין שהוא גמר את הסוס, אז עדיף שזה מה שיהיה, במקום שיעניקו לנתניהו את המשך שלטונו הבלתי נגמר על מגש של כסף תמורת הבטחה ריקה של רוטציה שאין סיכוי שתקרה, ואם זה מה שליברמן רוצה, הגיע הזמן שמפלגות השמאל והערבים שכן תמכו בגנץ לראשות הממשלה, ושאפילו בלי בל"ד יש להן ביחד יותר מעשרים מנדטים, יגידו לליברמן שישב בשקט ויסתום את הפה, כי את נתניהו צריך בכל מחיר לסלק ולליברמן צריך להתייחס כמו למפלגה בגודל ש"ס, שזה מה שהוא, לא ממליך מלכים ולא שום דבר כזה.  

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

הערב של ערב יום כיפור


יצאתי עם אושר מאוחר מאד, אחרי אחת עשרה בלילה. חשבתי שיהיה שקט בחוץ, כי זה הערב של ערב יום כיפור, ואנשים אמורים להתכנס בתוך עצמם, בחשבון נפש וחרטה. אבל כל מקומות הבילוי היו עמוסים, והרחובות המו מכוניות. אולי זה קשור לזה שמחר חופש וגם מחרתיים. ואולי זה קשור לזה שמחר בערב הכל יהיה סגור, בתי הקפה וברי היין והמסעדות והחמארות, כולם ינעלו את שעריהם עם ערב והרחובות יתרוקנו ממכוניות ורק הילדים ירכבו בהם באופניים. אז הערב כולם יצאו לבלות, ואפילו אחרי חצות ההמולה לא פסקה. ואולי זה מה שאנשים רוצים באמת לעשות, לצאת לבלות ולשתות משהו, במיוחד הצעירים. אולי זה עדיף על בקשות סליחה מדומות, שאנשים רעים מבקשים לא על חטאיהם האמיתיים, אלא על דברים של מה בכך, שכלל אינם בגדר חטא, כמו התרגזות וכעס. אולי עדיף שאנשים יבלו וייהנו ויעשו טוב לעצמם ולזולתם, במקום לעשות רע ולבקש סליחה מתחסדת. כי מי בכלל מוכן לבקש סליחה באמת, על רוע אמיתי, מבלי להתיפייף ולהחמיא לעצמו. כמו הגרמנים שבנו בברלין הארורה שלהם אנדרטה לשואה ואמרו: איזה עם נפלא אנחנו שהקמנו אנדרטה לבושה שלנו. בשביל שהגרמנים ישבחו את עצמם כמה הם נפלאים באמת לא היה צריך כל כך לטרוח. הלואי שהם היו פשוט שותקים ולא מדברים. אם מישהו עושה כל חייו מעשים רעים, גונב את רכוש הזולת, מקבל שלמונים, מתאנה לאנשים ומתעמר בחלשים, שלא יבקש סליחה בגלל שהוא קצת התעצבן. עדיף שישתוק ולא יתחסד. 
להנות מהחיים זה לא דבר רע, כל עוד אתה עושה את זה על חשבונך ומבלי לפגוע בזולת. ולמרות שמאד משבחים את בעלי התשובה, אני מעדיפה אנשים שלא פוגעים בי על כאלה שפוגעים ומבקשים סליחה, והסליחה הזאת אף פעם לא מפצה, ורק מעצבנת, כי אם מבקשים אתה כאילו צריך לסלוח, ואם לא בא לך לסלוח? אם דוקא בא לך לכעוס ולכעוס על הדברים הרעים שעשו לך? זכותך. אם מישהו פוגע בזולת, שישלים עם זה שכועסים עליו ואפילו שונאים אותו, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיחשוב על זה מקודם, לפני שהוא עושה רע, כי את הפגיעות קשה מאד לתקן, לפעמים בלתי אפשרי. אז למה לסלוח? ולמה לא לשנוא את מי שרע? ומה יועילו לנו אלה שכל חייהם הם שנאה וגזל, אם יבקשו סליחה מהשפה ולחוץ? אני ממש לא סולחת לנתניהו שהציף את חיינו בזוהמה גזענית, ולמדיניות שלו שמבזה את האנשים העובדים ועושקת אותם, שכך הוא ומשפחתו נוהגים גם בחייהם האישיים, ולא לדרעי שמגרש מכאן ילדים של אנשים שעבדו פה בפרך כדי לשפר קצת את חייהם וחיי ילדיהם, ולא לסמוטריץ' ששמו מעיד על כך שמשפחתו הגיעה לכאן ממקום אחר, אבל הוא קורא לערבים שרובם חיים פה הרבה יותר דורות ממשפחתו אורחים, שזה דבר נורא לומר, גם כי הכינוי הזה רומז לטרנספר וגם כי הוא שולל מהם את מעמדם כאזרחים, ובכל מלה שלו הוא מחלל שם שמיים, כי הוא חושב שאלהים נתן לו זכות לגזול אדמות ובתים של ערבים, והוא שוכח שאלהים נתן לאברהם אבינו זכות לגור בארץ אבל לא להתעמר בתושביה, ואברהם קנה את מערת המכפלה בכסף מלא ולא גזל אותה מעפרון החיתי כמו שעושים הסמוטריצ'ים, והכי נורא שהוא שכח שאלהים גם הגלה אותנו מהארץ, בגלל חטאינו, כי אלהים יכול לתת אבל גם יכול לקחת ממי שאינם ראויים, ואנשים כמו סמוטריץ' אוהבים לזכור מה הם חושבים שמגיע להם, אבל הם שוכחים את מה שהם חייבים כלפי האחרים, הם שוכחים עשות טוב ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, הצנע לכת זה משהו שהם הכי שוכחים, והם שוכחים את תורת הלל הזקן, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והם שוכחים שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והם חוטאים ומחטיאים את כולנו, ולכן הסליחות שלהם הן סליחות סרק ודברים ריקים, והרבה יותר מוסרי בעיני לשנוא אותם מאשר לסלוח להם. בכלל יש לי הרבה כעס ביום הכיפורים הזה, גם על האנשים שמרעילים את חיינו הציבוריים ואינם מרפים מאיתנו, נאחזים בכסאם בכוח כאילו גם אותו הקב"ה הבטיח להם לעולמי עולמים, וגם אני כועסת על אנשים שרק בשנה האחרונה הבנתי כמה רע הם עשו למשפחתי ולחיי הפרטיים, והם מתפארים ומתחסדים ומרשיעים את זולתם ואת עצמם ואת פשעיהם שוכחים ומתהללים, ואני לא רוצה לסלוח לאף אחד. מי שרוצה שלא יכעסו עליו שלא יעשה רע לאנשים שמעולם לא פגעו בו, ומי שפוגע בזולתו בגלל רשעות או למען הרווח האישי, כמו שאמרו חז"ל, יום הכיפורים איננו מרצה את עוונו. אנשים אוהבים פיוסים וסליחות ובימים האחרונים אנו מוקפים בשפע חנחונים והתייפייפויות שאינני יכולה לשאת. אני כועסת ולא סולחת, ואם אלהים יעניש אותי, אני אקבל את זה באהבה. לפחות הוא לא יצטרך להעניש אותי על העמדת פנים וצביעות.

