האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדלוגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

התדמית חשובה מחיי הילדים

 

הדבר הכי מוזר לי בפרשת מותם של שני התינוקות במעון החרדי הפיראטי, הוא ההתגייסות החרדית להגן על בעלת המעון, גם מצד הורים לילדים ששהו כעת במעון, וגם מצד כאלה שילדיהם שהו בו בעבר. הגדילה לעשות מישהי שטענה שששת ילדיה חונכו במעון הזה אצל אותה גננת, והתקשרה מארצות הברית לתכניתו של עודד בן-עמי כדי לספר בשבחה של הגננת, שלדבריה גידלה את ילדיה במסירות רבה והיתה לה כאם וכסבתא לילדיה. נכון שבימינו אין זה קשה במיוחד להתקשר מחו"ל ולנהל שיחת וידאו עם ערוץ טלוויזיה, ובכל זאת נדרש עניין מיוחד כדי להיות מודע להתרחשויות בירושלים ולהשתקפותן בתקשורת ההמונים, ולנסות להשפיע באופן כזה על דעת הקהל בציבור צופי הטלוויזיה, שלפחות לפי הדעה המקובלת החרדים אינם נמנים עליו. היה ברור שהדוברים החרדים בשבחה של הגננת רואים את עצמם כנציגי וכדוברי הציבור החרדי כלפי הציבור שאיננו חרדי, כלומר מראש בעמדת התגוננות. ועדיין, כשמשווים את הזעם ההורי במקרים של גננות מתעללות או של מקרי פציעות ומוות של פעוטות בגנים ומעונות בציבור הכללי, את הדברים הקשים שמטיחים הורי הילדים במקרים כאלה בגננות ובמטפלות שסרחו או התרשלו בטיפול בילדיהם, ואת דרישותיהם הבלתי-מתפשרות לענישה מחמירה כלפיהן, אי אפשר לחמוק מתמיהה על ההתגייסות החרדית הזו להגנה על הגננות והמטפלות במעון שבו אירע האסון, ושאנשי משטרה שנקראו למעון בעקבות מות הפעוטות תיארו בו הזנחה קשה ותנאים בלתי ראויים, שמתאימים יותר להגדרה המזעזעת לכשעצמה "מחסן ילדים" יותר מאשר לכינוי "מעון חינוכי". יתרה מכך, לא נשמע בקהילה החרדית שום קול אחר, שום קול מבקר ומוחה, אפילו לא מגורמים שמכונים "חרדים מודרניים", או מחרדים משכילים שהם אנשי חינוך.

אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחרדים רואים את עצמם כקהילה נפרדת מהציבור הכללי במדינה, שפועלת למול הציבור הכללי ככת נרדפת, שהאינטרס הראשון במעלה שלה הוא לגונן על תדמיתה הפגועה, ולא לברר כיצד קרה האסון וכיצד ניתן למנוע אסונות נוספים. קשה גם להימנע מהמחשבה שיש כאן איזו הכוונה ממנהיגי הציבור החרדי או לפחות מהנהגה מקומית, שכונתית או עירונית, ואולי גם לחץ חברתי, שלא לבקר את הגננת אלא בראש וראשונה להגן על תדמית הקהילה החרדית, ולהסביר שהאסון נובע מכוח עליון ולא מהתנאים הלא ראויים שבהם הוחזקו הילדים, ממספרם הגדול הרבה יותר מדי למול כוח האדם המצומצם שהיה אמור לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, ולמול המקום הקטן והצפוף והבלתי מתאים שעמד לרשותם. גם ההתנגדות הפרועה והאלימה לנתיחת הגופות, נראתה יותר כניסיון למנוע בירור מדויק של סיבת המוות כדי להקשות על הרשעת הגננות או המטפלות, וכמוה גם התוקפנות והאלימות הקשה כלפי עיתונאים שסיקרו את האסון ואת ההפגנות נגד נתיחת גופותיהם של התינוקות שנפטרו. נכון שאלימות זו איננה מיוחדת למקרה הנוכחי וכבר נצפתה במקרים רבים אחרים.

