לא אתן לכם חנינה

 

בתכנית הבוקר של נסלי ברדה ויואב לימור בערוץ 12 הבוקר, סיפר הכתב הצבאי שי לוי, תושב קיבוץ נירים בעוטף עזה, על חייל שתקף אותו במלים קשות בשל היותו איש תקשורת, ואמר שהוא חושש בתור תושב העוטף, שבגלל ההתקפות על התקשורת צה"ל לא יגן עליו בעת צרה. נניח כרגע לשאלה עד כמה נובעים דבריו מהחוויה האישית המאד קשה שלו, כמי שבילה שעות בשביעי באוקטובר בממ"ד עם אשתו ושלושת ילדיו, כאשר מחבלים מסתובבים בתוך ביתו ולמרבה המזל לא יורים על הממ"ד, וכך הוא ומשפחתו ניצלים. למשמע דבריו חשה נסלי ברדה צורך להגן על הלוחמים, ואמרה שהחיילים שהיו בעוטף עזה הסתערו ולחמו והצילו אנשים, והזכירה את האחים קלמנזון המתנחלים, שהגיעו ביוזמתם בשביעי באוקטובר מההתנחלות עתניאל לקיבוץ בארי והצילו שם כמאה איש.

גבורתם של המעטים שלחמו בקיבוץ בארי במהלך הטבח אכן ראויה לשבח, אבל דווקא בקיבוץ בארי עמדו חיילים בכניסה ולא נכנסו לקיבוץ ולא הסתערו עד שעות אחר הצהריים. כל מי שהיה עד לחיילים שעמדו בכניסה לבארי, מישהו מהעדים כינה אותם "מדוגמים", כלומר עומדים נכונים על מדיהם ונשקם, ולא נכנסים לבארי ולא מסתערים על המחבלים - היה המום מהמראה. אפשר היה לחשוב אולי שמדובר במפקד במקום, אבל אחד מאנשי בארי סיפר שבשעה 12 בצהריים הוא התקשר לבן דודו שעובד בלשכת נתניהו, ביקש לדבר עם נתניהו ואמר לו שהקיבוץ שורץ מחבלים, ונתניהו אכן הקשיב לו ואמר "שמעתי" או משהו מעין זה, לא יותר מכך, והרי נתניהו ותומכיו טוענים "לו רק העירו אותו", ובכן בשתים-עשרה בצהריים הוא היה ער לחלוטין ושמע היטב מה קורה בבארי, ועדיין הצבא עמד מחוץ לבארי ולא נכנס ולא הסתער על המחבלים, ולו רצה נתניהו שהחיילים יכנסו לבארי, היה צריך רק "להורות ולהנחות", כפי שהוא אוהב לומר במקרים מוצלחים יותר.

אינני יודעת כמובן אם נתניהו הורה לצבא שלא להיכנס לבארי, אבל הוא בוודאי לא הורה לחיילים להסתער. המעטים שהגיעו לשם ביוזמתם וכן נכנסו וכן הסתערו וכן הצילו, היו אכן מעטים ועשו זאת על דעתם.  

נסלי ברדה התכוונה לטובה, היא רצתה לומר שלמרות המחלוקות יש ערבות הדדית ומסירות ונכונות להקרבה, אבל עד שעות הצהריים לא היה צבא, לא בבארי, לא בניר עוז, לא בכפר עזה, לא בנירים, לא בנחל עוז. לא תושבי העוטף ולא שאר האזרחים מבינים מה בדיוק קרה ומדוע ולמה. רוב תושבי ישראל מייחלים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדל ותסיק מסקנות למען העתיד. מי שהכי מתנגד לכך כידוע הוא בנימין נתניהו, שטוען שהוא רוצה ועדה בהסכמה. ברור לכולם שהכוונה לוועדה בהסכמת נתניהו, כזו שתאשים את כולם מלבדו.

כפי שמדגימים דבריה של נסלי, העדר ועדת חקירה, העדר חקירה מקצועית ומדוקדקת בכל מה שאירע בשביעי באוקטובר, מאפשר לעובדות הקשות להיטשטש, לזיכרונות הקשים להתעמעם, וכך מקווים האשמים שתיטשטש ותתעמעם גם אשמתם ואחריותם לאסון שהמיטו עלינו.