יום שישי, 4 באוקטובר 2019

הערבים לא באו


היום הושבעה הכנסת החדשה והערבים לא באו. לי זה הפריע. הפריע לי שהם לא באו והפריע לי שזה לא מספיק הפריע ליהודים שכן באו. אני יודעת כמובן שלפחות חלק מחברי הכנסת רוצים לראות כנסת בלי ערבים, אבל לי חשוב שהם יהיו חלק, והצטערתי שהם החליטו לא לבוא היום, ואני לא כל כך מאמינה שהם לא באו במחאה על האלימות בישובים הערביים, ועל כך שהמשטרה לא מונעת את הרציחות האינסופיות בישובים הערביים, כי לדעתם זה בגלל שליהודים לא אכפת שרוצחים ערבים, שזה דוקא לא נכון שליהודים לא אכפת. אולי לחלק מהיהודים לא אכפת, אבל רוב היהודים לא רוצים שירצחו אנשים ברחובות, וכולם יודעים שרוצחים שרוצחים ברחובות יכולים לפגוע גם באנשים שסתם עוברים, שזה מה שקורה גם כשרוצחים יהודים רוצחים יהודים בחוצות העיר. שום אדם נורמלי לא רוצה לחיות במקום שבו אנשים יורים ברחובות ורוצחים ברחובות. זה מפחיד עד מות לכל האנשים. ובזמן האחרון כל יום נרצחים אנשים בישובים הערביים וזה בלתי נסבל, אבל אני חושבת שחברי הכנסת הערבים לא באו לכנסת מסיבה אחרת. אולי הם חשבו שיותר ישימו לב אליהם אם הם ייעדרו, וזאת לדעתי מחשבה מוטעית. בשביל שישימו לב למישהו הוא צריך להיות במקום. אולי הח"כים הערבים רצו למחות על כל היחס אליהם, על חוק הלאום שביזה את השפה שלהם סתם בשביל לבזות ולהשפיל אותם, כי הרבה מחברי הכנסת היהודים הם גזענים וגם סתם רעי-לב, ואנשים רעים תמיד מחפשים לפגוע במישהו שנראה להם שונה, כמו ילדים בגן שלא רוצים לשחק עם ילד נכה. הרוע האנושי מתחיל בגיל אפס כשמוציאים מישהו מחוץ לקבוצה, וההבדל היחיד הוא שילדים עושים את זה בגלוי ומבוגרים מנסים להתחכם, אם כי חוק הלאום הוא דבר די בוטה ודוחה בגזענות שלו, למרות שלסעיפים הגזענים הוסיפו כל מיני חוקים ישנים מראשית ימי המדינה, כמו חוק הדגל וההמנון, בתקוה שהם יעטפו את הסעיפים הגזעניים ויסתירו אותם, אבל זה בכלל לא מצליח להם. הגזענות של חוק הלאום צועקת למרחקים ואולי בגללו הערבים כבר לא רוצים לבוא לכנסת, כדי שהגזענות של היהודים תדקור בעיניים לכל מי שמסתכל, אבל זאת מין חרב פיפיות, שגם מרחיקה אותם מהחברה היהודית, מסמנת אותם כלא שייכים, ואז מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים רק מדינה יהודית ואת הדמוקרטיה לא ממש רואים, כי ברגע שאנשים אומרים דברים כמו הממשלה צריכה לכלול את כל מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית, בעצם אומרים שמי שאיננו יהודי אין לו מקום, ואם מי שאיננו יהודי איננו יכול להיות בממשלה ובקואליציה, אז הדמוקרטיה איננה באמת דמוקרטיה, כי בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, ואם המיעוט הלאומי איננו שוה לשאר האזרחים זו איננה דמוקרטיה. תמיד הערבים היו הילד הלא מקובל בכיתה במדינת ישראל, אבל חוק הלאום לא רק מפלה אותם אלא ממש מגרש אותם מהכיתה, אומר להם במפורש שהם לא רק הלא מקובלים אלא בכלל אין להם מקום, אז נראה לי שבגלל זה הם כבר לא רוצים להיות שם. זה קצת כמו היהודים בגולה שנורא רצו להיות שייכים אבל לא נתנו להם וסילקו אותם, אז הם החליטו לעלות לארץ ישראל. כי אם כל הזמן דוחפים מישהו החוצה, בהתחלה הוא יילחם להישאר, אבל אז הוא יאמר לעצמו למה לי להילחם מלחמה חסרת סיכוי, ובסופו של דבר הוא כבר לא ירצה בעצמו להיות חלק מגוף שדוחה אותו. כל זה מאד עצוב והיה צריך להטריד את היהודים מאד, אבל הם לא מוטרדים. נוח להם שזה ככה והם לא חושבים שהנוח הזה יוליד משהו מאד כואב, שאולי אחר כך יהיה הרבה יותר קשה לתקן.  



יום ראשון, 29 בספטמבר 2019

עניים לראוה


במאסטרשף עשו תכנית מיוחדת לכבוד ראש השנה יחד עם ארגון "לתת" שמחלק חבילות מזון לחג לעניים. הזמינו כמה מכוכבי התכנית בעבר שיבשלו אוכל חגיגי מחבילות המזון, וכל הזמן אמרו שמחבילות המזון אפשר להכין מנות נפלאות, למרות שאלה מוצרים בסיסיים, שזאת היתה כמובן אמירה מיותרת, כי את רוב המאכלים בעולם מכינים ממוצרים בסיסיים כמו קמח ושמן וביצים וחלב, וגם מפני שהמוצרים  בחבילה של "לתת" בכלל לא היו בסיסיים. היה שם עוף שלם שעניים מרשים לעצמם רק לעתים רחוקות והיתה שם צנצנת דבש ענקית, ודבש זה מוצר יקר מאד ובכלל לא בסיסי. עניים אוכלים סוכר ולא דבש. ג'קי שבאמת גדלה בבית עני עם הרבה אחים ואחיות אמרה את זה: היא אמרה וואו, לקבל צנצנת דבש כזאת זה משהו, והיא בטח היתה היחידה שם שיש לה מושג כמה עולה צנצנת דבש גדולה - בסביבות חמישים שקל, ששום אדם עני לא יבזבז חמישים שקל על צנצנת דבש, כשאפשר לקנות במחיר הזה לחם וקוטג' לשבוע. זאת היתה כמובן רק דוגמא לכמה האנשים שאירגנו את התכנית הזאת אין להם מושג מה זה עוני, ומה באמת הכרחי ובסיסי. כמובן היה להם המון רצון טוב והם כל הזמן דיקלמו את מספר הטלפון לתרומות וביקשו מהצופים לתרום. בין לבין הם ריאיינו אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, למשל חולת סרטן משדרות שהעסק שלה התמוטט, ובת של אם חד-הורית שלה ולאמא שלה לא היה מה לאכול. זה היה כמו יריד כזה שהיו עושים במאה התשע-עשרה ושם אנשים עם נכויות היו חושפים את גדמי הרגליים שלהם או הגידולים שלהם, והאנשים הטובים היו באים להסתכל במומים של הנכים ונותנים להם כסף וחוזרים הביתה בהרגשה טובה שהם עשו מעשה טוב. במאה התשע-עשרה זה היה אולי הכרחי, אבל מאז המציאו את מדינת הרווחה ואת הביטוח הלאומי, ואנשים שמצבם קשה עד כדי כך שאין להם מה לאכול היו צריכים לקבל סיוע מהמדינה ולא לחשוף את הצרות שלהם בטלויזיה ולבקש רחמים וכסף לקנות אוכל. אבל במדינת ישראל הקצבאות של ביטוח לאומי לגימלאים ולנזקקים הן בין אלפיים לשלושת אלפים שקל, שאפילו מי שנורא מצטמצם לא יכול להתקיים מקצבה כזאת, אז אנשים שביטוח לאומי היה אמור לקיים אותם, נאלצים לקושש עזרה מקרובים או תרומות או נדבות, שזאת בושה למדינת ישראל, להחזיק את הנזקקים במצב של חוסר יכולת להתקיים ואז לשלוח אותם להראות לכל המדינה את הרגל שחסרה להם כדי לקושש נדבות לאכול. לפני ראש השנה ופסח מקדימים בכמה ימים את תשלום הקצבאות, אבל זה לא עוזר הרבה, כי לא מוסיפים אפילו גרוש אחד לקצבה לפני החגים. אנשים שעובדים מקבלים שי לחג שלפעמים הוא משמעותי, אבל מקבלי הקצבאות לא מקבלים שום תוספת לפני החגים, כדי שיוכלו לקנות לבד את המצרכים שצריך, למשל לוותר על צנצנת דבש ולקנות בכסף הזה עוד עוף שיותר חשוב להאכיל את הילדים, שלא יחסר להם ויטמין בי12 או ברזל או חלבון, שאלה דברים שלפעמים חסרים לילדים עניים, ובלי לבוא לספר בטלויזיה לכל עם ישראל כמה אתה עני ולבקש רחמים, שזה בושה וחרפה לבזות ככה אנשים, אפילו אם הם בעצמם אומרים שהם לא מתביישים. והכי הכי מעצבן זה שכל הזמן שיבחו את התרומות של תנובה ושל שטראוס, לא בדיוק חברות שדואגות לעניים, חברות שכיכבו במחאה החברתית לפני שמונה שנים עם המוצרים שלהן, שהם באמת ברובם מוצרי יסוד, אבל הם נמכרים במחירים יותר מדי יקרים, וככה התכנית שהתכוונה כביכול לדאוג לעניים פיארה את אלה שגם בגללם העניים רעבים. פעם רצינו להיות מדינה צודקת, עכשיו אנחנו רוצים להיות כמו ארצות הברית, ארץ של פערים ענקיים בין עניים לעשירים, ושם באמת מאד מקובל לתרום ולהתפאר בתרומות. אצל יהודים יש ערך שנקרא מתן בסתר, שאם מישהו באמת רוצה לעזור, הוא צריך לוותר על ההתפארות ולעזור בחשאי, כדי שהעניים לא ידעו מי עוזר להם ולא יצטרכו להרגיש מבוזים או חייבים טובה. המשדר הזה רמס את הערך היהודי היפה הזה עד עפר. זה היה משדר של התפארות והתבשמות עצמית של המצליחים והעשירים שבו העניים נאלצו לרקוד לפניהם מה יפית כדי לקבל אוכל לחג. אני הייתי מעדיפה למות ברעב.

