רוברט דנקן / שמש אוגוסט

 

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

רוֹבֶּרט דַּנְקֶן / שֶׁׁמֶשׁ אוֹגוּסְט

אֱלֹהֵי הַחֹם הֶעָצֵל, בְּדֶרֶךְ בּוֹהֶקֶת זוּ

אַתָּה שׁוֹלֵט בַּכֹּל.

וּמֵעַל הַשָׂדוֹת הַיְּרֻקִּים הַקְּמֵלִים

תַּחַת שַׁלְהַבְתֵּךָ,

צְמָחִים פִּרְאִיִּים צְמֵאִים אֵלֶה

מַצְמִיחִים ג'וּנְגֶל בֵּיתִי

לְהָגֵן עַל פִּרְיָם.

מִכֹּל הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים, אֲנִי שָׁר,

מַמְתִּין לְחַסְדֵי הָעֶרֶב.

Robert Duncan

August Sun

God of the idle heat, in this glaring road

you dominate all.

And over the green fields wilted down

under your blaze, these

thirsty unruly plants grow a jungle domesticity

to protect their fruit.

Of all hidden things, I sing, waiting

For evening' grace.

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

הטירוף של כיבוש עזה

 

לאיזו רמת טירוף הידרדרה מדינת ישראל ועד כמה התנתקה משאר האנושות אפשר להבין רק כשמאזינים לדיבור בערוצי החדשות על הרעיון הנפשע והחולני של כיבוש עזה. אפשר לכבוש עיר בצורות שונות, אבל זו שממשלת הפושעים של ישראל בוחרת בה מזכירה יותר תיאורים תנ"כיים, וכנראה לא במקרה. כמובן מאליו מדברים על גירוש כל תושבי עזה לדרום הרצועה, למחנות אוהלים וכיו"ב, מה שכרוך ללא ספק בהרג ובמוות של תושבים רבים, הרג ומוות ישירות מידי צה"ל וגם בהרעבה ובחולי של רבים מהם, כאשר יושלכו מביתם ומפרנסתם על זקניהם וטפם ונשותיהם ההרות. אבל במקום להיחרד ולאבד את הקול מהטירוף האכזרי בלי גבול, בוחרים קריינים להתפלא דווקא על מדינות מתוקנות שמתפלצות מתכניות הזוועה של ממשלת ישראל שהן פשעים נגד האנושות, שעליהם צריכים ראש הממשלה והשרים להישפט ולהישלח לכלא לשנים רבות, אם לא לכל ימי חייהם, אם קשה לכם להבין לאיזו רמת טירוף הגיעה מדינת ישראל, נסו לחשוב שמישהו, שיש לו כוח לבצע זאת, היה בוחר להגלות את כל תושבי ירושלים, שהיא בערך בגודל של עזה, למחנות אוהלים במדבר יהודה או על שפת הים, כולל הזקנים והחולים, הילדים והתינוקות, להפציץ ולהרוס את ירושלים, ובהמשך לשלוח את תושביה להתגורר בדרום סודן ואולי גם באינדונזיה, ותארו לעצמכם שבעולם היו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם, ומתפלאים שהיהודים זועקים לשמיים שיצילו אותם. עד כמה אפשר להיות מנוכר, ולו גם לאויב אכזר ורצחני, מבלי להבין שהפכנו בעצמנו לסוג של חמאס, ושככה העולם רואה אותנו, מפני שזה מה שנהיה מאיתנו, מפני שכמו שאנשים עומדים מוכי תדהמה מול האכזריות של שרי הממשלה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כך כל אדם בעל לב מוכה תדהמה מהאכזריות של ממשלת ישראל כלפי העזתים, ומטירוף הנקמנות, ההרס וההרג הבלתי נגמרים שלה, ולא צריך להיות בשביל זה אנטישמי או פרו פלשתיני, מספיק שיש לך רגש אנושי מינימלי, בשביל שלא תוכל לשאת, לא את התכניות, ולא את הדיבורים, על כיבוש והרס והגלייה והרג, ובוודאי לא את המעשים, כאילו מדובר בהתנהלות נורמלית, ובהתעלמות גמורה מכך שכבר שנתיים ישראל כובשת את עזה והורגת בתושביה עשרות אלפים ועוד מדי יום, ושלא רק העזתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת, אלא גם הישראלים הגיעו לקצה היכולת ואנשים חולים ומתאבדים מרוב יאוש ממלחמה של ממשלה מטורפת שמורכבת מאנשים מופרעים ונבערים מדעת, שמעולם לא יצאו מחוץ לבועת המתנחלים, מעולם לא פגשו אנשים מחברות אחרות, מתרבויות אחרות, מעולם לא ניהלו שיחה -וגם אין להם יכולת לכך – עם מי שאיננו מבני חוגם, ואיננו משוכנע כמותם שהם שליחי אלהים, ושטבח החמאס היה נס נפלא שמתיר להם להרוג ולגרש את כל תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות. אם לא נסלק את האנשים האיומים האלה, שהשתלטו על מדינת ישראל בראשות נתניהו, שמזמן איבד את הקשר עם המציאות, וכפי שחתר להשתלט על בתי המשפט מבלי להטות אוזן לאזהרות מבכירי אמ"ן ומשר הביטחון יואב גלנט מפני הסכנה הביטחונית, הוא חותר כעת למלחמת שמד בעזה ואיננו רואה דבר מסביב, וגם אם הוא מבין יותר משריו מה משמעות התנתקותה של ישראל מהעולם, כולל מבני ברית חשובים, כפי שדהר לאסון עם המהפכה המשטרית, הוא דוהר כעת לאסון עם התכנית הנפשעת והמטורפת לכיבוש עזה, ואם לא נעצור ונפיל את ממשלת השטנים הזאת, האל יודע אנה אנו באים.