דווקא מפני שהקמת וועדת חקירה ממלכתית חשובה ונחוצה כל כך, אסור שהיא תקום כמנחת ניחומים על ביטול משפט נתניהו. זה רעיון מקומם, ואפילו משפיל, וגרועות עוד יותר ההצעות לבטל את משפט נתניהו בתמורה להפסקת החקיקה הפוגענית נגד מערכת המשפט ונגד התקשורת, שרק מגבירות את המוטיבציה של נתניהו ואנשיו להגביר את החקיקה הפוגענית שמגבירה יותר ויותר את אופיו הסמכותני של משטר נתניהו, שהולך ומאבד כל סממן דמוקרטי. נתניהו איננו צריך לקבל פרס על פגיעתו בדמוקרטיה, על ההסתה המכוערת שלו נגד מערכת המשפט, ועל ניסיונו להפוך את התקשורת למלחכת פנכה כדוגמת ערוץ 14, וכל ההצעות המקוממות האלה רק מחזקות את התחושה שהרצוג, מסיבות שקשה להבין, מעוניין לבטל את משפטו של נתניהו ללא כל עמידה בתנאים המקובלים למי שמבקש חנינה: הודאה באשמה, הבעת חרטה, ופרישה מתפקידו לצמיתות. במקרה של נתניהו יש לדרוש גם התנצלות על ההסתה הבלתי פוסקת שלו נגד מערכת המשפט והאשמת השווא בתפירת תיקים, שגם לאחר בקשת החנינה נתניהו איננו חדל ממנה לרגע.

כפי שציינו רבים, בקשת החנינה של נתניהו היא מחוצפת, כוחנית וסחטנית, אבל היא גם מוזרה. נדמה כאילו היא מיועדת לאזרחי ארצות-הברית ולא לאזרחי ישראל. מדוע מוזכרת בה החנינה שהעניק ג'רלד פורד לריצ'רד ניקסון, לאחר שניקסון פרש ופורד התמנה לנשיא? מה הקשר בין הענקת חנינה לנשיא אמריקני, מדינה ששיטת המשפט וגם שיטת החנינות שלה שונה לחלוטין מבישראל, לבין בקשת חנינה בישראל? כמובן שגם הפנייה של נתניהו לנשיא טראמפ להתערב למענו אצל נשיא ישראל, כאילו מדינת ישראל היא מושבה אמריקנית, מביכה ומשפילה מאד.

גם בסרטונים שהוא מנפיק, פונה נתניהו באנגלית לקהל אמריקני ולא ישראלי, ומסביר שהעמידו אותו לדין על בובת באגס באני, שכנראה קרובה ללבם של האמריקנים יותר משהיא קרובה ללבם של אזרחי ישראל. את מי הוא מנסה לשכנע?

יש הסוברים שהפנייה באנגלית מיועדת לטראמפ, אבל עם טראמפ נתניהו מדבר ישירות ואיננו נזקק לפנות אליו באמצעות סרטונים, שזה דבר פסול בפני עצמו, הערבוב בין הפרטי והציבורי שיוצר נתניהו בשיחותיו עם טראמפ כראש ממשלת ישראל, שאמורות לעסוק אך ורק בענייני המדינה, ולא בענייניו הפרטיים של נתניהו. בקשתו מטראמפ לדרוש חנינה בעבורו מנשיא ישראל, היא ניצול לרעה של מעמדו והפרת אמונים כלפי הציבור הישראלי, שהפקיד אותו על ענייני הציבור ולא כדי שיעשה שימוש במעמדו לצרכים פרטיים. חמורים מכך האיומים שהשמיעה עידית סילמן, שטראמפ יטיל סנקציות על בכירים במערכת המשפט בישראל, אם הרצוג לא יבטל את משפט נתניהו. האם נתניהו פונה ליהודי ארצות הברית כדי לשכנע אותם לתמוך בצעדים של טראמפ נגד מערכת המשפט בישראל? אם כך יש להעמידו לדין לא רק על שיבוש הליכי משפט, אלא על הפרת אמונים ואולי גרוע מכך.

