יום שבת, 28 בפברואר 2015

עימות מעציב בערוץ 2



תחילה צפיתי בעימות בין מנהיגי המפלגות בערוץ 2 ברפרוף, והדבר הבולט ביותר היתה השנאה שרשף אביגדור ליברמן כלפי הערבים. חשבתי שהרבה מהדברים שאמר לא היו ראויים להישמע באולפן טלויזיה, ושליברמן הוא האדם הראשון שצריך להיפסל כמועמד לכנסת, ולמרות זאת הוא מכהן כשר חוץ ודורש לכהן כשר ביטחון, וכל מלה שלו מעוררת חלחלה, ומה שהוא דורש במפורש זה להפיל את החמאס ולהוציא מחבלים להורג, אבל כנראה שהוא רוצה לגרש את כל הערבים או אולי להרוג אותם, כי כשאיימן עודה אמר שהערבים הם עשרים אחוז מאזרחי המדינה הוא אמר בינתיים, בינתיים, ונדמה לי שלא שאלו אותו למה בדיוק הוא התכוון, או שאולי החמצתי משהו.
בגלל הזעזוע שלי מליברמן, שמצליח לזעזע אותי בכל פעם מחדש, למרות שחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי, היה נדמה לי בהתחלה שכל האחרים, גם אם הם רחוקים מאד מדיעותי, הם בכל אופן אנשים יותר נסבלים. אפילו נפתלי בנט, שהמסר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא ייתן לערבים אפילו סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל – הוא אמר "לערבים", ולא למדינות ערב, ואני מקוה שהוא לא מתכוון לאסור על אזרחים ערבים להחזיק באדמות – אבל לעומת אביגדור ליברמן אפילו נפתלי בנט נראה בן-אדם סימפטי, שלא לדבר על כל האחרים. אבל ככל שצפיתי בעימות שוב ושוב נוכחתי שפעל עלי אפקט הניגוד, ששפטתי את כולם ביחס לליברמן, ובעצם המסרים של כל ראשי המפלגות כל כך מאכזבים ומעציבים מבחינתי. למשל יאיר לפיד, שאמר שהוא לגמרי מסכים עם אריה דרעי, כשדרעי אמר שאין סיכוי לשלום בשנתיים שלוש הקרובות, כי אין עם מי לדבר, וצריך לנצל את הזמן לטפל בפערים החברתיים. זה לא שאני מתנגדת לטיפול בפערים החברתיים, אני מאד מקוה שתקום ממשלה שתפסיק את התופעה המחפירה של העסקת עובדי קבלן בתנאי התעללות ותדאג לחולים ולזקנים ולעניים, אבל חשבתי שצריך היה לנהל שיחות עם אבו-מאזן עוד בזמן מבצע צוק איתן על הקמת מדינה פלשתינית, ושכל רגע שלא עושים את זה הוא רגע מבוזבז, ולכאורה זו היתה גם העמדה של "יש עתיד", כך לפחות דיבר יעקב פרי אחרי הבחירות הקודמות, אבל אז יאיר לפיד כרת את ברית האחים דוקא עם מפלגתו של בנט, ואמנם לאחר שנתניהו פיטר אותו כנגד רצונו מן הממשלה הוא אמר שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה יותר, אבל מאז נדמה שכל מה שהוא אומר ועושה רק מוביל אותו חזרה לממשלת נתניהו, וכמו משה כחלון שכבר אמר כמה פעמים שאין עם מי לדבר, גם יאיר לפיד וגם אריה דרעי, אינם שותפים לדרך של פשרה עם הפלשתינים, ומי שבונה עליהם להקמת ממשלת שמאל עלול מאד להתאכזב, כי יאיר לפיד אולי שונא חרדים ולא מכיר עניים, אבל מכל הבחינות האחרות הוא מרגיש לגמרי בבית עם נפתלי בנט ומשה כחלון, שהם בשר מבשרו של הליכוד, ושם המקום הטבעי שלו, ולא בממשלת שמאל.
וגם התאכזבתי מזהבה גלאון שאמנם דיברה הרבה על זה שצריך לסיים את הכיבוש ושאי אפשר לשלוט בעם אחר, אבל לא אמרה שום דבר מעשי, שצריך לדבר עם אבו-מאזן ולהגיע להסכם על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית, וההתנפלות שלה על נפתלי בנט בעניין היחס המחפיר של מפלגתו להומוסקסואלים נראתה לי כל כך מלאכותית, כל כך משהו שהיועצים אמרו לה לעשות כדי לעודד הומוסקסואלים להצביע למר"ץ, וכמו הדיבורים שלה על הפסקת הכיבוש הכל עסק במה לא ולא במה כן: האם מר"ץ תתמוך בנישואי הומוסקסואלים? גם על נישואים אזרחיים היא לא דיברה. הדבר המעשי היחיד שהיה לה חשוב לומר זה שהיא לא תשב בממשלת נתניהו. לי אין שום בעיה עם האפשרות שהרצוג ולבני ישבו בממשלת נתניהו. אני מעדיפה עשרת מונים את האפשרות הזאת על ממשלת נתניהו עם בנט וליברמן והחרדים, שרק המחשבה עליה מעוררת בי חלחלה, ועוד יותר אחרי העימות הזה.
