יום שישי, 3 ביוני 2016

פרנץ קפקא / הוא



היום ה-3 ביוני הוא יום מותו של פרנץ קפקא בשנת 1924, ואני מתרגמת כאן את אוסף מכתמיו המכונה "הוא". את אסופת ההגיגים, מכתמים, הרהורים וזיכרונות הזו רשם קפקא במחברת היומן ה-12 בין ה-6 בינואר וה-29 בפברואר 1920. מכס ברוד פירסם אותם יחד במתכונת זו תחת הכותרת "הוא", בהנחה שקפקא התייחס בכל הטקסטים לעצמו. קל לזהות את קפקא עצמו בפחד המות החוזר ועולה, בתהיות על משמעות החיים, בקושי לבצע דברים, בתחושת האסיר בכלוב החוזרת ונשנית, שבעצם איננו אסיר כלל, אולי אסיר של נפשו, בתחושה של חסימה מתמדת, ומנגד של היסחפות בזרם עז, טקסט הסיום מזכיר את יסורי טנטלוס: כה קרוב המעין אך איננו יכול לשתות. אני אינני משוכנעת שבכל הטקסטים מתייחס קפקא לעצמו, למרות שבחלקם ברור שכן. הטקסט הראשון מבולבל מעט: בהמשך יבוא ניסוח חריף יותר של הרעיון, עם פתיחה זהה והמשך שונה. מרגרטה זוסמן חשבה שבכך התייחס קפקא ליצירתו הספרותית, כאל יצירה חדשנית ששוברת את המוסיקה המקובלת. נדמה לי שקפקא היה מהוסס יותר לגבי עצמו, אבל באמת שאינני יודעת מה מסתתר מאחורי הטקסטים: קפקא הירבה לכתוב ומיעט להסביר, ואולי כך צריך. נניח לדברים לדבר בעד עצמם.

פרנץ קפקא / הוא

כל מה שהוא עושה נראה לו חדש במידה יוצאת דופן. לולא היתה לזה רעננות זו של חיים, היה הדבר, על פי ערכו העצמי, הוא יודע זאת, באופן בלתי נמנע, משהו מבִּצַת הגיהנום. אבל הרעננות הזו מטעה אותו, מניחה לו לשכוח אותו או להקל בערכו, או להתבונן דרכו, אבל ללא צער. אבל היום זה בכל זאת העדר הספק שלו, של יום זה, שבו חלה ההתקדמות, להתקדם הלאה.

אמונה תפלה ועיקרון ומתן אפשרות לחיים: דרך שמי המטלות משיגים את הגיהנום של המידה הטובה. כה קל? כה מלוכלך? אמונה תפלה היא פשוטה.

חתכו חתיכה מאחורי ראשו. יחד עם השמש מביט פנימה כל העולם. זה מעצבן אותו, זה מסיט אותו מן העבודה, וגם מרגיז אותו, שדוקא הוא מנוע מן המחזה.

אין זו סתירה לחזון השיחרור הסופי, אם ביום שלמחרת נותר המאסר בעינו או אפילו מחמיר, או אפילו אם מוצהר במפורש שלא יחדל לעולם. כל זה יכול להיות תנאי נחוץ לשיחרור הסופי.

בשום מקרה הוא איננו מוכן דיו, אבל אי אפשר לגנותו על כך, כי איפה יש בחיים האלה, שבאופן כה מציק דורשים מוכנות בכל רגע, זמן להתכונן, ואפילו לו היה זמן, האם אפשר היה להתכונן, בטרם מכירים את המשימה, כלומר, אפשר בכלל לקיים משימה טבעית, משימה שלא רק נוצרת באופן מלאכותי? לכן הוא כבר מזמן תחת הגלגלים. באופן ראוי לציון - אבל גם מנחם, לכך הוא היה מוכן פחות מכל.

הוא מצא את נקודת ארכימדס, אבל השתמש בה כנגד עצמו. כנראה שרק בתנאי זה הותר לו למצוא אותה.

