עיוורון
מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בכל פולחן אישיות כמו גם בכל תנועה פשיסטית, והפשיזם
הביביסטי מדגים זאת בצורה מושלמת. אלפי אנשים עוברים בכל יום ליד ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב
עזה, שהוכרז בראשית כהונתו האחרונה כמעון רשמי, המשופץ והמבוצר על חשבון הציבור,
בין גדרות גבוהות ומחסומי לחץ המקיפים אותו מכל עבר, והולכים ומתרבים עם הזמן,
וכמה עשרות מטרים משם המעון הרשמי של ראשי הממשלה ברחוב בלפור, אף הוא משופץ
ומבוצר, מוקף סורגים ומסכים שחורים, בשני המקרים בניגוד לחוקי הבנייה והתכנון ותוך
רמיסה גמורה של האזרחים החיים בשכונה, ברובם זקנים וסטודנטים. הציבור איננו מודע
לכך שראש הממשלה משתמש גם במעון הרשמי וגם בביתו הפרטי שהוכרז כמעון רשמי, יחד עם
ביתו הפרטי בקיסריה, והוצאות ההחזקה של שלושת המעונות מושתים על הציבור, וזאת על
פי חוק שהועבר בראשית כהונתו האחרונה של נתניהו, יחד עם חוקים נוספים שנועדו להקשות
על הוצאתו לנבצרות ולהגדיל את תקציבי האיפור וההלבשה של שני בני הזוג נתניהו. למרות
שאלפים צופים מדי יום בבית הפרטי שהוסב למעון רשמי על חשבון הציבור, מעטים מבינים
שהם צופים במופע בוטה של דיקטטורה. בדמוקרטיות ישנה הפרדה גמורה בין רכושו הפרטי
של השליט, לבין רכוש המדינה ששייך לכלל האזרחים, והמדינה מממנת רק בתי כהונה
ששייכים לה ומוקצים למגורי נשיאים וראשי ממשלה בעת כהונתם בלבד. מדינות דמוקרטיות
אינן מממנות ומשפצות על חשבון האזרחים בתים פרטיים של מנהיגיהן, ואינן מבצרות ומאבטחות
אותם. אבל הבית ברחוב עזה מאובטח גם כשראש הממשלה איננו נמצא בו, וכפי שהסביר לי
איש משמר הגבול, יש "אבטחת הבית" שאיננה תלויה בהימצאותו של ראש הממשלה
במבנה – היא מחויבת גם בהיעדרו, אלא נובעת מהכרזתו כמעון רשמי ממומן ומאובטח על
ידי המדינה, למרות היותו רכוש פרטי של משפחת נתניהו.
סבלם
של תושבי ירושלים ותושבי רחביה בפרט נגזר במידה רבה מחקיקה זו שהפכה את ביתו הפרטי
של נתניהו ברחוב עזה למעון רשמי, שכפי שקרה קודם לכן בהליך זוחל ברחובות בלפור
וסמולנסקין, מוקף יותר ויותר גדרות ומחסומים ונסגר יותר ויותר לתנועת הולכי רגל ורכבים,
תוך הפקעת מקומות חנייה לטובת רכבי ראש הממשלה והטלת מגבלות אינסופיות על תנועת
הולכי הרגל והמכוניות ברחוב. למעשה השכונה כולה מופקעת לטובת מופע של רודנות,
שמתחזה לצורך בטחוני, אך משרת אך ורק את משטר הרודנות והטלת האימה על האזרחים. גם
כמות אנשי המשטרה, משמר הגבול והמאבטחים הסובבים את הבית הפרטי שהוסב למעון רשמי
היא עצומה ואיננה יכולה להיות מוסברת בצורכי הביטחון בלבד. ישובי עוטף עזה לא נהנו
אפילו מחלקיק של הגנה כזו, וספק אם הם נהנים מהגנה כזו כיום, לאחר האסון שהנחית
עליהם משטר הרודנות של נתניהו.
למרות מופעי
הדיקטטורה הדוקרים את העין, הבידור החביב על חסידיו של נתניהו הוא ללגלג על הטענות
לאובדן הדמוקרטיה בישראל. הם מעדיפים להעמיד פנים שגילויי הרודנות הם צורך בלתי
נמנע, ושאשמים בהם המפגינים ברחוב, או המפגינים בכנסת, או המפגינים במקום כלשהו
בעיר. היום בצהריים סילקה המשטרה את המפגינים ברחוב באלימות רבה והכתה אותם, כולל
אנשים זקנים. שבוע שלם היה הרחוב סגור, לכאורה בגלל ההפגנות. למעשה בגלל
הדיקטטורה. המפגינים לא נהגו באלימות, למרות המאמץ הבלתי פוסק של השלטון לאפיין
אותם כאלימים ומסוכנים, כדי להצדיק את האלימות כלפיהם ואת מופע ההתבצרות של בית
נתניהו וסביבתו.
המפגינים
צעקו: "הממשלה אחראית לחיי החטופים", וגם "אלף ושמונה מאות אזרחים
מתים, הדם על הידיים של ממשלת הדמים", וגם "אנחנו לא נפקיר אותם, אנחנו
כן נחזיר אותם". אתמול בבוקר החליטה גם תנועת הליכוד להפגין נוכחות ברחוב,
כדרכה באמצעות רמקולים שהשמיעו בעוצמה רבה שירים. במיוחד נשמע השיר: "ביבי,
יא חביבי, רק אתה מנהיג עולם / אוהבים אותך כולם". מדי פעם חזר השיר והושמע. נתניהו
הוא המסר, האידיאולוגיה ותכנית העבודה. גם זה מאפיין של דיקטטורה. במשטר דמוקרטי
המסר הוא האידיאולוגיה של השלטון. בדיקטטורה הדיקטטור הוא האידיאולוגיה והמסר. זה
לא מפריע לתומכי נתניהו לא לראות את הדיקטטורה ואת הצטמצמות האידיאולוגיה השלטונית
לפולחן אישיות של הדיקטטור. הערב, לאחר סילוק המפגינים מהרחוב בכוח, עמדתי ליד
מאהל משפחות החטופים עם שלט של אחד מהחטופים שהופקרו לטובת השבת בן-גביר לממשלה ושרידותה
בשלטון. רכב התקרב אליי והנהג צעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". הוא
התכוון שהעם בעד הפקרת החטופים למוות כי זה מה שהחליט הדיקטטור לצורך הישרדות
הדיקטטורה, ותומכי הדיקטטורה הביביסטית תמיד מדברים בשם העם ותמיד מסבירים שהעם איתם.
הם גם מעבירים בהתמדה את המסר שצריך להפקיר את החטופים למוות, ושזה רצון העם, מה
שלא מפריע לתומכי הדיקטטורה המתוחכמים יותר להתרעם על כך שמייחסים להם שאיפה למות
החטופים, שאיפה שמובעת תדיר כלפי מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, לצד הקריאות "רק
ביבי" שמושמעות תדיר כלפי הנוכחים במאהל. עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע
בסגידה לדיקטטור, וגם אטימות הלב ואכזריות, ולא במקום אחרון גם מידה יתרה של טמטום.