לדמותו ולשירתו של המשורר אברהם זוֹנֶא (או סוֹנֶה, בגרמנית Sonne שפירושו שמש), המוכר יותר בשמו הספרותי אברהם
בן-יצחק, התוודעתי דרך ספרה הקטן והמופלא של לאה גולדברג "פגישה עם
משורר", שבו היא מציירת את דיוקנו המיוחד ומנתחת את שירתו. ספר זה הוא
מהחביבים עלי ביותר, ואני שבה וקוראת בו. לא רק זיכרו של בן-יצחק טמון בספר הזה,
אלא זכרם של יהודי גליציה שבה נולד בן-יצחק, ובה נולדו גם סבי וסבתי, שהיו מעט
צעירים ממנו, וגם זכרה של העיר וינה לפני מלחמת העולם, בטרם שטפו הנאצים את
רחובותיה, שגם זיכרון זה בין זיכרונותיו, וזכר טירול הקתולית ואנשיה, ששונים כל כך
מאנשי וינה, ואליהם התוודעתי לראשונה באוסטריה, בביקורי הראשון שם בהיותי בת שמונה-עשרה
בלבד, ושם דומה כי הזמן עומד במקומו. תמיד אני מנסה לשרטט לעצמי את אותו עולם שבו
גדלו סבי וסבתי ומלחמות העולם החריבוהו כליל, הראשונה החריבה בעיקר את רוחו של
העולם הזה, השנייה את גופו, וגם אברהם בן-יצחק חי עוד רק חמש שנים אחרי תום המלחמה
ההיא, והיה מר נפש כל העת, בעבורו היו אלה קץ הימים, ולאה גולדברג התקשתה לשאת את
היאוש שלו, את ריחוקו מהבריות, את התעקשותו שלא לפרסם דבר בשמו, רק לומר לה את
הדברים בעל-פה, ולהותירה שבורה מאימת הצער והיאוש שבהם, או מצטערת שלא נחרתו
בזיכרונה כדי כתיבתם במלואם.
רק עכשיו כשאני כותבת אני שמה את לבי לכך שאין בספרה של גולדברג שום
פרטים ביוגרפיים: מתי נולד – בשנת 1883, כמו פרנץ קפקא, ומקום הולדתו פשמישל
שבגליציה, ובמלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לוינה, ואהב את העיר הזו, את עצי
הערמון בשדרת הפראטר שעליהם הנושרים מכסים אותה בסתו במרבד של זהב ואת ריח הלוונדר
שמכרו האיכרות מן הכפר ברחובות וינה באביב. את הטבע אהב בלי גבול ואת מראותיו צייר
בשירתו. האם חסר בישראל את היער והדשא האירופיים? האם הטילו בו היובש והחום מרה
שחורה, או שאת זו הביא עמו כבר בעלותו לארץ? בכל אהבתה אותו והערצתה אליו, נדמה כי
לאה גולדברג התקשתה להבין את מי שאיבד את עולמו. והיא הרי מצאה בארץ ישראל חיים,
חיי ספרות ושירה שאהבה אותם, ושלא דיברו כלל אל לבו. ובכל זאת חשבה שהוא האדם
החשוב ביותר בחייה. כך לפחות רשמה ביומנה ב-26 באוגוסט 1949:
"גם עם ס. נפגשתי. היה זה לא רע, אלא שאינני יכולה עוד להתייחס
ברצינות כזאת אל כל אותו ביטול עולם שלו. משהו מפריע לי עתה. בנפשי, הרבה התרחקתי
ממנו. עם כל זאת, הריהו אולי גם עכשיו האדם החשוב ביותר בחיי."
זה הרישום האחרון ביומנה של גולדברג על פגישותיה עם אברהם בן-יצחק.
ב-10 ביוני 1950 היא רושמת רק זאת:
"ביום הולדתי, ב-29 במאי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל
דבר זולת העובדה הזאת."
וכחודש מאוחר יותר, ב-17 ביולי, היא כותבת ביומנה:
"המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב
שאני שרויה בו רוב הזמן עתה.
אחרי מותו של ס. קשה לי למצוא עניין באנשים. בכל חסר משהו שאין
להשלימו עוד. אינני כותבת. כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר."
על המכתב והשיר לזכר אברהם בן-יצחק ששלח לה באותם ימים מירושלים ידידה
הקרוב לודויג שטראוס, שאף הוא הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר וביקש שרק היא, לאה
גולדברג, תחליף אותו באוניברסיטה העברית, לא מצאתי ביומנה דבר. גם יומנים אינם
מגלים הכל על נפשות כותביהם, הרי הכותב יודע שכל הכתוב אפשר שייקרא בעין זר. את
הדרמה הקטנה שמאחורי המכתב הזה אפשר רק לנחש מן הכתובים. דבר איננו מפורש. ולהלן
מכתבו ושירו, היפהפה בעיניי, של לודויג שטראוס:
ירושלים, 7.6.1950
לאה היקרה,
אחרי מותו של זוֹנֶא היו מחשבותינו עוד יותר אצלך מאשר בכל עת אחרת.