כל מה שהוא עושה, נראה לו חדש במידה יוצאת דופן, אבל גם, ביחס לשפע בלתי אפשרי זה של חידוש, חובבני, בקושי נסבל, בלתי ראוי להיעשות מבחינה היסטורית, מנפץ את שלשלת הדורות,  מפרק לראשונה לעומקי עומקים את מוסיקת העולם, שעד כה תמיד, לפחות ניתן לנבא. לעתים ביוהרתו הוא חרד לעולם יותר מאשר לעצמו.  

הוא יכול היה להשלים עם כלא. לגמור כאסיר – זו יכלה להיות מטרת חייו. אבל היה זה כלוב סורגים. אדיש, אדנותי, כמו אצלו בבית זרם שאון העולם החוצה ופנימה דרך הסורגים, האסיר היה בעצם חופשי, הוא יכול היה ליטול חלק בכל, שום דבר בחוץ לא חמק ממנו, הוא יכול היה אפילו לעזוב את הכלוב, מוטות הכלוב עמדו במרחק מטר זה מזה, הוא לא היה אסיר כלל.

יש לו הרגשה, שבכך שהוא חי, הוא חוסם לעצמו את הדרך. מן החסימה הזו הוא שוב מוצא את ההוכחה לכך שהוא חי.

את עצמו הוא מכיר. באחרים הוא מאמין. הסתירה הזו הורסת לו הכל.

הוא איננו נועז וגם לא קל דעת. אבל גם איננו פחדן. חיי חופש לא היו מפחידים אותו. כעת אין מתאפשרים לו חיים כאלה, אבל זה איננו מדאיג אותו, כפי שבכלל איננו מודאג לגבי עצמו. אבל ישנו מישהו שכלל איננו מוכר לו, שדואג לו, רק לו, דאגות גדולות וממושכות. דאגות אלה של מישהו בנוגע אליו, במיוחד הדאגות הממושכות, גורמות לו לעתים בשעה שקטה כאבי-ראש מציקים.

הוא חי בפיזור. המרכיבים שלו, חבורה שחיה בחופשיות, מקיפים את העולם. ורק מפני שגם חדרו שייך לעולם, הוא רואה לעתים את העולם במרחקים. כיצד הוא יכול לשאת באחריות כלפי העולם? האם זו נקראת עדיין אחריות?

יש לו דלת פרטית לדירה. חסר לה מנעול, אי אפשר לפתוח אותה יותר, אלא חייבים לפרק אותה. עקב כך לעולם איננו סוגר אותה, אלא דוחף בדלת הפתוחה למחצה בול עץ, כדי שלא תיסגר. כמובן שעקב כך נגזלה ממנו כל נינוחות ביתית. אמנם על שכניו אפשר לסמוך, אך למרות זאת הוא אנוס לשאת עמו את חפצי הערך בתיק יד במשך כל היום, וכאשר הוא שוכב על הספה בחדרו, זה בעצם כאילו שכב במסדרון. בקיץ חודרת משם פנימה הלחות, בחורף אויר קר כקרח.

כל דבר, ולו השגרתי ביותר, לקבל שירות במסעדה, הוא אנוס לכפות בעזרת המשטרה. זה גוזל מהחיים כל נינוחות.

עצם המצח שלו מטעה אותו בדרך, על מצחו שלו הוא הולם עד זוב דם.


הוא חש אסיר על אדמה זו, המקום צר לו. העצב, החולשה, המחלות, דימיונות השוא של האסירים מתפרצים אצלו, שום נחמה איננה יכולה לנחם אותו, כי זו רק נחמה, נחמה קטנה שגורמת כאב-ראש לנוכח העובדה הנחרצת להיות אסיר. אבל אם שואלים אותו, מה בעצם היה רוצה שיהיה לו, אין בכוחו לענות, כי אין לו – זו אחת ההוכחות החזקות ביותר שלו, שום מושג אודות החירות.

יש המתכחשים לבכי ברמיזה אל השמש, הוא מתכחש לשמש ברמיזה אל הבכי.

