די להתרפס בפני נתניהו

 

קשה לדעת מה עלוב ודוחה יותר, ההתחפשות של נתניהו לעופר וינטר, או ההתרפסות בפניו ודברי ההלל והשבח למתקפה באיראן מצד תומכים ומתנגדים כאחד. עופר וינטר הוא פשיסט דתי אותנטי, שגדל וחונך כאדם דתי, פסוקי התנ"ך שגורים על לשונו מינקות, ותפיסת עולמו היא שמלחמות ישראל הן מלחמות בין אלוהי ישראל לאלהים אחרים. נתניהו איננו אדם דתי, שפתו שזורה הסתה גסה נגד יריביו, והקללה שקילל בנו את נשיא צרפת מייצגת את השיח הרווח בבית נתניהו הרבה יותר מקריאת שמע וציטוטי פסוקים. נראה כי נתניהו איננו מכוון רק למעריציו הישראלים, אלא לתומכיו האוונגליסטים, שמייצג שגריר ארצות הברית הנוכחי בישראל, מייק האקבי, שלפני העלאת ההצעה לפיזור הכנסת, פעל לשכנע את החרדים שלא לפרק את ממשלת נתניהו. פשיסטים עוזרים זה לזה, וטראמפ ותומכיו האוונגליסטים נחושים לסייע לנתניהו להישאר בשלטון, כפי שנתניהו פועל לחבק את ויקטור אורבן ולהציג את מכחיש השואה כידיד ישראל. נתניהו טען כזכור ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", כי הכחשת השואה היא דרכו להכשרת הפשיזם, בשירות הישרדותו בשלטון.

ולא, לא מגיעות לנתניהו מחמאות על המתקפה באיראן, שאם בכלל היה בה צורך, דבר שכלל איננו בטוח, הרי זה בגלל פועלם של נתניהו וטראמפ לביטול הסכם הגרעין שהובילו ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן, ונתניהו עשה הכל כדי לסכל, כולל פגיעה אנושה ביחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. להחמיא לנתניהו על המתקפה באיראן, זה כמו להחמיא לו על היציאה למלחמה בעזה בעקבות טבח השביעי באוקטובר. העובדה ששליט מתמודד עם תוצאות האסון שהביא על עמו עקב רשעות ויוהרה אינסופית, איננה סיבה לסגוד לו. נתניהו מעמיד פנים שהציל את ישראל מחורבן, אבל ראשית הוא איננו מציל ישראל אלא מחריב ישראל, ושנית הוא בסך הכל מטפל בבעיה שהוא וחברו דונלד טראמפ יצרו בעצמם, ושלאחר שיתוק ההגנה נגד מטוסים של איראן לא נדרש אומץ רב מדי להוציא לפועל. נתניהו עצמו לא היה מוכן לתת שום קרדיט להרצי הלוי ולרונן בר על פועלם והצלחותיהם במלחמה בעזה, ואף הכפיש וביזה אותם בהכפשות כוזבות ומרושעות, ואין שום סיבה לנהוג כלפיו אחרת מכפי שהוא נוהג באחרים.

אבל מה שחמור במיוחד בהתרפסות לפני נתניהו בעקבות המתקפה באיראן, הוא שמתקפה זו היא חלק בלתי נפרד מהמערכה שמנהל נתניהו לחיסול שרידי הדמוקרטיה בישראל ולהישרדותו בשלטון גם באמצעים דיקטטוריים. כיצד מיהרו המתרפסים לשכוח, שימים ספורים לפני המתקפה פעלה הממשלה להדחת היועצת המשפטית לממשלה, ושתוך כדי המתקפה פועל השר קרעי לסגירת התאגיד ולמניעת שידור חדשות בתאגיד, ולטיפוח וחיזוק ערוץ הכזבים ועלילות הדם 14, ושהמתקפה משמשת כתירוץ לרמיסת זכות המחאה וחופש הביטוי, במטרה לשבור סופית את ההתנגדות לנתניהו בדרך דיקטטורית לגמרי. נוח לנתניהו שמתנגדיו מגנים את סתימת הפיות מצד מה שהם מכנים "משטרת בן-גביר", אבל אין הבדל גדול בין משטרת בן-גביר למשטרת אוחנה, שגם היא פעלה, בעידוד השר, באלימות נגד מחאת בלפור, ובשני המקרים בגיבוי מלא ועידוד של נתניהו ובשירותו. בין אם מדובר במחאה נגד הפקרת החטופים וקריאה להשבתם המיידית, מה שהיה צריך להיעשות כבר לפני שנה, ובין אם מדובר בקריאות להפסקת המלחמות, באיראן ובעזה, ונגד פשעי המלחמה הנעשים בעזה, הריסת בתי חולים והרג המוני של תושבי עזה, כחמישים וחמישה אלף עד כה, והרג נמשך של עשרות ואף מאות אזרחים עזתים לא חמושים מדי יום במלחמה שנתניהו מסרב לסיים. כל מתנגד של נתניהו שמשבח אותו על המתקפה באיראן כורה בור לעצמו ומחמש את מבקשי נפשו.

