יום שבת, 6 ביולי 2013

ארכיון מרבאך מחנך את היהודים



לאחרונה חשתי שממשלת גרמניה משיקה מתקפה במאמץ להפוך על פיו את פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה, שהורה לקיים את צוואתו של מכס ברוד כלשונה ולהעביר לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי, או לפחות את מה שנותר וידוע ממנו, ובכלל זה כתבי יד של פרנץ קפקא שנותרו בעיזבון. לדעתי הסיכויים של ממשלת גרמניה להפוך את פסק-הדין מאד נמוכים, אבל זה לא אומר שהגרמנים לא יעשו כל מאמץ כדי לנסות להשתלט על כתבי קפקא ולגזול אותם ממדינת ישראל, דבר שעל פי עדותה של חוה הופה, שתובעת את העיזבון לעצמה בתוקף היותה בתה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, הם מנסים לעשות מאז 1965, כלומר מרגע שכוננו הגרמנים יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל הגיעו לכאן נציגי ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך במטרה לשדוד מישראל את עזבונו של מכס ברוד ואת כתבי קפקא, שמכס ברוד הבריח מפחד הגסטאפו לארץ-ישראל בעקבות הכיבוש הנאצי של צ'כוסלובקיה, ולכן כנראה ממשלת גרמניה, שהיא היורשת לכל דבר של גרמניה הנאצית, חושבת שכתבי קפקא הם רכושה החוקי והיא צריכה לקבל אותם ולקחת אותם לגרמניה. בשנת 1965 מכס ברוד כבר היה מעל לגיל שמונים והגרמנים המתינו בשקיקה למותו (בדצמבר 1968), והוא אפילו הסכים לבקר ולהרצות בגרמניה, אבל את עזבונו הספרותי הוא הוריש לאהובתו אסתר הופה והורה לה לטפל בהוצאת כתביו וכתבי קפקא לאור ולדאוג שלכל המאוחר לאחר מותה, אם לא קודם לכן, יועברו כתבי היד שבעזבונו הספרותי לספריית האוניברסיטה בירושלים (הספרייה הלאומית), או לארכיון ציבורי אחר. אסתר הופה לא קיימה את הוראות הצוואה וכתבה צוואה סותרת שבה הורישה את עזבונו הספרותי של ברוד לשתי בנותיה, דבר שעל פי חוק הירושה אסור היה לה לעשות, ולכן בית המשפט סירב לקיים את צוואתה והורה לקיים את הוראות צוואתו המקורית של מכס ברוד ולהעביר את כתבי היד לספרייה הלאומית. חוה הופה עצמה מסרה לבית המשפט מכתב של מכס ברוד לאמה שבו הצהיר שלבנותיה לא צריך להיות שום עסק עם עזבונו הספרותי, ושאם אסתר הופה לא תוכל לקיים את צוואתו בעצמה, עליה להוריש את הטיפול בעזבונו הספרותי למישהו שמכס ברוד יקר לו, כמו הידיד המשותף לברוד ולקפקא מנעוריהם, הפילוסוף פליכס ולטש, או המשורר וההוגה שלום בן-חורין.  