יש לו שני יריבים: הראשון דוחק בו מלמטה, מהבסיס, השני חוסם בפניו את הדרך קדימה. הוא נאבק בשניהם. בעצם הראשון תומך בו בהיאבקו עם השני, כי הוא רוצה לדוחפו קדימה, וכמו כן עוזר לו השני בהיאבקו עם הראשון, כי הוא דוחפו חזרה. אבל זה כך רק באופן תיאורטי. כי לא רק שני היריבים נמצאים שם, אלא גם הוא עצמו, ומי יודע בעצם מה כוונותיו? מכל מקום חלומו הוא שפעם, ברגע נעלם מעין – זה מצריך אמנם לילה כה אפל שכמותו לא היה עוד – הוא יזנק מזירת ההיאבקות, ומתוקף ניסיונו בהיאבקות יתנשא לשופט מעל יריביו הנאבקים זה בזה.

יש לו שופטים רבים, הם כמו להק ציפורים, שיושב על עץ. קולותיהם מתערבבים, את שאלות מעמדם וכשירותם אי אפשר לפתור, גם מקומותיהם מתחלפים בהתמדה. אבל אפשר לזהות אחדים, למשל אחד שדעתו היא שאדם שהשתנה פעם אחת לטובה כבר ניצל, ללא התחשבות בעבר ואפילו ללא התחשבות בעתיד. דיעה שכנראה אנוסה לפתות להרע, אם הפרשנות להשתנות הזאת לטובה איננה מאד מחמירה. והיא אכן כזאת, השופט הזה עדיין לא הכיר אפילו במקרה אחד כזה. אבל יש לו המון מועמדים לכך סביבו, המון מקשקש נצחי שמחקה אותו. הם מאזינים לו תמיד...

תנועת הגלים המענה את עצמה, המגושמת, הנעצרת תכופות לזמן רב, אבל הבלתי נפסקת ביסודה, של כל חיים, של הזר ושלו עצמו, מענה אותו, כי היא מביאה עמה ללא הרף את הכורח לחשוב. לעתים נדמה לו שעינוי זה קודם לאירועים. כאשר הוא שומע שעומד להיוולד לחברו ילד, הוא מכיר בכך, שבהיותו הוגה מראש, כבר סבל עקב כך.

הוא רואה שניים: הראשון הוא השָׁקט, מלא חיים, ללא נינוחות מסוימת של הירהור, שיקול דעת, חקירה, השתפכות בלתי אפשריות, מספרן ואפשרויותיהן אינסופיות. אפילו סרטן חומות זקוק לסדק גדול יחסית כדי לשכון בו, אבל ליצירותיו אין נחוץ מקום כלל. גם במקום שאין בו אפילו הסדק הקטן ביותר, הן יכולות, כשהן דוחקות זו את זו, לחיות עדיין לאלפים ולרבבות. זהו הראשון. השני הוא הרגע שבו האדם נקרא לתת דין וחשבון, איננו מפיק דבר, שוקע בהרהורים וכו', אבל כעת עם העדר האופק לפניו איננו יכול עוד להשתכשך שם. הופך כבד ובהשמיעו קללה טובע.    

הוא נזכר בתמונה, שמתארת אחר צהרים קיצי על התמזה. הנהר לכל רוחבו היה מלא בסירות, שהמתינו לפתיחת סכר. בכל הסירות היו צעירים שמחים בלבוש קל ובהיר, הם כמעט שכבו, התמסרו מרצון לאוויר החם ולקרירות המים. עקב כל הדברים המשותפים לכולם, הרעות ביניהם לא הצטמצמה לסירות הבודדות: מסירה לסירה חלקו הלצות וצחוק.
כעת הוא מדמיין, שבאחו על הגדה – הגדות בקושי נראו בתמונה, בכולה שלטה התכנסות הסירות – עמד הוא עצמו. הוא התבונן בחגיגה, שבעצם לא היתה כלל חגיגה, אבל אפשר היה לכנותה כך. היה לו כמובן חשק רב ליטול בה חלק, הוא ממש כמה לכך, אבל נאלץ לומר לעצמו בגילוי-לב, שהוא מנוע מכך, זה בלתי אפשרי עבורו, להצטרף לשם. זה היה דורש הכנה כה רבה, לא רק יום ראשון זה, אלא שנים רבות, והוא עצמו כבר היה מת, ואפילו לו רצה הזמן לעמוד כאן דום, לא ניתן היה להגיע לתוצאה שונה, כל מוצאו, חינוכו, מבנה גופו, היו אנוסים להוביל אחרת.
כה רחוק הוא היה איפוא ממטיילים אלה, אבל בכל זאת גם מאד קרוב, וזה מה שהיה קשה לתפוס. גם הם היו אנשים כמותו, שום דבר אנושי לא יכול היה להיות זר להם לגמרי, לו חקרו אותם, היו אנוסים לגלות, שההרגשה ששלטה בו ושהרחיקה אותו מן המסע במים, חיתה גם בהם, אבל היא היתה רחוקה מלשלוט בהם, אלא רק פיעמה אי-שם בפינות אפלות.

