היום,
ה-3 ביוני, הוא יום הולדתו של קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן כמה קטעים מיומנו.
פרנץ
קפקא, רישומי יומן 1921
21
באוקטובר
היה
בלתי אפשרי עבורו להיכנס הביתה, כי הוא שמע קול שאמר לו: "חכה עד שאוביל אותך!"
וכך הוא שכב תמיד בעפר לפני הבית, למרות שהכל כבר היה חסר סיכוי (כפי ששרה היתה
אומרת).
הכל
הוא פנטסיה, המשפחה, המשרד, החברים, הרחוב, הכל פנטסיה, רחוק יותר או קרוב יותר,
האשה, אבל האמת הקרובה ביותר היא רק שאתה לוחץ את הראש כנגד קיר של תא נטול חלון ודלת.
22
באוקטובר
מכר,
בעל מקצוע, אחד שיודע את חלקו, אמנם יֶדָע, שלא ניתן למסור, אבל למרבה המזל לא
נראה שהוא נחוץ למישהו.
23
באוקטובר
אחר
הצהריים. סרט על פלשתינה.
24
באוקטובר
אתמול,
אהרנשטיין.
ההורים
שיחקו בקלפים: אני ישבתי לבדי, לגמרי זר. אבא אמר שעלי להשתתף במשחק או לפחות לצפות
בו. איכשהו הצדקתי את עצמי. מה פשר הסירוב הזה שחזר פעמים רבות מאז ילדותי? חיי הקהילה,
בוודאי החיים הציבוריים, הפכו נגישים עבורי באמצעות ההזמנה. הביצוע שנדרש ממני,
כלומר ההשתתפות, לא צלח היטב, אלא בקושי. המשחק אמנם לא לגמרי שיעמם אותי כנראה – אף
על פי כן סירבתי. אם שופטים על פי זאת, אינני צודק כאשר אני מתלונן, שנהר החיים
מעולם לא סחף אותי, שמעולם לא השתחררתי מפראג, שמעולם לא נמשכתי לספורט או למלאכה
וכיו"ב – כנראה תמיד דחיתי את ההצעה, כמו את ההזמנה למשחק. רק דברים חסרי
משמעות קיבלו רשות כניסה: לימודי המשפטים, המשרד, מאוחר יותר נספחים חסרי משמעות,
כמו קצת גינון, נגרות וכיו"ב. את הנספחים האלה צריך להבין בדומה להתנהלותו של
אדם, שאת הקבצן הנזקק משליך אל מחוץ לדלת, ואז משחק לבדו את הנדבן, בכך שהוא מעביר
נדבה מידו הימנית לידו השמאלית.
אבל
תמיד סירבתי, הרבה מתוך חולשה כללית ובמיוחד חולשת הרצון. הבנתי את זה רק מאד
מאוחר יחסית. קודם לכן חשבתי את הסירוב הזה לסימן טוב (מפותה על ידי התקוות
הגדולות שקיוויתי לעצמי). כיום נותרה רק שארית מן התפיסה הידידותית הזו.
29
באוקטובר
באחד
מן הערבים הבאים אכן השתתפתי, בכך שרשמתי לאמא את התוצאות. אבל זה לא גרם לשום
התקרבות, ואם גם היה שם איזה סימן לכך, כיסו עליו עייפות, שעמום וצער על הזמן האבוד.
כך היה תמיד. את אזור הגבול שבין הבדידות והשבת-יחד חציתי רק לעתים רחוקות ביותר.
התמקמתי בו אפילו יותר מאשר בבדידות עצמה, שהיתה ארץ תוססת בהשוואה לאי הנ"ל של
רובינזון.
