העיתונאי ארנסט קריגר היה הנאצי ארווין אתל

לרגל יום השואה נזכרתי במאמר זה שהתפרסם לפני תריסר שנים, ומאז הפך אקטואלי אפילו יותר, ואני פוטרת את עצמי מלהסביר מדוע.

די צייט, מס' 9, 23 בפברואר, 2006

האיש, שבעיתון "די צייט" נקרא ארנסט קריגר

במשך שש שנים, מ-1950 עד 1956, הוא כתב עבור העיתון שלנו בשם בדוי. רק כעת התגלתה זהותו האמיתית: מאחורי "ארנסט קריגר" Ernst Krueger הסתתר לו הדיפלומט וגנרל האס-אס ארווין אתל, Erwin Ettel.

מאת פרנק באיור Bajohr

באוגוסט 1954 קמה מהומה במערכת "די צייט" בבית העיתונות בשְפֶּרְסוֹרְט שבהמבורג. כבר זמן רב עקבה העורכת הפוליטית הגראפינה [רוזנת] מריון דֶנְהוֹף [לימים העורכת הראשית רבת ההשפעה של העיתון] באי נוחות, איך השבועון בהנהגתו של העורך הראשי ריכרד טינגל Tuengel נסחף יותר ויותר לעומק הימין. לאחר שבסוף יולי נכלל בעיתון מאמר של משפטן הנאצים קרל שמיט, נחצה מבחינתה של דנהוף קו אדום: "מי שהטיף לרוח הנציונלסוציאליזם או הנחה את המינוח העיתונאי [תחת שלטון הנאצים], צריך להיות מודר לתמיד מהשתתפות בעיתון פוליטי כמו שלנו."

כאשר טינגל הגיב לטענות ב"נו ו...?" זחוח, פינתה מריון דנהוף את שולחן הכתיבה שלה, ועבדה כמה חודשים בשבועון הבריטי Observer. בנובמבר 1954 כתבה מכתב למו"ל גרד בוצריוס, Gerd Bucerius, שבו שוב נתנה ביטוי לאכזבתה מן ההתפתחות ב"די צייט": "את הכותבים המשכנעים והמשעשעים פרידלנדר ויעקובי הפסדנו, ונשארו דוקא ארנסט קריגר ושלושה זקנים חולי קיבה מוכי גרדת שנעשים יותר ויותר ארסיים."

יותר מכולם עורר אצל הרוזנת סלידה עמוקה עמיתה ארנסט קריגר, שמאז 1950 כתב ב"די צייט" על מדיניות בינלאומית. ניתן לשער שאיבתה היתה עזה עוד יותר, אילו ידעה מיהו באמת "ארנסט קריגר".

"נס האמונה הציל את גרמניה"

מאחורי השם הסתתר מפקד חטיבת האס-אס (גנרלמאיור) ארוין אתל, שבימי הרייך השלישי הגיע לשמש כשליח הגרמני לאיראן. כנאצי נאמן השתתף באופן בלתי אמצעי בהכנת תכניות ל"חיסול הבית היהודי-לאומי בפלשתינה" ועל ידי כך להרחבת השואה למזרח התיכון. כעת כתב עבור "די צייט" מאמרים – על ישראל והעולם הערבי...

הטרמפיסט העיתונאי נולד בקלן ב-1895, וכבר בראשית התקופה הנאצית היתה מאחוריו קריירה הפכפכה. הוא היה בן למשפחת כמרים שמרנית נאמנה לקיסר. לאחר שסיים את הגימנסיה הריאלית הצטרף ב-1913 כקדט לצי הקיסרי, שבו שירת במלחמת העולם הראשונה. ב-1920 הפך האוברלויטננט מחיל הים לסוחר וב-1925 ניהל את מחלקת ההובלה האוירית של יצרנית המטוסים יונקרס. לבסוף יצא אתל לאנקרה וטהרן, שם ניהל את הסניפים של יונקרס. ב-1930 עבר לחברת ההובלה האוירית הגרמנית-קולומביאנית Scadta בברנקילה בקולומביה.