אם נתניהו איננו מוכן להודות באשמה, להביע חרטה ולהפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט, להרכין ראש ולפרוש מכס ראש הממשלה, שיואיל להמשיך ולנהל את משפטו ככל האדם, וכדברי מרדכי היהודי, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

 

 

חוזרים להפגין

 

הערב חזרנו להפגין בירושלים כמו לפני המלחמה, נגד ריסוק הדמוקרטיה, ונגד הפגיעה במערכת המשפט, ונגד חוק ההשתמטות ונגד חנינה לנתניהו, ונגד הממשלה הפשיסטית שמציפה את הארץ בשנאה וגזענות, ובעד ועדת חקירה ממלכתית למחדל השביעי באוקטובר. יש כל כך הרבה דברים להפגין עליהם, והם רק הולכים ומתרבים מיום ליום. צעדנו מצומת עזה – מטודלה לבית הנשיא, אבל בניגוד להפגנות שהתקיימו לפני המלחמה בכביש מול בית הנשיא, הפעם חסמו אותנו במרחק עשרות מטרים מבית הנשיא, כי עכשיו כשנתניהו מחכה שהרצוג ייתן לו חנינה ויבטל את המשפט נגדו, בית הנשיא הוא כבר לא בית העם, אלא הוא כמו בית ראש הממשלה ברחוב עזה, מקום חסום שאסור לאזרחים להתקרב אליו, וחסמו את הגישה לבית הנשיא מכל הצדדים. ברחביה אפשר לראות את התקדמות הדיקטטורה באופן גראפי, לפי האיזורים שנחסמים לציבור הרחב, ולפי גובה הגדרות שנמתחות סביבם. כמו שבהתחלה ברחובות בלפור וסמולנסקין סביב מעון ראש הממשלה היו רק מחסומים, ואז גדרות סורגים שנפתחות, ובסוף סגירה מוחלטת, ואחר כך סביב בית ראש הממשלה ברחוב עזה היו מחסומים זמניים, ואז גדרות גבוהות וסורגי קבע ותריסי ברזל, ואז בטונדות עם שערי קבע, עכשיו גם בית הנשיא נסגר במחסומים ניידים, ואני תוהה אם בהמשך יסגרו גם את בית הנשיא בגדרות גבוהות וסורגים ובשערי ברזל, והוא יהיה מחוץ לתחום לאזרחים, כי בדיקטטורה השלטון לא נגיש לאזרחים, ומה שהאזרחים רואים מול פניהם זה מחסומים ושוטרים עם רובים ארוכים, כאלה שהממשלה סירבה לתת לכיתות הכוננות בעוטף עזה, אבל תמיד נתנה לשוטרים נגד האזרחים, כי ממשלת נתניהו מעולם לא הגנה על האזרחים מהאויבים, אבל תמיד הגנה על עצמה מהאזרחים, שהם מבחינתה האויבים הכי גדולים שלה, מה שלא מפריע לשרים להתפלא שכל כך הרבה אזרחים מרגישים שהממשלה היא האויבת הכי גדולה שלהם. זה גורם להרבה אזרחים לפחד מהממשלה, אבל ככל שהאזרחים מפחדים מהממשלה, הממשלה הרבה יותר מפחדת מהאזרחים.