וגם התאכזבתי מיצחק הרצוג שלא היה שם, כי היועצים אמרו לו לחקות את גינוני הקיסרות הדוחים של נתניהו, למרות שהיתה לו הזדמנות נהדרת לבדל את עצמו מנתניהו, ולומר לציבור שהוא בניגוד לנתניהו מרגיש מחויבות לתת לעם תשובות בעצמו, ולא לשלוח עורך-דין שידבר במקומו. ונמאס כבר מהתשדירים המפגרים שמסבירים לנו לא לשפוט אותו לפי הקול והדיבור הרך. אם זה לא מה שחשוב, אז תפסיקו לדבר על זה כל הזמן, כי זה פשוט מביך. תדברו לעניין: אם אתם מתכוונים להגיע לשלטון, תספרו לנו בבקשה מה תעשו אם תהיו בשלטון,
אנשי ערוץ 2 היו מאד נלהבים מעצמם והחמיאו המון לעצמם, ממש כמו המועמדים לבחירות שסיפרו כל הזמן כמה הם נפלאים ואולי גם האמינו לעצמם. נכון שהיה עימות די מעניין, אבל אותי הוא מאד העציב, וכמו שמודי בראון ציין מאוחר יותר, רק איימן עודה דיבר בו על תקוה ושלום. מדברי האחרים קשה היה לשאוב תקוה וקשה היה אפילו לדמיין שלום.   

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

עמוס עוז ויחסי ישראל גרמניה



נפלה לי ערימת ספרים מאחד המדפים, וכשסידרתי אותה ראיתי את הסיפרון הקטן "על מדרונות הר געש" של עמוס עוז שהתפרסם בהוצאת "כתר" בשנת 2006 ומכנס שלוש מסות, בעצם שלוש הרצאות, שכולן קשורות ביחסי ישראל גרמניה, הראשונה, "בדרך לגרמניה" שארוכה יותר מן האחרות, היא הקרובה ביותר לצורת מסה, ונכתבה לרגל מלאת ארבעים שנה ליחסי ישראל-גרמניה, כלומר בשנת 2005, ואילו שתי האחרות הן הרצאות שנישאו בטקס קבלת פרס "די ולט" בברלין בנובמבר 2004 ובטקס קבלת פרס גיתה באוגוסט 2005. לגמרי שכחתי מן הסיפרון הזה, שבזמנו דוקא נקשר לאירוע משמעותי בחיי שאינני רוצה לעסוק בו כעת, ואחר כך פרח לגמרי מזיכרוני, ומוזר שנמצא לי כעת, כאשר מציינים חמישים שנה ליחסי ישראל-גרמניה, וחייבים לומר שבעיקר הגרמנים הם שמתאמצים להפוך לאירוע את שנת היובל ליחסים, שמבחינת הגרמנים מציינים מחילה גורפת שהם קיבלו מן העם היהודי, שמטבע הדברים משמחת אותם מאד, ומבחינת היהודים מציינים בעיקר מלח על פצעי השואה, שלשמחה מה זו עושה. רק לפני שבועיים, ביריד הספרים הבינלאומי, שהתקיים השנה במתכונת מאד מצומצמת מבחינת השתתפות המו"לים מחו"ל, אבל היה משופע במפגשים מרתקים עם סופרים ויוצרים, האזנתי לדיון שהשתתפו בו הפרופ' פניה עוז, בתו של עמוס עוז, העיתונאי אלדד בק, שהיה ידידו של אחי, ושגריר גרמניה בישראל, והוקדש לישראלים בברלין, נושא שכבר התייחסתי אליו כאן ולא בחיוב. היה מעניין לקרוא את דבריו של עמוס עוז בסמיכות לדיון הזה, כי פניה עוז חזרה בו על כמה מהרעיונות שביטא אביה בסיפרון הזה, ועל כמה מרעיונותיה שלה שכבר הביעה בהזדמנויות אחרות, כמו הטענה שהצעירים הישראלים מחפשים בגרמניה את ברלין היהודית שלפני המלחמה עם כל האינטלקטואלים היהודים שלה, שזה מה שהגרמנים אוהבים לשמוע, שברלין של היום, עם הישראלים שמהגרים אליה כדי לעשות כסף או קריירה, היא חזרה לברלין של לפני המלחמה, ואני חשבתי כל הזמן על אחי שאמר לי תמיד שהגרמנים רצחו את היהודים שהיו להם וקיבלו את היהודים שמגיע להם, שבוודאי הוא לא אמר את זה לאיש מלבדי, כי אחי בניגוד לי תמיד נזהר בדבריו ברשות הרבים, הוא היה היסטוריון חשוב ומכובד, למרות שכמוני גם הוא לא נמלט מזעמם של הגרמנים, וחשבתי גם על התחקיר הגדול שקראתי ב"די צייט" על היחס הנורא לפליטים שמגיעים לגרמניה, מסוריה למשל או מאפריקה, על מכות רצח שפליטים חטפו במעונות לפליטים שממוקמים תמיד במקומות נידחים, ובשום אופן לא בברלין, כי לעיריית ברלין יש הסכם עם ממשלת גרמניה שברלין איננה קולטת פליטים, חוץ מיהודים ובמיוחד ישראלים שהתפקיד שלהם לכבס בנוכחותם את העבר וגם את ההווה של גרמניה וגם לאפשר לגרמנים להגיד שהרבה יותר טוב ליהודים לגור בברלין מאשר בישראל כי אין דבר יותר נחמד ליהודי מאשר לגור בארץ של נאצים. פעם כשהייתי צעירה הייתי בטח קמה ואומרת איזה שקר זה לדבר על הישראלים בברלין כאילו מדובר בעיר פתוחה למהגרים, אבל עכשיו אני זקנה וכבר אינני רואה טעם להתווכח עם אנשים בכנסים שבהם כל אחד משמיע את השקרים הרגילים. כמובן שגם אותו דיון היה מלא באותם שקרים רגילים, כמו אמירתו של שגריר גרמניה בישראל שההשוואות בין ישראל לנאצים בגרמניה נובעות מהפציפיזם של הציבור הגרמני, שבעקבות מלחמת העולם השנייה הפך לפציפיסטי ולא יכול לסבול צבא ומלחמה, שזה כמובן שקר. בשנת 1999 שש הציבור הגרמני להפציץ את הסרבים, שנואי נפשו של העם הגרמני שעולים עליהם כמושא לשנאה רק היהודים. ושמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בגרמניה יש מעט מאד פציפיזם, יש הרבה יותר שנאה לסרבים וליהודים ולרוסים שעד היום נחשבים על ידי רבים בגרמניה ל"יודובולשביקים", ולאמריקאים, שבתפיסה הגרמנית האנטישמית נשלטים על ידי "הלובי היהודי" ושנואים משום שכבשו את גרמניה הנאצית והכניעו אותה. כשם ששנאת הגרמנים לסרבים ותאוותם לפירוק יוגוסלביה, מדינה שהוקמה כדי לחסום את ההתפשטות הגרמנית לבלקן ולים התיכון, הניעה אותם לתמוך ולהשתתף בהפצצת בלגרד, כך הניעה אותם השנאה ליהודים ולאמריקאים והאהדה הספונטנית לכל מי שפוגע ביהודים, להתנגד למלחמת המיפרץ הראשונה וגם השנייה. למלחמת המיפרץ השנייה גם אני התנגדתי מאד, מסיבות לגמרי אחרות, אבל לא יכולתי להחמיץ את ביטויי האנטישמיות הקשים שנילוו בגרמניה להתנגדות הזאת.