למרות הניסיון הבינלאומי העשיר הזה, נותר אתל כל חייו נאמן לחוג מוצאו הלאומני-ימני. הוא נמנה על קוראי הירחון Deutschlands Erneuerung [התחדשות גרמניה], שהתגייס ל"קידום גזענו בכל התחומים". ב-1 במרס 1932 הצטרף בקולומביה למפלגה הנאצית, ולאחר עליית הנאצים ב-1933 התמנה שם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית בקולומביה [Landesgruppenleiter der NSDAP-Auslandsorganisation]. ב-1935 שב לגרמניה, עורר את תשומת לבו של ראש ארגון החו"ל של המפלגה, ארנסט וילהלם בוהלה Bohle [שברשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס" הזכרתי את הספדו על מנהיג הנאצים בשוויץ, וילהלם גוסטלוף מדאבוס, שנרצח בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר והעניק השראה לספרו של גינתר גראס "בהילוך סרטן, ע.פ.]. בוהלה קידם את בן חסותו בשנת 1936 לשירות הבכיר של משרד החוץ. כאן תיפקד אתל תחילה כמזכיר המשלחת ברומא ובמקביל התקדם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית באיטליה.

כבר בנאום הראשון שלו דרש אתל "אמונה בפיהרר ובהשקפת העולם הנציונלסוציאליסטית". הוא גינה את "שלום החרפה של ורסאי" ואת "השנים המרות ביותר של ההשפלה הגרמנית", נשבע ל"אמונה ביעוד ההיסטורי של גרמניה", ושיבח את הזמנים החדשים: "היה זה בעצם נס האמונה, שהציל את גרמניה."        

כנאצי מושבע עברו על אתל שלוש שנות קריירת בזק ממזכיר המשלחת לשליח מדרגה ראשונה [מקביל לקונסול ראשון]. קידומי בזק כאלה נשמרו בלעדית לפונקציונרים של המפלגה, שנאמנותם הרעיונית עמדה מעל לכל ספק. גם רייכספיהרר האס-אס היינריך הימלר התעניין באתל החרוץ וקיבל אותו בסוף 1937 לאס-אס, שם כיהן מאז ינואר 1941 בדרגת מפקד חטיבה [Brigadefuehrer].

בסוף 1939 הגיעה הקריירה של אתל לשיאה באותם זמנים: הוא טיפס למשרת קונסול באיראן, כלומר לאותה ארץ, שבזמן עבודתו בחברת יונקרס אַה-גֶה למד להכיר היטב.

עיתוי שיגורו של אתל השתלב בעיצוב מדיניות מזרח תיכונית גרמנית חדשה, לקרוא לג'יהאד "תוצרת גרמניה", בברית עם לאומנים ערבים (כמו במלחמת העולם הראשונה) וליזום ניסיון למוטט את האימפריה הבריטית מאגפיה – זו היתה אופציה איסטרטגית, שהעסיקה באופן מיוחד את אתל ונאצים אחרים, גם לאחר כיבוש איראן בידי כוחות בריטים וסובייטים באוגוסט 1941, שזמנית שמה קץ לשליחותו של אתל.

בקיץ 1942 הטיל עליו שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ לטפל במופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, שכנציג הלאומנות הערבית התקבל אצל היטלר אישית כבר בנובמבר 1941. ביוני 1942 נועד המופתי עם אתל בברלין. האורח, כתב אתל בדו"ח שלו, "נכנס למלחמת הערבים נגד היהודים, שהוא מותח ממנה מקבילות למלחמת הנאצים בגרמניה ביהודים. גרמניה היא הארץ היחידה בעולם, שאינה מצמצמת את המאבק ביהודים לארצה שלה, אלא הודיעה על מאבק חסר פשרות ביהדות העולם. במאבקה זה של גרמניה נגד יהדות העולם, חשים הערבים את עצמם קשורים לגרמניה באופן ההדוק ביותר." מפורש עוד יותר היה המופתי בנאום לפני המוסד האיסלמי המרכזי בברלין, כאשר בנוכחותו של אתל הסביר שגרמניה "מכירה בדיוק את היהודים והחליטה למצוא פיתרון סופי לסכנה היהודית, שתסדיר את הנזק שהם גורמים לעולם."