במאבק נגד שלטון שמחריב את מערכת המשפט ונלחם בתקשורת החופשית במאבקו להפוך את ישראל לרפובליקת בננות פשיסטית ומושחתת תחת שלטונו הנצחי של נתניהו, שכבר הצליח לקבור את חקירת הקשר הקטארי של לשכתו ולעצור את החקירה הנגדית במשפטו, ופועל כעת בחסות המלחמה לסתימת פיות ורמיסת כל התנגדות לשלטונו המסואב, המעט שאפשר לעשות הוא לעמוד איתן מול אויב הדמוקרטיה ומחריב הישראליות החופשית בנימין נתניהו, ולא לכרוע לפניו ברך כדי שייקל עליו לערוף את ראשנו. לא נתניהו, אלא יריביו נמצאים כעת במלחמה קיומית, וכפי שנתניהו איננו שוכח ולו לרגע קט לרמוס את מתנגדיו, גם הם אסור שישכחו מי נועל את המגפיים הדורסים אותם ומועך אותם לעפר.  

  

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

אינני מאמינה להם

 

הבעיה היא שאינני מאמינה להם. לאף מלה שלהם. אינני מאמינה לאף מלה של נתניהו, לאף מלה של ישראל כ"ץ, לאף מלה של שר כלשהו בממשלת הטבח. גם אינני מאמינה לרמטכ"ל, שמצא לנכון לומר שהתקיפה באיראן היא לצורך בטחוני, משפט שהושמט מהציטוטים המודפסים של דבריו, מפני שהדגיש דוקא את ההיפך – שהסיבות לתקיפה באיראן הן בראש וראשונה פוליטיות, ומטרתה לחזק את התמיכה בנתניהו לקראת הבחירות הצפויות, כי למרות שנראה כאילו נתניהו לגמרי שולט במצב ומסובב את החרדים ואת כל מתנגדיו על האצבע. ברור שדוקא נתניהו עצמו מרגיש עד כמה מעורער שלטונו, שבעיני למעלה ממחצית אזרחי ישראל איבד את הלגיטימיות שלו לאחר שהמיט על ישראל את אסון שמחת-תורה, והוא מנסה להחזיר לעצמו את התמיכה שאיבד על ידי תקיפת איראן, ודוקא הניסיון הזה לזכות בתמיכה על ידי יציאה למלחמה נגד איראן, מוכיח עד כמה איננו ראוי להחזיק בשלטון, שבמהלכו המיט עלינו אסון אחר אסון, מרצח רבין ואילך.

אני חרדה היום לחטופים שעדיין בעזה – מה יהיה עליהם? מדוע הכשיל נתניהו את שלב ב' בעסקת וויטקוף, שבו היו אמורים לשוב לישראל כל החטופים החיים? אם תיכנן לתקוף באיראן, מדוע לא סיים את המלחמה בעזה ולא השיב לפחות את החטופים החיים? רק כדי לרצות את סמוטריץ' ובן-גביר הנאלחים, החולמים עדיין לגרש את תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות? הם ותומכיהם אדישים לחיי יהודים כשם שהם אדישים לחיי ערבים. ואכן הדם נשפך בכל מקום, גם בעזה, גם ביהודה ושומרון, גם בערי ישראל, דם ערבי ודם יהודי נשפכים, והמלים פלילי או לאומני הן רק הגדרות יבשות. הדם נשפך כי לממשלת הדמים לא אכפת מהדם השפוך, לא של גברים, לא של נשים, לא של ילדים ותינוקות, לא של יהודים, לא של ערבים, לא בגבולות ישראל ולא מעבר לגבולותיה.

