יחיעם וייץ, שבעצמו קרוי על שם דודו שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ביוני 1948, כתב ביום ששי האחרון (5.5.23) ב"תרבות וספרות הארץ" על שמות ילדיהם של המשורר יצחק שלו ורעייתו המחנכת בתיה לבית בן-ברק, ממייסדי מושב נהלל, שכולם נועדו להנציח את מי שהלכו לעולמם בטרם עת. הבן הבכור, לימים הסופר מאיר שלו, נקרא על שם סבו מצד אביו מאיר בסלבסקי, שנפטר שבע שנים לפני שמאיר נולד. הבת רפאלה, ציירת, שציוריה היפים עיטרו בין השאר את קובץ רשימות הגינה המקסימות של מאיר שלו "גינת בר", נקראה על שם אחותו של יצחק שמתה בגיל 12, והבן הצעיר, צעיר בהרבה משני אחיו הבוגרים, ההיסטוריון צור שלו מאוניברסיטת חיפה, נקרא על שם בן אחיה של בתיה שלו, הטייס צור בן-ברק, שנהרג בשנת 1967 בתאונת אימונים קשה, לאחר שלקה בוורטיגו, וצנח אל מותו יחד עם מטוסו.
סיפורו של צור בן-ברק, שלא ידעתי עליו קודם לכן, העלה בי מיד את זכר
שירו המצמרר של יצחק שלו "צעירים טייסים ימותו..." להלן שני בתיו
הראשונים:
צְעִירִים טַיָּסִים יָמוּתוּ, יָפִים וּכְנוּפִים.
מְהִירִים בִּמְּעוֹף חַיֵּיהֶם וּמְּהִירִים בְּמוֹתָם.
עֲנֶנֶּת מָרוֹם תִּמְשְׁכֶם, כְּמַלְכַּת דְּבוֹרִים
הַמּוֹשְׁכָה חֲתָנֶיהָ לָמוּת בְּטִיסַת כְּלוּלוֹתָם.
נוֹלָדִים טַיָּסִים וּפְתַק מְקֻפָּל בְּכַפָּם
וְיָד נֶעֱלֶמֶת רוֹשְׁמָה גּוֹרָלָם בְּקִירָם:
לְבֵין אֵילו ּעָבִים תֹּאחֲזֵם הַסְּחַרְחֹרֶת פִּתְאֹם,
וְאֵיזֶה עָפָר יְבַכֵּם בְּהַגִּיעַ תּוֹרָם.
השיר הזה, שכעת אני מבינה שהוא מתעד את אסונו של צור בן-ברק, הופיע
בקובץ שיריו של שלו "נער שב מן הצבא" שמוקדש לבנו מאיר שלו, שאף הוא
נפצע בשנת 1967, לא במלחמת ששת הימים שבה השתתף ויצא בשלום, אלא כמה חודשים אחר כך,
בפעילות בבקעת הירדן, נפגע מאיר שלו מירי כוחותינו ואיבד את רגלו. שירים רבים בספר
מתארים את כאבו של האב על בנו שהפך לנכה. כל אלה, מותו של צור בן-ברק, לידתו של צור
שלו הקרוי על שמו, ופציעתו של מאיר שלו שהסתיימה בנכות לצמיתות, התרחשו בשנת 1967
רבת האירועים, אבל אין להם שום קשר למלחמת ששת הימים, ואין הם נהנים מהילת הגבורה:
הם תוצר של טעויות נוראות ותו לאו. אולי חוסר המשמעות של פציעתו דחף את מאיר שלו
שמאלה, בעוד שאביו היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
תחת רישומן של הטרגדיות האישיות והמשפחתיות כתב יצחק שלו באותם ימים
את שיריו, שבשונה מעמדותיו הפוליטיות הלוחמניות, הם רוויים בצער וחמלה על הפצועים,
ההרוגים, ובני המשפחה שנשארו אחריהם, שחייהם נהפכו על פיהם. בשיר הראשון בספר,
"אוֹתוֹ קַיִץ עִם בְּנִי שֶׁלִּי", הוא מקונן על הבן הצעיר וקל הרגליים
שהפך לנכה:
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשׂרֶה אַתָּה וּבַדְּרָכִים נֵלֵכָה
וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ...
חוֹתֵךְ אַתָּה יָשָׁר לְמַעְלָה, קַו תָּלוּל, אַכְזָר.