אתל התפעל ללא סייג מרטוריקת השמדה כזו. במכתב לריבנטרופ תיאר את המופתי כ"לוחם ותיק" אשר "במלחמתו נגד אנגלים ויהודים הינו אידיאליסט פנטי". אתל הישוה אותו ל"לוחמים הנציונלסוציאליסטים מהימים שלפני העלייה לשלטון", אשר "כאידיאליסטים פנאטים הלכו אחרי הפיהרר במלחמתו נגד הסביבה העוינת".

למרבה המזל נחסך מיהודי פלשתינה גורלם של בני דתם באירופה. תבוסות הורמאכט באל-עלמיין ובסטלינגרד בשנים 1942 ו-1943 הצילו את חייהם ושמו קץ לחלומות האימפריאליסטים של מדינות הציר במזרח התיכון, כמו גם לשאיפותיהם של הלאומנים הערבים.

בפרופיל כללי עומד "די צייט" מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי

עבור אתל, שקיוה לשוב כמושל המרחב הערבי, הביא המיפנה במלחמה לשבר בקריירה. במקום למשול בערב כנציג הרייך הגרמני, נאלץ לעסוק בהתכתבות בין משרד החוץ לארגון חו"ל של המפלגה הנאצית.

אי שביעות רצונו מפעילות זו, דחפה אותו לחזית. הגאולייטר בוהלה, ראש אירגון חו"ל של המפלגה הנאצית, אישר במכתב סודי להימלר את "גישתו הנציונלסוציאליסטית הבאמת פנאטית", והדגיש שאתל "סובל מאד מכך, שבזמנים קשים אלה אינו ממלא שום משימה גדולה ומלאת אחריות".

   

בסוף דצמבר 1943 התרצה ריבנטרופ לבקשתו של אתל להתנדב לשירות צבאי. אתל עבר מיד מן הורמאכט לואפן-אס-אס. שם הוא לא הגיע לחזית, אלא פעל כמדריך ומפקד פלוגה בעורף הבטוח. התגייסותו ה"הרואית" הסתיימה באביב 1945, בבית הספר הצפון-גרמני של חיל השיריון בפוטלוס וברגן.

מי הגניב את אתל ב-1950 ל"די צייט", שם חיבר עד 1956 למעלה מ-400 מאמרים בשאלות מדיניות בינלאומית, כבר אי אפשר לשחזר. יש הרבה סימנים לכך שזהותו האמיתית, אם בכלל, היתה ידועה רק לאנשי סוד מעטים במערכת. יש סבירות גבוהה שהעורך הראשי ריכרד טינגל תודרך לגבי "ארנסט קריגר", וסביר מאד שהקשר ל"די צייט" נוצר באמצעות "לשעברים" ממשרד החוץ, שלעתים קרובות כתבו ב"די צייט" כמחברים אורחים, גם אם לא כולם בשמותיהם האמיתיים.

אמנם עיתונאי די צייט כמו ארנסט פרידלנדר, הגראפינה מריון דנהוף, או יוזף מילר-מראיין מתחו במאמריהם קו הפרדה מוחלט מהעבר הנאצי. אבל הפרופיל העיתונאי הכללי של העיתון, שהיה עדיין דל תפוצה למדי (50 אלף עותקים), עמד תחילה בבירור מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי [מפלגתו של אדנאואר ולימים מפלגתם של הלמוט קוהל ואנגלה מרקל[. עד אמצע שנות החמישים הטביעו את חותמם כותבים, שיחד עם העורך הראשי טינגל הפיקו צלילים גרמנים-לאומנים מפורשים, שמגלים עוינות לאומנית לבעלות הברית.