בערכאה הראשונה סייעתי (בהתנדבות) לספרייה הלאומית במחקר ובעניינים רבים נוספים לצורך המשפט, אבל לא רציתי להמשיך לעבוד גם בעירעור וביקשתי שיניחו לי לנפשי ולא ישלחו לי שום דבר שקשור במשפט, וחזרתי לעסוק בסיפוריו של קפקא שכרגע יותר מעניינים אותי מניסיונותיהם המופרכים של בני משפחת הופה או של ממשלת גרמניה או של עורכי-דין כאלה ואחרים להציג את עצמם כיורשיו החוקיים של פרנץ קפקא, שהיורשים היחידים של כתביו הם לטעמי צאצאי ארבע האחייניות שלו ששרדו את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו, שני גיסיו היהודים, כמה מאחייניו ובני משפחה רבים נוספים נרצחו בידי הגרמנים, וכל תביעות הבעלות של מכס ברוד ואהובתו וצאצאיה, שלא לדבר על תביעותיה החצופות וחסרות-הבושה של ממשלת גרמניה באמצעות ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, מופרכות בעיניי וחסרות-שחר. אני רואה בכתבי היד של פרנץ קפקא שנותרו בעיזבונו של מכס ברוד נכסי נספים בשואה שיש להחזירם ליורשים החוקיים שהם צאצאי אחיותיו הנרצחות, וזו בעיניי ההחלטה הצודקת היחידה שיש לבצע, למרות שבהתחשב בסירובם של בני משפחת קפקא הן בשנות השבעים והן בהליך הנוכחי להצטרף כצד למשפט ולתבוע את זכויותיהם, אני מבינה שלא היה מנוס לבית המשפט אלא להורות על קיום צוואתו של מכס ברוד והעברת כתבי קפקא שהיו בחזקתו ובעזבונו, כמו גם העיזבון כולו, למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים, למרות שאני אישית חושבת שבעניין כה משמעותי שמדינת ישראל היתה מעורבת בו ממילא, צריך היה לחרוג מהנוהג המשפטי המושרש, שבית המשפט איננו מתנדב להגן על זכויותיו של צד שמסרב להשתתף בהליך ומסרב להצהיר את זכותו. מצד שני קשה לבוא בטענות למדינת ישראל לאחר שבהליך שקיימה המדינה נגד אסתר הופה בשנות השבעים, פנו פרקליטי המדינה לחלק מיורשיו של קפקא והזמינו אותם ליטול חלק בהליך – שתיים מהאחייניות התגוררו בפראג שנרמסה אז תחת מגפי ברית-ורשה ומסיבה זו לא יכלו להשתתף בהליך, אך גם היורשים שהתגוררו במערב סירבו להשתתף אז בהליך למרבה הצער.
מכל מקום הליך העירעור מתקיים למיטב ידיעתי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וממשלת גרמניה נערכת למתקפה שגם מבלי להיות מעורבת ישירות בהליך קשה להימלט ממנה. ראשית-כל קראתי בעיתון "הארץ" בכתבתו של אבנר שפירא ("לחבר את הקרעים", גלריה, 23.6.13) על כנס שהתקיים באוניברסיטה העברית בכותרת "עקבות ואוצרות" ובעברית נקרא "קרעי תרבות" במרכז רוזנצוויג- מינרבה (מינרבה על שם קרן מינרבה שבאמצעותה שולטת ממשלת גרמניה במכוני מחקר באוניברסיטאות בישראל – כיום שולטת ממשלת גרמניה באמצעות קרן זו בעשרות מכוני מחקר בישראל, ובראש וראשונה באלה שחוקרים את ההיסטוריה והתרבות הגרמנית, עם כל המשמעויות הנגזרות מכך). הכנס התקיים בשיתוף עם אוניברסיטת בון ועם ארכיון מרבאך – שעוסק כאמור מזה שנים רבות בשוד עזבונות ספרותיים מישראל, ובראש וראשונה כתביו של פרנץ קפקא, שאסתר הופה הבריחה בשיטתיות מישראל ומכרה בדרכים שונות ומשונות לארכיון מרבאך.
אחר כך הבחנתי לפתע שהתגית הבולטת "מכס ברוד" בבלוג שלי, הוקטנה כך שקוראי הבלוג יתקשו להבחין בקיומה ולקרוא את הרשימות המסומנות בתגית זו. הפריצות לבלוג שלי הן יומיומיות וכך גם החבלות בפעילות הבלוג, למשל באפשרות שלי להודיע לקוראים על רשימה חדשה ובמוני הכניסות לבלוג, אבל עד כה הוקטנו רק  התגיות "נאצים" ו"גרמניה". תגיות אלה הוקטנו שוב ושוב בעבר אבל הן גדלו בכל פעם מחדש כשהוספתי רשימות חדשות בנושאים אלה. כעת הקטינו את התגית "מכס ברוד", שמזמן לא הוספתי לה רשימות חדשות, ואני צריכה להוסיף עוד רשימות כדי שתגדל בחזרה ומן הסתם אעשה זאת.
