מדוע מאס אלי פלדשטיין בחייו

 

אלי פלדשטיין, שעצור בחשד להוצאת מסמכים סודיים מצה"ל והעברתם לעיתונות הזרה, הועבר לתא שמור כדי למנוע ממנו להתאבד. מעצר בתנאים קשים עלול בהחלט לגרום להידרדרות במצבו הנפשי של אדם, ובפרט כשאיננו עבריין שמורגל במעצרים. נתניהו חוזר ותוקף את שב"כ על החקירה נגד פלדשטיין, אחרי שבתחילה התנער ממנו וטען שאין לו שום קשר אליו. כולם יודעים שפלדשטיין עבד עבור נתניהו. עבור נתניהו הוא הוציא את המסמכים מצה"ל ועבור נתניהו הוא העביר אותם לפרסום בחו"ל, אחרי שהצנזורה אסרה לפרסם אותם בישראל. כולם יודעים וכולם משתפים פעולה עם השקר, שנתניהו כביכול איננו קשור לעניין, ונתניהו תוקף את השב"כ, כאילו אין מדובר במעשים שנעשו עבורו ומן הסתם בהוראתו. אפילו דפנה ליאל, פרשנית חלבית למדי בדרך כלל, אמרה שלו רצה נתניהו באמת להגן על פלדשטיין, היה צריך לומר שהדברים נעשו בהוראתו, מה שכולם מבינים שאכן קרה, ומאחר שלנתניהו יש סמכות לפרסם גם מה שנחשב לסודי, יכול היה לפטור את פלדשטיין מחקירה ומענישה. אבל נתניהו איננו מודה באחריותו למעשיו של פלדשטיין, מפני שנתניהו רוצה לשמר את השקר, כאילו הוא איננו קשור לניסיון להבאיש את ריחן של משפחות החטופים ולהשפיע על הציבור להתנגד לעסקה לשחרור החטופים, שמחייבת את סיום המלחמה, ותמנע מנתניהו לנצל את המלחמה שהוא עצמו מאריך עד אין קץ, כדי לדחות את עדותו במשפט. מיכאל האוזר טוב מפרסם ב"הארץ" הערב שנתניהו ביקש מהשב"כ חוות דעת שמסוכן לו להעיד במשפטו, כדי להשיג באופן כזה את הדחייה הנוספת במתן עדותו שבית המשפט סירב להעניק לו, ומאחר שהשב"כ סירב לתת לו חוות דעת כזו, הוא תוקף את השב"כ. כמובן שכולם יודעים שנתניהו מבקש דחייה במתן עדותו לא מפני שיש חשש לבטחונו, אלא מפני שהוא חושש להעיד. כולנו חיים בעולם השקר שטווה עבורנו נתניהו, בתוך אותו מופע של טרומן שכולא אותנו בבועת השקר של נתניהו, ואלי פלדשטיין שבוודאי מאד העריץ את נתניהו ומאד רצה לסייע לו, משלם את המחיר על מופע השקר של נתניהו. ואני תוהה עד כמה מצבו הנפשי הידרדר בשל תנאי הכליאה הקשים, ועד כמה מאס בחייו משום שנתניהו מתנכר לו ולעובדה שהוא פעל בשירותו ולטובתו, ובתחילה בכלל הכחיש שפלדשטיין עבד בשבילו. בוודאי פלדשטיין לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. בוודאי הוא חשב שהישארות צה"ל בעזה תשפר את ביטחון המדינה, הרי בעבר היה דובר של איתמר בן-גביר, שרוצה להישאר בעזה ולבנות בה התנחלויות, ובוודאי רצה בכל לבו לעזור לנתניהו למנוע עסקת חטופים ולהשאיר את צה"ל בעזה, וכעת מאשימים אותו בפגיעה בביטחון המדינה. מעניין שנתניהו לקח לעבוד איתו אדם שהיה דובר של בן-גביר. לכאורה מי שעבד עם בן-גביר איננו רצוי לנתניהו. הרי זמן רב נתניהו סירב אפילו להצטלם עם בן-גביר. אבל מתברר שלא היתה לנתניהו בעיה לקחת אדם שהיה מקורב לבן-גביר כדי שיהיה צמוד אליו ויעבוד בקירבה גדולה אליו וימלא עבורו משימות רגישות. ואלי פלדשטיין נענה ברצון לעבוד עם נתניהו, חשב בתמימותו שזה שדרוג, ולא חשב שכבר ביום שנתניהו בחר בו לעבוד איתו יחד, כבר באותו יום נזרע זרע השלכתו לכלבים, כדי לקיים את אחיזת העיניים כאילו לא עבד בשירות נתניהו, וכאילו רק הוא נושא באשמה לכך שעבר על החוק למען נתניהו. לא פלא שהוא חש שטוב לו המוות מחייו. לא טוב להיחקר בידי שב"כ, לא טוב להיות מואשם בפגיעה בביטחון המדינה, ורע עוד יותר להרגיש שמי שהיית מוכן למסור את נפשך בעבורו מוכן להתנכר לך כדי לשמר את השקר שכל כך התאמצת לטוות עבורו.