פניה עוז ענתה לשגריר, בתקיפות האופיינית לה, שהיהודים, בניגוד לגרמנים ה"פציפיסטים", יודעים שהם חייבים את חייהם לצבא האדום, ולצבא האמריקאי והבריטי, ובכך כמובן רמזה לשורשים האמיתיים של מה שהגרמנים מכנים "פציפיזם", כלומר הכעס הגרמני על הכנעת גרמניה הנאצית, אבל היא לא סתרה את  טענת הפציפיזם, ולא אמרה את מה שמוסכם על חוקרי האנטישמיות הגרמנית: שההשוואות הרווחות כל כך בגרמניה בין ישראל לנאצים נובעות ממה שתיאודור אדורנו כינה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה", וכיום מקובל להגדיר כצורה של הכחשת השואה. האופן האמיתי שבו משפיעה השואה על יחסי ישראל וגרמניה הוא הדבר הכי מוכחש ומודחק בשיח על היחסים. האיסטרטגיה שנקטה פניה עוז בדיון דומה לזו שנקט אביה בהרצאתו בטקס קבלת פרס גיתה, השלישית במספר בספר. לאחר שהוא מספר על גורלן של קרובות משפחתו שנשלחו לטרזינשטאט הוא אומר:
"הלוואי ויכולתי לספר לכם כי שתיהן שוחררו מטרזינשטאט תודות למפגיני שלום נושאי שלטי "עשו אהבה ולא מלחמה". אבל למעשה, לא פציפיסטים-אידיאליסטים שחררו אותן כי אם חיילים קרביים חובשי קסדות וחמושים בתת-מקלעים. אנו, פעילי השלום הישראליים, לעולם אין אנו שוכחים את הלקח הזה, גם לא בעוד אנו נאבקים נגד יחסה של ארצנו אל הפלסטינים, גם לא בעוד אנו פועלים למען שלום בין ישראל לפלסטין באמצעות פשרה שאפשר לחיות עמה."
זה לא שדברי האב והבת אינם נאים בעיניי, ובוודאי שהיו ראויים להיאמר, וזה לא שאינם אמת לכשעצמם, אבל במקרה הזה, של טענת הפציפיזם הגרמני כסיבה להשוואות בין ישראל לנאצים, הם "הליכה בין הטיפות". הגרמנים מאד אוהבים לשבח את עצמם כמה יפה "התמודדו עם העבר", כפי שהם מכנים זאת. אבל השלכת האשמה על הקורבן איננה התמודדות עם העבר, אלא בריחה מהתמודדות וגרוע מכך. גרמניה לעולם לא תוכל להתמודד באמת עם אשמתה, אם תתעקש להשליך אותה על הקורבנות.
*
עמוס עוז מתאר במסותיו תהליך של המרה: מבן למשפחה רוויזיוניסטית שהתנגדה להסכם השילומים וליחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, אחיינו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שנאם לצד מנחם בגין נגד הסכם השילומים עם גרמניה ו"פרץ באמצע נאומו בבכי היסטרי", כפי שמתאר עוז לא בחמלה יתרה, ממי שבהיותו ילד האמין שיש להחרים את גרמניה לנצח, הפך לאדם שמרבה לבקר בגרמניה, ושיש לו שם ידידים רבים, גם אם פה ושם הוא נתקל בביטויים בלתי נעימים של אנטישמיות.
את תהליך ההמרה קושר עוז לספרות הגרמנית: הספרות הגרמנית הקלאסית שקראו הוריו, גיתה ושילר והיינה וקלייסט, וגם תומס מאן ואריך מריה רמרק וברטולד ברכט, ולימים הספרות שנכתבה אחרי המלחמה, שלדבריו לאחר שגילה אותה שוב לא יכול היה להחרים את גרמניה חרם מוחלט:
"אחרי קריאת "תוף הפח", "ביליארד בתשע וחצי", "תמונה קבוצתית עם גברת", וספרים רבים אחרים, שוב לא יכולתי לתעב ולהחרים את כל מה שבא מגרמניה."
גם אבי, שהיה מבוגר מעמוס עוז, התפעל מאד מ"תוף הפח" של גינתר גראס, ודחק בי לקרוא בו. הייתי אז תלמידת תיכון, וקשה היה לי להדוף את הלחץ הכבד שהפעיל עלי אבי בהתלהבותו היתרה. התחלתי לקרוא וכבר הפרק הראשון הגעיל אותי כל כך שהפסקתי לקרוא ולא המשכתי מעולם. כשהתגלה דבר שירותו של גראס בוואפן-אס-אס, שנה אחרי שעוז כתב את דבריו, אבי כבר לא היה בחיים מזה עשר שנים, ואין בכוחי לשער מה היה חושב עליו אילו ידע.
