חב"ד בשכונה

 

קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל בכל זאת אנשי חב"ד הצליחו לעצבן אותי הלילה. באחת בלילה הם הופיעו בשכונה עם דגל צהוב שעליו כתר גדול וכתוב עליו מלך המשיח. אני לא מבינה הרבה בתנועת חב"ד, אבל למיטב ידיעתי הם רואים ברבי מלובביץ' המנוח את מלך המשיח, ואם זה באמת כך זה קרוב מאד לעבודת אלילים, כי כמו שאמר הרמב"ם, ראשית עבודה זרה היא לעבוד אחד מן הברואים, והרבי מלובביץ' הוא בן תמותה ככולנו ולא מלך המשיח. בעצם אני לא מעוניינת במלך המשיח בשום מקרה, וגם לא בנתניהו, שחסידי חב"ד מעריצים, כי הם כבר מורגלים לסגוד לאנשים שחושבים שהם מלך המשיח. הייתי רוצה ראש ממשלה שהוא אזרח פשוט, לא מלך, ושהוא בן-אדם. נדמה לי שראש ממשלה שהוא בן-אדם זה הדבר שהכי חסר פה, ולא חסידי חב"ד יפתרו את הבעיה. בכל אופן חבורת אנשי חב"ד עם הדגל נכנסו למרכול הסמוך לביתי שפתוח כל הלילה, ואחד מהם הושיט לי חנוכיה ושאל: יש חנוכיה בבית? השאלה הזאת מאד עצבנה אותי, והחזרתי לו בשאלה: מה זה עסקך? בעיני זאת ממש חוצפה להסתובב ברשות הרבים ולשאול אנשים זרים אם יש להם חנוכיה בבית, כי זה באמת לא עסקו של שום אדם זר אם יש לי חנוכיה בבית. יכולתי כמובן לענות לו שיש לי שתיים, אבל זה באמת לא עסקו, ושאנשי חב"ד ילכו לישון ולא יסתובב באחת בלילה לחלק חנוכיות לאנשים שלרובם יש חנוכיה בבית כי לרוב היהודים יש חנוכיה בבית, או כמה חנוכיות, ומראש אנשי חב"ד מכוונים ליהודים ופונים דווקא ליהודים, אז למה לשאול יהודים אם יש להם חנוכיה בבית כשהתשובה ברוב המוחלט של המקרים היא כן. בימי ששי עומדת ליד החנויות אשה מחב"ד ומציעה לנשים שעוברות חלות קטנות ונרות. לפחות היא לא שואלת אם יש בבית. אני אומרת לה תודה יש לי בבית. לא אכפת לי להגיד את זה, אבל כששואלים אותי מה יש לי בבית זה מאד מעצבן. יש בזה המון התנשאות, מין אמירה כזו שאני יהודי לדוגמה, ועכשיו אני אבדוק אם אתה יהודי טוב כמוני, ומי שם את אנשי חב"ד לחקור אותי מה יש לי בבית ואם אני מקיימת מצוות או מנהגים יהודיים. התנשאות יש בזה בטוח, כי הם פונים גם לאנשים דתיים שניכר בלבושם שהם שומרי מצוות, ואז ההתנשאות שלהם מעצבנת במיוחד. בכלל נדמה שאנשי חב"ד סימנו את השכונה שלנו. לפני זמן מה ראיתי אותם מציבים דוכן להנחת תפילין מול הגימנסיה, ומשדלים תלמידים מהגימנסיה להניח תפילין, ויש כאלה שנענים להם. אני חושבת שבמקרה הזה זה ממש אסור, כי הנערים מהגימנסיה הם קטינים, ואסור לאנשי חב"ד להציע להם להניח תפילין בלי רשות מפורשת מההורים שלהם. באמת כשאני חושבת על זה, יש הרבה פעילות מיסיונרית של אנשי חב"ד בשכונה, ואני תוהה אם יש להם עניין מיוחד ברחביה או שהם מסתובבים ככה בכל השכונות ומציקים לאנשים. פעם הם הסתפקו בלחלק סופגניות לאנשים בלי לשאול שאלות, שזה היה יותר נחמד, אבל עכשיו הם יותר תוקפניים. מספיק שצריך כל הזמן בשכונה להגיד שאנחנו גרים פה ושלא באנו לרצוח את השכן נתניהו ובאמת לא חסר לנו חוץ מכל הצרות אנשים שבודקים את היהדות שלנו באמצע הלילה. שילכו הביתה לישון ויניחו לנו לנפשנו הם והחות'ים, ולילה טוב לכולם.