איש הקש של בנצי גופשטיין

 

נראה כי גם מי שהזדעזעו מתוכן הקלטות של איתמר בן-גביר ששידר רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 13, לא עמדו על מלוא חומרתן: בנצי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן, המככבים בקלטות לצדו של איתמר בן-גביר, אינם "יועצים" ש"מייעצים לו", כפי שתוארו בתקשורת, אלא מי שנותנים לו הוראות ומנחים אותו, ובתור שכאלה הוא פונה אליהם לא בבקשת עצה, אלא בבקשת הוראות פעולה: כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר צמח והתפרסם כפעיל מרכזי בתנועת כ"ך, שלאחר הטבח במערת המכפלה שערך איש התנועה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 הוכרזה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. בן-גביר התפרסם במיוחד זמן קצר לפני רצח רבין, כאשר התפאר בעקירת סמל מכוניתו של רבין ונופף בו בגאווה, והבטיח כי כפי שהגיעו לסמל יגיעו גם לרבין, דברים שהתפרשו במהרה כאיום על חיי רבין שהתממש, אך למיטב ידיעתי בן-גביר לא נענש, לא על עקירת הסמל ולא על האיום על רבין.

לי אישית בן גביר זכור במיוחד מניסיונותיו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים ולהפריע להם, יחד עם גופשטיין וברוך מרזל, שעמד בראש תנועת כ"ך לפני שהוצאה מחוץ לחוק, וניסתה לפעול במסגרות אחרות. לא פעם נהג בן-גביר באלימות והסתבך בקטטות.

ברבות השנים בן-גביר הצטיין מאד ביצירת קשרים עם כתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, למד משפטים במכללת קרית-אונו, ולמד להתחכם ולקרוא "מוות למחבלים" במקום לזעוק "מוות לערבים", ולכן הצליח להימצא כשיר להיבחר לכנסת, בניגוד לבנצי גופשטיין שבחירתו נפסלה, אך כפי שמעידים תמלילי הקלטות, הוא מנחה את פעילותו של בן-גביר כשר משטרה כביכול. בן-גביר משמש איפוא כפנים הלגיטימיות לכאורה של תנועת כ"ך, ונבחר לכנסת בראש מפלגת "עוצמה יהודית", שלכאורה איננה קשורה לתנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. נבחרים אחרים מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, וחברי הכנסת צבי פוגל, אלמוג כהן, לימור סון-הרמלך ויצחק קרויזר, שלאיש מהם אין עבר בתנועת כ"ך, אינם חברים בקבוצת "אסטרטגיה", כפי שאפשר היה לצפות. בקבוצה חברים בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן, לצד רעייתו של בן-גביר איילה ואחרים שאכן משמשים כיועצים, אבל קל להיווכח מהקלטות שלבנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן יש מעמד של מנחים, ולא של יועצים בלבד. בקלטות מציע גופשטיין לבן-גביר להתנכל לשכונה במזרח ירושלים כדי "לעורר את השטח", כלומר להתנכל במזיד לתושבים הערבים כדי לעורר אותם למהומות והתפרעויות, שתשמשנה אחר כך כתירוץ לפגוע בתושבים הערבים. הקלטות מעידות על כך שלא בן-גביר האיש השתלט על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, אלא שתנועת כ"ך הלא חוקית השתלטה עליהן, ומטרתה איננה לשמור על השקט והסדר הציבורי, שזה תפקידה הראשון במעלה של המשטרה ולמטרה זו היא מורשית להפעיל כוח, אלא הפוך מכך: להתגרות בתושבים הערבים במטרה לחולל מהומות. זו מטרה בלתי חוקית שהפוכה לתפקיד המשטרה במדינה מתוקנת, והיא מהווה סכנה גדולה לשלומם וביטחונם של תושבי ישראל. לשון המעטה היא, שבן-גביר איננו ראוי לשמש כשר בישראל, ובוודאי לא כשר אחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר. מניעיו היחידים לדרוש תפקיד זה היו מניעת אכיפה של פשיעה לאומנית והקלה עם פושעים לאומנים שכבר הורשעו כמו רוצח משפחת דוואבשה, שימוש בכוח המשטרה כדי להתנכל לתושבים ערבים ולעוררם למהומות והתפרעויות, וכפי שעולה מהקלטות ואף היה ידוע קודם לכן מהתבטאויותיו הגלויות של בן-גביר, לדכא באלימות את ההפגנות נגד הממשלה, ולמטרה זו לעודד ולקדם קציני משטרה שינהגו כלפי המפגינים באלימות יתרה, כגון השלכת רימוני הלם, שימוש במכת"זיות ובבואש וכיו"ב. בכך פעל בן-גביר לשנות את אופי המשטר בישראל למשטר שמתנכל לערבים, מתיר את דמם ומעודד את שלילת זכויותיהם וגירושם, ומשטר שמדכא את חופש הביטוי וההפגנה בניגוד למקובל במשטרים דמוקרטים. בכל אלה פועל בן-גביר, בשירותה של תנועת כ"ך, נגד מדינת ישראל ותושביה, וסילוקו מתפקיד שר המשטרה חיוני לשמירת שלטון החוק ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולהגנה על שלומם וביטחונם של כל תושבי ישראל ללא הבדל מוצא ודעה פוליטית. האחריות למינויו ולסיכון שכרוך בו לתושבי ישראל היא כמובן על נתניהו, וכל יום נוסף שבו בן-גביר ממשיך בתפקידו היא באחריותו של ראש הממשלה.