יום שלישי, 24 בספטמבר 2019

הרהורים בעקבות פרשת נוה וכרייף


פעם נשים חשבו שאם יתאפשר להן לעסוק במקצועות שנחשבים גבריים, הן תזכינה למעמד של גברים בחוגי המקצוע ובחברה בכלל. מהר מאד התברר שנשים נשארות נשים, כלומר נחותות-מעמד, בחברה שממשיכה לקדש את הגבריות. לקדש זאת המלה הנכונה, בוודאי אם מקשיבים לרבני המכינה בעלי, שנדמה שביזוי נשים ורמיסת כבודן הם עיקרי הדת שלהם, ושמעולם הם לא קראו את בראשית פרק א' ולא העלו בדעתם שאלהים ברא את האדם בצלמו זכר ונקבה, ולא רק זכר. בדרך כלל נדמה שאצל הגברים היהודים התנ"ך מתחיל בפרק ב': הגבר הוא אמנם מאדמה אבל הוא אדם. האשה היא רק עצם. חשיבה מהותנית על גברים ונשים כל כך מושרשת בתרבות האנושית, שלא פעם היאוש גובר על התקוה שנשים תקבלנה יחס שוה.
המצב איננו שונה בחברה החילונית. מקצועות שנחשבו מכובדים בהחלט הפכו מבוזים כאשר הפכו למקצועות נשיים. הוראה שהיתה פעם, ועדיין הינה במקומות רבים, מקצוע מכובד ומתגמל, הפכה בישראל למקצוע מבוזה שהעוסקים בו, שהם בעיקר עוסקות, מבוזים ואפילו קורבן לאלימות מצד תלמידיהם והורי התלמידים. שהרי המורות הן כמעט כולן נשים, ומי בחברה היהודית מכבד נשים? מי את שתוציאי אותו מהכיתה, אמרה אם התלמיד המפריע למורה וכמעט היכתה אותה. האם היתה מעזה לנהוג כך במורה גבר? אינני מאמינה. בעידן נתניהו הפכו רבות מהמורות, כמו גם רבות מהאחיות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות. רבות מהן עוזבות את המקצוע שלמדו שנים ומעדיפות לעסוק בעבודות לא מקצועיות, אבל פחות תובעניות ומתגמלות יותר. קשה להאמין שמשהו ישתנה כל עוד נחיה בעידן נתניהו וליצמן, אבל האם מפלגת כחול לבן משדרת משהו שאינו רווי התבשמות עצמית של חבורת גברים, שאינם מסוגלים להתייחס לנשים אלא בהתנשאות מדושנת עונג מעצמה?
גם עורכות דין יש כבר רבות, ואפילו מחצית מהשופטים הן שופטות. לכאורה עמדת שיפוט, שהיא סמל מסמלי השלטון, מעניקה מעמד מובן מאליו בחברה. אבל ממש לא. קשה לבלות עם עורכי-דין גברים, כל שכן לעבוד איתם, מבלי לשמוע אותם מדברים בשפה מבזה על שופטות. תמיד אלה השופטות הנשים, שעורכי הדין הגברים מסבירים שאינן מבינות דבר, מפני שהעובדה הדומיננטית בתודעתם היא שהן נשים, ולא שהן שופטות.
כשראש ממשלת איטליה הגזען והשוביניסט סילביו ברלוסקוני רצה לבזות נשים, הוא מינה דוגמניות שהיו מאהבות שלו לכהן כשרות בממשלה. הן כיהנו כשרות בממשלה, אבל איש לא התייחס אליהן כאל שרות אלא כאל דוגמניות שהיו מאהבות של ברלוסקוני. כך ביטא ברלוסקוני את דעתו על נשים שמכהנות כשרות, כפי שקליגולה ביטא את דעתו על הסנאטורים במנותו את סוסו לסנאטור.
גם אפי נוה פעל למנות שופטות ולקדם שופטות. בתכנית עובדה נראו שופטות מחלות את פניו ומחניפות לו. היו גם פרקליטים שהחניפו לו. משום מה השופטות המחניפות לו משכו את עיני, כי היה קשה לברוח בתמונות האלה מהסיטואציה של הזכר אלפא, איל הצפון עטור הקרניים, מסתובב בין האיילות הנאות. גם איילת שקד נראתה כמו עוד איילת שמסתובבת מסביב לזכר האלפא ומוחמאת מתשומת הלב שלו. הוא נהיה ממש חבר, היא אמרה. שופטות, פרקליטות, עורכות דין, וגבר אחד שסביבו הן חדלות להיות נשות מקצוע ואפילו בנות אדם, הן רק נקבות.
האם כשזו האווירה אפשר להימנע מכך שיחסי מין הופכים לאמצעי תשלום סחיר? האם כאשר גבריות דורסנית היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה המימסדית, ניתן למנוע מצב שבו נשים יתמנו לשופטות משום שבעל העוצמה חמד אותן לעצמו? ומה יהא על סמכותן של שופטות, כאשר ולו רק אחת מהן, התמנתה לתפקידה בתמורה ליחסי מין, כפי שנמצאה, כך התבשרנו, תשתית ראייתית בפרשת אפי נוה והשופטת אתי כרייף, בחשד שנוה פעל למינויה בתמורה ליחסי מין? וכיצד אפשר לטעון, כפי שטענו, שיחסי מין אינם מטבע עובר לסוחר, אלא יחסים הדדיים בין שווים, כאשר המסחר במטבע יחסי המין הוא עובדה קיימת, חלק מן המציאות שבה אנו חיים?

כמה קיוויתי שהפרשה הזו תתגלה כשמועה פורחת בלבד. אבל כנראה שאיננה כזו. וגרוע מכך, גם כאשר שופטות מתמנות בניקיון כפיים, האם אין שיקולים אחרים שאינם ממין העניין? האם קל יותר להתמנות לשופטת כאשר יש לך בעל שיש לו מהלכים, או אולי בלתי אפשרי אחרת? האם מקרה הוא שפרופסוריות באוניברסיטה ושופטות הן לרוב רעיות של פרופסורים, או שופטים, או אנשי עסקים מצליחים, או עורכי דין ידועים? האם אשה יכולה להתמנות רק בזכות עצמה, בלי להיות בת של, רעיה של, קרובת משפחה של גבר בעל עוצמה? האם בלי קשר למה שאנו מצליחות לעשות בעצמנו, בעבודה קשה, בחריצות, בנחישות, חוזרת החברה ומחזירה אותנו למקום הזה, שבו אנו אנוסות לרצות גברים, ובו אנו אנוסות, ללא מוצא?
ואלה הרהורי העצובים בעקבות פרשת אפי נוה והשופטת אתי כרייף.


יום חמישי, 19 בספטמבר 2019

למען שותפות יהודית-ערבית


אני לא יודעת למה אומרים שבני גנץ לא יכול להקים ממשלה. ביחד עם הרשימה המשותפת יש לו 46 מנדטים, בתוספת מפלגות העבודה והמחנה הדמוקרטי יש לו 57 מנדטים, ויחד עם ליברמן 65 מנדטים. נכון שאומרים שליברמן לא יישב עם הערבים כי תמיד הוא התבטא בגזענות כלפיהם, אבל ליברמן אמר דברים נוראים גם על נתניהו ואחר כך הסכים לשרת תחתיו כשר ביטחון, והאינטרס של מצביעי ליברמן הנאמנים, שהם העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שסבלו מאד מאד מזה שישראל היא מדינה תיאוקרטית בלי נישואים אזרחיים וצריך תמיד להוכיח יהדות שלמי שחי בברית המועצות לשעבר זה לפעמים משימה בלתי אפשרית, האינטרס שלהם בנישואים אזרחיים הרבה יותר גדול מהאינטרס שלהם בשנאת ערבים, שאולי זה משחרר אמוציות אבל אין מזה שום תועלת מעשית, ודוקא נישואים אזרחיים ופרידה מהרבנות יעזרו להם הרבה יותר מאפליה של הציבור הערבי. וחוץ מזה ליברמן ממש שונא את נתניהו ולא יכול להסכים לממשלה עם חרדים וחרד"לים שזה מה שנתניהו מנסה לכפות על כולם, כמובן למען עצמו, בתקוה להישאר ראש הממשלה ולהינות מחסינות למרות שאין לו רוב. חוץ מזה אם ישאלו את הציבור בישראל אם הוא מעדיף כשר הבריאות את ד"ר אחמד טיבי או את יעקב ליצמן, לא בטוח שדוקא ליצמן יהיה השר המועדף על רוב הישראלים, ואני אפילו אסתכן ואומר שאם אזרחי ישראל יצטרכו לבחור כשרת רווחה בין עאידה תומא סולימן לבין מירי רגב, בכלל לא בטוח שהרוב יעדיפו דוקא את מירי רגב. נכון שיש לבני גנץ גם מצביעי ימין שונאי ערבים, אבל רוב המצביעים והממליצים המיועדים על בני גנץ שונאים את נתניהו, בצדק רב, הרבה יותר מאשר את איימן עודה, ומאד רוצים כבר לראות את נתניהו הולך הביתה, לאו דוקא לכלא, אבל הביתה. Enough is enough.  אני מבינה את בני גנץ שהוא קורא לנתניהו להצטרף לממשלת אחדות בראשותו. ממשלת אחדות זה כביכול מה שכולם רוצים, אבל אפילו לפי הסקרים, ממש לא בטוח שממליצי גנץ מעדיפים ממשלה עם נתניהו על ממשלה עם ערבים, לכן הייתי מבקשת מבני גנץ ומיתר מנהיגי כחול-לבן שלפחות ישמרו את זה בתור אופציה, להקים ממשלה עם מפלגות השמאל והערבים, ולהתייצב בלי פחד מול נתניהו הגזען ולומר לו שהערבים הם אזרחי ישראל כמו כל אחד אחר, הם לא יותר מסוכנים מאזרחים יהודים מסוימים ששורפים מסגדים וכנסיות או מהללים רוצח של ערבים במסגד ורוקדים על דמו של תינוק ערבי שנרצח באכזריות, שאיתם נתניהו היה מוכן לשבת. אילו היו מחילים על מחנה הימין את הדרישות שלו מהערבים לגנות כל טרור, היו צריכים להעיף חלק נכבד מהמחנה הזה מהכנסת (למרבה המזל חלקם פשוט לא עברו את אחוז החסימה). אחת הבעיות בשינוי חברתי היא שאנשים נורא מתרגלים למה שהם רואים מסביבם. פעם חשבו שאשה רופאה או עורכת-דין זה נורא מוזר. היום אנשים מאד רגילים לזה שנשים הן רופאות ונשים הן עורכות-דין, והם בכלל לא חושבים על זה שנדרש מאבק קשה להגיע למצב הזה, ועדיין יש מפלגות כמו המפלגות החרדיות שמונעות מנשים יצוג בכנסת, והיה קשה לראות את ההתכנסות של כחול לבן אחרי הבחירות בלי שום אשה בצמרת, שלמרבה המזל בקהל שלה היו לפחות נשים, אבל בכנס הניצחון של ש"ס היו רק גברים על הבמה ורק גברים באולם, וזאת עוד סיבה מאד טובה להתנגד בכל הכוח לשותפות עם חרדים, כי הם מתעקשים להדיר את הנשים וצריך להילחם על זה שנשים יהיו בכל מקום, כי רק כשאנשים רואים שככה זה הם מבינים שזה אפשרי וזה נורמלי. לכן בני גנץ שהתגאה בצדק בעברו הצבאי, צריך לגלות עכשיו אומץ אזרחי, ובמקום לחזר אחרי נתניהו הגזען ומחנהו מפלה הערבים והנשים, ליצור שותפות אמיתית עם הציבור הערבי, כי הציבור בישראל ישנה את דעתו על הערבים רק כשהוא יראה אותם משתפים פעולה עם יהודים בכנסת ובממשלה ומקדמים ביחד עתיד טוב יותר לכולנו, כמו שהציבור הישראלי התרגל לקבל טיפול מרופאים ערבים ויודע להעריך את המסירות שלהם לחולים. מול נתניהו ומחנה גזעניו לא צריך להתנצל על שיתוף הפעולה עם הערבים, אלא צריך להיות גאים בו, כי זאת הדרך הנכונה והטובה לעתיד טוב יותר במדינה שלנו לכולם, וזה יהיה מאד עצוב אם לא ננצל כהלכה את מועד ב' שנתניהו סידר לנו כדי לכונן ממשלה טובה יותר, כדברי הנביא: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט", ואין מלים מתאימות יותר לייחל בהן לסיום עידן נתניהו.    