מדובר במה שלהלן: פעם לפני הרבה שנים ישבתי, בוודאי די עצוב, על צלע הר לורנצי [גבעה מיוערת במרכז פראג, ע.פ.]. בחנתי את המשאלות שייחלתי להן בחיים. כחשובה ביותר, או הקוסמת ביותר, התבררה המשאלה לזכות בהשקפה על החיים (וזה היה קשור בהכרח – להיות מסוגל לשכנע בה אחרים בכתיבה), שבה החיים אכן שומרים על הנפילות והעליות הטבעיות הקשות שלהן, אבל בה בעת מוכרים במשמעות לא פחותה כלא כלום, כחלום, כריחוף. אולי היתה המשאלה יפה יותר, לו ייחלתי לה באמת. זה קצת כמו המשאלה ליצור שולחן במלאכת כפיים מיומנת קפדנית להביך, ובה בעת לא לעשות כלום, ולא במובן שמישהו יכול לומר: "בשבילו נגרות זה לא כלום", אלא "בשבילו נגרות זו באמת נגרות ובה בעת גם לא כלום", שבכך הנגרות הופכת עוד יותר אמיצה, עוד יותר נחושה, עוד יותר ממשית, ואם תרצה, עוד יותר מטורפת.
אבל הוא כלל לא יכול היה לייחל לכך, כי משאלתו לא היתה משאלה, היא היתה רק התגוננות, איזרוח של הלא כלום, משב של חדוה, שרצה להעניק ללא כלום, בכך שאמנם בקושי עשה אז את הצעדים הראשונים המודעים, אבל שכבר חש כחלק מחלקיו. אז זה היה סוג של פרידה, שהוא נפרד מעולם הנדמה לי של הנעורים, שמעולם לא השלה אותו באופן בלתי אמצעי, אלא רק הניח להשלותו באמצעות דיבורם של כל בעלי הסמכות שסביבו. כך נוצר הכורח ב"משאלה". 

הוא מוכיח רק את עצמו, ההוכחה היחידה שלו היא הוא עצמו, כל היריבים מנצחים אותו מיד, אבל לא על ידי כך שהם סותרים אותו (הוא בלתי ניתן לסתירה), אלא על ידי כך שהם מוכיחים את עצמם.

התאגדויות אנושיות מתבססות על כך, שנדמה שהאחד, באמצעות הוויתו החזקה, סתר את העובדה שאחרים כשלעצמם הינם יחידים באופן בלתי ניתן לסתירה. עבור יחידים אלה הדבר מתוק ומנחם, אבל הוא לוקה בָּאמת ולכן איננו מאריך ימים. 

קודם לכן הוא היה חלק מקבוצה מונומנטלית. סביב מרכז מוגבה עמדו בסדר מחושב סמלים של מעמד החיילים, האמנויות, המדעים, מלאכות הכפיים. הוא היה אחד מרבים אלה. כעת הקבוצה מזמן התפרקה או לפחות הוא עזב אותה ומתנהל בחיים לבדו. אפילו את מקצועו הישן כבר אין לו, הוא אפילו שכח, מה הוא גילם אז. דוקא בגלל שכחה זו נגרם עצב מסוים, חוסר ביטחון, חוסר שקט, כמיהה מסוימת לזמנים עברו שמעכירה את ההווה. ובכל זאת הכמיהה הזו היא יסוד חשוב של כוח החיים או אולי היא כוח החיים עצמו.