פיטורי גלנט, משפט נתניהו, בחירתו של טראמפ והחטופים

 

יואב גלנט ציין כסיבה לפיטוריו את המחלוקות בינו לבין נתניהו בשאלת עסקה להשבת החטופים, גיוס החרדים והקמת וועדת חקירה ממלכתית לאסון טבח החמאס, ואלה בוודאי סיבות למתיחות ביניהם, אבל אני מאמינה שהסיבה המיידית לפיטורי גלנט היא התפוצצות פרשת ההדלפות ל"בילד צייטונג" ממקורבי לשכת נתניהו, שגרמה לקריסת האליבי של נתניהו להעדר עסקה להשבת החטופים, כביכול החמאס מסרב לעסקה, וכביכול מחאת משפחות החטופים משרתת את החמאס. אמנם גלנט איננו קשור ישירות לחקירה, אבל נתניהו חייב היה לחבוט בגלנט, מי שחתר בעקביות לעסקה לשחרור החטופים, לאחר שחשיפת הפרשיה הצביעה על נתניהו עצמו כמי שעשה הכל למנוע עסקה וגם להכפיש את משפחות החטופים. אני גם מאמינה לצערי שנתניהו ימשיך למנוע כעת עסקה לשחרור החטופים, לא רק כדי לשמר את ממשלתו ואת שרידותו הפוליטית, אלא בראש וראשונה כדי לבקש דחייה נוספת במתן עדותו במשפט תיקי האלפים, שנקבעה לשני בדצמבר, לאחר בקשת דחייה קודמת. כתבים כבר העריכו שהודעתו של אבנר נתניהו שהוא דוחה את חתונתו המתוכננת בשמונה חודשים, נועדה להכין את הקרקע לבקשת דחייה בעדות נתניהו, כדי שלא תעלה טענה שאם אפשר לקיים חתונה באמצע המלחמה, אפשר גם לתת עדות. עד כה הצליח נתניהו לנצל את המשך המלחמה ללא צורך – שהוא עצמו יזם – לדחיית עדותו במשפט ולדחיות בהתנהלות המשפט בכלל. כעת תלויים חיי החטופים בנכונותם של השופטים לדחות את עדותו של נתניהו פעם נוספת, עד סיום המלחמה שנתניהו הוא המחליט הבלעדי לגביו, מאחר שאין כל סיכוי שמישהו מחברי הקואליציה ייצא בקריאה לסיים את המלחמה ולהציל את החטופים. ההיפך הוא הנכון: גם חברי הליכוד וגם סמוטריץ' ובן-גביר יעשו הכל כדי להאריך את המלחמה עד אין קץ, אם מתוך דאגה להישרדותם הפוליטית, ואם מתוך חלומות להקים התנחלויות בעזה, או לפחות להשאיר פתח למעשים כאלה. בחירתו החוזרת של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית עוררה אצלם תקוות שיצליחו לממש חזון כזה, של גירוש הפלשתינים והקמת התנחלויות לפחות בחלקה הצפוני של עזה. לא בטוח שיש בסיס לציפיותיהם, אבל בינתיים מאיימת התעוררות הציפיות האלו, בעקבות בחירתו של טראמפ, על חיי החטופים שעדיין חיים.

אני משערת שאת רצונו של דונלד טראמפ לסיים את מצב המלחמה, מקווה נתניהו לספק על ידי סיום המלחמה בלבנון, ואכן הוא משמיע קולות בכיוון זה, של סיום המלחמה בלבנון מבלי לסיים את המלחמה בעזה, מתוך הערכה שקרובי משפחתו הלבנונים של טראמפ, שסייעו לו בגיוס קולות המוסלמים בארצות הברית, יסתפקו בסיום המלחמה בלבנון, ולא ילחצו לסיום המלחמה בעזה, כך שיוכל גם לרצות את טראמפ על ידי סיום הלחימה בלבנון, וגם להמשיך את מצב המלחמה בעזה, ולהסתמך על המשך מצב המלחמה בעזה כדי להמשיך ולדחות את עדותו במשפט, וכמובן לרצות את את סמוטריץ' ובן-גביר שמוכנים יותר לסיום המערכה בלבנון, שאין להם לגביה שאיפות טריטוריאליות, אך אינם מוכנים בשום אופן לסיים את מצב המלחמה בעזה ולסגת ממנה.