נדמה לי שהיהודים שקראו את גראס בגרמנית התלהבו פחות מאלה שקראו אותו בעברית. השפה שלו תמיד היתה שפה נאצית, מלאה ביטויים נאצים ותכנים אנטישמיים. מי שרצה לדעת יכול היה לדעת את טיב כתיבתו של גינתר גראס, גם ללא ידיעת עברו. האם באמת ספרו הזה של גינתר גראס גרם לעמוס עוז שלא לתעב עוד את גרמניה?
את שני ספריו הנזכרים של היינריך בל אכן אהבתי מאד, ואילו אחי שנא את הקתוליות של בל שמשוקעת כל כך בספרים. לי הקתוליות המודגשת הפריעה פחות. האם קריאתם שינתה את דעתי על גרמניה? לא ממש. הרי היינריך בל תיאר בספרים אלה במודע אנשים שאינם נאצים, אנשים שמתעמתים עם הנאציזם בדרכם המעט משונה. היו אנשים כאלה בגרמניה אז וגם היום יש, אבל זה לא ממש משנה ולא ממש שינה.  
ועוד כותב עוז:
"קשה היה שלא לשאול את עצמי, למקרא "השיעור בגרמנית" מאת זיגפריד לנץ (ספר שהשפיע עלי יותר מכל ספרי הדור הגרמני שלאחר המלחמה), מה הייתי אני עושה, כיצד הייתי אני עצמי נוהג, לו נולדתי בגרמניה, לו הייתי ילד גרמני בן שבע או בן עשר, בן למשפחה בורגנית קטנה של פטריוטים הולכי בתלם, בשנת תפיסת השלטון בידי הנאצים? מה הייתי עושה לו שלחו אותי הורי, עם מיטב חברי, להצטרף ל"היטלר יוגנד"? לו הייתי תושב כפר הדייגים הקטן בפאתי שלזוויג-הולשטיין, "הכפר הצפוני ביותר בכל גרמניה"? האמנם הייתי הופך להיות זיגי הקטן מ"השיעור בגרמנית"? ולו הייתי אני הצייר (בן דמותו של אמיל נולדה)? או אולי הייתי עלול להיות דווקא שוטר הכפר באותו רומן (בן דמותם של כל הקונפורמיסטים בעולם)?
כך נאלצתי איפוא לבדוק כמה מן המוסכמות של ימי ילדותי. נעשה לי יותר ויותר קשה לשנוא ללא הבחנה את גרמניה, את הגרמנים..."
מה פירוש אילו הייתי ילד גרמני? אילו היית ילד גרמני שגדל במשפחה פטריוטית גרמנית, לא היית אתה, אלא היית ילד גרמני שגדל במשפחה פטריוטית גרמנית ומתחנך לאנטישמיות ולנאציזם, וגם במקרה כזה לא היית חייב לגדול להיות רוצח נאצי. הרי לא כולם, גם בגרמניה, היו פושעים נאצים. היו די הצורך פושעים נאצים כדי לרצוח ששה מיליון יהודים. והיו כמובן גם אחרים. איש מאיתנו איננו מכחיש שהנאצים לא נולדו נאצים אלא גדלו והתחנכו להיות נאצים. באיזה אופן הגילוי הזה, שמי שגדל במשפחה גרמנית לאומנית היה עלול להפוך לנאצי, מטהרת את הגרמנים? הרי מה שמסתתר מאחורי דבריו האלה של עוז היא אותה טענה גרמנית אנטישמית שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים, ולכן אין להם זכות להאשים את הגרמנים בפשעיהם ולהסתייג מהם. העובדה שעוז איננו מנוע מצורת החשיבה הזו ניכרת גם בדבריו, שכאשר חשב כילד להחרים את גרמניה, החליט שלא יקנה שום תוצרת גרמנית, "אולי חוץ מספרים מתורגמים מגרמנית, כי אסור להחרים ספרים, הלוא להחרים ספרים פירושו להיות קצת כמוהם, לא?" באמת? להחרים ספרים זה כמו להיות נאצי, זה כמו לרצוח מיליונים, או אפילו כמו להעלות מדורות של ספרים? האם שום ספר איננו ראוי בעיקרון להחרמה? האם אסור להחרים את "מיין קאמפף", את "הפרוטוקולים של זקני ציון"? האם הספר עצמו קדוש או שערכו תלוי בתוכן? האם הנאציזם הוא משהו כל כך מטושטש ומעומעם, שדי בסירוב לקרוא, למשל את גינתר גראס, כדי להשוותך לנאצי? צר לי, אבל זוהי דמגוגיה אנטישמית במיטבה, שהגרמנים מרבים לעשות בה שימוש, למשל כאשר יהודים מסרבים להאזין למוסיקה של וגנר. אני מוצאת את דרך הטיעון הזו מקוממת ואפילו זדונית. הנאצים זכו למוניטין שלהם בגלל רצח מיליונים, לא בגלל החרמת ספרים. לגנות אדם כלשהו ובפרט לגנות יהודי שאיננו מעוניין לקרוא סופרים נאצים, או לצרוך אמנות אנטישמית, או סתם להרחיק מחייו דברים או אנשים שמזכירים לו את השואה בטענה שהוא מתנהג כמו נאצי, זו זילות של הנאציזם כפי שהיה באמת, וזו גם רישעות.