הוא לא חי בגלל חייו האישיים, הוא לא חושב בגלל מחשבתו האישית. עבורו הדבר כאילו הוא חי וחושב תחת כורח של משפחה, שאמנם היא עצמה שופעת כוח חיים ומחשבה, שעל פי חוק כלשהו שאינו מוכר לו הוא ממלא עבורה צורך רשמי. בגלל משפחה בלתי מוכרת זו וחוק בלתי מוכר זה הוא איננו יכול להשתחרר.

החטא הקדמון, העוול העתיק שביצע האדם, מתגלם בטענה שהאדם טוען ואיננו משתחרר ממנה, שלו נעשה עוול, שהחטא הקדמון התבצע נגדו.

לפני ההפלגה מקזינלי הסתובבו סביב שני ילדים, ילד כבן שש וילדה כבת שבע, לבושים היטב, דיברו על אלהים ועל חטאים. נותרתי לעמוד מאחוריהם. הילדה, אולי קתולית, חשבה שרק לשקר לאלהים זה חטא ממשי. בקשי-עורף ילדותי שאל הילד, אולי פרוטסטנט, מה לגבי שקר לאנשים או גניבה. "גם חטא גדול מאד", אמרה הילדה, "אבל לא הכי גדול, רק החטאים כלפי אלהים הם הגדולים ביותר, על החטאים כלפי אנשים יש לנו את הוידויים. כשאני מתוודה, המלאך מיד עומד שוב מאחורי. כאשר אני חוטאת, בא מאחורי השטן, רק לא רואים אותו." ויגעה מכובד הראש, היא הסתובבה להנאתה סביב על עקביה ואמרה: "אתה רואה, אין מאחורי אף לא אחד." כך הסתובב גם הילד סביב וראה שם אותי. "את רואה," הוא אמר מבלי לתת את דעתו על כך שאני אנוס לשמוע זאת, או גם מבלי לחשוב על כך, "מאחורי עומד השטן." "גם אני רואה אותו", אמרה הילדה, "אבל לא אכפת לי ממנו."

הוא איננו רוצה שום נחמה, אבל לא מפני שאיננו רוצה בה – מי איננו רוצה בה, אלא מפני שלחפש נחמה פירושו להקדיש את חייו למלאכה זו, בשולי קיומו, לחיות תמיד כמעט מחוצה לה, בקושי לדעת עוד לשם מה מחפש אדם נחמה, ולכן לא להיות אף פעם במצב למצוא נחמה יעילה, יעילה, לא אמיתית, שלא קיימת.   

הוא מתגונן נגד הקיבעון באמצעות זולתו. האדם רואה בזולת, גם כאשר איננו שוגה, רק את אותו החלק, שעבורו מספיקים כוח מבטו ואופן מבטו. כמו כל אחד יש לו, אבל בהגזמה קיצונית, תשוקה להצטמצם, כמידת כוח מבטו של הזולת לראותו. לו רובינזון לא היה עוזב לעולם את הנקודה הגבוהה ביותר, ליתר דיוק הנראית ביותר של האי, עקב נחמה או ענווה או פחד או אי ידיעה או געגועים, במהרה היה בא עליו הקץ: מכיוון שמבלי להתחשב בספינות ובמשקפותיהן החלשות החל לחקור את כל האי שלו ולשמוח בו, הוא נשאר בחיים, ובסופו של דבר, כפי שמתקבל על הדעת, נמצא.

"אתה הופך את חסרונך ליתרון."
"ראשית כל כולם עושים זאת, ושנית דוקא אני אינני עושה זאת. אני מניח למחסורי להישאר מחסור, אינני מייבש את הבצה, אלא חי באדי הקדחת שלה."
"מכך אתה שואב את יתרונך."
"כמו כולם, כבר אמרתי זאת. בנוסף לכך אני עושה זאת רק בגללך. בכך שאתה נשאר ידידותי כלפי, אני מזיק לנשמתי."