תחקיר עובדה על חני בלייוייס ושרה נתניהו

 

התחקיר של ספי עובדיה ששודר בתכנית "עובדה", על שרה נתניהו וחני בלייוייס כמארגנות ומפעילות חבורת פעילי ליכוד לצורך התנכלויות, הטרדות, הכפשות ואיומים על התובעת במשפט נתניהו ליאת בן-ארי, על הדס קליין העדה בתיק 1000, וכן על יריבים ומתנגדים פוליטיים של נתניהו, זיעזע אותי עד כדי כך שהתקשיתי להירדם בלילה, ואינני מפסיקה לחשוב עליו באימה וחרדה. אינני בטוחה שאני מבינה בעצמי מדוע התחקיר טילטל אותי כל כך, שהרי כבר זמן רב אני משוכנעת שההתנכלויות האלה, שכולנו היינו עדים להן, מגיעות באופן מאורגן מסביבת נתניהו, אבל למרות כל מה שכולנו למדנו במשך השנים על שרה נתניהו, חשדתי שמי שמארגנים את ההתנכלויות הם עוזרי נתניהו, כמו למשל יונתן אוריך שחשוד גם בפרשת פלדשטיין, וגם היה מעורב בהטרדה ואיומים על העד שלמה פילבר, וחשבתי על שרה נתניהו כעל אשה קפריזית שמסוגלת להשתולל בגלל תמונה לא מחמיאה שלה בעיתון, בגלל שבידיעה עליה בעיתון לא הוזכרה העובדה שהיא פסיכולוגית עם ב.א. וגם מ.א., או בגלל שהטבחית האומללה לא החליפה את מפת השולחן (אחרי שהבן אבנר אמר לה שאין צורך). אבל לא חשבתי על שרה כמי שמפעילה בשיטתיות מנגנון של התנכלות ואיומים בעל אופי פלילי ומאפיונרי, וחשבתי שהדיווחים על מעורבותה במינויים בכירים אולי קצת מוגזמים. אבל בתחקיר הצטיירה שרה נתניהו – מופללת על ידי דבריה שלה – כאשת מאפיה אכזרית בלי גבול ונטולת מעצורים, שאין לה קווים אדומים.

במחשבה שנייה, מבחינתו של בנימין נתניהו, דווקא הפעלתה של רעייתו לצורך פגיעה ביריביו היא מחוכמת, שכן בניגוד לעוזריו היא איננה נחשבת כפופה לו, ואי אפשר לטעון שבכל מקרה יש לו אחריות מיניסטריאלית למעשיה, כפי שאפשר לטעון לגבי יונתן אוריך וטופז לוק, או עוזרים אחרים שעובדים בשירות נתניהו. גם אי אפשר להכריח אותה להעיד נגדו, ולכן גם אין אפשרות שתהפוך לעדת מדינה, כפי שקרה עם כמה מעוזריו לשעבר. ככל שמרבים לחשוב על כך, שרה נתניהו היא האדם המושלם לבצע מעשים פליליים, כגון הטרדת עדים או סחיטה באיומים או שיבוש הליכי משפט בשירות נתניהו, מבלי שיהיה אפשר לטעון לאחריות ישירה שלו למעשיה או להוכיח אחריות כזו. אמנם העובדה שהפעילה דווקא את חני בלייוייס, מי שעבדה במשך שנים רבות בשירותו של נתניהו והיתה ראש לשכתו, כלומר קיבלה משכורת כעובדת בשירותו, מצביעה לעבר מעורבות של בנימין נתניהו במעשים, אבל קל לטעון שהקשר בינה לבין שרה נתניהו היה קשר עצמאי ללא מודעות של נתניהו למעשים.  

אי אפשר להתעלם מהקווים המקבילים בין מעשיה של שרה נתניהו שנחשפו בתחקיר לבין האופן שבו מייחס לה בנימין נתניהו, בעדותו בתיק 4000 , שבו נאשם בעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' במתן שוחד של סיקור אוהד לזוג נתניהו תמורת הטבות רגולטוריות לחברת בזק – אחריות בלעדית לקשר עם הזוג אלוביץ', ולדרישות לסיקור אוהד באתר וואלה, ששרה דרשה לכאורה מאחורי גבו וללא ידיעתו, ולכן כביכול איננו אחראי לדרישות לסיקור אוהד ואין להאשימו בקבלת שוחד, בעוד ששרה נתניהו, מאחר שאיננה מכהנת במשרה ציבורית, איננה יכולה להיות מואשמת בקבלת שוחד.