אושר חולה

 

כל השבוע לא כתבתי למרות שקרו הרבה דברים, וגם היום אני מסוגלת לכתוב רק על הכלב שלי אושר שלא נמצא איתי עכשיו, כי הוא מאושפז בבית חולים לחיות. כבר כמה זמן הוא מתקשה בהליכה, וכבר לפני שבוע הבנתי שהוא חייב לראות רופא, אבל לא רציתי לגרור אותו לרופא בחום של ארבעים מעלות, וחיכיתי יותר מדי, ואתמול בבוקר אושר לא הצליח לעמוד על הרגליים, והיום נאלצנו לאשפז אותו. בבית החולים שמו אותו על עגלה והוא דוקא אהב שמסיעים אותו על עגלה, אבל הרופאים רצו לנסות להעמיד אותו על הרגליים בחוץ, כי הרצפה בבית החולים חלקלקה מדי, והוא לא הצליח לעמוד והשאירו אותו לשכב שם בחוץ ואני ישבתי לידו ואכלתי ונתתי לו חתיכות בשר שהוא נהנה לבלוע, כי אני מקווה כל הזמן שאם הוא אוכל ושותה יש לו תקווה, ושתי נשים שחיכו שם לטיפול עם הכלב החולה שלהן אמרו לי כל הזמן להגיד לרופאים שיכניסו אותו לבית חולים ולא ישאירו אותו מסכן בשמש, ואמרתי להן שאני לא רוצה לריב והן אמרו זה לא לריב זה לדבר. בסוף האשה מהקבלה קראה למישהו ובאו והעלו את אושר על העגלה ואחר כך לקחו אותנו לחדר האשפוז שיש שם הרבה תאים, תאים קטנים לכלבים קטנים ותאים גדולים לכלבים גדולים כמו אושר. בעצם אושר היה הכלב הכי גדול שם ומילא את כל התא. הביאו לי כסא פלסטיק אדום שאני אוכל לשבת שם מולו שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. הוא היה מותש ורצה מאד לישון, אבל הכלב שבתא לידו נבח כל הזמן בלי הפסקה, וכשאושר רצה לישון ולנוח הוא מאד הפריע לו וגם לכל הכלבים האחרים. היתה שם כלבה קטנה בתא קטן שמאד רעדה על הזמן, והיה נדמה לי שבכל נביחה של הכלב היא מצטמררת מפחד. גם אני הצטמררתי בכל פעם שהכלב נבח, והוא נבח בלי הפסקה. במשך כמה שעות ישבתי על הכסא האדום והתפללתי שהכלב הנבחן ישתתק, אבל הוא המשיך לנבוח, אחרי כמה שעות הרופאה באה לומר לי שבינתיים לא מצאו משהו אבל ימשיכו את הבדיקות מחר, ושאני אלך הביתה. יצאתי מבית החולים והיה בחוץ חושך ולא היה איש והתחלתי לבכות כי כל עוד ראיתי את אושר מול העיניים לא בכיתי, ורק כשהלכתי