*
אפשר גם לראות את יחסי עמוס עוז עם הגרמנים כחיזור שהצליח: הגרמנים חיזרו אחריו בהזמנות לבביות, תירגמו את ספריו, העתירו עליו ועל ספריו שבחים ופרסים, והוא התרצה להם. איזה תפקיד באמת מילאה הספרות הגרמנית, שחלק בלתי מבוטל ממנה נכתב בידי סופרים נאצים שהסתירו או לא הסתירו את עברם, וחלקה נושאת אופי רוויזיוניסטי בוטה המגמד את פשעי הנאצים, באותו תהליך המרה שמתאר עוז, קשה לדעת. כיום עמוס עוז, וגם בתו, הפרופ' להיסטוריה פניה עוז, הם אולי הישראלים הבולטים ביותר שמגבים את יחסי ישראל-גרמניה, לא בלי ביקורת על יחסים אלה, לא בלי תוכחה מתבקשת לגילויי האנטישמיות הגרמניים, אבל מבלי לערער יתר על המידה שום קלישאה גרמנית על יחסי גרמניה-ישראל, בוודאי שהם נזהרים שלא לנפץ דבר מהשקרים שמלווים את מערכת היחסים הזאת, שהיא מערכת יחסים בין ענק לננס, ובכך היא איננה משנה מהותית את היחסים ההיסטוריים בין הגרמנים והיהודים, שעמדו תמיד ועדיין עומדים בצל עוצמתם הגדולה לאין שיעור של הגרמנים, למול העם היהודי הקטן ומדינת ישראל הקטנה. גרמניה זקוקה לישראל וליהודים בכלל רק לצורך אחד – קבלת לגיטימציה לעצמה ולמעשיה למרות פשעיה. ישראל מצדה, בהיותה מדינה קטנה ומאוימת, זקוקה לסיוע גרמני באינספור תחומים, מדיניים ובטחוניים וכלכליים ואחרים. זהו מראש מצב שאיננו מאפשר לישראל באמת יחסים מתוך בחירה עם גרמניה, ישראל אנוסה לקיים יחסים עם גרמניה בין אם תרצה בכך ובין אם לאו. פער הכוחות הזה מעניק לגרמניה כוח עצום להכתיב את אופי היחסים עם ישראל, תוך שימוש במשאביה האדירים ובכוחה הפוליטי והכלכלי העצום. גם זה הוא שקר גדול במערכת יחסי ישראל וגרמניה: זו איננה מערכת יחסים הדדית, אלא בעיקר מערכת יחסים שגרמניה מכתיבה לישראל בתמורה לתמיכה כספית ופוליטית. ושקר נוסף, שקשור בקודמו, הוא העמדת הפנים של שני הצדדים שהגורם הדומיננטי ביחסים בין ישראל לגרמניה הוא זכר השואה, שבמסגרת יחסים אלה מנסה גרמניה כביכול לכפר על השואה, בעוד שבפועל כל מהותם והכרחיותם של היחסים האלה נובעת מכך שגרמניה, ובפרט מאז איחודה והפיכתה למנהיגת אירופה, היא שחקן מפתח בזירה הבינלאומית שישראל זקוקה לאהדתה ותמיכתה, ובתמורה מספקת לגרמניה תעודת כשרות, מה שהגרמנים מכנים Persilschein, כאילו אין שום קשר בין גרמניה של היום לגרמניה שחוללה את השואה, וכאילו אין קוי רצף מהותיים בין גרמניה הרוצחת לגרמניה של היום.
עמוס עוז עצמו מודע לאופי הכפוי והכוחני הזה של היחסים מאז ראשית כינונם בשנת 1965:
"הקנצלר לודוויג ארהרד בחר לשגר אלינו את השגריר רולף פאולס, קצין לשעבר בוורמאכט שאיבד זרוע בקרב בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה. בכך חילץ ארהרד מישראל, ולו גם בחירוק שיניים, הכרה בלגיטימיות של אנשי הוורמאכט: אם ישראל מוכנה "לבלוע" שגריר גרמני שנלחם ונפצע תוך ניסיון להשמיד את רוסיה, במסגרת מלחמתו של היטלר, ולהעניק לו בכך "חותם של כשרות", מי בעולם כולו יוכל לסרב להכיר בחייליו המשוחררים של הוורמאכט כבאנשים מטוהרים מבחינה מוסרית, הראויים לבוא בכל חברה הגונה?"
והוא מספר גם שקצין הוורמאכט הזה גם התעקש לשאת את דבריו בטקס ההאמנה בגרמנית, למרות שהתבקש להתחשב באנשים שמתקשים לשמוע את השפה.
ומיד אחר כך אומר עוז דברים שנשמעים כמו היפוכם הגמור של הדברים הנ"ל:
"השגריר פאולס עצמו התגלה עד מהרה כשגריר מצוין של ארצו, איש בעל תבונה וטאקט יוצאי דופן, ידיד ישראל אמיתי שהצליח לרכוש לו כאן לא מעט ידידים אישיים."
הייתי ילדה בבית הספר היסודי כשפאולס הגיע לארץ, עוד לא היתה בישראל טלויזיה, ואני זוכרת אמנם שצפיתי בו יורד מהמטוס ומושיט את ידו האחת ללחיצה, אבל כבר אינני זוכרת אם זה היה בזמן אמיתי, ביומן קולנוע, כמה אהבתי את היומנים האלה שהיו אז עבורנו דבר כל כך מיוחד, או אולי צפיתי בסצינה בדיעבד בסרט דוקומנטרי, כשכבר היתה לנו טלויזיה.
לפני כמה שנים, כשעזרתי לספריה הלאומית במשפט עזבונו של מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, התברר לי מדבריה של הגב' חוה הופה, בת אהובתו של ברוד שתובעת בעלות על העיזבון, שכבר בשנת 1965 התעניינו הגרמנים ברכישת העיזבון. מכס ברוד ואהובתו אסתר הופה ביקרו בגרמניה באותה שנה בהזמנת הגרמנים, שקיוו לשכנע את ברוד להעביר לידיהם את עזבונו יחד עם כתבי קפקא.
הגילוי הזה זיעזע אותי. רק הגיעו הגרמנים לארץ, הפצע היה כה גדול ועדיין מדמם, וכבר ניסו לשדוד מישראל את כתבי קפקא, סופר שהיה מן הראשונים להיכנס לרשימת "הסופרים המזיקים והלא רצויים" של "לשכת הכתבים של הרייך", ולפיכך כתביו נאסרו ונשרפו בגרמניה. באופן זהה נהגו גם במכס ברוד, שלולא הקדים להימלט לישראל עם כתבי קפקא, היה נרצח כמו אחיו הצעיר ושלוש אחיות קפקא שנותרו מאחור, וכל הכתבים היו עולים באש. בדיעבד שמע ברוד שיום לאחר נסיעתו הגיעו אנשי האס-אס לדירתו וחיפשו אחריו.