הגילוי המזעזע מכולם מבחינתי הוא העובדה שמפכ"ל משטרת ישראל, דני לוי, שנחשב למי שנבחר לתפקידו בזכות קרבתו וחנופתו לשר איתמר בן-גביר, הוא למעשה מינוי של שרה נתניהו בתיווכה של חני בלייוייס, שהתוודעה לדני לוי עוד כשהיה מפקד מרחב ירקון. לבקשת שרה המליצה עליו בלייוייס לשר המשטרה בזמנו אמיר אוחנה, בזכות פעילותו הנמרצת נגד מפגינים נגד הממשלה. נראה שהטיפוס המהיר לפסגה תחת השר בן-גביר, המינוי למפקד מחוז חוף במשטרה ואז למפכ"ל למרות הישגים דלים למדי בפעילותו במשטרה, הונחה על ידי שרה נתניהו כדי שיגשים את מה שמבחינתה הוא הפעילות המשטרתית החשובה ביותר: דיכוי המפגינים נגד נתניהו, ואין ספק ש"טיפול" המשטרה במפגינים לאחרונה מוכיח שלוי מצדיק את הציפיות. מלכתחילה חשבתי שמינויו של בן-גביר ל"שר לביטחון לאומי" מבוסס על הסכמה בשתיקה בינו לבין נתניהו, שנתניהו יעלים עין מכך שבן-גביר מעודד פשיעה לאומנית אלימה ואי אכיפה של החוק על פושעים לאומנים, ובתמורה ידאג בן-גביר לדיכוי המפגינים נגד נתניהו. כעת אני מבינה ששרה נתניהו לא הסתפקה במינוי שר משטרה שבראש מעייניו דיכוי המפגינים נגד הממשלה, ודאגה למנות גם מפכ"ל שזו תהא פסגת מפעלותיו.

האופן שבו דאגה שרה נתניהו לקידומו ומינויו למפכ"ל של דני לוי הזכיר לי נשכחות מפרשת בר-און- חברון בשנת 1997. אז ביקש נתניהו למנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את רוני בר-און, שהיה אז עורך-דין פרטי ומקורב לליכוד – כמה שנים אחר כך נבחר לכנסת מטעם הליכוד, ולא היה לו ניסיון כפרקליט בשירות הציבורי, וגם לא קריירה אקדמית מוערכת כמו לפרופ' אהרון ברק. לאור הביקורת על מינויו התפטר רוני בר-און מהתפקיד עוד בטרם החל למלא אותו. זמן קצר אחר כך התפרסמו חשדות שמינויו של בר-און היה חלק מקנוניה בין ראש הממשלה נתניהו לראש ש"ס אריה דרעי שנאשם בעסקת שוחד. החשד היה שנתניהו הסכים למינוי בר-און ליועץ משפטי לממשלה תמורת הסכמה של ש"ס לתמוך בנסיגת צה"ל מאיזור חברון על פי הסכמות בין ישראל לרשות הפלשתינית, כדי שבר-און יסדיר לדרעי עסקת טיעון נוחה במשפט השוחד נגדו. מה שהזכיר לי את הפרשה ההיא הוא שהכל חשדו אז בשר המשפטים צחי הנגבי, שהתמחה במשרדו של בר-און, שהוא בישל את המינוי, בעוד שמי שיזם את המינוי בפועל היה דרעי. כך חשבו כולם כעת שמי שאחראי למינויו המתמיה של דני לוי הוא איתמר בן-גביר, כאשר בפועל עמדה מאחורי המינוי שרה נתניהו, מבלי שניתן להוכיח כמובן את מעורבותו או אפילו את מודעותו של בעלה.