תא כלאי – מבצרי.

הכל מותר לו, חוץ משכחת עצמו, שעל ידי כך בעצם שוב הכל אסור, עד לדבר האחד, שנחוץ בן-רגע לכל.

מוגבלות התודעה היא צורך חברתי.
כל המעלות הן אינדיווידואליות, כל המטלות הן חברתיות. מה שנחשב למעלה חברתית, למשל אהבה, העדר אנוכיות, יושר, מסירות-נפש, הן רק מטלות חברתיות מעודנות להדהים.

ההבדל בין "כן" ו"לא" שהוא אומר לבני זמנו, ואלה שצריך היה בעצם לומר, יכול היה להתאים להבדל בין מותו לחייו, אבל הוא נתפס עבורו רק בדרך של ניחוש.

הסיבה לכך ששיפוטם של הדורות הבאים לגבי היחידים נכון יותר משל בני זמנם, נעוץ במתים. אדם מתגלה בייחודו רק לאחר המות, רק כשהוא לבדו. המות עבור היחיד הוא כמו ערב שבת עבור מנקי הארובות, הם שוטפים את הפיח מגופם. מתגלה לעין אם בני זמנו הזיקו לו או שהוא הזיק להם יותר. בסופו של דבר הוא היה איש גדול.

את הכוח לשלול, הביטוי הטבעי ביותר הזה של האורגניזם האנושי הלוחם המשתנה, מתחדש, גווע ושב לחיים ללא הרף, יש לנו תמיד, אבל לא את האומץ, בעוד שהחיים הם שלילה, כלומר שלילה שהיא חיוב.

הוא איננו גווע עם מחשבתו הגוועת. לגווע זו רק תופעה בתוככי העולם הפנימי (הקיום נשאר, אפילו אם הוא רק מחשבה), תופעת טבע ככל האחרות, בין אם שמחה או עצובה.

"קושי מסוים מונע ממנו להתרומם, תחושה של ביטחון בכל מקרה, חזון של יצוע שמוכן לו ושייך לו בלבד. אבל לשכב בשלוה מונע ממנו אי-שקט, שמבריח אותו מיצועו, המצפון מונע ממנו, לבו ההולם ללא סוף, פחד המות והכמיהה להפריך אותו, כל זה איננו מניח לו לשכב והוא שוב מתרומם. התרוממויות ונפילות אלה, וכמה תצפיות מקריות, חולפות, צדדיות, שנעשו בדרך זו, הן חייו." 
 "תיאורך הוא חסר נחמה, אבל רק לגבי האנליזה שאתה מראה את שגיאת היסוד שלה. זה אמנם כך, שהאדם מתרומם, נופל חזרה, שוב מתרומם וכן הלאה, אבל בה בעת ובאמיתות גדולה עוד יותר זה כלל וכלל לא כך, זהו דבר אחד: כשעפים, גם נחים, כשנחים, גם עפים, ושניהם מתאחדים שוב באותו יחיד, והאיחוד באותו יחיד, והאיחוד של האיחוד באותו יחיד, וכן הלאה עד, כעת, עד לחיים אמיתיים, שלגביהם גם התיאור הזה גם כן מוטעה ואולי עוד יותר מטעה מזה שלך. מהסביבה הזו אין שום דרך לחיים, בעוד שחייבת להיות דרך מהחיים לכאן. כל כך אובדי דרך אנחנו."

הזרם, שנגדו הוא שוחה, הוא כה עז, שבפיזור נפש מסוים אדם מתייאש לעתים מהשלוה הצחיחה שבתוכה הוא משכשך, למרחק כה אינסופי חזרה נזרק האדם בהרף עין של כישלון.

הוא צמא ורק שיחים מפרידים בינו לבין המעין. אבל הוא נחלק לשניים, חלק אחד משקיף על הכל, רואה שהוא עומד כאן והמעין נמצא לידו, אבל חלק שני איננו מבחין בדבר, לכל היותר יש לו מושג, שהחלק הראשון רואה הכל. אבל מכיוון שאיננו מבחין בדבר, איננו יכול לשתות.