אם הערכתו של נתניהו שטראמפ יסתפק בסיום המלחמה בלבנון ולא ילחץ לסיום המלחמה בעזה נכונה, הרי שבחירתו של טראמפ הגבירה מאד את הסכנה לחיי החטופים בעזה, והפחיתה מאד את הסיכוי להצלתם. אך למרות שאני מצרה מאד על בחירתו של טראמפ, בגלל דעתי המאד שלילית על אישיותו ודיעותיו, אני מקווה בכל זאת שנתניהו והקואליציה שלו טועים בהערכתם שטראמפ פחות מחשיב את סיום המלחמה בעזה משהוא מחשיב את סיום המלחמה בלבנון, ואני מקווה בכל לבי שטראמפ ילחץ על נתניהו לסיים גם את המלחמה בעזה, ולאפשר את שחרור החטופים. כמובן שאני מקווה קודם כל שהשופטים בתיקי האלפים, שנגזר עליהם לשאת באחריות הנוראה לתוצאות מזימותיו של נתניהו להימלט מאימת הדין, על ידי הקרבת חייהם של החיילים והחטופים, יסרבו להעניק לו דחייה נוספת במשפטו, ויקטעו לפחות את הקשר הפסול שיצר נתניהו בין המשך המלחמה לבין דחיית משפטו, ובכך לא רק יתרמו לעשיית הצדק, אלא אולי גם יצילו חיים.  

עשרים ותשע שנים לרצח רבין

 

עשרים ותשע שנים לרצח רבין. שלושים שנות חיים בצל נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של רבין שנגדו הסית ללא מעצורים, ומעולם לא נענש. אנחנו נענשנו, וממשיכים להיענש בכל יום ויום.

כולם מדברים על הפרשיה הבטחונית. האם באמת היה מישהו שלא הבין מיד שה"בילד" קיבל הדלפה מלשכת נתניהו? אפילו הניסוח בעיתון היה זהה לטקסטים שנתניהו השמיע עוד לפני ש"ציטט את הבילד". האם מישהו נזקק ל"פרשיה" ולפרצופים המטושטשים כדי לדעת שמלשכת נתניהו יוצאת הסתה מתמדת כנגד החטופים ומשפחותיהם, שהם מוקעים כתומכי החמאס, כמי שמונעים את "הניצחון המוחלט", מה שזה לא יהיה, וכמובן כסכנה לשלטון נתניהו. הרי די לעמוד ברחוב עם תמונת חטוף והכתובת החזירו אותם הביתה, כדי שיצעקו לתוך אוזנך: "רק ביבי", או בזמנו "רפיח, רפיח", שם הביאה כניסת צה"ל לרצח שנים-עשר חטופים לפחות. במקרה הטוב רק יצעקו משהו. במקרה הרע גם יקללו וינאצו את כל מי שמזכיר להם שהחטופים נמקים במנהרות וגוועים ברעב וביסורים.

המחאה המתפרצת – וקצרת הימים – בעקבות רצח ששת החטופים הצעירים הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב, שזיעזע את המדינה, החרידה את נתניהו, שבעצם הימים האלה, כפי שלמדנו מהתקשורת, איננו מתכונן למתן העדות במשפטו, שנקבעה, לאחר שכבר נדחתה, ליום השני בדצמבר, אלא לבקשת דחייה נוספת. הסיבה שיציין היא כמובן התמשכות המלחמה, שהוא חייב לנהל. כיצד איפוא ישים קץ למלחמה וישיב את החטופים, כאשר הוא נתלה במלחמה כדי לדחות את עדותו? אמרו שהוא ממתין לבחירות בארצות הברית שתתקיימנה מחר, בתקוה שינצח בן-דמותו האמריקני, דונלד טראמפ המאוס, שנתניהו עושה הכל כדי לסייע לו להיבחר, מאותן סיבות שהזרזיר הולך אצל העורב. טראמפ מצדו איננו חדל להכין את הקרקע להפסד, ולצד האשמת הדמוקרטים בזיופים הוא כבר הסביר שיפסיד בגלל שהיהודים אינם מצביעים לו, ובגלל זה הוא ניבא שבעוד שנתיים ישראל לא תהיה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה במקרה שטראמפ יפסיד. האם תומכיו יעלו על הקפיטול או יתקפו יהודים. לגבי מדינת ישראל אני מרשה לעצמי לנבא שהיא בהחלט תתקיים גם בעוד שנתיים, ותתקיים טוב יותר אם קמלה האריס תנצח, כי ניצחון שלה יפגע ביוהרה האינסופית של נתניהו, ואני מקוה שזה יעזור לרסן את רשעותו חסרת המעצורים נגד החטופים, ולסיים סופסוף את מלחמת שמירת כסאו של נתניהו, שהורגת בנו ללא הרף. מניצחון של דונלד טראמפ אני מפחדת פחד מוות. השילוב של טראמפ ונתניהו מכהנים בראש מדינותיהם מעורר בי חלחלה, למרות שאני מאמינה שגם טראמפ ילחץ בכל כוחו לעצור את המלחמה, ואולי פחות יאיר את פניו לנתניהו ממה שנתניהו מקווה. סביר שנתניהו איננו רוצה לסיים את המלחמה לפני שתיוודע תוצאת הבחירות בארצות-הברית, אבל בראש וראשונה הוא איננו רוצה לסיים כעת את המלחמה בגלל שזו הסיבה שבחר כדי לדחות ולדחות את משפטו ולהישאר ראש הממשלה וכמובן לא ללכת לכלא. האסון שמביאה המלחמה על משפחות כה רבות איננו מטריד אותו. רק מסיום המלחמה הוא חושש, ומהתייצבות בפני השופטים, ממש כאחד האדם.