לא את כל  נפתולי סיפורם של כתבי היד של קפקא הצלחתי לשחזר, אבל למדתי די כדי להבין שהשוד הגרמני של כתבי קפקא מישראל באמצעות תשלום הון עתק לאהובתו של מכס ברוד ובנותיה עבור הברחת הכתבים לחו"ל ומכירתם המדומה במכירות פומביות, לעתים באמצעות קוני קש, שהעבירו אותם לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, נמשך שנים רבות, ורבים בישראל היו מודעים לו, אך לא הצליחו למנוע אותו.
שוד נכסי התרבות היהודיים ממדינת ישראל היה איפוא אחת המטרות שלשמן ניצלו הגרמנים את קבלת שגרירם בישראל, ולא הפחותה במטרות. רציתי מאד להאמין שהגרמנים בכל זאת הגיעו ברוח נמוכה יותר לישראל, בתחושה מסוימת של בושה ומבוכה עקב רצח ששה מיליון יהודים, מתוך ניסיון אמיתי להתנהג כהלכה ואפילו לתקן. כשנוכחתי לדעת שמיד עם נחיתתם בישראל החלו הגרמנים בניסיון לשדוד ממדינת ישראל את כתבי קפקא, גם האמונה הזאת נראתה לי חסרת-שחר. הגרמנים הגיעו לישראל מבלי ששום דבר מהותי השתנה ביחסם ליהודים, כפי שעולה מדבריו של עוז עצמו לגבי בחירת השגריר ונאומו בשפה הגרמנית. הם הגיעו לישראל מאותה עמדה של כוחנות ודורסנות כלפי העם היהודי שהיכרתי היטב בשנים מאוחרות יותר. אם היה משהו שונה ביחסם ליהודים, נבע הדבר אך ורק מן העובדה המשמחת שגרמניה הנאצית הפסידה במלחמה.
*
מבלי דעת מתעד עוז את התהליכים שעברו על יחסי גרמניה-ישראל, כשהוא מתייחס אך ורק למה שנקלט בעינו שלו, מנקודת מבטו, כאילו אפשר להבין את המתחולל ביחסה של גרמניה לישראל רק מתוך המיפגש הגרמני עם הישראלים. עוז לועג למדעי החברה שמסבירים כל רוע בילדות קשה, אבל עושה דבר דומה כשהוא מסביר את האנטישמיות הגוברת משנות השמונים ואילך כריאקציה להתאהבות כביכול של הגרמנים בישראל בשנות הששים והשבעים, שבהן הגיעו לישראל מתנדבים רבים מגרמניה. עוז איננו מודע לכך שהצעירים שהגיעו לישראל היו מיעוט מבוטל ולא מייצג בקרב העם הגרמני, ושבאותן שנים מילאו נאצים בכירים תפקידי מפתח במימשל הגרמני ולא נענשו מעולם, וגם המעטים שנענשו, נענשו בעונשים מגוחכים. אבל עוז צודק בכך שגרמניה של וילי ברנדט היתה ידידותית לישראל, מבלי שהוא מזכיר את וילי ברנדט, או כל קנצלר גרמני אחר. גרמניה של וילי ברנדט היתה ידידותית במיוחד לישראל, מפני שוילי ברנדט היה מתנגד מושבע לנאצים שנמלט מגרמניה הנאצית ושהה בתקופת המלחמה בשוודיה, והוא פעל להכרה בגבול המזרחי שכפו בעלות הברית על גרמניה, ולהכרה באשמה הגרמנית, כפי שביטא זאת בכורעו על ברכיו בפני האנדרטה בגטו ורשה. לא כל הגרמנים אהבו את מעשהו זה, בלשון המעטה. הסתלקותו של וילי ברנדט מהשלטון שינתה לרעה את יחסי ישראל-גרמניה. בימיו של הלמוט שמידט, שאמנם הודה לימים בהיותו בן לאב יהודי, אבל שירת בורמאכט כגרמני, התגבר המתח בין המדינות, אבל ההחמרה המשמעותית היתה בימיו של הלמוט קוהל, ולא בכדי: מאז שעלה לשלטון חתר קוהל "לנרמל את התקופה הנאצית", להביא להפסקת היחס למשטר הנאצי כאל משטר נפשע באופן חריג. במלאת ארבעים שנה לכניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1985, הזמין את הנשיא ריגן להניח זר בבית הקברות בביטבורג, שבו נקברו חיילי הורמאכט וגם חיילי הוואפן-אס-אס. פרצה שערורייה, אבל קוהל לא נסוג בו. ברוח המגמה החדשה של הלמוט קוהל התפרסמו גם התיאוריות של ההיסטוריון ארנסט נולטה, שטען אף הוא שאין לעשות דמוניזציה של הנאצים, שמשטרם כמו כל משטר אחר לא היה רק שלילי, ושהיטלר רק חיקה את הרצחנות של סטלין שרצח מעמד שלם בברית-המועצות – בכך היה רמז בוטה לטענה הנאצית על ה"יודובולשביקים" שביקשו כביכול להשמיד את האנושות. בעקבות פרסומיו של נולטה פרץ "ויכוח ההיסטוריונים", שבו תמכו היסטוריונים נוספים מהימין הגרמני בגישתו של נולטה, שתאמה את מדיניות הקנצלר. איחוד גרמניה לאחר נפילת ברית המועצות הוסיף והגביר את הלאומנות הגרמנית, ואת תוקפנותם של הגרמנים כלפי שנואי נפשם משכבר הימים – הסרבים, הפולנים, הצ'כים, וכמובן היהודים, כי היסוד האנטישמי בלאומנות הגרמנית הוא יסוד חזק ועוצמתי ביותר, וכל עלייה בכוחה ובעוצמתה של גרמניה – והרי איחוד גרמניה העצים אותה מאד - גורר בהכרח עלייה בביטויי האנטישמיות.