עליהם נמנה הנס-גיאורג פון שטודניץ, שעבד עבור מחלקת המידע של משרד החוץ תחת ריבנטרופ. עבור די צייט הוא דיווח על משפטי נירנברג, שעל פי תפיסתו "פוגעים בעילית של העם הגרמני והופכים את הגרמנים לעדר בלא רועה". כמו כן הגיע ממחלקת המידע של משרד החוץ הגיע העיתונאי ולטר פֶּטְוַאידִיץ, שמאז 1949 עבד בדי צייט תחת השם הבדוי Fredericia. בתור "פ. ק. הולם" הופיע בדי צייט מנהל מחלקת העיתונות של משרד החוץ, אוברשטורמבאנפיהרר אס-אס פאול קרל שמיט, שמאוחר יותר הפיץ בתור "פאול קארל" Carell במיליוני עותקים את ספרי המלחמה ואלבומי התמונות שלו, ונטל חלק מכריע בשזירת אגדת ה"ורמאכט הנקי".

לחוג זה של "לשעברים" הצטרף השגריר היוצא ומפקד חטיבת האס-אס אתל כמעט ללא מאמץ. הוא נזהר שלא להתבלט, פרש מן הציבור ונשאר בהנובר. בניגוד בולט לעמיתיו הדעתנים הוא טיפח סגנון מסויג. בעוד שבנאומיו ומכתביו ערם תמיד הצהרת אמונה על הצהרת אמונה ופראזה על פראזה, רוב מאמריו ב"די צייט", חוברו בסגנון סוכנויות הידיעות.

אין משמעות הדבר שגנרל האס-אס לשעבר הפך לנייטרלי מבחינה פוליטית או המיר את אמונתו. מי שמתבונן בעין חדה במאמריו של "ארנסט קריגר", קובע, שאתל הבין בוירטואוזיות, כיצד לבטא את דעתו באמצעות בחירה מכוונת של נושאים והודעות כמו גם באמצעות ציטטות מאחרים.

כך בהודעותיו הקצרות עבור הרובריקה "ראי הזמן" הציג בעקביות את מדינת ישראל באור שלילי. תשומת לב מיוחדת הקדיש להתמודדות הפנים ישראלית עם אנשים שנחשדו או נתבעו עקב שיתוף פעולה עם הנאצים. ב-1955 עט על משפט קסטנר השערורייתי. בהליך זה הביע בית המשפט המחוזי בירושלים גינויים קשים נגד רזה קסטנר, שבמלחמת העולם השנייה, כחבר בכיר בוועדת הסיוע הציונית בבודפשט, ניהל עם הגרמנים משא ומתן על מכירת יהודים. שלא בצדק תייג בית המשפט את קסטנר כמשתף-פעולה – אך אתל ציטט בהנאה את אותו משפט מפתח בפסק-הדין, שעל פיו קסטנר כביכול "אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים וסלל את הדרך להשמדת מאות אלפים מיהודי הונגריה". מאמרים כגון זה עוררו את הרושם, שהיהודים עצמם נטלו חלק בשואה כרוצחים.

זה היה שפל במיוחד גם מפני שמלבד זאת אתל לא הקדיש אף שורה לאחראים לרצח ההמוני. לעומת זאת את המלים "פושעי מלחמה" שם תמיד במרכאות, ושיא ההרחקה, גם הוסיף לרוב לפני המלים "המכונים", דבר שאמור היה לרמוז לקוראים, שרוצחים כאלה כלל אינם קיימים, שהמושג הוא יציר התעמולה של בעלות הברית.

גם בדו"חות ובהודעות שלו על ארצות-הברית התאמץ אתל בקושי להסתיר את השקפתו: כך פירסם ביוני 1952 סדרת מאמרים בשני חלקים: הזנחת הפשע באמריקה – מאבקים קשים בחזית השוחד – המשטרה היתה ידידת הגנגסטרים, שבה עשה שימוש מפורט בשערוריות בממשלת הנשיא טרומן, שבהן כיכבו פקידי ממשלה מושחתים ופרקליטים יהודים מפוקפקים.