עשרים ותשע שנים לרצח רבין ועודנו חיים בצלו של נתניהו, מבכים את אסוננו וחרדים מעוד אסון.

שרקי ולייבזון מחנכים את הרבה הקווירית

 

לכאורה עיתונאי שמנסה להביא הלכי רוח, במקרה זה של יהודי ארצות הברית, אמור להקשיב למה שיש להם לומר. אבל שרקי ולייבזון לא באו להקשיב, וודאי שלא להבין, אלא להתווכח ולהטיף, ובמקום להעניק לנו תמונה של הלכי הרוח בקרב יהדות ארצות הברית, הם העניקו לנו מפגן של צדקנות ועיוורון ישראלים שאינם מוכנים להתבונן נכוחה בעצמם, ולשאול את עצמם שאלות קשות.

הרבה, שהיא בת לשושלת רבנים אורתודוקסית וגם ציונית, אבל מגדירה את עצמה כקווירית וכאנטי-ציונית, קראה, יחד עם רבנים אחרים, להפסקת אש בעזה. זה הספיק לשרקי ולייבזון להתייחס אליה כאילו היא תומכת בחמאס, למרות שחזרה ואמרה: אינני תומכת בחמאס, אני רוצה הפסקת אש בעזה. אבל למה להתווכח עם אשה שרוצה בהפסקת המלחמה, בהפסקת ההרג הנורא, אשה שחושבת שדי בהרג של למעלה מ-43 אלף עזתים, מספר מזעזע גם בהתחשב בזוועות טבח החמאס, ודי בעקירת עזתים מביתם, ודי בהרס בתיהם, ודי בהפקרתם לרעב וצמא, והגיע הזמן להפסקת המלחמה ולהסדר, למה להתווכח עם דעותיה האמיתיות, אם אפשר לחזור ולשאול אותה כאילו לקו בחרשות – ואולי אכן לקו בסוג של חרשות – כיצד היא תומכת בחמאס, ולייבזון אף השמיעה באוזניה את ההתחכמות שכבר שמעתי כמה פעמים, שקווירית שתומכת בחמאס – שוב, היא לא תומכת בחמאס, אבל כך תיארו אותה שרקי ולייבזון – ההתחכמות המרוצה מעצמה: זה כמו שתרנגולות יתמכו בקנטקי פרייד צ'יקן, לו היית בעזה היו מיד רוצחים אותך, אשה קווירית שכמותך במכנסיים מנומרים, וגם רבה של בית כנסת. שום דבר מכך לא עורר אצל שרקי הבנה או הזדהות. והוא הופתע במיוחד לשמוע שהרבה איננה רואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות לשוב לציון.

רק את השאלה המתבקשת, מה מפריע לה במדינת ישראל שגורם לה להסתייג ממנה הם לא שאלו, ואולי גם לא רצו לשמוע את תשובתה.

אני דווקא אשה ציונית שחיה בישראל ובהחלט רואה במדינת ישראל את הגשמת חזון הדורות לשוב לציון. אבל האם אני אוהבת את המדינה כפי שהינה כיום? ממש לא. ויש לי כמה סיבות, שאולי מפריעות גם לרבה הקווירית להרגיש הזדהות עם מדינת ישראל כפי שהינה כיום.