"באמצע שנות השמונים, פחות או יותר, כבתה כמעט בבת אחת ההתאהבות הגרמנית בישראל, ופינתה מקומה לאכזבה זועמת, ולפעמים גם להרגשה שהאוהב רומה ושאהבתו ומסירותו נוצלו לרעה.
להט האהדה הסנטימנטלית של שוחרי טוב ושל תומכי מדוכאים בגרמניה הוענק עכשיו לפלסטינים בפרט ולמדינות העולם השלישי בכלל. ושוב היתה זו אהדה רגשנית נלהבת, ללא תנאי וללא הבחנה."
כך כותב עוז, ובכרונולוגיה הוא צודק: באמצע שנות השמונים חל מיפנה ביחס הגרמני לישראל, אבל המיפנה שיקף את השינויים הפוליטיים, האידיאולוגיים והתרבותיים שהתרחשו בגרמניה כפי שתיארתי לעיל, ולא את הדינמיקה ביחסי העם הגרמני עם הישראלים, יחסים שאחוז קטן מאד מהישראלים ומהגרמנים היה מעורב בהם באותם ימים.תהליכי העומק הלאומניים בגרמניה לא הושפעו אלא השפיעו על היחס הגרמני לישראל. גרמנים שמתייחסים לעברם כאל עבר נורמלי, ואל השואה כאל תופעה נורמלית שלא צריך להרגיש עליה אשמה, חזקה עליהם שיחסם לישראל יהיה יחס אנטישמי בוטה, כי זה היה המסר העיקרי של משטר קוהל ושל השקפת הימין הגרמני בויכוח ההיסטוריונים: שהגרמנים לא צריכים להרגיש אשמים ושאין על מה.
"בל נטעה: הסחף הגדול במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות אחרות נובע בראש וראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים, ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית." כך כותב עוז. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שהגרמנים שהתעקשו כל כך על איחוד גרמניה, וראו עוול נורא בכך שאחרי מלחמת העולם השנייה נקרעה ארצם לשניים, וראו באיחוד גרמניה תיקון של עוול, צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שהגרמנים שעסוקים ללא הרף בשלמותה של גרמניה ובשטחים שנקרעו ממנה לאחר המלחמה, בגירוש הגרמנים מהשטחים שנמסרו לפולין ולצ'כיה ומהעוול שנגרם להם בכך, מבקרים את ישראל מפני שהיא לאומנית מדי לטעמם ומתאוה לשלוט בטריטוריות מיושבות באחרים.  
זה לא שעוז איננו מודע לבעייתיות וליסודות האנטישמיים ביחס הגרמנים ליהודים. הוא מציין למשל את הציפיה שהקורבנות היהודים ינהגו כקדושים.
והרי התפיסה הזו, שהיהודים צריכים להיות קדושים כדי לזכות ליחס אנושי היא בעצמה תפיסה אנטישמית. התפיסה שאם היהודים אינם צדיקים גמורים אזי השואה מוצדקת היא תפיסה נאצית. העובדה שכה רבים בגרמניה מחזיקים בתפיסות כאלה איננה מעידה על כך שהגרמנים עברו שינוי, אלא על כך שהתפיסות הנאציות בגרמניה הן מאד עמוקות ובעלות כוח התמדה גדול. זה מובן מאליו שתפיסות עומק בחברה אינן משתנות במשך כמה שנים וגם לא במשך כמה דורות. זהו דבר מובן מאליו כשמדברים על היחס לשחורים או לנשים או להומוסקסואלים, שלדיעות קדומות יש כוח התמדה גדול, והן אינן נמחקות בן-לילה וגם לא במשך כמה דורות. רק המדינה הגרמנית דורשת להתייחס אליה כאילו ב-8 במאי 1945 החליפה את זהותה בן-לילה, ואין גבול לתוקפנות הגרמנית כלפי מי שמצביע על עומקן של התפיסות האנטישמיות והנאציות בחברה הגרמנית ועל התמשכותן עד עצם היום הזה. עוז מנסה, כפי שמקובל לעשות, לתאר כיצד צריכה להישמע ביקורת גרמנית מוצדקת על ישראל, דבר שאיננו קיים במציאות. לא משום שאין סיבות לבקר את ישראל, אלא מפני שגרמני הגון לא ימתח ביקורת דוקא על ישראל. האם חסרות עוולות בגרמניה עצמה לבקר אותן, שצריך לבקר דוקא את ישראל? האם מה שקורה בישראל משמעותי כל כך בהשוואה לאירועים אחרים בעולם, לולא היה מדובר בעם שהוציא מקרבו את אלוהי הנוצרים ואז, כך הם טוענים, רצח את אלהים? לולא היה מדובר בעם שהגרמנים רצחו ששה מיליון מבניו שלפיכך אינם יכולים להניח לו לנפשו?
וגם המחשבה שהיחס הגרמני לישראל תלוי כולו בהתנהגות היהודים, תוך התעלמות גמורה ממה שקורה בגרמניה עצמה, היא מחשבה אנטישמית, כאילו התנהגות היהודים היא זו שקובעת את יחס הגרמנים כלפיהם, מחשבה שבהתחשב בהיסטוריה של היחס הגרמני ליהודים מעוררת חלחלה.