יום שלישי, 17 בספטמבר 2019

נגד שנאה וגזענות


הבוקר עברתי ליד קיוסק הג'ירפה שצמוד לגן הג'ירפה ושמעתי לקוח אחד אומר: "אם השמאל יעלה, הלך על המדינה הזאת", וחשבתי כמה המשפט הבודד הזה ממצה את עידן נתניהו, עידן שכולו שנאה והסתה, הסתה ושנאה. נתניהו איננו מנהיג ממפלגה יריבה. נתניהו הוא צורר, וזאת חוצפה לשאול למה בשמאל שונאים אותו. נתניהו איננו יריב של השמאל אלא רודף של השמאל עד מוות. הוא החל את דרכו בהסתה רצחנית נגד יצחק רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ועשרים וארבע שנים לאחר שרבין נרצח הוא עדיין מסית נגדו, מפני שעל ראש המסית לרצח בוער הכובע. מספיק לקרוא את התגובות של מעריצי נתניהו באינטרנט כלפי שמאלנים: נגמור אתכם, אחרי הבחירות נחסל אתכם, כפי שהגרועים בשונאי היהודים איימו עליהם. שנאה חולנית של בן היורדים המפונק לאנשים שהקימו את המדינה ולמנהיגם שנתניהו יצר את האווירה שאיפשרה את רציחתו, כי רוצחים פוליטיים תמיד פועלים באקלים שמעודד את פעילותם. עשר שנים, ולפני כן עוד שלוש שנים, הסית האיש הזה וזרע שנאה והרעיל את נפש חסידיו השוטים. באיזו התחסדות הוא העז לנזוף ברינה מצליח ששאלה אותו על הפוסט הטוען שהערבים רוצים להשמידנו שפירסם בחשבון הפייסבוק שלו. והרי הדברים לגמרי תואמים את הטענה שהשמיע בקול ענות, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי הגה את הרעיון. הרי כל השנים עמל נתניהו לייחס את השואה לערבים ולזכות את הגרמנים, שאיתם הוא ומשפחתו עושים עסקים בכלל לא רעים. אבל הסיבה לניסיונו של מכחיש השואה נתניהו להעביר את האחריות לשואה מהגרמנים לערבים איננה נובעת רק מסיבות מניפולטיביות, אלא בראש וראשונה מסיבות גזעניות, שהוא מאמין באמינותן ובתקפותן. נתניהו מזדהה עם הגרמנים, כיוון שהוא משייך את גרמניה לציבור האירופי שהוא רואה גם את עצמו משתייך אליו, וכל תפיסתו את יחסי היהודים והערבים נובעת מהגזענות העמוקה המושרשת בו: הוא מחלק את העולם לעמים אירופים נאורים ועמים לא אירופים נחותים, והגרמנים מקלקלים לו את החלוקה לנאורים ונשרכים מאחור, כי אי אפשר להתכחש לכך שיש בעיה קשה עם הנאורות הגרמנית, שהובילה לאן שהובילה, ולנתניהו יש פיתרון שמאד הולם את נתניהו: הוא החליט לתקן את ההיסטוריה ולהאשים את הערבים בשואה. ואם זה יגרום לשנאה משתוללת נגד ערבים ואולי גם למעשי רצח, נתניהו כמובן יתנער מכל אחריות, וישאל איך בכלל מעזים להאשים אותו, שה תמים שכמותו. בזה נתניהו איננו שונה כמובן מירון לונדון, שגם הוא מוכן לומר על ערבים דברים נוראים, אבל כשנדב אייל דיבר אצלו פעם בתכנית על הנאצים בגרמניה היה מוזר לראות את ירון לונדון מתגייס בכל כוחו להסביר שלא כצעקתה ושגרמניה דוקא ארץ נהדרת. לפעמים כדי להבין את הגזענות צריך לבדוק את היחס לגרמניה ולאו דוקא את היחס לערבים. ובכל זאת יש הבדל בין גזען משמאל לגזען מימין. כי ירון לונדון, שיצר עם מוטי קירשנבאום תכנית מאד גברית ואשכנזית, בכל זאת מושפע מביקורת והתכנית שלו הפכה במרוצת השנים לתכנית שהזמינה הכי הרבה אורחים ערבים ונתנה להם במה שהגזענים מימין מונעים מהם וגוזלים מהם, כמו שהפסיקו את התכנית היפה של לוסי אהריש בערוץ שתיים, ועכשיו כל תכניות האקטואליה של כל הערוצים אחרי הצהרים ובערב הן של מנחים גברים, ורק בששי שבת כשהרבה אנשים לא צופים אפשר לראות את איילה חסון ורינה מצליח ועוד נשים, ומנחים ערבים אין בכלל, לא נשים ולא גברים, רק מנחים יהודים גברים, כדי שאריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' לא יצטרכו חלילה לכבות את הטלויזיה שאין להם. ופני התקשורת הם פני השליט הבלעדי נתניהו, פני ההדרה והשקר, ומחר יהיו בחירות. בניגוד למה שאמר היום יו"ר וועדת הבחירות השופט חנן מלצר, בחירות לכשעצמן אינן מוכיחות שהמדינה היא דמוקרטית. בחירות יש גם אצל ולדימיר פוטין, טייפ ארדואן ואפילו אצל בשאר-אל-אסד. דמוקרטיה פירושו שהבחירות מתקיימות באווירה דמוקרטית: בלי הסתה, בלי הפחדה של בוחרים, בלי הכפשה של המיעוטים הלאומיים או הפוליטיים ובלי ניסיון לערער על תוקף ההליך הדמוקרטי. נתניהו עשה כל מה שבכוחו כדי שהליך הבחירות בישראל לא יהיה חופשי ולא יהיה דמוקרטי, ואיננו מפסיק לטעון שהערבים גונבים את הבחירות. מי שרוצה שישראל תהיה מדינה דמוקרטית צריך לשנוא את נתניהו, כי את הרע חייבים לשנוא, וצריך להיאבק בנתניהו בכל הכוח, כי זהו מאבק על הזכות לחיות במדינה דמוקרטית אמיתית ולא רק בקליפה חיצונית של הליכים דמוקרטים ריקים מתוכן כמו ברוסיה, והזכות לחיות במדינה דמוקרטית היא זכות גדולה ולא מובנת מאליה, ומחר נצא להילחם עליה בכל הכוח,

יום שבת, 14 בספטמבר 2019

קאיוס ולריוס קאטולוס / קינת הדרור


הִתְאַבְּלוּ, בְּנוֹת וֶנוּס וְקוּפִּידוֹנִים,
וְכָל אָדָם שֶׁאַהֲבָה בְּלִבּוֹ!
מֵת הַדְּרוֹר שֶׁל יַלְדָּתִי,
הַדְּרוֹר, שִׁמְחַת יַלְדָּתִי,
שֶׁאָהֲבָה יוֹתֵר מִבָּבַת עֵינֵיהָ,
כִּי הָיָה מָתוֹק וְהֵיטִיב לְהַכִּירָה
יוֹתֵר מִשֶּׁהִכִּירָה הַיַּלְדָה אֶת אִמָּהּ,
וְלֹא מָשׁ מֵחֵיקָה,
אֶלָּא בְּדַלְגּוֹ אָנֶה וֲאָנָה,
צִיֵּץ רַק אֶל גְּבִירְתוֹ הַיְּחִידָה,
וְכָעֵת הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֲפֵלָה
אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ אֵין שָׁבִים.
רָעָה עֲלֵיכֶם, אֵלֵי אֹֹפֶל
רָעִים, שֶׁאֶת כָּל הַיָּפֶה טוֹרְפִים,
שֶׁאֶת דְּרוֹרִי הַיָּפֶה לִי חֲטַפְתֶּם!
הֵרַעְתֶּם עֲשׁוֹת! הוֹ דְּרוֹר אֻמְלָל!
כָּעֵת מַאֲדִימִים מַעֲשֵׂיכֶם
 אֶת עֵינֵי יַלְדָּתִי הַנְּפוּחוֹת מִבֶּכִי. 