גם בעיניי העובדה שחמאס ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר ורצח אלף ומאתיים ישראלים, גברים נשים וקשישים וילדים רכים, איננה מצדיקה הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס עצום של רצועת עזה שנמשך למעלה משנה ואיננו מצופה להסתיים בקרוב. גם אני חושבת כבר חודשים רבים שחייבים להפסיק את המלחמה. כתבתי את הדברים חזור ושוב. גם אני אינני מבינה מדוע צה"ל שב ועוקר את העזתים ומגרש אותם ממקום למקום, דבר שבהכרח יוצר משבר הומניטרי נורא, ואני מזועזעת לשמוע ולקרוא שמטרת הממשלה היא להקים התנחלויות בצפון עזה, דבר שאני מקווה שאיננו אמת, אבל נשמע חזור ושוב במפלגות המרכיבות את הממשלה, כולל עריכת כנסים להתיישבות בעזה.

יתרה מכך, אינני מאמינה כהוא זה בטוהר כפיו של צה"ל. רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם מהשבי ונרצחו בידי חיילים שהפרו הוראות פתיחה מאש וגם הפרו פקודה ברורה של חדל אש כדי להרוג בכל מחיר, גרמו לי לאבד כליל את שארית האמון שעוד היתה לי בצה"ל. ומה שקרה אחר כך חמור אפילו יותר: במקום להעמיד לדין את החיילים הרוצחים, לפחות על הריגה בנסיבות מחמירות, הביאו את ההורים השכולים ההמומים להעניק להם חיבוק, כאילו היה מדובר באמירה לא ראויה ולא ברצח שלוש נפשות.

ואם יטען מישהו שמדובר במקרה חריג, הרי שמענו בימים האחרונים התפארויות על שריפת בתים ורצח אזרחים בעזה, שאינני יכולה אלא לשאול את עצמי האם מדובר בכלל בצבא שיש בו סדר ומשמעת וציות וערכים בסיסיים של אנושיות, או שמדובר במיליציות של מתנחלים ששורפים ומפוצצים בתי עזתים והורגים ללא הבחנה. זוועות טבח החמאס אינן תשובה ואינן הצדקה להתנהגות שמעוררת תהייה האם יש בכלל הבדל בין צה"ל לחמאס, או שמדובר בשני ארגוני רצח שמתחרים זה בזה באכזריותם ורצחנותם.

והאם זהותה הקווירית של הרבה צריכה לגרום לה לחבב את מדינת ישראל כשבממשלתה יושבים בן-גביר וסמוטריץ', שני מקללי ההומוסקסואלים, ואורית סטרוק, שביקשה להעביר חוק שמתיר לרופאים להימנע מחובתם האנושית והמקצועית להעניק טיפול להומוסקסואלים, וגם יאפשר לספקי שירותים שונים להימנע מלהעניק להם שירות.

למרבה הצער, ישראל בשליטת ממשלת החורבן של נתניהו - בן-גביר - סמוטריץ' - גולדקנופף – דרעי איננה אטרקטיבית לרבים מיהודי ארצות הברית, שלמרות האנטישמיות הגוברת ובעיות אחרות שמאפיינות את ארצות הברית, נהנים עדיין מחירויות אזרחיות שבישראל אפשר רק לחלום עליהן. הרי בארצות הברית יכולה אשה קווירית להיות רבה של בית כנסת ולהתקבל כשווה בקהל הרבנים. בישראל כל זה איננו עולה על הדעת. אז אולי מבחינתה דווקא לתמוך בישראל שמסרבת לסיים את המלחמה, שמפקירה למוות את החטופים והשבויים, ששולחת את אזרחיה למות במלחמה שמזמן הפסיקה להגן על מדינת ישראל ומתמקדת בהגנה על המשך שלטונה של ממשלת החורבן, אולי דווקא לתמוך בישראל דומה מבחינתה לתמיכה של תרנגולת בקנטקי פרייד צ'יקן, ואולי דווקא אנחנו כאן צריכים לפקוח סופסוף את עינינו למה שקורה סביבנו ולזעוק בכל כוחנו די.

 

מלחמת שמחת תורה

 