כבר כתבתי כאן שבן-גביר, כפי שהתגלה מהקלטות שהושמעו בתכנית "המקור", הוא איש הקש של בנצי גופשטיין, ממנהיגי תנועת כ"ך שנאסר עליו להתמודד לכנסת, והוא מופעל על ידי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן בכוונה לחרחר מהומות בקרב ערביי ישראל כדי להצדיק פגיעה בזכויותיהם. כעת אני חושבת שאולי בן-גביר הוא גם איש קש של בנימין נתניהו, לצורך דיכוי המפגינים נגדו, מבלי שנתניהו נושא באחריות ישירה לכך. כשעלתה הממשלה הזו לשלטון חשבתי לעצמי: הרי לנו ממשלת רצח רבין, שבראשה עומד מי שהסית נגד רבין, צעד בראש הפגנה שבה נישא ארון מתים שעליו הכתובת רבין, ולצדו מופקד על המשטרה מי ששבר את סמל מכוניתו של רבין והודיע שכפי שהגיעו לסמל יגיעו לרבין עצמו, מה שאכן התרחש במהרה, ואיפשר לנתניהו לעלות לשלטון על גופת רעו הטוב ממנו. האם רק כיום בן-גביר הינו איש הקש של נתניהו לצורך דיכוי המפגינים נגד הממשלה, או אולי כבר אז הפעיל אותו נתניהו נגד רבין? מה פשר מערכת היחסים בין שני האנשים האלה, שאיתמר בן-גביר תיאר כאהבה הדדית: "הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שגם אני אוהב אותו". נדמה לי שאין מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר.

 

החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.

דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

נתניהו בורח ממשפט

 

בדרך כלל מייחסים את סירובו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, ופחות מכך לשאיפתו של נתניהו לדחות את משפטו ובמיוחד לחמוק מחקירה נגדית, אבל בימים האחרונים, ככל שהתרבו ניסיונותיו של נתניהו לדחות את מתן עדותו ולמרוח את העדות על פני זמן ארוך ככל האפשר, התחזקה הרגשתי שהסיבה העיקרית לסירובו של נתניהו להפסיק את המלחמה היא השימוש שהוא עושה במלחמה כדי לדחות את עדותו, ונוח לו שהאשמה לכך נופלת על סמוטריץ' ובן-גביר, שלו רצה לסיים את המלחמה היה כבר דואג להשתיק אותם. נוח לו גם שהמניע הוא כביכול אידיאולוגי, ולא שימוש לרעה בכוחו כראש ממשלה כדי לשבש את משפטו.

כעת אני משוכנעת: החטופים והחיילים ממשיכים למות כדי לסייע לנתניהו לחמוק מאימת הדין. וזה לא רק מקומם, זה מפחיד ומצמרר. וזה מפחיד עוד יותר בגלל האירועים בסוריה, שמעניקים לנתניהו הזדמנות לפתוח במלחמה נוספת, שבעצם כבר החלה עם פלישת צה"ל לשטח סוריה וכיבוש החרמון הסורי. שוב שמענו ששותפיו של נתניהו דוחקים בו להרחיב את ההשתלטות על שטחים סורים, מעבר לגבול המוסכם. שוב שותפיו דוחקים בו, או שהוא עצמו מעוניין בפתיחת חזית נוספת? כיצד אפשר לתת אמון בראש ממשלה שמוכן לעשות שימוש במעמדו כדי להפקיר אזרחים וחיילים למותם, לא עקב צורך בטחוני, ואפילו לא עקב צורך פוליטי, אלא כדי לברוח מאימת הדין. מי יבטיח לנו שפעולות צה"ל בשטח סוריה הן הכרחיות לביטחון המדינה, ולא תירוץ לדחיית עדותו של נתניהו במשפט ותו לאו?

עוד בטרם נודע לאן נעלם בשאר אסד, מיהר נתניהו לטפוח על חזהו ולהכריז כי נפילתו של אסד היא פרי פעולותיה של ישראל בלבנון ובאיראן. הפרשן אלאור לוי הסתייג מאד מן ההתפארות הזו. אסד ניצח את יריביו במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה רק בתמיכת רוסיה ואיראן, שכעת נחלשו עקב המלחמה באוקראינה והמאבקים הפנימיים באיראן. ומלבד זאת המשטרים בסוריה ובאיראן שנואים כבר שנים רבות על חלק גדול מנתיניהם, ומשטר ששנוא על מרבית העם סופו ליפול, והכלל הזה חל גם על משטרו של נתניהו, שגם ללא מלחמת אזרחים יפול יום אחד ולא תהיה לו תקומה.

אבל מה שמטריד יותר הוא מדוע נתניהו מתפאר באחריות מדומה לאירוע שכלל לא בטוח שייטיב עם ישראל. בראש המורדים עומד איש אל-קעידה לשעבר, שמבטיחים לנו שהוא התמתן, אבל אל-ג'ולאני התמתן נשמע קצת כמו החמאס מורתע. כלל אין זה בטוח שנזכה מצדו לשקט ושלווה. בין אם ישליט משטר איסלמיסטי נוקשה בסוריה, ובין אם כל האיזור ידרדר לאי יציבות וסוריה תתפרק לכמה יחידות פוליטיות לא יציבות, צפויות לנו סכנות רבות, ומוקדם מאד לשמוח, ומטופש מאד להתפאר שאנו אחראים לשינוי.