התרגום מוקדש לזכרה של מורתי ללטינית ליזה אולמן שהלכה לעולמה, ואילולא כן היתה בוודאי מוצאת בו שפע אי-דיוקים וטעויות. ולעמיתי הקלאסיקנים להלן המקור.



Lugete, o Veneres Cupidinesque,
et quantum est hominum venustiorum:
passer mortuus est meae puellae,
passer, deliciae meae puellae,
quem plus illa oculis suis amabat.
nam mellitus erat suamque norat
ipsam tam bene quam puella matrem,
nec sese a gremio illius movebat,
sed circumsiliens modo huc modo illuc
ad solam dominam usque pipiabat.
qui nunc it per iter tenebricosum
illuc, unde negant redire quemquam.
at vobis male sit, malae tenebrae
Orci, quae omnia bella devoratis:
tam bellum mihi passerem abstulistis
o factum male! o miselle passer!
tua nunc opera meae puellae
flendo turgiduli rubent ocelli.



יום שישי, 13 בספטמבר 2019

מורתי ללטינית ליזה אולמן


לפעמים צריך אדם למות כדי שנוכל לספוד לו

מורתי ללטינית ליזה אולמן
מעולם לא נכנעה לצלצולים
כל כך רצתה להרביץ בנו לטינית.
כעת צלצל לה הפעמון האחרון.
את לימדת אותנו את דברי סולון
שעל שום אדם שעדיין חי
אין לומר שבר-מזל הוא.
התלמידים סירבו להבין
שסולון ביכה את תהפוכות החיים
ולא הילל את המוות.
כעת את נוסעת על נהר המתים
אל ארץ השאול שאליה,
כך לימדת אותנו, כדברי דיוגנס,
נגיע כולנו בבוא היום
ולא משנה מאין נבוא.
את נוסעת לשם ברצון
לפגוש את בתך שהקדימה אותך.
כעת תדעו שתיכן מנוח.
לא אהבת את תרגומי
אמרת שאין חשים בהם את הלטינית,
וברבות הימים נשכחתי מלבך
אך מעולם לא נשכחת מלבי.
תמיד המשכתי לדקלם לעצמי
את דברי החייל הספרטני הצולע:
Io pugnare, non fugere venio
אני באתי להילחם, לא לברוח
ועדיין אני צולעת ועדיין אני נלחמת, לא בורחת
וכעת, כשאת נוסעת אל ארץ המתים
אני מודה לך שהיית לי מורה לחיים
ומברכת אותך בברכת שלום
בלכתך אל המקום
שכדברי המשורר האהוב עלייך קאטולוס,
Unde negant redire quemquam
שמשם אין שבים
או כפי שהעדפת מלה במלה:
שמשם מסרבים לשוב.


יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

הדרמה של נתניהו


אתמול הוצאתי את אושר באיחור כי רציתי לראות מה נתניהו ימציא הפעם, אבל דחו את הנאום הדרמטי של נתניהו מחמש לשש, אז יצאנו בכל זאת והלכנו לבקר את שולה. שולה אמרה שבאמת היא השאירה את הרדיו פתוח כי גם היא רוצה לדעת מה נתניהו יגיד. ישבנו קצת בגינה ושולה אמרה שתיכף יהיה שש בערב אז אולי ניכנס ונשמע מה נתניהו יגיד כי זה מאד מסקרן. נכנסנו הביתה ואני הצעתי שנדליק את הטלויזיה, כי אני אוהבת גם לראות ולא רק לשמוע. אולי נתניהו יביא ציור של פצצה או כנף של מטוס או ארון של דיסקטים אירנים נוצצים, כי הוא מאד טוב במצגות. אני ישבתי על המיטה ושולה ישבה על הכורסה וחיכינו שנתניהו ידבר, וראינו שגם בטלויזיה מחכים שנתניהו יבוא לדבר, כי הוא עוד התעכב. אמרתי לשולה שאולי צובעים לו בינתיים את השיער, והיא אמרה שהוא כבר קצת מקריח, אז אמרתי לה שבאמת לוקח זמן לעשות לו תסרוקת כי צריך לעשות הלוואה וחיסכון. ואז אמרו בטלויזיה שראש מועצת ישובי הבקעה, נדמה לי שזה התואר שלו, מברך את נתניהו על סיפוח בקעת-הירדן, אז הבנו שזה כנראה הדבר הדרמטי שנתניהו רצה להגיד, ושולה אמרה שזה דוקא מוצא חן בעיניה, כי היא אוהבת את בקעת הירדן. אני לא אמרתי כלום, רק חשבתי על השירות הצבאי שלי בבית-שאן, כשהייתי מורה חיילת בימים ובלילות הייתי במשמר האזרחי, ויש לי משם הרבה זיכרונות, גם זיכרונות יפים, כמו הליכה ברגל לסחנה אחרי הצהריים לשחות, שפעם אפילו לקחתי איתי את שני התלמידים הכי מופרעים. אבל משום מה תמיד כשאני חושבת על בית-שאן אני מרגישה בעיקר עצב, כי החיים שם היו קשים וגם עצובים, ובדיוק הגעתי לשם אחרי התקפת המחבלים, כשהאנשים היו מדוכאים ומאד מפוחדים. כמובן כשנתניהו דיבר על בקעת-הירדן הוא לא חשב בכלל על בית-שאן, שהיא חלק מישראל, אלא על בקעת-הירדן שכבשנו מהירדנים, שאמורה להיות חלק מפלשתין, והוא רוצה שהם ישארו בשלטון ישראל כאילו צריך לפחד מהירדנים, שאיתם יש לנו שלום כבר המון שנים ולא באים כבר משם מחבלים. פעם היה נורא מפחיד לגור בבית-שאן ועכשיו מאד שקט שם, ובכל זאת אני מגיעה לשם כל כך מעט פעמים, למרות שכן מסקרן אותי לראות שוב את בית-שאן, שמאז שגרתי שם עברו כבר יותר מארבעים שנים. בינתיים כשחשבתי על בית-שאן שולה חיכתה שנתניהו כבר יבוא לדבר והתעצבנה ואמרה נו כבר, בסוף יהרגו אותו, אבל בטלויזיה כולם המתינו בסבלנות למה שנתניהו יגיד, ולא נראו בכלל עצבניים. ואז ראינו שכל העיתונאים מרימים למעלה את הטלפונים הסלולריים שלהם כמו במופע רוק, והבנו שהכוכב נתניהו עומד להיכנס לזירה, זאת אומרת לבמת הנואמים, ואז הוא בא עם פרצוף מאד רציני ועגום, ממש פרצוף תשעה באב, ואמר שצפויים ימים מאד קשים, כי מיד אחרי הבחירות טראמפ יציג את תכנית השלום שלו, ומי אתם רוצים שיקבל אותה, הוא שאל אותנו, אני או גנץ ולפיד? ואמרתי לו גנץ ולפיד, כי ממך כבר נמאס לנו לגמרי, ובאמת הוא נראה מאד לא מרוצה, נתניהו, ואמר שמיד כשהוא ירכיב את הממשלה החדשה הוא יספח את בקעת-הירדן לישראל, ולכן צריך להצביע בשבילו כדי שהוא יקבל הרבה קולות. אמרתי לו שמבחינתי אין לי שום עניין בבקעת הירדן ומצדי הפלשתינים יכולים לקבל אותה בכיף, כי בשבילי זה בעיקר מקום שמחבלים באים להרוג ישראלים ולא ממש בא לי על המקום הזה, וחוץ מזה זה אולי המקום הכי יבש במדינת ישראל, שלא חסר בה מקומות יבשים, ואני אוהבת מקומות עם עצים ונחלים, אבל נתניהו לא שמע מה שאמרתי כי כבר הפסיקו את השידור של הנאום שלו, כי הוא אמר שצריך להצביע בשבילו ולא בשביל גנץ ולפיד, ואסור לשדר בשידורי אקטואליה תעמולת בחירות. חבל שהפסיקו. אם היו ממשיכים את השידור, אולי נתניהו היה מגלה לנו איזה דברים נפלאים הוא עוד יעשה בשבילנו אחרי הבחירות, וככה נשארנו נורא במתח, ונצטרך לעצור את נשימתנו עוד המון ימים.