אני לא יודעת איך להתייחס ליום הזה, שנקבע להיות יום זיכרון לטבח שמחת-תורה, שכולם קוראים לו טבח השביעי באוקטובר, שאותי זה דווקא מעצבן, כי זה נשמע כמו חיקוי של ה-11 בספטמבר, ואני שונאת שמחקים דברים אמריקאים, אבל אולי זו רוח הזמן ואין מה לעשות נגד זה. בשבילי היום הכי קשה השנה והכי יום הזיכרון לטבח היה שמחת-תורה, ביום חמישי האחרון. מאז שקמתי בבוקר נזכרתי איך התעוררתי בבוקר שמחת-תורה ההוא מהאזעקה, ואיך במשך כמה שניות הייתי מבולבלת ולא בטוחה אם זו באמת אזעקה או צפירה ממושכת מדי של אמבולנס, ואחר כך שמעתי מעוד אנשים שאצלם זה היה בדיוק אותו דבר. אבל הצפירה היתה מאד ארוכה, ככה היא נשמעה לי, ואחריה באו עוד ועוד אזעקות, והיה ברור שמשהו מאד חריג קורה, כי בירושלים לכל היותר היו אזעקות בודדות בכל המלחמות והמבצעים, אף פעם לא היו כל כך הרבה אזעקות אחת אחרי השנייה, וכשראיתי שזה לא מפסיק החלטתי בכל זאת לצאת עם הכלב, ובכל פעם שהיו אזעקות נכנסנו לחדר המדרגות הכי קרוב, וככה הסתובבנו שעה שלמה, כי אושר לא רצה בשום אופן לחזור הביתה מהר, שזה מה שאני הכי רציתי, ולכל אדם שפגשתי ברחוב – כמעט כולם היו אנשים ששבו מבית הכנסת, אמרתי שיש מלחמה וצריך לחזור הביתה, וגם לזוג תיירים יפנים שפגשתי ליד בית הנשיא, והיו די המומים. ואז חזרתי הביתה והדלקתי את הטלויזיה לדעת מה קורה, וראיתי את כתבי החדשות מדברים עם אנשים בעוטף עזה שביקשו עזרה ואיש לא בא לעזור להם, ועדיין לא הבנתי בכלל מה קורה. המספר הראשון של קורבנות שאמרו בטלויזיה היה עשרים הרוגים, וחשבתי שזה הרבה. רק למחרת התחילו לדבר על שלוש מאות קורבנות, אחר כך חמש מאות, ושש מאות ושבע מאות, וכבר לא יכולתי לעכל את זה, ועד היום קשה לי לעכל שביום הנורא ההוא נרצחו אלף ומאתיים אנשים, ומאז מתו עוד שבע מאות ואולי עוד מעט זה יגיע לשמונה מאות ונגיע לאלפיים הרוגים, ואני חושבת שכל אחד חשוב ושככל שמספר ההרוגים רב יותר, ככה יותר כואב ויותר נורא לשמוע על עוד הרוג, ואני חושבת שמי שאמר שאם מתו כל כך הרבה לא נורא שימותו עוד מאה חטופים הוא אדם מתועב. ואת כל האימה והזעזוע והצער והאכזבה והיגון חוויתי שוב בעוצמה גדולה ביום שמחת תורה השנה, כאילו התעוררתי לחוות שוב את אותו יום שמחת-תורה ההוא. גם בכל יום כיפור בשתיים בצהריים אני חוזרת שוב ליום הכיפורים ההוא כשהייתי בת שבע-עשרה ועמדתי במרפסת בית הוריי בדרך הים בחיפה ונדהמתי לראות משאית נוסעת באמצע הכביש ובחלק האחורי שלה עומדים אנשים בטליתות ונוסעים למה שרק מאוחר יותר הבנתי שהוא מלחמה איומה ונוראה, ושאולי חלק מהאנשים שראיתי שלקחו אותם ישר מבית הכנסת למלחמה לא חזרו הביתה בחיים. נכון שמלחמת יום הכיפורים נשמע יותר מתאים ממלחמת שמחת-תורה, כי יום הכיפורים נשמע הרבה יותר מתאים למלחמה נוראה שמתחילה בטבח מחריד מאשר שמחת-תורה שהצירוף שלה עם מלחמה נשמע אוקסימורוני, ועכשיו שמעתי את השר לשעבר והאב השכול יזהר שי, שבנו נהרג במלחמה הזו, מציע "מלחמת שמיני עצרת", שזו הצעה טובה לדעתי, אבל בלבי תמיד אני אקרא לה מלחמת שמחת-תורה, ואם יותר מחמישים שנה אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא אני עדיין חוזרת לעצמי בת שבע-עשרה ושומעת מדי יום על חברים גדולים ממני בשנתיים-שלוש שנהרגו במלחמה, המדריכים שלי בצופים עופר שוולבה וחיים שוורץ שהיה בן יחיד של ניצולי שואה, ואמא שלי שהיתה עובדת סוציאלית וביקרה את הוריו אמרה לי אין אלפיים חמש מאות הרוגים יש עשרת אלפים, כי כשהם נהרגו גם ההורים שלהם הפסיקו לחיות, והמדריך שלי בגדנ"ע שלמה הלפרין, שלושתם נשארו צעירים לנצח בזמן שאני בגרתי וזקנתי, כנראה שעד מותי כבר לא תהיה לי שמחת-תורה אלא בכל שמחת תורה אני אשוב ליום הטבח שלא היה כמוהו, ולא משנה מה יחליטו מי שמחליטים.  