הביתה ואושר נשאר שם עם הכלב הנובח התחלתי לבכות. אני גרה בקומה רביעית בלי מעלית עם ששים מדרגות, ואני לא יודעת מה אעשה אם אושר לא יחזור לעמוד על הרגליים וללכת. תמיד היינו בלתי נפרדים ואם אנשים ראו אותי בלעדיו הם שאלו איפה אושר ומה שלומו, והיו גם כאלה שלא אמרו לי שלום כשהייתי בלי אושר, כי הם הכירו אותי רק לפי זה שהלכתי עם אושר. אני קטנה ונעלמת בשטח, והוא כלב גדול עם נוכחות, שאי אפשר לא לשים לב אליו. מוזר לי שאני לא צריכה להוציא את אושר בלילה ולא צריכה להוציא אותו בבוקר כי הוא לא יכול ללכת והוא נשאר בבית החולים ואני רק יכולה להתפלל שיצליחו להציל אותו ושהוא יחזור ללכת. רציתי לבוא לבית החולים מחר בבוקר אבל הרופאה אמרה שלא יכניסו אותי לפני שתים-עשרה. אני עייפה מאד אבל קשה לי ללכת לישון ואני מפחדת ממה שיקרה.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.

  

הדס קלדרון / לראות את השמיים הכחולים

 

את הדס קלדרון פגשתי פעם פנים אל פנים ליד ביתי, כשבאה עם כמה חברות לה פגין מול ביתו של נתניהו להשבת החטופים. זה היה די הרבה זמן אחרי שילדיה חזרו מהשבי, אבל אביהם עופר קלדרון עדיין היה בשבי. היא שאלה אותי איך אפשר לגור מול נתניהו ואני שאלתי אותה איך אפשר לגור מול עזה, והיא שתקה והסתכלה בי בעיניים עצובות. זאת היתה גסות רוח מצדי לשאול שאלה כזו. עכשיו אני יודעת שכמה פעמים עזבה את ניר עוז, אבל תמיד חזרה אל הקיבוץ שהוריה היו ממייסדיו והיא נולדה וגדלה בו, ופגשה שם את עופר קלדרון והקימה איתו משפחה ושם הם גידלו ארבעה ילדים. אמנם עזבו לזמן מה למקום אחר כדי שיהיה להם ממ"ד, אבל כשבנו גם בניר עוז ממ"דים הם שבו לשם. זה היה בשבילם הבית והמקום שלהם, ורק הטבח וההפקרה והשבי שברו אותם. הם חוו את ההפקרה המשולשת: שלא הגנו על ניר עוז מפני הפלישה והטבח, שצה"ל לא הגיע לניר עוז להציל אותם, אלא רק אחרי שהמחבלים כבר עזבו עם חטופים בכל הגילאים והותירו אחריהם עשרות גופות וקיבוץ שרוף, ושממשלת הדמים הפקירה וממשיכה להפקיר את החטופים והשבויים, ומתנערת מאחריותה לאסון.