יום שבת, 7 בספטמבר 2019

גם שלטון הגזען נתניהו יפול



הרבה שמאלנים בישראל מיואשים משלטונו ארוך הימים של בנימין נתניהו שהוא שלטון גזעני מפיץ שנאה ורוע שכל קיומו מבוסס על הסתה נגד ערבים ונגד השמאל, וצופים בחרדה ליום הבחירות הקרוב, שלקראתו מגיע הטרור הגזעני של נתניהו לשיאים חדשים, בניסיונו להרתיע מצביעים ערבים ממימוש זכותם האזרחית להצביע בבחירות, ולנקוט צעדי ביריונות ואלימות כדי לכפות את המשך שלטונו בכוח הזרוע ובעצם לגנוב את הבחירות, שבדיוק בגלל שזו כוונתו הוא מנסה לייחס אותה ליריביו. היאוש של השמאל נובע לא רק משלטון נתניהו ארוך הימים, אלא גם מהתחזקות ממושכת בעולם כולו של שליטים לאומנים, גזענים ופשיסטים, שלרוב הם גם אנטישמים ומכחישי שואה, ובדיוק מסיבה זו הם ידידי נפש של בנימין נתניהו. אבל דוקא בשבוע האחרון הוכו הגזענים ורומסי הדמוקרטיה שתי מכות קשות, שמראות שלמרות התעצמות הימין הלאומני והגזעני בעולם כולו, אין סיבה להתייאש ולאבד תקוה.
ההתפתחות החיובית הראשונה אירעה באיטליה, שבשנתיים האחרונות חיה בצל מופע האימים של מתיאו סלוויני, רשמית שר הפנים ובאופן מעשי הדמות הדומיננטית ביותר בממשלתו של ג'וזפה קונטה, ראש ממשלה שאיננו פוליטיקאי ונקרא להקים ממשלה כמעט בלתי אפשרית שהורכבה ממפלגת הליגה הצפונית הלאומנית של סלוויני וממפלגת חמשת הכוכבים האנרכיסטית. בהפתעה גמורה פירק סלוויני את הממשלה בתקוה ללכת לבחירות ולנצח בהן, מה שיכול היה להופכו לראש הממשלה הפשיסטי הראשון של איטליה מאז מלחמת העולם השנייה. במשך כשנה וחצי שבמהלכן כיהן סלוויני כשר הפנים הוא נלחם בברוטאליות בספינות המהגרים המגיעות לאיטליה מאפריקה, ופעל נגד כל מי שסייע לפליטים להיקלט באיטליה, תוך רמיסה של זכויות אדם וזלזול בחיי אדם. כעת קיוה סלוויני להינשא על גלי הגזענות ושנאת המהגרים שטיפח לראשות ממשלת איטליה. אבל ראש הממשלה קונטה התפטר ונשיא איטליה סרג'ו מטארלה מינה אותו מחדש לעמוד בראש ממשלה חדשה, שהפעם הורכבה ממפלגת חמשת הכוכבים יחד עם המפלגה הדמוקרטית, שדרשה קודם כל לשנות את המדיניות האכזרית של סלוויני כלפי מהגרים. הממשלה החדשה עדיין זקוקה לאישור הפרלמנט, וחייה בוודאי לא יהיו קלים, אבל עצם הרכבתה, שהביאה לדחיקתו לפינה של סלוויני, מוכיחה שכאשר מתנגדי הגזענות משתפים פעולה, הם יכולים לנצח את הגזענים.
ההתפתחות החיובית השנייה אירעה בבריטניה כאשר ראש הממשלה החדש בוריס ג'ונסון ותומך נלהב של הברקזיט איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט והפסיד בהצבעה על יוזמתו לקיים בחירות בזק כדי לכפות יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי בסוף אוקטובר גם ללא הסכם. בהפרה בוטה של מסורת הדמוקרטיה הבריטית האיתנה זמם ג'ונסון להשבית את פעילות הפרלמנט, כדי שיריביו לא יוכלו למנוע עזיבה של האיחוד האירופי ללא הסכם. צעדו זה נבלם כאשר לא רק האופוזיציה אלא גם חברים ממפלגתו הצביעו נגדו. גם הברקזיט עתיר הנזקים נמכר לציבור הבריטי על גלי גזענות כנגד המהגרים לבריטניה ממזרח-אירופה, אנשים חרוצים שהגיעו לבריטניה כדי לעבוד קשה מאד ולשפר את איכות חייהם, ומותקפים על ידי גזעני בריטניה, למרות שתרומתם לכלכלה הבריטית איננה מוטלת בספק, ולמרות שהניתוק מאירופה צפוי לפגוע קשה בחיי הבריטים, החל משיבושים באספקת ירקות מדרום היבשת וכלה בשיתופי פעולה אקדמיים ותרבותיים עם מדינות אחרות באירופה. גם במקרה זה עדיין אין לדעת מה יקרה הלאה, אבל ההתנגדות הנחרצת לג'ונסון העמידה אותו במקום: ראש ממשלה במדינה דמוקרטית חייב לפעול בתמיכת הפרלמנט, ולא כשליט יחיד.
עדיין קשה לראות חברי כנסת של הליכוד מתקוממים נגד רודנותו של נתניהו ויוצאים נגדו במליאת הכנסת כדי להגן על הדמוקרטיה, להפסיק את ההסתה הגזענית נגד הערבים והפגיעה בזכויותיהם האזרחיות הבסיסיות ביותר, לשים קץ לפגיעה בשלטון החוק ובאנשי החוק, במשפט ובאנשי המשפט, ולהשיב לישראל את הדמוקרטיה ושלטון החוק שבנימין נתניהו ובני בריתו פגעו בהם קשות, כפי שראינו בקנאה רבה בפרלמנט הבריטי. אבל אסור לאבד תקוה, ואסור להפסיק להיאבק ולהילחם למען הדמוקרטיה ושלטון החוק ונגד הגזענות המרעילה שמפיצים נתניהו ואנשיו, כאשר הם טופלים על אזרחי ישראל הערבים אשמות שוא ומערערים על זכותם להיות שותפים שווים בייצוג הציבור ובניהול המדינה. עוד יש בישראל אנשים הגונים שנלחמים על שלטון החוק. מחר יבוא אחד מהם, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לישיבת הממשלה, כדי להילחם בניסיונו של נתניהו לרמוס את הדמוקרטיה ולהרתיע באמצעות ביריוני ליכוד נושאי מצלמות את הערבים מהצבעה בבחירות, בתקוה להגדיל בדרך נפשעת זו את כוחו של הימין ולגנוב את השלטון במדינת ישראל במירמה, פשע שהוא מייחס ליריביו. נקוה שהיועץ המשפטי וחבריו לשלטון החוק יצליחו במאבקם לשמירת הדמוקרטיה, ואנו השמאלנים חייבים להפסיק לילל ולהילחם בכל כוחנו, כי זה לא נכון שאין סיכוי להצלחה, כי במאבק למען הדמוקרטיה יש לנו שותפים רבים מכפי שאנו מאמינים, וכי רק מי שנלחם ונאבק ללא הרף ומבלי להתייאש לרגע יכול גם לנצח במאבקו הצודק.
   