ההפגנה היתה קצרה יחסית, ודיברו בה צבי זוסמן, אבא של בן זוסמן שנפל בקרב ברצועת עזה, והמילואימניק תום פנחסי שנלחם נגד חוק ההשתמטות, ובסוף ההפגנה התחיל לרדת גשם, והתחלנו להתפזר הביתה. מכיוון שאי אפשר היה ללכת דרך בית הנשיא הלכתי דרך רחוב ארלוזורוב, וכשהגעתי לצומת שבו רחוב ארלוזורוב מצטלב עם רחוב עובדיה מברטנורא, שמעתי צעקות וראיתי שהשוטרים מקיפים את ידידיי מהשכונה שאקרא להם כאן סבא וסבתא של יובל ודן, שרצו לחזור מההפגנה לביתם והשוטרים מנעו מהם לעבור ואמרו שהסבא תקף שוטר, אבל אני מכירה את הזוג הזה כל כך הרבה שנים ואני לא מאמינה שהסבא תקף שוטר וגם שמעתי שהסבתא צעקה למה השוטר מתנהג באלימות עם אדם מבוגר. השוטרים והשוטרות שעמדו שם אמרו שיש חסימה ואסור לעבור משם. זו היתה הפעם הראשונה משלוש שנים של הפגנות שראיתי שהשוטרים מונעים מאנשים ללכת הביתה. תמיד כשאמרתי להם את כתובתי הם נתנו לי ללכת הביתה. בעצם הם לא מנעו מכולם לעבור. לכמה אנשים שהיה ברור שהם לא חזרו מההפגנה נתנו לעבור, אבל לאנשים שחזרו מההפגנה לא נתנו ללכת הביתה. עמדתי בצד והסתכלתי מה קורה. הסבא ביקש שיביאו קצין גבוה שיעשה סדר, והסבתא שהיא אשה מאד שקטה בחיים הרגילים צעקה מאד על השוטרים שיניחו לבעלה שהוא אדם מבוגר. הם אנשים בשנות השבעים לחייהם. היו שם עוד כמה אנשים שמכירים את הזוג או שרצו לעבור ונחסמו או שסתם חזרו מההפגנה וצילמו את מה שקורה כדי שיהיה תיעוד. בסוף ראיתי ששוטר ליווה את הסבא והסבתא הביתה, אבל עדיין לא הניחו לנו לעבור ברחוב עובדיה מברטנורא אז הלכתי מסביב. נזכרתי בתקופה של הפגנות בלפור שגם אז השוטרים לא רק ניסו למנוע מאנשים להצטרף להפגנות, אלא גם מנעו מהם אחר כך להתפזר הביתה ויצרו במכוון חיכוכים, כדי שיוכלו לומר שהמפגינים מסוכנים או אלימים ולעצור אותם ולקחת מהם פרטים ולהתנכל להם אחר כך, למרות שהמפגינים לא עשו שום דבר שאסור לעשות, רק הפגינו נגד נתניהו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על שכונת רחביה, שרחובותיה משקפים את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו ואת צמצום המרחב הדמוקרטי שבו זכאים האזרחים להסתובב ולהתקיים וגם להפגין נגד הממשלה בלי להיחשב לעבריינים. עבר עלינו כל כך הרבה מאז הפגנות בלפור. הבלפוריסטים הפכו לקפלניסטים ומואשמים תדיר על ידי ממשלת המשתמטים בסרבנות גיוס, למרות שהם משרתים הכי הרבה במילואים, והרבה פעמים גם אחרי הגיל ובהתנדבות, והממשלה שמפחדת לאבד את השלטון מנסה להתבצר יותר ויותר ולהתנכל יותר ויותר למפגינים ולמוחים, ומן הסתם ההתנכלות למפגינים תלך ותחמיר ככל שנתקרב לבחירות, כי הממשלה מאד מפחדת לאבד את השלטון, ובאמת אחרי ההפגנות בבלפור נתניהו איבד את השלטון, למרבה הצער והזוועה רק לשנה וחצי, ואחרי שחזר לשלטון המיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר. גם הפעם נתניהו יאבד את השלטון, אבל זה לא יהיה לשנה וחצי אלא לתמיד.

אלזה לסקר-שילר / לַנָּסִיךְ (הרצוג) מִוִּינֶטָה

 

התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

אלזה לסקר-שילר / לַנָּסִיךְ (הרצוג) מִוִּינֶטָה

 

בַּחֲגוֹרַת עֲנָנִים נוֹשְׂאִים הַשָּׁמַיִם

יָרֵחַ דְּמוּי קֶשֶׁת.

 

תַּחַת תְּמוּנַת הַמַּגָּל

אֲנִי רוֹצָה בְּיַדְךָ לָנוּחַ.

 

תָּמִיד אֲנִי אֲנוּסָה כִּרְצוֹן הַסַּעַר

הִנְנִי יָם לְלֹא חוֹף.

 

אַךְ מֵאָז אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת צִדְפּוֹתַי

לִבִּי זוֹרֵחַ.

 

זֶה מוּנָח עַל קַרְקָעִי מְכֻשָּׁף.

 

אוּלַי לִבִּי פּוֹעֵם אֶת הָעוֹלָם.

 

וְרַק עוֹד מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ –

כֵּיצַד עָלַי לִקְרוֹא אֵלֶיךָ?

 

וִינֶטָה היא עיר אגדית, גדולה ועשירה, שהוצפה מים ושקעה תחת פני הים, כעונש על יוהרתם ורשעותם של יושביה. הסיפור מזכיר את סיפור המבול ועוד יותר את סיפורה של אטלנטיס, וייתכן שסיפור אטלנטיס הוא המקור, מכיוון שהגיע לאירופה בתיווך אגדה ערבית מהמאה העשירית של אברהים אבן-יעקוב. מסורת הסיפור הגרמנית מתחילה עם אדם מבְּרֶמֶן בעשור השמיני של המאה ה-11, והוא מספר על עיר מסחר על אי בשפך נהר האודר ממזרח לבישופות המבורג, בשם  vimneאו jumne. בעשור השביעי של המאה ה-12 העתיק הלמולד פון בוסאו Helmold von Bosau את הקטעים מחיבורו של אדם מברמן, ושם מופיעה העיר כ-iumenta, ובכותרות כתבי היד כ- Vinneta. בתקופות שונות זוהתה העיר עם מקומות שונים בפומרניה ובים הבלטי, אך אלזה לסקר-שילר מתייחסת ללא ספק לעיר האגדית ולשליטה האגדי, ולא למקום ממשי בעולמנו.