כל זה הזכיר לי שכשהלכתי עם אמי לפני שנים לתערוכה ביד ושם שהוקדשה לציירת שרלוטה סלומון שנרצחה בידי הגרמנים אבל הספיקה לתעד לא מעט את משטר האימים הנאצי, אמי הכי הזדעזעה ממסמך שנמצא בארכיון האוניברסיטה שבה למדה שרלוטה סלומון ובו סימנו הנאצים באמצעות עיגולים אדומים, כפי שעשו לגבי כל הסטודנטים היהודים, את מוצאה היהודי המלא מכל הצדדים. "תראי במה הם התעסקו, תראי במה הם התעסקו" אמרה אמי בזעזוע, ואני שמכירה לצערי את הגרמנים ממש לא התפלאתי.
הכנס שאבנר שפירא דיווח עליו בכתבתו הנ"ל נועד בעצם לקדם פרוייקט שמממן משרד החוץ הגרמני, כדי ללמד את האסיאתים היהודים הבורים כיצד צריך לטפל בנכסי התרבות היהודים-גרמנים, שהרי הגרמנים כבר הוכיחו כישורים יוצאים מן הכלל בטיפול בנכסי התרבות היהודים-גרמנים, כמו גם ביוצריהם של אותם נכסים ובמשפחותיהם, ולכן אין מתאימים מהם לחנך את העם היהודי הבור, שהעניק לתרבות האנושית רק את ספר התנ"ך, בעוד שגרמניה המופלאה העניקה לה את אושוויץ, ולכן אין מתאימה ממנה לחנך את העם היהודי ששרד את פרוייקט אושוויץ איך לטפל בנכסי התרבות ששרדו אף הם את אותו פרוייקט, ובפרט כשחושבים על כך שהמטרה שבבסיס הפרוייקט היא להוציא את נכסי התרבות היהודיים-גרמניים ממדינת ישראל ולהעביר אותם לידי ארכיון מרבאך בגרמניה, כדי שכתבי הסופרים היהודיים שמשפחותיהם נרצחו בידי הגרמנים יוכלו לשכון לצד כתביהם וחפציהם של יקירי המשטר הנאצי כמו ארנסט יינגר ששוכנים שם. על פי כתבתו הנ"ל של אבנר שפירא נתלים הגרמנים בסצינות מסרטו של ארנון גולדפינגר "הדירה" שבה נראים בני משפחתו משליכים לאשפה ספרים בגרמנית יחד עם חפצים רבים נוספים מדירת סבתם שנפטרה, לאחר שסוחר בספרים אמר להם שאיש איננו קורא עוד את כתבי גיתה ושילר. הסוחר כמובן התכוון לכך שהוא איננו מוכן לשלם עבור כל כתבי גיתה ושילר, שכה רבים מיהודי גרמניה הביאו עימם לישראל כשנמלטו מאימת הנאצים ושמרו בסיפריותיהם היפות עד שהלכו לעולמם ולכן יש מהם כה הרבה ולפיכך מחירם בשפל. אחי ואני וגם ידידים ומכרים רבים שלנו דוקא כן קוראים את הספרים האלה, אבל הגרמנים עטו על הסצינה הזו כדי להעביר את אותו המסר שהעבירו בכתבות תעמולה רבות בהקשר של משפט עיזבון מכס ברוד, כי היהודים הבורים אינם יכולים לטפל בנכסי תרבות יהודים-גרמנים שניצלו מידי הגרמנים ללא עזרתו והדרכתו של עם התרבות הגרמני, ובעצם הדבר הטוב ביותר – ארכיון מרבאך לא התבייש לטעון כך במפורש בפני בית-המשפט – הוא להעביר את נכסי התרבות היהודים-גרמנים שניצלו מידי הנאצים לידי צאצאיהם של הנאצים ולאכסן אותם בגרמניה בארכיון מרבאך, כדי שרוצחי היהודים יהיו גם יורשיהן של המשפחות שרצחו, כאשר משפחת קפקא היא אחת הדוגמאות המובהקות למעלליה של הרצחנות הגרמנית הזאת. אותי זה מקומם, אבל אני גם זוכרת שאלה הן רק העוללות של רצח בני משפחתי עם כל בני עמנו שנרצחו וגם נשדדו בידי עם התרבות הגרמני.