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

מתגעגעים


אולי הייתי צריכה לקחת את אושר להיפרד מניצן וגיא ודין הקטן כשהם חזרו לאנגליה, שיראה אותם נוסעים ויבין שהם כבר לא נמצאים פה. אבל ביום שהם נסעו השארתי אותו בבית, ועכשיו הוא מחפש אותם כל הזמן. בכל יום הוא מבקש ללכת לבית ברחוב טשרניחובסקי שבו הם שהו שבועיים כשהיו בארץ, והוא לא מבין למה אנחנו לא הולכים אליהם, ואתמול, כשהוא התייאש מללכת אליהם הביתה, הוא משך אותי לכיוון קפה "דובשנית", ששם ישבנו איתם פעם ביחד. חשבתי שהשבוע שהיינו ביפו עם שרון ואביב ישכיח ממנו שניצן באה לבקר אותנו, אבל אושר אף פעם לא שוכח שום דבר. הוא זוכר כל בית שהוא היה בו וכל אדם שהיה חביב אליו ובוודאי שהוא לא שוכח את בני המשפחה, גם אם הם רוב הזמן רחוקים, וגם דין שהוא רק בן שנתיים ישר התחבר עם אושר, למרות שקודם הם בכלל לא הכירו ולמרות שאושר קצת כעס כשדין דרך עליו, ולמרות שדין יותר רגיל לחתול יאנוש ופחות לכלבים. בעצם יש כלבה של השכנים גבי שדין משחק איתה וגם משחק בצעצועים שלה, וכשהוא חזר הביתה דבר ראשון הוא מילא מים מהבריכה של גבי ושפך על עצמו. ילדים וכלבים מאד אוהבים לשחק במים ומים מיד מחברים ביניהם. ודין אהב לעשות אצלי אמבטיה עם הברווז המצפצף. אבא שלו הוא מוסיקאי ולא אוהב צעצועים מצפצפים, אבל אני ממילא חצי חרשת ולא אכפת לי שיצפצפו כל היום בברווז ובכלב פלוטו, שנשארו בבית מאז שהבנות שלי היו קטנות ומצאתי אותם בנבכי הארון. הצפצופים שלהם מזכירים לי את הימים שהבנות שלי עוד היו קטנטנות ותמיד בלילה כשהתאמצתי מאד לשמור על שקט הייתי דורכת בטעות על איזה צעצוע מצפצף וכל הבית היה נחרד מהצפצוף. בכלל כשיש נכדים קטנים כל הזמן נזכרים איך היה כשההורים שלהם עוד היו ילדים קטנים בעצמם וממרחק הזמן אלה זיכרונות מאד מתוקים. אני תמיד אומרת להורים לילדים קטנים שייהנו מהם, כי זה עובר כל כך מהר ואחר כך מתגעגעים לימים האלה, כשעוד אפשר כל כך להינות מאמבטיה עם ברווז מצפצף ומלשפוך מים על הרצפה ולהשפריץ. תענוגות של ילדים הם מאד זולים ופשוטים, והם יכולים לשחק יום שלם בקערה של פלסטיק ולהיות מאושרים. בינתיים השארתי בחדר האמבטיה את האמבטיה הסגולה שקניתי לדין ואת הברווז המצפצף שמצאתי בארון, והיה פעם הברווז של אמא שלו. בכל פעם שאני מסתכלת בברווז אני רואה את דין יושב באמבטיה ושופך על עצמו מים מקערת פלסטיק וצוחק וככה אני פחות עצובה שהם רחוקים. אני לא יודעת איך אפשר להסביר לאושר שהם נסעו ושהרבה זמן לא נוכל להיות איתם ביחד. אולי עם הזמן הוא יבין. לאט לאט אני מסדרת את הבית, את הדובונים והכלבלב הפרוותיים הנחתי על המיטה בחדר של הבנות שאחר כך נהיה החדר של שרון כשהיא באה לירושלים ועכשיו יהיה החדר של שרון ואביב הקטן, והוא יוכל לשחק בצעצועים, כי הוא כבר מתחיל לשחק בכבשה הפרוותית שהביאו לו מאנגליה והיא מנגנת ונדלקים בה אורות אדומים. זאת כבשת קסמים שגם לדין יש כזאת ועכשיו גם לאביב והיא מרגיעה ומרדימה אותו כשקשה לו להירדם. זה כיף שיש לאביב בן-דוד שגדול ממנו בשנתיים שזה קצת דומה לאח גדול שאפשר לקבל ממנו בגדים וצעצועים. אסתי צילמה אותי עם הבנות והנכדים ואמרה שאנחנו נראים כל כך יפים, אבל שבועיים של ביקור עוברים מאד מהר ואחר כך עוד יותר עצובים ומתגעגעים. עירית אמרה לי שיש לי מזל שלפחות חמישים אחוז מהילדים שלי בארץ, ועכשיו גם חמישים אחוז מהנכדים. זה נכון כמובן. ריחמתי קצת על עירית שהיתה מאד עצובה ביום שהם נסעו, וגם לי עמד בגרון מין גוש של בכי חנוק, אבל לא בכיתי, רק ליטפתי את אושר ואמרתי לו שאולי אנחנו לא נוכל לנסוע אליהם, אבל הם יבואו שוב לבקר אותנו, והעיקר שהם מאושרים ולכן גם אנחנו נהיה מאושרים.


יום שבת, 31 באוגוסט 2019

הצעה מעשית לבתי-הספר


כשהייתי ילדה לא אהבתי לאכול ואמא שלי ניסתה לגרום לי לאכול הרבה בכל דרך, אז היא הכינה לי תמיד לבית-הספר סנדביצ'ים ענקיים, שהיו עשויים לא משתי פרוסות כמו שרוב האמהות מכינות, אלא מחצי לחם חתוך לאורך, מלא בגבינה לבנה מעורבת בפפריקה אדומה, שכשהייתי ילדה נחשבה למעדן. אני לא רציתי ולא יכולתי לאכול את הסנדביצ'ים הענקיים האלה, אז חילקתי אותם לילדים בכיתה ששמחו מאד לאכול אותם, וככה יכולתי לחזור הביתה בלי הסנדביצ'ים, ואמא שלי חשבה שאני אכלתי אותם ולא כעסה עלי. כבר הרבה שנים אני גרה ליד שני בתי-ספר, ותמיד כשטיילתי עם הכלבים שלי הם מצאו בשיחים שליד בתי-הספר ובדרך אליהם המון סנדביצ'ים שילדים זרקו, ותמיד כאב לי הלב על האמהות שלהם שטרחו והכינו להם סנדביצ'ים והם זרקו אותם בשיחים כדי שאמא תחשוב שהם אכלו אותם ולא תכעס. מצד שני ישנם ילדים שמאד רוצים לאכול סנדביץ' ואין להם, אז יהיה ממש טוב אם בכל כיתה תהיה סלסלה שילדים יוכלו לשים בה אוכל שהם לא רוצים או לא יכולים לאכול, וילדים שכן רוצים לאכול יוכלו לאכול את האוכל הזה. אני יודעת שיש בתי-ספר שיש בהם מקום שאפשר להניח בו צעצועים או ספרים או משחקים שילדים כבר לא רוצים, ומי שכן רוצה יכול לקחת אותם. זה רעיון מצוין וכדאי לעשות את זה גם עם אוכל, שבמקום לזרוק את הסנדביצ'ים הטובים ישימו אותם בסלסלה ומי שרוצה יקח. כשהייתי מורה חיילת עבדתי בבית-ספר איזורי של ארבעה מושבים, ואחד מארבעת המושבים היה מושב של צמחונים וטבעונים, ומורה אחד סיפר לי על שני ילדים, אחד מהמושב הצמחוני שאמא שלו נתנה לו לבית הספר שקיות עם תפוזים, רק תפוזים, וילד ממושב אחר שאמא שלו נתנה לו סנדביצ'ים עם נקניק, והילד מהמושב הצמחוני היה נותן לילד מהמושב השני תפוזים, והילד מהמושב השני היה נותן לילד הצמחוני סנדביצ'ים עם נקניק, וככה שניהם היו שבעים ומרוצים. בכלל לחלוק ולהחליף זה מאד נעים, כי ככה לכולם יש יותר אפשרויות, והכי חשוב ששום ילד לא יהיה רעב, כי זה ממש לא נעים וקשה מאד ללמוד כשרעבים, וכשאוכלים ביחד זה הרבה יותר נעים מאשר לאכול לבד. כמובן שאם תהיה סלסלה כזאת, אפשר יהיה לשים בה גם סנדביצ'ים של אמהות שהכינו סנדביץ' נוסף בשביל ילדים שאין להם, וזה יהיה נחמד אם אמהות שיכולות יכינו לפעמים אוכל גם לילדים אחרים שאין להם אוכל להביא לבית-הספר. עכשיו מקובל שבתי-ספר מבקשים מההורים הרבה כסף שהרבה הורים לא יכולים לשלם, והממשלה אולי מעדיפה את זה ככה, שהחינוך לא יהיה בחינם ויהיה מאד קשה להורים העניים שלוחצים עליהם לשלם כספים שהם לא יכולים לשלם. הרבה שנים סבלתי מאד בעצמי מהתשלומים האלה וגם הבנות שלי סבלו, והייתי רוצה שההנהלות בבתי-הספר לא יגבו מההורים הרבה כספים ולא יציקו לילדים העניים, אלא ינסו להפוך את בית-הספר למקום של שיתוף ועזרה הדדית, וככה הילדים ילמדו בבית-הספר לא רק חשבון ואנגלית שזה מאד חשוב בחיים, אלא גם להתחשב באחרים ולעזור להם, שזה אפילו יותר חשוב מחשבון ואנגלית, וזה לא רק מכין את הילדים לחיים, אלא מכין אותם להיות אנשים הרבה יותר טובים. ועכשיו אני רוצה לאחל לכל הילדים וגם להורים ולמורים שנת לימודים טובה ושמחה והצלחה בלימודים.  