מה היתה רוח עורך מדיניות החוץ של הדי צייט, מסגירה גם שיטת התיוק הייחודית לאתל, שבה כרך את מאמריו בקלסרים: שם מופיע הנושא: "כתות, לשכות, שאלות גזע". מאמרים אחרים תויקו תחת "ריגול, בגידה במולדת, קומוניזם, ארגוני פשע, עקורים, שחיתות, חוק". שיטת סידור כזו מזכירה במבנה את חלוקת הנושאים של המשרד המרכזי לביטחון הרייך, ורק ראוי לציין שאת קטגוריית העקורים, שבהם עסק בעיקר בשבויי מלחמה, עובדי כפייה וניצולי שואה, הוא מיין יחד עם "קומוניסטים" כ"בוגדים במולדת", "מרגלים" ו"פושעים".

זה לא היה מפתיע אצל אתל, שדיבר מדי פעם על ה"מגפה הקומוניסטית". מי שתמיד לחם נגד הקומוניזם, יכול היה להיות בטוח בהערכתו העיתונאית. כך הוא דיווח באפריל 1954 על שובם של 250 אנשי החטיבה הכחולה הספרדית [אנשי פרנקו] מן השבי הרוסי: אתל הילל את חייליו של פרנקו, שרצו לכבוש את ברית המועצות יחד עם הורמאכט, כקורבנות, שמלחמתם בקומוניזם הביאה לגורלם המר".

קריגר/ אתל לא התבלט בהשקפותיו בראשית שנות החמישים לא בדי צייט ולא בציבור. השקפות נאציות היו נפוצות, העבר הנאצי היה לרוב טאבו. רק כאשר הדמוקרטיה ההמערב-גרמנית התיצבה , גם כלכלית, הפכו קולותיהם של עיתונאים לאומנים, בגלוי או בסתר, חרישיים יותר, מה גם שהמפלגות הימניות קיצוניות נותרו חסרות סיכוי בבחירות לבונדסטאג. 

בתהליך שינוי זוחל זה אפשר להבחין באמצע שנות החמישים גם בדי צייט, שם ניצחו המו"ל גרד בוצריוס והרוזנת מריון דנהוף במאבקם עם העורך הראשי ריכרד טינגל, והובילו את העיתון למסלול ליברלי. ב-1955 עזב טינגל את העיתון. כעת לא היה עוד מקום בדי צייט לנימות לאומניות, וגם פעילותו של ארוין אתל המכונה ארנסט קריגר הגיעה לקצה. בשנת 1956 הוא אולץ לעזוב.

מסלול חייו של אתל מראה, שגם נאצים בכירים יכלו להשתלב מחדש חברתית. באמצעות חנינה נדיבה ותמיכה סוציאלית, מנעו התהוות פוטנציאל של נאצים לשעבר שאיבדו את מעמדם החברתי. דבר זה קידם את יציבותה הפוליטית של הרפובליקה הפדרלית וייבש את הבִּצָה הימנית קיצונית, אך בה בעת הזיק לתדמית וללגיטימיות של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה.

 

עד הסוף היה לו "מצפון נקי"

גם אתל המשיך ליהנות מהתמיכה הסוציאלית הזו, כי לאחר פרישתו מדי צייט יצא לגימלאות עקב "אי יכולת שירות", וקיבל כעת בתור גימלאי של משרד החוץ גימלת קונסול מדרגה ראשונה, למרות שבשירותו הדיפלומטי היה פונקציונר טהור של המפלגה הנאצית.