 

An den Herzog von Vineta

 

Der Himmel traegt im Wolkenguertel

Den gebogenen Mond.

 

Unter dem Sichelbild

Will ich in deiner Hand ruhn.

 

Immer muss ich wie der Sturm will

Bin ein Meer ohne Strand.

 

Aber seit du meine Muscheln suchst;

Leuchtet mein Herz.

 

Das liegt  auf meinem Grund

Verzaubert.

 

Vielleicht ist mein Herz die Welt

Pocht –

 

Und sucht nur noch dich –

Wie soll ich dich rufen?

הם גוזלים גם מקיבוצים

 

בזמנו סקרה התוכנית "זמן אמת" בערוץ כאן את תוכניות ההתיישבות בעזה של דניאלה וייס ותנועת "נחלה" שהיא עומדת בראשה. אי אפשר היה להתעלם מהיהירות, העליצות ושביעות הרצון העצמית שבהן סיפרה וייס ללא חשש, כמי שמעמדה בלתי מעורער, על תוכניותיה ליישב את רצועת עזה מצפונה ועד דרומה בהתנחלויות. ובכן התוכניות האלה, שווייס היתה כה משוכנעת בהתממשותן, סוכלו על ידי ממשל טראמפ, והותירו אותה עם כספים ואנרגיות שמחפשות יעדים חדשים.

האלימות והפרעות בפלשתינים ביהודה ושומרון הן מוצא אחד של האנרגיות של מה שניתן לכנות התיישבות עבריינית, אבל כנראה שלימין הלאומני אין די בכך. בימים האחרונים ניסו נערי גבעות לפלוש לסוריה ולהקים שם מאחז, וצה"ל נאלץ להשיב אותם לישראל בכוח.

מיזם מתוחכם יותר של דניאלה וייס ותנועת נחלה הוא מה שהם מכנים "חידוש ההתיישבות היהודית בגליל", ובו הם מנסים להיתלות בישוב שהקמתו אושרה במקור כבר בשנת 2002 בגליל התחתון ותוכנן להיקרא "רמת ארבל" ומאוחר יותר שונה השם המתוכנן ל"משמר הגליל", אולי כדי לרמוז שהמטרה היא למנוע את האדמות מישובים ערבים, אך מסיבות כאלו ואחרות הקמתו לא יצאה לפועל. במקור דווקא אנשי מפלגת העבודה ניסו לקדם הקמת ישוב במקום, אולי כהתרסה נגד הקמת התנחלויות בגדה המערבית, בעוד הישוב היהודי בגליל דליל יחסית. אבל ממשלת הליכוד שחזרה לשלטון לא התעניינה בהקמת יישוב של תנועת העבודה.

לפני כמה שנים החלה תנועת נחלה להתעניין בניצול התוכנית המאושרת להקמת ישוב חדש בשם רמת ארבל או משמר הגליל, לצורך הקמת ישוב של אנשיה, כלומר ישוב דתי-לאומני, וכדרכה לא חיכתה להסכמת הרשויות וישובי האזור, והקימה בשם רמת-ארבל מאחז בלתי חוקי, שהמדינה הרסה שוב ושוב והמתנחלים ניסו להקים מחדש במקומות סמוכים. לאחר הפעם האחרונה שבה נהרס המאחז הלא חוקי, הקימו המתנחלים ביולי האחרון מאחז חדש על אדמות קיבוץ מורן, ותחת הכותרת באתר פייסבוק "חומה ומגדל 2025, מובילים התיישבות בגליל", ביקשו לגייס משפחות נוספות למיזם. הקיבוץ ביקש לפנות את המאחז מאדמותיו, ולכך נוספו בקשות של המועצות האזוריות הסמוכות וגופים נוספים, כמו החברה להגנת הטבע. שראו את המאחז הבלתי חוקי כפוגע במטרותיהן, כמו הקמת תשתיות לאומיות באזור. בעקבות הפניות הוצאו למאחז הבלתי חוקי על אדמות קיבוץ מורן צווי פינוי.