איפה צה"ל, מדוע איננו מגיע להציל את הקיבוץ, זאת השאלה שליוותה אותה בשעות הנוראות שבהן הסתגרה בממ"ד שלה ואחזה בכל כוחה בידית הדלת, בזמן שהמחבלים משוטטים בביתה, משחיתים והורסים הכל ומנסים להיכנס לממ"ד, ולמרבה המזל אינם מצליחים. האופן שבו מתארת הדס את שעבר עליה בשעות האלו בממ"ד עוצר נשימה. כשהסוללה נגמרה היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אבל רק לאחר שחולצה גילתה שהם נעדרים, ומאוחר יותר התברר שכולם נפלו בשבי, אבל היא דימיינה אותם יחד, את שני ילדיה הצעירים ואביהם, תומכים זה בזה. בכך היא מצאה מעט נחמה. רק לאחר שהילדים חזרו התברר לה שהם הופרדו זה מזה מיד וכל אחד מהם עבר את השבי בנפרד.

היא מתארת את המאבק להשבתם ואת השמחה על שובם, אבל במהרה היא מגלה את השפעתו הקשה של השבי על ילדיה ואת הקושי שלהם לשוב לחייהם הקודמים. זהו החלק שובר הלב ביותר בספר – קשיי ההסתגלות של הילדים לחיי החופש, שנהיים קשים במיוחד, מכיוון שבניגוד לשבויי מלחמות אחרות ששבו הביתה, להם אין כבר בית לחזור אליו, לכל היותר הם יכולים להצטרף לקהילת ניר עוז ששהתה אז במלון באילת, ולימים עברה לכרמי גת, כדי שיוכלו לפחות להימצא בחיק קהילתם הקטנה והפגועה מאד, ולהמתין יותר משנה לשובו של אביהם. הספר שנכתב בטרם עופר קלדרון שב מן השבי, מנכיח בעוצמה את מצוקת השבים מן השבי, ובפרט כאשר מדובר בילדים שאולצו להשאיר מאחור את אביהם. כמה וכמה ילדים כאלה, חלקם קטנים מאד, מצפים עדיין לשובו של אביהם, ומתחננים לשווא לזכות בהקשבתה של ממשלה מרושעת ואטומת-לב. קשה מאד לשמוע את דבריה של קלדרון, כי בנפשם, ילדיה נמצאים עדיין בעזה.

"לראות את השמיים הכחולים", שם הספר, מתמצת את תקוות החטופים לצאת לחופש מחשכת המנהרות תרתי משמע. הוא כתוב בפשטות, ברהיטות ובכנות, והדס קלדרון מתארת בו איך נאלצה להפוך מאשה אלמונית לרוב הציבור, לדמות ציבורית שנאבקת על הצלת ילדיה, ואחר כך על הצלת אביהם, למען הצלתו, אך גם כדי לאפשר לילדיה הלומי-השבי להשתקם. לא תמיד קל לה להביט באשה שהפכה להיות כדי להציל את חיי אהוביה. אני מצדי דווקא שמחתי מאד להתוודע להדס קלדרון ולדמותה הסוערת ורבת העוצמה, לאחותה גלית שבתה נויה נרצחה עם סבתה כרמלה דן, לאחיו של עופר ניסן ובת דודתו יפעת, לאיילה מצגר, לדני אלגרט, לעינב צנגאוקר, לרחל וג'ון גולדברג-פולין, ולבני משפחות חטופים אחרים, שהפכו בעל כורחם לגיבורים של טרגדיה נוראה שהמיטה עלינו ומוסיפה להמיט עלינו ממשלת הזדון, ושדווקא בשעתם הקשה ביותר לימדו אותנו כמה עוצמה יש במסירות ובאהבה, והחזירו לנו את האמון באדם.

 

הדס קלדרון, לראות את השמיים הכחולים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024