יום שלישי, 15 ביוני 2021

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

יום רביעי, 9 ביוני 2021

לשחרר את בלפור וסמולנסקין

 

בית ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין ברחביה כבר לא יהיה מה שהיה פעם, משכן צנוע ליד הקונסרבטוריון למוסיקה, בית שתושבי השכונה עוברים לידו בשגרת יומם ללא קושי וללא פחד. כבר שנים שהגישה אליו חסומה בפני התושבים בגדרות ובמסכי ענק. לאט לאט השתלטה משפחת נתניהו על הרחובות הסמוכים והפכה אותם למבצר שכיעורו החיצוני משקף את הרִשעות והטרור שהשליטה בתוך הבית ומחוצה לו. גם המאבטחים, החיילים והשוטרים הלכו והתרבו, וההתנכלויות לתושבי השכונה הלכו והתעצמו, והגיעו לשיאן למול המפגינים נגד נתניהו, שלא במקרה הכריזו מצור על בלפור. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שהטיל כך את חתיתו על שכניו האומללים, כראוי למי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית השברירית תמיד לרפובליקת בננות. בלפור היה לסמלו של שלטון מנוכר ומושחת שהתיר את דמם של מתנגדיו בהסתה שרצחנותה המוכחת רק הגבירה את הדחף להתמיד בה. השנאה והרעל שזרמו מן הבית הזה הציפו את המדינה.

לא במקרה נרתע נפתלי בנט מלעבור לבית הזה, וזה לגמרי לזכותו. לא רק משום שביתו הפרטי נאה ומרווח ומתאים למשפחתו, אלא מפני שכבר אין להפריד בין בית אגיון לדייריו בתריסר השנים האחרונות. הסיאוב, השחיתות, הרודנות, המגלומניה, ההתעמרות וההסתה, כל אלה דבקו בכותלי הבית הזה ללא הפרד. לא את ראשות הממשלה הוא מסמל כעת, אלא את משפחת נתניהו, את הרודנות, הנהנתנות, הניצול, את רמיסת האדם העובד, את כל מה שראוי לדמוקרטיה חפצת חיים להרחיק ולהקיא.

גם מבלי להתפעל מן הממשלה החדשה גרמו לי הימים הנוראים האחרונים להבין שאי אפשר עוד לשאת את שלטונו של נתניהו, את הטירוף, הטרור, ההסתה. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל. ממשלות נפלו והתחלפו. מעולם לא פעל ראש ממשלה בבריונות כזו כנגד הפועלים להחליפו. מעולם לא טען ראש ממשלה קודם לכן שעצם הרצון להחליפו איננו דמוקרטי. וכי מהי הדמוקרטיה אם לא היכולת להחליף את השלטון?

השבת הדמוקרטיה זקוקה לסמל חדש, לבית אחר.

או אולי רק להשיב את מה שהיה קודם לכן. בית צנוע, גדר שנוספה, ביתן אבטחה שנוסף, וזהו. אין שום צורך לסגור שני רחובות, לחסום אותם לתנועת האזרחים. אין צורך באוהלי ענק, במסכי ענק, בסורגים וגדרות. את כל אלה יש לפרק ולהרחיק ולפתוח מחדש את רחובות בלפור וסמולנסקין היפים למעבר אזרחים ללא מחסומים. מאחר שהבית כבר לא יאוכלס בקביעות, גם ביריוני הליכוד יעדיפו לשאת את איומיהם וקללותיהם למקומות אחרים. בלפור וסמולנסקין יחזרו להיות רחובות שקטים ויפים בדרך לתיאטרון או לגן הפעמון, רחובות שאפשר לטייל בהם עם כלבים או תינוקות בעגלה, ולהרגיש שאנחנו חיים במדינה חופשית.

ואז נדע באמת ששלטון האימים של נתניהו הסתיים.  