אבל המשטרה נמנעה עד כה מפינוי המאחז, ויש מי שמייחס את הדבר לתמיכה במאחז מצד איתמר בן-גביר, שביקר במאחז לאחר הקמתו ביולי האחרון, והודיע שיעשה הכל לעזור למאחז. דניאלה וייס עצמה אישרה לעיתון "הארץ" שלא רק בן-גביר תומך בהם, אלא גם גולדקנופף, מי שכזכור רקד אף הוא ב"כנס ההתיישבות בעזה", והודיע שיבנה בעזה שיכונים. מה טיב הקשר בין מנהיג יהדות התורה לתנועת נחלה קשה לדעת, אבל נראה שקשריו של גולדקנופף למיזמי התיישבות עברייניים נשמרים מסיבה כזו או אחרת.  אולי הוא מתכוון ליישב במקום גם חרדים. מתברר שהן בן-גביר והן גולדקנופף, כמו מקורבתם דניאלה וייס, אינם מסתפקים בגזילת אדמות מערבים. הם גוזלים אדמות גם מקיבוצניקים. אולי זה לא מאד מפתיע אחרי ההפקרה המחרידה של קיבוצי עוטף עזה וההעברה המסיבית של כוחות צבא ואמצעי לחימה מעוטף עזה ליהודה ושומרון שאפשרו את אסון ה-7 באוקטובר. בינתיים לא ידוע על ניסיון של נחלה להתיישב בעוטף עזה או לסייע באופן כלשהו בשיקום החבל, ואולי עדיף שהקניבליזם המתנחלי יפסח לפחות על נטבחי העוטף. 

כתבת חדשות של רובי המרשלג בכאן 13.7.25

ג'וש בריינר, "הארץ" 24.11.25

"מניפים את דגל ההתיישבות בגליל" 

 https://www.facebook.com/RamatArbel/?locale=he_IL 

הצגה לצורך בריחה מאשמה

 

מה פשר ההצגה המכוערת שערך היום הרמטכ"ל, שכולה ניסיון להשפיל את מפקדי צה"ל שכבר קיבלו על עצמם אחריות ופרשו מצה"ל – בניגוד גמור לדרג המדיני המתועב - ולשם מה להדיח אותם משירות מילואים שממילא לא היו נקראים אליו? קשה להפריד בין האירוע המביש הזה, שאיננו לכבודו של הרמטכ"ל, לבין ההצגה המכוערת עוד יותר של ממשלת האסון, שהטילה על השרים המרושעים ביותר, שכל חייהם מוקדשים להרס מדינת ישראל ומוסדותיה הדמוקרטיים, שכל מעייניהם להפוך את ישראל למדינה ברברית ונפשעת, שמצד אחד מגרשת ומוציאה להורג ערבים, ומצד שני מונעת אכיפת חוק על פושעים ורוצחים יהודים שפוגעים בערבים, להגדיר יעדי חקירה לוועדת בובות שתטייח את אשמת ראש הממשלה ושריו באסון ה-7 באוקטובר שהמיטו על ישראל. "האלוף חליווה ראש אמ"ן עמד במרכז אסון ה-7 באוקטובר" הודיעה בחגיגיות יונית לוי, כשהיא מעווה את פניה לסמן חשיבות וחומרה. אבל זהו השקר שמפיץ בנימין נתניהו, כאילו הבעיה המרכזית היתה העדר התרעה מודיעינית. התרעות מודיעיניות לא חסרו, אך נתניהו סירב להקשיב להן. הגורם המרכזי לאסון ה-7 באוקטובר איננו העדר מודיעין, אלא המדיניות המטורפת של נתניהו לחזק ולממן את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והנחתה מלמעלה של הקונספציה ש"החמאס מורתע" שאפשרה את דילול הכוחות הנפשע בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון. לא רק חטיבות וגדודים הועברו מעוטף עזה ליהודה ושומרון ולגבול הצפון, אלא כל סוללות התותחים ורוב כוחות השריון – רק טנקים בודדים, חלקם לא תקינים, הושארו בעוטף עזה. אילו היו פרושים בגבולות העוטף כוחות בכמות הנדרשת להגן עליהם מפלישת חמאס, היו הכוחות הודפים את מחבלי החמאס, ואם לא מונעים את האסון לגמרי, לפחות מצמצמים אותו במידה ניכרת. הניסיון להעמיד במרכז האסון את מחדלי המודיעין, הוא חלק מטענת "לא העירו אותי" של האחראי הראשי לאסון, בנימין נתניהו, שמנסה להסיט את תשומת הלב מקשריו המפוקפקים עם קטאר, וממדיניות חיזוק החמאס שלו שנמשכה גם אחרי ה-7 באוקטובר: דאגתו העיקרית של נתניהו מתחילת המלחמה היתה למנוע את הכנסת הרשות הפלשתינית לרצועה, וכצפוי חמאס נשאר בשלטון, בהעדר יריב משמעותי לשלטונו.

ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות נשלח האלוף חליווה לכנסת לדבר על לבו של נתניהו להפסיק את ההפיכה המשטרית, וגם הרמטכ"ל הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו, אבל נתניהו חמק ממנו, ואת יואב גלנט הוא ניסה לפטר, מכיוון שהזהיר מפני סכנה מוחשית שאורבת לישראל אם נתניהו ולוין לא יחדלו ממסעם נגד שלטון החוק, ובסופו של דבר פיטר אותו, בגלל נקמנות וקנאה, וכדי להחליפו בשר שלעולם לא יאפיל עליו. כדי לקבל התרעות מודיעין אמיתיות צריכה להיות אווירה של הקשבה מצד הדרג המדיני, גם אם דבריהם של אנשי המודיעין ושל מפקדי הצבא בכלל אינם נוחים לראש הממשלה ואינם תואמים את האינטרסים הפוליטיים שלו. אווירה כזו מעולם לא היתה בשלטון נתניהו, שמוכן להקשיב רק למה שנעים ורצוי לו לשמוע, ומפטר את מי שאיננו מחניף לו ושמוסר תחזיות שאינן נוחות לשלטון. שליטים מסוגו של נתניהו לעולם אינם שומעים דברי אמת, משום שאינם מוכנים להקשיב להם, ומשום שהם מענישים בחומרה אמירת אמת, ומעליבים ומשפילים את כל מי שאיננו מוכן לדקלם כתוכי את מסריהם, מופרכים ככל שיהיו. אסון ה-7 באוקטובר קרה בראש וראשונה בגלל האסון המהלך שנקרא בנימין נתניהו, ושום תעלול של ביזוי בכירי צה"ל שכבר קיבלו אחריות למחדליהם ופרשו לא יחפה על כך.

 

מה לא לומר למי שמת לו כלב

 

קברת אותו? עשית לו מצבה?

 

מה עשית עם הגופה?

 

מה העיריה עושה עם הגופה?

 

אני קברתי את הכלב שלי בחצר וגם עשיתי לו מצבה. אם היית אומרת לי הייתי עוזר לך (לקבור אותו? ברחביה? בגן סאקר? ביער ירושלים? פעם מישהו שרצח את בתו בת השנתיים קבר אותה שם. למרבה המזל הבחינו בו והוא יושב בכלא. האיש שהבחין בו קובר משהו וחשב שהוא קובר חתול או כלב, זיהה אותו בתמונות והודיע למשטרה שחפרה ומצאה את גופת הפעוטה. מיקי לוי, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים, אמר שהילדה המתה נראתה כמו בובה. שאלו אותו איך האמא הגיבה כשהוא סיפר לה, והוא אמר שהיא הגיבה כמו אמא שאומרים לה שבתה היחידה לא בחיים עוד. גם זאת היתה שאלה מיותרת.)

 

אפשר לעזור במשהו? (למרבה הצער כבר לא, והמון תודה לכל מי שעזר בחודשים האחרונים להעלות את הכלב הזקן והחולה לקומה רביעית, לשכנים טובי הלב: יוסף, שמוליק, שקד, יהל, ליעד, עמיחי, אמיתי, איליה, בטינה ויהב, השוטרים, החיילים, המאבטחים של נתניהו, פועלי הבניין בבניין הסמוך, עוברי האורח, כל אלה שאינני יודעת את שמם או שכחתי להזכיר שריחמו ועזרו. רק בזכותכם החזקנו מעמד).

 

תקחי עכשיו כלב חדש? אולי אחד קטן?

 

אתם יושבים שבעה? (לא יושבים שבעה על כלב. אנחנו פשוט עצובים, וכנראה נישאר עצובים לאורך זמן.)