הד"ר רונן ברגמן הסביר שאיראן חצתה קווים אדומים כבר מזמן, אבל ישראל לא תקפה אותה כי חששה מתגובת חיזבאללה, כאשר הארגון היה עדיין במלוא כוחו. אבל גם את ההתקפה על חיזבאללה עיכב נתניהו במשך כמעט שנה, בטענה שאי אפשר להילחם בשתי חזיתות, למרות שבפועל נלחמה ישראל בכמה חזיתות, ועדיין הניחה לחיזבאללה להרוס את ישובי הצפון ולגרום להם נזק שיידרשו שנים רבות לתקן. לדעתי צדק יואב גלנט בדרישתו לתקוף את חיזבאללה כבר בתחילת המלחמה בעזה, תקיפה שלא קרתה כי נתניהו החליט כבר בשביעי באוקטובר 2023 שמלחמה מתמשכת תהיה אסטרטגיית ההישרדות שלו, ולכן איחר מאד לתקוף את רפיח מצד אחד, ואת לבנון מצד שני. גם אם היו סיבות ביטחוניות לתקיפות כאלה, העיתוי תמיד נבחר מטעמים פוליטיים. כעת, כשגרירת הרגליים בעזה תוך הפקרת החטופים כבר לא הספיקה כדי להדק את החרדים לממשלת נתניהו, והוא חש שהלבנים בחומת מבצרו מתחילות ליפול, ולפחות האדמו"רים החסידיים לוחצים בעניין חוק ההשתמטות שהבטיח לחרדים, כמובן אחרי שיממש את ההפיכה המשטרית במטרה ליירט את משפטו ולהסיר כל איום להמשך שלטונו, החליט נתניהו על תקיפה באיראן, כאמצעי אולטימטיבי למנוע את התפרקות ממשלתו לפחות בכמה חודשים. כאשר הדבר משרת אותו פוליטית, אין לו מניעה לצאת למלחמה בכמה חזיתות, גם בעזה וגם באיראן, תוך סיכון חיי החטופים והחיילים גם יחד.

האם איראן באמת היתה תוקפת את ישראל בנשק גרעיני, או האם היתה אפשרות לעצור את איראן בעזרת ההסכם שחתם עליו אובמה ושטראמפ ביטל? או אולי היה אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני בדרכים דיפלומטיות אחרות? ואם היה צורך בתקיפת איראן, האם היה צריך לחולל תקיפה כזו כבר מזמן? את התשובה לשאלות המציקות האלה כבר לא נוכל לדעת. אני כאמור, אינני מאמינה לנתניהו, ומבחינתי עיתוי התקיפה ואולי גם עצם התקיפה נועדו לספק לו שקט פוליטי עד סוף מושב הכנסת ובמשך הפגרה וגם כשהכנסת תחזור לפעול. נכון שלא האמנתי ולא הייתי מאמינה לו גם קודם שהמניעים שלו ביטחוניים טהורים. אבל סופית איבדתי את האמון כשהעירו את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר, לא חלילה כדי להתריע מהתקפת טילים או כטב"מים על ישראל, אלא כדי להודיע לנו שישראל תקפה באיראן. מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר בלי שום סיבה, רק כדי להגיד לנו שישראל תקפה באיראן, בתירוץ המגוחך שאולי תהיה בתגובה התקפת טילים על ישראל שבאמת מחייבת לשלוח את כל המדינה למרחבים מוגנים, מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר כדי שכולם ידעו שנתניהו הנחה לתקוף באיראן, שלא יצפה שמישהו יאמין שהמניעים שלו טהורים, וכשהוא מכריז שהמלחמה היא קיומית, שלא יתפלא אם לפחות חלק נכבד מהאזרחים יחשוב שכוונתו היא שזו מלחמה על קיומו בשלטון, ולא על קיומה של מדינת ישראל, שייטב לה מאד בלעדיו.