ודווקא המאמץ הזה לגונן ולהצדיק יוצר התרשמות הפוכה לגמרי, יוצר תחושה של קהילה שמתייחסת לילדיה באטימות לב, מפקידה אותם כחפצים קלי-ערך במקומות בלתי ראויים ובידי אנשים בלתי ראויים, ונלחמת על הזכות להמשיך ולהעמיד פנים שהכל כשורה, ולהמשיך בהפקרת הפעוטות, ובלבד שימשיכו להתקיים אותם מקומות בלתי חוקיים שגובים מחירים נמוכים בהרבה מן המחירים המקובלים במעונות המוסדרים כגון אלה שמפעילים ארגונים כויצ"ו ונעמ"ת. הנורא מכל הוא שהמעון שבו קיפחו שני תינוקות רכים את חייהם, מתואר כמעון "ברמה גבוהה", שנחשב מבוקש ושלפיכך המחירים שנגבו בו היו גבוהים מהמקובל במעונות פיראטיים דומים, שמפחיד אפילו לדמיין מה מתרחש בהם.

לעת זקנה

 

לביאות

הייתי רוצה להיות כמו הנשים

שמכנים אותן נמרות או לביאות

אבל כל כך קשה לי ללכת.

אני יושבת על ספסל בשדרה

ומתבוננת בעצים מתנועעים ברוח.

פרפר לבן חוצה את האוויר ונעלם,

ורד פורח בין עלים.

היה נעים לשבת כך לעד

לולא טרדו המחשבות

על מלחמה ומוות.

אין די בשמיים תכולים ועצים

לנסוך שלוה.

 

 

רות אלמוג

הסופרת הקשישה רות אלמוג

לא יכלה לרדת למקלט.

כל כך כאבו לה הרגליים.

היא ישבה איפוא בפינת ביתה

וחיכתה לטיל שיבוא.

אולי חשבה שבגילה

כבר לא נורא למות.

אולי חשבה שבגילה,

אם ייהרס לה הבית,

כבר לא תרצה ללכת למלון,

וממילא לא תרצה כבר לחיות.

אולי חשבה על משהו אחר:

הבנות, הנכדים,

מי שלמענם גם אנשים זקנים

רוצים לחיות.

עכשיו אני רואה אותה

אולי גם את עצמי

יושבת בפינה עם המקל

ומחכה.

 

 

יהיה נחמד

יהיה נחמד להיקבר

בכתונת הפלנל

עם הכפתורים האדומים

והפרחים הוורדרדים

ותחתוני התחרה הלבנים

הכה רכים

וסביב ראשי

המטפחת השקופה

עם הפרחים האדומים

הקטנטנים

וגבעוליהם הירוקים,

ובלי איפור –

אין צורך באיפור

הוא לא נדרש אף פעם,

גם לא ביום חתונתי

עם איש, שכבר איננו בחיים.

כל מי שהקיפוני מתחת לחופה

עכשיו מתים, ורק אני

נשארתי לספר לנכדים

שלא הכירו איש מהם,

אבל אולי הם עתידים

לבקר את קברי,

שבו אנוח בשלום על משכבי.

 

חרדים תוקפים נהגים ערבים

 