כל העת נותר אתל נאמן להשקפותיו. בחליפת מכתבים משנת 1965 עם חבר מפלגה לשעבר, הציג את עצמו כנאצי שאינו ניתן לאילוף. השניים התענגו בצותא על זכרונות מ"ימיה הגדולים של גרמניה". אוסטריה היא עבורם ה"אוסטמארק", הגרמנים נקראים "רעינו לעם" ומתנגדיהם "כוחות על מדינתיים (יהודים)". אתל מודה שבחר בבחירות לבונדסטאג ב-1965 ב"אגודת הפעולה הגרמנית הבלתי תלויה" הימנית קיצונית, שקיבלה רק 0.2% מן הקולות. "מה כל זה מועיל אם הרוב הגדול של בני הנס הכלכלי בוחרים שוב באלה, שלהם הם מודים שלא בצדק על הנס הכלכלי".

הערה אחרונה זו מבהירה, כמה זרה לו ולדומיו הפכה החברה של שנות הששים, שבה הוא נדחק עם השקפותיו הפוליטיות לשולי הימין הקיצוני ביותר. ללא כל סימן של חרטה או ביקורת עצמית, הוא התבטא: "בכל הדברים שעשיתי או נמנעתי מלעשות בחיי, היה לי מצפון נקי".

מה שקשר את אתל, שנפטר ב-1971 בבאד בוונסן בערבת לינבורג עם הרבה מבני דורו מן הרייך השלישי, היה בדיוק אותה הצטדקות עצמית רועמת, שחברה לאי היכולת, לשים את עצמם ולו לרגע במקומם של מיליוני האנשים, שנאלצו לסבול סבל כה רב ב"ימיה הגדולים של גרמניה".

המחבר הוא היסטוריון ועובד באתר המחקר להיסטוריה בת זמננו בהמבורג שקיבל לאחרונה את עזבונו של אתל עם כל מאמריו של "ארנסט קריגר". כך ניתן היה להבהיר ללא ספק את זהותו של "קריגר".      

עד כאן מאמרו של פרנק באיור. באיור לא ידע שאתל מילא תפקיד חשוב בחייו של המופתי, שקדם, לפגישתם של השניים בברלין. על כך מספרת ג'ני לבל בספרה "חאג' אמין וברלין" שהתפרסם בתל-אביב בשנת 1996:

לאחר המרד הפרו-נאצי בעיראק בראשית אפריל 1941, ובעקבותיו הכיבוש הבריטי של עיראק שהושלם בסוף מאי 1941, נמלט המופתי עם רעייתו ועוד קרובים ומקורבים לטהרן, שם שהה ארווין אתל כשגריר. ב-6 בספטמבר דיווח ארווין אתל לברלין שהמופתי נמצא בשגרירות יפן, בת בריתן של גרמניה ואיטליה. המופתי הוברח לשגרירות יפן עוד בסוף אוגוסט על ידי האיטלקים, שעמדו עמו בקשר מאז הגיעו לטהרן. מאוחר יותר הבריחו האיטלקים את המופתי לשגרירות איטליה בטהרן. ב-19 בספטמבר הוברח המופתי לשגרירות איטליה באנקרה מוסווה כדיפלומט איטלקי, וזאת בידיעת השגריר הגרמני. ב-11 באוקטובר 1941 הוא הוטס לאיטליה.

עוד ביוני 1941 ניסו הגרמנים לארגן הברחה של המופתי מטהרן לברלין, שלבסוף לא יצאה לפועל. המופתי עצמו העיד שאתל השתדל רבות להבריחו מטהרן, אך בגלל השמירה ההדוקה על שגרירות גרמניה התקשה לבצע זאת ונאלץ להיעזר באיטלקים.

רשימה זו מוקדשת באהבה לזכרה של ג'ני לבל, ניצולת הכיבוש הנאצי של יוגוסלביה, ואסירה בגולאג של טיטו, שעל כך כתבה את ספרה "הסיגלית הלבנה". ג'ני פירסמה כמה וכמה ספרים לתולדות יהדות יוגוסלביה והשואה. שנים רבות עבדה כרדיולוגית ובשנת 2009 הלכה לעולמה ממחלת הסרטן.