יום רביעי, 13 במרץ 2019

בית הוריי הישן


אתמול ראיתי את בית הוריי הישן, ומאז אינני יכולה כמעט לחשוב על משהו אחר. בחדר המדרגות שהיה עמוס כולו בעציצים שאמי טיפחה, אין כבר עציצים, רק טיח מתקלף, כאילו כבר שנים לא גר כאן אדם. בחצר עלו עשבים, ומאחורי השער הסגור לחניה שבה עמדה פעם מכוניתו של אבי משתרך סבך קוצני שאיש לא יוכל לעבור בו. אני נזכרת בנחש הצהוב ששכב פעם על המדרגות ללא נוע, ואני חשבתי שמדובר בענף יבש. למזלי אחי תפס אותי בזרועי וצעק: אל תלכי, זה נחש! ובאותו רגע התפתל הנחש וזינק במהירות לתוך השיח הסמוך. האם עוד יש בחצר הבית נחשים ארסיים שעולים מן העמק שמאחורי הבית? עץ החרוב במרכז החניה עדיין עומד, אבל ענפיו פשוטים, כמעט קורסים מטה. פעם אחי טיפס עליו ונפל וסדק חוליה בעמוד השדרה. בגלל זה הוא שירת בצבא שירות של כ'ל', כלומר בעל כושר לקוי. כל מקום שאחי שירת בו היה גיהנום ומקום השירות הבא שהוא ביקש לעבור אליו היה גן עדן, לפחות עד שהגיע לשם, ואז מיד הפך המקום החדש לגיהנום. רק פעם אחת הוא היה מרוצה באמת, כשהעסיקו אותו בעבודות רס"ר: הוא ניקה את המחנה, צבע את הגדרות והרג את כל העכברושים במקל של מטאטא, עיסוק שהצטיין בו במיוחד, כי הוא התאמן בהרג עכברושים עוד בבית הוריי, שם הרג אותם בעזרת כרך של הי"ד החזקה מספרייתו של אבי. היו לאבי ספרים שלקח מבתים נטושים בקטמון במלחמת השחרור, והיו בהם כנימות שהדביקו את הספריה, ואבי חשב שזה עונש משמיים. אינני יודעת מה קרה לאלפי ספריו של אבי כשאמי עברה לדירתה החדשה, שנים רבות לאחר שאבי נהרג בתאונה. אני מקוה שלא השליכו אותם לרחוב. אני תמיד חושבת על אבי שוכב במיטה שעון על הכר וקורא, ועל הקיר שעון העץ המוזהב מתקתק את הדקות. מהחלון בחדר העבודה של אבי רואים את הים. רק רצועת ים צרה, למרות שהים מאד קרוב, והאוויר תמיד רטוב. ומחלון חדר השינה מתוחים חבלי כביסה. אבי תולה את הכביסה כשהוא לובש את מכנסי החאקי הקצרים שלו וגופיה. בחלוף השנים קנתה לו אמי מכנסיים קצרים חדשים וצבעוניים, אבל את מכנסי החאקי הוא העדיף, למרות שהתאמצה להחביא אותם בתחתית סל הכביסה. במטבח אמא שותה קפה ומציצה מעבר למעקה המרפסת. פעם זרקה גרעינים של שסק וצמח מהם עץ שסק מניב שמפירותיו היא בישלה לנו לפתנים. גם עץ הזית עדיין עומד בחצר, ענפיו ארוכים: איש איננו גוזם את ענפיו והוא גדל פרא. אבא נהג לקטוף את הזיתים ואז היה מנקב אותם בפטיש על קרש עץ וכובש אותם במי מלח, והם היו מרירים וטובים. אבל כשכבר עזבתי את הבית חילקו הוריי את המגרש בינם לבין השכנים, אינני יודעת מדוע התעקשו לחלק את המגרש, ועץ הזית המניב נפל בחלקם של השכנים. בחלקם של הוריי נשארה חלקת הדשא ובמרכזה עץ המחט היפני הענק שהבאתי לאחד מימי ההולדת של אמי כשתיל קטן בתוך עציץ. בהתחלה הניחה אותו אמי במרפסת והוא צמח עד התקרה, ואז שתלו אותו הוריי בגינה והוא המשיך לצמוח ולצמוח. כשעזבתי את בית הוריי לפני שנים רבות חשבתי שהוא