לתדהמתי גם אלה שהתייחסו לעובדה שנהג האוטובוס שדרס נער חרדי בהפגנה נגד הגיוס בירושלים, הותקף קודם לכן על ידי המון נערים חרדים שרצו לפגוע בו בשל היותו ערבי, לא הזכירו את העובדה שכבר במשך חודשים מותקפים נהגים ערבים בירושלים על ידי חבורות של נערים חרדים, שמקללים אותם, שופכים עליהם מים, זורקים עליהם חפצים ואף מכים אותם, וכי הנהגים חזרו וביקשו אבטחה ואף הובטח להם שהם יזכו לאבטחה, אך בינתיים הנהגים מופקרים לשרירות לבם של ביריונים חרדים שהפכו את תקיפת הנהגים לנוהג ולשעשוע. העובדה שמדובר בחרדים הוצנעה עד כה. דווח למשל על תקיפת נהגים ערבים בקרבת אצטדיון טדי, דבר שיצר את הרושם שמדובר באוהדי כדורגל, והתעלמו מכך שבקרבת אצטדיון טדי עוברים קווים שמשרתים את השכונות החרדיות והמתחרדות בית וגן, יפה נוף והר נוף, כמו קו 411 שנוסע דרך שכונות אלה מאצטדיון טדי לעיר בני ברק. להתנכלות הנערים החרדים בירושלים לנהגים ערבים אין קשר לכדורגל ולאלימות במגרשים, אלא להשתוללות הגזענית של תומכי ממשלת החורבן, גם בשטחי הרשות הפלשתינית וגם בשטחי מדינת ישראל, ומותר לחשוד שמה שמעצים אותה הוא הגיבוי הממשלתי של מפלגות בן-גביר וסמוטריץ' לפגיעה בערבים, שמתממשת הן בפוגרומים הבלתי-פוסקים של מתנחלים בפלשתינים והן בהתקפות על ערבים במדינת ישראל. יש נטייה לראות בנוער החרדי תומכים של מפלגות חרדיות, אך חלק לא מבוטל מן הנוער החרדי הולך שבי אחר איתמר בן-גביר, והם מגבירים מאד את כוחו. אמנם הנוער החרדי איננו מעוניין לשרת בצבא, אבל טעות היא להסיק מכך שמדובר ברודפי שלום. לאומנות וגזענות אינן זרות לאווירה בציבור החרדי, וגם אלימות איננה זרה להם, ובפרט כאשר יש לנבלים הזדמנות לחוש את עצמם כפטריוטים. העובדה שנערים הגיעו להפגין נגד גיוס והתנפלו בצעקות "ערבי, ערבי" על נהג אוטובוס איננה צריכה להפתיע. הם לא תקפו את האוטובוס, כפי שהיו מי שטענו בתקשורת, ללא כל בסיס, שהם תוקפים אוטובוסים בגלל שהם מסמלים עבורם את מדינת ישראל. הם תקפו את הנהגים הערבים של האוטובוסים, מפני שביריונים גזענים אלה, שהם גם חרדים, יודעים שניתן לפתוח את דלתות האוטובוס מבחוץ, וכך הם עושים כדי להתנפל על נהגים ערבים ולפגוע בהם. לא במדינת ישראל הם רצו לפגוע, אלא בערבים.

הם גם יודעים כמובן, שמושא ההערצה שלהם, איתמר בן-גביר, הוא שר המשטרה, והגנה על נהגים ערבים איננה בראש מעייניו, בלשון המעטה. כמו הפורעים בשטחים גם הם מרגישים שדמם של הערבים הותר והכל מותר. הנהג הערבי המותקף שחשש לחייו לא טעה. הביריונים החרדים האלה מוכנים גם לרצוח ערבים, ולמרבה הצער שיחתו של הנהג למשטרה להגיע למקום ולהצילו מהתוקפים לא נענתה. במקום זאת ביקשו במשטרה שהפקירה את הנהג להאשימו ברצח, כאילו ניסיונו להציל את נפשו מהתוקפים נעשה בכוונה להרוג את הנער, כאילו מחבל שמתכנן פיגוע היה מתקשר למשטרה ומבקש שתגיע מיד, כפי שעשה הנהג הערבי. למרבה המזל השופטת כבר עמדה על כך שאין שום ראיות לכוונת רצח מצד הנהג, והמקרה נע בין גרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת. בכל מקרה במשפטו של הנהג ראוי להביא בחשבון שהתנפלות הנערים החרדים עליו היתה חלק ממסכת פשעי שנאה גזעניים שהפכה למכת מדינה, שהמניע שלהם היה לאומני וגזעני, כפי שעולה מקריאתם "ערבי, ערבי" שנשמעה היטב בסרטונים המתעדים את האירוע, ושהנהג הערבי, גם אם ייקבע שלא היה זהיר ושגרם למות הנער, היה קודם כל קורבן של פשע גזעני ופעל בסכנת חיים.    

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

אפשרו לשופטי נתניהו לכתוב כבר פסק-דין

 

רק לפני כמה ימים כתבתי שצר לי על שופטי נתניהו, שמותקפים מכל הצדדים ולאו דווקא בצדק, ושהתובעים אינם מאזינים לתחינותיהם לקצר את החקירה הנגדית, כיוון שעדותו של נתניהו אינה תורמת לבירור האמת – הוא ממילא מנצל את כוחו העצום כראש ממשלה במשך שנים רבות מדי כדי להתחמק ולשקר, וכתבתי גם שלפעמים אין צורך לשופטים בחקירות נגדיות ארוכות, כי התמונה כבר ברורה להם, ונדמה לי שבמשפט נתניהו זה מזמן המצב. עורכי-דין, ובמקרה זה התובעים מטעם המדינה, מעדיפים תמיד להאריך בחקירות הנגדיות, מתוך אמונה שכך יוכלו לערער יותר את גרסת הנאשם, שזה לפעמים קורה ולפעמים לא. נתניהו כבר הצליח לסתור את עצמו ולהזיק לעצמו לא מעט, דווקא בגלל היוהרה האינסופית שלו, ומריחת הזמן שלו, שגרמה לו עצמו לשכוח את שקריו הקודמים ולהמציא חדשים, ולפחות בתיקי אלף ואלפיים יש לתביעה ראיות מאד חזקות שמגובות בחשבוניות בתיק אלף ובהקלטות בתיק אלפיים, וקשה יהיה לו להימלט לגמרי מהרשעה, לפחות בהפרת אמונים.