יום ראשון, 6 ביוני 2021

עזה 34 ירושלים

 

  

קודם ראיתי שסגרו את המכולת הקטנה שקראנו לה "הפרחיות", כי פעם היה שם שלט "פרחיות אורז". בהתחלה חשבתי שזה מוצר חדש, משהו דומה לפרח, ורק כששרון פרצה בצחוק מתגלגל למראה השלט הבנתי שהכוונה לפריכיות. זו היתה מכולת קטנה מאד, כמעט קיוסק. יוסי פתח אותה אחרי שהמכולת שעבד בה ממול נמסרה לזכיין אחר, שדווקא לא שרד, ואז הוא עבר לצדו השני של הרחוב ופתח את המכולת המאד קומפקטית הזו, ששרדה בעיקר בזכות תחנת האוטובוס הסמוכה, שנוסעיה קנו בה שתייה וגלידה בקיץ וגם מטענים לטלפונים ניידים, או חלב, אם נתקעו באישון לילה בלי חלב, כי חוץ משבתות וחגים היא היתה תמיד פתוחה, גם בלילות, והצליחה לשרוד למרות שחנות הפילבוקס שהחלה את דרכה באותו בניין ועברה בכל פעם לחלל גדול יותר עד שהתמקמה בעזה 40, משכה אליה את רוב הקונים. קצת הצטערתי שסגרו את הפרחיות, כי מדי פעם קניתי שם משהו, כמו חבילת קמח חמש דקות לפני שבת. אחר כך ראיתי שסגרו גם את ספרים ברחביה. הביאו לחנות המון קרטונים לארוז את הספרים, ואז ראיתי שסימנו במספרים כחולים את הלבנים במרפסות בקומה השנייה והשלישית, ואז הקיפו הל בגדרות פח ופעם כשפתחו את הגדר כדי להכניס לשם רכב כבד ראיתי שהבניין נהרס עד היסוד, ועל גדר הפח היתה תמונה של הבניין החדש שייבנה שם, בניין מודרני כזה, אפילו די נאה, אבל הוא כבר לא יזכיר את הבניינים הישנים של רחביה.

לפני הפרחיות וספרים ברחביה היתה שם המספרה של נינט. הרבה מאד שנים היתה שם המספרה של נינט, שכראוי לספרית היתה תמיד מטופחת בשיער צבוע לבלונד ואסוף לזנב סוס ארוך מאחור. הרבה שנים הסתפרנו אצל נינט או שותפתה זהבה, אני וגם הבנות. נינט אהבה לספר לי על השכנה שלי, שהיה לה נכד מפורסם, והיא היה לקוחה של נינט שנים רבות. השכנה כבר לא היתה בחיים. היא מתה בגיל מאה ושתיים בערך, והיא אף פעם לא צבעה את השיער לבלונד אלא רק לשחור סיני  שהבליט את הקמטים בפניה והיקנה לה מראה של מכשפה. כשניצן היתה קטנה היא אמרה לה פעם "את נורא יפה". היא התכוונה לכך שהיתה צבועה ומאופרת בכבדות, אבל ניקי ששמעה את ניצן כמעט נחנקה מצחוק. כשהנכד המפורסם היה קטן הסבתא היתה מביאה אותו לנינט והוא ישב על קרש והסתפר. נינט סיפרה לי הרבה פעמים איך השכנה נסעה פעם למלון לנופש עם בעלה ובלילה ההסקה בחדר המלון דלפה והרצפה התמלאה בשמן רותח, וכשהשכנה ירדה לשירותים רגליה ניכוו קשות והיא רותקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה ולצבוע לה שיער לשחור סיני ולהתקין לה תסרוקת. אבל היא היתה עורכת דין, אמרה נינט, והיא כבר תבעה אותם טוב. לא היה לה הרבה מזל בחיים, לשכנה הזאת. היא היתה ניצולת שואה ושכנה אחרת סיפרה שהרגו לה בן בשואה והיו כאלה שאמרו שהבן שיש לה מאומץ, אבל השכנה שסיפרה לי שהרגו לה ילד בשואה אמרה שזה בן אמיתי שלה. לא ידעתי מה נכון. בכל אופן אשתו של הבן היתה מפורסמת וגם בנו היה מפורסם וראו אותו בטלויזיה, מה שגרם לכל תושבי הרחוב לרחוש לו כבוד מלכים. נינט אהבה את השכנה הזאת כאילו היתה דודה שלה ותמיד סיפרה לי עליה בזמן שסיפרה אותי. היא לא לקחה ממני הרבה כסף כי הסתפרתי מאד פשוט, בלי צבע ובלי תסרוקות. אבל לפעמים קניתי ממנה גם שמפו מיוחד שייבאה מחו"ל. לפעמים היו במספרה עוד לקוחות ודיברו על פוליטיקה. למשל אמרו שלשמעון פרס היתה מאהבת. הכרתי את האשה שאמרו שהיתה מאהבת שלו. היה לה כלב עם חרדת נטישה ולכן למרות שהיתה צריכה להיעדר הרבה מהבית לרגל עבודתה מיהרה תמיד לשוב הביתה לכלב. לכן רחשתי לה אהדה ולא היה ממש אכפת לי אם היא היתה מאהבת של שמעון פרס או לא. לפעמים נכנס למספרה של נינט הקבצן ששנאתי, זה שהיה מתחנן לקבל נדבה ואז מבקש שיתנו לו עוד. עצבן אותי שאם נותנים לו כסף הוא מבקש עוד כסף ותמיד במין יבבה מתייפחת כזאת, והפסקתי לתת לו כסף, אבל נינט אמרה שאמא שלה אמרה לה תמיד לתת כל עוד היא יכולה לתת, ובגלל זה היא תמיד נתנה לקבצן המעצבן כסף, אפילו שהוא בא אליה כל יום. בסופו של דבר הוא נעלם מהשכונה כמו שכמעט כל דבר נעלם מהשכונה בבוא העת. גם המספרה של נינט נסגרה יום אחד והרבה זמן אחר כך יוסי שעברתי להסתפר אצלו סיפר לי שנינט עברה שבץ מוחי והיא לא יכולה לעבוד יותר. פתאם קלטתי שנינט היתה כבר מבוגרת למרות שנראתה צעירה בהרבה מגילה, ובין תספורת לתספורת היתה תמיד מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. הרבה פעמים אני חושבת עליה ועצוב לי שהיא כבר לא בשכונה, ושאין לי את מי לשאול מה שלומה.