עוז כותב מה מותר לגרמנים לומר ומה לא, אך מה הטעם בכך? כיצד יכולים בני העם שרצח ששה מיליון יהודים להתייחס ליהודים בצורה עניינית ולמתוח ביקורת עניינית? ואפילו אם נתעלם מהעובדה שרבים מן הגרמנים הם נוצרים אדוקים שמאמינים שאלהים נולד מרחם אשה יהודיה והיהודים רצחו אותו? עוז איננו עוסק בדת. גם כאשר הוא מדבר על אנטישמיות, הוא מדבר על הסטריאוטיפים הנאצים של הקשר היהודי העולמי, שקיימים כמובן, וגם להם שורשים דתיים. אבל כמו יהודים חילוניים רבים, הוא מתקשה להתייחס לצד הדתי של שנאת היהודים בגרמניה, לטענות האופייניות כל כך לזמננו שהיהודים מתעללים בילדים כאשר הם מלים אותם, מתעללים בחיות כאשר הם שוחטים אותן, טענות שמשחזרות האשמות אנטישמיות עתיקות, אך מעניקות להן גוון חדש, עכשווי.
עוז משרטט את גרמניה שלו: סופרים מפורסמים שמצהירים על עצמם, בצדק או שלא בצדק, כאנשי שמאל, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ודיפלומטים גרמנים, כאלה שמדברים איתו באנגלית מצוחצחת שרוב הגרמנים אינם מסוגלים להתבטא בה. אני רואה חשיבות לציין זאת משום שכאלה הם רוב הישראלים העוסקים ואפילו החיים בגרמניה. הם יושבים בבתי קפה ולא בבתי בירה, במסעדות יוקרה ולא במזללות עממיות, הם אינם מדברים בגרמנית שוטפת עם חדרניות ומלצרים, ספרניות וכרטיסנים, זבניות ונהגים. גרמניה שלהם היא תמיד גרמניה של מעלה, ייצוגית מאד, מתוחכמת מאד, וגם צבועה ושקרית מאד.
והם אינם יודעים למזלם דבר וחצי דבר על גרמניה האמיתית.

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

תתביישו לכם



שלשום כתבתי שמערכת הבחירות יותר ויותר מבחילה מיום ליום, ולא שיערתי מה ילד יום. ראיתי שהזוג נתניהו מתכונן לפירסום דו"ח המבקר כאילו מדובר לפחות במתקפת גרעין איראנית, אבל לא שיערתי שירדו כל כך נמוך וינסו לגולל את אשמת הבזבוזים על אב הבית של המעון הרשמי מני נפתלי, כאילו כבר שכחנו את חשבונות המים מהוילה בקיסריה, את ההוצאות המופקרות בשלושת המעונות שכולם ממומנים בכספי ציבור, כאילו מעולם לא התפרסם מנהגו של נתניהו לעולם לא לשלם חשבון מכיסו, עוד שנים רבות בטרם היה ראש הממשלה. קשה להאמין למשמע האוזניים – עובדים שילמו מכיסם, כך נאמר לנו, על קניות שביצעו עבור ראש הממשלה, "ולא היה מי שיחזיר להם". מה זאת אומרת לא היה מי שיחזיר להם? האם נתניהו איננו יכול לשלם מכיסו הפרטי על טיפות עיניים שהוא צריך? האם איננו מקבל משכורת? האם כאשר הוא שולח עובד לרכוש עבורו דבר מה הוא איננו יכול לפתוח את ארנקו ולתת לו מאה או מאתיים שקל שיכסו את העלות? הכל הכל צריכים אזרחי המדינה לממן, את הסושי והגלידה והבריכה הפרטית והחשמלאי שהזוג נתניהו מעדיף והספר ששרה אוהבת? וגם את הפיקדון מהבקבוקים שניקנו עבור המעון הרשמי לוקחת הגברת נתניהו לכיסה? אי אפשר להאמין כמה חסרי בושה האנשים האלה, ראש הממשלה הזה, שקיצץ ללא רחמים בקצבאות לנכים וקשישים וילדים, שהפך מורים ואחיות ועובדים סוציאלים לעובדי קבלן ששכרם נעשק וכבוד האדם שלהם נרמס, וכעת כל אלה המשתכרים אל צרור נקוב בזיעת-אפיהם צריכים לממן את הנהנתנות המופקרת הזו, שראויה יותר להתכנות חזירות, וכאשר הדברים מתגלים ונחשפים נזרקת האשמה על עובד שהעז לפתוח את פיו ולדרוש את מה שהובטח לו, וכך שוב נחשפה ההתנהלות השערורייתית וההתעמרות המרושעת וחסרת-הבושה בעובדים, שמלבד היותה התנהגות שפלה, היא גם התנהגות לא–דמוקרטית. בדמוקרטיה ראש הממשלה הוא נציג העם והוא ראשון בין שווים, הוא איננו קיסר בחסד עליון, והתנהגותו צריכה לשקף את העובדה שהוא נציג העם, והעם הוא הריבון, ועל אחת כמה וכמה שרעייתו, שאיננה נבחרת ציבור אלא נלווית לבעלה, צריכה להיזהר מלנצל את מעמדה לרעה. ראש ממשלה שמניח לעובד לשלם על תרופה שהוא נזקק לה, אשת ראש ממשלה שמשליכה נעליים על עובדת, צועקת ומעליבה עובדים ומזעיקה אותם מביתם בשעות הקטנות של הלילה כדי לענות על גחמותיה, כל אלה אינם רק שיפלות ועלבון לכבוד האדם, מצד אנשים שצריכים לשמש דוגמה, ובמקום זאת הם נוהגים כפחותים שבאנשים, וחושבים את עצמם למלכים בחסד עליון, שכל מי שרוצה להחליפם ראוי להוקעה ולעונש, שהרי מדובר במי ש"מנסים להפיל אותי", כך נתניהו, כאילו היה קיסר סין. בדמוקרטיה לא מפילים ראש ממשלה אלא מחליפים אותו, זה טבעה של דמוקרטיה, שראש ממשלה שאיננו ראוי מוחלף באמצעות בחירות ברעהו הטוב ממנו, כי בדמוקרטיה העם הוא הריבון, והאזרחים אינם עבדיו של ראש הממשלה אלא בני אדם שהוא מחויב לנהוג בהם בהגינות ובכבוד, ואם איננו מסוגל לכך, ראוי אכן שיוחלף ברעהו הטוב ממנו, ויהי רצון שכך יהא.