יום שישי, 30 באוגוסט 2019

ממשיכים


אתמול היתה לבתי שרון יום הולדת, ורציתי לכתוב או לתרגם משהו בשבילה ולא הספקתי. עשיתי קניות והכנתי אוכל ושמרתי על אביבי הקטן כששרון הלכה לקנות דברים שהיא רצתה לקנות מזמן ולא הספיקה, כי עכשיו היא אמא והיא לא מספיקה. בקניות היא פגשה חברים ששאלו אותה איפה אביב, והיא אמרה שהוא איתי, אז הם אמרו לה אה, אביב עושה בייביסיטר לסבתא. זה מאד הצחיק אותי, דוקא מפני שיש בזה משהו נכון, שהנכדים שומרים עלינו בדרכם להישאר מחוברים לחיים האמיתיים, שהם חיים של אוכל ואמבטיות וקניות וטלויזיה ולא כל כך חיים של ספרות ושירה. זיידי סמית אמרה באיזה נאום יפה שלה שזאת השירה שלנו, אבל השירה היא שירה והחיים הם חיים. השירה יכולה לעמוד בעינה אפילו כשנמות, ויש בזה משהו יפה, אבל החיים הם חולפים ומשתנים ללא הרף, הארוחות שבישלנו נאכלות והקניות שקנינו נגמרות וצריך שוב לקנות וכל עבודת חיינו הבלתי נגמרת חולפת ונעלמת, ורק הילדים שגידלנו והנכדים מזכירים לנו שכל העבודה הזאת חוללה משהו בעולם, למרות שלרוב לא נשאר ממנה זכר, היא מטבעה עבודה שאיננה משאירה את אותותיה, חוץ מאשר בגופם ובנפשם של ילדינו, וגם שם האותות שלה חמקמקים ונטמעים. בכלל בקיץ הזה לא כתבתי הרבה ולא תרגמתי הרבה, הייתי בעיקר סבתא. גם בתי ניצן ודין הקטן באו מאנגליה לבקר אותי, וכשראיתי את הפנים הקטנות של דין בדלת ביתי, דחוק בין הוריו, כמעט התעלפתי. אין לי הרבה הזדמנויות להיות סבתא של דין, לטגן לו שניצלים ולעשות לו אמבטיה. לפני שהם נסעו הביתה ישבנו עירית, הסבתא השנייה, ואני, בסלון הבית ודין, מבלי שאיש אמר לו מלה, הוא ראה את הדברים נארזים במזוודות הגדולות והמזוודות מחכות ליד הדלת, והוא רץ בין עירית לביני וחיבק אותנו חיבוקים עזים, כמה שילד קטן יכול, וזה היה מאד מרגש וגם עצוב, כי עכשיו הוא שוב רחוק ואני יכולה לראות אותו רק בסקייפ, ואני מקוה שמהזמן שבילינו יחד משהו נשאר, למרות שגם זה זמן מהסוג החולף ונעלם שאיננו משאיר את אותותיו, או אולי הוא משאיר את אותותיו באופן שאיננו נראה, כפי שאני נושאת בלבי כל הימים את הסבים והסבתות שלי, שהבתים שהם גרו בהם כבר כל כך ישנים, ובמקום חנות העורות הגדולה של סבא משה ברחוב החלוץ בחיפה יש עכשיו כמה חנויות קטנות, ואפילו התקשיתי לזכור איפה בדיוק החנות היתה, מול הבית או אולי קצת הצדה, ובמאפיה של סבא אברהם אנשים גרים או אולי כבר הרסו אותה ובנו שם איזו וילה עם גן ובריכה ופסלי גינה, כמו שעשו ברוב המשקים בבנימינה, שפעם היו בחצרות שלה שובכים ולולים ואפילו רפתות ואורוות, ועכשיו יש בעיקר בתים של עשירים עם גינות של דשא ופרחים ולא עצי פרי או גן ירקות. ורק אני בלב זוכרת שהסבים והסבתות שלי חיו פה. כולם נולדו במקום אחר והגיעו הנה בתקוה גדולה לחיים חדשים, ואני חושבת שהם היו מרוצים ממעשה ידיהם. אנחנו שכבר איננו ראשונים משנים את הנוף יותר משאנחנו בונים נוף חדש. אנחנו בנים ממשיכים למרות שלא ברור את מה אנחנו ממשיכים, לא בנינו בית ולא הקמנו משק או חנות. החיים שלנו לא טבעו עקבות בנוף, וכשנלך מפה שום דבר ממשי לא ייעלם, אבל הילדים והנכדים שלנו יזכרו אותנו, ונגור אצלם בלב לטוב ולרע.

יום ראשון, 25 באוגוסט 2019

האנטישמי טראמפ וחברו נתניהו


הדבר הכי נורא בהתבטאויותיו של דונלד טראמפ הוא לא רק שהאשים את יהודי ארצות-הברית בחוסר נאמנות לגורם לא ברור: לדבריו לישראל, לדברי מבקריו לארצות-הברית, ולעניות דעתי לו עצמו, אלא השקפתו על יהודי ארצות-הברית כעל מי שמעמדם איננו מעמד של אזרחי ארצות-הברית, שמצביעים בבחירות על פי השקפת-עולמם, אלא כעל קהילה של בני חסות, כמו היהודים בימי הביניים שהיו רכוש הכתר וכפופים לו, ונדרשו להוכיח את נאמנותם כדי ליהנות מזכויות שעבור אזרחים אחרים היו מובנות מאליהן. אזרח במדינה דמוקרטית חזקה עליו שהוא נאמן למדינתו ואין דורשים ממנו להוכיח נאמנות זו. הדרישה להוכיח נאמנות היא תמיד דרישה שמופנית כלפי מי שנתפס כזר וחריג, כפי שאביגדור ליברמן דורש מהאזרחים הערבים במדינת ישראל להוכיח את נאמנותם כתנאי לזכויות אזרחיות שאמורות להיות מובנות מאליהן. מדברי טראמפ עולה שיהודי ארצות-הברית אינם חלק מגוף האזרחים האמריקני, אלא שלוחה של מדינת ישראל, גורם זר לארצות-הברית, שצריך להצביע על פי מה שנתפס בעיניו כשיקולים ישראלים ולא על פי ענייניהם של אזרחי ארצות-הברית. לדידו של דונלד טראמפ ישנם אזרחי ארצות-הברית, וישנם יהודים שאינם קיימים כיחידים בעלי דיעות אלא כקהילה בחסד השלטון, ואם השלטון ברוב טובו עושה עמה חסד, עליה לגמול לו על כך. אנשי הימין בישראל, שהגזענות, הוולגריות ושנאת הנשים של טראמפ יפות בעיניהם ותואמות את השקפת עולמם שלהם, מרבים להטיף לנו שאהוב לבם טראמפ לא העביר את השגרירות לירושלים והכיר בריבונות ישראל בגולן כטובה לישראל, אלא משום שראה בכך אינטרס אמריקני. זה לא בדיוק מתיישב עם דבריו של טראמפ השבוע. מדבריו עולה שפעולותיו נועדו למטרה אחת: להעלות את מספר היהודים שמצביעים למפלגה הרפובליקנית, ובפרט לטראמפ עצמו. אבל יהודי ארצות-הברית ממשיכים להצביע ברובם המכריע למפלגה הדמוקרטית, ורואים בגזענות של טראמפ, בצדק רב, סכנה לעצמם, שהרי הם לגמרי מודעים לכך שטראמפ איננו בודד בהשקפתו שהיהודים הם גורם זר בגוף האומה, ושבתקופת כהונתו, גם אם מידת אחריותו לכך שנויה במחלוקת, נרצחו בפיטסבורג אחד-עשר יהודים בשעת תפילתם על ידי אדם בעל השקפות נאציות, וזה לא המקרה היחיד של פשעי שנאה נגד יהודים בתקופת שלטונו של טראמפ.
הימין הישראלי איננו מזדעזע מדבריו של טראמפ, מפני שהימין בראשות נתניהו מקדיש את עיתותיו לעסקות עם השטן, שכולן מבוססות על אותו עיקרון שבולט גם ביחסו של הימין לטראמפ: מתן לגיטימציה לשונאי יהודים ולשנאת יהודים בגולה, תמורת מתן לגיטימציה מצדם לשלטונו של נתניהו, לשליטה ישראלית בפלשתינים, ולהקמת התנחלויות בגדה. נתניהו וחסידיו הפכו את שלושת המדדים האלו - תמיכה בשליטה ישראלית בפלשתינים, בהקמת התנחלויות ועיקר העיקרים – בהמשך שלטונו של בנימין נתניהו לנצח, לאמות המידה המובהקות לאהבת ישראל. קדם לטראמפ שליטה האנטישמי של הונגריה ויקטור אורבן, שנתניהו הצטרף למסע הבחירות האנטישמי שלו שהתמקד בדמותו של המיליארדר היהודי ממוצא הונגרי ג'ורג' שורוש, כתחליף עכשווי לדמותו של רוטשילד בתעמולה הנאצית, שדיוקנאותיו הודבקו על רצפת תחנות הרכבת כדי שהעוברים ושבים ידרכו עליהם. בנימין נתניהו הצטרף לתעמולה האנטישמית הזו בחדוה, ונתן לגיטימציה לויקטור אורבן גם כאשר ביקורת רבה נמתחה על אורבן, שפעל רבות גם לקידום הכחשת השואה בהונגריה ולתיאור היהודים כמי שאחראים לשלטון הקומוניסטי בהונגריה. בנימין נתניהו הוא בעצמו מכחיש שואה שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", אלא המופתי של ירושלים הניעו לכך, בניסיון לשכנע את הציבור הישראלי שלא הגרמנים אחראים לשואה אלא הערבים. בנימין נתניהו גם גייס היסטוריונים שנתנו גיבוי להצהרה מכחישת שואה שהכתיבו הפולנים ליהודים בניסיון לתאר את עצמם כקורבנות שואה שכוונה כביכול נגד העם הפולני, ובכך לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ומצד שני לתאר את עצמם כמצילי יהודים, תיאור שהינו הכללה גסה של תופעה מצומצמת מאד בהיקפה. מבחינת נתניהו, מי שתומך בו ובמדיניותו הוא כשר, גם אם מדובר בנאצים, פשיסטים, גזענים ומכחישי שואה, וכאלה הם רובם של התומכים בנתניהו, שכן הם זקוקים ללגיטימציה שהוא נותן להם תמורת תמיכתם בו. טראמפ איננו יוצא מכללם: כמי שידוע כאנטישמי וגזען מושבע, הוא זקוק לידידותו המופגנת של בנימין נתניהו כדי לטהר את עצמו מקשריו עם חוגים נאצים, ובתמורה הוא תומך בנתניהו ובמדיניותו. אבל אין די לו בכך. טראמפ רוצה שיהודי ארצות-הברית יצביעו לו, והוא דורש את ליטרת הבשר שלו באותה תוקפנות שבה הוא תוקף את מתנגדיו. כיצד ינהג ביהודי ארצות-הברית אם ייבחר חלילה שנית לנשיאות, מבלי לזכות בקולותיהם של יהודי ארצות-הברית שימשיכו להצביע ברובם לדמוקרטים? מפחיד אפילו לחשוב על כך.