אני הכרתי קצת את האיש והערצתי אותו עד מאד, ואת שיריו הכרתי היטב ואהבתי אותם,
והם בעיני בסוד השירים המועטים המושלמים.
למכתב אצרף שיר, או אולי רק גמגום, לך הוא יגיד אולי משהו.
דרשי בשלום אמך!
משנינו ברכה חמה!
שלך
לודויג
לְזֵכֶר אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק
בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת בֵּית-קָפֶה,
כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,
וְאֶחָד רִחֵף
בְּעָב לְבָנָה.
כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ
הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ
וַיַּרְחִיק נְדוֹד
וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.
כֻּלוֹ הָיָה סוֹד
וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,
כִּי יָדַע, שֶׁלֹא יִתְגַּלֶּה.
עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ
הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,
וְגַם בְּדַבְּרוֹ
הֶחֱרִישׁ:
כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה
בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,
אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט
בְּכֶסֶף אֶלְמָה.
מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים
וְדָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ
וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.
צִפּוֹר עֲלֵי בַּד-עֵץ
וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר-שִׁיר
הִבְרִיקוּ בִּרְאִי-עֵינָיו
כִּבְאוֹר-בְּרִיאָתָן.
וְעַתָּה הָלַךְ
מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,
וְשׁוּב בַּאֲשׁוּרָיו
לֹא נָשׁוּר.
עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה
וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם
כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
(את השיר והפיסוק העתקתי בדיוק כהופעתם בכתב-ידו של שטראוס, למעט
המחיקות)
"ועתה הלך מאלם אל אלם" מכוון לשתיקתו מרצון של אברהם
בן-יצחק, מיעוט פרסומיו וסירובו לפרסם את דבריו שהיה בלתי מובן לאנשים ונתפס לא
פעם כיוהרה, כאילו אין זה נאה לו לפרסם את דבריו בעברית ובארץ ישראל, בפרובינציה
הדלה שאליה התגלגל. ואף ללאה גולדברג קשה היה הדבר מאד, וכתבה בעצמה שאולי גם
סנוביות יש כאן, ובכל זאת המשיכה לרחוש לו כבוד רב ואהבה גדולה.
מה חשבה לאה גולדברג על שירו של שטראוס שתיאר את אברהם בן-יצחק כמלך
גולה, תיאור שנדמה לי שתפס הרבה מן האמת בדמותו העצובה של המשורר, שהיה מעדיף מן
הסתם להמשיך את חייו בעירו וינה, לולא נדרסה במגפי הנאצים? על אותה אמביולנטיות של
דיבור ושתיקה שהיא במידה רבה עיקרו של ספרה על בן-יצחק?
אצל בלה שטראוס, כלתו של לודויג שטראוס, אלמנת בנו עמנואל, שמורים מכתבי התשובה של
לאה גולדברג לשטראוס, והנה במכתב התשובה המנומס שלה, אין אפילו מלה אחת על השיר!
גם לא במכתבים הבאים. והרי זו כמעט אכזריות, להתעלם כך מן השיר ששלח לה ידיד נפשה!
והרי העתק תשובתה:
ת"א
13.6.50
תודה לך, לודביג, על מכתבך. הרגשתי בו, כי אכן ידעת מה לי מותו של
סונה. אני עדיין אינני יכולה לדבר ולכתוב על כך. כל הימים האלה ידעתי שיומו קרוב,
אבל להשלים עם העובדה אינני יכולה. השבוע לא אבוא לירושלים, כפי שחשבתי. הרצאתי
נדחתה לשבוע ימים. אבוא איפוא רק ב-23 בחודש ובשבת הבאה אעלה אליכם ונתראה.
דרישת שלום חמה מאד מאד לחוה, סליחה על כי מכתבי קצר כל כך. אינני
יכולה להאריך עכשיו.
בברכה,
שלך לאה
שנים מאוחר יותר כותב לה בנו של לודויג, הפרופסור לפילוסופיה מיכאל
שטראוס, איש צעיר באותם ימים, את המכתב הבא:
ירושלים, 7.2.64
שלום רב לך לאה!