את האנשים שגרו בשתי הקומות שמעל למספרה ולחנויות לא הכרתי אף פעם. נדמה לי שהדירות שם היו מושכרות וגרו שם סטודנטים שהתחלפו לעתים קרובות. לפעמים ראיתי אותם יושבים במרפסת דחוסים ושומעים מוסיקה רועשת. לפעמים אפילו ערכו שם מסיבה. אלה היו מרפסות מאד קטנות, מרפסות שהתאימו לדירות הישנות של רחביה שישבו בהן לשתות תה או קפה עם עוגה אחר הצהריים כשהאוויר מתחיל להתקרר ונעים לשבת בחוץ ולהסתכל על העוברים ושבים. אולי סימנו את המרפסות במספרים כדי לשלב אותן בבניין החדש, כאילו כדי לשמר משהו מהישן, למרות שהבניין החדש לפחות בתמונת דגם המחשב שלו על גדר הפח שמסביב לבניין ההרוס נראה מאד מודרני, ולא כל כך מתאים למרפסות האבן הישנות. לאט לאט הורסים את הבתים הישנים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות ובונים בניינים גבוהים עם חנייה, שתמיד חסרה בשכונה. אלה בתים יפים אבל בכל זאת חסרים את החן שהיה לבניינים הישנים שלפעמים נדמה שבסופו של דבר יישארו מהם רק זכרונות, כמו מדייריהם שהלכו לעולמם.

יום שישי, 4 ביוני 2021

הנכדים שלי וכל השאר

 

אתמול בשעה הזו ישבתי בגינה עם הכלב - יצאנו רק לקראת חצות כי רציתי לדעת אם הרכיבו ממשלה – ונזכרתי שבדיוק לפני שנתיים בשעה הזאת נולד נכדי הקטן אביב, בשלישי ביוני. חשבתי שהוא יוולד בשני ביוני אבל הוא התקשה לצאת ושעת חצות עברה ואז המיילדת קראה לרופא שהוציא אותו בעזרת מלקחיים. הירשו לי לחבק אותו, ואז נסעתי לבית של שרון ביפו והוצאתי את אושר שחיכה לי המון שעות בשקט, כאילו הבין שלא סתם נעדרתי. שנאתי ללכת למחלקת היולדות כי הכניסה היתה נורא מסובכת ותמיד התבלבלתי ובכלל אני לא אוהבת את איכילוב, אבל הם טיפלו יפה באביב. אחר כך הבאנו אותו הביתה ואושר נורא התרגש ובכל פעם שאביב בכה הוא בכה איתו ביחד. היה מאד מוזר שאביב נולד בשלישי ביוני גם כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן וגם כי ברביעי ביוני נולד שנתיים קודם נכדי הגדול דין שיהיה מחר, בעצם כבר היום, בן ארבע. נכון שתאריכים זה משהו לגמרי מקרי ובכל זאת זה מפתיע, ששני הנכדים שלי נולדו בהפרש של יום בתאריך. לולא היתה קורונה ולולא דין גדל באנגליה יכולנו לחגוג ביחד, ואולי בשנה הבאה זה יקרה.