גדל דיו, אבל הוא הוסיף ומוסיף כנראה לגדול. זה היה כששירתתי בצבא ובאתי לשבת ואז קניתי את העציץ בתחנה המרכזית בבת-גלים שעכשיו היא לגמרי שוממה ונראית כמו בית רפאים. צלצלתי לאבא שיבוא לאסוף אותי עם העציץ, והוא הביט בו וחשב ששילמתי יותר מדי כסף. אחר כך כשהייתי מגיעה מירושלים עם הבנות היינו יורדות בפינת דרך הים ומצלצלות מהקיוסק שאבי יבוא לקחת אותנו. אני עדיין מעדיפה לצלצל מקיוסקים או מתחנות פיס, אבל כבר אין בהן טלפונים ציבוריים, רק מרשים לי להתקשר מהנייד שלהם. הורי היו כל כך מיושנים לזמנם וגם אני כל כך מיושנת לזמני. הבנות שלי תמיד התעצבנו מהנסיעות עם אבי, כי הוא רצה שכולנו נשב במכונית ואז היה מתחיל לנקות את השמשות עם דלי מים קטן וסמרטוט. הוא תמיד נזף בבעלי שלא אהב לנקות את המכונית, ואמר לו שהוא היה מוריד אותו מהכביש עם החלונות המלוכלכים שלו. הבנות שלי רצו שאבי יסיים קודם לנקות את החלונות ואז יקרא לנו לרדת. אני ואחי תמיד ישבנו בשקט במכונית וחיכינו שאבי יסיים לנקות את החלונות ולא מחינו. אמא היתה מגיעה אחרונה, ירדה במדרגות בריצה לא מסורקת ולא מאופרת, ורק במכונית היתה מסתרקת ומתאפרת לעבודה, ואבא היה מתעצבן עליה שהיא תמיד מאחרת, ומאיים שייסע בלעדיה, אבל הוא חיכה לה ולא נסע. אחרי שאבי נהרג גיסתי לקחה את המכונית והיא נהגה, כי אחי לא אהב לנהוג ואני מעולם לא הוצאתי רישיון. אבא שלי חשב שיש לנו איזה פגם גנטי. אחרי שאבי נהרג חשבתי לפעמים אם הוא ידע שייהרג מפגיעת מכונית של נהגת שיצאה מחניה. זאת היתה מחשבה מאד טיפשית אבל הרבה פעמים נדמה היה לי שהוא פשוט ידע שזה יקרה, מה שלגמרי לא הגיוני. אתמול פגשתי אשה שהיתה ידידה טובה של הוריי והיא סיפרה לי שהיא הכירה גם את האשה שדרסה את אבי למות, ושהיא דוקא היתה אשה טובה, ואולי היא השתגעה מזה שהרגה את אבי. אני לא יכולה לרחם על האשה הזאת. אף פעם לא רציתי לראות אותה, אז אף פעם לא הלכתי למשפט, ולא היה אכפת לי כל כך מהמשפט הזה. אנשים שמישהו הורג את אבא שלהם בכוונה רוצים לפעמים נקמה, אבל אני יודעת שזה לא היה בכוונה, ובכל זאת אני לא יכולה לרחם עליה, כי בגללה אבא שלי נהרג ובגלל זה קרו עוד הרבה דברים רעים וגם אחי מת מסרטן בטרם עת, ותמיד הרגשתי שכל האסונות קשורים זה בזה, למרות שזה בכלל לא הגיוני. הרבה פעמים אני מנסה לדמיין מה היה אם הם היו בחיים. הוריי היו עוברים דירה בכל מקרה, כי אמא שלי נהייתה נכה, אבל אולי אבי היה שומר טוב יותר על הבית ועל הגינה ואולי אחי היה נהנה לטפל בגינה בעצמו. אולי זה טיפשי לחשוב מה היה קורה לולא כל האסונות שקרו לנו בחיים, אבל אני אוהבת לחשוב על זה, לדמיין שאבא שלי עוד מנגב את שמשות המכונית ומעצבן את כולם, ושאחי יושב במושב לידי ושנינו מסתכלים בטיפות המים שמטפטפות על החלון, כמו טיפות של חול בשעון הזמן של חיינו, שכבר אי אפשר להפוך בחזרה, רק להתבונן בסבך הקוצני שפעם היה החניה של אבי ולהרגיש איך הלב מתכווץ עד כלות.