אני מצרף לכאן את קינתו של אבא על אברהם בן יצחק. שיר זה הוא היחיד
משיריו העבריים של אבא שלא ראה עדיין אור (- כך הדבר לפי מיטב זכרוני, בזמנו בדקתי
את הדבר). השיר נכתב לפני שיצא הספר "שעות ודור" ואבא לא כלל
אותו בספר. התיקונים והשינויים שהוטלו בשיר נעשו בשלבים מספר, והאחרונים שבהם לכל
המוקדם בדצמבר 1951 (כלומר לאחר צאת הספר). אך לאחר צאת הספר פרסם אבא עוד כמה
וכמה שירים. יש איפוא ספק בכך אם היה בדעתו לפרסמו.
מן הראוי אולי להוציא לאור את הקינה במסגרת של דיון ביצירתו ובדמותו
של אברהם בן יצחק, שהרי יש לשיר מובן רק בשביל מי שיודע על אברהם בן יצחק.
אני מוצא את השיר ליפה מאד. יתכן שיש איזה חוסר שלמות בבית הראשון והאחרון
מפאת האופי הפרוזאי שלהם. אך את הרי תיטיבי לשפוט על כך. כתבי-נא לי מה בדעתך
לעשות בקינה.
בברכה לבבית
מיכה
ומיכה שטראוס צירף למכתבו את נוסח השיר בשינויים קלים בלבד, הנה להלן:
א.ל. שטראוס
קִינָה עַל אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק
בְּאַחַת הָחוּצוֹת בֵּית קָפֶה,
כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,
וְאֶחָד רִחֵף
בְּעָב לְבָנָה.
כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ
הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ
וַיַּרְחִיק נְדוֹד
וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.
כֻּלוֹ הָיָה סוֹד
וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,
כִּי יָדַע: לְעוֹלָם לֹא יִתְגַּל.
עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ
הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,
וְאַף בְּדַבְּרוֹ
הֶחֱרִישׁ:
כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה
בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,
אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט
בְּכֶסֶף אֶלְמָה.
מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים
כִּי דָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ
וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.
צִפּוֹר עֲלֵי בַּד עֵץ
וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר שִׁיר
הִבְרִיקוּ בִּרְאִי עֵינָיו
כִּבְאוֹר בְּרִיאָתָן.
וְעַתָּה הָלַךְ
מִכָּל הַנְּדוּדִים, -
הֵלֶךְ מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,
לֹא נָשׁוּר עוֹד אֲשׁוּרָיו.
עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה
וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם
כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
ירושלים, 2.6.50
המשורר אבנר שטראוס, נכדו של לודויג ובנו של מיכה, מסר לי מפי אביו
שלאה גולדברג כלל לא ענתה לו על מכתבו.
התאריך בתחתית השיר ששלח מיכה מעט מבלבל: לא ברור האם זה נוסח מוקדם
או מאוחר יותר. אני אישית מעדיפה את הנוסח הראשון, ובכל מקרה שניהם יפים.
ברור שהשיר לא נשא חן בעיניה של גולדברג, ולא משום שאיננו יפה. משהו
בתוכנו הפריע לה. האם היה זה תיאורו של בן יצחק כמלך גולה, שהזכיר לה את הביקורת
שמתחו אנשים על אופיו הסגור, המתנשא אולי, על הכינוי שכינה אותו אברהם שלונסקי וגם
אחרים "הוכשטפלר", מי שמעמיד פני רם-מעלה ואיננו כזה? (יומני לאה
גולדברג, 14.1.41) אולי תיאורו כמי שרחוק מהוויות העולם, והרי היא מדגישה בספרה
כמה היה בקי בעניינים רבים מענייני העולם הזה. אולי לא אהבה את תיאורו כאיש
מיסתורין, ואולי התקשתה לראות את אברהם בן-יצחק כפי שהשתקף בעיני אחרים, ולשמוע
אחרים מדברים עליו. גם ההספד שפירסם אהרון בר-שמואל ב-4 באוגוסט 1950 ב"על
המשמר" על אברהם בן-יצחק, שאף הוא יפה בעיני, עורר את כעסה של גולדברג וזיכה
את הכותב בהערה מרושעת ביומנה. המעניין כאן הוא עדינות נפשו וידידותו של לודויג
שטראוס, שחש כי שירו איננו לרוחה של גולדברג, וביודעו את רגשותיה העזים כלפי אברהם
בן-יצחק העדיף לגנוז אותו ושלא לתת לו פירסום. ככל הנראה השיר אכן לא פורסם מעולם,
ואני שמחה לפרסם כאן את השיר ואת סיפורו, ככל שיכולתי לשחזר את סיפור הדברים ואת
החוטים העדינים שנקשרו בו, בין שלושה משוררים.
אני מודה לבלה שטראוס, לאבנר שטראוס ולהילה צור מארכיון גנזים שסייעה
לי באיתור החומרים.
