יום שלישי, 31 בינואר 2017

כתב המחילה של הסרט "החטאים"



את הסרט "החטאים" ביים אבי נשר, כפי שהבנתי מראיון עמו בעת שעוד עבד על הסרט, לפי בקשתה ולפי הדברים שסיפרה לו המלחינה אלה שריף, על בני משפחתה שכבר אינם בחיים: אביה הרופא הגיניקולוג ברוך מילך, שבעדותו המצמררת על זוועות השואה שחוה במזרח גליציה עסקתי בשתי רשימותי הקודמות, אחותה העיתונאית ומבקרת התיאטרון שוש אביגל, שערכה את עדותו של אביהן לספר "ואולי השמים ריקים", והלכה לעולמה בשנת 2003 ממחלת הסרטן, ואמה לוסיה, שבמשך שנים דחקה בה ובאחותה למלא את צוואת אביהן ולפרסם את עדותו. השאלה מדוע לא דאג ברוך מילך בעצמו לפירסום עדותו בחייו היא שאלה שהטרידה אותי במהלך הקריאה בספר שערכה שוש אביגל, ואין בו שום רמז לתשובה עליה ואפילו לא תמיהה מדוע האב, שדחק כל כך בבנותיו לפרסם את עדותו, לא עשה זאת בעצמו בחייו. האם משום שעדיין קיוה למצוא את יומנו המקורי בשפה הפולנית שאותו השאיר בידי הועד היהודי בפולין והתגלגל לארכיון פולני, ונמצא במפתיע זמן קצר לאחר מותו על ידי פולנים מתנועת סולידריות, ואלה שריף עדיין נלחמת, עשרים שנה אחר כך, לקבל אותו לידיה? אבי נשר הפך את חיפוש ומציאת המקור הפולני של היומן, שבמציאות קרה במקרה זמן קצר אחרי מותו של האב וללא כל מאמץ מצד בנותיו, למרכז סרטו, וגם קשר בין הגילוי לבין הצלתה ממות של ננה-אהרונה, הדמות שמייצגת בסרט את שוש אביגל הצעירה ושנלי תגר משחקת להפליא, והקישור הזה בין מציאת היומן המקורי לבין הצלת האחות הגוססת, שמנסה להפוך את הסרט למין סרט מתח שבו נתון אחד הגיבורים בסכנת חיים וניצל ברגע האחרון כמעט בנס, הוא הדבר שהכי תיעבתי בסרט, ובעיני הוא גם שגיאה עלילתית, שדוחקת הצדה את הסודות הנוראים – והאמיתיים – שמניעים את עלילת הסרט, ושהתגלו לשוש אביגל במציאות באופן דרמטי ומזעזע בהרבה מכפי שהם מתגלים בסרט. בכלל נכשל הסרט לדעתי בעיצוב היחסים בין בני משפחת מילך ואופיים הדרמטי ובהעברתם למסך, ובמקום הסצינות הכל כך דרמטיות שבאמת התרחשו במציאות: שוש אביגל בת האחת-עשרה שומעת מקרוב משפחה חסר רגישות על אשתו הראשונה ובנו של אביה שמעולם לא שמעה על קיומם קודם לכן, חוזרת הביתה בוכה וצועקת על אביה, והוא, האיש המאד קשה הזה, לא צועק עליה, לא מכה אותה, לא כועס, אלא לוקח אותה בשקט לספריה, נועל את הדלת, מוציא אלבום ישן ומראה לה שלוש תמונות: של אשתו הראשונה פפה שנחשפה במחבוא ונרצחה באכזריות ואת גופתה לא מצא מעולם, של בנו לונק שנרצח עוד קודם לכן ונזרק חי לקבר אחים, ושל אשתו ובנו יחדיו, בחייו הראשונים, המאד מאושרים, ושנים לאחר מכן מענים אותה סיוטים אודות הסיפור הנורא הזה, כשעדיין איננה יודעת שסוד נורא עוד יותר עתיד להתגלות לה, והיא מבינה לא רק שלאביה היתה משפחה אחרת שנרצחה באכזריות מזוויעה, אלא שאחותה הקטנה ממנה, אלה-שמואלה הבלונדינית, היפה, מזכירה לאביה את בנו המת, ולפיכך היא אהובה יותר. אבי נשר ויתר על המימד הזה של הסיפור, של הדמיון בין אלה הקטנה לילד המת, ששוש אביגל נאלצה להתמודד איתו בחיים האמיתיים. הוא מנגיד את האחיות באופיין, ננה המוחצנת והבוטה לעומת ספי העדינה והמופנמת, אבל ג'וי ריגר שמשחקת את ספי היא שחורת שיער, וסיפורו של האח המת בכלל מודחק מאד בסרט. אבל מה שמפריע יותר הוא שהדיאלוגים בין האב, שדורון תבורי מצליח להרשים בדמותו למרות מגבלות התסריט, לבין בנותיו, מעוצבים באופן כה מלאכותי, כאשר במקום התיאור הכל כך חי של שוש אביגל של אביה הנועל את הדלת ומראה לה באלבום התמונות את אחיה ואמו המתים ומספר לה על מותם הנורא, מושיב אבי נשר את תבורי להקריא לבנותיו את זיכרונותיו מן הכתב מיומנו המשוחזר, ומחניק אצל שחקניו כל רגש חי שהתעורר במציאות. לאיפוק רגשי יש כוח כשהוא אמיתי ומשכנע. אבל כשהחנקת הרגש נוצרת באופן מלאכותי כזה, על ידי החלפת שיחה חיה בהקראה מן הכתב, היא לא יותר ממגוחכת. ואילו לוסיה מילך, שמצטיירת בתיאוריה של שוש אביגל כאשה נחושה ואקטיבית, הופכת בסרט לדמות חיוורת ופסיווית לגמרי, עצית ובובתית אפילו בתנועותיה.  
וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הניסיונות לשוות לסרט אופי מותח, לא רק על ידי קישור מציאת היומן למחלת הסרטן של האחות הבכורה, אלא על ידי הוספת דמות מוזרה של מלחין פולני המחזר אחר האחות הקטנה, שמוסיף לסרט כמה קישורים מופרכים נוספים שהופכים את הסיפור לזול ודוחה במיוחד. על פי הסרט המלחין הפולני-גרמני הוא נכדו של האיכר שהחביא את בני הזוג מילך והיה שותף להסגרתן ורציחתן של פפה מילך ושל גיסתה. כאן עושה נשר מעשה שלא ייעשה, ומזהה את משפחת ז'ילינסקי הפולנית, חסידי אומות העולם שהצילו את ברוך מילך וגיסו והסתירום מאז נמלטו מהאיכר הבוגדני שהביא לרצח נשותיהם ועד השיחרור הסובייטי בסכנת חיים, ובשמה המשיך להשתמש אחרי המלחמה עד עלייתו ארצה, עם האיכר האוקראיני שהסגיר את נשותיהם לנאצים וגם גרם לטרגדיה הנוראה שמתגלה בסרט. יש דברים שאסור לעשות כאשר מדובר באנשים אמיתיים. אי אפשר לחבר את שמם האמיתי של המצילים עם זהותו של הרוצח. זו רק אחת ההוכחות לאופן שבו ראה אבי נשר את סיפור השואה המחריד של ברוך מילך: כמין תבלין שמוסיף לסרט מסתורין, לא כאמת נוראה שיש מאחוריה אנשים אמיתיים, שיש ליוצר המשתמש בסיפורם מינימום של מחויבות לעשות עמם צדק, ולא לספות צדיק עם רשע.
שוש אביגל כתבה באחרית דבר לרשימותיו של אביה שהיא למדה מהעיסוק בהן לסלוח. כוונתה היתה שסלחה לאביה על ילדותה העצובה ונוקשותו כלפיה, אפילו על כך שהעדיף את אחותה על פניה. את הצורך של הבנות להתפייס עם זכר אביהן ולסלוח לו הופך אבי נשר בסרט לדייסה דביקה הבוחשת יחדיו ומטשטשת במכוון קורבנות ורוצחים: הסרט מתחיל בכך שדוקא ברוך מילך מואשם ברצח וזקוק למחילה, עוד זילות נוראה של הזוועות שחוה והיפוך גמור של הקורבנות והרוצחים. סצינה דוחה במיוחד היא זו שבה מבקשת נלי תגר, כשהיא חושפת את ראשה הקירח ממחלת הסרטן, מהפולניה המכנה את אביה רוצח, לסלוח לו. ומה שדוחה מכל הוא שהדיון בצורך לסלוח דוקא לניצול השואה, שאשתו ובנו וכל בני משפחתו נרצחו באכזריות מזוויעה, מסוה בעצם את המסר התעמולתי הבוטה של הסרט, שצריך לסלוח לגרמנים על פשעיהם הבלתי-נסלחים. מסיפור השואה האמיתי של מילך נמחקו בסרט לחלוטין גם הגרמנים הנאצים וגם הלאומנים האוקראינים הרוצחים, וכמובן גם פשעיהם הנוראים הממלאים את רשימותיו של ברוך מילך, ומי שמוצגים כחוטאים הם דוקא היהודים והפולנים, שהם הקורבנות בעדותו של מילך. מאד משתלם לסלוח לגרמנים, כפי שמלמדים אותנו המציאות וגם הסרט, הרי יש להם מדינה גדולה ועשירה שיכולה להיטיב עם ישראלים שאינם נוטרים להם טינה, ויש בגרמניה יופי של מוסיקה, אבל לי הזכיר  קונצרט המחילה המטפורי, לכאורה ליהודים ובעצם לגרמנים הרוצחים, שבשיאו של הסרט, את פניהם של בני משפחתי שנרצחו רק כמה עשרות קילומטרים מבני משפחתו של ברוך מילך ובאופן דומה, והדבר היחידי שהרגשתי למשמע הקונצרט המפואר בגרמניה הוא בחילה.