 

ישראל כץ, אנא הקרן את סרט זוועות החמאס לממשלה

 

שלום לך השר ישראל כץ. הלילה השתלטה שייטת 13, יחידת קומנדו מיומנת, על ספינה קטנה עם 12 פעילי מחאה נגד המלחמה בעזה. אין טעם לשאול למה נשלחה שייטת 13 לעצור את הספינה ולהובילה לנמל אשדוד. מה כבר היה קורה לו הניחה ישראל לספינה הקטנה עם הפעילים הבלתי חמושים לרדת בחוף עזה ולחלק ממתקים לילדי עזה. האם התמונות האלה היו גורמות לישראל יותר נזק תדמיתי מההפצצות הבלתי נגמרות שהורגות נשים וילדים בעזה בכל יום ויום? אינני חושבת. אולי היה עדיף להניח לספינה הזו להגיע ליעדה. אבל ממשלות נתניהו תמיד בחרו בכוח, אם בגלל מחסור כרוני במוח, ואם מסיבות אחרות. אמנם אמר הנביא לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אבל רוח איננה הצד החזק של ממשלות נתניהו. ובכן השתלטו בכוח, וכפי ששמענו בתקשורת, ממשלת נתניהו מאד מרוצה מעצמה ומפיצה תמונות של חיילים מחלקים לפעילי המחאה כריכים. אם קיווה מישהו בממשלה שזה מה שישכיח מהעולם את תמונות הילדים ההרוגים בעזה, חוששני שתקוות שוא תקוותם.

אבל בעצם לא בכך רציתי לעסוק, אלא בהצעתך הגאונית להקרין לפעילי המחאה שנתפסו את סרט הזוועות שמתעד את טבח תושבי העוטף בידי מחבלי חמאס, לדבריך כדי שהפעילים שאותם כינית אנטישמים, ואולי הם אכן אנטישמים ושונא ישראל, יש רבים כאלה בעולם, יראו באיזה מין ארגון הם תומכים, כי לדעתך יש זהות בין התנגדות להמשך המלחמה בעזה לבין תמיכה בחמאס, שגם על כך אפשר להתווכח, אך לא זה העניין. העניין הוא, שמאחר שלצערי עסקתי באנטישמיות קצת יותר ממך, חוששני שהקרנת הסרט בכפייה לא תשנה הרבה. אני מניחה שהם יטענו שהסרט הוא זיוף שהתקינה ממשלת ישראל כדי להצדיק את רצח העם שהיא מחוללת בעזה. משהו מעין זה. לו היה קל כל כך להפוך את שונאי ישראל לאוהביה, היו לנו הרבה פחות בעיות. אני כמובן מציעה משהו אחר, שאותו אני מציעה כבר יותר משנה: לסיים את הלחימה בעזה, להפסיק להפציץ את בתי עזה ותושביה, ולהגיע להסדר, עדיף עם הרשות הפלשתינית שעל פי הסכמי אוסלו עזה שייכת אליה, ובתמיכת מדינות ערב המתונות, בראש וראשונה שכנותינו מצריים וירדן, להפסקת אש קבועה, וכמובן להשיב את כל החטופים, בראש וראשונה את החטופים החיים שסובלים יסורי גיהנום, וכאן בדיוק הגעתי לנקודה שרציתי להעלות. יפה שהגית את הרעיון הגאוני לכפות על פעילי המשט שנתפסו לצפות בסרט הזוועות של חמאס, אבל מה בדבר שרי הממשלה? למיטב ידיעתי סירב שר האוצר ושר הביטחון לענייני התנחלויות בצלאל סמוטריץ' לצפות בסרט הזוועות של חמאס, מאחר שחשש שהצפייה תפריע את שנתו השלווה בלילות, בעודו מתנגד בתוקף לעסקה לסיום המלחמה ושחרור החטופים ודן את החטופים להמשך יסוריהם ואפילו למוות, ואת משפחותיהם לסיוט בלתי נגמר. האם לא כדאי שלפני שאתה מושיב את  פעילי המשט למען עזה לצפות בסרט הזוועות, שתושיב לצפות בסרט את השר סמוטריץ', והשרה אורית סטרוק, והשר הנכבד לבטחון לאומי איתמר בן-גביר, שמוכר לירושלמית זקנה כמוני יותר כבריון ופורע חוק, ומוכר לכל עם ישראל כמי שהתנגד אפילו לשחרורם משבי החמאס של ילדים רכים ואמותיהם, ואת כל שרי וח"כי מפלגתו ההולכים אחריו, שאולי גם הם יצפו בסרט הזוועות ויראו בידי מי הם מפקירים את האזרחים והחיילים שאת בטחונם כבר הפקירו בשביעי באוקטובר הנורא, כשדאגו הרבה פחות להציל אותם מידי המחבלים הרוצחים מכפי שדאגו כעת לתפוס את פעילי המחאה הבלתי חמושים שרצו להצטלם מחלקים ממתקים לילדי עזה, ולא יזיק גם אם שאר שרי הממשלה וראשה, המפקירים את חטופינו ושבויינו לזוועות החמאס כבר למעלה מעשרים חודש, שבו הם מעונים עד מוות בכל יום ויום, אולי תקרין לכולם את סרט הזוועות של החמאס שיראו ואולי אפילו יבינו בידי מי הם מפקירים את אזרחינו ושבויינו. לא שיש לי ציפיות גדולות שישנו את עמדתם, שהרי לו היה אכפת להם כהוא זה מסבלו של הזולת, ולו גם בן-עמם, לא היינו נמצאים במקום שאנו נמצאים בו להוותנו. אבל בכל זאת אינני יכולה להימנע מלהציע לאדוני השר מעומק לבי: אנא הקרן את סרט הזוועות לממשלה. ואם אפשר הקרן אותו לממשלה שוב ושוב, מסביב לשעון.