אבל אולי שמחתו של נתניהו איננה נובעת מכך שנפילת אסד טובה לישראל. אולי נתניהו שמח משום שנפלה לידו עוד סיבה לדחות את משפטו, כפי שעולה מהדיון המביש בקבינט שבו תקפו השרים את היועצת המשפטית לממשלה על שאיננה דוחה את עדותו של נתניהו ולא נמנעו מלדרוש שהממשלה תדון בדחיית המשפט ותחליט כי חייבים לדחות את עדות נתניהו, דבר שאיננו לא בסמכות היועצת, ולא בסמכות הממשלה, אלא בסמכות בית המשפט בלבד, שהחלטותיו אינן ואסור שתהיינה כפופות לדרג הפוליטי. מכל מקום מפחיד לחשוב שיחסו של ראש הממשלה לאירועים נגזר מהשפעתם האפשרית על מהלך משפטו ועל הפוטנציאל שלהם לספק תירוצים לדחיית עדותו. בכמה דם ודמים ישלם עוד הציבור הישראלי על ניסיונותיו של נתניהו לחמוק מאימת הדין, ואלו מלחמות עוד צפויות לנו כדי לספק לנתניהו תירוצים למטרה זו?

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

מקנזי בל / מרגניות דצמבר וימי דצמבר

 

הנרי תומס מקנזי בל / מַרְגָּנִיּוֹת דֶצֶמְבֶּר וִיְּמֵי דֶצֶמְבֶּר

לבתי ניצן, ליום הולדתה

 

הוֹ, אֵיךְ מַרְאֶה פְּרָחִים לֹא בְּעִתָּם רֶגֶשׁ עָנוֹג מֵעִיר

וּמְמַלֵּא אֶת הַנְּשָׁמָה עֹנֶג שָׁלֵו. מַשֶּׁהוּ מַסְעִיר

אֶת הֶיוֹתֵנוּ עַד הָעֶצֶם, וּבְרַכּוּת מַמְטִיר

עָלֵינוּ מַַחְשָׁבָה נִכְסֶפֶת מוּזָרָה.  

כְּשֶׁעַרְבִּיתוֹ שֶׁל יוֹם דֶצֶמְבֶּר לֹא סוֹעֵרָה,

עֲנוּגָה כְּמוֹ שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים

הַזֹּאת, אֲשֶׁר מֵרַכּוּתָה הַמְּפַתָּה אֲנַחְנוּ מֻקְסָמִים:

וְשָׁם צוֹמֵחַ (כְּשֶׁבַּזֶּה אַחַר זֶה מְגִיחִים כּוֹכָבִים

מֵהַרָקִיעַ הֶחָלָק כְּשֶׁהֵם שְׁלֵוִים)

סָפֵק-לְמֶחְצָה

אִם הַנֶּחְזֶה אָכֵן נִמְצָא.

כִּי אֵין סָפֵק שֶׁאֵין בְּכֹחַ רוּחַ הַדָּרוֹם

חֶסֶד גָּדוֹל מִכָּךְ לִגְרֹם.

אָנוּ רוֹחֲשִׁים אֶת מֵירַב הָהוֹקָרָה

לַשְּׂמָחוֹת שֶׁמוֹפִיעוֹת בְּהַפְתָּעָה גְּמוּרָה.

 

 

December Daisies And December Days By H. T. Mackenzie Bell

 

Ah, how the sight of fair untimely flowers

Awakes a subtle sentiment, and fills

The soul with quiet pleasure. Something thrills

Our being to the core and softly showers

Strange yearning thought upon us. When the close

Of a December day is stirless, mild

As is this twilight hour, we are beguiled

By its seductive softness: and there grows

(As one by one from out the placid sky

 The tranquil stars appear), the half-formed doubt

 Whether the scene be real. For without

 A question kindly Auster cannot try

To bring a greater boon. Joys that arise

All unexpected we most keenly prize.

Source: https://pickmeuppoetry.org/december-daisies-and-december-days-by-h-t-mackenzie-bell/

 

הנרי תומס מקנזי בל (2 במרס 1856 – 13 בדצמבר 1930) היה משורר, סופר וביוגרף בריטי.