אֲנִי מוֹצֵא שִׁפּוּעַ נוֹחַ. דֶּרֶךְ לֹא עַזָּה...
עַל צוּק אַרְבֵּל הָעַיִט סָב (יַעַן שָׁם קִנּוֹ הוּא)
אֲנִי יוֹרֵד בַּשְּׁבִיל הַטּוֹב. אַתָּה – בְּדֶרֶךְ תֹּהוּ.
אבל השיר הופך לקינה:
אוֹתוֹ הַקַּיִץ, בְּנִי שֶׁלִּי, הָלַכְתָּ לַצָּבָא,
וְחָזַרְתָּ, בְּנִי שֶׁלִּי, בְּרֶגֶל נְקוּבָה.
וְלֹא נַעֲלֶה בַָּהָר, יַלְדִּי, בָּעֵמֶק לֹא נֵלֵכָה
וְהִיא תּוּגַת יָמַי, יַלְדִּי, וְהוּא יְגוֹן חַיֶּיךָ.
ועוד רגע שובר לב בשיר "כסא גלגלים", שבו מתבונן האב דרך
עיני הבן:
וּכְשֶׁנֵּעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ
בָּאוּ לְבַקְּרוֹ
רֵעָיו לַקְּרָב.
יָשְׁבוּ בִּפְאַת מִטָּה
צָחֲקוּ הֵם רָב.
(כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלֹו
לְמַעַן יְמֹעַךְ הַבְּכִי בְּחַלְחֲלוֹ)
הִשְׁפּיל הוּא אֶת עֵינָיו.
רָאָה נַעֲלֵי צָבָא גְּבֹהוֹת,
עוֹרוֹת אֲדַמְדַּמִּים
עוֹטְפִים רַגְלֵי אֵיתָן,
שׁוֹקֵי הָעֲלָמִים...
את נקודת מבטו של מאיר שלו עצמו על פציעתו ונכותו זכיתי לשמוע בערב
לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "פציעה", ספרו של הארכיאולוג יורם צפריר, שפרסם
את ספריו האישיים תחת שם העט יורם אבי-תמר. הספר מתעד את פציעתו הקשה של צפריר במלחמת
ששת הימים. מאיר שלו הזדהה מאד עם משפט בספרו של צפריר: "הייתי פצוע צעיר
וכעת אני נכה מבוגר". הוא דיבר על ההילה הרומנטית שמתלווה לפציעתו של חייל
צעיר, ועם השנים נעלמת כליל, ומותירה אדם נכה, שככל הנכים הוא סובל סבל שלאיש אין עוד
סבלנות לשמוע עליו, סבל שהולך וגובר עם ההזדקנות, שאז הוא הופך מגיבור צעיר
ורומנטי לנטל על סובביו. הוא עמד על כך שיותר מהכל זקוקים הנכים לאוזן קשבת לכאבם,
שאותה הם מוצאים לעתים רק אצל אחיהם לצרה. אני שבה ונזכרת בדברים האלה בכל עת שעולה
לדיון סבלם של החיילים פגועי הגוף והנפש, שכבר אינם חיילים צעירים, ובעוד סבלם רק
גובר עם השנים, הם הולכים ונשכחים מלב. גם את הפגיעה בנפש תיאר יצחק שלו בשיר שעל
שמו קרוי הספר "נער שב מן הצבא", פגיעה שבאותם ימים אפילו שם לא היה לה:
נַעַר שָׁב מִן הַצָּבָא
הֵבִיא הַבַּיְתָה שְׁנַת נְדוֹד
וַחֲלוֹמוֹת טְרוּפִים
עֲלֵי רֵעָיו אֲשֶׁר נֻקְבוּ,
אֶחָיו הַשְּׂרוּפִים.
כבר חמישים שנה הספר הזה, שכולו קינת הפצועים, הנכים, המתים, הנשארים
אחריהם, הנעורים שאבדו, וכאב האובדן, אינו יוצא מידי, ונדמה כאילו משנה לשנה הפך
יותר ויותר עכשווי. כבר למעלה משלושים שנה שיצחק שלו איננו עמנו, וכעת הצטרף אליו
לישיבה של מעלה גם בנו בכורו מאיר, אבל שירי הצער והאבל של יצחק שלו מיטיבים עדיין
לקונן על ההווה שלנו, כשם שהיטיבו לקונן על העבר, ויהי רצון שיצאו לאור מחדש, ושקולם,
העדכני כל כך, ישוב ויישמע.