מאז שנהייתי סבתא הכל נראה לי אחרת. העולם נראה לי מקום הרבה יותר טוב, ואם אני עצובה אני רואה את הנכדים בסקייפ ומיד עוברת לי העצבות. דברים אחרים לא משמחים אותי כמו הבנות והנכדים, ואנשים שמשווים הוצאה של ספר ללידת ילד מגוחכים בעיניי. שום דבר אינו דומה לילד קטן שמניח את ראשו על הכתף ומחבק, או צוחק בקול שמתחשק לצחוק איתו ביחד. ובגלל זה דברים אחרים שקורים הרבה פחות חשובים לי, ואני מתרגשת מהם הרבה פחות. אולי להיות סבתא זה סוג של הגשמה עצמית שהופך את החיים שלך לשווים, אפילו אם לא עשית שום דבר אחר. אני לא כל כך יכולה ליישב בין הרגשות שלי שילדים ונכדים זה הכי חשוב בעולם והסיבה העיקרית לחיות לבין הכעס שלי כשמתייחסים ברשעות לנשים שאין להן ילדים. אולי בעצם אין סתירה בין להוקיר את הילדים מעל הכל לבין לכבד אנשים שאין להם ילדים.

בכל זאת רציתי לדעת אם ירכיבו ממשלה למרות שכעסתי מאד שנתנו לבנט להיות ראש ממשלה וכעסתי מאד שמרחיקים את הערבים ומתנהגים אליהם בגזענות במקום ליצור שותפות, וההעדפה של מפלגות הימין והיחס המחפיר למפלגות השמאל בקואליציה הוא לגמרי בלתי נסבל לדעתי. למרות הדיבורים על אחדות ופיוס מתנהגים לשמאל שהוא חיוני לממשלת הקואליציה כאילו סער ובנט עושים טובה לשמאל שהוא עוזר להם לסלק את נתניהו כדי שיוכלו לחזור לליכוד ולהיות ראשי ממשלה ולנאץ את השמאל שעל הגב שלו הם עשו סיבוב. וכשאיילת שקד דרשה להחליף את מירב מיכאלי בוועדה למינוי שופטים כבר לא יכולתי יותר, והתפללתי שכל הממשלה המחורבנת הזאת תתפוצץ. ובכל זאת הייתי במתח לראות אם ירכיבו ממשלה ואפילו שמחתי קצת שהצליחו, למרות שאני לא אוהבת שום דבר בממשלה הזאת והיא לא נראית לי הרבה יותר טובה מהקודמת, ועדיין אני אשמח מאד להיפטר מנתניהו, רק שחשבתי שבמקומו אפשר היה ליצור משהו יפה יותר עם אנשים פחות דוחים. מרגיז אותי מאד היחס של הימין לרשימה המשותפת, שאולי אני אצביע לה בבחירות הבאות, כי מוצא חן בעיני שהם לא רוצים את בנט כראש ממשלה. גם אני לא רוצה, ואני ממש לא חושבת שזאת היתה האפשרות היחידה להרכיב ממשלה. ויחד עם זה אני כן רוצה שהממשלה הזאת תצליח ולא תתפרק ובייחוד שהיא תצליח להוציא את נתניהו מחיינו, למרות שהוא נדבק כמו סלוטייפ מאצבע לאצבע ולהיפטר ממנו לגמרי כמעט בלתי אפשרי. הנכד הגדול שלי דין חושב שבעזרת סלוטייפ אפשר לתקן הכל, ושכל דבר שבור אפשר להדביק בחזרה. אני כבר זקנה ואני יודעת שדברים שבורים קשה מאד להדביק בחזרה. בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר, חלום שמתרסק, תקוה שמתפוגגת. אבל ילדים זה שמחה וילדים זה תקוה וכשהם לצידנו אנחנו יודעים שיש לנו עתיד.