והעניין בתיקי נתניהו הוא, שבכלל לא משנה אם הוא יורשע בעבירות הקלות יותר ורק בחלקן. די בכך שהוא יורשע בהפרת אמונים כדי להצדיק את המשפט, ואלה שימשיכו לטעון שהתיקים תפורים, ממילא אינם מעוניינים באמת ודבר לא ישפיע עליהם, גם לא הרשעה בשוחד. לכן עדיף לתביעה לקחת את הסיכון בזיכוי חלקי של נתניהו – זיכוי גמור כנראה לא יקרה, מה שיסייע להוריד מן השולחן את הדרישות מצד נתניהו ותומכיו בארץ ובחו"ל לביטול המשפט, שהן מסוכנות יותר לעשיית הצדק מאשר קיצור החקירה הנגדית. והדבר החשוב ביותר, עדיף לסיים את המשפט כעת ולאפשר לשופטים לכתוב פסק-דין שיתפרסם לפני הבחירות. אם נתניהו יורשע, הדבר יבהיר סופסוף את מצבו המשפטי עוד לפני הבחירות, ואם נתניהו ייצא זכאי, הוא לא יוכל לטעון שבמערכת המשפטית אין צדק ואין התחשבות בטובת המדינה, וגם אם יעז לטעון כך, לא יהיה לדבריו אותו תוקף. גם הטענה המופרכת שיש לחקור את השופטים על מחדל השביעי באוקטובר תאבד מהלהט שבו היא מושמעת מצד תומכי נתניהו וחסידיו השוטים. הבחירות הבאות יתמקדו בכל מקרה באחריות לטבח השביעי באוקטובר, גם אם נתניהו יתאמץ בכל כוחו לשנות זאת, יחרחר מלחמות ויפיץ שקרים כמיטב כשרונו בתחומים אלה. יוקר המחייה, השתוללות הפשיעה והרציחות, הכל יצטרף לכשלון ממשלת החורבן, אך דבר לא יאפיל על רישומו של המחדל והטבח על הציבור הישראלי, והאבידות הנוראות שספג וממשיך לספוג הציבור.

אם לעומת זאת ימשיכו התובעים בחקירות הנגדיות, נתניהו לא יחדל מתעלולי ההתחמקות, השקרים וההתקפות מצדו ומצד חסידיו על מערכת המשפט, ויעשה ככל יכולתו לשבש את מהלך המשפט, אם לא יצליח לבטלו לגמרי, שזה בעיניי התסריט הגרוע מכל מבחינת מעמדה ועצמאותה של מערכת המשפט ומבחינת השוויון בפני החוק, שלא לדבר על כך שפסק-דין שיינתן רק בעוד מספר שנים יאבד הרבה מתוקפו, וגם אם ההרשעות יהיו כבדות יותר, ככל שפסק-הדין יאחר לבוא, כך יהיה תוקפו הציבורי קטן יותר, ואולי ייחשב לכלל לא רלוונטי. הזמן הוא גורם מכריע לגבי תוקפו ומשמעותו של פסק-הדין, וככל שההכרעה תהיה קרובה יותר, כן ייטב. לכן עדיף לתביעה להאזין לתחינות השופטים המותשים, לקצר ולוותר על חקירות נגדיות, לקבוע תאריך לסיכומים ולאפשר לשופטי נתניהו לכתוב פסק-דין עוד השנה, בטרם תצא ראשת ההרכב לגימלאות ובטרם יילך הציבור לקלפיות. די בהתמשכות המשפט עד כה ובנזקים שנגרמו מן ההתמשכות הזאת. הגיע הזמן לסיים את תיקי השחיתות, ולפנות את הזירה לאישומים היותר חמורים, נגד מי שהמיט על מדינת ישראל אסון שכמותו לא ידענו מעולם, ושתוצאותיו והשלכותיו ממשיכות להעיק עלינו ולפצוע אותנו, וימשיכו להכאיב עוד שנים רבות.