אושר שלי מת

 

אתמול בבוקר אושר, הכלב שלי, מת. הוא היה כלב זקן וחולה ובחודשים האחרונים המצב שלו הידרדר, אבל חשבתי שיהיו לנו עוד כמה חודשים ביחד, שנשב יחד בגינה בבקרים ובערבים, הוא ינמנם ואני אקרא עיתון ואסתכל בפעוטות שמשחקים. אבל ביום ראשון הוא הרגיש מאד לא טוב, ובערב כבר לא היה לו כוח לרדת לגינה או ללכת בכלל. הוא ירד כמה מדרגות וקרס, והשכנים עזרו לי להכניס אותו הביתה חזרה, ואז הוא קרס ליד הדלת ושכב שם כל הלילה בלי נוע, ובבוקר ראיתי שהוא כבר לא נושם. אושר היה איתי שלוש עשרה וחצי שנים, מאז שהוא היה גור קטן שהבאנו ממושב בנגב, ולא ידעתי שהוא יהיה כלב מאד גדול וחזק. כשהוא היה צעיר הוא היה שובב גדול והיה בורח ממני ורודף אחרי חתולים, אבל בשנים האחרונות כבר לא היה לו כוח לעשות שטויות, ובחודשים האחרונים בכלל לא היה לו כוח ללכת, והיינו רק יושבים בגינה. בכל זאת הוא אהב עדיין ללכת למאהל משפחות החטופים, שלשם הוא היה מלווה אותי שנה וחצי, וכשהחזקתי תמונות של חטופים בצד הכביש הוא היה שוכב מאחורי על הכביש ומנמנם. אפילו ביום חמישי האחרון הוא ביקש ללכת למאהל, וחשבתי שעוד מעט יחזירו את כולם, כך אני מקווה, ואני לא אוכל להסביר לו למה מפרקים את המאהל, אבל אושר כבר לא יראה שכל החטופים הוחזרו והמאהל פורק, אחרי יותר מדי זמן, כי לא חשבנו שהמלחמה תימשך שנתיים ושחטופים חיים יתענו בשבי שנתיים, שזה בלתי נסלח. אני לא יודעת מה אושר הבין מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא התרגל להכל, לרעש בהפגנות, לרמקולים שלפעמים החרישו אוזניים, לגדרות ברחוב סביב בית ראש הממשלה שמנעו ממנו לעבור את רחוב עזה מצד לצד כמו שהוא אהב, והוא התעקש לעבור בין הסורגים שהקיפו את ביתו הפרטי של נתניהו ועמד על זכותו לעבור במדרכות שהוא התרגל לטייל בהן, גם כשכבר לא היה לו כוח ללכת רחוק. כולם בשכונה הכירו את אושר, ואם ראו אותי לבדי שאלו איפה הכלב, ואמרתי להם שהוא בבית, ועכשיו אני אצטרך להגיד להם שהכלב כבר לא בחיים, ובאמת כשהלכתי ברחוב הרגשתי הכי חזק שאושר לא בחיים, כי בבית הוא כאילו נמצא עדיין, כאילו הנשמה שלו עדיין בבית, ואני רגילה מדי פעם להרים את מפת השולחן, כי שם הוא אהב לשכב כל היום ולנמנם, מתחת לשולחן בסלון, זה היה כאילו האוהל שלו, עדיין אני מרימה מבלי דעת את מפת השולחן ומחפשת לראות אותו מנמנם שם, ואני מרגישה כאילו הנשמה שלו עדיין בבית איתי ורק הגוף כבר איננו. הוא היה כלב עם נוכחות, ולא רק בגלל שהוא היה מאד גדול, בגלל שהוא היה כלב כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה דברים עברנו ביחד, את כל המלחמות והטילים, וישבנו במדרגות כשהחות'ים ירו טילים, ובמלחמה עם איראן ישבנו במקלט ונזהרתי לא להתקרב לכלבים האחרים שבאו לשם עם הזקנים והצעירים והילדים והמשפחות. כמעט אף פעם לא נפרדתי מאושר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהיומיום שלי, והבוקר קמתי וחשבתי שאני לא ארד יותר לגינה עם אושר, וחשבתי על כל הדברים שאני צריכה לעשות וכאילו יש לי עכשיו יותר זמן לעשות אותם, אבל אין לי באמת חשק לעשות אותם, אני רוצה שאושר יהיה איתי ונרד יחד לגינה ונשב שם והוא לא ירצה לחזור הביתה, כי הוא הכי אוהב לשכב בגינה באוויר הצח ולנמנם וזה הזמן שלנו ביחד, וזה הזמן שכבר אין.