וצרחת בחגך

 

השירה היתה כל כך חזקה שהיא נשמעה היטב מעבר לכביש ולגינת המשחקים. חשבתי שאולי עורכים בגינת המשחקים אירוע עם רמקולים, אבל כשירדתי לגינה בחצות הלילה הבנתי שהקולות מגיעים מהדירה העליונה בבניין שמעבר לכביש, והם אינם נזקקים לרמקולים. ושמחת בחגך, והיית אך שמח, הם שרו בקולי קולות, והגבירו עוד ועוד את קולותיהם שקרעו את הלילה. היה ברור שהם מנסים להרעיש ככל האפשר, בליל שבת שבאמצע החג, כשאיש לא יוכל לבקש להנמיך את הקולות, להתחשב בשכנים. לכאורה הם חגגו את חג הסוכות, אי אפשר להתלונן על זה, ובכל זאת, אפשר היה להרגיש שהם רוצים שכולם מסביב ירגישו כמה שמח להם, למקרה שמישהו מעז להיות עצוב. מאז הטבח גם עצב ושמחה הם פוליטיים.

כמה פעמים בירכו אותי ב"חג שמח" מהדהד, והתקרבו אליי קצת יותר מדי. כולם היו צעירים דתיים בבגדי שחור ולבן. המשותף לכולם היה שאינני מכירה אותם כלל. הם לא בירכו אותי מתוך ידידות, כמו השירה בקולי קולות, גם הם העבירו מסר: המצב נפלא. הטבח, המלחמה, שורת ההרוגים האינסופית, החיילים הצעירים שנהרגים לעשרות, החטופים שנמקים בשבי, וכל אלה שאינם מוכנים להתעלם ולשכוח, את כל אלה אנחנו נחריש בקול ענות. את שמחתנו נכפה עליהם בכוח, כי אנחנו בשלטון ואנחנו חוגגים את שלטוננו ודורכים על מתנגדינו. זה היה המסר, שנעטף בשמחת חג כפי שעוטפים מטוס לצורך הסוואה, אבל קווי מתארו בולטים מתחת למסוה.

גם בפורים העצוב מישהו דחף את פרצופו אל פני וקרא: "חג שמח". וראש עיריית ירושלים משה ליאון, מי שהחל את הקריירה כראש לשכתו של ראש הממשלה נתניהו ואח"כ כמנכ"ל משרד ראש הממשלה נתניהו, החליט שדווקא השנה חייבים לקיים את העדלאידע שלא התקיימה למעלה מארבעים שנה. מוכרחים להיות שמח. אם אנשים יחשבו על הטבח ויתעצבו ללבם, הם עלולים גם לחשוב על כך שראש הממשלה אחראי להפקרת האזרחים לטבח, וזה לא רצוי. מוכרחים לשמוח, ואם לא ישמחו מרצונם נכריח אותם.

יום אחד הופיעה במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה קבוצת אנשים שביקשו לערוך טקסים דתיים. הם ביקשו לערוך הבדלה בשולי העצרת של מוצאי שבת. באותה שבת הסתיימה צעדה של כמה ימים, והצועדים זרמו לכיכר צרפת ומילאו אותה עד אפס מקום. הקבוצה החלה לערוך הבדלה קולנית, והמשיכה בפיוטים. בינתיים התחילה העצרת ואנשים עלו לנאום. קבוצת המבדילים לא חדלה מלשיר בקולי קולות כאילו לא חשו שהם מפריעים לעצרת, עד שאנשים התמלאו זעם והשתיקו אותם. למרבה השמחה אחרי זמן קצר שבו לא זכו להיענות שציפו לה, נעלמו מהמאהל כלעומת שבאו.

גם בסרטון שבו הודיע נתניהו שלא נפגע מהכטב"ם שנשלח לדברי האיראנים אל ביתו בקיסריה ופגע מאד קרוב לבית, הוא היה מדושן עונג, ודיווח בצהלה על מלחמת התקומה, שכך הוא קורא למלחמה שפרצה בעקבות הטבח. כפי שלקבוצת תומכיו שמנסים לייאש את משפחות החטופים ולסכל את מאבקם לעסקה לשחרור חטופים קוראים פורום תקוה. הוא מאמין כנראה שאם יקרא שוב ושוב למלחמת ההפקרה והחורבן מלחמת התקומה, כולם ישכחו למה פרצה המלחמה ומי האשם. אבל לא ישכחו, כי אי אפשר.

אי אפשר להכריח אבלים לשמוח, והאבלים הם רבים, וחלקם הפכו אבלים בעצם הימים האלה. פצעם מדמם ומכתם טרייה. אפשר לרקוד סביבם, אפשר למשוך אותם אל מעגל הרוקדים בכוח. אי אפשר לגרום להם לשמוח כשהשמיים נפלו עליהם.

השמחה צריך שתבוא מבפנים, וזה לא יקרה כעת. עוד המכה טרייה, עוד הבית שרוף וחרב, עוד הגופות חמות. לא נוכל עוד לשמוח בשמחת תורה כאילו דבר לא קרה. פשוט לא נוכל.

אין שמחה שיכולה להשכיח את האסון, והאצבע בעין רק מנכיחה אותו יותר, מגבירה את הכאב.

מוטב היה להם שיזמרו חרישית. לפחות לא היו מעוררים כעס וחימה.