Dean winns over Cackletta the witch

 

Princess Peach came to visit Jerusalem. She stayed at the Leonardo Plaza Hotel, on the highest floor, because there she could see from the windows the old city of Jerusalem. Princess Peach loved to go up and down on the elevator. She had good time, drank orange juice and ate big watermelon that the waiters carried up to her suite.

Also Dean came to visit his grandmother in Jerusalem, and since it was very hot on Jerusalem, Dean decided to go to the swimming pool of Leonardo Plaza Hotel. He enjoyed swimming in the swimming pool, under the blue sky and the hot sun in Jerusalem.

Suddenly fell on the pool monstrous green shadow. Dean looked up and was horrified: there flew Cackletta the witch. She cried: where is Princess Peach? She must be on the upper floor, and with her terrible long nails she poked on the windows of the upper floor of the hotel.

Dean thought: I must call Mario and Luigi. They must come to rescue Peach.

Dean connected Mario through his computer, and Mario said: we're coming, but we are far away. Meanwhile try to do something. So Dean ran to the elevator and went up to the upper floor of the hotel. He did not know where is the suite where Princess Peach stayed, so he shouted: Princess Peach, the witch Cackletta is after you, you must close the windows and hide.

Then Dean had another Idea: he ran to the hotel kitchen and asked the cook to give him a big bucket of chocolate ice cream. Then he ran to  the roof of the hotel. He looked down to Cackletta. She was still poking on the windows with her nails. Dean spilled on her head and wings the chocolate ice cream, which in the hot sun of Jerusalem melted immediately and made Cackletta very sticky. She stuck to the window and shouted: "I cannot catch Peach, I am very angry."

Then Mario and Luigi arrived and they loughed a lot to see Cackletta stuck to the window and kicking in the air with her legs. "Bravo!" they said to Dean. "You are a hero!"

They found Princess Peach quite safe in her suite, and they all went down to the hotel eating room and ate ice cream and watermelon, and Dean told them that it was his birthday, and today he is eight years old. So everybody sang: happy birthday to Dean.

אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יופ מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.   

 

 

 

יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.